אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת בבא בתרא › פרק תשיעי

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת בבא בתרא · פרק תשיעי

פרק שמיני

דף קמ.

בד"ה מי אמרי' וכו' אלא הכל יהיה לבנות וכו' עכ"ל לפי' מהרש"ל דבריהם בדקדוק אלא שמ"ש אח"ז בהגה לא תזון עמהם עד שיבגרו קשה להולמו דהא בנכסים מועטין מיירי שלא יש אלא לבנות עד שיבגרו דאי איכא טפי לא הוי הכל לבנות אשר ע"כ צ"ל דמ"ש הכל לבנות היינו דלא מפסדי הבנות כמ"ש מהרש"א ע"ש:

דף קמ:

גמ' וסיפא אתאן לרשב"ג וכו' לפ"ז ק' על הר"מ שבה' נחלות פ' רוחין ויש לו ובפט"ו מה' מעה"ק פסק כרשב"ג וע"ש להלח"מ ועיין בתוס' בד"ה אלא וכו':

דף קמא.

תוס' בד"ה בת וכו' ולמה לא השיאה ליצחק למ"ד וכו' עכ"ל ק"ק מאי קושיא הא פלוגתא דתנאי היא התם ואיכא למי' דמ"ד התם ב"נ מותר באחותו ס"ל כר"מ הכא דלא היתה לו בת וי"ל דסמכו עצמן אהא דאית' התם דחכמי' פליגי אר"מ ובר פלוגתיה דר"מ הוא ר"י ואיהו הוא דאמר הכא בת הי"ל:

דף קמא:

גמ' ולימא לי ריב"ב וכו' ס"ד דמדאמר ריב"ב כל הראוי ליורשו ועובר ראוי ליורשו נכלל בדבריו גם עובר ומשני דלא שמעי' ליה דעובר ראוי ליורשו ופריך ונימא דס"ל כר"י דעובר יורש וא"כ נכלל בדברי ריב"ב וא"צ למ"ש מהרש"א:

עוד בגמ' ונימא ליה במבשרני כ' הרמב"ן בחי' דהומ"ל אי במבשרני אמאי נוטל בתאומים הא לא אמר וכדפריך לעיל אברייתא דאמתני' הוה ניחא ליה משום דדעתו ש"א קרובה אצל בנו אבל אי במבשרני קשיא ע"ש ואינו מוכרח די"ל אי מתני' מיירי במבשרני נימא דמיירי באמר נמי אם זכר וכו' וכדאוקימנא לברייתא ואע"ג דמילתא דפשיטא היא תנא תני כל גווני ומהרש"א לעיל בפירשב"ם כ' דלא ניחא ליה לרשב"ם לאוקמה בתאומי' ותנא תני כי רוכלא וכדאוקמי' הברייתא דא"כ הו"ל להגמ' להקשו' אמתני' ולא אברייתא ע"ש וא"כ אחר דשני אברייתא בדאמר גם אמתני' י"ל כן:

תוס' בד"ה נכסי וכו' א"כ ש"מ ובריא שוין וכו' עכ"ל ר"ל דלקמן דקנ"ג דמיירי במתנת ש"מ בקנין דאמרי' דמהני משום דהוי מתנת ש"מ ואמאי הא גם בבריא מהני בקנין ועמ"ש לקמן דקמ"א ע"א ע"ש:

בד"ה איתיביה וכו' תקשה ליה לנפשיה וכו' עכ"ל לכאורה יש ליישב קושי' זו דלר"נ מוקי לה כר"מ ולא שני ליה בין עובר לדעלמא אבל ר"ה ס"ל כר"מ דאדם מקנה דשב"ל ואפ"ה במזכה לעובר ל"ק וע"כ דמחלק ר"ה בין עובר לדעלמא וכדמסיק הגמ' א"כ מנ"ל דר"מ מקנה גם בעובר ופריך ונימא ליה כר"מ ונימא דר"ה מחלק בין דבר שב"ל למקנה לדבר שב"ל וכמ"ש מהרש"ל בגמ' ע"ש מיהו זה אינו דר"נ ס"ל אין אדם מקנה ואפ"ה ס"ל לכשתלד קנה וע"כ דס"ל דעובר הוי דבר שבא לעולם וכדפירשב"ם לקמן וא"כ ד"ז אינו נכנס בפלוגתא דר"מ ורבנן כיון דעובר הוי דבר שבא לעולם:

דף קמב.

גמ' למ"ל אחזוקי וכו' ה"ה ץ דהו"מ לאתויי מרישא דאי עובר אינו זוכה אמאי מחזירין כיון שעדיין לא נולד דע"כ ה"ט דמחזירין משום דעובר זוכה וכדפירשב"ם:

דף קמב:

גמ' ואין הבן יורש את אמו וכו' הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ל"א כ' דיש מי שסובר דדוקא להנחיל את האחים הוא דאינו יורש את אמו אבל לאביו יורש את אמו גרושה להנחיל לאביו והרשב"א שם הוכיח מדברי התוס' לעיל בפ' דגם לאביו אינו מנחיל ע"ש ומסוגיא דשמעתין יש להוכיח ד"ז דאי מנחיל לאביו אמאי לא תנן עובר נוחל ומנחיל והיינו נוחל את אמו בקבר להנחיל לאביו ואין לו' בכה"ג לא פסיקא ליה כמ"ש התוס' בד"ה דהוא גבי נעקר הולד:

תוס' בד"ה והילכתא וכו' דבירושה הבאה מאליה יכול להיות וכו' עכ"ל אע"ג דבלא"ה בבנו מזכה לעובר קנה ודוקא באחר הוא דפסיק הגמ' דלק' וכדפירשב"ם מ"מ נ"מ לשאר יורשין כגון אחיו וכיוצא א"נ דוקא במזכה הוא דאמרי' אדם קרובה דעתו אצל בנו אבל בירושה לא אי לא אמרי' ירושה הבאה מאליה שאני וכמ"ש הרמ"ה בחי' בשמעתין ועפי"ד הרמ"ה הללו יש מתרצים מה שהק' מהרש"א לעיל בתחי' הסוגיא מאי מייתי רב ששת ראיה ממתני' דגר נימא דש"ה דבנו הוא ודעתו ש"א קרובה אצל בנו ע"ש ועפי"ד הרמ"ה ניחא שפיר דבירושה לא מהני האי סברא דקרובה:

דף קמג:

בד"ה והשביחו וכו' ול"ד ליורד לתוך שדהו וכו' עכ"ל אע"ג דיורד לתוך שדהו טרח והוי כהשביחו נכסים מחמת עצמן מ"מ להמקשה דפריך מאודייני וסבר דאפי' מחמת עצמן השבח לאמצע תקשה ליה מ"ש מיורד שלא ברשות וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:

גמ' ת"ש ובני דן חושים בס' פני דוד בפ' ויגש כ' בשם רבי' ישעיה פי' המורה שני בנים היה לו ואינו כן דהא כתיב בני פלוא אליאב ובד"ה כתיב ובני דן עוזא וע"כ בן אחד היה לו וכן אי' בפ' מי שמת ע"ש נר' שגי' אחרת הי"ל בגמ' במקום בני איתן עזריה בני דן עוזא ופי' המורה ק' להולמו דאי ב' בנים הי"ל אמאי לא הוזכר בקרא אלא שם א' ואי חושים כחושים של קנה א"כ מרובים היו ולא ב' לבד וי"ל:

דף קמד.

גמ' ואם אמרה וכו' פשיטא וכו' לפמ"ש מהרש"א בתוס' דלפירשב"ם סיפא באלמנה ק' מאי פריך פשיטא הא טובא קמ"ל דאע"ג דעדיין לא נשבעה ולאפוקי מסברת התוס' וי"ל דרשב"ם סובר דהשבועה גילוי מילת' בעלמא הוא דלא אתפסה צררי וכיון דנשבעה לבסוף איגלאי מילתא דמשועבדים הם לה וסובר דהיא מילתא דפשיטא ופריך שפיר פשיטא ולפ"ד מהרש"א ניחא מה שהק' התוס' בד"ה ואם וכו':

שם גמ' מיתיבי יחד לו אביו וכו' אין להקשות דנוקמה בדלית ליה לאביו בית לדור דלא קנה הבית כדפירשב"ם די"ל דא"כ אפי' כלי בית ל"ק אי לית ליה כלי בית:

תוס' בד"ה ואם וכו' ב"ה וכיון דאמר הכי וכו' עכ"ל בפירשב"ם שלפנינו ליתיה דלא כ' אלא דמיירי באינה נזונת והיינו בגוונא דל"ל מזונות כגון תבעה כתובתה וכיוצא:

דף קמד:

בד"ה חוץ וכו' והא דאמר בהמקבל והסיר ה' וכו' עכ"ל מהר"ם שיף ז"ל שם כת' דל"ק כלל דהא קרא כתיב והסיר דהיינו אחר שבאת לו יסיר אותה וירפאהו ע"ש ולפמ"ש מהרש"א באגדתיה שם דהא דלא קאמר נמי זה חום משום דקרא רבותא קמ"ל דאפי' הצינה שביד האדם לישמר דיתיר חד כסו וכו' אע"פ כן הקב"ה לא יביא הצינה לעולם כדי שלא יצטרך לישמר ע"ש ניחא שפיר דברי התוס' דע"כ מ"ל להגמ' דוהסיר היינו קודם שיבא מדלא אמר זה חום ולכן התוס' הקדימו בדבריהם לפרש צנים פחים זה קור וחום דלפירשב"ם דזה קור לבד ל"ק מהא בפ' המקבל די"ל והסיר אחר שבאו:

מתני' אבל השולח לחבירו כדי יין וכו' לפירשב"ם דמשום דלא אכל עמו ק"ק אמאי נקט כדי יין אפילו מעות וכיוצא נמי דאי איתא דבמעות חייב להחזיר מאי פריך בגמ' לימא ליה תן לי שושביני ואשמח בו דהיינו כדרך ששמח עמו כדפירשב"ם נוקמה בלא אכל עמו אבל הר"מ בפ"ז מה' זכיה כ' דטעמא דמתני' משום מידי דאכילה הם ג"ח וכ"כ הרמ"ה ועיין להראב"ד בהשגות דאזיל בשי' רשב"ם וע"ש לה"ק ומ"מ בעיקר דינו דרשב"ם דהיכא דלא אכל עמו אין חוזרין לא מצאתי חולק עליו ועיין להנ"י:

שם גמ' כאן בסתם כאן במפרש וכו' סתם היינו שאמר אחד מבניו ילך ולא בירר מי הוא והלך אחד מבניו מעצמו ומפרש היינו ליאמר לאחד מבניו שילך שאז היא חוזרת לאותו הבן שבירר אע"פ שלא אמר האב בפי' שחוזרת לאותו הבן וכדפירשב"ם בד"ה כדתניא ובד"ה ושמואל וכ"כ בש"מ ע"ש ודברי רשב"ם בד"ה ר' אסי וכו' באו שלא בדקדוק ושיעור דבריו הוא דאמרי' שכן כונת האב וכאלו פירש שחוזרת לאותו הבן שבירר:

דף קמה:

תוס' בד"ה ואין השביעית וכו' ושמא לעולם לא יבא לידי לא יגוש וכו' עכ"ל הר"מ בפ"ז מה' זכיה כ' אין השביעית משמטתו משום דאינו מחוייב להחזיר אלא כשישא בתולה ע"ש נר' דדבריו מטין כדברי התוס' דשמא לא ישא בתולה ולא יבא לידי לא יגוש ולפ"ז ק' דהר"מ פ' דהמלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו ואמאי אצט' לטעמא דשמא לא ישא בתולה וצ"ל דעיקר טעמא משום דאינו מחוייב עכשיו אלא כשישא אלא משום דדינא הכי הוא דאינו מחוייב עד שישא בתולה נקט כן ולאו דוקא:

דף קמו.

בד"ה סבלונות וכו' ומועטין היינו עשויין ליבלות א"נ במועטות בעי' וכו' עכ"ל כצ"ל ולתי' קמא מועטות היינו עשויין ליבלות ומרובין אין עשויין ליבלות וסיפא כולה במידי דלאו בר אכילה אבל דבר אכילה תליא באכילה וכדקתני בריש' ולתי' בתרא כולה סיפא במועטין אבל במרובין אפילו עשויין ליבלות נגבין והיינו במידי דלאו בר אכילה אבל במידי דבר אכילה אפי' מרובים תליא באכילה וכי אכל בדינא אפי' מרובי' דינם כמועטין ועשויין ליבלות בדלאו בר אכילה ודברי ר"י בתוס' בד"ה תרגמא אזלי כתי' בתרא דלתי' קמא גם מתני' מיירי בבלו ודלא כמהרש"א דלדבריו דברי ר"י קשיין:

דף קמו:

פירשב"ם בד"ה נפלה וכו' ומהכא שמעי' וכו' עכ"ל ה' ג"פ בסי' קכ"ז סק"ב הוכיח דלא כרשב"ם מדלא אמר הגמ' בפ"ב דגיטין מפני מה תיקנו זמן בגיטין משום ירושה ע"ש ולא היא דלר"י דאמר שמא יחפה ס"ל דבעל אוכל פירות עד שעת נתינה וה"נ בירושה ולר"ל נקט פירות וה"ה ירושה ונקט פירות דשכיחי טפי מירושה ורשב"ם פוסק כר"ל ואליבא דר"ש ואין להקשו' לפירשב"ם נימא דשאני הכא דהוי מקח טעות ולכך אינו ירושה כי היכי דאין לה כתובה די"ל דכתובה שאני דלא שעבר עצמו אדעתא דהכי אבל ירושה תליא בגט וכיון דבעי גט מתורת ודאי ולא מספק כדמוכח מדברי התוס' בפ' המדיר דע"ג ע"א במאי דפריך הגמ' הא אפליגו בה וכו' ע"ש א"כ הוי אשתו גמורה ויורשה דירושת הבעל דאורייתא:

דף קמז.

תוס' בד"ה מנין וכו' אלא אסמכת' בעלמ' הוא דקאמר וכו' עכ"ל ולפ"ז אפי' לר' זירא עיקר קרא לכדרבי הוא דאתא אלא דניחא ליה לאתויי אסמכתא מוהעברתם כיון דונתתם אורחא דקרא ולר"ן ניחא ליה לאתויי מונתתם כיון דוהעברתם אצט' לכדרבי אבל ונתתם לא אצט' לדרשא אחריתי ואפי' לר"נ ונתתם אורחא דקרא הוא דאל"ה קרא למ"ל ואי אתי לדרשא אחריתי אמאי ניחא ליה בונתתם טפי מוהעברתם אלא ע"כ דלכ"ע ונתתם אורחא דקרא והעברתם לבד"ר אלא דלמר ניחא ליה בוהעברתם כיון דונתתם אורחא דקרא ומר ניחא ליה בונתתם כיון דמ"מ לא אתי לשום דרשא:

דף קמז:

רשב"ם בד"ה ומודה וכו' ומיהו אם עמד חוזר וכו' עכ"ל דבריו תמוהים דבמתנת ש"מ במקצת בקנין אם עמד אינו חוזר ורוקא במצוה מחמת מיתה הוא דאם עמד חוזר וכמ"ש רשב"ם במתני' וכבר נרגש מזה מהר"ם לובלין ז"ל ע"ש ונ"ל במ"ש רשב"ם לקמן דקנ"א ע"א בעובדא דאמיה דרב עמרם דמיירי במקצת ובקנין והק' הכנה"ג סימן רנ"ג א"כ היכי אמרינן התם דברי ש"מ כמסורין וככתובים והא במקצת ובקנין מתנת בריא היא ותי' דבשטרות דבעי כומ"ס בבריא בש"מ לא בעי כומ"ס דלהא מילתא אמרי' מתנת ש"מ היא עש"ב וא"כ א"ש דרשב"ם במתני' במתנת קרקע ומטלטלין לטלין דבקנין סגי אז הוי מתנת בריא ממש אבל הכא בשטרות דקנין לחודיה ל"מ וגם מסירה לחודה ל"מ להפו' דבעי כומ"ס ולא מהני אלא בצירוף דברי ש"מ ככתובים וכמסורין ולכך אם עמד חוזר דכל מילתא דלא מהני אלא משום ש"מ אם עמד חוזר והא מילתא דרשב"ם קאי אקנין לכ"ע וקאי אמסר למאן דבעי כומ"ס ואף על גב דרשב"ם פ' דבמסירה סגי מ"מ כ' כן למאן דבעי כומ"ס דגם בד"ה המוכר כ' שניהם:

תוס' בד"ה המוכר וכו' וא"ת הפסדתם הרבה שהרי גרושה וכו' עכ"ל לפמ"ש מהרש"א ז"ל דכיון דהשתא גרושה אע"ג דבשעת מכירה נשואה חייבת לשלם הכל מדינא דגרמי ע"ש קשיא בההיא דמציעא שהביאו בסה"ד ניפרוך אם היא בשעת מכירה נשואה ואח"כ נתגרשה ליחוש שמא כתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי דל"ל דמחלה דהא אם תמחול תשלם הכל כיון דהשתא גרושה ועיין להרא"ש שם בפ"ק דמציעא:

בא"ד דשמא קטנה היתה ולא היו יכולין אז לגבו' וכו' עכ"ל מלשונם שכ' אז לגבות מוכח דכשתגדל חייבת וכדעת הג"א בפרק החובל שכ' קטן שהזיק חייב כשיגדיל ע"ש ודלא כס' הר"מ ופ' מרן בסי' צ"ו ובהכי ניחא סדר דברי התוס' שהק' אחר זה איך השיאה ר"נ וכו' דנר' דגם עמ"ש קטנה היתה מקשים ולא ס"ל כמ"ש הרא"ש בפ"ק. דמציעא דכיון דקטנה לאו בת עונשין יכול להשיא' עצה ע"ש ותי' שלא מפסידין כלל ומחזרת להם וכו' דאפילו דקטנה היא מ"מ כיון כשתגדיל חייבת צריכה לפשר עמהם כדי שלא תפסיד הכל כשתגדיל וגם הם מתרצים בפשרה כיון דהשתא אין יכולין לגבות והפשרה היא שתפרע להם מה שנתנו לה ואם לא השיאה עצה היו גובים עכשיו הכל כיון דהחוב על אביה ור"נ ס"ל נזקקין לנכסי יתומים:

בא"ד ומיהו ק' מ"מ יטרוף וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל כיון דס"ל דליכא קנוניא במחילה אמאי לא ק"ל בההיא דפ' החובל אמאי כי זבנא לאחרי' חיישי' שתמחול לבעלה ע"ש ונ"ל דל"ק דההיא דהחובל כיון דמוקמי' לה כר"מ דאסור לשהות בלא כתובה חיישי' שתמחול דאינה מפסדת כלום דע"כ יכתוב לה כתובה אחרת והיא מרווחת היתרון על דמי המכירה אבל בההיא דפ"ק דמציעא דלא מוקמי' לה כר"מ דאסור להשהות ומשמע דאתיא ככ"ע ק"ל כשתמחול ולא עבד' קנוניא תפסיד שתשלם מה שנתנו לה וההיא דהיא שחיבל' באחרים דלעיל מינה בפ' החובל י"ל דלא כמאן דדאין דינא דגרמי כמ"ש מהרש"א בתחילת הדיבור ע"ש:

דף קמח.

גמ' הואיל ויורש ירושה ק' דבגמ' לעיל דף קמ"א ע"ב דפריך ולוקמה כר"י ומשני ירושה הבאה מאליה שאני והשתא אכתי קשיא נוקמה כר"י ובש"מ מיירי ומהני משום דיורש יורשה ור"ה ס"ל כרבנן שהרי פריך בתר הכי ולוקמה כריב"ב וע"כ דבש"מ מתוקמא דהא ריב"ב בש"מ מיירי וכמ"ש התוס' שם ע"ש וצ"ל דר"ה ל"ל האי סברא דהואיל ויורש יורשה ופליג אר"נ בהא ור"נ גופיה דפריך לר"ה ממתני' דאם ילדה וכו' דחיקא ליה לאוקומי מתני' דלא כרבנן ולא פריך הגמ' שם אלא אר"ה דאמר איני יודע מי שנאה והא אתיא כר"י והרא"ש לעיל דמפ' טעמא דמתני' משום דעתו של אדם קרובה אצל בנו אע"ג דאיהו פ' כר"י ופ' לה"ט דיורש יורשה י"ל דניחא ליה לאוקומי מתני' גם בבריא והנה התוס' שם בד"ה נכסי כ' דטעמא דר"ה דהמזכה לעובר ל"ק משום דליתא בבריא ואע"ג דהלואתו לפ' מהני אע"ג דליתא בבריא וכו' לא דמו וכו' ע"ש ודבריהם תמוהים מסוגיא דשמעתין דהלואתו לפ' משום דיורש יורשה או איתא במעמד ג' ונ"ל דכוונתם דהגמ' דפריך הכא דר"נ אדר"נ אמאי לא פריך לה לעיל דרב הונא דאמר נכסי להאי דמעברת דל"מ משום דליתא בבריא אדר"ה דאמר לקמן דקנ"ג הלואתי לפ' מהניא משום ש"מ דאמרי בי רב היינו ר"ה והו"ל להקשות לעיל דר"ה אדר"ה ולשנויי כדהכא ותי' דלא דמו העינינים ולאו בחדא מחתא מחתינהו אבל דידו' פ' בבית זה פסיקא להגמרא דדמי להא דהלואתי לפ':

רשב"ם בד"ה איבעיא להו וכו' שייר מקום הפירות וכו' עכ"ל לפי דברי מהרש"א ז"ל להאי פירושא ס"ל דפירות הוי שיור כיון דמחוברים לקרקע אבל לפי' בתרא דרשב"ם פירות לא הוי שיור דהא מפ' דהבעיא היא אי קנה א' משום דשייר מקום פירות ואי איתא ת"ל משום פירות גופייהו אלא ע"כ דפירות לא הוי שיור כיון דעומדין ליתלש ומ"ש מהרש"א דהו"מ לפרש אי שייר מקום פירות לבעל הפירו' ע"ש דבריו תמוהים דא"כ ליכא נפקותא בבעיא זו דראשון קנה משום דשייר פירות גופייהו ושני ל"ק דממ"נ לא שייר כלל כשנתן לשני ואי ליכא נפקותא לענין קנין א"כ אין מקום לבעיא זו כאן כמ"ש מהרש"א גופיה ומה שהק' מהרש"א כיון דנמלך והיה בדעתו לשייר לנפשיה היכי קאמר את"ל וכו' הא נמלך נמי לנפשיה הוא ע"ש י"ל דכי מעיין ומסתפק מתחילה אי משייר לנפשיה או נותנו לאחר דינו כנמלך דכיון דמסופק אם ישייר לעצמו אם עמד אינו חוזר דתו ליכא אומדנא דלא שביק לנפשיה ומאי. דפריך לקמן דילמא עיוני קא מעיין וכו' היינו שבדעתו ליתן הכל אלא דמעיין אופן החלוקה כמה יתן לכל א' כדפירשב"ם ואהא הוא דמשני סתמא דש"מ בשדעתו ליתן הכל אינו נותן עד שמעיין כמה יתן לכל א' אבל אה"נ דמעיין אם ישייר לעצמו או יתן השאר לאחר ודינו כנמלך ואע"ג דרשב"ם פי' לקמן נמלך היינו דאין דעתו ליתן לאחר לא תידוק מניה הא מספק"ל אין דינו כנמלך שהרי במחלק פי' בשדעתו לחלק הכל הא מספק"ל דינו כנמלך אלא מהא ליכא למשמע כלום והשתא קאמר שפיר את"ל לא משייר במספק"ל תבעי במשייר לנפשיה בלא שום ספק:

דף קמח:

גמ' איבעיא להו הקדיש כל נכסיו וכו' עמ"ש בזה בחי' בנדרים ד"ז ע"א עש"ב:

רשב"ם בד"ה אמר ר"ש וכו' עד דאמר תנו וכו' עכ"ל ר"ל עד דאמר תנו בית זה וידור בו כדאיתא לעיל ומשמע דאם אמר בית זה לפ' לדור בו לא מהני עד דאמר לשון תנו ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש:

דף קמט.

גמ' ולודי איסור דהני זוזי וכו' וק"ל אמאי לא קאמר לודי שהוא חייב לרב מרי חוב כנגד כל מה שיש לו דחוב שעל הגר גובה מנכסיו כמ"ש בעה"ת סוף שער מ"ט והה' בפ"ב מה' זכיה בשם העיטור והרשב"א ע"ש וכיון דהכא לא שייך להשביע כמ"ש התוס' אמאי לא קאמ' לודי שחייב ועיין לקמן דקע"ה ע"א וי"ל במ"ש התוס' בד"ה ואי אגב וכו' אח"ז ראיתי להרשב"א ח"ב סי' רנ"ב שהוכיח מכאן דאם נכסי הגר בשעת מיתתו היו ביד אדם אחר זכה בהם זה שבידו מופקדים שהרי בשעת מיתה חלה זכותו אבל אם לא החזיק בהם אחר אלא לאחר מיתה גובה הב"ח דחל שעבודו דב"ח קודם זכיית האחר עש"ב:

תוס' בד"ה דקא וכו' מיהו יש לדחות ולומר שהמשלח צוה וכו' עכ"ל וההיא דספ"ק דגיטין דוהוא שמונחין בקרן זוית למאן דמוקי לה בש"מ הא דבעי מונחין בקרן זוית ולא אמרי' מצוה לקיים דברי המת משום דחיישי' למנה קבור וכדאיתא התם ואה"נ דמיתוקמא במשליש ולא בעי מונחין בקרן זוית אלא דחדא מנייהו נקט והתוס' לעיל שהק' נוקמה במשליש היינו משום דהשתא דבמשליש מיירי מיתוקמ' אפי' בבריא ועדיף טפי מלאוקמה במונחין בקרן זוית ובש"מ לחוד אבל השתא לפ"ד הללו דלא מיתוקמ' אלא בש"מ משום דבבריא יכול ליתנן מחיים ולא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ליכא עדיפותא במשליש טפי ממונחין בקרן זוית:

דף קמט:

בד"ה שייר וכו' וכן בפ"ק דגיטין וכו' עכ"ל ר"ל דבפ"ק דגיטין מתחילה לא ס"ד הא דכרות גיטא כמו הירושלמי דלא ס"ד מעיקרא הא דכרות גיטא אבל מ"מ חלוקין הם בעיסתן דהירוש' ס"ד דשייר העבד עצמו דעבדא כמקרקעי אבל הגמ' דגיטין ס"ד משום דלא פלגינן. דבוריה וכיון דנכסים ל"ק גם עצמו ל"ק ובפי' פלגי' דבוריה ר"ח פי' משום דלא פי' איזה קרקע ויד בעל השטר על התחתונה אבל ר"י ס"ל דכה"ג מקרי קנה נכסים אלא דיד בעל השטר על התחתונה ולכן פי' ר"י דמדאמר ר"ש אפי' וכו' מוכח דר"מ פליג גם בפירש איזה קרקע שייר ואפי' ל"ל אלא אותו קרקע ול"ק נכסים כלל קנה העבד והביא ראיה מתוספתא וכמו שהגיה מהרש"ל בדברי התוס' והוא מדברי התוס' שם בגיטין ע"ש ולפי"ז גם לפירשב"ם והוא הפי' שכ' התוס' בתחלת דבריהם דעבד' כמקרקעי ושייר גוף העבד ל"ק מגמ' דגיטין דא"כ מאי פלגי' דיבוריה שייכא כאן די"ל דודאי דברי ר"מ הם בשייר קרקע סתם דאיכא נכסים דקנה מלבד השיור וע"כ דטעמא משום דשייר גוף העבד כיון דלא שייך כה"ג פלגי' דיבוריה אלא מדאמר ר"ש אפי' הזכיר שם הקרקע ששייר וע"כ דר"ל אפי' ליכא קרקע אחר אלא זו משמע דר"מ פליג בהא וע"כ דטעמא משום דלא פלגי' דיבוריה וכמו שפי' ר"י ולפ"ז ליתא למה שהגיה מהרש"ל ז"ל בדבור שאח"ז שהתוס' דחו פירשב"ם והתי' שהביא מהרש"א ל"ל כפי' ר"י אבל התוס' דכ' פי' ר"י גם פירשב"ם מתיישב שפיר:

דף קנ.

גמ' ת"ש הכותב לעבדו וכו' ק' לפי' ר"ח שהביאו התוס' לעיל בד"ה שייר דמשום דיד בעל השטר על התחתונה ול"ק נכסים ל"ק גם העבד משום דלא פלגי' דיבוריה לפ"ז מאי קאמר עשו שיור מטלטלין משום דעבדא מטלטלי הא אפי' עבדא מקרקעי כיון דשייר מקצת מטלטלי ל"ק כל המטלטלין ולא פלגי' דיבוריה ול"ק גם העבד וצ"ל דר"נ לשיטתו שם בפ"ק דגיט ן דל"ל דטעמ' משום דלא פלגי' דיבוריה וס"ד דטעמא משום דשייר גוף העבד ודחי ר"א דמשום כרות גיטא הוא אבל ק' לר"א דדחי משום כרות גיטא אמאי לא דחי משום דלא פלגי' דיבוריה ולפי' התוס' דר"א קאמר דר"נ גופיה הכי אמר ניחא אבל לפי' רשב"ם ק' ועיין פי' ר"י שהביאו התוס' שם בפ"ק דגיטין:

תוס' בד"ה עבדא וכו' לענין מילי דרבנן וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים דא"כ מאי פשיט מהמוכר את העיר הא התם דאורייתא הוא ותקשי ליה מתני' גופה אמאי ברישא לא מכר עבדים הא בדאורייתא פשיטא דכמקרקעי דמי וע"כ דהבעיא היא אפי' בדאורייתא ומשום לשון בני אדם כדפירשב"ם וכ"כ התוס' גופייהו בפ"ק דב"ק די"ב ע"א ע"ש ודבריהם כאן צ"ע ושו"ר למהר"א ששון ז"ל סי' רי"ח שעמד ע"ד הללו ע"ש:

דף קנ:

בד"ה ואלו וכו' ואע"ג דשטר מברחת נמי איכא פלוגתא נמי וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דהיינו רב ענן ע"ש ולפ"ד גם רב ענן מודה היכא דגלי דעתיה לפי תי' התוס' וכ"כ התוס' שם מסברא דנפשייהו וחלקו על רש"י דפי' דרב ענן פליג אפי' גלי דעתיה דס"ל דהגמ' לקמן דאמר היכא דגלי דעתיה מודה היינו רבנן דרשב"ג וא"כ מה שהוכיחו התוס' כאן בתי' מגמ' לקמן אינו מוכרח לפ"ד מהרש"א ואין להקשות לשי' רש"י מאי פריך הגמ' שם מברייתא דפלוגתא דרשב"ג ורבנן נימא ש"ה דגלי דעתיה די"ל כיון רס"ד דרבנן אפי' בכולה קנה א"כ אפי' גלי דעתיה דהא בכולה איכא סברא דלא שבקה נפשה ודמי לגילוי דעת ויש מקשי' על פי' מהרש"א דלפ"ד אמאי דחקי התוספות לקמן בר"ה אפי' דבמקצת מיירי נימא אפילו בכולה ומ"ש בגמ' אפי' למ"ד מברחת וכו' היינו רב ענן:

דף קנא.

פירשב"ם בד"ה הני לעמר' וכו' כגון שקנו מידו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ועיין להכנה"ג סי' רנ"ג מ"ש בזה והבאתי דבריו לעיל דקמ"ז ע"ב ע"ש:

דף קנא:

תוס' בד"ה מתה וכו' כי אין נראה לו' שיחלוק רבא וכו' עכ"ל עיין מה שפי' מהרש"ל ומה שהק' מהרש"א דהא רבא קאמר דבעי קנין וא"כ ע"כ ר"ן דלעיל בקנין מיירי וא"כ להמק' נמי נאמר כן ע"ש ל"ק דלרבא בלא קנין ל"ק כלל אפי' מת אבל להמק' דס"ל דקני במת א"כ אפילו עמד א"ח דר"נ לעיל בכל ענין דקני מיירי משא"כ לרבא דל"ק כלל א"כ א"ש דר"נ לא מיירי אלא באופן דקני ובפי' דברי התוס' נ"ל ע"ד מ"ש מהרש"א בסגנון אחר והוא כיון דלהמק' בלא קנין קני אם מת ובקנין אם עמד א"ח מאי פריך לרבא נימא דרבא ה"ק הרי היא כמתנת בריא דאם עמד א"ח ודוקא בקנין אבל בלא קנין אם עמד חוזר לאפוקי ממר זוטרא אבל מ"מ מודה רבא דקני במת בלא קנין אלא ע"כ דס"ל להמק' דבמקצת אין סברא לחלק בין מת לעמד וא"כ ק' אמאי נקט מתה זוהי קושי' התוס' ומשום די"ל דלעולם יש לחלק בין מת לעמד במקצת ומאי דפריך לרבא משום דרבא לא הזכיר אם עמד ומשמעות דבריו דה"ק הרי היא כמתנת בריא לענין דבעי קנין דר"ל בעי קנין בדין מתנת בריא אבל לעולם אם עמד חוזר לזה כ' אין נר' לומר כן בסברת רבא דהא ר"נ לעיל וכו' ותי' דאפי' דסברת המק' היא לחלק בין מת לעמד מ"מ משמע ליה מדברי רבא מדקאמר הרי היא מתנת בריא לכל מילי דבלא קנין ל"ק אם מת כדין מתנת בריא ממש:

בד"ה תנו וכו' והא דקתני תן גט זה אשמעינן חידוש וכו' עכ"ל התוס' שם בגיטין כ' אי גרסי' זה אתיא מתני' כר"מ א"נ אפי' כרבנן וכו' והא דקתני תן גט זה אשמעי' חידוש וכו' עכ"ל ונר' עיקר דמ"ש אשמעי' חידוש קאי גם לתי' קמא דכ' דכר"מ אתיא דמ"מ אמאי לא נקט תנו דאתיא לכ"ע וע"כ לאשמעי' חידוש דאפי' דחוב הוא מ"מ מתחיל מחיים מקרי ולכן כ' שם כשדחו החידוש דל"נ זה ולא ניחא להו במ"ש תחילה דכר"מ אתיא ודלא כמהרש"א שם ע"ש:

בד"ה תנו מנה וכו' ועי"ל דמצי לאוקמה וכו' עכ"ל נראה עיקר דדברי הגהה הם שהרי התוס' בדבור הקודם מסקי דגרסי' תנו גט ומשמעות תנו היא אינו בעין לחוד כמו שנר' מדברי התוס' בדבור הקודם ודלא כמהרש"א ז"ל:

דף קנב.

גמ' והאר"י א"ש ש"מ שכ' נכסיו וכו' עיין בהרא"ש והא דלא מוקי לה הגמ' במסר משום דא"כ הול"ל אע"פ שקנו מידו ומסר: :

תוס' בד"ה מתנת וכו' ועוד לשמואל וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דקושיתם ממתנת ש"מ בכולה דמדרישא בקנין סיפא בקנין ולשמואל אמאי קנה במת אבל משייר ל"ק דלא אמרי' לא גמר להקנות אלא אי הקנין יפר וכדפירשב"ם ויש להבין דמאי ק"ל מלא שייר נוקמה למתני' במסר מחיים וי"ל דבמסר וקנה אסי' עמד א"ח לשי' רשב"ם כמו שמבואר לקמן ועי"ל דכמו דדוחק להעמיד מתני' במיפה דא"כ הול"ל הגמ' במאי דקאמר והלכתא מתנת ש"מ במקצת בעי קנין והוא שמיפה כמו שפי' מהרש"א בדבריהם כן נמי אין להעמידה במסר דא"כ הול"ל והוא דמסר איברא דדברי מהרש"א תמוהים דבמתנת ש"מ במקצת לא בעי מיפה דלא אמרי' בהא לא גמר להקנות וכו' שהרי הקנין אינו מיותר וא"כ אין מקום לו' והוא דמיפה גבי מתנת ש"מ במקצת ע"כ נר' דמ"ש התוס' דוחק להעמידה וכו' היינו עמ"ש בגמ' גבי והלכתא וכו' מצוה מחמת מיתה עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה דמשמע דאם מת מיהא קנה ואי איתא הול"ל והוא דמיפה דמצוה מחמת מיתה ומתנת ש"מ בכולה כי הדדי נינהו:

דף קנג.

פירשב"ם בד"ה כמקנו אינשי וכו' שכותבין או מקנין וכו' עכ"ל ר"ל מקנין ומפרשי' ביה ליפויי כח כדלעיל דהא אליבא דשמואל קיימינן והא דפירשה רשב"ם כשמואל ולא ניחא ליה לפ' דהכא רב הונא קאמ"ל והוא אמר כי רב דלעיל דס"ל כרב משום דכיון דקבעו הגמ' להאי מעשה בתר דשלחו לשמואל משמע דאפי' שמואל מודה קאמר:

דף קנג:

גמ' אמר אביי השתא ומה וכו' הר"מ ספ"ח מהלכות זכיה פ' כאביי והוסיף ואין העדים מצויין לשואלם ע"ש למדנו מדבריו דמתנת ש"מ אפי' ליתנהו העדים קמן דנין ע"פ השטר ולא אמרי' כיון דמה שדנין ע"פ השטר אינו אלא תקנת חכמים דמדאורייתא מפיהם ולא מפי כתבם לדעת הר"מ ופ' מרן בסי' כ"ח ע"ש ומתנת ש"מ דרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדי' שהרי הכא ליתנהו לעדים ודנין ע"פ השטר במתנת ש"מ והעה"ש שם בסי' כ"ח אות ח' נסתפק בזה ע"ש:

פירשב"ם בד"ה אמר רבא וכו' והמפ' דר"א ארבא קאי וכו' עכ"ל דבריו מתבארים מתוך דברי הרא"ם הובאו במקובצת ע"ש:

דף קנד.

גמ' ורבנן סברי מודה בשטר וכו' והיינו משום דאי בעי אמר מזוייף וק' דהגמרא לעיל ד"ו בעי אי אמרינן מגו במקום חזקה וליפשוט מהכא דלרבנן אמרי' מגו אע"ג דאיכא חזקה דבתר השתא דבריא הוא ועיין מ"ש שם:

תוס' בד"ה ועוד וכו' ועכשיו הושחרו וכו' עכ"ל עיין להמ"ל בפ"ב מה' אישות מ"ש בזה ע"ש:

בא"ד כדאמרי' בנדה גומות אע"פ שאין שערות וכו' עכ"ל ק"ק לפ"ז מ"מ ליבדוק שמא ימצאו שערות ואמאי לא הזקיקם רע"ק לבדוק כלל וטפי הי"ל להתוס' למי' דכיון דבעי' ב' שערות בגומא אחת כדאיתא התם שמא אחר מיתה נעשית הגומא ועיין בחי' הרמב"ן ז"ל:

דף קנד:

רשב"ם בד"ה איהו כל כמיניה וכו' מ"ל לשקר במקו' עדי' וכו' עכ"ל אין להקשות לפ"ז מאי קאמר ר"י לאו משנתנו היא זו הא במשנתנו ליכא אנן סהדי וכו' ור' קמ"ל דלא הוי מגו במקום עדים ואי ר' ינאי לאו בפסי' ואמנה מיירי מאי פריק ר"ז אם יכפור וכו' הא ר"י דאמר א"צ לקיימו בפסים ואמנה הוא משום דהוי מגו במקום עדים די"ל דבמשנתנו נמי איכא חזקה דמדהשתא בריא כדאמרי' לעיל והך חזקה מדמה לה לאנן סהדי ולהכי נמי הגמ' לעיל דעביד צריכותא לא קאמר צריכותא מהאי טעמא דאנן סהדי וכו':

תוס' בד"ה ברם וכו' וכולה סוגיא דלעיל ליתא וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דגם מ"ש והלא משמך אמרו יפה ערערו וכו' ליתא לפי"ה ע"ש ולא ידענא אמאי הא לפי' המסקנא נמי קשיא כיון דרבנן דהלכתא כוותייהו ס"ל דא"צ לקיימו אמאי יפה ערערו וכו' וע"כ לומר דלא אמרה מעולם:

דף קנה.

בד"ה איתמר וכו' וא"ת תקש' דרבא אדרבא וכו' עכ"ל התוס' שם בפ' הניזקין כ' דאין לו' דהכא משמיה. דר"נ ואיהו לא ס"ל. דהא קאמר הא דרבא מכללא דההוא עובדא דאורי רבא ואיך הורה דלא כשמעתיה ע"ש והרז"ה בס' המאור בשמעתין פי' כפי' התוס' דהא דרבא מכללא איתמר אהא דאמר בן י"ח ואח"כ הק' דרבא אדרבא דפ' הניזקין ותי' הא דידיה הא דרביה ע"ש וצ"ל לדעתו דאע"ג דרבא פליג אר"נ מ"מ בהוראה אינו סומך על סברתו אלא מורה כס' רבו ר"נ דלא כהתוס':

דף קנה:

גמ' אלא א"א בן ך' כי בדקו מאי הוי ק"ל נימא דמ"ד כן ך' ס"ל כמ"ד לקמן תוך זמן כלאחר זמן ושנת עשרים גופה יוכל למכור ולא הוי סריס עד שיהיו עשרים שלמים כמ"ד שם בנדה ולגי' שכ' התוס' בד"ה איתמר דרבא אמר כן ך' ניחא דרבא גופיה אית ליה תוך זמן כלפני זמן אבל לגי' הספרים ק' וי"ל דפריך להלכתא דפסקי' לקמן בגמ' הלכתא בן ך' והלכת' תוך זמן כלפני זמן:

שם א"ל ר"א לאמימר השתא ומה זביני וכו' י"מ אמ"ש התוס' בגיטין דנ"ט ע"א אמאי ל"ק קרקע דמהני מתנה כמו פחות מבן ך' ע"ש ומאי קושי' הא התם ר"א קאמ' לה ואיהו פריך אדאמימר הכא ונימא דפליג אאמימר ולא קבל תשובתו:

שם התם בעי' ועמדו ב' האנשים וכו' עיין לרש"י בפ' החובל דפ"ח ע"א שכ' מועמדו ב' האנשים עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש והגמ' דלא קאמר טעם זה משום דאיירי בשומת קרקע כמ"ש התוס' וגם לפירשב"ם איירי נמי גם בשומת קרקע ולא שייכא הזמה בכה"ג אבל אין לתרץ דחייב הקטן כשיגדיל כמ"ש הג"א בפ' החובל גבי קטן שהזיק דודאי לא דמיא הזמה להזיק דהא כשהוזם לא הזיק כלל: :

רשב"ם בד"ה אית דגרסי וכו' אלא כבת שב וכו' אלא מעשה שהיה וכו' עכ"ל והגמ' דפריך ולישלח תינוקת בת י"ב הא דלא פריך בת שב משום דהנהו דשלחו ודאי דלא ידעי מתני' דהפעוטות והיה פשיט"ל דבעי' גדולה ורבא השיב להם לעובדא ששאלו עליה ולא חש להשיב למה שלא שאלו ורשב"ם דכ' משום מעשה שהיה נקט לפום שינויא דגמ' ועיין להריטב"א בגיטין שכ' דדעת רבינו האיי גאון דדוקא כדי חייו הוא דממכרו ממכר במטלטלין ע"ש ולפ"ז י"ל האית דגרסי דהכא ביותר מכדי חייו מיירי ול"ק מ"ש רשב"ם:

דף קנו.

גמ' ל"נ אלא ליבום דתנן וכו' מהרימ"ט חא"ה סי' מ"א הקשה מכאן לס' ר"י בר"י דקטן שקידש לו אביו אשה הוו קדושין דזכין לאדם שלא בפניו דלפ"ז נוקמה הכא בקידש לו אביו אשה וכ' דאי הא דזבין אינו אלא מדרבנן ניחא דבקדושין דרבנן לא בעי בדיקה וסמכינן אחזקה דכשהגיע לכלל שנותיו חזקה שהביא סי' עש"ב ותמהני דהא מוקי לה ביבם והתוס' בפ"ק דקדושין די"ט הוכיחו דביאת בן ט' אינה אלא מדרבנן ביבום הרי דלא סמכי' אחזקה אפי' בדרבנן וי"ל דמיירי ביבם שיבם ולא בדקוהו ואח"ז בא לגרש ובא עליה קודם הגירושין ובעי בדיקה דאי הביא ב"ש סגי בגט ואי לא הביא ב"ש צריך חליצה מדאורייתא ולא הביא הגמ' מהא מתני' דבן ט' אלא להודיע שיכול ליבם כשהוא קטן ולא אמרי' דגם ביבום בעי גדול שראוי להקמת זרע אבל קטן הוי פוגע באשת אחיו שלא במקום מצוה וע"ז הוא שריבא המשנה דבן ט' אבל הכא מיירי לענין דסגי בגט או לא ועיין להמש"ל בפ"ו מה' אישות:

תוס' בד"ה וכי וכו' ואם היה ספיקא וכו' עכ"ל ר"ל דאין לתרץ דבודקין שאם לא ימצאו שערות א"צ לגרש ותהא מותרת לכהונה דהא אפי' לא ימצאו שערות צריכה גט דספיקא הוא שמא נשרו ולשונ' אינו מדוקדק ותירצו דבודקין כדי שלא תהא מקודשת ולא חייש שמא נשרו ובגירושין כמי בודקין כרי שאם לא ימצאו שערות א"צ לגרש ומתורץ ב' הקושיא שהקשו ועיין במקובצת ולה' המגיה בס' מש"ל בפ"ו מה' אישות:

בד"ה לאפוקי וכו' ומיהו צ"ע וכו' עכ"ל עיין להמש"ל בפ"ב מה' אישות ולמהרש"א בספר משחא דרבותא חא"ה סי':

דף קנו:

פירשב"ם בד"ה שהיתה וכו' אם מתנ' ש"מ בלא שיור וכו' עכ"ל היינו למאן דמוקי לה לעיל דקנ"א במחלק ועיין למהרש"ל דלא זכר סוגיא דלעיל וראיתי במקובצת שהק' למ"ש רשב"ם דלר"א כיון שבקנין היא אם עמד אינו חוזר הא בגמרא בספ"ק דגיטין מוקי ר"מ כר"א דבעי קנין במתנת ש"מ ולעיל בדקנ"ג מוקי ר"מ כר"נ בהך פלוגתא דמי מוציא מיד מי והשתא הא בין ש"מ בין בריא תרוייהו חד דינא אית להו וכן הק' ה' דברי אמת כקו' דס"ט ע"ד מדנפשיה ע"ש ול"ק די"ל דלפום הך אוקמתא מוקמי' לדברי ר"א בלא שיור אבל בשיור ומצוה מחמת מיתה גם לר"א לא בעי קנין ופלוגתא דמי מוציא מיד מי מיתוקמא דתרוייהו מודו דבשעת המתנה אמר בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה אלא דאי בריא הוא הוי מתנת בריא אבל אי ש"מ הוא אית ליה דין מצוה מחמת מיתה דאם עמד חוזר:

תוס' בד"ה קונין וכו' ואפי' בשבת וכו' כדאמר בהזורק וכו' עכ"ל דשמעתין י"ל מיירי בכל נכסיו דהקנין יתר הוא וכמאן דליתיה ולכך קונין בשבת ועי"ל ועיין במקובצת:

בד"ה זכין וכו' כיון דגדול יכול לקנות לא תקון : וכו' עכ"ל ק' הא זכין לאדם שלא בפניו כמו שהק' בתחילת דבריהם וי"ל דגדול כיון דיכול לקנות ולא קנה בעצמו ש"מ דלא ניחא במתנה וחוב היא אצלו וכ"כ מהרימ"ט חא"ה סי' מ"א לתרץ קושיא אחרת ע"ש:

דף קנז.

פירשב"ם בד"ה אליבא דר"מ וכו' כ"ש דמשתעבדי וכו' עכ"ל תרתי קאמר כ"ש הכא שהוא שעבוד וגם איתנהו בעולם. וא"ש לפ"ז מ"ש בדבור שאח"ז דשאני שעבוד מקנין כדפי' וכו' א"נ מ"ש בדבור שאח"ז דשאני שעבוד מקנין היינו נמי משום דאיתנהו בעולם ואחר שאתגייר וכו' דפליגי רבנן מקרי ליתנהו בעולם דאין בידו כמ"ש התוס' בקדושין דס"ב אבל מכר מצויין הן קרקעות לימכר ורשב"ם דנקט בדבו' זה הק"ו מפירות דקל עדיפא מינה קאמר דאפי' פירות דקל דליתנהו כלל בעולם ס"ל לר"מ קנה אבל אה"נ דאתי בק"ו מאחר שימות בעל ואחר שאתגייר:

תוס' בד"ה אמר וכו' מתני' עדיפא ליה וכו' עכ"ל ובמאי דמשני מיניה קאמרת יתורץ גם את זה דכיון דהשתא לא מבע"ל אלא בהוריש ומשום דמלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין י"ל דר"נ ס"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין והוי כמו מיניה וא"ש שקבעו דבריהם בדברי רב יוסף ודלא כמהרש"א ז"ל:

בד"ה דאקני וכו' שיקנה נכסים וימכור עכ"ל ק' דמכירה מאן דכר שמה הלא העיקר הוא בקנייה ועוד ק' הרי מבואר בגמ' בפ"ק דמציעא דט"ז ע"ב דהאומר שדה זו כשאקחנה קנויה לך דמהני למ"ד אדם מקנה דשב"ל וא"כ ע"כ דמקרי עבדי דאתו ונ"ל דהתוס' כאן אזלי כחד תי' שכ' לעיל דע"ט ע"ב בד"ה אימור דלר"מ בחד מי יימר מקרי עבידי דאתו ובתרי מי יימר לא מקרי עבידי דאתו ומתבאר בגמ' בפ"ק דמציעא שם דטעמא דמ"ד אדם מקנה דשב"ל משום דסמכא דעתיה דלוקח וכיון דסמכא דעתיה דלוקח אז המוכר ניחא ליה דליקו בהימנותיה ע"ש כל הסוגיא וא"כ כיון דהאי שעבוד דאקנה אינו אלא לענין דאם קנה ומכר אבל אם לא מכר בלאו דאקנה גבי אפי' מגלימא דעל כתפיה וכיון דאיכא תרי מי יימר שיקנה ומי יימר שימכור לא חייש בזה הקונה ולא סמכא דעתיה דקונה על השעבוד הזה וכיון דלא סמכא דעתיה דקונה אז לא אמרי' ניחא ליה דליקו בהימנותיה דלא אמרי' הכי אלא עוכא דהלוקח סומך ע"ד המוכר וניחא הכל שפיר ובהכי ניחא דלא קבעו התוס' דבריהם לעיל במאי דקאמר אליבא כר"מ לא תבעי לך דלעיל בקנה לבד מיירי ובחד מי יימר מתרי עבידי דאתו ועיין לה' קצה"ח סי' קי"ב סק"ג שנעלם ממנו דברי התוס' לעיל דע"ט שהבאתי גם ע"ש שהצריך עיון בדברי התוס' כאן:

דף קנז:

פירשב"ם בד"ה פסולים וכו' ומיהו אם ההלואה היתה וכו' כדאמר להו רבה וכו' עכ"ל דבריו הללו סתראי למ"ש רשב"ם גופיה שם לקמן דקע"ב דשם כ' דוקא בשטרי מכר ומתנה ודוחק לו' דדבריו כאן לשי' ר"ח שהביא שם ונ"ל דתנא דקתני פסולים משמע אפי' מבני חרי לא יגבה ואפי' מזמן ב' וטעמא משום קנס כדאי' בפ' אז"נ וע"ז קאמר רשב"ם דכה"ג דהיתה הלואה בא' בניסן לא קנסו כיון דאיכא שטרי דמכר ומתנה דכותבין כן תלינן דטעו דהדין כן גם בשטרי הלואה ולא קנסו בכה"ג וגבי מבני חרי אבל ממשעבדי לא גבי דעדים שבשטר הוא דמפקי קלא:

שם בד"ה הא מני ר"מ וכו' מיהו לא שכיחא מילתא וכו' עכ"ל ובס"ד דגמ' דרבנן היא ודאקני משתעבד הא דקתני מאוחרין כשירין בכל ענין נמי איתיה אפי' לא כתב דאקני דס"ל לרשב"ם דאחריות דאקני נמי ט"ס ולהסוברים דאחריות דאקני לאו ט"ס ס"ל דמאוחרין כשירין דוקא בכתב דאקני מיירי אע"ג דשכיחא מילתא דלא יכתוב דאקני כיון שאינו מוכרח לכתוב אחריות דהא אחריות ט"ס לרבנן:

בד"ה ואת"ל וכו' ויקנה בתרא עכ"ל משמע בתרא לחוד ולא קמא כלל ולפי"ז הו"מ למיפשט הבעיא מברייתא דמייתי בסמוך דקתני און השבח מב"ח דע"כ לאו דבתרא לחודיה ועיין להנ"י ולהש"ך סי' קי"ב סקי"ב ע"ש :

תוס' בד"ה המוקדמין וכו' יקרעוהו וה"ה הך משנה דהכא משמע פסולים וכו' עכ"ל כצ"ל וכן הביא לשונם הש"ך סי' נ"ב ע"ש:

בד"ה גובה ואפי' דאקנה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ועמ"ש בחידושינו במציעא דט"ו ע"ב :

דף קנח.

בד"ה ובה' וכו' מסתמא ל"פ ארב ושמואל וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל אמאי לא ק"ל ארו"ש גופייהו וגם אר"ל דלקמן ע"ש והעה"ש אה"ע סי' צ"ו כ' דבנצ"ב לא בעי שבועה לר"ל דס"ל חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ודוקא במנה ומאתים דתנאי ב"ד הוא דבעי שבועה וכמ"ש התוס' בפ' השולח וא"כ רו"ש נמי י"ל דס"ל כר"ל אבל ר"י ע"כ דלא ס"ל חזקה דר"ל מדקאמר בערכין אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ ריבית אוכלת בהם או לכתובת אשה ולא קאמר גם לתוך זמנו ע"ש וצ"ל לפ"ז דהו"מ התוס' לתרץ לרבי אלעזר דאית ליה חזקה דר"ל אלא דעדיפא מינה קאמרי דר"א גופיה ל"ל דרו"ש ומ"מ דוחק הוא לו' דהתוספות דהכא דלא כמ"ש הם עצמן לעיל דף ה' דשם כ' דמסתמא ר"י אית ליה חזקה דר"ל ונ"ל קושי' מהרש"א ז"ל דהתוס' פשיט"ל גם בקושית' דלמ"ד בחזקת יורשי האשה י"ל דאדם מוריש כיון דמוחזקת וכמו שטר העומד ליגבות לב"ש ולא קשיא להו אלא למ"ד בחזקת יורשי הבעל דאמאי תני בחזקתן הא אפי' אין מוחזקין לא זה ולא זה יורשי הבעל זכו כיון דאין אדם מש"ל ותי' דמ"ש בחזקתן דהיינו בחזקת יורשי הבעל לא נקטיה אלא לו' דלא הוי בחזקת יורשי האשה ולפ"ז רו"ש י"ל ס"ל כמ"ד בחזקת יורשי האשה ולר"ל ל"ק קושיתם כיון דכליל להו בחדא מחתא ותני בחזקתם ולר"א הו"מ למי' הכי אלא דעדיפא קאמרי וכדכתי':

בא"ד דא"כ כי מקשה וכו' ופריך נמי מברייתא ץ דמוקי כב"ש וכו' עכ"ל ע"ש בגמ' דהברייתא דמוקי כב"ש לא מיירי כלל בכתובה ועוד דאי ביחד מיירי אמאי האב נשבע ועיין להתוס' בפ' החולץ דל"ח ע"א שגם דבריהם שם קשים לשמוע וצ"ל דגי' אחרת. הי"ל בגמ' דאברייתא קמייתא דמיירי בכתובה משני נמי ב"ש היא וקצת יל"ד בדברי התוס' אמאי לא דחו מ"ש מקודם דמיירי בפוטרה מן השבועה מגמ' דשבועות דלא מוקי לה בפוטרה ועיין להעה"ש ח"מ סי' ע"א אות ל"ב מה שהוכיח מדברי התוס' הללו ע"ש ועפי"ה ליתא:

דף קנט.

גמ' אבל אחרים יכולים לקיים כתב ידו לפירשב"ם דהוחזק בב"ד היינו שמעידין שחתמו על הקיום קודם שנעשה גזלן לא א"ש מאי דקתני בברייתא זו אחרים יכולים לקיים כ"י דהא על הקיום הם מעידין ולא על כתב ידו אלא דר"ל דמעידין על הקיום וממילא מתקיים כ"י ולפי' התוס' ניחא טפי:

תוס' בד"ה ולימרו וכו' אבל אין להביא ראיה מדאמר בסמוך וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים דמאי ס"ד דהא הגמ' קאמר בהדיא בסמוך דמטעם מכח אבוה דאבא קאתינא הוא וביותר ק' דברי הרא"ש בבכורות בפ' י"ב שהביא ראיה משמעתין דב"ח אינו גובה מן הראוי וכבר דשו בה רבים:

בד"ה ואע"פ וכו' מכאן י"ל שאם היו ב' וכו' עכ"ל ק' מאי עדיפותא יש בב' ועיין בתומים סי' מ"ו מ"ש בזה:

דף קנט:

גמ' אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ל"ב הביא מי שסובר דדוקא לאחין אבל לאב היכא דאיתיה לאב ואמו גרושה יורשה בקבר להנחיל לאב ע"ש ועמ"ש בחי' לעיל דף י"ג ע"ש:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה