אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת בבא קמא › פרק רביעי

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת בבא קמא · פרק רביעי

פרק שלישי

בד"ה שור שנגח וכו' כגון שראה שור וכו' עכ"ל כ' התי"ט ה"ה דהומ"ל דלא הועד בב"ד דלא הוי מועד עד שיועד בב"ד ע"ש ועפי"ז ניחא מה שמק' התוס' בד"ה אי כרע"ק תימה דלרע"ק נמי וכו' ולא הק' כן בפשיטות לר"ש במתני' גופה דהוא ס"ל כרע"ק די"ל דר"ש איירי בעמד בדין ומאי דלא משלם נ"ש משום דלא איירי אלא בנגח ג"פ אבל ר"מ דאיירי ב"ד וה' ע"כ בלא עמד בדין ולא ניחא להו בפירש"י ז"ל בסירוגין משום דק"ל מה שהק' מהר"ם מלובלין ז"ל לפירש"י ע"ש ועי"ל דנקטו קושייתם כדברי ר"מ משום דנחתי למאי דכ' בס"ד ולא מצי לשנויי וכו' כן העלינו בישיבה:

תוס' בד"ה ראוי וכו' אפי' ניזק שמא ומזיק ברי פליג סומכוס וכו' עכ"ל עיין מהרש"ל ז"ל ומ"ש בברי וברי היינו לר"ח בר אבא דכל דברי התוס' ז"ל צריכין גם לרחב"א ואין ביניהם אלא ברישא דלרחב"א אשמועי' דפליג סומכוס בברי וברי ולר"פ אשמועי' דאפי' ניזק ברי המע"ה וע' מהרש"א ז"ל:

דף לו:

גמ' כגון שתפסו וכו' ונעשה עליו ש"ש ק' לפמ"ש הש"ך סי' ע"ב ססק"ט מדברי הר"ם בפ"ג מה' מו"ל דתפס שלא ברשות הוי גזלן וחייב באונסין ע"ש א"כ הכא אמאי לא הוי אלא כש"ש ועיין לה' שבות יעקב ז"ל ח"א סי' קנ"ב ע"ש:

תוס' בד"ה אם וכו' שאין נוטל אלא חלקו של רביעי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל דשאני הכא דהבעלים לא מסרוהו מדעתם ביד השומר אלא בע"כ תפסו ונעשה שומר בע"כ והם לא ניחא להו אלא בשור גופיה ול"ד למאי דאמרי' לקמן דף מ' ס"ס לאו תורא בעית לשלומי דהתם מסרו מדעתם ליד השומר:

בד"ה ושל וכו' וכתובה נמי הוי מאתים וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' בסוטה דף כ"ז ע"ב בד"ה איש דכתובה לפ"ע דרבנן ומ"ד דאורייתא היינו דסמך יש לה לחוד ע"ש שאין ראיה מכתובה:

דף לז.

גמ' ת"ש אמרו לפני ר"י וכו' לפמ"ש מהרש"א ז"ל בתוס' בד"ה שור מתבאר דר"פ מודה בשבתות וקושי' הגמרא היא מדסיפא ואינו מועד רישא ואינו מועד ואין נר' כן מדברי הנ"י במתני' ע"ש:

תוס' בד"ה ר"ז וכו' שאם לא תאמר כן וכו' עכ"ל מ"ש מהר"ם לובלין ז"ל בכוונתם אין נר' דאין הכרח מלעיל די"ל דאורחא דמילתא לחוד בלא מילתא אגב אורחיה וכו' וכ"כ הלח"מ ז"ל לדעת הר"ם ז"ל דפסק מועד לבהמה הוי מועד לאדם ודברי מהרש"א ז"ל וגירסתו עיקר:

דף לח:

תוס' בד"ה ועל הכותית וכו' וא"ת א"כ מה חידוש וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונר' דגם בנתינ' איכא למיגזר משום טימוע כיון דאסיר' מדאוריי' כמ"ש בדבור הקודם ולהכי ק"ל שפיר למ"ל למתני כותי' דמנתינה שמעי' הא מילתא דשלא יהא חוטא נשכר:

דף לט.

בד"ה אין וכו' וי"ל דהטעם הוא כיון דחס רחמנא. עכ"ל לכאורה למ"ד פלגא דנזקא קנסא מאי איכא למימר הא אדרבא קנסיה רחמנא ואין לומר דלמ"ד קנסא הטעם הוא משום דלאו בני קנסא באין לומר שכ' דק' הלכו הבעלים למ"ה מאי א"ל ע"כ נר' דאף למ"ד קנסא אע"ג דקנסיה רחמנא מצינו דחס עליה למ"ד צד תמות במקומה עומדת וראו חכמים לחוס עליה כיון דתם עליה רחמנא בתם בע"א ולמאן דלי"ל צד תמות במקומה עומדת י"ל דס"ל מעמידין להם אפוטרופוס דהיא פלוגתא לקמן:

בא"ד ובמועד עבדי רבנן תקנה עכ"ל הק' מהר"ם שיף ומהר"ם לובלין ז"ל אמאי לא כ' בפשי' דהטעם משום דאין נזקקין ובמזיק עבדי רבנן תקנתא כדלקמן והיינו במועד דוקא ע"ש ונראה דל"ק דלקמן אמרינן דר' יעקב ס"ל אין מעמידין ולא משלם אלא פלג' דמועד ע"ש ואי איתא הא דאין נזקקין הוא משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כמ"ש התוספות בסמוך ובכה"ג דקבלו העדות משום פלגא דמועד אמאי לא משלם פלגא דתם ול"מ להסוברים דאם קבלו עדות שלא בפני בע"ד בדיעבד מהני אלא אפי' למ"ד לא מהני נר' דבכה"ג דקבלו עדות ברשות לכ"ע מהני ועיין בח"מ סימן כ"ח:

דף מ.

גמ' דלחבריה הוא דיהיב ליה וכו' מכאן תשובה למה שהק' הפ"מ ז"ל ח"א סי' צ"ט למ"ש הרא"ש בפרק השותפין דצדקה מכפרת דא"כ אמאי ממשכנין על הצדקה מ"ש מחייבי חטאות ע"ש ולק"מ דדוקא בחטאות דלגבוה הוא כדאמרי' בשמעתין:

דף מ:

שם דאקדים ב"ד ותפסיה וכו' משמע אבל אי קדים ניזק ותפסיה אי מודה מזיק פטור ולפ"ז יש להוכיח דמודה בקנס פטור אף מדיני שמים שהרי מתבאר מדברי רש"י במציעא דף צ' דהיכא דחייב ברי"ש אי תפיס לא מפקינן מיניה וכבר אבעיא להו בירושלמי אי מודה בקנס מחייב בדי"ש ופשטוה ממעשה דר"ג דפ' מרובה דלא מחייב ועיין להשע"ה:

עו"ש משעבדנא להאיך מדר"נ וכו' הרשב"א ז"ל בחי' הק' אמאי לא קאמר הניחא לר"נ אלא לר"א דפליג אר"נ בפ"ק דקדושין גבי הענקה מא"ל כדפריך לעיל הניחא למ"ד פלגא נזקא ממונא וכו' ע"ש ולכאורה י"ל דלק"מ דלעיל ההיא פלוגתא דפלגא נזקא היא פלוגתא דאמוראי לעיל דף ט"ו ופריך שפיר למ"ד קנסא מהאי ברייתא אבל הכא דפלוגתא דתנאי היא מוקמינן שפיר ברייתא כר"נ מיהו מדפריך ולימא ליה הוה מעריקנא ליה לאגמא ולא אתיא הך פירכא אלא אליבא דרי"ש דלרע"ק חייב כמ"ש הרשב"א לעיל מזה משמע דלא ניחא ליה להגמ' לאוקמה הך בריית' כתנאי. עוד כ' הרשב"א למדנו מכאן דלא אמרי' מוציאין מזה ונותנין לזה אלא כשאינו יכול ליפרע ממנו וא"נ בב"ח של אבי יתומים ולא הניח להם' אחריות נכסים כי ההיא דפ' כ"ש בפלוגתא דאביי ורבא דלמפרע הוא גובה וכו' ע"ש וק"ל הא אמרי' התם דדוקא בגבו קרקע אבל מטלטלי לא ואמרי' התם דאמרי ליה אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לב"ח ל"מ ופלוגתא דתנאי היא בפ' הכותב דף פ"ד ורע"ק דקי"ל כוותיה ס"ל אפי' מטלטלי דיתמי ול"מ לב"ח וי"ל דס"ל להרשב"א כמ"ש התוס' בפ' מי שהיה נשוי דף צ"ב ע"א בד"ה ראובן וכו' דדוקא היכא דהב"ח מחוייב לישבע הוא דס"ל לרע"ק דל"מ לב"ח והרשב"א מיירי בשטר חוב בנאמנות דל"מ שבועה. מיהו הרשב"א גופיה בתשו' ח"א סי' תתקי"ד כ' דכשמת ראובן ונפלו נכסיו לפני היתומים שמוציאין מן הלוה ונותנין לאלו ואע"ג דאמרינן בפ' מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שבק אבון גבך וכו' וקי"ל כרע"ק דאין מרחמין בדין שאני הכא דשעבדן בפי' וכו' ע"ש דמבואר מדבריו דטעמא דרע"ק משום דמה שהוא ביד אחר מקרו נכסי היתומים ול"מ ליה דמשתעבדי אלא היכא דשעברן בפי' ומעתה גם דברי הרשב"א כאן מתפרשין כן דבשעבדן בפי' מיירי. וראיתי למהריק"ש בתשו' סי' ל"ה שהביא דברי הרא"ה בשמעתין דס"ל דמה שמופקד ביד אחרים לא מקרי נכסי דיתמי ומשתעבדי לב"ח וכ' שכ"כ הרשב"א והביא דברי הרשב"א הללו דשמעתין עש"ב וליתא דהרשב"א לא מיירי אלא בשעבדן בפי' וכמ"ש בתוס' שהבאתי אבל הרא"ה סובר דל"מ נכסי דיתמי וככל ענין משתעבדי לב"ח וע"ד הרא"ה ק' מההיא דאנן מטלטלי שבק אכון גבך וכו' וממתניתין דהכותב דרע"ק דקי"ל כוותיה ס"ל דמקרו נכסי דיתמי ומדברי הרמב"ן שהביא בעה"ת שער ס"ז ופ' הטור ומר"ן בש"ע סי' ק"ה דין ו' שכ' נפקד שתפס בשביל מהניא התפיסה לענין שלא תעשה מטלטלין אצל בניו ע"ש מוכח דס"ל דאי לא תפס מחיים בשביל הב"ח הוי מטלטלי אצל בניו אע"ג דלאו ברשותא דיתמי קיימי ושלא כדעת הרא"ה מיהו י"ל דהתם מיירי שאחר שתפס החזירו וכמ"ש מר"ן בב"י אהא שכ' הרמב"ן נתנו לאחר וכו' ע"ש. איברא דבש"ע כ' מר"ן דנתנו באגב משמע דעדיין בידו הוא וכמ"ש הסמ"ע ע"ש מוכח מזה דאי לא תפס מחיים בשביל הב"ח הוו מטלטלי דיתמי ול"מ לב"ח:

תוס' בד"ה אי תם וכו' דמיד אחר נגיחה וכו' עד שיצא מב"ד וכו' עכ"ל לכאורה לא הוו צריכי למימר אחר שיצא מב"ד וכו' אלא כלאו מיד סגי דכן משמע ממ"ש מיד אחר נגיחה וכו' ונר' דהא דהוצרכו למי' מיד אחר נגיחה היינו משום מעריקנ' דמיד הי"ל לחוש שמא יתפשוהו והו"ל להעריקו מיד אלא ע"כ דמיד נודע לו שהוא מועד אבל לפירכא דמודה בקנס בידו כל שעה להודות כל זמן שלא יצא מב"ד ולהכי הוצרכו למימר עד שיצא מב"ד כדי לתרץ פירכת מודה בקנס. ובהכי י"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל לקמן בד"ה א"ה ע"ש דהתם קיימי אמ"ד קנסא דהפירכ' היא בידו להודות וא"צ שנודע לו מיד:

בד"ה לאו וכו' והשתא הק' וכו' עכ"ל כ' מהר"ם שיף ז"ל די"ל בגמר' מאי לאו לקרבן והק' נוגח אי לאו דכ' בהדיא הו"א דוקא ברצון ולהכי כתיב בנוגח דאפי' באונס וקשיא לרב ע"ש ולא יתבן פי' זה דא"כ אמאי צריך תנא דברייתא לחומרא דבופד בהך דקאמר עשה אונס כרצון סגי דאי כתב נוגח ולא כתב נודע אז לא ידעי' נוגח דאפילו באונס דהא לא ידעינן ליה אלא מייתורא משום דהוה ילפי' מנודע ומקטלא לחודיה לא ילפי' דא"כ לא ליכתוב נודע ולילף מקטלא דידיה:

דף מא.

גמ' נכתוב רחמנא לא יהנה וכו' מק' לדברי ה"ה ז"ל דטעמא דאין לוקין על ההנאה משום דלא כתיבא בהדיא ונכללת בכלל האכילה מאי קאמר נכתוב לא יהנה נימא דאי כתיב לא יהנה הוה לוקה ונר' דאי לא יאכל לא אתא אלא להנאה ודאי דלוקה דהוי כאלו כתיב בהדיא ופריך שפיר נכתוב לא יהנה. ודע דמכאן יש להוכיח דשיעור ההנאה היא בכזית אף אי לא כתיבא בל' אכילה דאל"ה מאי פריך לכתוב לא יהנה:

תוס' בד"ה לרבא אליבא דהך ברייתא קאמר עכ"ל ורבא גופיה ס"ל כמאן דדריש ערוה וע"א ממשחתם דהשתא ליכא לאקשויי לא לכתוב רובע דהא אצט' גם לע"א ואצט' למ"ש מהר"ם שיף ז"ל ע"ש:

בד"ה איני וכו' ולפי המסקנא ניחא וכו' עכ"ל לכאורה לתי' דנכתוב לא יהנה מאי איכא למי' ונר' דודאי הברייתא בר"מ וקושיית התוס' לרבנן מנ"ל שחטו לאחר שנגמר דינו ותי' דנ"ל לפי המחצא מבשרו ואף לתי' דלא יהנה אית ליה לרבנן מדרש' דבשרו אלא משום דלישנא דברייתא משמע דלאו מדרשא דבשרו נ"ל לכך משני לכתוב לא יהנה ומה שכ' בלא"ה פריך שפיר משום דמלישנא דמקשה דקאמר אימא שחטו לאחר שנגמר דינו שרי משמע דקושטא הכי הוא ול"ל דרשא דבשרו אבל המתרץ י"ל דלא ס"ל כן:

בד"ה והאי וכו' וכ"ת לישתוק מל"י וכו' עכ"ל לכאור' נימא דאצט' למלקות ועיין להשע"ה ודעת התוס' היא דנוקמ' לדבר חדש עדיף טפי מדנוקמ' למלקות וכמ"ש התוס' בפ' הלוקין דף ח"י ע"ש ואילולי דברי התוס' הו"א דקרא אתא למלקות והוה ניחא לן שפיר מה שדקדקו התוס' בדבור שאח"ז בלא ר' אבהו וכו' די"ל דכיון דקרא אתא למלקות לא א"ש למדרשיה באם אינו ענין דכל דאתי באא"ע אינו לוקה עליו כמו שהוכיח ה' לח"מ ז"ל מדברי התוס' בפ' אז"נ דף ס"א כידוע:

בד"ה בדר' אבהו וכו' דבלאו ר' אבהו וכו' עכ"ל י"ל במאי דאיכא למידק בשמעתין מאי פריך ממאי דל"י להיכא דשחטו וכו' נימא דהאי תנא דריש את והנאת עורו נ"ל מאת ול"ל דרשות דח"כ ולדות וע"כ בעל השור נקי להנאה ואייתר לא יאכל לשחטו וצ"ל דע"כ האי תנא לא דריש דהא קאמר אין לי אלא באכיל' בהנאה מנין וכו' והאי הנאה ע"כ הנאת עורו דהנאה ממש מל"י נפקא דאסור הנאה במשמע כדר' אבהו וכדפריך הגמ' לקמן השתא דנ"ל מל"י וכו' ומשני להנאת עורו ולהכי פריך שפיר נימא ל"י להנאה ונקי להנאת עורו והשאא בלא ר' אבהו לא ק' קושי' הגמרא די"ל דמאי דקתני בהנאה מנין היינו הנאת בשר דמל"י לא נ"ל אלא אכילה והנאת עורו נ"ל מאת בשרו והאי תנא דריש את ומעתה ע"כ לא יאכל לשחטו דהנאת בשר נ"ל מנקי ועורו מאת אבל לר' אבהו הנאה נ"ל מל"י וע"כ בהנאה מנין דבריית' לעורו ולא דריש את ונר' דכוונת התוס' שכ' בלא ר' אבהו ר"ל ונימא דנקי לכופר וכדפירש"י ואף דהתוספות פי' להנאת עורו דלא כרש"י היינו לפי מאי דמייתי הגמרא דר' אבהו א"צ לדחוק כפירש"י ז"ל:

דף מא:

גמ' והשתא דנ"ל וכו' פירש"י והיכא דסקליא מכ"ש וכו' נר' להוכיח מכאן דאין לוקין על ההנאה דאי לוקין לימא דנקי להנאה דסקליה דאי מק"ו משחטו אין מזהירין מ"ה אבל השתא דכתיב נתן לאיסור הנאה מזהירין מ"ה כמ"ש ה"ה בפ"ב מה' מ"א דהיכא דאיכא איסורא מזהירין מ"ה ע"ש מיהו י"ל דלאו ק"ו ממש דמי גרע:

שם ולהנך תנאי וכו' הנאת עורו מנ"ל וכו' אין להק' נימא דל"ל הנאת עורו דס"ל להגמ' דמסתבר למדרשיה להנאת עורו מלמדרשיה לכופר ודמי ולדות:

פירש"י בד"ה מודה וכו' וכי היכי דמיפטר מקטלא וכו' עכ"ל ניחא ליה לפ' פירכת הגמ' אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא ועיין בפירש"י גופיה לקמן דף מ"ג דפי' דמודה פטור משום כמיתת הבעלים כך מיתת השור ולאו משום קנס ונ"ל דרש"י לטעמיה דכ' בפ"ק דמכות דף ה' דבאדם גופיה ראינו נהרג ע"פי עצמו משום מודה בקנס הוא וכן הביאו התוספות בזבחים דף ע"א ומשום דהוה מסתברא לן דהריגת השור לאו קנס לכן כ' כמיתת הבעלים וכו' כמו שמיתת בעלים פטור ומשום קנס ה"נ במיתת השור פטור ומשום קנס והכא הק' כמו דמיפטר מקטלא ה"כ פטור מכופר ולהכי התוס' לא הביאו מפירש"י כאן משום דהכא הקשה דכמיתת בעלים הוא בנוגח אבל ברובע יכול להיות דפיטורו לאו משום קנס ולא הוה ק"ל מההיא דסנהדרין ולהכי הביאו מפירש"י דזבחים דגם רובע משום קנס. אך ק"ל במ"ש רש"י וכי היכי דמיפטר מקטלא מיפטר נמי מכופר דנראה דהיינו משום כל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר והוא תימה דהא לר"א מועד חייב בכופר אפי' שלא מתכוין וע"פי הבעלים וע"כ משום דבכופר אפילו אין השור בסקילה הבעלים משלמין כופר מואם כופר וכמ"ש התו' וא"כ הו"א דגם בתם כן הוא ולהכי אצט' נקי ומאי פריך הגמ' לפירש"י וצ"ל דמ"ש רש"י כי היכי דמיפטר מקטל' וכו' ר"ל כמו דמיפטר מקטלא משום קנס ה"נ הכופר קנס ולאו משום כל זמן שהשור בסקילה וכו' ומועד חייב בכופר משום דמיתת המועד לאו קנס. ברם לפמ"ש ביישוב מ"ש רש"י כאן אמ"ש לקמן לא יתכן זה דלקמן במועד איירי ועיין במהר"ם שיף ז"ל:

דף מב.

תוס' בד"ה כת' וכו' הוה מוקמי' נקי מח"כ וכו' עכ"ל ומה שהק' התוס' לעיל לריה"ג אמאי לא מוקי נקי לח"כ הוא לאוקמתא דרבא אבל להאי אוקמתא מוקמינן ליה לולדות דלא ליהוי יציבא בארעא וכו':

בד"ה כתב וכו' ואי לא כ' אנשים כלל הוה פטרי' במועד וכו' עכ"ל אין להקשות דא"כ אמאי אצט' רבא למימר שוורים דומיא דאנשים דמועדין הא אפי' מוקמי' לתם הוה פטרי' נמי במועד להכי כתיב נקי לחייב מועד די"ל דא"כ דמכח ייתורא דקרא לבד אמרי' הכי אמאי נקט ריה"ג במילתיה נקי מדמי ולדות היה יכול לומר אנשים ולא שוורים מדמי ולדות אלא ע"כ אנשים במועד איירי ולכך נקט קרא דנקי דהוא בפיטורא דתם:

דף מב:

גמ' שבן חורין יפה סלע וכו' משמע דאם אינו שוה כלום אינו חייב כופר וק' דהא כופר כפרת מיתה בי"ש הוא כמ"ש הר"ם בפ"י מה' נ"מ ובכה"ג במה מתכפר ונ"ל דלא משכחת אינו שוה כלום בבן חורין אלא במנוול ומוכה שחין וטריפה דל"ל קנס כדאי' בפ' השולח ובכה"ג ליכא מיתה בי"ש ועיין להרב שמחת יו"ט ז"ל סימן:

תוס' בד"ה נקי וכו' וי"מ אפי' דמים וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ולפ"ד י"מ אלו ס"ל כתי' הב' שכ' לעיל ע"ש ונ"ל דא"ש לתי' הא' שכ' לעיל דלא כ' דלא קאי אדמים דלא כתיב אלא לעיל דאקנס לא אצט' כלל קרא וא"א קרא לא אצט' אלא לדמי' דלא כתיב אבל הכא אצט' קרא לקנס ודמים וכה"ג דקאי נמי אקנס י"ל דקאי גם אדמים דלא כתיב הא דנקטו דבריהם כאן ולא בעיקר דברי רע"ק לעיל דאמר נקי מדמי עבד לפ"ד מהר"ם שיף ז"ל בדבור הקודם יתיישב דסמכו ענין לו:

דף מג:

גמ' אלא לאו דמים וכו' נראה דלפ"ז ברייתא הקשה כל שחייב בב"ח כופר חייב בעבד דמים ולכך לא פריך אלא למאי דמשני לעיל אידי ואידי דמים וניחא נמי לפי זה דנקט כופר בברייתא ועי"ל דבלא שינויא דלעיל איירי ברייתא דלעיל בכופר ומאי דקתני בזאת הבריית' בב"ח דמים היינו בשור של שני שותפין כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מאי לאו אבל אין לפ' דבלא שינויא דלעיל מוקמי' כשינויא דחיקא דלעיל דמפירש"י שכ' וכיון דאמרת ב"ח וכו' אין נראה כן:

שם א"ה אשו שלא בכוונה וכו' פירש"י אבל בכוונ' קי"ל בדרב' מניה והוא תימה דהא ס"ל אשו משו' ממונו כדמוכ' מגדי כפות לו וכו' וי"ל דפלוגת' דאשו משו' ממונו או משום חציו הוא בביער בשדה שלו והלכה למ"א אבל בביער באותה שדה גופה לכ"ע משום חציו כדמוכח לעיל והגמ' דנקט אשו שלא בכוונ' כדי להק' אפי' מביער באות' שדה דבכוונה קי"ל בדרבא מניה ועוד נר' דודאי רבא ס"ל אשו משום חציו דאיהו גופיה אמר לעיל קרא ומתני' מסייע לר"י ולכך לא פריך אלא משלא בכוונה ומייתי ראיה ממתני' דגדי מסברת ר"ל דבהא לא מצינו שנחלקו ר"י. ור"ל אבל התוס' מפרשי אף מכוונה פריך דכר"ל ס"ל ועמ"ש לעיל דף י"ח ע"ב בתוס' ע"ש ומ"מ ק"ל לפירש"י דבכוונה קי"ל בדרבא מניה מאי פריך משלא בכוונה הא רבא ס"ל כדתנא דבי חזקיה דלא חילק בין מתכוין לשלא מתכוין כדמוכח לעיל דף מ"ב ע"א וע"ש בתוס' בד"ה בכוונה וכו' ע"ש:

עו"ש רבא גופיה אבעויי מבע"ל וכו' הק' מהרש"א ז"ל כמ"ב הא מדאצטריך שור ולא אדם מוכח דבאש חייב דמים וכו' ע"ש וכבר התוס' לעיל דף ט' ע"ב בד"ה מה פ' דאצט' שור ולא אדם לנכרי הקנוי וכו' ע"ש וקושייתם שם היא להצד דבאש פטור מדמים אבל להצד דחייב באש דמים ניחא שפיר דאצט' למעט אדם מדמים בבור:

דף מד.

תוס' בד"ה והא תם הוא המקשן סבור וכו' עכ"ל נר' דק"ל מאי פריך נימא במועד איירי דמאי דקתני שור שהיה מתחכך היינו שעשה כן כמה פעמים עד שנעשה מועד לזה כ' דמתני' ע"כ לא איירי בנתכוין להפילו על האדם דא"כ בר קטלא והיינו דסמך המקשן אקושיית בר קטלא הוא דפריך אח"כ אלא ע"כ בלא נתכוון להפילו וא"כ אפי' עשה כן כמה פעמים תם הוא ולומר דאיירי בנתכוון ג"פ ובפעם הזאת לא נתכוון הא ודאי אין זה קושיא דס"ד דמקשן דבגוונא דאיירי בפעם הזאת איירי גם בג"פ הא' דאל"ה הי"ל לפרש ולפ"ד התוס' הללו מועד שלא בכוונה דלעיל דמשלם כופר היינו בנתכוון ג"פ ובד' לא נתכוון והתוס' לקמן דף מ"ח דכתבו דבר תימה הוא דהוי מועד בכה"ג ר"ל לענין דמקרי אורחיה דס"ל בכה"ג ודאי לא הוי אורחיה לחייבו מדין שן דמשמע להו מדקאמר בשמעתין כדאמר רב וכו' הכי נמי וכו' היינו ה"נ מדין שן כדלקמן ממש גם לפירוש רש"י אבל לענין מועד מדין קרן ודאי דמקרי מועד כיון דעל הבעלים לשומרו כדין מועד ולא שמרו אבל לא הוי אורחיה כיון דבפעם הזאת לא נתכוון כנ"ל ועיין מהר"ם שיף ומהר"ם לובלין וכמ"כ ז"ל עיין שם:

בד"ה ה"נ וכו' תימה דהכא אמר רב וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל וא"צ דבלא"ה מדקאמ' ת"כ דשמואל ותיובתא דרב מוכח דבכה"ג פליג רב מיהו בדברי ר"ש שהביאו בסה"ד דגריס תיובתא דרבה ואפ"ה הוצרך להגי' דלא גרסי' רב אמר פטור מזה ומזה צ"ל כדברי מהרש"א ז"ל:

דף מה.

גמ' דרבנן סברי אין גומרין וכו' מסתברא דס"ל דהא דאין גומרין הוא גזה"כ דאי טעמא משום דבני טענה לא מסתבר לאקושי שור לאדם כיון דלא שייך גבי שור טעמא דאדם. מיהו הרשב"א בתשוב' הביאו מר"ן בב"י ססי' שפ"ח כ' דרבנן ס"ל אע"ג דלא שייך הך טעמא בשור רחמנא אקשינהו ע"ש וק' דבפ' הנשרפין דף ע"ט ברוצח שנתערב אמאי הוי שלא בפניו כיון דלאו גזה"כ הוא הרי ידעו הבע"ד וטעין נגד העדים ועיין להכנה"ג ז"ל סי' כ"ח שלמד משם להיכא דהיו הבעלי' שם והעדים לא הכירו בהם ועמ"ש בחי' ר"פ חזקת ע"ש. וה' שבות יעקב ז"ל ח"א סימן קמ"ח כ' דטעמא דרבנן משום דכשיראו פניו ירחמו עליו דפני אדם כפני אריה ועפי"ז דחה דברי הכנה"ג ע"ש וליתא דא"כ מנ"ל להגמ' למימר לר"י טעמא משום דבני טענה הא גבי שור לא שייך נמי טעמא דכשיראו אותו ירחמו עליו. כ' הסמ"ג עשין ס"ז וז"ל עוד אמרו שם לדברי חכמים שאין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו ואם לא היו לו בעלים כגון שור הפקר וכו' גומרין ע"ש והוא תימה דפלוגתא דר"י וחכמי' אבפני שור קאי ולא אבפני בעלים דלכ"ע בעי' בפני בעליו וצ"ל דמ"ש לדברי חכמים אדבתריה קאי אשור הפקר וכו' שכ' אח"כ ולאפוקי מר' יהודה דלעיל:

שם השתא אתפסתיה לתוראי וכו' המתבא' מפירש"י ז"ל דחיובו משום דהתפיסו בידים לב"ד אבל אי לא התפיסו בידים לא מחייב משום דהי"ל להבריחו מב"ד וק"ל לפירש"י ממאי דאמרי' לעיל דף מ' ע"ב א"ה בעלי' אמאי משלמין ח"נ נימא ליה אתפסתיה לתוראי וכו' הרי אף דאוקי' התם דאיירי בקדמו ב"ד ותפסוהו פריך נימא ליה את אתפסתיה לתוראי וע"ש בתוס' בד"ה א"ה וכו' ע"ש ונ"ל לדעת רש"י ז"ל דגרמא דהי"ל להבריחו מב"ד לא חשיב פשיעה ואפי' בגניבה ואבידה אפ' דלא חשיב ולא הוי אלא כמו אונס ולעיל דאיירי בשואל פריך שפיר כיון דחייב אפי' באונסין הי"ל לישמר ולהבריחו מב"ד אבל הכא דבשומרין איירי דמפטרי באונסין לא מחייב בכה"ג ובהכי ניחא שפיר מה שהק' התוס' על פירש"י דמוקי ההיא דפ' הגוזל כר"י ולא מוקי לה כרבנן ובלא התפיסו דהתם דבגזל איירי דחייב גם באונסין ועדיף משואל אפי' לא התפיסו בידים חייב דהי"ל להבריחו מב"ד ומ"מ מטעמא דאי אהדרתיה לחודא לא מחייב דא"כ חמץ בפסח נמי אלא מטעמא דהי"ל להבריחו ובחמץ לא אמרי' הי"ל לאוכלו דהא לאו דידיה הוא כנ"ל. ומן האמור ק' עמ"ש הלח"מ ז"ל בדעת הר"ם דפ' לההיא מתני' דפ' הגוזל דס"ל כפירש"י והתם בלא התפיסו איירי ע"ש דליתא דמ"מ לחייב משום דהי"ל להבריחו מב"ד כדאמרינן לעיל גבי שואל ומ"ש גוזל משואל בהאי מילתא ועיין למהר"א ששון ז"ל סי' קי"ב דף ק"ל ע"א שנעלם ממנו פירש"י בשמעתין ע"ש:

תוס' בד"ה השתא אתפסתיה וכו' ותימה וכו' אפי' התפיסו וכו' עכ"ל המש"ל ז"ל בפ"ג מהלכות גזילה הק' דשאני התפיסו בידים דהוי כהמטמא דבמזיד חייב ע"ש ובפ' הניזקין אמרי' טעמא דהמטמא במזיד חייב הוא מדרבנן שלא יהא כל א' וכו' והשתא ל"ל דחייב הכא משום קנסא דלקמן דף צ"ח בריית' דדייק מינה דנגמר דינו חייב קאי אקרא דאשר גזל מוכח דמדאוריי' חייב ועיין להשע"ה ז"ל בהשמטות מ"ש בזה. ומה שהק' ע"ד רש"ל מדאמרינן מאן תנא ר"י היא וכו' ל"ק דדברי רש"ל הם לאוקמתא דרבה אבל לאוקמתא דר"ח דפליגי באומרין בא"ה הש"ל אין לחלק ע"ש ביש"ש ומ"ש מדברי התוס' בפ' הכונס ע"ש בש"מ שם בפרק הכונס:

דף מה:

גמ' ניתני חוץ מש"ח וכו' טפי הי"ל להק' בפשי' דברישא קתני בהדיא דחייב אלא משום די"ל דלאו בחד גוונא איירי רישא וסיפא ורישא איירי בלא שמרו מש"ה פריך ניתני וכו' ובזה י"ל מ"ש מהרש"א ז"ל בתוס' בד"ה חוץ וכו' ע"ש:

שם סתם שוורים בחזקת שימור עמ"ש מהרש"א ז"ל ואכתי קשיא בס' ר"מ כיון דמועד בחזק' שימור לכ"ע ואפ"ה חייב רחמנא נ"ש שמעי' דבעי שמירה מעולה וכתיב לא ישמרנו ע"כ לרבוי אחר רבוי אלא ע"כ אע"ג דמועד בחזקת שימור כיון דתם לאו בחזקת שימו' וקרא דתם בלא שמרו כלל גם במועד איירי בלא שמרו כלל דבחד גוונא איירי קרא דתם ומועד ומיתרצא גם מ"ש מהרש"א ז"ל מיהו י"ל דר"מ דריש לא ישמרנו לאיסורא כדלקמן בס' ר"א ע"ש בתוס' ר"פ ז"ל ואף לשיטת רש"י דג' מחלוקות בדבר מ"מ י"ל דר"מ דריש ליה לאיסורא:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה