אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת בבא מציעא › פרק ששי

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת בבא מציעא · פרק ששי

פרק חמישי

דף עה:

במשנה וכל דבר שאבד וכו' כ' הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל דבדבר האבד אפילו לא התחילו וכ"נ מפירש"י שבבבא שאח"ז פי' בהתחילו משמע דבבבא זו דדבר האבד אפי' לא התחילו וק' דלקמן דע"ח ע"א אמרי' בגמ' כמה שוכר עליהן עד כדי שכרן ומפירש"י שם נר' דדוקא כדי שכרן ולא כפי' הראשונים דבכפל מכדי שכרן קאמר ע"ש והשתא בלא התחילו מאי שוכר עליהן דקתני וצ"ל דמאי דלא פירש"י אבבא זו בהתחילו משום דאיכא גוונא אפי' בלא התחילו כגון שבאת חבילה לידו כדאיתא בגמרא שם ומברייתא דפלוגתא דר' דוסא ורבנן דלקמן נר' דבדבר האבד דוקא בהתחילו ע"ש בפירש"י:

דף עז.

גמ' באכלושי דמחוזא וכו' משמע דוקא משום דחלשי הא אי לא מפסדי ולא מרויחין נותן כפועל בטל וכ"מ מהג"ג ממ"ש גבי מלמד וכ"נ מתשו' הרשב"א ח"א סי' תרמ"ה ע"ש וצריך טעם למה ועיין בדברי מור"ם בהגה סימן של"ה דקשיא דיוקא אדיוקא ע"ש:

עוד בגמ' מהו דתימה וכו' עפירש"י ומ"ש מהרש"א דמ"ל בהוזל כמו בר' דוסא ע"ש י"ל דכיון דבריית' קתני היה שוה שש וכו' הרי בהוקר מיירי לכך מוקי לה בהוקר ולקמן גבי ר"ד משום דלא מיתוקמא בהוקרו דחיק לאוקמה בהוזלו:

בפירש"י בד"ה מ"ד וכו' משום דתפיס וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דהא דלא קאמר קמ"ל דטעמא משום דידו על התחתונה משום דא"כ לא הוה צריך למתני סלע נותן סלע ע"ש והא דלא קאמר הגמ' גבי סלע נותן סלע דקמ"ל משום דידו על התחתונה משום דא"כ לא הוה צריך למתני רישא ולכך קאמר קמ"ל משום דאמרי ליה וכו' אבל כי תנא רישא וסיפא מייתורא ידעי' דקמ"ל דטעמא משום דידו על התחתונה משום דמחדא ידעינן אידך דתרווייהו תרי הקמ"ל חד סברא אית להו:

בגמ' והאמ"ר פועל יכול לחזור בו וכו' וע"כ לענין ידו על העליונה קאמר דאי לחזרה לכדקאמר מאי קמ"ל וכמ"ש התוס' לעיל דף יו"ד ע"א ע"ש וק' דא"כ בגמ' במס' קמא דקי"ו גבי שיירה דמייתי מדרב אמאי הוצרך לאתויי דרב הא כ"ע מודו בחזרה דהתם חזר בפי' שאמר אני אציל לעצמי ובשלמא בההיא דלעיל פ"ק הוצרך לאתויי דרב דלא אמרי' מציאתו לעצמו אלא אי ידו על העליונה משום שלא חזר בפי' כמ"ש התוס' שם אבל ההיא דקמא קשיא גם מ"ש התוס' לעיל שם שנתייקרו אחר שחזרו דמשמע דאי חזרו אחר שנתייקרו ידם על התחתונה ק' דמדאמרי' מרי' בשמעתין ל"צ שנתייקרו ואימרו פועלים וכו' לא משמע כן גם מדברי התוספות לעיל במתני' דריש פרקין לא משמע כן ועיין בס' בעי חיי חי"ד סי' רי"ט ובגופא דשמעתין איכא למידק אמאי פריך דרב אדרב תק"ל מימרא דרב גופיה דאמר פועל יכול לחזור בו משמע אבל קבלן לא דכל היכא דתני פועל דוקא שכיר יום כמ"ש התוספות בר"פ ועוד דאי אפי' קבלן הי"ל לאשמועי' טפי בקבלן והשתא רב לא אתי לא כרבנן ולא כר' דוסא לפום מאי דס"ד השתא דר"ד לא שני ליה בין שכירות לקבלנות וי"ל דס"ל לרב בחדא כרבנן כר' דוסא אבל מדאמר הלכה כרבי דוסא משמע בכולה מילתא כר"ד ולהכי פריך דרב אדרב:

דף עז:

גמ' מני אילימא רבנן וכו' אין להקשות לפמ"ש מהרש"א לעיל דע"ו ע"א דכי הוזלו וחזרו פועליה לא מסתברא שיתן להם סלע וחצי אפילו אמרי' ידם על העליונה ע"ש מאי פריך נוקמא בכה"ג דהוזלו וכיון דאניסי יתן להם סלע וחצי די"ל דמסתברא ליה להגמ' דאפי' אניסי לא יטלו יותר ממה שעשו לפי מה שקצבו עם בעה"ב דהסברא עצמה שכ' מהרש"א שייכא ליה באניסי:

דף עח.

תוס' בד"ה הוחמה וכו' ורב אלפס וכו' ויש לדחוק וכו' עכ"ל איכא למידק לדעת התוס' דלמ"ד חייב בעי' שבא האונס מכח הפשיעה ולמ"ד פטור בהבלא דאגמא מודה דחייב והבלא דאגמא אונס ע"י פשיעה הוא ובמאי פליגי וי"ל דלשי' התוס' הבלא דאגמא כולה פשיעה ולאו אונס מחמת הפשיעה ודברי התוס' בדבור שאח"ז הם לשי' רב אלפס מיהו ק' לפ"ז תקשה קושית הוא"ת שבדבור שאח"ז לדעת התוס' ולא יתורץ בתי' שהרי הבלה דאגמא כולה פשיעה וי"ל:

בד"ה ריב"ח וכו' והא דנקט בסיפא וכו' וא"ת וכו' כ' מהרש"א דהו"מ קושית הוא"ת לרבה ע"ש ונ"ל דלא הוק"ל לאביי אלא משום דס"ל דמתה כדרכה חייב והוק"ל דמדקתני הוחמה משמע דמתה כדרכה פטור ותי' דאתא לאשמועי' דהוחמה חייב וחזרו והקשו דד"ז דהוחמה שמעי' ליה מרישא וא"כ ע"כ דמדנקט הוחמה למידק אתא הא מתה כדרכה פטור אבל לרבה דס"ל דמתה כדרכה פטור שפיר נקט הוחמה למידק דין דמתה כדרכה ואע"ג דשמעי' מרישא לא איכפת לן ודוקא לאביי הוא דהוק"ל:

דף עח:

גמ' בשלמא לרב וכו' אלא לשמואל וכו' נר' דשמואל קשיא בתרתי חדא דקשיא ת"ק דברייתא אמתני' דע"כ מתני' דלא כרשב"א מדקתני כשיטתנו וכו' וכדפריך באבע"א אברייתא ועוד דת"ק לא מפליג בין דרך הלוכה לאין בדרך הלוכה והוא רבים נגד יחיד ושמואל מפליג ומשני אהא דאמרי כרשב"א ומתני' כת"ק ואיהו מפליג כדמפליג רב אבל רשב"א לא מפליג אלא בין דרך הלוכה לשלא בדרך הלוכה:

דף עט.

תוס' בד"ה אלא וכו' דמשמע אם נתן כל שכרו לא יטול כלל וכו' עכ"ל ומיירי באכלושי דמחוזא דאל"ה מחזור היתר על פועל בטל או במשך:

דף עט:

בד"ה אי אתה וכו' וי"ל כיון שנתן לו כל שכרו וכו' עכ"ל ודוקא בספינה זו ויין זה אבל בספינה זו ויין סתם לא וכדפריך אם נתן אמאי לא יטול וכן בספינה סתם ויין זה כדמוכח מדברי התוס' בד"ה אלא ועיין להמח"א בהלכות שכירות סימן ג' עיין שם:

תוס' בד"ה השתא כו' בין דקה בין גסה ולמאי אצט' וכו' עכ"ל וא"ל מאי קאמר ש"מ בינייתא וכו' נימא דבסיפא גסה ומעוברת קתני דאית בה תרתי וי"ל אי לאו דהעיבור מכביד במעיה יותר מחוצה הכל נכלל בכלל גסה ולמאי אצט' למתני מעוברת:

דף פ.

תוס' בד"ה ואי דוכתא וכו' והמע"ה וכו' עכ"ל עיין להתה"ד סי' של"ג ועמ"ש לעיל בפ' המפקיד דל"ה גבי כל לא ידענא פשיעותא היא ע"ש ולעת עתה נ"ל קושי' התה"ד במ"ש הסמ"ע סימן ע"ב ס"ק ע"ט דשומר ל"מ לישבע אלא כי נשברה לגמרי דומיא דמתה דליתיה בעולם אבל נפחתה אינו מחוייב לישבע וע"ש בפרישה וא"כ י"ל דמשמע להו דמיירי כאן אפילו לא נשבר לגמרי:

גמ' קשה במשאוי תנן עיין להתי"ט במ"ש ממ"ש במסכת פאה ע"ש ול"ק דלאביי הכא נפחא כי תקלא משום דהנפח שוה דשניהם שוין במדה וכי הוסיף ג' קבין הוי תוספת ולרב' סאה הוי תוספת והתם סאתים דגדולים הם כנפחן גדולים יותר מ"מ סאה של אבן וכצ"ל בגמרא לקמן דמתבאר דמשא אדם שלשים קב ובאבנים דגלגל אמרי' משא כל אחד מ' סאה אלא ע"כ משא אבנים שאני ממשא תבואה דאית לה נפחא טפי:

דף פ:

גמ' אבע"א בדמחליף וכו' איכא למידק א"כ אמאי לא תנן ר"י אומר כש"ח כדפליג בסיפא וי"ל דאי הוה תני רי"א כש"ח הו"ל הלכתא כר"י דר"י ור"מ הלכה כר"י ורבי דעתו לפ' כש"ש ולכן השמיט דעת ר"י דהשתא הו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא מיהו זה לא א"ש אלא לדעת הר"צ שהביא הרא"ש בפ' כל הכלים דכי סתם כר"מ ותני דר"י פליג הלכה כר"י אך לדעת הרא"ש שם בכל גוונא הלכה כסתם אפילו דהסתם כר"מ ע"ש לפ"ז הדק"ל וי"ל דמאי דאמרי' וכו' אינו ר"ל דרבי תני כדמחליף וכו' אלא ר"ל דרבי ידע דאיכא מאן דמחליף ולכך סתם במה שדעתו נוטה לפ' הלכה אע"פ דבכ"מ סתם משנה ר"מ והשתא ל"מ למתני דר"י פליג דהא איכא מאן דמחליף ולפ"ז אפילו דקי"ל בכ"ד הלכה בל"ב הכא הלכה בש"ש כסתם משנה אפי' דאתיא כר"מ למאן דמחליף:

תוס' בד"ה דקא וכו' וא"ת הא דתנן בפרקין וכו' לימא טעמא וכו' עכ"ל אע"ג דלפום אבע"א ליתא להאי טעמא כמ"ש מהר"ם לובלין לקמן בתוס' בד"ה הא גמרתיו ע"ש מ"מ דחיקא להו למי' דהגמ' לקמן לפום אבע"א ומ"מ אין מזה הכרח דס"ל דהלכה כל"ק אלא דהלכה כל"ב כדקי"ל בכ"ד ועיין להעה"ש בח"מ דקנ"ח ע"א שהוכיח מדברי התוס' בתירוצם דאם מכר לו סחורה ונתן לו משכון בעד דמיה דכה"ג הוי ש"ש דאיכא הנאה דתפיס ע"ש ונ"ל די"ל דכל זה כ' התוס' לשינוייא קמא אבל לפ' הלכה ס"ל דהלכה כשינוייא בתרא דל"ל ה"ט דתפיס כמ"ש מהר"ם לובלין מיהו דעת רש"י נר' דס"ל הלכה כשינוייא קמא מדפי' מתני' בקבלנות ועיין להמח"א סוף ה' שומרים עיין שם:

בא"ד לפי' שרוב אומנין וכו' עכ"ל לאו דוקא אלא אפי' פעמים כך ופעמים כך איכא הנאה דתפיס ליה וכו' וכדמשמע מסוף דבריהם שכ' שכל השוכרין וכו' דאל"ה הו"ל לתרוצי בקושיתם ראשונה דמלוה על המשכון ליכא הנאה משום דפעמים כך ופעמי' כך אלא ע"כ אפי' בכה"ג איכא הנאה דתפיס וכו':

דף פא.

בד"ה הא גמרתיו וכו' אלא דוקא בעוד שמשתכר וכו' עכ"ל ק' א"כ מאי מק' התוס' לעיל בד"ה דקא וכו' ממלוה על המשכון הא התם אינו משתכר וי"ל כיון שאינו רוצה להלוות אלא במשכון הוי כמו הבא מעות וטול את שלך דטעמא משום שמפרש בהדיא כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז ושו"ר לה' תומים סי' ע"ב סקכ"ב שעמד בזה ע"ש מה שתי' שדבריו תמוהים:

דף פא:

גמ' לימא כתנאי וכו' עיין להמח"א בהלכו' שומרים סי' ב' שהוכיח מכאן דשתיקה לאו כהודאה דאי איתא נימא דע"כ ל"ק ד' התם אלא משום דלא אמ"ל שמור לי אבל הכא דאמר שמור לי שתיקה כהודאה דודאי לא גרע משום דאמ"ל הנח ע"ש וטפי הי"ל להוכיח מהנח גופה דקי"ל דלא הוי שומר ואי שתיקה כהודאה לא גרע הנח ומ"ש מדברי הריטב"א בקדושין י"ל דש"ה דזרק:

תוס' בד"ה אבד וכו' שלא בשעת הלואתו קני מדר"י וכו' עכ"ל ק"ק בלאו ר"י הוי ש"ש משום דתפיס ליה אחוביה כמ"ש התוס' לעיל דבמלוה על המשכון ליכא הנאה דתפיס משום שטוב לו שלא היה מלוהו לא שייך אלא במשכנו בשעת הלואתו וכ"כ הש"ך בסי' ע"ב סק"ט ע"ש וי"ל דהוצרכו לדר"י לפום אבע"א לעיל דלא ס"ל טעמא דתפיס ומכאן סיוע למ"ש מהר"ם לובלין לעיל בתוס' בד"ה הא גמרתיו דלפום הבע"א ל"ל טעמא דתפיס ושלזה כיוונו התוס' שם ולא אס"ד דגמ' לעיל ע"ש אבל אכתי ק"ק במ"ש התוס' כאן דהגמ' לקמן דס"ד דפליגי בדר"י צ"ל דר"א ס"ל דקני שלא בשעת הלואתו מדר"י ואמאי הוצרכו לזה נימא דהגמ' לקמן ס"ל טעמא דתפיס ליה אחוביה כשינוייא קמא דלעיל ולעולם ר"א לא ס"ל כר"י כלל וי"ל:

בא"ד וס"ל הלכה כש כשמואל ולא כרב יוסף עכ"ל משום דלטעמא דר"י אין לחלק בין בשטר בין שלא בשטר ומ"ש לעיל ובקמא דנ"ו דבה"ג פוסק כרב יוסף לאו היינו ה"ג דר"י גאון ודע דקושית התוס' בדבור שאח"ז קשיא אפי' לבה"ג דר"י גאון דטעמא שלא בשטר קני אפי' בשעת הלואתו הוא מטעמא דשמואל והגמ' שם קאמר מטעמא דר' יצחק:

דף פב.

גמ' כ"ע ל"ל דשמואל פירש"י דלרע"ק אינו מפסיד אלא כנגד המשכון והיינו משום דהשתא ס"ל דקני משכון אבל לעיל כי אמרי' ר"א ל"ל דשמואל אינו מפסיד כלום דלההיא אוקמתא משכון אינו קונה והא דלא מוקי הגמ' פלוגתייהו באינו שוה ופליגי בדר"י לר"א אינו מפסיד כלום ולרע"ק מפסיד כנגדו משום דרע"ק קאמר אבדו מעותיך משמע כל מעותיו וזהו כוונת התוספות שכ' בד"ה נימא דלאוקמתא דר"י ורב יוסף לא פליגי אלא בדשוי משום דרע"ק קאמר כל מעותיו דלא כמהרש"א שם ע"ש וסיפא דקתני אבדו מעותיו אף על גב דכנגד מעותיו דוקא לשי' התוס' לעיל אגב רישא ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א בשבועות דמ"ג ועיין למהרש"א כאן בתוס' בד"ה לא דכ"ע ע"ש:

עוד בגמ' בשעת הלואה מי אמר פירש"י ובריית' המלוה על המשכון קתני וגם מלישנא דרע"ק דקאמר מר כלום הלויתני אלא על המשכון משמע דבשעת הלואה מיירי ולפי' התוספו' לעיל בד"ה דברי דסיפא שלא בשעת הלואה ולכך מודו כ"ע א"ש בלא"ה:

והנה לכאורה נר' דשמואל ל"ל דרבי יצחק דכיון דשמואל ס"ל דהוי ש"ש משום דלגוביינא נקטיה ואפילו בשעת הלואה דהא מוקמי' פלוגתייהו בדשמואל ולא פרכי' בשעת הלואה מי אמר וא"כ ע"כ דל"ל דרשא דר"י דלמאי אצט' בלא"ה לגוביינא נקטיה אפי' בשעת הלואה דלא קני משכון מיהו התוס' לקמן הוכיחו דלשמואל אע"ג דהוי ש"ש לא הוי קנין ממש אלא מדר"י מברייתא דפ' כ"ש דלא מיתוקמא אלא בדר"י כדאיתא בגמ' שם וע"ש בתוס' ואיך פליג שמואל על תנאי דהך ברייתא ועוד לשמואל אמאי נכרי שהלוה לישראל ע"ח עובר כיון דלגוביינא נקטיה ע"ש ואפי' למ"ש הג"א כשמעתין דשמואל ליתיה אלא בשעת הלואה ע"ש מ"מ ק' דהלוה על חמצו קתני משמע בשעת הלואה כמ"ש התוס' לעיל ולשי' רש"י דלר"י דקני משכון חייב באונסין י"ל דאפי' שמואל א"ל דר"י ונ"מ לחייב באונסין דמטעם לגוביינא וביינא דקאמר שמואל ל"מ באונסין כמ"ש מהטור דלא כה"ה ברפ"י מה' שכירות כמ"ש הלח"מ שם ע"ש וענינא דחמץ י"ל דתלי באונסין וא"ש הכל והתוס' לא ק"ל אלא לשי' דהוי ש"ש ומ"מ איכא למידק כיון דשמואל ל"ל דרב יוסף בע"כ לאוקומי פלוגתא דר"א ורע"ק בהא מילתא דלגוביינא נקטיה וסבר כרע"ק ולדידיה קרא דקני משכון לשלא בשעת הלואתו דדין שמואל ליתיה אלא בשעת הלואתו כמ"ש הג"א וא"כ נימא דברייתא דפסחים כר"א דל"ל דינא דשמואל:

ועפי"ה פי' אחד מהישי' דברי ה"ה ברפ"י מה' שכירות דעמ"ש הר"מ א"ח באונסין כ' דלא קי"ל כשמואל וכו' דאין הכוונה דשמואל אפי' לאונסין כמ"ש הלח"מ אלא ר"ל דלשמואל ע"כ קרא דר"י לחייב אמנם כיון דלא קי"ל כשמואל א"כ אין הכרח דחייב באונסין ועפי"ד הג"א הנז' י"ל מה שהקשה מהרש"א בתוס' בד"ה לימא עמ"ש התוס' דבשוי טעמא דמודה ר"א משום לגוביינא ובדשוי א"ל דשמואל והקשה מהרש"א דהגמ' מתחילה פריך אי בדשוי מ"ט דר"א ובמסקנא ליתא דשמואל אפילו בדשוי ועפי"ה י"ל דלמסקנא נמי בדשוי איתיה לדשמואל מיהו ה"ד בשעת הלואה וכי מוקי בדשוי ובדר"י פליגי היינו שלא בשעת הלואה וס"ד דברייתא מיתוקמא שלא בשעת הלואה ופריך הא ר"י לא המשכון קתני וכ"נ קצת דבפשטא דשמעתא יכול לפ' כך ממ"ש התוס' לעיל בד"ה דברי הכל וז"ל ולמאי דמוקי לפירושם דסיפא דשטר כשלא בשעת הלואתו מיהו מדברי התוס' בדבור שאח"ז שכ' דלמ' למי' כ"ע א"ל דשמואל ע"ש נר' דליתא למ"ש:

תוס' בד"ה נימא וכו' דאין סברא שיחלוק וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל נימא דפליג את"ק ע"ש י"ל דבודאי ל"פ ר"א ורע"ק אלא בדלא שוי דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומה שהק' דכמו דפריך דהוכרחו לאוכוחי משום דאין סברא וכו' היינו לספרים דל"ג אי בדשוי מ"ט דר"א ומה שפירש בכונתם אינו במשמעות דבריהם:

בא"ד וא"כ אמאי ישבע לר"א וכו' עכ"ל ק"ק נימא ישבע שאינה ברשותי דחיישינן שמא עיניו נתן בה כדאיתא בפ"ק ולרע"ק לא ישבע שאינה ברשותו דכיון דמפסיד כל החוב אפי' היתר על המשכון בודאי אינה ברשותו וכן בסיפא דבריית' כדלא שוי מיירי ומפסיד דהשבועה היא שלא פשע דלא ניחא להו דנקט אבד משום רע"ק:

בא"ד ועוד דלפי האמת וכו' היינו לשיטתם דלבר כ' דדוחק הוא לומר דטעמא דשוי משום דשמואל אלא משום דר"י או דרב יוסף:

בד"ה לא דכ"ע וכו' איך יחלוק רע"ק וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ול"ק דהתוס' כאן קאמרי בדשוי וכיון דשוה והוא פי' שלא יפסד ע"כ דשלא יפסיד אפי' מה שכנגד המשכון קאמרי א"נ בפי' בהדיא שלא יפסיד אפי' כנגד המשכון ולכך לא ק"ל אלא מאי טעמא דרע"ק וכל לשו' התוס' שם בדלא שוי קאמרי ובפי' שלא יפסיד לבד דהכוונה שלא יפסיד היתר על המשכון ולכך לא ק"ל אלא מ"ט דר"א:

דף פב:

בד"ה אימור וכו' ולפירושו הא דאמר בפ"ק דפסחים וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים דגם לשיטתם צ"ל דגבי פקדון דוקא שקבל אונסין שהרי גם לשי' דש"ש הוא דהוי קשיא מההיא דפסחים וצ"ל ובעי' נמי קנין כמ"ש בסוף הדיבור וא"כ גבי פקדון דלא שייכא דר"י ע"כ לאוקמא באונסין ונ"ל דהשתא לא הוק"ל מההיא דפסחים אלא מדמייתי עלה הא דר"י ולא מייתי הא דשמואל למי' דטעמא דעובר משום הא דשמואל וזה לא קשיא אלא לשי' רש"י אבל לשי' דתרווייהו דשמואל ודר"י לא הוו אלא ש"ש לא קי"ל די"ל חדא מנייהו נקט אבל בסה"ד הוק"ל הכחשה אמאי אינו עובר לרבנן והא ודאי קשיא גם לשי':

בא"ד וי"ל כיון דעכשיו שנוטל וכו' עכ"ל לפ"ד הש"ך שהבאתי לעיל דשלא בשעת הלואתו הוי ש"ש משום תפיס ליה אאגריה א"ש דבריהם בפשי' דהכא שלא בשעת הלואה והוצרכו להנאה דקדושין לפום הבע"א לעיל דל"ל טעמ' דתפיס אאגריה ודלא כמהרש"א מיהו לפ"ז קשיא כמ"ש התוס' ולפ"ז הא דאמרי' קדשה במשכון מקודשת היינו שלא בשעת הלואה דלפ"ד הש"ך אפי' דמקודשת בשעת הלואתו מ"מ לא הוי ש"ש וצ"ל דלפום האי וי"ל אזדא לה מ"ש קודם ולפ"ז וכו' ובלא"ה לפי תי' דחליפין ליתא למ"ש קודם ולפ"ז וכו':

דף פג.

פירש"י בד"ה עד וכו' ודברי' אין בהם מחוסרי אמנה וכו' עכ"ל נקט פשטא דמילתא דכן משמע ליה להגמ' לעיל דע"ט ע"א אבל הגמ' לעיל דחי לה ע"ש:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה