אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת בבא קמא › פרק חמישי

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת בבא קמא · פרק חמישי

פרק רביעי

דף מו.

תוס' בד"ה דאפילו וכו' מודה במקצת בנזק הפרה וכו' עכ"ל כ' מהר"ם לובלין ז"ל דהיינו כדר"ח דלא תנא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ע"ש ולא יתכן דהא איכא מאן דפליג אר"ח בפ"ק דמציעא ומאי מק' אשמואל לכן נר' דאפי' מאן דפליג אר"ח וס"ל דהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים היכא דאיכ' תרווייהו מודה דהא איכא הודאת פיו והוי מודה במקצת וכאן בעדים איירי משום מודה בקנס ובהודאתו כדמשמע ממתני' דלא נחלקו על הפרה. הק' מהר"ם שיף ז"ל לפי מאי דאמרי' דשמואל ס"ל ברי עדיף בההיא דשבועות דאמרי' ל"ל מחוייב שבועה וכו' מ"מ לחייב משום ברי עדיף ע"ש ול"ק דהתם בברי וברי ומאי דא"י לישבע משום חשוד וביתומים שמא ושמא ע"ש בסוגיא:

דף מו:

בד"ה שאין וכו' והלא אם שואל וכו' וי"מ שזה טוען שחבל וכו' עכ"ל יש להוכי' מדבריהם הללו דס"ל כדעת הגאונים ורב אלפס בתשו' שהביא הטור סי' ק' דאפי' במלוה בקביעו' זמן כשיגיע הזמן נותנין לו זמן שלשים יום דאי איתא נוקמה בקבע זמן דלא יהבי' ליה זמן אלא ע"כ דאפי' בקובע זמן צריך זמן מיהו אפי' ס"ל כדעת הגאונים והרי"ף הומ"ל בכתב לו בלי שום שאלת זמן דלכ"ע א"צ זמן דתנאי שבממון תנאו קיים כמ"ש ה"ה ז"ל בפ' כ"ו מה' מו"ל אלא ע"כ דכה"ג אפי' זילי נכסי לא יהבינן זמן ובגמ' אמרינן דהיכא דזילי נכסי נזקקין לנתבע וכן י"ל בקובע זמן דכיון דידע הו"ל לאסוקי אדעתיה ולכך אפילו זילי נכסי נזקקין לתובע. והרב גד"ת הביאו הכנה"ג בסי' ק' הוכיח מדבריהם דס"ל דאפי' במטלטלין נותנין זמן דלא כדעת הר"ם והרי"ף ז"ל דס"ל דבמטלטלי לא יהבי' זמן כמ"ש ה"ה בפ' כ"ד מה' מו"ל והכנה"ג דחה די"ל דהכא מיירי במקרקעי וכ"כ הכנה"ג בסי' ג"ם בס' כ"ד והוא תימה דא"כ מאי מק' התוס' הא שפיר איכא לאוקמה הא דנזקקין לתובע בזמן שלשים יום ובמטלטלין ומ"ע בזילי נכסי נזקקין לנתבע וכמו דין חבלה שנראה מדבריהם דבזילי נכסי נותנין זמן דאין סברא לחלק ביניהם. ולפמ"ש הש"ך בסימן כ"ד ות"ך דנחבלה אין נותנין זמן לפירעון אפי' זילי נכסי אבל נותנין זמן להביא ראיה לפטור עצמו ע"ש וכ"נ מהגמ' בפ' החובל דף צ"א דפריך ומי יהבי' זמן והא אין נותנין זמן לחבלה ומאי פריך נימא דמתני' בזילי נכסי מיירי אלא ע"כ אפי' בזילי נכסי אין נותנין זמן לדעת התוס' אלא להביא ראיה לפטור עצמו ומתני' דהתם לאו בהכי מיירי וגם במטלטלי נר' כן דנהי דלא יהבי' זמן לפירעון אפי' זילי נכסי מ"מ נותנין זמן לפטור עצמו אבל בקובע זמן או שכ' בלא שאלת זמן אפי' זילי נכסי ולפטור עצמו לא יהבי' זמן ולכך לא מוקמי לה התוספות והרא"ש ז"ל בכה"ג:

בד"ה ורביע וכו' והתנן בהדיא בפ' ד' וה' וכו' עכ"ל הירושלמי מק' קושיא זו ומשני מתני' במועד וכו' והביאו הרשב"א בחי' ע"ש ותי' הירושלמי אינו מובן והפ"מ ז"ל כ' דגרסי' באומד וכו' והוא תי' התוס' ע"ש ובירושלמי בר"פ ד' וה' איתא דר' בון ס"ל דדוקא בשותפין שלקחו מרגלית הוא דחולקין בשוה אף דא' נתן ממון יותר מחבירו אבל לקחו סחורה דעביד ליחלק כל א' נוטל לפי מעותיו ור"א פליג דאפי' בלקחו סחורה חולקין בשוה ופריך לר"א ממתני' שם דקתני האחרון נוטל מנה וכו' ומשני שאני שוורין דהוי כמתנין דהיינו כמו שהתנו כך ופי' הפ"מ משום דנשתתפו תפו שלא לדעת ושכן פי' הר"ן ז"ל בכתובות ע"ש וצ"ל דהירושלמי כאן דפריך אמתני' כקושית התוס' ס"ל כר' בון דר"פ ד' וה' אבל לר"א אמת הוא דחולקין בשוה וההיא דר"פ ד' וה' שאני דנשתתפו שלא לדעת ומעתה אזדא לה ראיית התוס' ועיקר קושייתם ל"ק די"ל דאביי בשמעתין ס"ל כר"א דירושלמי דר"פ ד' וה' ועיין בכתובות דף צ"ג ע"ב ובטוש"ע בח"מ סי' קע"ו דין ה' ע"ש:

בד"ה מידע וכו' וה"נ אשכחן בההוא דהמחליף וכו' עכ"ל מה שהקשה מהרש"א ז"ל דהו"ל לאוכוחי מרישא דמתני' לק"מ דאפי' אזלינן בתר חזקה דילמא מקמא ומחמת בעתותא וגרמא בעלמא ופטור כדמשני הגמ' בבתרא דף צ"ג ע"א אליבא דרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ע"ש. ובהכי ניחא מ"ש התוס' במציעא דף צ"ז דאהא דפריך הגמ' שם וליזיל בתר מרא קמא הק' ונוקמה בחזקת מעוברת ע"ש דלכאורה מאי ס"ד הא בברייתא דלעיל בשמעתין דתניא נמי הכי פליגי רבנן בהדיא אף דאיכא חזקת מעוברת ועפי"ה ניחא דהכא שאנו דאיכא למימר מקמא. ודע דנראה דלל"ק דאמ"ל לבעל הפרה הב לי ראיה דאית לך שותפי' ס"ל דלא מוקמי' פרה בחזקת מעוברת כיון דעשויה להשתנו' ובהכי י"ל קושית התוס' דמציעא דהגמ' שם ס"ל כל"ק דשמעתין ועמ"ש בפרט הלז בי"ד סימן ק"י ע"ש:

דף מז:

גמ' אימא סיפא וכו' הנה מבו' דלס"ד ולאוקמתא דר"ז הא בהא תליא דאי בעל החצר קביל עליה נטירות' דקדירות גם בעל הקדירות קביל עליה נטירותא דבהמת בעל החצר ושניהם חייבין וק"ל הא הוי שמירה בבעלים דמ"ש ממאי דאמרי' בפ' האומנין דף פ"א שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים ופטורין תרווייהו וה"נ דכוותה ויש לחלק ועיין בתשו' הר"ן ז"ל סי' י"ט ע"ש:

שם ואבע"א וכו' יש לצדד בזה די"ל דלפום האי שינויא בסם המות ממש דלא עבידא דאכלה פטור אף מדי"ש וזהו הנ"מ בין הני תרי שינויי וי"ל דלא פליגי והא דנקט אפרזתא רבותא קמ"ל דפטור מדיני אדם ועוד דסם המות כולל אפרזתא וסם המות וכ"נ מדברי הר"מ דפ' בפ"ד מה' נ"מ דין ב' להאי ברייתא סם המות סתמא ולא ביאר אפרזתא ואי איתא הו"ל לפ' כשינויא בתרא דהוא עיקר בכ"מ כיון דפסק כרב אלא ע"כ דלא פליגי הני תרי שינויי. ובהכי ניחא מ"ש מהרש"א ז"ל בתוס' אפרזתא וכו' דה"ה דהומ"ל דוקא אפרזתא דאבודה חייב בדי"ש ע"ש די"ל דהתוס' ס"ל דסם המות כולל הכל דבכולהו חייב בדי"ש ובסם המות דלאו אפרזתא אינה אבודה כיון דלא עבידא דאכלה דאלת"ה ק' לפ"ד התוס' מאי פריך בגמ' עליה דרב מהאי ברייתא נימא רבותא קמ"ל דאפי' אבודה פטור מדיני אדם אלא ע"כ בסם המות לחודיה לאו אבודה כיון דלאו אורחיה דאכל' וא"כ ה"ה בפירות חייב בדי"ש:

תוס' בד"ה מאי וכו' וא"ת ילך ויתבע וכו' עכ"ל עיין אמ"ב ולתי' קמא שכ' התוס' בדבור הקודם א"ש בלא"ה:

דף מח.

גמ' וחפר בה בורות וכו' משמ' אבל אם הכניס ברשות לא מחייב בעל השור בנזקי חצר והיינו רבא לשיטתיה דאמר לעיל ברשות קבל עליו בעל החצר אפילו נשברו ברוח ומזה ק' עמ"ש התוס' לעיל בד"ה א"ד דמספק"ל אי הוי דחוי דמדברי רבא הכא מוכח דקושטא הכי הוא ועיין בב"מ שם מה שפי' בכוונת התוס' ע"ש ואין משמעות דברי התוס' כדבריו ועיין בתוס' ר"פ ז"ל לעיל בדברי רבא ע"ש:

בד"ה אע"ג וכו' דהו"ל למרמי חיובא אבעל השור וכו' עכ"ל אע"ג דחיוב' דבור דוקא באפקרי' ובעל השור אנוס הוא בזה מ"מ מחייב בעל השור דהוי פשיעה במה שעשה בור ברשות דביד בעליו להפקירו:

דף מח:

בד"ה ושמואל וכו' וצ"ע דרבא קאמר וכו' עכ"ל התוס' במציעא דף מ"ט ע"א בד"ה כל וכו' כ' לחד תי' דסוגיא דהתם דאמרי' הנח לא הוי ש"ח כרבי וסוגיא דהתם רבא קאמר לה ע"ש והוא תימה דרבא ע"כ כרבנן כמו שהוכיחו כאן התוס' וצ"ל דהתוס' שם ס"ל דלר' שניהם פטורין לרבא דלא כדעת המק' בסמוך ורבא משני כולה רבנן לדעת המק' השיבו כן ובהכי ניחא פסקי הר"מ דפ' ברבי ופ' כרבא במימרא דחפר בה בורות וכו' ע"ש ועיין בתוס' ר"פ ז"ל. ודע דהתוס' שם במציעא תפשו קושיתם מעיקר פלוגתא דר' ורבנן והא ודאי ל"ק די"ל דלרבנן לא קביל עליה שמירה דעלמא אלא שמירה דנפשיה אלא דודאי סמכו עצמן אדרבא לעיל דאפי' נשברו ברוח וכו' וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה ואפי' וכו' ע"ש:

דף מט.

בד"ה חמירתה וכו' משור . ולא אדם וכו' עכ"ל אף דהתוס' לעיל דף ט' ע"ב כ' דקרא לא אתא אלא לעבד ולנכרי וכו' ע"ש מ"מ מקשי' הכא שפיר נימא דקרא לנכרי הקנוי אבל עבד כחמורו הוא ועמ"ש בש"מ בשם הרשב"א ז"ל ע"ש:

דף מט:

גמ' ושטרא נמי ל"ק דלאו דעתיה וכו' א"ד דעתיה נמי וכו' מבואר בהדיא דאי דעתיה אתרווייהו אע"ג דל"ק השדה קנה השטר ומכאן ק"ל להסוברים שכ' המרדכי בפ' מי שמת דאי קנה בקנין סודר מטלטלי ומעות כיון דל"ק המעות דאין מטבט נקנה בחליפין ל"ק גם המטלטלי וצ"ל דהסוברים הללו ל"ג דלאו דעתיה גם ל"ג כצד הב' תיבת נמי וצדדי הבעיא הם אי דעתיה אתרווייהו ול"ק תרווייהו א"ד דעתיה אשטרא לחוד ונ"ל דזה דעת רש"י שכ' בד"ה וכי לצור וכו' ולאו דעתיה אארעא ול"ק מה שהק' הלח"מ בפ"א מה' זכיה דין ט' ע"ש. אבל ק' הא קי"ל כר"נ בפ' מ"ש דקני את וחמור קנה מחצה וע"כ כמ"ש הסמ"ע סי' ר"נ דהסוברים הללו ס"ל דהלכה כר"ש דלא קנה כלל ע"ש וא"כ א"ש כאן בפשיטות דהבעיא היא לר"נ ואיהו ס"ל קנה מחצה ועי"ל והוא עיקר דדוקא במקנה לחבירו הוא דס"ל לר"ש דלא קנה כלל משום דהמקנה לא הקנה לו אלא אדעתא דיקנה תרווייהו וכמ"ש רשב"ם שם בפ' מ"ש ועיין להריטב"א בחי' לקידושין דף נ"א אבל בקונה מהפקר ודאי דדעתו לקנות מה שיוכל לקנות:

פירש"י בד"ה ופתחו וכו' דאית ליה בעלים וכו' עכ"ל מגמ' לקמן מוכח דבכה"ג ל"ל בעלים מקרי מדלא קאמ' לרי"ש בעל הבור ממש ובכה"ג אלא דכל זה שכ' רש"י ז"ל הוא בס"ד דלא תימא וכו' אבל לקושטא דמילתא ל"ל בעלים מקרי וניחא ליה לאוכוחי ממתני' גופה:

תוס' בד"ה ברשות היחיד וכו' אין נר' שר"ל וכו' עכ"ל ולפום האי פי' החיוב למפקיר חצירו מדלא דחו להאי פי' במה שדחו פיר' בס"הד והא דלא פי' התוס' עצמן האי פי' דברה"י אחר והפקירו בעל החצר ההיא וחיובא למפקיר והוה א"ש כולה מתני' משום דמשמע להו חייב דקתני מתניתין אחופר קאי וכ"מ

דף נ.

גמ' עד דטאים ליה וכו' מה שהק' מהרש"א ז"ל לימא דיו ל"ק דלאו ק"ו הוא דכורה עצמו פותח הוא ומחייב משום פתיחה ועיין במ"ב בתוס' בד"ה על וכו' ע"ש:

דף נ:

אמרי אין הבלה וכו' נר' דהומ"ל לרב אין הבלה ויש חבטה ולא פוטר רב חבטה אלא בעיתה אבל בהוזק חייב דהא מונפל שמה דכתיב גבי מיתה הוא דנ"ל לרב דחבטה פטר ולשמואל יש חבט לנזיקין ואין חבט למיתה ואפשר דמש"ה הוא דכ' רש"י כל שכן דחבטה ל"ל דלא כסברת ר"נ לקמן וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל שו"ר דהא ליתא דרש"י בריש מכילתין דף ג' ע"א כ' דקרא לא איירי אלא במיתה דמה"ט לא ממעטי' שור מונפל גם אניזקין קאי אך התוס' שם חלקו בזה וכ' דקרא לא איירי אלא במיתה דמה"ט לא ממעטי' שור ולא אדם אלא ממיתה ע"ש ולפ"ד התוס' ה"נ בחבטה לרב לא ממעטי' מונפל אלא ממיתה וק"ל לפ"ז מאי פריך לקמן בעובדא דר"נ א"ה הוזק בו חייב הא לית ביה הבלה הא כיון דחבטה אית ביה לר"נ מש"ה חייב בניזקין כיון דס"ל כרב ועיין במהרש"א ז"ל לקמן בתוס' בד"ה אמרי וכו' ע"ש:

דף נא.

תוס' בד"ה בור עשרה וכו' ה"ה לי"א וכו' דברי מהרש"ל ז"ל עיקר בכונתם וגם מהרש"א ז"ל מפ' כן אלא משום די"ל דלר' כיון דס"ל דלא איסתלק מעשה א' לא יתחייב הב' על ההוספה הוסיף בזה דמדרבנן נשמע לר' ועיין מהר"ם שי"ף ז"ל:

דף נא:

גמ' ואזדו לטעמייהו בגמ' בנדרי' פ' וכ' הראשונים שם משום דויתור לא אסיר אלא מדרבנן לכך כ' דיש ברירה כדקי"ל כדרבנן יש ברירה ולא בדאורייתא ע"ש ונראה דדבריהם הם לשיטת הגמ' דפ' כראב"י מטעם זה אבל ראב"י גופיה ס"ל יש ברירה אף בדאוריית' דאל"ה אמאי חייב הא' שלא כסהו מספיק' דהא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ולא בדרבנן הוא משום דספיקא הוא כמ"ש הר"ן ז"ל בהלכו' ברפ"ג דגיטין ע"ש:

דף נב.

תוס' בד"ה כיון וכו' א"נ דבגיטין וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דבנועל אין לחלק בין דעת אחרת מקנה לנכסי הגר והוא מוכרח בדבריהם והב' בסימן קצ"ב ממשמעות דברי רשב"ם ע"ש וק' דא"כ מאי מק' רשב"ם להק' מפתח אנועל עדיף דהא קושטא הוא דמפתח עדיף בדעת אחרת מקנה וצ"ל דלא כיון רשב"ם להק' מפתח אנועל אלא דק"ל אמאי לא תני מפתח כדתני נעל גדר וכו' ועיין למהר"י סי' ס"ה ע"ש:

דף נב:

גמ' ודק"ל פושע איידי וכו' הנה בכאן בל"ק לא הו"מ לשנויי בשכיחי גמלים ואתליע כבעיא דלקמן דהא נפשטה הבעיא לקמן דבכה"ג לא אמרי' מיגו אבל בל"ב לא הוה צריך לשנויי איידי וכו' אלא דהומ"ל דאיירי בגוונא קמייתא כיון דל"ב קאמר דלא מבעיא ליה בבעיא קמיית' דודאי פושע וצ"ל כיון דבע"כ לומר איידי כי היכי דלא תקשה לל"ק קאמר נמי בל"ב ועוד דקאמר דלא מבע"ל בגוונא דבעיא קמייתא מ"מ לא ניחא ליה דתהוי האי בעיא תליא בפשי' דבעיא קמייתא ובהכי ניחא דמוקי בעיא הב' בשכיחי גמלים ולא מוקי לה דאתו לפרקים וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל בתוס' ע"ש אך ל"פ התוס' דבכולה אונס קמבעיא ליה אבל בתחלתו בפשיעה וסופו באונס אלא כיון דפלוגתא היא ניחא ליה לשנויי אל:

דף נג.

שם תני ר"ח לסיועיה לרב וכו' איכא למידק אמאי לא תני לסיועיה בפלוגתא קמייתא דלהבלו ולא לחבטו ובמ"ש התוס' מתיישב שפיר דמברייתא הלזו אין להכריח דלהבלו ולא לחבטו די"ל דשאני הכא מכח קול הכריה ובהכי ניחא פסקי הר"מ דפ' כשמואל דלהבלו ואפילו לחבטו ובפי"א מה' נ"מ פ' כרב דזה וזה בבור והיינו משום דקי"ל כשמואל בדיני וקי"ל כדתני ר"ח לסיועיה לרב וע"כ לחלק בין הנושאין כדכתי' ועיין בהשגות הראב"ד ז"ל שם ובה' לח"מ:

עו"ש ואמאי נימא כורה גרם ליה וכו' לחד פי' שפירש"י ז"ל דאי כורה בעל הבור חייב הו"מ לאוקמה למתני' בכורה בעל הבור אלא דא"כ פשיטא וכ"כ מהר"ם לובלין ז"ל ולפמ"ש רש"י במתני' דאפילו פקח חייב טובא קמ"ל וצ"ל דתרי לישני דפי' במתני' תליין בתרי לישני שפי' כאן ומאי דפי' במתני' בשכיר משום דמהש"ס כאן מוכח דאיירי בכורה לאו בעל הבור כמ"ש מהר"ם שי"ף ז"ל ע"ש:

דף נג:

עו"ש אמ"ר שור ואדם שדחפו וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ד הרא"ם ז"ל ודברי הרא"ם במתני' יכונו לסברת רבנן דאזלי בתר הדוחף ואף דהגמ' מוקי מתני' כר"ן היינו בסברא דאי ליכא לאשתלומי מהא משתלם מההא אבל במאי דמחייב ר"נ לבעל הבור לא ס"ל לתנא דמתני' כוותיה אלא כרבנן דדרשי ונפל ולא שיפילוהו אחרים דלא תליא הא בהא ודוקא בדחפו בידים הוא דמקרי נפילה ע"י אחרים אבל כורה דגרמ' הוא לא ודלא כמש"ל משם הז"י ומ"ש הרא"ם אפי' לר"נ וכו' ע"ש היינו למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אבל רבא ס"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכיון דהוי פשיעה לגבי שור הוי פשיעה גם לגבי אדם ועיין להתוס' לעיל דף נ"ב ע"ב ע"ש ובמיכלת' תניא חמור ולא כלים שור ולא כלים ועיין לה' שבות יאודה שם ע"ש:

תוס' בד"ה שור וכו' וכן כל פיסולי המוקדשין וכו' עכ"ל נר' דר"י גאון לא אמר אלא בבכור אבל התוס' הוסיפו דה"ה לפיסה"מ לפום מאי דס"ל השתא דסוגיא דלקמן בנפדו אבל לפי מה שהוכיחו התוס' לקמן בד"ה לענין כלים דבלא נפדו קמיירי ורעהו קריביה כיון דאית בהו פריה ע"כ דהכא בבכור דוקא מיירי דלית ביה פדיה ובהכי א"ש דברי התוס' לעיל דף י"ב ע"ב בד"ה ואם ע"ש ועיין מהר"ם לובלין ז"ל:

בא"ד ובור נמי הוה מחייבי' וכו' עכ"ל נר' דס"ל דבור יליף מאדם ושור דממעטינן בהו הקדש מרעהו ועיין להתוס' לעיל דף ז' ע"א ועמ"ש שם ולמהר"ם שי"ף כאן:

בד"ה הא וכו' ולרבנן הא קמ"ל דלא תימא וכו' עכ"ל ק"ק לעיל דף י"ג דפריך אי רבנן פשיטא נימא דהו"א דרבנן דל"ל אי ליכא לאשתלומי וכו' דעיקר המעש' עושה הבור אבל בשר ואימורין תרוויהו כי הדדי נינהו קמ"ל וכמו אביי ורבינא דאתו לאשמעי' הא ועמ"ש מהרש"א ז"ל ולכאורה י"ל קושית מהרש"א ז"ל דבמתני' כולי' הזיקא עביד כל אחד ובהא אין לחלק בתוראי בבירך אשכחתיה אלא דהא ליתא דמדברי התוס' לעיל דף י"ג ע"א בד"ה אנא מבואר דאע"ג דהאי עביד כוליה הזיקא והאי עביד כוליה הזיקא יש לחלק בתוראי בבירך וכו' ומזה ק' על מה שתי' מהרש"א ז"ל דמאי דאמרינן הא מני ר"נ אזיל כלישנא קמא ע"ש דלפ"ד התוס' אפי' לל"ק דהאי עביד כוליה הזיקא והאי עביד כוליה הזיקא איכא לאוקומי מתני' אפילו כרבנן דע"כ דל"ל לרבנן אי ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם משור דל"ל תוראי בשורך וכו' אבל במתני' אית להו שפיר אי ליכא לאשתלומי מכורה משתל' מבור משום תוראי בבירך אשכחתיה אלא ע"כ דס"ל לתלמודא דגם במתני' איכא למיפטריה מגזירת הכתוב ונפל ולא שיפילוהו אחרים כיון דמקול. הכריה הוא וכן שמעתי שכן תי' הז"י ז"ל לקו' מהרש"א:

בד"ה לענין כלים וכו' ושמא רבא כר"י ס"ל עכ"ל ק"ק לרב אשי והמת יהיה לו למ"ל אי לנפדו הא לדידי' שרי שאר הנאו' ואי לשלא נפדו ת"ל מרעהו דהא גם בבור ילפי' מרעהו כמו שנר' מדברי התו' בד"ה שור וכמ"ש ולמ"ד פודין ג"כ ק' אלא דזה היא גופה התימה שכ' בתחילה. הן אמת דלפמ"ש ואי הוה מוקמי' בשלא נפדו ניחא וכו' מיושב גם לר"א דמוקמי' לקרא בשלא נפדו ומ"מ בשור חייב דחשיב שפיר רעהו כיון דבר פדיה הוא ולעיל שור ושור פיסולי המוקדשין שנגחו בבכור איירי וכמו שכתבתי שם בד"ה שור ועפי"ז ניחא מה שהק' ה' הלכות יו"ט דף קכ"ה ע"ג ע"ד הר"מ ע"ש אך לפ"ז הי"ל להר"מ לבאר בפי"ב מה' נ"מ בהך דשור ושור פיסולי המוק' שנגחו דבבכור הוא ומ"מ דברי התוס' אכתי לא מתישבים דהא השתא קיימי דבנפדו הוא דמיתוקמא וא"כ לר"א למ"ל והמת יהיה לו ועיין בגמ' לעיל דף נ"א ע"א ועיין להתוס' שם בפ' כ"ש ולה' שע"ה בריש ה' איסורי מזבח ע"ש:

בד"ה איפוך וכו' רעהו למ"ל וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל הא אצטריך לגוי ע"ש ונראה דכוונתם להק' דבמתני' לעיל דף ל"ז דריש מרעהו וע"כ דוהמת דשור למטפלין ודבור למי שהמת שלו וא"כ הו"ל להגמ' למיפרך אמתני' דלעיל ואיפוך אנא ותי' דמתני' דדריש מרעהו אבבא דהקדש שנגח הדיוט ובהכי ניחא גם מה שהק' השע"ה ז"ל שם נימא דאצט' לבן פקועה ע"ש דאי מתני' נחית לאשמעי' פרטי הדינין הו"ל לאשמעי' נמי מאי דדרשי' מוהמת יהיה לו ובלא"ה י"ל דא"כ טפי עדיף למדרש דבור למי שהמת שלו כי היכי דלא נדחוק לאוקמה דשור בבן פקועה ומאי פריך ואיפוך וכו'. והנה התוס' לעיל דף ט' הק' אמאי אצט' שור למעט אדם ת"ל מוהמת יהיה לו ותי' דאצט' לעבד וכו' וכ"כ רש"י ז"ל בשמעתין ובתוס' ר"פ ז"ל תי' דאי לא כתיב אלא חמור הוה מוקמי' למעט אדם דטפי מסתבר למעט אדם מכלים והוה מוקמינן והמת יהיה לו למטפלין דהשתא ליכא סברא דשכן פטר בו את הכלים דקאמר הגמרא דאכתי לא אימעיטו כלים ע"ש ודבריו לא יכונו אלא לשמואל דלהבלו וכ"ש לחבטו אבל לרב דאמר להבלו ולא לחבטו פריך בגמ' לקמן אמאי אצט' למעט כלים הא כלים לאו בני הבלה ומשני בחדתי ע"ש וא"כ בלא קרא איכא קולא בבור דפטר בו את הכלים הישנים דלא אצטריך קרא אלא לחדתי:

דף נד.

גמ' אי כתיב שור הו"א וכו' נר' דעיקר קושית הגמ' דעופו' מנ"ל הוא לר"י דלרבנן י"ל דאו לרבות עופות וגלי לן רבוייא דאו למדרש מה הפרט מפורש ב"ח ודרשו לחלק מהיכא דדריש ר"י ואף למ"ש מהרש"א ז"ל בתוס' דלר"י י"ל דיליף שור שור משבת כיון דחמור בלא"ה יתירא הוא לר"י היינו למסקנא דחמור לר"י קשיא אבל השתא ס"ד דגמ' למדרש חמור גם לר"י ולמסקנא אצט' ישיב לרבנן משום קשיא דאדם מנ"ל מה שדקדק מהרש"א ז"ל בתוס' אמאי לא פריך לר"י או למ"ל ל"ק דודאי חמור אצטריך לאיזה דרשא ואנחנו לא נדע ואי לאו או הוה דרשינן חמור למעט כלים לכך אצט' או ומהשתא דרשי' חמור לדרשא אחריתי:

תוס' בד"ה הו"א וכו' תימה למה לא ילפי' וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דקושיתם ל"ק אלא למ"ד אדם מצווה על שביתת כלים דלמ"ד אין מצווה מראצט' חמור למעט כלים ידעי' שפיר דלא ילפי' שור שור משבת ע"ש ולפמ"ש הר"ן ז"ל בחי' ר"פ הנשרפין דאי ג"ש אצט' לר"א למידין ומשיבין אפי' בג"ש דמופנה מב' צדדין ע"ש ל"ק אפי' למ"ד אדם מצווה על שביתת כלים דכיון דאצט' ג"ש לפריקה וחסימה לא ילפי' נפילת הבור דאיכא למיפרך מה לשבת שכן מצווה על שביתת כלים תאמר בבור דפוטר וכו' את הכלים מדכתיב חמור וגם מאדם איכא למעבד פירכא ועיין לה' מנחת יאודה ז"ל בס' דעת זקנים בקרא זה ולהב"ח בסי' תי'. ובמה שהק' התוס' בתשלומי כפל ק' דהא אצט' לרבויי אפילו מטלטלין ונר' שלזה נתכוון רש"י ז"ל לקמן בע"ב בד"ה לתשלומי כפל שכ' כ"ד פשיעה אפי' דבר שאין בו רוח חיים ע"ש ולפמ"ש מהרש"א ז"ל דדברי התוס' אזלי למ"ד ארם מצווה ע"ש כלים ניחא שפיר ובמה שהק' התוס' מהפרשת הס' אזדי לשיט' שכ' לעיל בר"פ כיצד הרגל בד"ה קמ"ל דיליף בעירה משבת אבל לשיטת רש"י שם דמשום חיה בכלל בהמה י"ל דלא ילפי' בהמה מבהמתך דלא דמו ואפילו דאמרינן בעלמא זו היא שיבה זו היא ביאה מ"מ ה"מ היכא דליכא דדמי ליה ועיין במכות דף י"ג ע"ב ובהריטב"א ז"ל בחי' שם ואף לשיטת התוס' י"ל דילפי' בעירה מבהמה דהר סיני אלא דהתוס' לעיל כ' דילפי' משבת ועיין בתוס' ר"פ ז"ל לקמן בע"ב:

דף נד:

גמ' אלא וכל בהמתך רבוייא הוא וכו' ק"ל למאן דדריש בס"פ א"ט טריפות כל התורה כולה ברבויי ומיעוטי ולא בכללי ופרטי למ"ל וכל בבהמתך סגי דהו"ל ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ונ"ל דהכא לא מייתינן עופות מרבויא בתרא דלא נקרא בהמתך ולא מייתינן בריבה ומיעט וריבה אלא מאי דנכלל ברבוייא בתר' ולכך אצט' וכל וגם במאי דדרשי' בשמעתין בכלל ופרט וכלל ע"כ נמי דהכלל בתרא הוא מוכל ולא סגי בבהמתך דלא מייתינן אלא מאי דנכלל בכללא בתרא וניחא הב' קושיות שהק' התוס' בד"ה ואימא ושו"ר לה' ת"ח ז"ל שתי' כן לקושי' התוס' האחרונה ע"ש. עוד ראיתי לו שתי' לקושי' התוס' הא' דהפרט אחא לחיה דחיה בכלל בהמה מ"מ בכמה מקומות מצינו דכתיב בהמה וחיה בהדיא ע"ש וליתא דא"כ בהפרשת הר סיני מנ"ל דאתא אם לרבות העופות נימא דאתא לחיה אלא ע"כ כל דאיכא למדרש דרשי':

שם להנחה הקשתיו וכו' ועיין בתוס' ר"פ ז"ל שכ' דפריקה וטעינה באדם מדרבנן ועיין להרדב"ז ז"ל ח"ב סי' תשכ"ח ע"ש:

דף נה.

שם ח"ו פסקה טובה וכו' הא דלא חיישינן באריכו' ימים דכתיב בדברות הא' דפסקי ח"ו עיין להת"ח ז"ל ונ"ל במ"ש התוס' ע"הת דבכבוד או"א כתיב יאריכון ובשלוח הקן והארכת דבשלוח הקן המצוה גורמת אריכות ימים אבל בכבוד או"א ע"י שמכבדם הם מתפללים עליו שיאריכו ימיו וזהו יאריכון ימיך דהיינו האו"א המה יאריכון ימיך ע"ש אבל בהטבה כתיב למען ייטב לך ולכן באריכות ימים לא פסקי כיון דע"י תפלה הם כדקאי קאי משא"כ בהטבה ובהכי י"ל מ"ש שאיני יודע אם נאמר טוב דר"ל אם ההטבה היא מצד עצמה או קאי גם על התפלה דאי מצד התפלה ליכא למדרש שום דרשא במאי דלא כתיב הטבה בדברות הראשונות ואין כאן מקום שלה:

תוס' בד"ה למינהו וכו' דבא"ט משמע וכו' עכ"ל נר' דמאי דמשמע להו דהתם לאו מכח ג"ש דמ"ל דהתם לב"נ קמבע"ל אבל לישראל מתני' היא וכמ"ש מהרש"א ז"ל בסנהדרין שם ע"ש וא"כ ע"כ ממשמעו' למינהו ולא מג"ש דג"ש אינה ענין לב"נ:

בא"ד וא"ת דסוגיא דגמ' דלא כרבנן עכ"ל הא דמשמע להו דרבנן ס"ל דלא הוזהרו מעיקר' ב"נ ולאו משום דכיון דלא נשני' יצאו ב"נ משום דמדהוסי' ר"א ע"כ דס"ל דנשנית וא"כ ע"כ דס"ל לרבנן נצטוו מעיקרא דאין סברא דפליגי בהא אי נשנית אי לא נשנית:

בא"ד אבל השתא דאתא ג"ש ומפקא וכו' עכ"ל ק"ק מאי אולמיה דג"ש דבהמתך מג"ש דלמינהו וצ"ל דס"ל דהאי ילפות' דלמינהו לאו ג"ש גמור' אלא ילפותא כמו בנין אב או משום דאינה מופנה:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה