אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת בבא קמא › פרק שלישי

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת בבא קמא · פרק שלישי

פרק שני

דף כז:

תוס' בד"ה קמ"ל וכו' ואפי' רובא דליתיה קמן וכו' דהא ב"ד מפקי ממונא וכו' עכ"ל ועיין למהר"א ששון סי' ר"ז ולה' תומים אות קכ"ד מ"ש בכוונת דבריהם ובעיקר דברי התוס' אני תמיה דהנה ממ"ש ואפי' רובא דליתיה קמן וכו' משמע דס"ל דברובא דאיתיה קמן הולכין בממון אחר הרוב ולכך הוה ניחא להו קושייתם אי לאו דפ' ן' סורר וא"כ לא הוו צריכי ליישב סנהדרין משום דב"ד מפקי ממונא אלא דבמ"ש בס"ד משום דאיכא חזקה הוה סגי להו וסנהדרין שאני משום רובא דאיתיה קמן וכה"ג בממונא הולכין אחר הרוב ועמ"ש התוס' בריש סנהדרין דף ג' ע"ב ע"ש ונ"ל ליישב דהנה בפ' המוכר פירות דף צ"ג אמרי' אפלוגתא דרב ושמואל לימא כתנאי מפלוגתא דרב אחא ורבנן בגמל האוחר ודחי שמואל אמ"ל אנא דאמרי אפי' לר"א ע"כ ל"ק ר"א אלא דאזלי' בתר חזקה דהוא גופיה מוחזק אבל בתר רובא לא אזלינן משום דרובא דליתיה קמן הוא אבל ההיא דר"א איתיה קמן הוא ולרבנן דר"א אפי' איתיה קמן אין הולכין אחר הרוב כמו חזקה וא"כ הא מילתא דאי הולכין בממון אחר הרוב באיתיה קמן פלוגתא דר"א ורבנן וקי"ל כרבנן והשתא א"ש דברי התוס' דבתחילה הוה ניחא להו בתי' קושיא לאוקומי ר"י כר"א אבל בתי' דאתו עלה משום חזקה ניחא להו ליישב כרבנן דקי"ל כוותייהו. אשר עפי"ז אני תמיה על התה"ד סי' שהוכיח דברובא דאיתיה קמן אזלינן בתר רובא מדברי רשב"ם הנז' ע"ש והוא תימה דהא קי"ל כרבנן דפליגי אר"א ולדידהו אפי' רובא דאיתי' קמן לא אזלינן וכן מוכח מדברי רשב"ם שם דף צ"ב ע"ב בד"ה באיסורא שכ' כולן ט' חנויות וכו' משמע דכה"ג בממונא לא אזלינן בתר רובא אפי' איתיה קמן ולפ"ד התה"ד דבריו סתראי נינהו ועמ"ש בחי' בחולין דף י"א ע"א ע"ש:

בד"ה ושמואל וכו' אבל הכא שנתקל מחמת מכשול וכו' עכ"ל הר"ם ברפ"ו מהלכות חובל כ' אדם המזיק חייב בנתקל ומתבא' מדברי ה"ה ז"ל דבהניח ברשות איירי והוציא דין זה משמעתין ודחוק הוא מסתמיו' דברי הר"ם וע"כ נ"ל בדעת הר"ם דאדם המזיק אינו חייב בנתקל אלא בנתקל מעצמו ולא ע"י מכשול דע"י מכשול גרוע כמ"ש התוס':

בא"ד אבל באונס שהוא כעין אבידה וכו' עכ"ל אבל מדברי הר"ם ברפ"ג מה' שכירו' מתבאר דאפילו כעין אבידה פטור אדם המזיק שכ' לההיא דהמעביר חבית דדמיא לגניבה ואבידה ולא הוצרך לתקנה אלא בשומר שכר וק' ממ"ש ברפ"ו מה' חובל דאדם המזיק חייב בנתקל וההיא דהמעביר חבית מדמה לה הגמ' במציעא לנתקל וצ"ל דדוקא נתקל מחמת עשוי הוא דפטור אדם המזיק אבל בנתקל מעצמו בלי שום סיבה חייב אדם המזיק וס"ל דבכה"ג היא יותר מאבידה וגרע מפשיעה וחילוק זה הוזכר בתוס' ר"פ ז"ל ע"ש:

דף כח.

גמ' יחידאה היא וכו' כ' ראב"ן ז"ל בפסקיו למכילתין דקי"ל כר"ן דהא פליגי רבנן עליה דבן בג בג ואיהו דאמר כרבנן ע"כ והוא תימה ונ"ל דה"ק דקי"ל כר"ן דהא לר"י צ"ל דפליגי רבנן עליה דבן בג בג ואיהו דאמר כרבנן אבל לר"ן לא פליגי רבנן ואיהו דאמר ככ"ע וא"כ דברי ר"י דחוקים דמפיש בפלוגתא:

שם ת"ש הממלא וכו' הו"מ לאוקמה כבן בג בג אלא משום תי' דר' ינאי דלהך תי' ל"פ בן בג בג בהא:

עו"ש אדתני סיפא ושלחה ידה וכו' יל"ד נימא דניחא ליה לפלוגי ביכול להציל דבעלמא חייב ובשליח ב"ד פטור דאי שליח ב"ד דוקא בא"י להציל מאי רבותא דשליח ב"ד דקתני ושלחה ידה ולא שליח ב"ד וראיתי להנ"י לעיל גבי מאה פנדי שכ' בא"י להציל איירי וכו' וממילא שמעינן דשליח ב"ד נמי דינא הכי וכו' נראה מדבריו דשליח ב"ד דוקא בא"י להציל ונ"ל לדעתו דרבות' דשליח ב"ד אף דלית ליה פסידא כלל אף דלא אזיל גבי דיינא ול"ד אף לדרב נחמן ופריך שפיר ליפלוג ומשני נעשה כשליח ב"ד הכל א"ש לפ"ד הנ"י והתימה על הב"י ז"ל בססי' ח' שהביא דברי רי"ו דשליח ב"ד אף ביכול להציל פטור וסיים עלה וכ"כ הנ"י ע"ש והמה מיפלג פליגי ועיין לה' שבות יעקב ח"א סי' ק"ף ע"ש. וכן ראיתי בש"מ בשם הר"ש ז"ל דס"ל בשליח ב"ד דוקא בא"י להציל הרי דעת הר"ש והנ"י דוקא בא"י להציל דלא כרי"ו:

עו"ש בעבד שמסר לו רבו וכו' מכאן תמה המש"ל בה' עבדים למ"ש מהרשד"ם ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דשפחה לב"ח מד"ס והכא דריש קרא להכי ונ"ל דבכהן לכ"ע אסורה מדאורייתא משום איסור זונה והכא בכהן איירי ולפי' אוקמת' זו מוקמי' לה כמ"ד נרצע וכמ"ד אפי' כהן רבו מוסר לו שכ' כדאי' בקדושין דף כ' ע"ש וכבר כתבתי בזה במ"א עש"ב והנה הר"ם בפ"ג מה"ע פ' לדרנ"ב דנרצע שמסר לו ש"כ ומסרב בו וכו' פטור והוא תימה דלמאי דקי"ל עביד איניש ד"ל אפי' לא מסר לו ועיין להלח"ם ולהמש"ל שם. ומה שהק' שם דברי הש"ע דסתראי נינהו ע"ש ל"ק דלהכותו פ' דשרי ומ"ש בסי' תכ"א בשם י"א היינו להכותו וליישב פ' הר"ם נ"ל עיקר כדברי מהרש"ך ז"ל דדוקא להכותו הוא דשרי ולא לחבל בו והכריחו לזה דק"ל דאמאי נקט בברייתא חבלה ולא הכהה לבד ולפוטרו מבושת ועוד מאי פריך נימא דש"ה דגלי קרא וע"כ צ"ל דלהכותו ל"צ קרא דעביד איניש ד"ל ול"צ קרא אלא לחבל וזו היא קושי' הגמ' לר"י דאי איתא דלא עביד אד"ל מנ"ל דשרי חבלה נימא קרא להכותו איירי ומשני בגנב דאית ליה פסידא ולכך ל"צ קרא אלא לחבלה ור"נ משני למסר לו וס"ל להר"מ דהשתא מיהא דאיכא לאוקומי קרא בהכי אפי' לר"נ מוקמי' כן דאל"ה מנ"ל לתנא דברייתא דשרי לחבלה נימא דקרא למסר לו ש"כ דאיכא איסורא:

עו"ש הא שברה חייב וכו' ק"ק דתק"ל לפ"ז אבריתא דשור שעלה ע"ג חבירו וברייתא דממלא ממשנה זו בשלמא בריתא דנרצע י"ל כאוקמתא דרנ"ב אבל הנך בריתות קשיין לפירש"י דהכא איכא פסידא ונ"ל דזהו מה שהכריחו התוס' לחלק בין חצר לר"ה ע"ש במהרש"א מ"ב מיהו מהא דקצותה את כפה ק' אפילו לשיטת התוס' וצ"ל לפ"ד המקשה ודאי פליגי תנאי בהכי אלא דפריך מנ"ל דר"י ור"נ ל"פ באית ליה פסידא כיון דתנאי פליגי בהכי דמאי דאמרי' באית ליה פסידא ל"פ דברי סתמא דגמ' הם ולא דברי ר"י ור"נ גופייהו גם מאי דאמרי' גבי עובדא דגרגותא ותא אפי' למ"ד וכו' לאו סיומא דדברי ר"נ נינהו אלא דברי הגמ':

עו"ש מאי זה וזה פיאה לפוטרו מן המעשר הר"ם בחבורו כ' סתם זה וזה פיאה אף דפ' עביד איניש ד"ל ועיין להפר"ח בס' מ"ח ובמאי דהתניא בהמפקיר כרמו פטור מן המעשר עיין לה' שע"ה בה' לולב דף צ"ז במ"ש בדברי הר' מנוח ז"ל ע"ש:

דף כח:

והתניא נשברה כדו וכו' י"ל אמאי לא פריך דר"י אדר"י דחכמים דבריית' הוא ר"י וכה"ג הק' התוס' בפ' האומנין דף פ"ב ע"ב ע"ש וי"ל דפלוגתא דברייתא איכא לאוקמא במפקיר נזקיו וכדלקמן ופלוגתא דמתני' בדלא אפקרינהו ובנתקל פושע ועי"ל דלא כ"כ התוס' שם אלא מכח משמעות הסוגייא דלקמן באוקמתא דאביי דפלוגתא דמתני' היא גופה פלוגתא דבריית' וא"כ חכמים היינו ר"י אבל השתא לאקשויי על אוקמתא דרבה י"ל דלאו היינו ר"י ע"ש בתוס':

תוס' בד"ה אמר וכו' וא"ת והא ר"י א"ל וכו' עכ"ל לפמ"ש הרשב"א ז"ל גבי נתקל בקרקע ונשוף באבן דמ"ד נתקל פושע לאו היינו פשיעה דמחייב עלה ש"ח ע"ש לק"מ קושי' התוס' והגמ' שם דפריך דר"מ אדר"מ משומר שכר הוא דפריך. מיהו ק"ק לדברי הרשב"א ז"ל מגמרא שם באוקמתא דשבועה זו תקנת חכמים דפריך אלא מאי משתבע משתבע דלא שברה בכוונה ולפ"ד הרשב"א ז"ל טפי היל"ל משתבע דלא פשע פשיעה גמורה דמחייב עלה ש"ח ועוד ק' דבגמ' לקמן דף צ"ט ע"ב קאמר אלא הא ר"מ ומייתי ברייתא דנשברה כדו לחייב אפילו בחנם משום דנתקל פושע ע"ש ועמ"ש מהרש"א ז"ל כאן ודבריו מוכרחים הם בגמ' גופה שם דפריך דר"מ אדר"מ נוקמה למתני' בנפשרה וכן לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ז בד"ה לשמואל דנתקל בדבר אחר לא הוי פושע לכ"ע נוקמה למתני' שם בכה"ג אלא עכ"ל דא"כ ק' בדברי ר"י הא אונס גמור הוא:

בד"ה והתניא וכו' דתקלת מימיו הוא ולא אדם וכו' עכ"ל ק"ק לפ"ז א"צ למ"ש התוס' בד"ה ואונס דמתני' בתקלת מימיו איירי וי"ל דמ"מ ק' אגמ' מנ"ל למילף ממיתה נילף מנזקי אדם ע"כ הוצרכו לומר דבכה"ג אפי' גבי אדם פטור אבל הכא הגמרא גופה מחלק בין נזקין למיתה אלא דפריך מברייתא דאיירי בשאר נזקין ולא באדם וע"כ משום דמתני' בשאר נזקין נמי איירי. והנה מדברי התוס' משמע דאיירי נמי בנזקי אדם ובהכי ניחא לאוקמתא דרבה דאצטריך תרי מילי במתני' לקה בחרסיה והוחלק דחדא באדם וחדא בבורו דהיינו הוחלק וחדא לרבותא דר"מ דאפי' בבורו מחייב כאונסין וחדא לרבותא דר"י דאפי' באדם פטר באונס כה"ג ולכן אביי כי דחי אוקמתא דרבה דלאו באונס איירי הוצרך לומר בתרתי פליגי ליישב תרי מילי דמתני' כיון דלאוקמתא דרבה הוה ניחא מאי דתנן תרי מילי ובהכי ניחא לי קישור דברי התוס' דבתר הכי הק' מאי פריך מולנערה דלכאורה אין מקום קושי' זו כאן אלא בגמרא לעיל דפריך מולנערה וכו' ועפי"ה ניחא שפיר דלעיל י"ל דמאי דתני במתני' תרי מילי חדא להי"ל פנאי וחדא ללא הי"ל פנאי דהיינו לקה בחרסיה שלקה בעת השבירה וא"כ ל"ק קושי' התוס' אבל השתא דמשנו רבנן דהוחלק היינו תקלת מימיו וא"כ מאי דתני תרי מילי הוא לאדם ותקלת מימיו ולעולם דתרווייהו בהי"ל פנאי ומק' שפיר אלא דמן האמור א"צ למ"ש התוס' בד"ה אמר דרבה לא בעי לאוקמא כאביי משום שנשברה כדו משמע דנשברה מאיליה וכו' ע"ש אלא די"ל בפשיטות משום דלאוקמתא דאביי כדי ליישב תרי מילי דמתני' צ"ל דפליגי נמי במפקיר נזקיו ורבה גופיה ס"ל לקמן דף מ"ט גבי פלוגתא דריש' ורע"ק דמפקיר בורו ורשותו לכ"ע חייב וא"כ לדידיה ליתא לאוקמתא דמפקיר נזקיו וע"כ הוצרך לאוקמה במתכוין להוריד דלפ"ז א"ש מאי דקתני מתני' תרי מילי:

דף כט.

בד"ה פליגי וכו' וכן משמע מדאמר במפקיר וכו' עכ"ל פי' דאי חד טעמא ובמפקיר אחר הפשיעה כ"ע חייב ואחר האונס כ"ע פטור היכי קאמר פליגי במפקיר וכו' ועיין מהרש"ל ז"ל אבל ק' נימא דפליגי במפקיר אחר האונס דלר"מ חייב אפי' מפקיר אחר האונס ור"י פוטר בזה אבל אחר הפשיעה כ"ע חייב וסיפא דמודה ר"מ בקנקנים הוא בשעת נפילה וכה"ג כ' רש"ל לקמן בתוס' בד"ה מדמתני' ע"ש והשתא ר"מ מחייב במפקיר בכל ענין ולכך נקט סתם פליגי במפקיר נזקיו משום ר"מ דהא השתא נמי לפ"ד התוס' דר"י אפי' בפשיעה מ"מ ר"מ דוקא בפשיעה ודנקט סתם משום ר"י וי"ל ועיין מהרש"א:

בד"ה מדמתני' וכו' חד טעמא כדפי' וכו' עכ"ל לפ"ז מאי דקאמר מדמתני' בתרתי סיומא דדבריהם ולאו דברי המקשה כדפירש"י דהקושיא בבריית' גופה קשיא כיון דמ"ע פליגי בתרתי ולפ"ז מ"ש רש"ל דהומ"ל באחר נפילה פליגי אלא דלא הוצרכו וכו' ע"ש ליתא דודאי הא עדיפא דהוה א"ש מאי דקאמר מדמתני' בתרתי וכו' דהוו דברי המק' כפשט' דגמ' והעיקר כמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש:

דף כט:

בד"ה ור"י וכו' ומודה בקנקנים וכו' עכ"ל ועיין למהרש"ל ז"ל ומדבריו מבואר דיכול להיות דפליגי לאחר נפילת האונס ור"מ מחייב אפי' לאחר נפילת אונס וס"ל נתקל פושע וא"כ פליגי בנתקל פושע אלא דברייתא לא איירי אלא לאחר נפילה ופליגי בלאחר נפילת האונס וק"ל לפ"ד מנ"ל להגמרא דלר"י פליגי בתרתי ובחד טעמא דילמא ר"י הק' דברייתא לא איירי אלא בלאחר נפילה ופליגי לאחר נפילת האונס ופליגי נמי בנתקל פושע אלא דברייתא לא איירי אלא בלאחר נפילה והכריחו לר"י למימר הכי מכח קושי' הגמ' לעיל גמלו היכי מ"ל ודחיקא ליה לאוקמא באתקיל ואתקילא ולפ"ז נוכל לומר דר"א בחד טעמא ולא כאביי דהשתא אזדא ליה הכרח התוס' שכ' דא"כ ר"י היינו ר"א. והנה הרי"ף ז"ל מפרש דאביי בחד טעמא מוקי לה והיינו ר"י עיין בהרא"ש ז"ל ולפ"ד אביי ור"א ור"י כולהו מוקמי לה בחד טעמא ור"י היינו ר"א וצ"ל לפ"ז דהשתא דמוקי הגמ' ר"א כדאביי היינו לפום מאי דס"ד לקמן דר"א ס"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת הפשיעה חייב אבל למסקנא דמסיק לקמן דר"א ס"ל פטור ע"כ מוקמינן לדר"א בתרתי פליגי ורבנן פטרי אפי' לאחר נפילת פשיע' והשתא למסקנא אביי ור"י מוקמי לה בחד טעמא ור"א מוקי לה בתרי טעמי כנ"ל. ואכתי ק' בדעת הרי"ף דא"כ מאי קאמר מאי מתכוין איכא הא איכא לאוקמא בנתכוון לשוברה וכמ"ש התוס' וראיתי להנ"י שפי' דאי נתכוון לשוברה הוה משמע דפושע פטור והא ליתא דדוקא בנתקל דאנוס ע"ש ואע"ג דהנ"י שם מפ' הסוגי' כפירש"י דתרתי ממש קאמר ע"ש מ"מ נראה דדעתו ז"ל דאוקמת' דאביי תתפרש בתרי גווני דבס"ד דהשתא משמע תרתי משמ' וא"ש לפ"ז מאי דקא' הגמ' באוקמת' דר"א וכדאביי וכו' וא"צ למה שכתבתי לעיל ולמסקנא דמסקינן דלר"י דהלכתא כוותיה בחד טעמא גם אוקמת' דאביי תתפרש בחד טעמא וראיתי עוד להנ"י שכ' דכי מתכוין לזכות בחרסין לא הפקיר אפי' מאי דלא חזי ולא הוו הפקיר אלא מהשתא וכי מזקי בתר הכי חייב דאין ברירה בדאוריית' ומדבריו למדנו דמאי דאמרי' בדאוריי' אין ברירה לאו משום דס' הוא וספיק' דאוריית' לחומר' אלא דמדה היא כך ודלא כדמשמע מדברי הר"ן ז"ל ברפ"ג דגיטין דמתורת ס' הוא וכמו שהוכיח כן מדבריו השע"ה בה' עירובין בענין הברירה ע"ש דאי איתא הכא בממונא הול"ל יש ברירה לפטור. מיהו י"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' בריש מכילתין גבי שן מחיברת דנזקין הוו כמו איסור' דאזלינן לחומרא ע"ש ועיין מש"ל ע"ד הרשב"א ז"ל הללו:

בד"ה תסתיים וכ' והא דלא פריך וכו' עכ"ל עמ"ש רש"ל ז"ל ולפ"ד א"צ למ"ש התוס' באוקמתא דר"א דהא דלא קאמר בחד טעמא משום דהיינו ר"י וכו' אלא דא"ש בפשיטו' משום דמסקינן דר"א ס"ל מפקיר נזקיו פטור והתוס' דלא ניחא להו בזה נראה משום דבברייתא מפורש דפליגי בלאחר נפילה מדקתני ולא העמידה וא"כ אי ר"י מוקי לה בתרתי פליגי לא הול"ל אף לאחר נפילה אלא אף בשעת נפילה וכ"כ בתו' ר"פ ז"ל ועוד כיון דלר"א נמי בתרתי פליגי ור"י לא הוסיף אלא בתרי טעמי הול"ל ר"י אף אחר נפיל' פשיעה פליגי ולא הול"ל סתם:

דף ל.

תוס' בד"ה בדתמו וכו' ואי הוה גרסי' וכו' דמסתמא לא מפקיר וכו' עכ"ל האי מסתמא וכו' דכ' קאי בין לס"ד בין למאי דמסיק לפי גי' זו לאפוקי גי' ראשונה דכיון דתמו דחיקא מילתא למימר דלא מפקיר כיון דתמו ולכן כ' דלגי' זו ניחא טפי ול"ק מ"ש במהדור' בתרא ע"ש:

דף ל:

בד"ה וחכמים וכו' למה השטר כשר וכו' עכ"ל מכאן ק' עמ"ש מהרש"ך ח"ג סי' א' דבאותה עדות עצמה כשרין וכבר כתבתי בזה בי"ד סימן קס"א ע"ש:

בא"ד וי"ל דלא תשימון וכו' עכ"ל ואע"ג דאיכא לאו דלפני עור י"ל דאיירי דלא קאי בתרי עברי דנהרא וכמ"ש התוס' בס"פ איזהו נשך עיין שם ולכאו' מכאן יש להוכיח דליכא איסור אפי' מדרבנן בדלא קאי בתרי עברי דנהרא דאי איתא הא מ"מ פסולין מדרבנן ועיין להש"ך בי"ד סימן קנ"א שכ' דליכא מאן דפליג בישראל דאסור מדרבנן ע"ש מיהו י"ל דלא ידעי העדים איסור זה ועי"ל דבאיסורא דרבנן לכ"ע בעינן רשע דחמס וכה"ג כ' התוס' בפ' אז"נ דף ע"ב בקושית' הלזו דאיירי ברבית דרבנן ובכה"ג בעינן רשע דחמס ע"ש מיהו ק"ל בתי' זה דאי איירי ברבית דרבנן מאי קאמר בשמעתין לימא כתנאי דילמא אמ"ל רב ע"כ לא קאמרי רבנן דלא קנסי אלא באיסור דרבנן אבל בדאוריי' קנסי א"ל איפכא ועיין בגיטין דף נ"ג ע"ב ע"ש:

בד"ה לימא וכו' דאי גרסי' וכו' עכ"ל אבל אי ל"ג י"ל דפליגי דרשב"ג הוסיף ברשות אבל אי גרסינן במילתיה דרשב"ג כל הקודם בהן זכה ליכא לאוקמה ברשות דא"כ אמאי כל הקודם זכה ולומר דאיירי לאחר ל' יום כמ"ש התוס' לעיל בד"ה אפילו וכו' ע"ש ק' דא"כ היינו שלא ברשות ואמאי אצטריך רשב"ג להזכיר בדבריו כל הקודם וכו' אבל רש"י ז"ל במתני' נראה מדבריו דגריס במילתיה דרשב"ג כל הקודם וכו' ומפ' בל"א דפליג בברשות וצ"ל דמפ"ל לאחר ל' יום וס"ל דרשב"ג מוסיף אפי' עיקרו ברשות ות"ק ס"ל בריא כיון דעיקרו ברשות אף לאחר שלשים יום כל הקודם לא זכה והתוס' לא ניחא להו לחלק בהכי ולכך כ' דאי גרסי' ע"כ דפליגי בקנסו גופן וכו' ועיין במ"כ:

דף לא:

פירש"י בד"ה ראשון וכו' וקסבר רבא וכו' עכ"ל נראה דר"ל דכ"ע נתקל פושע ור"מ מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה חייב ופלוגתייהו במפקיר אחר האונס וכגון דנתקל בדבר אחר ולא מעצמו ורישא דמודים חכמים באבנו וסכינו וכו' הוא אחר הפשיעה וסיפא דמודה ר"מ בקנקנים הוא בשעת נפילה והשתא ראשון דפושע לכך ממונו חייב דמפקיר אחר הפשיעה הוא אבל באחר האונס הוא וניחא מ"ש התוס' ומהרש"א אפירש"י ע"ש:

דף לב.

תוס' בד"ה ואם עמד וכו' ובין סיפא שהקורה כשלדא וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל א"כ מאי מייתי סייעתא מסיפא דמתני' הא י"ל ש"ה שאין יכול לילך למקום אחר משא"כ במהלכת ברבוצה דהו"ל לסגויי באידך גיסא ע"ש ונ"ל דל"ק דה"ט דהו"ל לסגויי והו"ל לאסוקי אדעתיה לא מהני אלא לענין היזק אבל לענין ביעוט לא דלא מסיק אדעתיה שתבעט כמ"ש התוס' לקמן וכיון דלא מסיק אדעתיה דמיא לחבית דסיפא וכן הוא מוכרח בגמ' דמשני מקודם ש"ה דהו"ל לסגויי באידך גיסא ואפ"ה בביעוט פטורה וה"ט דלא מסיק אדעתיה שתבעט. ודע דלשיטת רש"י ז"ל מבואר בתחיל' דבריהם דהטעם משום דכשראה שעמד הו"ל לסגויי וכו' אבל בדף הקודם ריש ע"א כ' דהו"ל לאסוקי אדעתי' מעיקרא וכו' וכל דבריהם שם לשיטת רש"י ז"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל שם ע"ש וי"ל:

דף לב:

בד"ה זה וכו' וי"ל הא דקתני רישא וכו' עכ"ל ק"ק לפום האי תי' דליכא האי קו' דרבא אלא בראהו מאי פריך רבא נוקמה לדריב"ח בלא ראהו וי"ל דבלא ראהו פטור אפי' מד' דברים כיון דלא ס"ל השתא הסברא שכ' בתי' הב' ועי"ל דהכי פריך מאי דוחקיה דריב"ח לאוקמה בלא ראהו נוקמה בראהו וחייב דקתני אפי' מגלות כפשטה אלא ע"כ דריב"ח אפי' בראהו קאמר דלא דמי ליער:

בד"ה דלא סגי ליה וכו' ואמאי גולה כשנכנס ברשו' וכו' עכ"ל דבריהם אלו לפום תי' בתרא שכ' בדבור הקודם אבל לפי התי' הא' דבראהו איירי אבל בלא ראהו ליכא קו' דרבא וא"כ איכא לאוקמא לההיא דהזורק אבן לחצירו בלא ראהו וליכא סברא דלא תסגי ליה אלא דאיכא לאקשויי בסגנון אחר דאי בלא ראהו פטור לגמרי דאנוס הוא דהא רבא לא דחי אלא משום לדעת ועמ"ש בדבור הקודם ואי בראהו לא תסגי ליה ובתוס' ר"פ ז"ל כ' דאיכא לאוקמ' בלא ראהו והוא תימה דבלא ראהו אנוס הוא וכס"ד דמעיקרא ורבא לא דחי אלא משום דבלדעת איכא ק"ו. כתב מהרש"א ז"ל דבתי' יתורץ גם לס"ד מה"ט גופיה שכ' בתי' ע"ש ולפ"ד התוס' בקושי' הו"ל לקבוע דבריהם בדברי ריב"ח מיהו נראה דבדברי ריב"ח לס"ד לק"מ לחד תי' שכ' התוס' בדבור הקודם דבלא ראהו איירי וא"כ י"ל דבראהו לס"ד חייב גלות וא"ש ההיא דמדות בראהו ולכך לא ק"ל אלא במסקנא וכל דבריהם בדבור זה לפום ההוא תי' אזלי כמו שכתבתי אבל לאידך תי' דבראהו איירי ואפי' ס"ד דפטור לגמרי וכ"ש בלא ראהו ק' קושי' בתוס' אף לס"ד ובתי' יתורץ הכל: :

בד"ה מיתיבי וכו' אבל ההוא דלעיל וכו' ולא אתיא ההיא סוגיא וכו' עכ"ל הר"ם פ' כמאן דתני לדריב"ח ארישא ופ' בפ"ו מה' רוצח בההיא דהזורק אבן לר"ה בזורק לאשפה וכדאוקמה בגמ' דס"ל דההיא דמיא לאומר מותר והגמ' הכא פריך מכ"ש ושם דפריך אמתני' והא מזיד הוא אההיא דאומר מותר פריך וע"ש להלח"מ ומ"מ הא דריב"ח דשמעתין היא גרע מכולהו ולא נ"ל מההוא קרא אלא מכח דומיא דיער וע"ש לה"ה ז"ל ובההיא דהוסיף לו רצועה לא כ' דטעה במנין והיינו משום דההיא דמיא לדריב"ח וכיון דפ' כמאן דתני אריש' א"צ לאוקמה בהכי ובמקובצת בשם המאירי כ' גדולי המחברים לא כ' דטעה במנין ותמה עליהם כזה ע"ש ונראה דדעתו ז"ל דההיא דהוסיף רצועה דמיא לההיא דהזורק אבן לר"ה ועדיפא מהך דריב"ח ולכך תמה על גדולי המחברים שהוא הר"ם כידוע אמאי לא כ' דטעה במנין כדאוקימנא בגמ':

דף לג.

גמ' ת"ל יעשה לו וכו' י"ל לרבנן למ"ל יעשה לו ולכאו' היה נראה דקרא אמועד קאי דמועד באדם משתלם מגופו מיהו הא ליתא דבגמ' בפ' כיצד הרגל מוכח דלא מצינו נ"ש כי אורחיה מגופו ועוד דאין נר' כן מדברי הר"ם בחיבורו וצ"ל דלרבנן אצט' יעשה לו לדרשא אחריתי ועיין במכילתא ולה' שבות יהודה ז"ל שם ע"ש:

שם הקדשו ניזק א"ב בש"מ הק' מדאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאין ברשותו ותי' דשאני הכא שגבאו לבסוף והוי קדוש למפרע ע"ש ולפמ"ש התוס' בד"ה א"ב דהכא בשלא גבאו לבסוף איירי ק' וצ"ל דשאני הכא דכתי' ומכרו דהוו שותפין והוי כפקדון דיכול להקדי' וכמ"ש התוס' לקמן דף ע' בד"ה לא ועיין שם בגמרא דף ס"ט ע"ב:

תוס' בד"ה הו"א וכו' וי"ל דל"ש פירכ' וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל מדברי התוס' לעיל שכ' דנזקי אדם מנזקי אדם וכו' ע"ש לפמ"ש הוא עצמו בכוונתם שם ל"ק דאיכא למימר צער יוכיח דאיתי' באדם וליתיה בשור ובתי' התוס' כאן לא יתורץ קושי' לעיל דהתם אצער קאי דאכתי דאכתי לא אסיק אדעתיה קרא דכאשר יתן וכו' ודע דהמתבאר מדברי התו' אלו דמקר' דכאשר יתן וכו' נ"ל גם בושת וכ"כ רש"י ז"ל לקמן דף ל"ד ע"ב אמתני' דשורו שבייש ועיין בגמ' לקמן דף מ"ב ע"א ובתוס' שם ע"ש:

בד"ה א"ב וכו' אבל הכא אם נתרצה וכו' עכ"ל ץ לכאורה הא לרי"ש יכול לסלקו בזוזי בע"כ ועיין במהר"ם שיף ז"ל ונ"ל דס"ל כמ"ש בתוס' ר"פ ז"ל בשם ריב"א דבשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים אפי' לרי"ש א"י לסלקו כיון דנוטלו כולו ולא אמרי' יכול לסלקו אלא בשוה ק"ק שנגח שוה ק"ק ומאי דאמרינן מתני' דלא כרי"ש משום דלרי"ש אינו זוכה אלא אחר העמדה בדין ע"ש ולכך כ' אם נתרצה דניחא להו לפ' האי בינייא דהקדשו ניזק גם בשוה מנה שנגח לשוה ק"ק ואף דבקושי' לא הק' אלא למ"ד למפרע הוא גובה ואי הכא א"י לסלקו הו"ל להק' גם למ"ד מכאן ולהבא מודה היכא דא"י לסלקו למפרע הוא גובה מ"מ בקושי' לא ניחא להו להק' כן די"ל דהאי בינייא איירי בשוין אבל בתי' ניחא להו ליישב דאיירי בכל ענין אך ממ"ש בד"ה שני שוורים נר' דלא ס"ל כס' ריב"א וי"ל:

דף לג:

בא"ד אע"פ שהעבד זוכה בשחרורו כדדרשי' וכו' עכ"ל עיין במהר"ם שיף ז"ל ונ"ל דכל עצמן שכ' דהכא אפי' למ"ד פלגא נזקא קנסא סמכו אההוא דמרודה דאפי' בקנס זוכה משעה א' ולא אמרי' אי בעי היה מודה אבל אי לאו ההיא דמרודה הו"א דסוגיין כמ"ד ממונא או למ"ד קנסא וס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב אבל אי מודה מיפטר לא זכה משעה א':

בא"ד משמע דאי לא כתיב תחת עינו עכ"ל אין להק' דנימא דהכא דאמרינן זוכה משעה א' גמרי' מהתם מדגלי תחת שנו וכו' די"ל דאי מהתם ליכא למגמר די"ל ש"ה דהעבד מוחזק בעצמו וכמ"ש התוס' בגיטין והכ"מ בה' עבדים כידוע אבל הכא שאינו ברשותו מנ"ל דזכה משעה א' אי לאו דהכי קי"ל דבכל קנסות זוכה משעה א'. מיהו נר' עיקר דט"ס נפל וצריך למחוק תיבת ועוד מדבריהם וחדא קושיא היא וכדי שלא נאמר דמהתם יליף לזה כ' דרע"ק ל"ל הך דרשא לחד מצדדי הבעיא שם בהשולח וע"כ דלאו מהתם יליף וכן הוא מוכרח דאי קושיא באפי נפשה היא קשה מאי קושי' הא התם אפי' אחר העמדה בדין דזכה לכ"ע אינו נותן דמי עינו דכיון דצריך ג"ש אדונו הוא להך צד הבעיא ע"ש בסוגיא שם ע"כ נראה כדכתי' ועיין בש"מ:

גמ' א"ל אינו מכור והתניא מכור וכו' אין להקשות דנוקמה ההיא דמכור בלא עמד בדין ומאי דאמ' אין מכור בעמד בדין די"ל דהבעיא ע"כ בלא עמד מדקאמר כיון דמשיעבד ואי עמד בדין לאו שעבוד אלא שלו הוא שהרי ברייתא דלקמן ברישא בלא עמד בדין אוקימנא לרדיא ובסיפא בעמד בדין קתני אינו מכור משמע אף לרדיא ואי שעבוד לבד אמאי משלם דמי רדיא אלא ע"כ דעמד בדין ולא סלקו בזוזי הוחלט השור לרי"ש ואין להק' עוד לשיטת ריב"א שהבאתי לעיל נוקמה להא דתניא מכור בשוה יותר דמצי לסלקו ומאי דאמר אינו מכור בשוה מנה שנגח לשוה ק"ק די"ל דהבעיא ע"כ בשוה יותר מדקאמר זוזי הוא דמסיק ביה דמשמע דמצי לסלקו בזוזי. והנה הר"ם בפ"ז מה' נ"מ אף דפ' כרע"ק דשותפים נינהו פ' דמכרו מכור לרדיא וכ' ה"ה ז"ל דס"ל להר"ם ז"ל דגם לרע"ק לרדיא מדאוקי הברייתא לרדיא אף דהברייתא כרע"ק מדאמר קדוש כדר' אבהו ע"ש ובזה ניחא מה שהקשתי ע"ד ר"פ ז"ל בד"ה משום מיהו התוס' ס"ל דלרע"ק אינו מכור כלל כמ"ש בד"ה א"ב ע"ש ועיין בר"פ ז"ל לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה בקדם ועיין מה שכתבתי שם באוקמת' דנגח ואח"כ הקדיש ע"ש:

שם ל"נ אלא לפחת שחיטה וכו' ק"ק דא"כ בסיפא גבי מועד דקתני שחטו מה שעשה עשוי לא ישלם הפחת הא ודאי ליתא דמועד מן העליה והשעבוד על כל נכסיו וצ"ל דבמועד אי לית ליה נכסי נוטל השור ולא יהא עליו השאר חוב כיון דל"ל השתא והוא לא הזיק אלא שורו וכ"נ קצת מדברי הטור סי' שפ"ט שכ' במועד השעבוד על נכסי המזיק ובחוב דעלמא קי"ל דהשעבוד גם על גוף הלוה וכי שחטו ס"ד דהוא הזיק ויהא עליו השאר חוב וכי הוו ליה מעות משלם קמ"ל דפטור והר"ם בה' נ"מ העתיק דין המועד כדקתני ברייתא אבל בתם כ' דאם שחטו גובה מבשרו דנרא' דמשלם הפחת מדלא כ' בהדיא כמו גבי מועד והיינו משום דפ' כרשב"ג דהמזיק שעבודו ש"ח חייב וע"ש להלח"ם. ושמעתי מק' ומטו בה משם הפנ"י ז"ל דמאי פריך הגמ' נוקמה דשחטו ונתנו במתנה כולה חדא מילתא היא והק' כששחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי ונתון לגמרי ולא לרדיא לבד דטעמא מאי דאמרי' מכור לרדיא משום דקלא אית ליה דקרו ליה תורא נגחנא וכי שחטו ודאי לא קרו ליה תו תורא נגחנא והא דלא קתני שחטו ומכרו משום דאו היה נוטל דמי המכירה שקיבל ע"כ ונר' דל"ק דבסיפא גבי מועד ע"כ לאו חדא מילתא שהרי מכרו לחוד מכור לגמרי וע"כ דשחטו ונתנו תרי מילי ומדסיפא תרי מילי ודאי דרישא נמי תרי מילי:

עו"ש אבל בעלמא לחייב וכו' פי' בעלמא כי חפר בה בורות קמ"ל דה"נ כחפר בה דמי ופריך הא נמי שמעינן מדרבה ומשני ש"ה דניירא בעלמא וכו' אבל היכא דחפר וכו' ועיין בש"מ:

תוס' בד"ה משום וכו' משום דקדושת דמים וכו' עכ"ל מהרש"א ז"ל כ' דאבריית' דלקמן קאי דברי התוס' ע"ש ולא נהירא דא"כ תקשה לפי' תי' התוס' ז"ל מנ"ל להגמ' גופה לאוקמה בק"ד וכדר"א נוקמה בקה"ג וסיפא דברייתא בעמד בדין שאני דאף לרי"ש הוחלט השור ועיין לה' יש"ש ז"ל אלא ע"כ משום דאוקי לברייתא דרב תחליפא אפי' לרי"ש כדר"א אוקי גם ההיא ברייתא דלקמן כר"א ובתוס' ר"פ ז"ל כ' דאי לרי"ש קדוש לגמרי הוי הברייתא לצדדין דלרי"ש קדוש לגמרי ולרע"ק כדר"א ע"ש וק' דהא מכרו אינו מכור לצדדין דלרי"ש מכור לרדיא ולרע"ק אין מכור ע"כ נר' דהכרח התוס' מדלא קאמר לעיל הקדישו מזיק א"ב אלא ע"כ דאפי' לרי"ש כדר' אבהו. כ' התוס' בגיטין דף מ' ע"ב דאף בקדושת הגוף איירי ומשום דלא מצי לסלוקי בזוזי לרי"ש למפרע וכו' ע"ש ודבריהם יכונו בשיטת ריב"א שהבאתי בתוס' בד"ה א"ב וכו' ומהרש"א ז"ל כ' שם דהלוקח הוא שכ' דא"י לסלקו ע"ש והוא תימה דאמאי בכה"ג למפרע גובה כיון דהלוה יכול לסלקו בזוזי:

בא"ד ואור"ת דאלמוה וכו' עכ"ל ק"ל דהתוס' שם בגיטין הוכיחו מאצטלא דפרשוה אמיתנא דלא אמרינן אלמוה אלא בקונמות דלדידיה שרי ולא בהקדש ועיין להתוס' בפ' אע"פ דף נ"ט בד"ה קונמות לחד תי' דתליא בפלוגתא דיוצא בשן ועין לאיש ולא לאשה ע"ש:

בד"ה ש"מ וכו' ה"נ אע"ג וכו' עכ"ל כ' מהרש"ל ז"ל לפיר"ת בר"פ מי שהיה נשוי פי' הגמרא הכא דקאמר ש"מ ב"ח וכו' דש"מ האי דינא מהכא ולא שייכא בפלוגתא דרבנן וב"נ ע"ש אבל מהרש"א ז"ל שם כ' דלפיר"ת גם שמעתא דהמניח במטלטלי היא ע"ש וליתא דא"כ מאי קאמר ש"מ ב"ח וכו' הו"ל להק' רישא אסיפא דבסיפא גבי מועד קתני מה שעשה עשוי דמשמע מה שגבה גבה וברישא קתני מה שגבה לא גבה אלא ע"כ רישא מקרקעי וסיפא מטלטלי ועיין בתוס' ר"פ ז"ל ודברי מהרש"ל ז"ל עיקר:

דף לד.

גמ' אימא סיפא כיחש וכו' אתאן לרע"ק דלרי"ש כשעת הנזק ואע"ג דאמרי' לעיל שחטו אינו משלם הפחת והך ברייתא דלעיל כרי"ש לפ"ד התוס' דמש"ל וא"כ גם כחשו מזיק כן הוא וכ"ש כיחש ממילא ה"ד בשחטו ואחר השחיטה כולו אינו שוה כנגד הנזק ולכך לא הוי אלא מזיק שעבודו אבל הכא אחר הכחש עדין שוה כנגד נזקו ואמרינן דאין נותן לו אלא שמינית ואמאי כיון דאיכא לאשתלומי מגופיה לא מזיק שעבודו הוא ולדעת הר"ם דהך ברייתא דלעיל כרע"ק א"ש טפי:

שם כיחש מחמת מאי וכו' מחמת מכה וכו' אבל כיחש ממילא הוי ככחש מחמת מלאכה דאמאי משלם לו כיון דלאו מחמת מכה הוא ובכיחש דסיפא לדעת הר"ם דהך ברייתא דלעיל כרע"ק אתיא אפילו כיחש מחמת מלאכה ולדעת התוס' כיחש ממילא ולא הוי כיחש דסיפא דומיא לכיחש דרישא והא דהקדים הגמ' שקלא וטריא על הסיפא קודם לדרישא דהיינו כיחש מחמת מאי נר' דנתכוון לומ' דהא דשנינן רישא בשבחא דממילא וסיפא ובפיטמו אע"ג דרישא וסיפא בתרי גווני לאו שנויא דחיקא דהא בלא"ה כיחש דסיפא ל"ד לכיחש דרישא:

תוס' בד"ה הכא וכו' יותר מדמי יציאותיו עכ"ל היינו שכר עמלו וטורחו דפיטמה מלבד דמי יציאותיו ממש אפי' יורד שלא ברשות נוטל אם השבח יותר על היציאה:

בד"ה זה וכו' האי לישנא ל"ד וכו' עכ"ל ר"ל דלענין טורח מכירתה לכ"ע על הניזק וכדאמרינן לעיל דף ח' השתא אי א"ל לדידיה טריפות יהיב ליה וכו' ע"ש וכ"כ במ"ב וכ"נ משמעתין מדלא קאמר א"ב טורח נבילה ואע"ג דלעיל איירי במועד אבל תם דמגופיה אי אית ליה טריפות לא יהיב ליה מ"מ לענין דיהיב ליה נבילה גופה אפילו בתם יהיב ליה וכ"הג כ' בש"מ שם במועד גופה למ"ד אי אית ליה כסף לא יהיב ליה סובין ע"ש ועמ"ש לעיל דף י"א בד"ה אין שמין ע"ש:

בד"ה דר"מ וכו' אע"ג דבפ"ק נ"ל מוהמת יהיה לו עכ"ל לכאורה לר"מ נוכל לומר דתם חמור ממועד דהא לר"י הוה ס"ד לומר כן אלא דמוכיח מבריית' דר"י ס"ל תם קיל ונר' דלקמן דקאמר תם חמור היינו צד תמות כמ"ש התוס' לקמן ועלה קאמר וכ"ת ה"נ וכו' אבל ר"מ לא ס"ל צד תמות במקומה עומדת ופשיטא דתם קיל ממועד ממש אך לעיל בפ"ק אמרי' צריכי תרי מתני' חד בתם וחד במועד ועיין במהר"ם שי"ף ז"ל:

דף לד:

גמ' לענין שמירה דכתיבי קראי וכו' לכאורה הא ה"נ לר"י כתיבי קראי ועיין בש"מ ונראה דה"פ כיון דסברא דתם קיל נוקי לקרא לענין שבח אבל לפחת לא דלא גרע ממועד:

תוס' בד"ה חובל וכו' דההוא תנא סבר כר"י בחדא וכו' עכ"ל מדברי מהרש"א ז"ל מבואר דמקלקל בחבורה חייב אפי' באצטריך לגופה ובמתקן דוקא בצריך לגופה והוא דוחק גם מ"ש במ"ב לא תירץ כלום לעיקר קושית מהרש"א ז"ל דבגמרא שם מבואר דשם מתקן הוא מדפריך אי ר"י וכו' גם לפ"ד כי פריך בפ' האורג והתנן כל המקלקלים פטורין ומוקי כר"י נוקמה כר"ש בכולה מילתא ובכונת התוס' נראה פשוט דלענין אצ"ל אין חילוק בין מתקן למקלקל אלא משום די"ל דבחבורה כיון דמקלקל חייב גם מלאכה שאצ"ל חייב בחבורה די"ל דגם מלאכה שאצ"ל משום מלאכת מחשבת וכיון דמקלקל חייב ולא בעי' מלאכת מחשבת גם אצ"ל חייב ולזה הוכיחו מההיא דשבת דאף בחבורה ס"ל לר"ש אצ"ל פטור זהו עיקר קושית' ותי' דלר"ש גופיה אה"נ מלאכה שאצ"ל בחבורה חייב וההיא דשבת ס"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור וא"כ חבורה שוה לשאר מלאכות וס"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור ולעולם התם במתקן איירי וניחא שפיר וכ"נ מדברי התוס' בר"פ הנחנקין שכ' ועוד אף בחובל ומבעיר מלאכה שאצ"ל פטור כדמוכח וכו' ע"ש:

דף לה.

בא"ד וא"ת ור"י מ"ט וכו' עכ"ל קושיא זו היא לפי הועי"ל שכ' דאפילו בטועה חשיב צריכה לגופה לר"א ולא ניחא להו למימר דר"י פליג בהא ומצריך צריך לכלבו משום מלאכה שאצ"ל אבל לפי התי' הא' דס"ל כר"י בחדא לק"מ דר"י ודאי פליג וס"ל מלאכה שאצ"ל פטור בחבורה כדמוכח בהנהו דוכתי שהביאו התוס' ולכך מצריך צריך לכלבו משום מלאכה שאצ"ל אבל בתוס' ר"פ ז"ל כ' דר"י ס"ל בטועה לא הוי ע"ש ולפי"ז ניחא קושיתם:

גמ' אף הוא נמי דלא קבעי ליה לפי' רשב"ם דר"א כר"ש ור"י כר"י קשה נוקמה למתניתין כר"ש ומהרש"א במ"ב כ' דפריך אהא דאמר אינה משנה ע"ש ולפ"ד י"ל קושית התוס' על רשב"ם מההיא דחולין דהכא שאני דא"ל אינה משנה דר"ל אף דסברת ר"ש היא מ"מ לאו הילכתא היא דאינה שנויה במשנה ולעיקר הקושי' י"ל דתק"ל הא בעינן צ"ל וצ"ל כתי' הב' של התוספות דבאיסורי הנאה וסבר דבעי ליה דתי' הא' של התוס' ליתיה לפירשב"ם וא"כ אף לר"ש צריך מיהא טועה וסבר דבעי ליה ובשורו ליכא אפי' טועה ואין לנו אלא קושית התוס' דתקשה נמי לר"א ואף גם זאת י"ל דתנא דמתני' ס"ל כר"ש במקלקל ובמלאכה שא"ל כר"י ולא ק' אלא לר"י אבל לר"א ניחא שפיר:

תוס' בד"ה נתכוון וכו' ואתא לאשמעי' וכו' דאלו מתכוין להזיק וכו' עכ"ל ואתא לאשמעי' דבאדם במתכוין להזיק סגי וע"ד שכ' מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה שורו וכו' ודחו לזה דבשור שכיח טפי וכו' ועמ"ש מהרש"א כאן:

בד"ה מכה וכו' דמותר להקיז וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"א ע"ז בסנהדרין דף ע"ט ע"ב ע"ש ול"ק דשם בפ' הנחנקין מייתי פלוגתא דאמוראי במקיז ואיכא מ"ד דמפיק ליה מהקישא וא"כ ההוא אמורא ס"ל דלא כתנא דבי חזקיה ותליא בפלוג' דתנאי וזה דוחק:

דף לה:

בד"ה הא וכו' וא"ת דילמא וכו' עכ"ל בתוספתא איתא אחד גדול ואחד קטן ונודע שאחד היזק משתלם מן הקטן ע"ש ואם כן לכאורה ל"ק קושית התוס' דהתניא משתלם מן הקטן וכדפריך לקמן והתניא וליכא לשנויי כאן בתפס אך נראה דהתוס' ס"ל כדעת הרא"ש דטעמא דטענו חיטין והודה לו בשעורין פטור משום משטה אני בך וא"כ היכא דאיכא עדים ליכא טענת דמשטה ואם כן התוספתא איירי בעדים וכ"מ שם ע"ש ועלה ליכא למיפרך מרבה ב"נ אבל משנתינו מ"ל ליה להגמרא דליכא עדים וא"ש ואין להק' אי ליכא עדים הא מודה בקנס פטור הא ל"ק דר"פ גופיה ס"ל לעיל בפ"ק פלגא נזקא ממונא ועיין בש"ע והברייתא דפריך מינה הגמ' לקמן והתני' וכו' ברייתא אחריתי היא ואמתני' קאי ולאו ברייתא דתוספתא מיהו מדברי התוס' בד"ה לימא נראה דס"ל דטענו בחיטין והודה לו בשעורין פטור מדין מחילה כדפירש"י וא"כ אפילו איכא עדים קשיא מרבה ב"נ ולכן נר' דקושיתם היא מדלא קאמר הגמ' ראוי ליטול ואין לו והתניא וכו' וכדקאמר בסמוך מוכח דמגופה דמתני' פריך:

בד"ה מדסיפא וכו' וא"ת ונימא ברי וכו' עכ"ל קושיתם לסומכוס בסיפא לק"מ דכבר כתבו הסברא שהרי מודה שהקטן הזיקו אלא קושיתם אמתני' וארישא מיהו ק"ק נימא דמ"ד ברי ושמא ברי עדיף ס"ל דרישא בברי וברי כר"ח בר אבא והתוס' בר"פ הפרה לא ק"ל אלא אמילתא דר"י גופיה שם ע"ש ונר' דלא ניחא להו בהכי משום דפריך הגמ' ממאי דמתני' בברי וברי והיינו דנימא דומיא דסיפא כמ"ש התוס' בד"ה ממאי ומאי פריך נימא דס"ל לר"ח ור' אבא כר"י דברי ושמא ברי עדיף ולכך לא מיתוקמא רישא בברי ושמא ועיין מהרש"א ז"ל:

בד"ה רישא וכו' א"ת וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א ז"ל דר"פ דלא אוקמא בשמא ושמא משום דקתני לא כ"י וכו' אין נראה כן מתוס' בד"ה ממאי וכו' ע"ש דקיימו אס"ד דלא ס"ד דלא כי וכו':

דף לו.

גמ' ותו מאי שניהם וכו' פי' ר"פ ז"ל דאיתורא דשניהם פריך ע"ש ולפ"ז מאי דקאמר מעיקרא ש"מ רמ"ג וכו' היינו ממשמעות שניהם ולא מייתורא דאי מיתורא דייק מאי משני במועדים אכתי יתירא הוא:

בפירש"י בד"ה ראוי וכו' ורבה דאוקמה למציעתא וכו' משום דס"ל דסומכוס וכו' עכ"ל ור"פ דפריך לר"ח מדרישא בברי וברי וכו' אף די"ל אמצעיתא בברי וברי וראוי ליטול ואין לו מ"מ קשיא מסיפא וסמיך אסיפא ודע דלפום ריהטא נר' דקושית רש"י ז"ל היא דאיפוך אנא דאמצעיתא בברי וברי וראוי ליטול ואין לו וסיפא בניזק שמא ומזיק ברי אלא דלפ"ז לא משני רש"י מידי דאכתי נוקמה לאמצעית' בניזק בריא ומזיק שמא וראוי ליטול ואין לו וסיפא בניזק שמא ומזיק בריא ועיין במ"ב ע"כ נ"ל דאין כונת רש"י בקושית איפוך דמאי אולמה הא מהא אלא דהכוונה לאוקומי אמצעיתא בברי וברי וסיפא בניזק ברי ומזיק שמא וכולהו ראוי ליטול ואין לו דהשתא אתו כולהו כחדא גוונא וכיון דחדא בברי וברי וחדא בברי ושמא א"צ שום צריכותא אבל אי בחדא גוונא ממש ודאי דק' היינו הך וכמ"ש רש"י ז"ל בקושיתו הא' לא כי דקתני סיפא ל"ד אלא אע"ג דתני מצעיתא לא כי וכו' תני בסיפא ולא כמ"ש התוס' בד"ה רישא כנ"ל עיקר בכונתו:

בד"ה ורע"ק וכו' אבל לרי"ש וכו' אבד הא' לא אבד זכותו וכו' עכ"ל משמע דאם אבדו שניהם אבד זכות אף לרי"ש דליכא שעבוד בתם אלא אשור אלא דאם אבד א' לא אבד זכותו לרי"ש כיון דב"ח הוא הוי ברי בחיובא וספק בחזרה וניחא קושית התוס' וכ"כ הת"ה וק"ק לפירש"י ז"ל אמאי לא אוקמה משמעו' שניהם כדס"ד מעיקרא דאם אבד א' לא אבד זכותו ורי"ש היא דודאי דכן הוא לרי"ש לפירש"י ולא תידוק מינה ש"מ רמ"ג גם לרע"ק דודאי מאי דקאמר ש"מ וכו' היינו אפי' לרע"ק וי"ל כיון דסתמא דמתני' לעיל דף ל"ג כרע"ק כדאי' שם לא ניחא ליה לאוקמה למשנתנו כרי"ש כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' נ"מ דין ח' אם אבד א' מהן וכו' והיה א' מהן תם פטור וכו' ע"ש וצ"ל דאיירי בא' תם וא' מועד ולא ידעינן איזה מהן הזיקו וגם לא ידעי' אם מת התם או המועד דאל"ה אם אבד המועד חייב ח"נ כיון דהתם עומד לפנינו ונר' דנתכוון הר"ם בזה לאשמועי' רבותא אע"ג דאיכא ס"ס שמא זה שלא מת הוא שהזיק ואת"ל המת הוא המזיק שמא המת הוא המועד ואשמועי' אע"ג דאיכא ס"ס אין מוציאין מיד המוחזק וכמו שכן כ' מהריב"ל ז"ל בתשו' דבס"ס אין מוציאין מיד המוחזק:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה