משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת בבא קמא · פרק שני
דף יח.
גמ' א"ד מעלייה משלם דלא אשכחן כאורחיה וכו' נראה מזה דלמ"ד פלגא דנזקא ממונא ושוורים לאו בחזקת שימור קיימי וח"נ משלם אע"ג דכאורחיה הוא ליכא לספוקי בהא אלא דלדידיה ח"נ צרורות מגופו משלם דלא אשכחן ח"נ מעלייה כהצד הא' וק' דבגמ' לעיל דף ג' ע"ב אמרי' דלר"פ פשיטא ליה ח"נ צרורות מעלייה ור"פ הוא דס"ל לעיל דף ט"ו ע"א פלגא דנזקא ממונא וצ"ל דלר"פ הכי גמירי הילכתא ח"נ צרורות מעלייה. וראיתי בש"מ שכ' אפי' למ"ד ממונא מבע"ל לרבא משום דלאו אורחיה ממש ע"ש ואין נר' כן מגמ' לעיל דף ה' ע"ב לפי מה שפי' שם התוס' בד"ה שכן ע"ש דאי איתא היכי יליף קרן מהנך ניפרוך מה להנך שכן אורחייהו ממש דרגל אורחיה ממש כדאמרי' בשמעתין וגם הנך כולהו דמו לרגל בהא מילתא כדמוכח כולה שמעתין בצריכותא דריש מכילתין ע"ש:
עו"ש ולא מ"ט וכו' לכאור' כל זה ללא צורך ומשום יגדיל תורה הוא דמאי נ"מ בכל זה דמ"מ מצי למדחי הפשיטותא ונר' דהוצרך לכל זה דלא תקשה למ"ד דר"ט ל"ל דיו אפי' לא מיפרך הק"ו ועיין בתוס' לקמן דף כ"ה ע"א בד"ה והא ע"ש דאי מוקמת לה בדשני ע"כ דאית ליה דיו כדלקמן בשמעתין:
פירש"י בד"ה כגון דשני בגחלת שעולה בפיו ולקמן פי' שזרק בידו ונראה דהוצרך לשניהם לצדדי הבעיא דבעי ר"א בכח כחו ועיין בתוספות לקמן דף כ"ב ע"א בד"ה ור"י בדאנח ע"ש ומהר"ם שיף ז"ל כ' דמ"ש רש"י עולה בפיו הוא לפי' רבו שהביאו לקמן דלא איירי בצרורות וכרבנן דסומכוס ע"ש והוא תימה דרש"י בדיבור זה גופיה כ' דתרווייהו כסומכוס. גם מה שהק' ליפשוט בעיא ע"ש לק"מ והרי הוא כמבואר:
תוס' בד"ה מועד וכו' והשתא פשיט בעיא דרב' דיש העדאה וכו' עכ"ל נר' מדבריה' דלגי' הא' דפלוגתייהו תייהו בשני ואייעד לא א"ש מאי דקאמר אלא הא דבעי רבא וכו' דבעיא דרבא בכי אורחיה היא ואנן בשנויי איירי וק' דהא כ' לקמן דבתרווייהו מבע"ל והא בהא תליא ועוד דא"כ נוקמה לפלוגתייהו בשני ואייעד ולא תפשוט שום בעיא וכבר הרגיש מהר"ם שיף ז"ל בקושי' זו ונ"ל דאפי' אי גרסי' בשני ואייעד א"ש דפשיט מרבנן דאין העדאה דכיון דכי אייעד הוי רגל לא עדיף ממה שהיה אורחיה מעיקרא דח"נ הוא דמשלם ובזה הוא שכ' התוס' לקמן דאי אין העדאה כפי אורחייהו גם ע"י שינוי אין העדאה דהיינו לרבנן דבתר דאייעד הוי רגל ולא ק"ל להתוס' אלא במאי דקאמר תפשוט מדר"א דיש העדאה דלגי' דשני ואייעד לא תפשוט מר"א מידי די"ל דבשני ואייעד דהוי קרן לר"א גם בתר דאייעד יש העדאה ככל קרן דעלמא אבל בכי אורחיה דהוי רגל אה"נ אין העדאה דהא כי אורחיה נמי הוה וח"נ הוא דמשלם וזהו שדקדקו התוס' בדבריהם במ"ש והשתא פשיט בעיא דרבא דיש העדאה וכו':
דף יח:
בד"ה בין וכו' ח"נ על כל הגדיש כר"י עכ"ל לפ"ז מוכח מכאן דרבא ס"ל אשו משום חציו כר"י דהא לא מחייב על כל הגדיש אלא מטעם אשו משו' חציו כדאי' לקמן וק"ל עמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ז ע"א בד"ה סוף דהא דדייקי' בחולין טעמא דנפלה הא הפילה כשירה ומוקמי לה כר"ן ס"ל אשו משום ממונו ע"ש דהא רבא הוא דמוקי לה בחולין כר"ן ורבא ס"ל אשו משום חציו כמו שהוכיחו התוס' כאן וצ"ע ועיין בחי' בחולין שם:
דף יט.
גמ' וביעטה והתיזה והזיקה ל מהו מפירש"י בד"ה והזיק' נר' דל"ג ביעטה ומ"ש בד"ה לקרן וכו' וביעטה ט"ס וכ"נ מגמ' דפריך ממתני' דדרסה דנר' דלא פריך אלא אמאי דפשיט ליה דהוי רגל ומתני' לא מיתוקמ' בשנוי כמו שנראה מגמרא לעיל דפשיט מתני' דלא כסומכוס מההיא דדרסה על הכלי ועיין בר"פ ז"ל וכ"כ מהרש"א ז"ל במ"ב לדעת התוס' דל"ג ביעטה אבל במק' כ' דהתוס' גרסי וביעטה ע"ש והר"ם בפ"ב מה' נ"מ כ' ביעטה בר"ה והתיזה פטור ואי תפס רביע נזק ל"מ מניה והשיג הראב"ד הא פשיט ליה דכי רגל ע"ש ולזה י"ל דהר"ם מפ' לבעיא דר"א בר ממל גם לענין ר"ה מדלא קאמר את"ל יש שנוי וא"כ פשיטא ליה דבשנוי חייב בר"ה דלא כפשיטות דר"ז והוי פלוגתא דאמוראי ומספק"ל הילכתא כמאן מיהו הול"ל אם תפס ח"נ כמו הנך בבות שכ' שם ע"ש ע"כ נר' עיקר כדברי ה"ה דהכל מבעיא דרב אשי דאי יש שנוי הוי קרן לחייבו בר"ה ורביע נזק ואי אין שנוי פטור בר"ה וחיובו ברשות הניזק ח"נ והבעיא היא אי הוי שנוי ע"ש. אך ק"ל לפי' זה דבגמ' לעיל דף י"ח ע"ב דקאמ' ת"ק ור"א ס"ל כסומכוס ופליגי בפלוגתא דר"ט ורבנן והשתא אמאי לא קאמר הגמ' תפשוט בעיא דר"א דאי אין שנוי אמאי ח"נ לת"ק שהרי מהאי טעמא לא מוקי לה כרבנן דסומכוס כמ"ש רש"י והתוס' שם ואף למ"ש התוס' בתי' הב' דליכא קו' דר"ט ע"ש מ"מ ק' אמאי לא קאמ' תפשוט בעיא דר"א דיש שנוי כדקאמר הגמ' בכולה שמעתא שהרי לפ"ד ה"ה הבעיא אתיא אפי' אליבא דסומכוס ועוד ק' דבגמרא אמרי' דרבא דמבע"ל אי יש העדאה באת"ל דאין שנוי הוא ובגמ' לעיל אמרי' תפשוט דבעי רבא אי יש העדאה מפלוגתא דר"א ות"ק ודחי אמ"ל רבא בדשני ולא אייעד ותרווייהו כסומכוס ופליג בפלוגתא דר"ט ורבנן והשתא הא לרבא באת"ל דאין שנוי הוא וכי אמרי' אין שנוי מחייב נ"ש לסומכוס לפ"ד ה"ה ומ"ט דרבנן דאמרי ח"נ ועוד יש מק' לדברי ה"ה דכיון דבעיא דרבא היא באת"ל דאין שנוי וא"כ ע"כ בעיא דרבא בכי אורחה הוא לפ"ד ה"ה וא"כ מאי ק"ל תפשוט דבעי רבא וכו' נימא לעולם יש שנוי ובעיא דרבא בכי אורחה כיון דכי אמרי' אין שנוי נמי בכי אורחא הוא דבעי רבא ע"כ נר' דדברי ה"ה הם פי' בעיא ב' דאמרי' ר"א מוקי לה כרבנן ובעי לה הכי אבל בעיא דר"א דבעי יש שנוי או אין שנוי מפ"ל כפי' רש"י ותרתי בעיות נינהו ובאת"ל בעי לה והכריחו להר"ם לפ' דב' בעיות הם דמדקאמ' הגמ' ר"א בעי לה הכי נר' דבעיא דבעו אמתני' היא קדומה בזמן ופריך הגמ' ר"א במאי מוקי הבעיא וא"כ כי משני ר"א בעי לה הכי ע"כ לאו היינו בעיא דיש שנוי דהא הך בעיא דיש שנוי ר"א בעי לה משמא דנפשיה וא"א הא כבר בעו לה מזמן הקדום ע"כ מפ' דב' בעיות נינהו וחדא באת"ל דאידך דמבע"ל אם הוי שנוי ואת"ל דהוי שנוי שמא אין שנוי לרביע נזק וכפירש"י. מיהו אכתי ק' דא"כ אמאי נקט הר"ם אם תפס רביע נזק הול"ל אם תפס ח"נ אין מוציאין מידו שהרי מספק"ל נמי בחיוב דח"נ ונר' לייישב לזה במה שנודע מ"ש מהריב"ל בס"ס מוציאין מיד המוחזק ועיין מש"ל בריש מכילתין וא"כ אם תפס ח"נ ודאי מוציאין מידו שהרי איכא ס"ס שמא פטור לגמרי ושמא רביע נזק דשמא לא הוי שנוי ואת"ל דהוי שנוי שמא אין דין שנוי לרביע נזק ואין להק' א"כ אמאי דוקא בתפס רביע נזק א"מ מידו אפי' לא תפס הו"ל להוציא רביע מהמזיק דהא איכא ס"ס שמא רביע שמא ח"נ די"ל דלגבי הא מילתא ס"ס דשם אחד דהא הס' לא הוי אלא בהנחה דיש שנוי ולא מספק"ל אם יש לו דין שנוי או לא ולא חשיב אלא חד ס' משא"כ בתפס ח"נ דמספק"ל שמא לא הוי שנוי ואת"ל הוי שנוי שמא יש דין שנוי וכן מ"ש הר"ם גבי בעיטה במקום שאי אפשר וכו' דלא משלם ח"נ אע"ג דאיכא ס"ס שמא אורחא הוא כיון דבמקום שא"א ואת"ל לא הוי אורחא שמא אין שנוי משום דהוו שם אחד דכי אמרי' אין שנוי הוי אורחא הוא לדברי ה"ה בדעת הר"ם מיהו אכתי ק' דהא איכא ס' אחר דהיינו שמא אין דין שנוי וח"נ משלם דהיינו בעיא הא' דר"א וי"ל ועיין להמש"ל ז"ל:
דף יט:
ל"ש אלא שנקשר מאליו וכו' ועיין מ"ש הר"ם בפ"ב מה' נ"מ דין יו"ד שדבריו תמוהי' טובה וכבר הושג מהראב"ד ז"ל ונ"ל ליישב והיה בהניח דיש צרורות לבור וכה"ג כ' ה"ה שם בדין ה' דיש צרורו' לקרן דהלכתא גמירי לה דככל חיובי נזקין כי הוו צרורו' חייב חצי חיובו ע"ש וכי נסתבך כלי בחוט ונתגלגל הוי צרורות דבור והשתא כל מ"ש הר"ם בזה הדין הכל מדין בור הוא בתחילה כ' היה חוט קשור וכו' משלם ח"נ בעל התרנגול כי קשרו הוא וכדכ' בתר הכי בד"א שקשרו אדם דהוי צרורות דבור וח"נ משלם אבל אם נקשר מאליו פטור דכי יכרה איש בור ולא שור בור והא דלא מחייב משום צרורות דרגל משום התרנגול משום דבזה הוי כח כחו דהתרנגול התיז החוט והחוט התיז הכלי וכח כחו לאו ככחו לדעת הר"ם כמ"ש הלח"מ שם בדין י"ז ע"ש אבל כי קשרו דעשה הבור דהיינו החוט וכי התיז החוט את הכלי הוי כחו ממש דהחיוב משום החוט ולא משום התרנגול ואם היה לחוט בעלים ונקשר מאיליו חייב בעל החוט ח"נ כשלא שמר החוט דהוי צרורות דבור וסוגית הגמ' הכי אזלא דמעיקרא דס"ד בבור ממש ולא בצרורו' פריך בנקשר מאליו מאן מחייב ח"נ ומשני באידי אדויי דהיינו צרורות דבור ומתני' אפי' קשרו אחר ח"נ הוא דמשלם ורב הונא אחוט הפקר קאי דאם נקשר מאליו פטור ואם קשרו אחר חייב ח"נ והכל מדין בור הוא וא"ש דברי הר"ם ז"ל על נכון. ודע דמ"ש הרא"ש ז"ל דאם הצרורות יש להם בעלים חייב נ"ש מדברי התוס' בד"ה אלא לא משמע כן שכ' או דחבריה ואצנעיה ע"ש:
דף כ:
תוס' בד"ה אפקורי וכו' עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית עכ"ל משמע דמפחית מדמי מה שנהנית מיהא לא מתיאש וק' דא"כ כיון דחסריה מיהא קצת אמאי לא משלם כל ההיזק דהא מוכח בשמעתין דכי חסריה דמי השחרוריתא משלם כל ההיזק וכמ"ש התוס' בסוף הסוגיא בד"ה ויהבי ע"ש וכ"נ ממ"ש התוס' בד"ה הא וכו' גבי תחב לו חבירו ולא שוה מידי ע"ש וי"ל דס"ל כמ"ש הרשב"א לקמן דף צ"ז גבי ספינה ריש לחלק בין מקרקעי למטלטלי דבמטלטלי אין מגלגלין ע"ש ובקו' הרשב"א בההיא דספינה י"ל דשאני התם דאפשר שלא תבא לידי פחת ולא תשבר ולכן עיקר החיוב בשעת הפחת ולכך אין מגלגלין עליו את הכל אבל גבי שחרורית' בכ"מ איכא חסרון ועיקר החיוב בתחילה ולכך מגלגלין ועיין להשע"ה בה' גזילה דף
דף כא.
גמ' תרתי הא דקיימה וכו' לכאורה ק' דהו"ל לשנויי דשאני שכר מראובן דגלי דעתיה וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה טעמא ומהרש"א ש"א במ"ב נרגש מזה וכ' דההיא לר"י דוקא ע"ש ומדברי התוס' בפ"ק דבתרא דף ה' בד"ה אע"פ וכו' לחד תי' נר' דרבנן ל"פ בהאי סברא דניחא ליה דהא לא איפליגו עלה רבנן וסתמא היא אף דרבנן הוזכרו שם ברישא דמתני' ע"ש ולכ"נ דכי שכר מראובן לא הוי גילוי דעת לגבי שמעון די"ל דלראובן הוא דרוצה ליתן לו שכר משום דראובן עביד לאגורי והו"ל חצר דקיימא לאגרא לגבי ראובן:
שם משום שנאמר ושאיה וכו' ורב הונא דאמר לעיל נמי א"צ להעלות מה"ט הוא ולא משום זה נהנה וזה לא חסר וכ"נ מגמ' לקמן דף צ"ז ע"א ועיין להרא"ש ומהר"ם מלובלין ז"ל ועיין למהרש"ל ביש"ש סימן ט"ז עיין שם:
תוס' בד"ה כהדיוט וכו' שלא יהנה אדם בלא מעילה עכ"ל בהג"א בשם מהרי"ח כ' דמשום זה נהנה וזה לא חסר יכול לדור בע"כ ואי' למחות בידו דלא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה הא ובריש בתרא ע"ש ומ"מ נר' דה"ד במיחה בו שלא ידור סתם אבל אם אמ"ל שלא ידור אלא בשכר ודאי אדעתא דשכר נחית דמוכרח לומר כן מכח קושי' התוס' הלזו ועיין למהרש"ל ז"ל ביש"ש סי' ט"ז ע"ש:
בד"ה במחזרת וכו' ואפי' לעלות בצידי הרחבה וכו' עכ"ל רצו להקשות גם לשמואל אקמה בצידי הרחבה והוי מימרא דרבא לעיל דלא כמאן וס"ל דשמואל מחייב בקמה בצידי הרחבה משום קרן ומ"ש רש"י בד"ה וקמה וכו' הילכך לאו כר"ה וכו' ע"ש צ"ל דכ"כ לחד מן הפי' דכולה סוגיא בשן איירי דלפירש"י שלפנינו אפי' הוי כר"ה פטור משום דהוי שן בר"ה כיון דאורחא הוא:
בד"ה דרב וכו' פירות נמי לאו אדעתיה וכו' עכ"ל ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל דשמואל ל"ל כל המחזיק בהן זכה ע"ש והוא תימה דא"כ בפשיטות הו"ל להגמ' לדחויי דשמואל ס"ל בור ברשותו חייב והכא דחייב משום דל"ל כל המחזיק ולמה הוצרך לטעמא דחזי ליה וי"ל דכ"ז נכלל בכוונת הגמ' והוצרך לטעמא דחזי ליה כי היכי דלא לימא ליה לאו כל כמינך דמקרבת לפירותיך ומחייבת ליה כדאמרי' לרב ומ"מ אין בזה תפיסה על פי' מהרש"ל ז"ל דשמואל קאמר חייב דמשמע בכל ההיזק דאמתני' קאי דקתני משלם מה שהזיקה ואי איתא אפי' נימא דל"ל כל המחזיק וכו' מ"מ משבחא מיהא ליפטר וכ"נ עיקר בכוונת התוס' כפי' מהרש"ל ז"ל:
דף כב.
גמ' ור"י דאנחה אנוחי מפי' רש"י מבואר דאורחא הוא וצ"ל לפי' דלעולם מתני' איירי באדי אדויי גם לר"י אלא דהגמ' האמר דלר"י אתי דינא דמתני' באנח אנוחי דלא כר"ל והיינו לענין דינא אבל מתני' לא מיתוקמא אלא באדויי מדתני עלה ר"א מחייב נ"ש וכדאיתא לעיל דף י"ח ע"א ע"ש בסוגיא אבל בגמ' גופה יש לפ' אנח אנוחי בדשני ואייעד ואמתני' גופה קאי וכי תקשה לפשוט בעיא דיש העדאה לצרורות מצי לדחות דנוקמה באדויי וכר"ל ולא תפשוט והתוס' בד"ה ור"י שכ' למ"ל באדויי דא"כ תפשוט בעיא דכח כחו נראה דק"ל אמאי נקט באנוחי דהשתא תפשוט בעיא דהעדאה דאף דמצי לדחויי כמו שכתבתי מ"מ לאוקמתא זו מפשטא הבעיא וטפי הומ"ל באדויי דהשתא לא תפשוט ותי' דגם כי מוקמת באדויי מיפשטא נמי בעיא דכח כחו וא"כ הגמ' חדא מנייהו נקט כיון דשוין הן ועיין מהר"ם שיף בתוס' ודוק:
תוס' בד"ה והתניא וכו' אמתני' הומ"ל וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' בד"ה אדם בשם ר"י יתורץ זה דאי אמתני' י"ל דמלמעלה למטה וממטה למעלה חד דינא אית להו וברייתא דקתני פטורא בתרווייהו בדאפיך ופטורין מנ"ש אבל אברייתא ק"ל שפיר דכיון דש"מ דמלמטה למעלה פטור לגמרי משום דאנוס דחיקא ליה למימר בדאפיך דהוי ברייתא לצדדין דמלמטה למעלה פטור לגמרי ומלמעלה למטה ח"נ ומ"ש התוס' דלמה יחזור מסברא הא' הוא כמו שהבין מהר"ם שיף ז"ל ודלא כמ"ש במ"ב שם ע"ש ועי"ל דאמתני' לא פריך דפשיטא דמוקמי' לברייתא בדאפיך אבל אבריי' דחיקא ליה לשנויי בדאפיך דהשתא הוי לצדדין דמלמטה למעלה אפי' דלא אפיך ומלמעלה למטה דוק' בדאפיך:
דף כב:
פירש"י בד"ה עבד וכו' שורו כממונו עכ"ל עיין במהר"ם שיף ז"ל שכ' דהא דמבע"ל התם בעבד ולא פשיט ממתני' הלזו משום דיש לחלק בין הי"ל לסלקא להי"ל לברוח ע"ש וצ"ל דלפי מאי דפשיט בעבדו כגופו שוב אין לחלק בכך גם גבי שורו ולכך מייתי שפיר ראיה רש"י מההיא דשורו כממונו אבל הי"מ שהביא רש"י בפ' הכונס ס"ל דאף דבעבד אין לחלק מ"מ בשורו יש לחלק בהכי ע"ש:
תוס' בד"ה בגדי וכו' ותי' ריב"ם דכל רודף וכו' עכ"ל ודשמעתין עתין נמי רודף הוא אחר העבד ואיירי בנתכוון לעבד וכ"מ בתוס' בפ' א"נ דף ל"א בהדיא ע"ש וזה נעלם ממהר"ם לובלין ז"ל:
בא"ד והתם מיתה לאשה ותשלומין לבעל עכ"ל ולא שייך רודף לאשה דהא לא נתכוין לאשה וע"ש בסוגיא דפ' בן סורר ובפירש"י שם ועיין במהרש"א במ"ב. והנה התוס' בפ' א"נ הביאו פירש"י דר"א ס"ל מיתה לזה ותשלומין לזה פטור דלא כרבא ואח"כ כ' דר"ת הביא ראיה לסברתו דברודף דוקא דתקש' לרבא ממתני' דעבד וגדי דמוקמי' בגדי דחד ועבד דחד אלא ע"כ דברודף דוקא ע"ש ויל"ד הא לפירש"י ניחא די"ל דרבא ס"ל כר"י וא"צ לאוקמה בגדי דחד ועבד דחד אלא לר"ל ואף דהתוס' בשמעתין בד"ה והיה וכו' כ' דלפי' רש"י דשמעתין הומ"ל וליטעמיך מ"מ הא כ' דלפיר"ת ניחא דנקט גדי ולפי מה שמתבאר מדברי התוס' בסנהדרין דף ע"ז בד"ה כפתו דרבא ס"ל כר"ל והבאתי דבריהם לעיל דף י"ח ע"ש ניחא שפיר וכ"מ קצת מגמ' לקמן דף מ"ג ע"ב ע"ש ואף דרבא אמר קרא ומתני' מסייע לר"י אין מוכרח דס"ל כר"י וכה"ג כ' התוס' בפ' הזהב בסוגי' דמשיכה ע"ש:
בא"ד מה חידוש יש בגדי וכו' עכ"ל ר"ל והו"ל לשנויי בגדי ועבד דחד והוו כב' כיון דהמית' משום העבד גופיה ועיין להר"ן בחי' בפ"ק דסנהררין דף ט' ע"ש ובעבד לחודיה לא סגי אף דחיוב מיתה משום העבד גופיה וחיוב הממון לבעליו כיון שגוף א' הן ולכן בגונב חלבו של חבירו ואכלו הוי מיתה ותשלומין לחד ועיין למהרש"א בפ' א"נ סוף דף ל' מ"ש על קושית מהרש"ל ע"ש שנעלם ממנו דברי התוס' הללו ודוק:
דף כג.
בד"ה תפשוט וכו' אלא מסוגי' דשמעתין וכו' עכ"ל אבל מפירש"י שכ' תפשוט מדקא משלם החררה נר' דלא כהתוס' ולשיטתו הוא שהק' לעיל דף כ' בד"ה מתגלגל אבל לשיטת התוס' ל"ק והא דלא פי' כן לעיל משום קו' ב' א"נ אפי' לשיטת התוס' ק"ל דהול"ל תפשוט בעיא דמתגלגל כי היכי דקאמר תפשוט בעיא דפי פרה:
דף כג:
בד"ה הנהו מידי וכו' ולא א"ל שחטינהו עכ"ל משמע להו דבההוא עובדא דר"י כבר התרה בהו מדהוו מפסדי להו כמה פעמים ופירו' צנעינהו הוא שמתינהו למרייהו וכדפי' בש"מ בשם הר"י עיין שם :
דף כד.
פירש"י בד"ה אי אמרת וכו' שהביא' ניזק נ' וכו' עכ"ל ולאביי לעיל צ"ל שהביאם ניזק ד' א"נ הביאם ניזק ג' כדי שיהא ח"נ ממונא ונ"מ למודה וס"ל דלא כהתוס' בד"ה השתא:
תוס' בד"ה ולא ישמרנו וכו' אבל הכא ע"כ וכו' כדמסיק ואזיל דלא מ"ל לחיובי פלג' וכו' עכ"ל היינו מרמז רמוזי או הנך שינויי דלקמן וקש' דהתוס' לקמן כ' דגי' הספרים אלא רמז רמוזי וא"ש גם לעיודי גברא וא"כ לס"ד דפריך אי לעיודי גברא לימרו הנך קמאי וכו' ולא ס"ד דרמז רמוזי מאי קאמר בשלמ' ליעודי תורא שפיר הא גם למ"ד ליעודי תורא ק' דלימרו בתראי דלא ידעי' דינגח ד' וכדק"ל למ"ד ליעודי גברא לימרו הנך קמאי דלא ידעי וכו' והך קושי' גופה דק"ל אי ליעודי גברא מקמאי ק' אי ליעודי תורא מבתראי וצ"ל דכ' האי תי' לפי הספרים דלא גרסי אלא וכו' אבל לספרים דגרסי אלא צ"ל כתי' דא"נ וכו' ועיין להתוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב בד"ה עדי וכו' ע"ש:
דף כה.
גמ' בין לטומאת משא וכו' נראה דסמיך אמתניתין דלמעלה מהן דמייתי בסמוך אבל מברייתא גופה אין להוכיח כלום והיינו דקאמר מאן שמעת ליה וכו' דאי שואל על שם התנא כאורחיה דגמרא לא מייתי כלום ממתני' דכלים ועפירש"י ז"ל:
תוס' בד"ה אני לא אדון וכו' למ"ד פלגא דנזקא וכו' עכ"ל עמ"ש מהר"ם שיף ז"ל ועיין בתוס' לעיל דף ז' בד"ה רעהו בסופו ע"ש:
בא"ד וא"ל רשות מרשות וכו' עכ"ל נראה דהיינו קושיא הב' דמתני' וכוונתם דבראשונה הק' כקו' הראשון נפרוך מה לשן וכו' ובזו הפירכא לא מהני הקו' הב' דאפי' הקו' הב' איכא למיפרך האי פירכא ודלא כמהר"ם לובלין ז"ל ע"ש:
בא"ד דאין פירכא זו מועלת וכו' עכ"ל עמ"ש מהר"ם שיף ז"ל ודבריו מבוארים בתוספות בחולין דף פ"ה ע"א בד"ה מה למילה וכו' ע"ש ודלא כמהרש"א:
דף כה:
גמ' וקמייתי ליה בין לטומאת ערב בין לטו' שבעה וכו' והיינו משום דנ"ל מקרא דלקמן דכל טומאות שבמת שבעה וכיון דמייתי מק"ו דטמא ע"כ דטומאת ז' הוא וא"כ הוי יותר מן המלמד כנ"ל אבל אין לומר דמסתמיות הברייתא משמע ליה דאף לטומאת ז' דהא לחד תי' שכ' התוס' דהבריית' איירי במפץ שאין לו טהרה אלא דהגמ' קאמר דמ"מ מפץ של עץ מייתי ליה בק"ו ל"ל הכי דהא הברייתא לאו בשל עץ איירי ודע דק' לפום האי תי' דהתוס' כיון דהבריית' בחד מפץ איירי מנ"ל להגמ' שם בשבת דאיירי באין לו טהרה במקוה דילמא במפץ של עץ איירי וי"ל דאי במפץ של עץ לא הוה צריך ללמדו מפכין קטנים דהו"מ למילף מהנך דלא מטמו במדרס הזב וכמו שהק' התוס' שם ותי' משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן נעשו אב הטומאה ע"ש ואי במפץ של עץ גם הוא נעשה אב הטו':
שם הניחא למ"ד למדין ואין משיבין ה' י"ש כלל ק"ב הקשה מכאן למ"ש ר"פ בנזיר דדוקא י מופנה הוא דאין משיבין למ"ד ע"ש ואפשר דש"ה דילפי' נמי מהאי נ"ש שרץ ממת כדאיתא בשבת וכיון דלגבי מת דילפי' שרץ ממת אין משיבין דהא הלמד מופנה גם מאי דילפי' ממת משרץ אין משיבין:
עו"ש אלא למ"ד דון מינה ומינה כ' מהרש"א ז"ל דעיקר הקושיא על ההיקש' דאד"ש ל"ק דכיון דילפי' מהג"ש לטומאת ערב אז ילפי' מהק"ו לז' דאי אמרי' דיו מיפרך ק"ו ע"ש וה' י"ש כלל ק"ו תמה ע"ד דא"כ אמאי לא מוקי הברייתא כפשטא למפץ כמת ובקושי' דיו יתרץ דלטומאת ערב ילפי' מג"ש ומיפרך ק"ו ע"ש ול"ק דא"כ לא אתיא כמ"ד אוקי באתרה דלדידיה ל"צ ק"ו וכיון דבק"ו לא סגי ובג"ש סגי לא הו"ל למנקט ק"ו ומ"מ דברי מהרש"א אינן מוכרחים ועמ"ש במ"ב מ"ש ומהר"ם לובלין ז"ל כ' להפך דמק"ו ילפי' ט"ע ואייתר ג"ש לט"ז ע"ש והוא תימה דג"ש לא מייתרא כמ"ש התוס' ומהרש"ל כ' דעיקר הקושי' אג"ש ע"ש וכ"נ עיקר דאהיקישא ל"ק די"ל למ"ד דון מינה ומינה ס"ל כמ"ד למידין ואין משיבין אלא דמ"ש רש"ל דאהיקיש' דון מינה ואוקי באתרה לכ"ע והוכיח משבת ע"ש כבר תמה עליו מהרש"א ז"ל מגמ' גופה שם ועיין מ"ש ליישב הי"ש ואין דבריו נראין דבברייתא שם יליף בהדיא לט"ז דלטומאת ערב מבנין אב נפקא וכה הראוני בחולין דף ק"ך ע"ב איתא האי פלוגתא דדון מינה ומינה ואוקי באתרה אהיקישא ע"ש:
תוס' בד"ה ומה פכין וכו' דהא טומאת שער וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל בחולין דף ע"א ע"ב שכ' דאת שבא לכלל מגע היינו שיכול ליגע ואף שאין מטמא ע"ש ומדברי התוס' כאן אין נר' כן וכ"נ גם מדברי רש"י ז"ל בשבת דף פ"ד ודוק:
דף כו:
גמ' לחייבו על השוגג וכו' עיין מ"ש לעיל דף ג' ע"ב:
פירש"י בד"ה לענין גלות וכו' פרט לזה שצדה עכ"ל איפכא מסתברא ונ"ל דה"ק פרט לזה שצדה שאין די לו בגלות דעיר מקלט אין קולטו ומצי גואל הדם להורגו משום דקרוב למזיד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' רוצח דנתכוון לב' וזרק ד' ביד גואל הדם להורגו ועפי"ז ניחא מה שהק' התוס' על פי' זה של רש"י ז"ל דקרא קמא דאשר לא צדה הו"ל למידרש לזרק לצד אחר ע"ש ועפי"ה אדרבא קרא קמא דרשינן לחיוב לענין גואל הדם וכן היא הסברא גם עפי"ז ניחא מה שהק' ללשון א' וא"ת אמאי אצטריך וכו' די"ל דאצט' לפטור מגואל הדם גם קרא דכי יזיד הכי מ"ל לרש"י מעם מזבחי תקחנו למות ע"י גואל הדם ולכך לא כ' קרא דלקמיה דמכה איש וכו' ועיין להר"ם בפ"ה מה' רוצח וכן צ"ל לפי' א' דרש"י דההיא דדרשי' פרט לנתכוון לבהמה וכו' הוא משום דקרוב למזיד הוא ועיין להתוס' שם בר"פ הגולין. ודע דמ"ש התוס' דהוה פטרינן מבלא צדיה וכו' אבל ממיתה פשיטא דפטור ע"ש אין נר' כן מפירש"י ז"ל:
דף כז.
גמ' נפל מראש הגג וכו' הטור בסי' תכ"א פ' למימרא זו דאפי' ברוח שאינה מצויה חייב וברסי' שע"ח פ' פטור וכבר הסמ"ע שם עמד ע"ז וכ' לחלק בין אדם המזיק אדם למזיק ממון ע"ש טעמו ולפמ"ש לעיל דף ג' ע"ב בדעת הר"ם דמזיק אדם הוא דנ"ל מפצע תחת פצע אבל מזיק ממון לאו מיתורא נ"ל ע"ש א"ש טפי ועפי"ד הסמ"ע ליתא לראיה שהביאו התוס' לקמן בד"ה ושמואל מההיא דנפל מן הגג ע"ש: