משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת בבא קמא · פרק שביעי
דף סב:
שם יצאו שטרות וכו' מק' למ"ל קרא למעט כפל שטרות מכפל הא בגמ' לקמן דף צ"ח גבי שורף שטרותיו של חבירו פריך הגמ' אי דאיכא עדים דידעי וכו' ומוקי לה במאמינו וא"כ ה"נ איכא למפרך הכי ואי מיירי במאמינו הא מודה בקנס פטור עכ"ד ולפי הסוברים שהביא היש"ש בפרקין סי' כ"ה דאי איכא ע"א והוא אינו רוצה לישבע לא הוי מודה בקנס כיון דמכח ע"א הוא שהודה ניחא דאיכא לאוקומה בכה"ג דאינו רוצה לישבע להכחיש העד אבל לדעת התוס' שהביא היש"ש דגם בכה"ג הוי מודה בקנס ופטור קשיא ונ"ל דמאמינו מילתא אחריתי היא ולא הוי מודה בקנס שהרי לא הודה אלא דמוחז' ליה דלא משקר והאמינו:
שם אי מה הפרט מפו' דבר שנבלתו מטמאה וכו' מק' למ"ש התוס' בנזיר דף ל"ה ע"ב בד"ה מכדי לחד תי' דהני ב' צדדי דדבר המטלטל וגופו ממון שקולין הן וחשובים כחד צד דלא בעי' דדמי ליה מב' צדדין ע"ש מאי פריך הגמ' אי מה הפרט מפו' וכו' הא ע"כ קושטא הוא דלא חשיב צד דמטמאה לצדדין דברייתא דהא למסקנא דמילתא לא בעי' מטמאה ובעינן דבר המטלטל וגופו ממון וכן י"ל בכולה שמעתא ונ"ל דל"ק דלא כ"כ התוס' אלא למ"ד כללא בתרא דוקא אבל למ"ד כללא קמא דוקא בעי' דדמי ליה בכל הצדדין וא"כ הגמ' פריך שפיר למ"ד כללא קמא דוקא מנ"ל לרבויי עופות אימה מה הפרט מפורש וכו' ולמסקנ' דשמעתין דמוכיח דע"כ כל רבוייא מדלא כתבינהו להני כללי גבי האיך וכו' ע"כ דכל רבוייא אפי' למ"ד כללא בתרא דוקא ולכך צ"ל דברייתא דנקט כלל ופרט לפי ששגורה וכו' כמ"ש התוס' ז"ל בד"ה אלא וכו' ע"ש:
תוס' בד"ה מי וכו' הא איכא שהנדבה באה מן המעשר וכו' עכ"ל נ"ל ליישב דבנדב' גופה מצינו דאינה באה מן המעשר כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה דנדבה הוי כדאי' בפ"ק דר"ה דף ו' ע"א ע"ש ובכה"ג ודאי אין באה מן המעשר כיון דאמר עלי:
בא"ד שנויה במס' קינין וכו' עכ"ל ובזה ניחא דנקט במתני' שם עולה ולא נקט שלמים דקתני איזהו נדר הרי עלי עולה וכו' וכן הגמ' שם בפ"ק דר"ה קאמר כגון דאמר הרי עלי עולה וכו' ואל זה כיוונו התוס' שם בד"ה איזהו נדר דכ' מתני' היא במס' קינין ע"ש:
דף סג.
גמ' והא גבי מעשר וכו' יל"ד נימא דגם במעשר כל רבוייא ומאי דנקט כלל ופרט משום דשגורה היא וכמ"ש התוס' בד"ה אלא אברייתא דכפל וי"ל דא"כ כל הני פרטי דמעשר למ"ל דבתרי סגי דהא ליכא למעט אלא כמהין ודגים אלא ע"כ כלל ופרט ואצט' לכולהו פרטי דאי כתיב בקר הו"א כעין הפרט דקרב לגבי המזבח וכן יש למצוא בכולהו ולכך אצטריך כולהו ולעולם לא ממעט אלא כמהין ודגים: :
שם על כל דבר פשע למ"ל ש"מ רבוייא הוא וכו' מוכח מזה דכל דרבוייא היינו כל דבר פשע וכן הוא מוכרח דאי מכל אבידה ק' כל דבר פשע למ"ל ועיין להרע"ב בפי' משנתנו ולהתי"ט ולרש"י בחומש וע"ש ברא"ם ז"ל:
תוס' בד"ה רעהו וכו' ולמסקנא דנפיק כפל ושבועה וכו' עכ"ל הר"ם בפ"ב מה' גניבה כ' דהקדש וגוי ממעטי מרעהו וכ' ה"ה ז"ל דמסברא הוא דגוי והקדש כי הדדי נינהו ע"ש ולפ"ד התוס' י"ל כיון דכפל ושבועה כי הדדי נינהו מהשתא איכא תרי רעהו גבי כפל ושבועה ומייתורא מוקמי' חד מנייהו לגוי ועיין מהרש"א ז"ל לעיל דף נ"ג ע"ב בד"ה איפוך ולהתוספות בשבועות דף מ"ב ע"ב בד"ה על ולמהרש"א שם ע"ש. ודע דשמעינן מדברי התוס' דאפי' קדשים שחייב באחריותן ל"מ לגלגל עלייהו שבועה מדלא תי' בגלגול כמ"ש לעיל גבי קרקע ושטרות אבל מדברי הרא"ש ז"ל בפ' שבועת הדיינים נר' דמצי לגלגל גם אהקדש דאכל הנך דתנן במתני' דאין נשבעין עליהן כ' דע"י גלגול נשבעין ע"ש ועיין לטוש"ע סי' ש"א:
בא"ד דגבי הקדש נמי שייך לשון איש וכו' עכ"ל דבריהם סתראי למ"ש לעיל דף נ"ג ע"ב בד"ה איפוך וכבר נרגש מזה מהרש"א ז"ל שם ונ"ל דשאני הכא דאיש לאו יתירא היא דלמעוטי בית הגנב וכיון דלאו יתירא אין למעט ממשמעותא דשם איש נופל גם אהקדש לפעמים אבל לעיל דיתירא היא ע"כ למעט הקדש אתא וקרא איש הידוע קאמר. ובזה ניחא גם מה שמק' ע"ד התוס' דזבחים דף ק"ג קאמר עולה איש ולא של הקדש וכו' ע"ש דלההוא תנא איש יתירא. הר"ם בפ"ב מה' גניבה מצריך תרי קראי דרעהו ואיש עיין שם להלח"מ ז"ל:
בד"ה למ"ל וכו' וי"ל כסף וכלים אצט' וכו' עכ"ל הק' לובלין ז"ל כללי דכי יתן ולשמור למ"ל ותי' דאצט' לגלויי דכל רבוייא ע"ש ולפ"ז יש לתרץ קושייתו הא' שהק' נימא דאי כ' הני פרטי שם לא ידעי' דרשא דמה כלים ע"ש דאי קראי דכפל לכללי ופרטי למ"ל כללי דשבועה מיהו עיקר דבר זה שכ' דאצטריך לגלויי וכו' ליתא דאכתי ק' לשינויי' קמא דכל רבוייא בכ"מ למ"ל כללי דשבועה אלא ע"כ דאיכא בהו שום דרשא:
בא"ד ואפי' היכא דנשבע ע"י גלגול וכו' עכ"ל עיין במ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל דהתוס' בסמוך כ' דדבר שאינו מסויים דנ"ל משלמה היינו חצי רמון ודבר שבמשקל נ"ל מכי הוא זה דגבי שבועה כתיב ותרי מיני אלו דבר שאינו מסויים מקרו והשתא מ"ש התוס' וכן הא דממעטי דבר שאינו מסויים בין לענין שבועה וכו' אשני מינין אלו קאי וכולל גם דבר שבמדה דגבי שבועה כתיב דגם מכפל מפטר ונ"מ דאפי' ע"י גלגול וכמו ההיא דמה כלים שנים דכתבו קודם זה:
עו"ש גמ' חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדי' עיין להרשב"א ז"ל בחי' ובדבריו מתייש' שפיר מה שק' בדברי הר"ם בפ"ב מה' גניבה שכ' טעם העבדים משום דהוקשו לקרקעות דהוא נגד הסוגיא ועיין לה' גד"ת דף קפ"ז ע"ש:
דף סג:
פירש"י בד"ה או אינו אלא לדין לפירעון וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל כיון דחייב הקרן היכי מחייב כפל ע"ש הן אמת דבגמ' לעיל דף נ"ז ע"א דייק הכי דכיון דמחייב בקרן ל"מ כפל מ"מ נר' דה"ט משום דלא מחייב כפל אלא בשבועה וכיון דחייב הקרן לאו בר שבועה הוא והיינו למסקנא דבעי' שבועה אבל השתא דאמרי' או אינו אלא לדין ובעי' לחיובי כפל בלא שבועה אה"נ דאפי' מחייב בטענת גנב בקרן מחייב כפל כי באו עדים שהוא גנבו ומ"מ דעת מהרש"א דסברא בעלמא היא דל"מ בכפל היכא דמחייב בקרן ולאו משום שבועה וע"ש שכ' דגזיר' הכתוב היא כאן ע"ש ולכאורה ק' לפי"ז מאי פריך הגמ' לעיל דף נ"ז וכן שמעתי מק' ונ"ל דדוקא השתא דבעי' לחיובי בלא שבועה הוא די"ל דגזרת הכתוב היא אף דהוא הפך הסברא אמנם לפום קושטא דמילתא דבעי' שבועה בטענת גנב בפקדון כי מרבי' טענת גנב באבידה ודאי דכוותה מרבי' דבעי' שבועה וכיון דבעי' שבועה לא שייך לחיובי כפל במקום שחייב בקרן ולעיקר קושית מהרש"א דגנב גופיה למ"ל ע"ש י"מ דל"מ למילף מטוען טענת גנב משום דאין עונשין ממון מן הדין כמו שצדדו התוס' בריש מכילתין והגמ' בסמוך הומ"ל מטעם זה וחד מנייהו נקט. מיהו מגמ' לקמן דף ס"ד סוף ע"ב נראה דלימוד זה אמת דבשבועה ילפינן מטענת גנב ואם ד"ז אי עונשין ממון מן הדין תליא בפלוגתא דעונשין מן הדין בעלמא יש לקיים דבריהם ודוק:
דף סד:
גמ' משום דאית ליה פירכא ק"ק אמאי הוצרך לזה בפשיטות הו"ל לשנויי דמאי דכתיב המצא תמצא כי היכי דאייתר חמור לדבר שאין מסויים לס"ד וגנב' וחיים לכדרב למסקנא וי"ל דא"כ הו"ל להברייתא לפרש ד"ז אבל בהאי פירכא דקאמר י"ל כמ"ש התוס' בד"ה א"ה:
שם א"ה שה למ"ל וכו' מקשים נימא דאצטריך שה לדרוש עוד כו"פ וכלל למעוטי קרקע ועבדים ושטרות לאשמועי' דגם בשבועה לא ישלם דאי מכו"פ וכלל דשור הו"א היינו בלא שבועה אבל בשבועה ילפי' מטענת גנב להכי אצט' ייתורא דשה למידרש כו"פ וכלל למעטם גם בשבועה ולפי מה שכתבתי לעיל דלא ילפי' משום דאין עונשין מן הדין ניחא שפיר ויש מי שתי' דהא שמעי' ליה מכו"פ וכלל דחיים ושור ומתרצים בזה קושית התוס' בד"ה א"ה שה וכו':
עו"ש האי מ"ל לכדתניא ידו וכו' התוס' בגיטין ר"פ הזורק כ' דדרשא זו היא דשדי ידו בין המצא לתמצא והוי כו"פ וכלל ומק' ע"ז מאי פריך האי מ"ל וכו' הא איכא למידרש כולהו דשדי חמור וכו' ע"ש ושמעתי מק' משמיה דה' יבין שמועה נימא דהגמ' פריך לרבה בר אהילאי מנ"ל למידרש מודה בקנס וכו' ולק"מ דא"כ לשינויא דהגמ' דהול"ל המצא תמצא ק' למ"ד שדי חמור וכו' הו"ל למכתב המצא המצא ולא משמע דהשת' הדר הגמ' ממאי דאמר דס"ל מודה בקנס חייב:
דף סה.
תוס' בד"ה אין וכו' דלא תימא כשליח דמי וכו' עכ"ל נראה דס"ל דחצר דין שליח אית ליה הוא מסברא ולאו מהאי קרא וכ"נ מפירש"י שם במציע' ע"ש במהרש"א והגמ' בר"פ הזורק דלא עביד צריכות' דאי כ' גט לא ידעי' חצר דאין שליח לד"ע אזיל כמ"ד חצר משום יד אתרבאי:
בד"ה גופא וכו' וי"ל דעיקר רב וכו' עכ"ל ק' לפ"ז לישנא דגמ' לקמן בסייעתא דר"ח דקאמר אלמא קרן כעין שגנב דמשמע דאתא לסיועי גם במ"ש קרן כעין שגנב וכן פירש"י ז"ל ולדברי התוס' קרן כעין שגנב מתני' היא דכל הגזלנין וכו':
דף סה:
בד"ה כפילא וכו' וריב"א מפ' דלשון אבריי' וכו' עכ"ל והבינייא דבין חכמי' לר"י היא היכא דחומש יותר מכפילו כמ"ש מהר"ם לובלין ז"ל ולפ"ז הו"מ הגמר' לאוכוחי הסייעתא לרב מכח דמאי בינייהו דחכמים ור"י ועיין לר"פ ז"ל:
בד"ה אלמא וכו' וי"ל דל"ל הכי וכו' עכ"ל גם לפיר"ת דלקמן יתכן תי' זה דמאי דלרב היכא דאשתני למעליותא כפל ותשלומי ד' וה' כדמעיקר' הוא מכח הפ' דגלי לן לאקולי בתשלומי ד' וס' וכפל דודאי דגם למסקנ' טעמ' דרב מכח הפסו' ודלא כמהרש"א ז"ל:
בד"ה הן וכו' דאי לאו אלא חד קרא הו"מ וכו' משמעות דבריהם דק"ל דלא לכתוב אלא חד קרא משניהם דהיינו דלא לכתוב נמי קרא דאתנן ונילף מאשר גזל ואע"ג דאצט' קרא דאתנן לולדותיהן הא נמי שמעי' מהתם דכיון דשמעינן שנוי קונה מאשר גזל ממילא מותר גבי אתנן כמ"ש בד"ה הא מני וכו' וכיון דשנוייהם מותר כ"ש ולדותיהן דאין דעתה עלייהו כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה הן ולא ולדותיהן. ודע דהר"ם בה' גזילה פ' שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ולא קני ופ' בה' איסורי מזבח כב"ה באתנן ופ' בפ"ב מה' גניבה ובה' גזילה דשינוי קונה מקרא דאשר גזל ולדידיה ק' קו' התוס' ונר' דס"ל דרבה ס"ל דלכ"ע הם ולא ולדותיהן לחוד הוא דדרשי' וגם אתיא לדרשא אחריתי בין לב"ש בין לב"ה וטעמא דב"ה משום דשינוי קונה מקרא דאשר גזל וב"ש ס"ל דמאיס או דשינוי אינו קונה ודלא כדקאמ' הגמ' בשמעתין והכריחו לזה קושית התוס' ועיין לה' יש"ש ז"ל:
דף סו.
בד"ה לא וכו' אפילו כשגזז וכו' עכ"ל ועיין להתו' בפ' ראשית הגז שהק' ע"ז דר"ח דאמר מזיק מ"כ פטור מאי קמ"ל מתני' היא ותי' דהוה מפרשי' שצבע קודם שנתחייב. ע"ש ואכתי ק' מאי קמ"ל ר"ח הא שמעינן מברייתא דפ' הגוזל גבי פאה וי"ל דלא ק"ל אלא ממתני' אבל בברייתא דפאה אפשר דלא שמיע ליה:
בא"ד אבל הניח מקצת מה שהניח חייב וכו' עכ"ל משמע דדוקא מה שהניח הוא שחייב ולא על כולו אבל מדברי מהר"י קורקוס בפ"י מה' בכורים נר' בהדיא שהבין דחייב על הכל וחלקו הוא שצבע ולא חלק הכהן ע"ש:
בד"ה כיון וכו' דא"כ אפילו בתר דאתא לידיה באיסורא עכ"ל אבל מה שחייב דמים לא ק"ל דמה שחייב דמים הוא משום מצות השדה הוא וכן בהשבת אבידה הק' הרב מח"א ז"ל בה' זכיה מהפקר ס"י הא לא מהני הפקר במידי דליתיה ברשותיה כדאי' לקמן דף ס"ט ע"ש ונר' ליישב דר' דוסא וצנועים שם ס"ל דיכול להפקיר אף במה שאינו ברשותו ע"ש וא"כ אי איתא דיאוש הוי הפקר אז לר' דוסא וצנועין אף בתר דאתא לידיה באיסורא קני ביאוש וא"כ מאי פריך אביי לרב יוסף לקמן מעורות של בע"הב נוקמה כר' דוסא וצנועין אלא ע"כ דלכ"ע לא מהני יאוש בתר דאתי לידיה באיסורא ואי יאוש הוי הפקר הוה קני שפיר:
דף סו:
גמ' ש"מ יאוש לא קני וכו' מק' דרבה בפרק הגוזל דף קי"ד ס"ל דבידוע מחלוק' ר"ש ורבנן וא"כ מאי פריך נוקמה כרבנן דגזלן לא הוי יאוש ורבה איירי בגנב אליבא דרבנן ובגזלן אליבא דר"ש ולק"מ דלרבנן כיון דלא הוי יאוש אפילו מקדש לא קדשי ומאי ממעט ליה מהקרבה וכמ"ש התוס' במאי דפריך פשיט':
שם וש"מ יאוש קני וכו' נראה דאביי גופיה ס"ל דמדרבנן הוא דקני ולכך לא רמי בריי' אמתני' דברייתא דקרבנו אקרא קאי ומתני' דעורות בדרבנן איירי ופריך לרבה מברייתא דקרבנו אצד דמדאורייתא יאוש קני ופריך ממתני' דעורות אר"י ולא ארבה משום די"ל בדרבנן איירי ולא שמיע ליה ברייתא דת"כ שהביאו התוס' ועיין בר"פ ז"ל גבי קשיא ב"ה דב"ה ור"י כ"ב שנין עיין שם:
תוס' בד"ה דגזל וכו' דהתם מדרבנן וכו' עכ"ל עיין להמש"ל בה' כלים מה שנתקש' בדברי הק"א ועיין מ"ש בנימוקי לת"כ פ' מצורע בבריי' הלזו רמשכבו ולא בגזול וע"פי מה שכתבתי שם בכוונת הק"א ל"ק גם מה שהק' המש"ל מההיא דהמפקיד אצל ע"ה ע"ש דהתם פשיטא די"ל מדרבנן ולא ק"ל אלא הכא דלא עשו אלא כזבים בדינא דאורייתא:
בד"ה כל וכו' בלא ההיא דעוצבא וכו' עכ"ל ולא ק"ל בלא דעורו' דההיא צריכא לגלויי דמתני' דחסרון בגזל איירי דומיא דעורות ותי' בב"ה איירי וא"צ שיהא דומה אלא בכלים ולא בבעלים ודלא כמהרש"א ז"ל:
דף סז.
בד"ה אמר וכו' שהקדישו בעלים ביד גנב דא"כ מאי פריך וכו' עכ"ל והא דלא משני הגמ' כן י"ל דס"ל להגמ' כר"י דאמר לקמן גזל ולא נתיאשו הבעלי' שניהם אין יכולים להקדיש אבל מהרש"א ז"ל שם בפ' הניזקין כ' דאי הקדישו בעלים מאי קמ"ל דחייב משום שחוטי חוץ פשיטא דהקדש גמור הוא ומאי קמ"ל ברייתא ע"ש והתוס' בתחילת חילת הדיבור שהוכיחו דיאוש קני לעולא ודוקא בקרבן הוא דלא קני מדלא פריך בפרק הניזקין מרישא אין כוונתם דמרישא לחודה הוא קשה דהא איכא לאוקומה בהקדישו בעלים ומכח בריית' הוא דלא מוקמי' לה בהכי אלא ר"ל דמכח סיפא תק"ל לעולא גם מרישא ולא יתורץ בשינויא דגמ' שם ע"ש. הק' מהרש"א ז"ל כאן דתק"ל בפ' הניזקין מתני' אברייתא גופה בלא עולא ע"ש ולק"מ דרישא ודאי ס"ל יאוש לא קני והקדש מהני ע"י שינוי רשות ולא חייש תנא למצוה הבאה בעבירה כמו לרב יהודה והגמ' דקאמר שם ואי אמרת יאוש לא קני אמאי חייב כרת ע"כ דל"ד דהא יאוש ושינוי רשות הוא אלא דהכוונה לא קני לגבי מצוה דהוי מצוה הבאה בעבירה ומה שתי' דתנאי היא לא נהירא דא"כ מאי פריך לעולא ואי פריך דלימא תנאי היא הא ודאי תנאי היא לקמן בפ' הגוזל לפום סברא דהשתא דלא ס"ל כפיר"י בסמוך:
דף סז:
גמ' דתניא יכול גנב וכו' ת"ל תחתיו וכו' לקושטא דמילתא דכתיב שור ושה בסיפ' תחת שניהם מיותרין דהול"ל לשור לשה ודרשינן תרווייהו למעוטי נגידין גבי שור וגבי שה אבל לעיל בתשלומי תשעה לא מייתר אלא חד תחתיו כדקאמר הגמ' וסגי בחד תחתיו למעוטי נגידין כבקר וצאן משום דכיון חד תשלומין סגי בחד אבל הכא בברייתא שני תשלומין וצריכי תרי מיעוטי. אך אכתי קשה דבמסקנא דקאמר נכתוב ה' בקר תחתיו הא לא מייתר כיון דלא כתיב שור בסיפא וליכא השתא למעוטי נגידין בשור וא"כ מאי שור דסיפא למ"ל הא אצט' כי היכי דאייתר תחת למעוטי נגידין בשור ע"כ נר' דמיעוטא דנגידין לאו מייתורא אלא ממשמעותיה דאף דאתא קרא לגופיה שמעי' מניה נמי למעוטי נגידין:
שם אלא שור דסיפא ושה דרישא וכו' לקמן דף ע"ז ע"ב אמרי' או לרבות את הכלאים ופי' רש"י דאמרי' שור דסיפא ושה דרישא מיותרין הלכך או נמי מיותר ע"ש נראה דבא ליישב מאי דקשה הא אצטרי' או דלא בעי' עד דגנב תרווייהו לכך כ' דשה גופיה מיותר וכיון דכתיב שור לחודיה ידעי' דלא בעינן תרווייהו וק' דהא מ"מ אצטריך שה דרישא למימר דלא נילף משבת וכיון דכתיב שה ע"כ לכתוב או דאי לאו או הו"א דבעי' עד דגניב תרי וטבח או מכר חד ומשייר חד וכדפריך הגמ' לעיל מזה ונ"ל דס"ל דבשור דסיפא לחוריה סגי לאשמועי' דלא נילף משבת והגמ' דנקט שה דרישא לא נחית אלא דאיכא ייתורי בקראי ואי שה כולה לכלאים וניחא קושית התוס' בד"ה שור וכו' ולפי דבריהם צ"ל דסוגיא דלקמן דאמרי' או לרבות כלאים אזלא כמ"ד וי"ו לחלק ואייתר או לרבות את הכלאים. והנה בתוס' ר"פ ז"ל הק' במאי דאמרי' הו"א בעינן לשלומי ט' לכל אחד דא"כ שה. למ"ל ותי' דשה למעט עופות טמאים ע"ש ותי' זה לא יתכן לפמ"ש התוס' בר"פ אותו ואת בנו גבי או א"ב דאי לא ילפי' בהמה טמאה משבת לא ילפי' גם חיה ועוף ע"ש דלפ"ז ה"נ כי לא ילפי' עופות טמאים לא ילפי' נמי חיה ועופות טהורין ולדידהו ק' קושית ר"פ למ"ל שה ועפי"ה י"ל דשה אצט' לכלאים מיהו הא ליתא דכי ילפי' משבת גם כלאים יש ללמוד משם. ומ"ש מהר"ם לובלין ז"ל בקושיא הלזו ע"ש אין נראה דכיון דילפי' שור משבת שור דכתיב בקרא כולל הכל ועליה כתיב תשלומין ה' בקר וד' צאן באופן דלמ"ד התוס' דפ' אוא"ב ק' שה למ"ל ועוד ק' דלר"ש דס"ל לקמן שחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה וממעט טריפה מטעם זה יש למעט טמאה וא"כ לדידיה בלא"ה ידעינן דלא ילפי' משבת דהא וטבחו אשור כתיב וכיון דשור אינו כולל גבי טביחה גם אמכירה אינו כולל ועוד דאתקש מכירה לטביחה לקמן וא"כ ק' לר"ש למ"ל שור דסיפא ושה דרישא ועוד מדנקט הגמ' מה להלן חיה ועוף וכו' ולא נקט בהמה טמאה משמע דניחא ליה למנקט גם אליבא דר"ש ולפ"ד התוס' אליבא דר"ש לא פריך מידי ועיין בפ"ק דכריתות דף ד' ע"א ע"ש. ובמאי דקאמר הגמ' ודילמא דגניב תרי וטבח חד ומשייר חד איכא למידק א"כ לאיזה ענין חלקה התור' ה' בקר אשור וד' צאן אשה כיון דתרווייהו אגניבה אחת קיימי הול"ל ה' בקר וד' צאן תחת השור ותחת השה וי"ל דנ"מ אם הודה על אחד מהן ודוק:
דף סח.
שם ואי ס"ד יאוש קני וכו' ועיין בתוס' ר"פ ז"ל שהק' נוקמה בנתיאשו בעלים בבית לוקח דהו"ל יאוש ושינוי רשות ותי' דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני ע"ש והוא תימה דהקושיא במ"ע דלרב קיימי' דיאוש גרידא קני ומאי פריך לרב נוקמה בנתיאשו ביד לוקח ואף דבעי מיהא להחזיר דמים מ"מ מקרי שפיר אינה חוזרת וגם נשתרש בחטא כיון דאינה חוזרת בעינה ועוד דלרב ס"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש קני אפילו בלא החזרת דמים לקמן בדף קט"ו ע"א לאוקמתא דר"ז ע"ש וצ"ע:
דף סח:
שם גזל ולא נתיאשו וכו' הדרישה ז"ל בס"ס שנ"ג הוכיח מכאן כס' הרא"ש ז"ל דאם קדש בגזל אחר יאוש הוו קדושין לחומרא מדרבנן דאי לא הוו קדושין כלל ה"נ א"י להקדיש והו"ל לר"י לאשמועי' גם לאחר יאוש ושוב דחה דמאי דנקט ר"י לפני יאוש תימה דאי לאחר יאוש לא הוי הקדש אלא מדרבנן אמאי אינו חייב ד' וה' הא מדאורייתא רעהו הוא דבכה"ג אזלי' וכ"ש לפי מה שדחה דלא הוי הקדש כלל אלא ע"כ דהוי הקדש מדאורייתא דהוי יאוש ושינוי רשות ושינוי השם כדמוכחא כולה סוגיא ודברי הרא"ש ז"ל בענין קדושין בגזל דידה איירי כמ"ש ח"מ וב"ש ז"ל באה"ע סי' כ"ח
תוס' בד"ה הוא וכו' דאפקינהו רבנן וכו' ואוקמוה ברשות זה וכו' עכ"ל לא היו צריכין לומר ואוקמוה ברשות זה אלא באפקינהו רבנן סגי דאז לא יש לו לבעליו זכיה יותר מאחר והוי הקדש דכל אדם יכול לחלל מהאי טעמא כמ"ש בדבור זה אלא דניחא להו לאוקמו' גם לרבנן דצנועין דא"י לחלל דבר שאינו ברשותו ולהכי כ' דרבנן אוקמוה ברשות זה ומ"מ שמעי' מדבריהם דהפקר ב"ד הוא דהפקירו מזה ואוקמוה ברשות זה דלא כה' מח"א ז"ל בה' משיכה סי' ב' עיין שם:
דף סט:
גמ' לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה וכו' מכאן ק' עמ"ש רש"י ז"ל בפ' חלק דף קי"ב אהא דאמר ר"ח מחלוקת בירוש' אבל בגבולין לד"ה עיסת מע"ב פטורה ופירש"י לחד לישנא דבגבולין כ"ע ממון גבוה ע"ש ובשמעתין לענין פדיה איירי דבגבולין הוא ודוקא לר"מ קאמר ועיין להתוס' בקדושין דף נ"ג ע"ב ע"ש ושו"ר להשע"ה ז"ל בה' אישות שעמד בזה ע"ש מ"ש ועיין במקובצת במציעא דף צ' ע"א ע"ש:
פירש"י בד"ה ור"י וכו' ואי קשיא וכו' שמא יבקע וכו' עכ"ל הא דלא כתב דיש לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כדמחלק בגמ' בפ"ג דגיטין ע"ש נראה במ"ש התוס' שם בד"ה ר"י שהק' לס"ד דל"ל לר"י ברירה א"כ אחין שחלקו לקוחות הם ור"י קנין פירות לאו כקנין הגוף וא"כ ל"מ דמייתי בכורים אלא חד בר חד וכו' ותי' דר' יוחנן הוא דס"ל דאי לקוחות אין מחזירין ור"י ס"ל דטעמא דר"י משום שמא יבקע הנוד ע"ש והכא אליבא דרבי יוחנן קיימינן ואליביה ע"כ דטעמא דר"י שמא יבקע ועוד דע"כ הגמ' כאן לא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דאי איתא מאי פריך דרבי יוחנן אדר"י דהא הא דלקוחות הם דמיא לתולה בדעת עצמו כמו שנראה מדברי התוס' הנז' שהק' לס"ד דל"ל ברירא והרי לס"ד דתולה בדעת עצמו הוא דל"ל לר"י ברירה ע"ש וא"כ למסקנא דקאמר כל הנלקט מכח קושית ר' יוחנן אדר"י ע"כ דלא מפליג וטעמא דר"י משום שמא יבקע הנוד:
תוס' בד"ה אלא וכו' סתמא דצנועין ל"ל ברירה וכו' עכ"ל וכ"כ בדבור שאח"ז והיינו מדלא אמרי כל המתלקט וק' דנימא לא ניחא להו בכל המתלקט משום גדולין כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כל הנלקט וכן הראוני להשע"ה ז"ל שעמד בזה ע"ש ונ"ל דאיסור הגדולין תליא בפלוגתא דאמוראי בנדרים דף נ"ז ע"ב דפליגי אי גדולין מעלין האיסור ומבואר בדברי הר"ן ז"ל שם דעיקר פלוגתייהו אי הגדולין אסורין כיון דבאו מכח העיקר או מותרין וכן נמי אי העיקר היתר והגדולין איסור כגון ליטרא טבל שתקנה וזרעה שייכא פלוגתא זו דלמ"ד אין הגדולין מעלין שרי ולמ"ד מעלין אסור כמו שנראה מדברי הר"ן ז"ל שם בד"ה ודילמא לחומרא ע"ש ועוד אמרי' שם ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אסורין וכ' הר"ן כיון דהיו פירות גוף הפירות אסורין כיון דאין הגדולין מבטלין ע"ש והיינו משום דכיון דהיו כבר הפירות אלא שנתגדלו הוי גידול הפירות כמו זריעה דמניה קרבו וא"כ ל"ד בזריעה אלא אפי' בגידול הפירות גופייהו שייכא פלוגתא זו ושם אמרינן אמוראי נינהו ואליבא דר"י ע"ש בהסוגיא ובדברי הר"ן ז"ל. ומעתה מ"ש התוספות לעיל דהגדולין אסורין היינו למ"ד הגדולין מבטלין אבל למ"ד אין הגדולין מבטלין וס"ל כיון דמיניה קרבו דין העיקר יש להם א"כ הכא דהעיקר כבר נתחלל גידול הפירות דמיניה קרבו נמי שרי שהרי בודאי ביום אחד ליכא חשש לגידול פירות חדשים אלא דאותן הפירות שהיו מתגדלין קצת ושרי כיון דמיניה קרבו דין העיקר יש להם וא"כ לעיל דכ' הטעם דלא חללו כל השדה בב"א משום הגדולין הוק"ל בכל המתלקט ותי' דכל מה שהיה להם לתקן וכ"ז למ"ד מעלין במ"ש אבל הכא נחתי לתרץ לר"י בכל הנלקט די"ל כסתמא דצנועין דל"ל ברירה והוה א"ש למ"ד אין מעלין ודחו לזה דאפי' למ"ד אין מעלין ושרי משום דמיניה קרבו ולההוא מ"ד ע"כ צנועין ל"ל ברירה מ"מ ק' מאי אולמיה דהאי סתמא וכו':
דף ע.
גמ' אמרי נהרדעי וכו' פירש"י כולה שמעתין בפקדון ונר' דהכריחו לפ' כן דאי בגזל איירי ק' דקי"ל כל"ב וקי"ל כר"י וכמ"ש התוס' ע"כ מפ"ל בפקדון אבל בגזל אפי' לא כפריה לא כתבי אורכתא אפילו לל"ב וכ"כ הב"י סי' קכ"ג בדעת הטור ולכאורה נראה דלפי' לל"ק לא כתבו אפילו בפקדון דלא כפריה ולל"ב דוקא דכפריה הוא דלא כתבי' ומיהו הא ליתא דעיקר קרא בגונב מבית שומר כתיב וכמו שהוכיחו התוס' ע"כ נראה דבפקדון דלא כפריה לכ"ע כתבינן ולא פליגי הלישני אלא בטעמא דמילתא דלל"ק טעמא משום דר"י ולא חייש למחזי כשיקרא ולל"ב חייש למחזי כשיקרא והא דלא קאמר בל"ב דכפריה טעמא משום דר"י כיון דקי"ל כר"י נר' דניחא להו למינקט טעמא גם לצנועין דלעיל ועיין להר' ז"ל שער ן' ע"ש:
שם דאי רע"ק וכו' אבל כרבנן אתיא דאע"ג דמודו בב' אומרים א' בגבה כדמסיק מ"מ עדי גניבה וטביחה דמו לחזקה דלגבי חיוב זה דמחייבין השתא תרווייהו צריכי להדדי ולא ס"ד דמודה רע"ק בב' אומרי' קידש וזהו מה שחידש המתרץ ועיין להרז"ה ז"ל בס' המאור:
תוס' בד"ה אמטלטלין וכו' וא"ת כיון וכו' הול"ל דליתא וכו' עכ"ל ולנהרדעי גופייהו לא ק' ממתני' דשבועות דאיכא לאוקמה שהאחד חייב לחבירו ומדר' נתן וכמ"ש לל"ק ולא ק"ל להגמרא אלא לשמואל דהוצרך לאוקמה בבא בהרשאה ולזה מק' דהול"ל דליתא והגד"ת ז"ל שם נתקשה בזה ע"ש:
בא"ד ומיהו לפי' המפ' התם וכו' עכ"ל ועיין להתוס' שם בכתובות דף כ"א שכ' דר"י מפ' דליתא לדר"פ לדיעבד אבל לכתחילה חיישינן למחזי כשקרא ולפ"ז ר"נ דאמר חתמו ונתנו לה כשר דוקא דיעבד דהא קאמר ליתא לדר"פ מדר"נ ועיין להתוס' בפ"ק דגיטין דף ח' שהוכיחו דלכתחילה נמי כשר מההיא דהכותב טופסי גיטין ע"ש ולשיטת ר"י נר' דמאי דהוצרך בההיא דטופסי גיטין לטעמא דקטטה ועגונות היינו לפסול אפי' דיעבד וע"כ התוס' שם בגיטין לא כ' אלא לשון משמע וע"ש במהר"ם שיף ז"ל:
בא"ד מ"ל בקרקעות וכמ"ד נשבעין וכו' עכ"ל והיינו דס"ל קרקע אינה נגזלת וכ"מ בתוס' בשבועות ושמעתי מק' ע"ז דמבואר בגמ' שם דף ל"ז דלמ"ד נשבעין דדריש ריבויי ומיעוטי ס"ל קרקע נגזלת עיין שם:
בא"ד דהתם לאו ע"מ להוציא וכו' עכ"ל נראה לפי"ז דהוי פקדון ומדפריך הגמ' בפרק יש בכור עלה מנהרדעי נר' דאף בפקדון כי כפריה לא כתבי' ולפי"ז ק' במה שהוכיח דהלכה כל"ב דסוגיא דשבועות ובכורות אליביה אזלא דהא איכא לאוקמה גם לל"ק ובפקדון דגם דפקדון יש לחלק בין כפריה ללא כפריה ועיין להתוס' בפ' שבועת העדות שם:
דף ע:
גמ' דאי כרבנן כיון דמטיא וכו' מקשים כיון דהעדים אין חייבים אלא מיתה דקים ליה בדרבא מניה גם איהו לא מחייב בתשלומין דהוי שאי אתה יכול להזימ' עכ"ד איבר' דהכי אמרי' בסנהדרין גבי עדי נערה המאורסה מיהו כבר כ' התוס' בריש מכות דדוקא התם לגבי מיתה לא הוי כאשר זמם אבל בהעידו שהוא ן' גרושה כיון דמתקיי' קצת הזמה במלקו' סגי ועיין להתוס' בפ' א"נ דף ל"א בד"ה ר"א ע"ש ועיין בפ"ק דסנהדרין דף ט' ע"ב במימרא דר"י הב"א הבעל עדים וכו' ע"ש:
שם אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו וכו' נר' דס"ל כר"י בפ' א"נ דחייבי מלקיות שוגגין חייבין ולכך אע"ג דפנויה במלקות הו"מ קרא דאתנן בשוגגין ולכך אצט"ל למימר אפי' בא על אמו:
תוס' בד"ה באומר וכו' ומיהו לפיר"ת ניחא וכו' עכ"ל והא דלא מוקי לה הגמ' בעומדת בחצר הלוקח דקניה אע"ג דמתחייב בנפשו נר' משום דאכתי ק' דלא הוי אלא מתנה וברייתא קתני מכר אלא דהתוס' משמע להו השתא דקושי' הגמ' היא עיקר הקנייה דכיון דכי תבע וכו' לא הוי קנין כלל וע"ז מקש' דאי עומדת בחצרו קנייה ולא הו"ל למיפרך אלא על הלשון דמכר ואח"כ כתבו דר"י מפ' דקושית הגמ' גופה היא על הלשון דמכר דלא הויא אלא מתנה:
דף עא.
בד"ה והא קי"ל וכו' ודוחק לומר דרבנן פליגי וכו' עכ"ל הטור ח"מ סי' ל"ח פ' עדים זוממין קנסא ואין לוקה ומשלם וצ"ל דס"ל כתי' זה ולפי תי' זה הגמרא בשמעתין הומ"ל מתני' כרבנן דרע"ק דס"ל עדי' זוממין ממונא. גם בתי' זה לא יתורץ מה שק' לד"מ דבגמרא דמכות מבואר דבקנס דוקא ס"ל לוקה ומשלם ומצינו דגם בממון לוקה ומשלם בחוסם פרה וע"ש בתוס':
בא"ד וי"ל דודאי וכו' עכ"ל ראיתי מקשים ע"ז דבגמ' שם בפ"ק דמכות אמרי' דר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה דלוקה יליף מעדים זוממין מה לעדים זוממין שאין צריכין התראה מוציא ש"ר יוכיח וחזר הדין וכו' מה להצד השוה שכן קנס ע"ש והשתא לפ"ד התוס' הללו הא כי אמרי' חזר הדין וכו' היינו דפרכי' מה למש"ר שכן לוקה ומשלם ואמרינן עדים זוממין יוכיחו וא"כ ע"כ עדים זוממין ממונא דאי קנס' גם עדים זוממין לוקין ומשלמין וא"כ מאי פריך תו מה להצד השוה שכן קנס ונראה די"ל דמאי דאמרינן הדר דינא היינו דפרכינן מה למש"ר שכן דיבורא עדים זוממין יוכיחו דבדיבורייהו אתעביד מעשה וכמ"ש התוס' שם בד"ה אלא בשם הירושלמי ע"ש ומה שלא תי' כן בעיקר הקושיא משום דק"ל גם לר"מ מיהו לא יתכן לומר כן אלא בדברו התוס' שם שהק' גם לר"מ:
בד"ה בשלמא וכו' אבל ישראל לצעורי וכו' עכ"ל ע"ש בגמ' דבישראל מומר לא אמרי' לצעור' ומדלא כ' דהכא בישראל מומר איירי נר' דס"ל להתוס' כדעת הסוברים דישראל מומר לאו בר שליחות ובמ"א כתבתי בזה:
בא"ד כשנתן רשות לשחוט כרצונו וכו' עכ"ל לפי"ז אצט' למ"ש בתחלה דאסרה ע"י מעשה אלא כיון דברצונו הוא אוסר דדוקא מטעמא דלאו כ"כ לאסור יינו לאונסי הוא דאינו אוסר כדאיתא שם בגמ' ולפי"ז ניחא להסוברים דהא דאוסר ע"י מעשה מדרבנן הוא דל"ק מסוגיין על סברא זו דהכא מטעם דהוי לרצונו ולבעלים ראשונים לא איכפת לן בהו כיון דקנאה ע"י שינוי מעשה דטביחה. והנה המש"ל ז"ל בפ"ג מה' גניבה דין ו' כ' דהיכא דנצטרף איסור אחר בהדי טביח' אין שלד"ע כגון באמר לשליח לשחוט לו בשבת ודוקא באמר לשחוט סתם הוא דיש שלד"ע בטביחה וטעמא דכיון דחידוש הוא שחידשה תורה גבי טביחה וכו' ע"ש שהוכיח כן מדברי הר"ם והשע"ה ז"ל הוכיח כן מדברי התוס' הללו מדלא כ' שאמר לשליח לשחוט לע"א ע"ש וליתא דהכא באינו יודע שהוא גנב איירי כמ"ש התוס' ובכה"ג יש שלד"ע בכל התורה כמ"ש התוס' לקמן דף ע"ט ע"א בד"ה נתנו ע"ש ולא חידוש שחידשה תורה כאן וא"כ אפי' נצטרף איסור אחר עמו יש שליח והגמ' דהוצרך לקראי דאו ותחת היינו לחייב אפי' יודע השליח שהוא גנב ואף דהתוס' כ' בזה הדיבור דהכא איירי באינו יודע היינו גבי ע"א ושור הנסקל אבל בשבת איירי אפי' ביודע שהוא גנב ולהא הוא דהוצרכו הני קראי והא דלא כתבו התוס' באמר לשליח שישחוט לע"א נ"ל דאי מינהו שליח לשחוט לע"א אז אין כוונת השליח לעבוד ע"א אלא לעשות שליחותו מכוין וכיון שכן אינו נאסר הבשר דמשום מחשבת השליח הא אינו מכוין לע"א ואינו מקבלה עליו באלה ואי משום כוונת המשלוח זה עובד וזה מחשב לא אמרי' כדאיתא בחולין דף ל"ח ע"ב ע"ש:
דף עא:
גמ' וס"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון וכו' מבואר מכאן דס"ל לר"מ דתשלומי ד' וה' איתיה בקדשים שחייב באחריותם כר"ש ועיין במהרש"א ז"ל בפ' אותו ואת בנו שהק' במ"ש שם בגמ' דר"ש גמר חולין מחולין ור"מ אטו אותו ואת בנו מי ליתיה בקדשים דבטביחה דליתיה בקדשים אמאי לא גמר חולין מחולין ע"ש והוא תימה דהא ר"מ ס"ל דתשלומי ד' וה' איתיה בקדשים:
דף עב:
תוס' בד"ה דאי וכו' לאכול' אתקש וכו' עכ"ל מק' ע"ז מגמ' דר"פ כ"ש דפריך ואימא כמים הנשפכין לע"ז ואי איתא דמדאורייתא שריא בהנאה מאי פריך ועיין להשע"ה ז"ל בה' אישות ע"ש וראיתי בס' יד יהודה למהר"י אשכנזי ז"ל בליקוטיו לפסחים שתי' דהכי פריך ואימא כמים הנשפכין לע"ז דאסורין שלא כדרך אכילתו כמ"ש התוס' שם דף כ"ו בד"ה שאני ע"ש וליתא דהא תקרובת ע"ז דשריא בהנאה הוא משום דכתיב ויאכלו כמ"ש התוס' ומה"ט שרי שלא כדרך אכילתו דאכילה כתיבא ביה דכן הוא היכא דכתיב אכילה כמבואר בגמ' בפ' כ"ש ודוקא בעצי אשרה הוא דכ' התוס' דאסור. גם מ"ש לתי' דקושית הגמ' היא שיהא תופס דמיו כע"א ע"ש ליתא דאי שרי בהנאה ודאי דאינו תופס דמיו ויין דתופס דמיו הוא מדרבנן. גם אין לתרץ דקושית הגמ' שיאסר בכל שהו כע"א דכיון דכתיב בלשון אכילה בכזית משמע ודוקא בע"א גופה דכתיב לא ידבק הוא דאסור בכל שכן:
דף עג:
גמ' דמי כוליה עבד לרב בעי לשלומי וכו' המש"ל ז"ל בפ' א"א מה' עדות תמה ע"ד הריטב"א ז"ל דגם בממון בעי כאשר זמם ולא כאשר עשה מדתניא עדים שהעידו הפיל את שנו והוזמו משלמין דמי עבד לרב ואמאי והא עבד תפוס בעצמו ומיד יצא לחירות והו"ל כאשר עשה. והרב תומים סימן ל"ח תי' דאתיא כמ"ד צריך ג"ש אבל הוק"ל ממה דפריך הגמ' דמי כוליה עבד בעי לשלומי ומאי פריך הא ברייתא כמ"ד צריך ג"ש וא"כ הו"ל כאשר עשה ותי' דעיקר קושית הגמ' אמאי משלם לעבד הא אדרבא מהראוי לשלם לרב ע"ש ואכתי ק' לקמן בסיפא דברייתא דפריך דמי כוליה לרב בעי לשלומי הא ודאי דמי עין לרב הוא דמשלם כיון דהעבד תפוס בעצמו:
תוס' בד"ה אמר וכו' ול"ד נקט וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל דגם לשיטת ר"י אתיא בדוקא כיון דהא מצי' הזימו קמאי ע"ש ולפ"ד ק' בדברי התוס' שכ' בדברי ר"י ה"ה דמי עין לקמאי בעי לשלומי וכו' דנימא דאפכינהו ואחר כדי דיבור איזמנהו דהשתא הראשונים לא היו חייבים כיון דהוכחשו קודם ההזמה אלא ע"כ דאי הוזמו אחר כדי דיבור כיון דהזמה לא מהניא בהו בראשונים כלל כיון דכבר הוכחשו הו"ל כמאן דליתא והו"ל הוכחשו האמצעיים כיון דליתא להזמ' גם י"ל דע"כ דל"ד דהא בסיפא בב' כתות ע"כ דל"ד וא"כ גם ברישא לאו דוקא דהא רישא דומיא דסיפא. כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מה' עדות העידו שסימא עין עבדו והפיל את שנו והוזמו ואחר כך נמצא הדבר בהפך משלמין דמי עין לעבד ותמה מרן בכ"מ כיון דפ' כרבא דהכחשה תחילת הזמה אפי' הוכחשו קודם הזמה ע"ש והוא תימה דאפילו לאו תחילת הזמה ק' אפילו הוכחשו קודם כיון דכוותייהו פסקי' וכדמסיק הגמרא דדיוקא דרבא לאו מרישא וכבר תמה עליו הלח"מ ע"ש ונ"ל דהגמ' דקאמר ברישא כוותייהו פסקי' היינו משום דברייתא כמ"ד אין צריך ג"ש אבל למ"ד צריך ג"ש אבעיא בגמרא בפ' השולח מעוכב ג"ש יש לו קנס או לא ולא איפשיטא ופי' הר"ם בה' חובל דדוקא אם תפס העבד מפקי' מניה וכבר השיג הראב"ד בה' עדות אמאי משלמין העדים כיון דדוקא תפס ועיין להכ"מ והל"מ בזה ומעתה כיון דלדינא דוקא אם תפס כי אתו עדים קמאי והעידו דסימא עינו והפיל שנו אז אפילו תפס העבד דמי עין מפקינן מניה וכי אתו בתראי ואפכינהו וקיימי ב' כיתי עדים בפנינו אז אם תפס לא מפקי' מניה דתרי ותרי אם תפס ל"מ מניה כמ"ש רש"י בפ"ב דכתובות דף כ' ע"א וע"ש בתוס' וא"כ פסקי' כבתראי דאי תפס ל"מ מניה ומעתה אין לתמוה על הר"ם אלא משום דפ' הכחשה תחילת הזמה. מיהו לפמ"ש מהריב"ל רבס"ס מפקי' מיד המוחזק אז כאן פסקי' כקמאי דס"ס הוא ס' אי יש לו קנס כבעיא דגמ' וס' דתרי ותרי ועיין להמש"ל בה' מו"ל מ"ש ע"ד מהריב"ל הללו ע"ש:
דף עד:
גמ' גמ' לאפוקי מדרב הונא וכו' כ' הרא"ש ז"ל דלר"ה ע"פ ע"א דומיא דעפ"י עצמו ע"ש והא דניחא ליה להגמ' למנקט לאפוקי מדר"ה משום דהלכה כר' יהושע ולזה נתכוון רש"י ז"ל שכ' דהלכה כר"י אבל א"צ לזה דניחא ליה להגמ' למנקט הכי משום דמתניתין דייקא כדאמר ר"א לקמן:
שם איתיביה ר"ח וכו' עיין להרא"ש ז"ל לעיל בספ"ק ועיין מה שכתבתי לעיל דף ע"ג אמאי דאמרי' דמי כוליה עבד בעי לשלומי משם התומים ועיין לה' שע"ה ז"ל:
דף עה.
שם אמר רב המנונא מסתבר' וכו' עיין לה' מש"ל ז"ל בפ"ב מהלכות גניבה במה שהק' ממאי דפשיט הגמרא בשבועות דף ל"ג בעיא דמשביע ע"ק מברייתא דח"נ ע"ש והא דלא ק"ל מבעיא גופה משום דאיכא לאוקמה במודה שגזל ולא גנב ועיין לה' שמחת יו"ט ז"ל דף ר"ט ע"ג ע"ש. ובהכי י"ל מה שהקשה הרב שע"ה ז"ל בה' עבדים דר"י דשמעתין אדר"י דשבועות דף ל"ד ע"א עיין שם:
דף עה:
פירש"י בד"ה הודאה וכו' ומאי דמחייב בקרן וכפל וכו' עכ"ל מ"ש קרן ל"ד דקרן מחייב בהודאתו והרב מש"ל ז"ל בפ"ב מה' גניבה כ' דכיון דהודה ע"י בעתותא דעדים גם בקרן לא מחייב בהודאתו ולקמן דמחייבו רבנן בקרן אעפ"י דעדות שאי אתה יכול להזימה משום דבממון לא בעי' עדות שאי אתה יכול להזימה ומחייב בעדות האחרונים ע"ש ותמהני דבגמ' בסמוך פריך מדקא מודה דגנב קרן בעי לשלומי וכו' מוכח דקרן מחייב בהודאתו ואין צריך לעדות האחרונים:
דף עו.
בפירש"י בד"ה ר"ש היה וכו' דאם אבדו חייב באחריותן וכו' עכ"ל ק"ל דמדברי רש"י במעילה דף י"ט ע"א מתבאר דלר"ש אפילו בקדשים שחייב באחריותן מכי אתא ההקדש לעזרה נפטר מאחריותן ע"ש והכא דהקדש הוא ע"כ דטבחו בעזרה וכבר נפטר מאחריותו ושפיר מתחייב אטביחה ואמאי הוצרך רש"י לכל זה ולקמן בגמ' גבי מילתא דר"ש ל"ק דהתם הקדישו הבעלים והביאו הגנב לעזרה ולא הבעלי' ולהכי לא נפטרו הבעלים מאחריות בהבאת הגנב אבל כאן בדברי רש"י ז"ל ק':
תוס' בד"ה שחיטה וכו' הא יכול לפדות בשעת פרכוס וכו' עכ"ל לפום. סברתם דהשתא צ"ל דמאי דפריך הגמ' בשבועות דף י"א ע"ב מתה או נשחטה תפדה הא בעי' העמדה והערכה עיקר הקושיא ממתה אבל משנשחט' י"ל תפדה בשעת פרכוס ועיין להר"ן ז"ל בחי' שם ע"ש:
בא"ד ואין לך מום גדול מזה וכו' עכ"ל עיין להתוס' בחולין דף כ"ט ע"ב בד"ה כגון וכו' שהק' לוקמה בזבח וכו' דנר' דס"ל דחצי קנה פגום לאו מום הוא דהתם בבהמה ולא בעוף ולפ"ז נראה דגם בשחיטת כל הסי' לא הוי מום דמ"ש וי"ל:
בד"ה שלא וכו' ניחא ליה לאוקמה בכל קדשים וכו' עכ"ל הק' הרב שע"ה בח"ב בהשמטות נוקמה בשחט לשם בעלים וזרק דמן שלא לשם בעלים דהשתא א"ש אפילו בפסח וחטאת ע"ש ולפמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפט"ו מה' פסולי המוקדשין דנראה מדברי התוס' בריש זבחים דשינוי בעלים ליתיה בזריקה עצמה אלא בשחט או קבל או הוליך ע"מ לזרוק ע"ש ניחא שפיר ואין להק' לוקמה בשחט לשם בעלים וקבל ע"מ לזרוק שלא לשם בעלים דאי קבל בפיסול ל"ל לר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי ואז ק' קושית הגמר' בסמוך והלא זריקה מותרת דקבלה בפיסול הוי כמו נשפך הדם דל"ל לר"ש בהא כל העומד וכו' ועיין בתוספות בפ"ק דפסחים דף י"ג סע"ב ע"ש ובהוליך ע"מ לזרוק ליכא לאוקמה דר"ש ס"ל מחשבה לא פסלה בהולכה כמבואר בפ"ק דזבחים. אך אכתי ק' לוקמה בשינוי קדש בשחט לשמו וזרק שלא לשמו ומה שהוכיח מכאן השע"ה שם ספקו של המש"ל דשינוי בעלים בשחיטה עלו לבעלים לשם חובה מדלא אוקמה בשחט בשינוי בעלים ואתיא אפי' בפסח וכו' ע"ש דבריו באו שלא בדקדוק דשינוי בעלים בשחיטה פוסל בפסח דהו"ל שלא למנויו אלא צ"ל בקבל בשינוי בעלים דשלא למנויו לא פסיל אלא בשחיטה ועיין להתוספות בפסחים דף ס"א ע"א בד"ה איתקש ע"ש:
דף עו:
גמ' והלא פדיה מתרת וכו' אין להק' לוקמה שפדאו קודם שטבחו ובהא פליגי דלרבנן כיון דלא מחייב כפל ל"מ ד' וה' דתשלומי ד' וה' ולא תשלומי ג' וד' ולר"ש דמחייב כפל בחייב באחריותו מחייב ד' וה' דא"כ עיקר פלוגתייהו בכפל ולא הול"ל פלוגתייהו בטבח ויש מי שתי' דפריך לר"ל ואיהו מוקי לה בהקדישו בעלים ואי פדאו קודם שטבחו חייב בד' וה' לכ"ע ונכון הוא. וניחא לי בזה דברי התוס' בד"ה כל שכ' לחד תי' דר' אושעיה ל"ל כל העומד ליפדות וק' דא"כ תק"ל לר"ש שחיטה שא"ר היא ולפי"ה ניחא דמוקי לה כשפדאו קודם שטבחו והגמ' לא פריך אלא לר"ל יעיין להתוס' שם בחולין:
שם יש נותר שמטמא וכו' עיין להתוס' בפסחים דף פ"ב בד"ה בשלמא שכ' דשריפה דנותר באכילה תליא דבחד קרא כתיבי ולפ"ז ה"ה איסורי הנאה דוקא בניתר וק' דא"כ לן לפני זריקה אמאי אינו מטמא הא לא חל עליה נותר להאכילו לאחרים וצ"ל דמ"מ אסור בהנאה משום קודש כיון דלא ניתר בזריקה ונותר דקאמר ל"ד וא"ש בכל הקדשים ומשום דנפסל הדם בשקיעת החמה דלא כפירש"י דבתודה איירי וק"ק לפי' רש"י בלא נותר ת"ל דלא נזרק הדם:
תוס' בד"ה והלא וכו' כיון דנשחט ונזרק בהכשר וכו' עכ"ל לפ"ז א"צ למ"ש התוס' בד"ה שלא וכו' די"ל דמאי דלא אוקמה בנשפך משום דק"ל והלא פדייה מתרת וס"ל כלוי במנחות דף ק"ב דלן ממש קאמר ועיין להתוס' שם בד"ה דאי בעי שהוכיחו מר"י דס"ל במעילה היתר אכילה וכו' ע"ש וק' דתקשה לר"ד אליבא דר"י דמוקי בנשפך מימרא דר"י במעיל':
דף עז.
בד"ה פרה וכו' והא א"ל לר"ש דשבועות וכו' עכ"ל לפמ"ש לעיל דבשעת פרכוס לא מהני הו"מ לאוכוחי משמעתין גופה דנפדית ע"ג מערכתה דהיינו אחר שחיטה וע"כ דס"ל פרה קב"ה ולא בעי העמד' והערכ':
בא"ד כיון דקב"ה היא לא שייך בה חיבת הקדש וכו' עכ"ל ע"פ דבריהם אלו ניחא לי דברי התוס' בסוטה דף כ"ה ע"ב בד"ת לאו כגבוי שכ' דגם לרבנן פרה משום חיבת הקדש ובגמ' במנחות דף ק"ב פריך לר"ש פרה אמאי מטמא ומשני חיבת הקדש משמע דלרבנן ניחא בלא חיבת הקדש ועפי"ד כאן ניחא שפיר דלרבנן פשיטא ליה טעמא דחיבת הקדש די"ל דס"ל פרה קדשי מזבח כמו שצדדו התוס' לקמן אבל לר"ש פריך שפיר דר"ש ס"ל פרה קב"ה היא מדאמ' ר"ל פרה נפדית ע"ג מערכתה דהיינו אחרי שנשחטה וע"כ דס"ל קב"ה ולכך לא בעי העמדה והערכה ומשני אפי' דקב"ה היא אהני חיבת הקדש כיון דחטאת קרייה רחמנא ועיין במהרש"א ז"ל בדבור שאח"ז שנר' מדבריו דגם לרבנן ס"ל כל העומד לישרף והוא תימה:
בד"ה פרה וכו' מצטרף בהדי בצק ומקבל האי בצק וכו' עכ"ל מכאן נראה להוכיח ספיקו של המש"ל ז"ל בפ"ד מה' ט"א להסוברים דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם ב' חצאי ביצה כל אחד קבל טומאה בפ"ע ואח"כ נצטרפו אי חשבי' כאלו נגעה הטומאה עכשיו וטמאין או לא ע"ש ומכאן מוכח דאין מקבלין טומאה כה"ג דאי איתא אמאי צריך צירוף בשעת נגיעה בטומאה ויש לדחות:
בא"ד ואי לענין קבלת טומאה דאוריית' וכו' הניחא וכו' עכ"ל עיין בגמרא במנחות דף ק"ב דאבעיא להו בגמ' אי מהניא חיבת הקדש לממני א' וכ' ופשיט מדר"ש דפרה מטמאה משום חיבת הקדש ודחי דההיא מדרבנן וכי אבע"ל מדאורייתא ע"ש והתוספות הו"מ לדחויי דל"ל לענין דאורייתא דהגמרא מוקי לה מדרבנן אלא דניחא לדחויי גם לפי צד הבעיא דמהני למנות א' וב' אפילו מדאורייתא בפרה מיהא דקב"ה היא ל"ל מדאורייתא ועיין לר"פ ז"ל שתי' כן בקושית התוס' דלענין דאורייתא קאמר והוא תימה דתק"ל למאי דמסיק בגמ' שם דמדרבנן קאמר מאי א"ל:
דף עז:
גמ' אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י וכו' ק"ק נימא ר"ל דלא אמר כר"י משום דס"ל כלוי במנחות דף ק"ב דדוקא כל העומד ליפדות הוא דס"ל לר"ש כפדוי אבל כל העומד ליזרק לאו כזרוק ולפמ"ש התוס' לעיל בד"ה והלא וכו' דאם נזרק א"צ לכל העומד ניח' שפיר דפריך אמאי לא אמ' בשחט תמימי' שלא לשם בעלים כרבין אבל לרש"י לעיל דאפי' בכה"ג בעי' כל העומד כמו שנראה ממ"ש בד"ה תהי ע"ש ק' אבל אין להק' למ"ש התוספות לעיל בד"ה כל לחד תי' דרבי אושעיה ל"ל אפילו כל העומד ליפדות ע"ש א"כ מאי דקאמר בשלמא ר"י לא אמר כר"ל היינו רב דימי אליבא דר"י אבל לרבין ניחא בלא"ה דנוכל לומר דל"ל כל העומד ליפדות וא"כ מאי דקאמר נמי אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י היינו כרבין ונימא משום דל"ל כל העומד הא ודאי ל"ק דר"י גופיה הוא דאמר בחולין פרת חטאת אינה משנה ע"ש:
שם גבי קדשים דכתיב כשב ועז וכו' ק"ק גבי קדשים נמי כיון דכתיב שה כדלקמן נימא דאו לרבות כיון דהוה ממעטינן משה וצ"ל דכיון דכתיב כשב ועז דאתה יכול להוציא כלאים מביניהם הוי ריבוי ואף דכתיב שה הוה מרבינן מכשב ועז וע"כ או למעט והתוספות שהק' הומ"ל גבי גניבה משום דכתיב שה היינו גבי גניבה אבל גבי קדשים בהכרח לומר משום דכתיב כשב ועז ותי' דגם גבי גניבה לא מהני לן שה כיון דכתיב שור ולפ"ז מה שהק' התוס' בד"ה זה אמאי לא פריך טריפה שה כתיב היינו ר"ל ולא יתורץ זה בשינויא דגמרא דאו ריבויא דהא שור וכשב אתה יכול להוציא טריפה מביניהם אבל ר"פ ז"ל כ' דהו"ל למיפרך גבי טריפה ויתרץ או לרבות ע"ש והוא תימה דהא משור וכשב אתה יכול להוציא טריפה מביניהם וצ"ל דס"ל דהגמ' הומ"ל משום שה כקושית התוס' ומשום דגבי קרשים צ"ל משום כשב ועז אתה יכול להוציא וכו' כדכתי' נקט נמי כה"ג גבי גניבה וא"כ גם גבי טריפה הוה ממעטינן משה וע"כ או לרבות ולשון התוס' בחולין טריפה אמאי חייב הא שה כתיב ולא כ' אמאי לא פריך וכו' כמ"ש כאן ומהרש"א ז"ל שם הק' נימא או לרבות ע"ש והוא תימה דלפמ"ש התוס' כאן דליכא הכא בנין אב דרבא משום דכתיב שור ליכא למימר או לרבות כיון דשור וכשב ועז אתה יכול להוציא טריפה מביניהם ונראה ליישב דבריו דסובר דהגמרא דקאמר טעמא משום דשור וכשב אי אתה יכול להוציא וכו' לרוחא דמילתא הוא דניח' ליה לומר דבהכרח הוא דגבי גניבה או לרבות אף דבעלמא או למעט אמנם הומ"ל דלעולם משמעות או לרבות אלא דוקא גבי קדשים משום דכתיב כשב ועז וכו' אבל בעלמא אי לרבות בלי שום הכרח ולפי"ז ניחא גם גבי טריפה. ומ"מ לעיקר קושיתו י"ל דכוונת התוס' אמאי לא פריך הגמרא ויתרץ או לרבות וכמ"ש ר"פ ז"ל וכ"ה לשונם כאן וכמ"ש התוס' דכיון דכתיב שור ליתא לבנין אב דרבא כאן ק' מדאמרי' לקמן למאי אי לקדשים וכו' ועיין בש"מ להר"ב ז"ל ועיין לקמן במאי דאמרי' לטמא להנולד מן הטהור וכו'. ומה שהק' מהרש"א ז"ל בתוס' דא"כ מאי פריך שה כתיב וכו' ע"ש נ"ל דמ"ש התוס' כיון דכתיב שור ליתא לבנין אב דרבא היינו ובלא האי סברא דשור וכשב אי אתה יכול להוציא וכו' אמנם כיון דאית לן האי סברא אי אפשר לומר דשור אתי לאפוקי בנין אב דשה ולריבויי כיון דאדרב' ממשמעות שור וכשב אי אתה יכול להוציא ונמעט ואי הוא לרבויי לא הו"ל למכתב שור אלא כשב ועז וא"כ הגמ' גופה דפריך שה כתיב וכו' סמיך אסברא דאי אתה יכול להוציא וכו' דמכח ההיא סברא שה למעט מכח בנין אב אף דכתיב שור:
פירש"י בד"ה או שור או שה דאמרי' בפרקין לעיל וכו' עכ"ל עיין מה שכתבתי שם לעיל דע"כ לא ס"ל כמ"ש התוס' שם וגם התוספות בחולין דף ע"ח שכ' שמא אינה מוכנה צ"ל דמספק"ל מילתא אי כפירש"י או כדבריהם דלעיל:
תוס' בד"ה אומר וכו' וי"ל מאן דאסר וכו' ומאן : דשרי וכו' עכ"ל נר' דעיקר קושיתם כיון דלרבנן ע"כ רבנן גזרו בהא מילתא נימא דגם לר"ש כן ותי' דלרבנן מדאורייתא וא"כ מאן דשרי אפי' מדרבנן דלא מסתברא ליה להגמ' דרבנן גזרו בהא מילתא ולכך לא מוקי ההיא דאין לה פדיה מדרבנן וכר"ש .
דף עח.
גמ' אי לבכור העברה העבר' יליף וכו' מכאן ק"ל עמ"ש הר"ן ז"ל בחי' ר"פ הנשרפין דאפילו בג"ש מופנה אי אתיא למילתא אחריתי למידין ומשיבין ע"ש דא"כ היכי ילפינן הכא בכור ומעשר מקדשים לכלאים נפרוך מה לקדשים שכן פסול אפי' נדמה שיש לו מקצת סימנין דלזה הוא דאצט' או עז למעוטי נדמה כמ"ש התו' ודבריהם מוכרחים בגמרא וג"ש זו דהעברה אתיא למילי אחריני כדאיתא בבכורות ובמעילה ע"ש:
תוס' בד"ה והא וכו' דלחומרא מקשינן עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ובלא"ה הומ"ל דהוה ממעטי' משה בבנין אב דרבא ולכך אצטריך או לרבויי דכיון דאיכא למדרש משור וכשב למעוטי ואיכא למדרש מכשב ועז לרבויי בודאי אז הוה ילפי' בבנין אב דשה ועמש"ל:
בא"ד וי"ל אי לא כתיב אלא חד וכו' עכ"ל הקשה הת"ח ז"ל בחולין דף קט"ו דאמרינן מדחסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי היכן מצינו יתור לאסור כלאים הא כל עיקר כוונת הכתוב באווין הוא למעוטי נדמה ע"ש וי"ל דלא הול"ל אלא חד או ובודאי דמוקמי' ליה למעט נדמה ולא לרבויי כלאים כי היכי דלא למסתר כל שתעבתי אלא ע"כ דלא שייכא כל שתעבתי כאן:
בד"ה אי וכו' ומאי קושיא וכו' עכ"ל י"ל לשיטת רש"י ז"ל דהשתא דלא ס"ד הא דפטר חמור וליכא אלא מעשר בודאי דרשי' ליה למעשר אף דצאן הוא דכתיב כיון דליכא למדרשיה למילתא אחריתי אבל למסקנא דאתי לפ"ח דכתיב שה לא שדינן ליה אמעשר דלא כתיב שה אלא צאן:
בד"ה לטמא וכו' אלא דומה לטמא וכו' עכ"ל ק"ק דבגמ' קאמר דאי עבר מקלוט כר"ש ולשיט' רש"י ע"כ מאי דנקט ר"ש היינו ליישב מאי דקרי ליה טמא משום דלר"ש טמא הוא וכפירש"י בשמעתין:
בא"ד כ"ש דהוי דלא כר"א וכו' עכ"ל לשיטת רש"י דהבנין אב הוא משה כשבים כמ"ש התוס' לעיל ע"כ מאי דקאמר ולר"א למאי הילכתא היינו למ"ל שה וקאמר דאתי לטמא שנולד מן הטהור וכו' ולגופיה אתי ורבא דאמר זה בנה אב כ"מ שנאמר שה וכו' אליבא דרבנן הוא ולפ"ז י"ל דגרסי' שפיר רבי אליעזר ומאי דקאמר דאתי לטמא שנולד מן הטהור היינו ר"ל למשרי דטעמא דר"א דשרי הוא משה יתירא כדאיתא בגמרא שם בבכורות ע"ש ודלא כר"י דלר"י אסור ול"ל דאתי למיסר דהא נ"ל מכבשים מיהו רש"י גופיה בשמעתין לא פי' כן:
דף עח:
גמ' הדר פשטה גנב פטר נפשיה וכו' הרב מש"ל ז"ל בפט"ו מה' מעה"ק הוכיח מכאן לגזל אתרוג דמצי פטר נפשיה באתרוג פחות ממנו ע"ש ועיין מה שכתבתי בזה בי"ד סי' קכ"ז ועיין להרב נחפה בכסף ז"ל סימן ע"ש:
שם מכרה חוץ משלשים יום וכו' הר"מ בפ"ב מה' גניבה פסקה לבעיא זו ופסק עוד שם הקנה פרה אחר ל' יום והוכר הגנב בתוך ל' יום פטור מד' וה' וע"ש להלח"מ מה שחילק ביניהם ע"ש ונר' עוד ליישב דשאני הקנה הפרה אחר ל' יום דהשתא מיהא דידיה היא אבל חוץ מל' יום היינו ל' יום שיהיו ואינו מוכרח שיהיו ל' יום הראשונים וא"כ השתא לאו דידיה היא מיהו לפמ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ הנושא בשם הירושלמי נראה דהכא שייר ל' יום הראשונים:
פירש"י בד"ה המעכב וכו' או כבד וכו' עכ"ל תמהני דניטלה הכבד טריפה הוא דהוי כדתנן בר"פ א"ט ואמרי' שם בפ' השוחט דף ל"ב ע"ב נבילה דמטמא מחיים לא קתני ע"ש ועוד ק' במ"ש בס"ד מן הארכובה ולמטה דאפילו למעלה מארכובה טריפה דלא הוי נבילה אלא ניטלה ירך וחלל שלה כמ"ש בתחילת דבריו ועיין להש"ך בי"ד סימן ל"ב סק"ד ולה' פלתי שם ויתיישב:
דף עט.
תוס' בד"ה תקנו וכו' דאם לא כן מאימתי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ועיין בתוס' ר"פ ז"ל ונ"ל דס"ל להתוס' דכיון דבש"ש וש"ח מחייבי בשעת משיכה דאל"כ מאימתי גם בשוכר ושואל כן דאין חילוק בין השומרים ודוקא לענין חזרה הוא דמסתבר לחלק ביניהם ומאי דלא ניחא להו להתוס' לפרש אי מתחייב קודם משיכה או משעת משיכה כפירש"י משום דא"כ מאי פשיט ממתני' נימא דמאי דצריך משיכה במתניתין הוא כדי שיקנה הגנב ויתחייב ולפירש"י ז"ל עיין בש"מ עיין שם:
בא"ד שאם היה יכול לחזור בו לא היה מתחייב וכו' עכ"ל והיינו דוקא בשואל ושוכר דיש זמן שאינו יכול לחזור בו לא הוי מכירה עד אותו הזמן אבל בש"ח וש"ש דיכול לחזור בו בכל זמן הוי. מכירה אפילו שיכול לחזור בו דמתני' בכולהו שומרין מיירי ועיין לה' מח"א ז"ל בה' שומרין סי' ח"י שהוכיח מדבריהם הללו דבש"ש וש"ח יכול לחזור בו השומר אפילו בקבע זמן עיין שם: ץ
דף פ:
בד"ה מותר וכו' שאין יודעין אם היא בר אוכמא וכו' עכ"ל ולפ"ז אם הוא חוורא אין להורגו כיון דידעי ליה ומזדהרי ואף דאין להורגו מ"מ אין מגדלין כיון דמזיק הוא ולכך כי פריך הגמ' מברייתא דמגדלין לה מוקי לה בחוורא אלא באוכמא דאינו מזיק כלל:
בד"ה אומר וכו' משמע דאי לא צריכה וכו' אפילו ע"י נכרי וכו' עכ"ל המשמעו' מעו' עיין בהרא"ש ז"ל ועי"ל משום דע"י ישראל לא שרי להרבות וכמ"ש בסה"ד ומכאן יש להוכיח ספיקו של הרב חוות יאיר ז"ל סי' שנסתפק אי אומר לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות אי אית ביה איסורא דאמירא לגוי ע"ש:
דף פא.
בד"ה אין וכו' ולאו מלקות ממש וכו' עכ"ל נראה דהוצרכו לזה משום דלכאורה אתיא אפילו כרבנן ולא פליגי אלא במלקות אבל מודו דאיכא איסורא ולשלול זה כ' דרע"ק גופיה איסורא הוא דאיכא וע"כ לרבנן דפליגי אפי' איסורא ל"ל ולא אתיא הא דהכא אלא כרע"ק ומ"מ לא הוו צריכי לכל זה דבהדיא אמרי' בגמרא שם בפ"ב דע"א דלרבנן ל"ל איסורא כלל מדאורייתא דבדאורייתא אין לחלק בין שדה של גוי לשדה של ישראל ועוד דבפ"ב דמכות שם מוכח דלרע"ק איכא מלקות וע"כ דאיכא מקיים ע"י מעשה כמ"ש התוספות שם בע"א וא"כ י"ל דלרבנן ל"פ אלא לענין מלקות:
דף פב:
בד"ה לא יגדל וכו' עמ"ש מהר"ש יונה ז"ל סימן י"א וכבר כתבתי במ"א בפרט זה באורך ע"ש: