משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת בבא בתרא · פרק שמיני
דף קח.
בד"ה ואחין וכו' וא"ת א"כ אחין מן האב נמי לא ליתני וכו' עכ"ל הק' מהר"ם שיף ז"ל נימא דקמ"ל דיורשין מצד עצמן מצד אחוה ולא מצד משמוש לבד ונ"מ לבן שמכר בנכסי אביו ע"ש ול"ק דע"כ דקושטא הוא דאין יורשין מצד אחוה אלא מצד משמוש דאי מצד אחוה אחים מן האם גמי לידתו דהא אחיו סתמ' כתי' ומשפחתו לא כתיב אלא בשאר יורשין והתוס' בסמוך לא ב' אלא דהו"א אחים מן האם לירתו מצד אחוה קמ"ל מתניתין דאין האחין יורשין אלא מצד משמוש וד"ז לא שמעי' ליה אלא מדתני אחים מן האם לא נוחלין וכו' והא דאמרי' לקמן דאחי האב מכח אב קאתו ומשמע דאחין מן האב לאו מכח אב קאתו דהא הוה ס"ד דאחין קודם לאב אי לאו קרא י"ל דאחר דגלי קרא דאב קודם לאחין מסתבר' לומר דאחין מכח אב קאתו והתוס' שהוכיחו המשמוש מבני אחיות הו"מ לאוכוחי מאחים מן האב אלא דמשום דמהא גופה לא שמעי' לה אלא מדין אחים מן האם דנשנית לבסוף לכך הוכיחו מבני אחיות דנשנית קודם ועיין מהרש"א בד"ז:
בא"ד תו לא הוה צריך למתני אחי האם וכו' עכ"ל ור"ל דגם בני אחיות ל"צ למתני דשמעינן המשמוש מאחי האב ואין להקשות דנימא דהו"א אחי האם לא נוחלין ולא מנחילין לכך אצט' למתני אחי האם משום מנחילין די"ל דכיון דשמעי' דין המשמוש מאחי האב ע"כ דאחי האם מנחילין דהא האם ודאי יורשת אחיה ואיכא משמוש:
דף קח:
פירשב"ם בד"ה אדרבא וכו' ואם אין לו בת וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ולפ"ד צ"ל דקושית אדרבא היא מהגמ' ולא מהברייתא וכן הוא בברייתא בת"כ גבי שדה אחוזה ע"ש דאי סיום הברייתא לא יתכן לומר דלא תירצה הברייתא הקושי' וסמכה ע"ד הגמ' דלקמן ומאי דפריך טעמא דאיכא וכו' הוא מקשה אחר וקושי' דמה ראית של הברייתא היא דנימא אח ואח"כ אב ואח"כ בן ולא כקושי' אדרבא:
תוס' בד"ה יכול וכו' בבן הגר וכו' עכ"ל ואין להקשות דכיון דממשמשת משהגר א"כ אפי' יש להמת בן יורש אחיי של מת עמו מכח אביו הגר וקרא קא' דדוקא אם אין לו בן הוא דיורש אחיו די"ל דקרא על חלק המת המגיעו מכח אביו הגר דאם אין לו בן יורש אחיו הכל אבל אם יש לו בן יורש חלק אביו המת אבל אי ממשמשת עד יעקב לא ניחא להו למי' על חלקו קאמר דכיון דמתחלק על כל ישראל אינו מגיעו אלא משהו ודוחק לאוקומי קרא בהכי אבל ק' דהיכי מיתוקמא קרא דבנות צלפחד דכתיב ונתתם את נחלת אביהם להם כיון דממשמשת עד יעקב וצ"ל דקרא דבנות צלפחד על חלק המגיע לאביהם אחר שמתחלק לכל ישראל ושבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה אבל הני קראי ניחא להו טפי לאוקומי בגר כדכתי' ושוב הראוני שה' מחנה יהודה נרגש מזה:
בא"ד א"נ היכא דאיכא בן ובת ואח וכו' עכ"ל ק"ק למ"ל למינקט אח הא בבן ובת סגי דכי ממשמשת לאביו אז האח של מת הוא בנו של האב ושוב אין לו' ממשמשת עד יעקב וי"ל דהו"א דדוקא דיש בן ובת להמת דליכא משמוש כלל אבל באח כיון דצריך למשמוש אמרי' ממשמשת עד יעקב אבל מדכתיב אחיו ע"כ דבמקום אח נמי לא אמרי' ממשמשת עד יעקב ולכך נקטו אח ובהכי י"ל מה שהק' מהרש"א בסה"ד למ"ל הקרוב וכו' די"ל דלפום סברא דהשתא אצט' אחיו כי היכי דלא נימא ממשמשת עד יעקב מיהו הא ליתא דהא מילתא שמעי' לה מדכתיב אחי אביו:
בא"ד א"כ נמצא כל נחלות מתעברות וכו' עכ"ל הק' מהרמ"ש ז"ל דא"כ נשמע מזה דלא כלה שבטא דאי כלה שבטא א"כ מתעברות משבט לשבט ולקמן אמרי' גמירי משמע דלאו מקרא שמעי' לה ע"ש ולק"מ דדוקא כי כל השבט קיים ומתעברת הנחלה איכא משום לא תסוב דאז הוא גרוע משאר השבטים אבל אי כלה שבטא ומתחלק לכל ישראל ליכא משום לא ץ תסוב דאז כל ישראל שוין בנחלתם:
בא"ד אהאי קרא דאחי אביו סמיך וכו' עכ"ל הק' מהרמ"ש ז"ל לפ"ז מה מתרצי התוס' לעיל דלא קתני מתני' אחי האב משום דשמעי' המשמוש מבני אחיות הא הול"ל אחי האב לאשמועי' משמוש למעלה ואי בני אחיות הוי משמוש למעלה א"כ גם אחיו הוי משמוש למעלה וא"כ לא אצט' למכתב אחי האב דמאחיו שמעי' משמוש למעלה ע"ש ונ"ל דאי לא כתב אחי אביו הו"א אחיו מכח אחוה הוא ולא מכח משמוש אבל אחר דאשמועי' מאחי האב מסתברא דגם אחיו מכח משמוש ונ"מ דדוקא אחיו מהאב אבל אי מכח אחוה אפי' אחיו מן האם והשתא מתני' דקתני אחיו מן האם אין מנחילין ע"כ אחיו מן האב מכח משמוש וא"כ בני אחיות נמי מכח משמוש הוא דהאם אינה יורשת אחיה אלא ע"י ממשמשת לאביה ויורשת מכח אביה וא"כ בני אחיות משמוש דלמעלה הוא ועיין בתשו' הרשב"א ח"ב סימן כ"ז ובמה שכתבנו לעיל בדברי התוס' בד"ה ואחין ע"ש:
בד"ה כלום וכו' אלא ודאי מהאי טעמא וכו' עכ"ל לפ"ז בברייתא הומ"ל נמי שכן קם תחת אביו ליבום ועיין למהרש"א ז"ל בקדושין די"ז שכ' לפי המסקנ' הכא חדא והכא לא כלום ע"ש ולפ"ד התוס' דהכא תרתי נינהו אלא משום דבברייתא לא קתני עדיפותא דיבום לכך נקט חדא דהיינו חדא מהנהו דקתני בברייתא:
דף קט.
רשב"ם ד"ה במקום וכו' ומנין שהאב יורש אמרת ק"ו וכו' עכ"ל בספרי שם מסיים ק"ו מאחיו מן האב שאינו יורש אלא מכח האב כ"ש האב ע"ש ולפ"ז צ"ל שהאחים שהם יורשין לאו מכח אחוה אלא מכח האב וזה סיוע למ"ש לעיל בתוס' בד"ה ואחים דלפום קושטא דמילתא אחים לאו מכח אחוה אבל ק' דא"כ אמאי אצט' והעברתם למדרש ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחים הא כיון דפשיט"ל דאחים הם מכח האב ממילא שמעי' דכי איתיה לאב הוא יורש קודם אחים ע"כ נר' עיקר כגירסא אחרת דגרסי' שם בספרי ק"ו מאחים וכו' והיינו אחי אביו דהם ודאי מכח האב כדאמרי' בגמ' לעיל וכ"נ מדברי התוספות בד"ה במקום ועיין להסד"ר שם בספרי ע"ש:
בד"ה ואימא וכו' ואכתי אב מנלן דירית מקמי אח וכו' עכ"ל משמע ליה לפרש כן משום דפשט' דפירכא דואימא וכו' הוא על עיקר מאי דנחית תנא דברייתא למדרש דהיינו דבעי למדרש דאב קודם לאחין:
דף קט:
תוס' בד"ה א"כ וכו' אלא ק"ק דהשתא משמע וכו' עכ"ל לא ידענ' מאי קשיא להו הא כיון דליכא שום סברא להעדיף אח מבת וליכא למטעי בהא ע"כ דאין כוונת התורה למדרש במקום בת אתה מעביר נחלה מן האחים דאין זו העבר' וע"כ דכוונת התורה היא במקום בת אתה מעביר נחל' מן האב וכיון דע"כ כוונת התורה כן שמעי' דהיתה הסברא מבחוץ להעדיף אב משום יוצאי יריכו ומדכתיב והעברתם הוא דשמעי' דהסברא מבחוץ כן אבל אי לאו קרא לא ידענא הסברא איך היא וכ"נ מדברי התוס' לעיל דלא ידעי' הסברא אלא מדכתיב והעברתם אבל להעדיף אח מן הבת ליכא שום סברא ולכך ליכא למדרש במקום בת אתה מעביר מן האחים:
דף קי:
רשב"ם בד"ה א"ל אביי ' וכו' והכי אבע"ל למכתב וכו' וזרע אין לו וכו' עכ"ל ובסמוך כ' ולא כתיב ונתתם את נחלתו לבנו או לבתו ועמ"ש מהרש"א בזה ונ"ל דדבריו דבסמוך אזלי לפי רבותיו דאפי' דידעי' דבת יורשת עם הבן אכתי י"ל דאין יורשת לחודה וא"כ דברי אביי מתפרשין שפיר לכתוב בן ובת ומקשה ר"פ דאכתי לא ידענא דיורשת לחודה אבל דבריו כאן הם לפירושו דגם ר"פ מודה דאי אשכחן דיורשת עם הבן ידעי' שפיר דיורשת לחודה כי ליכא כן ולפי' זה ליכא לפרושי דברי אביי לכתוב בן ובת דא"כ מאי פריך ר"פ אלא ע"כ דדברי אביי לכתוב וזרע אין לו וע"ז פריך ר"פ דהו"א דאינה יורשת כלל וצריך לדחוק לפ"ז דמאי דלא כתיב בן ובת משום דאצט' לכדרבי כדפירשב"ם ומ"מ קושית ר"פ דפריך ואימא הא קמ"ל דבת יורשת לא יכונו אלא אי דברי אביי הם לכתוב וזרע אבל לפי' רבותיו עדיפא טפי לפרושי לכתוב בן ובת ואתיא פירכת ר"פ ע"ז שפיר וא"צ לדחוק דאצט' לכדרבי:
דף קיא.
תוס' בד"ה מקיש וכו' אמאי אצט' כל הנך קראי דלא תסוב וכו' עכ"ל וקראי דלא תסוב ודאם אין לו בת לחודייהו ל"ק אמאי אצטריך תרוייהו דאצט' תרי קראי חד לבן וחד לבת דאי מחד קרא הוה מוקמי' ליה בבת ולכך ל"ק להו אלא מהיקשה דהכא:
בא"ד הו"מ בבן הבן דוקא וכו' עכ"ל דבריהם בנויים ע"פ מ"ש התוס' לקמן בההוא הקיש' דירושה שנויה לראשונה דירושה א' היינו הבנים וירושה שנייה הם בני בניה וקאי היקישא מאי דכתיב בקרא ולא דרשי' היקישא אלא אחר דכתיב אין לו ע"ש והשתא קאמרי שפיר דאי לאו אין לו דבת לא הוה דרשי' היקישא לאקדומי בן לבת אלא בזרע הבן דבן הבן קדים לבת הבן דהא כתיב אין לו בבן וכן אי לא כתיב אין לו בבן וכתיב בבת הו"מ היקישא בזרע הבת ואי לא כתיב כלל לא בבן ולא בבת לא הוה דרשי' היקישא דהא היקישא אינו אלא מאי דכתיבי בקרא ודלא כמ"ש מהרש"א:
דף קיא:
בא"ד טרח וכ' לה קרא עכ"ל אפי' למ"ש מהרש"ל בסנהדרין ד"מ דלא אמרי' טרח וכ' לה קרא באחד מי"ג מדות ע"ש היקיש' עדיף מי"ג מדות:
רשב"ם בד"ה ומקשינן וכו' או בן ח' חיים וכו' עכ"ל עפירש"י ר"פ יש בכור שפי' בתאומים וע"ש לה' הלכות יו"ט:
דף קיב.
בד"ה וכ"ת וכו' דאיכא למיפרך דיו וכו' עכ"ל אע"ג דאפי' דאמרי' דיו דלא לאקדומי מ"מ שמעי' דבן יורש את אמו מ"מ אצט' קרא לבן יורש אמו כי היכי דנילף מק"ו לאקדומי ולא אמרי' דיו דהשתא מפריך ק"ו וכמ"ש התוס' לעיל א"נ י"ל דמיתורא דקרא שמעינן דאלעזר הי"ל גם בת ואצט' קרא לאקדומי ולפמ"ש התוס' לעיל דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא א"צ לדברי רשב"ם:
תוס' בד"ה מנין וכו' תימה לרשב"א אי לבאי הארץ וכו' עכ"ל הי"ל להקשות כן לעיל גבי פנחס אלא דנקטו קושיתם אמסקנא דילפותא דברייתא דהיא מיאיר דילפותא דפינחס בלא"ה דחי לה ועי"ל דלא נתחלקה א"י אלא לאבות וכשיש אב ובנו לא יטול חלק אלא האב והשתא בפינחס א"ש דהא מן המקראות שמעי' דאלעזר היה קיים בעת חלוקתם בארץ אבל שגוב י"ל דכבר מת ולא היה קיים בשעת חלוקה מיהו לקמן דקי"ו תנן דבנות צלופחד נטלו ג' חלקים משמע דחפר וצלופחד נטלו כל אחד חלק בארץ ואין סברא לחלק בהכי בין אי נחלקה ליוצאי מצרים או לבאי הארץ:
רשב"ם בד"ה ויאיר וכו' והתנא עצמו לא נתכוון וכו' עכ"ל תירוץ אחר הוא בעיקר הקושיא דלעולם לא אמרי' סיפור דברים ואפילו לפי אתקפתא דר"פ ידעינן שפיר דהבעל יורש מיתורא דקראי כדקתני בסיפא דברייתא אלא דהתנא מעיקרא ברישא דברייתא לא דריש מיתורא אלא מכח דמנין לו לפינחס מנין לו ליאיר דניחא ליה להתנא טפי למדרש מכח מנין לו וע"ז פריך ר"פ נימא זבוני מיזבן ולא הו"ל להתנא למדרש אלא מיתורא כדסיפא דברייתא:
דף קיג.
גמ' מלמד שנשא שגוב אשה וכו' הו"מ לדחויי שאחר שהוליד את יאיר גירשה ומת מורישה בחייה שאז אינו יורשה אלא בנה יאיר וכן בפינחס הומ"ל הכי אלא דבלא"ה דחי לה ולמסקנא א"ש הכל:
דף קיג:
תוס' בד"ה מקיש וכו' לא שמעי' דבני אחות וכו' עכ"ל כ' מהרש"א משום דאחין לאו ע"י משמוש ובני אחיות משמוש ע"ש וכבר כתבתי סד" פינם אחים ע"י משמוש ע"ש ולכ"נ דכונתם כיון דאחים גופייהו לא ידעי' דאח קודם לאחות אלא מהיקישא מנ"ל בני אחיות כיון דליכא בהו היקישא ולכך פיר"י דהיקישא הוא בני בנים לבנים וכן בני אחים לאחים דירושה ראשונה מאי דכתיב בהדיא בקרא וירושה שנייה היא מאי דאתי מאין לו עיין עליו ואחים גופייהו דאח קודם לאחות נראה דגם לפיר"י ילפינן מבן ובת כדפירשב"ם:
דף קיד.
בד"ה אבל וכו' או משום דהוי עדות שאי"ל וכו' עכ"ל ה' טורי אבן שם בפ' ראוהו ב"ד הק' לפ"ז אמאי אמרי' לא תהיה שמיעה גדולה מראיה בראוהו ביום הא שמיעה גדולה היא שאתה יכול להזימה ע"ש וכבר כ' מהרש"א בקמא ד"צ דבראוהו ביום לאו עדות היא ולא בעי' אי"ל ע"ש:
דף קיד:
בד"ה מה וכו' ליכא לפרושי וכו' אין הבן יורש את אמו כשהיא בקבר וכו' עכ"ל הו"מ לדחויי זה הפי' דא"כ מאי קאמר הגמ' להנחיל לאחים מן האב הא הוא בחיים עדיין ואינו יורש את אמו ואמאי אצט' למנקט להנחיל לאחים:
בא"ד דלכך פשיט"ל בבעל משום דשאירות פקע וכו' עכ"ל נר' דהא מילתא דשאירות פקע לא ילפי' לה אלא מפינחס מדאינו יורש בראוי וכדבסמוך בפי' רשב"א ולא חידש רשב"א אלא דלא מבטל שאירות לגמרי לתרוצי ההיא דפ' הבע"י ול"ק מ"ש מהרש"א ותירוצו אינו מחוור דנימא דגזה"כ היא מקראי דפינחס דאפי' אית ליה שאר אינו יורש אבל לעולם היכא דאין לו שאר ודאי דאינו יורש ולכך במת הבעל אינו יורש דהא לא נשאר שאר:
בא"ד נ"ל לקמן מובן אין לו וכו' אבל בעל וכו' עכ"ל מריהטא דלשינייהו משמע דאחים שיורשים לאו מכח משמוש דאי מכח משמוש דאב הו"ל משמוש למעלה ומשמוש למעלה מאחי האב הוא דנ"ל ולאו מובן אין לו. כדפירי' גופיה לעיל ועמ"ש בריש פרקין ע"ש:
דף קטו.
גמ' אי לא דריש מטות וכו' י"ל מ"ט דמאן דלא דריש היקישא כיון דכתיבי בחד תיבה בכל התורה כולה מקשו' בכה"ג ונר' דמאן דלא דריש היקשה ס"ל דממטות לאו נחלק ב' מטות קאמר אלא ה"ק יורשת נחלה ממטה א' ממטות בני ישראל ולהך מאן דלא דריש היקישא דהיינו ר' זכריה לא משתמע מקרא דבת יורשת אמה די"ל אירושת האב קאמר כיון דלא מ"ל נחלת ב' מטות ונ"ל לר' זכריה דבת ובן דיורשין אמן מקרא דואם אין לו בן ומלא תסוב ואע"ג דאיכא לאוקומי תרוויהו בבן ולא בבת ולעבור עליו בלאו ס"ל דלענין ירושה אין לחלק בין בן ובת אע"ג דבן עדיף מבת לענין קדימה ועפי"ז ניחא מה שמקשי' ומטו בה משמא דה' מחנה יהודה לפמ"ש התוס' לעיל דקי"א בד"ה מקיש דקדימה נ"ל מק"ו אלא דטרח וכ' לה קרא ע"ש א"כ מאי פריך אי לא דריש לאקדומי מנ"ל נימא לאקדומי נ"ל מק"ו ועפי"ה י"ל דלמאן דלא דריש ע"כ ל"ל ק"ו דאי מסתבר למימר כיון דעדיף הבן לאקדומי עדיף לענין ירושה בנכסי האם והבת בהורעה לקדימה הורעה גם לירושה בנכסי האם דזהו כח הק"ו כדאיתא לעיל א"כ מנ"ל דבת יורשת בנכסי האם נוקמינהו לקראי דואם אין לו ולא תסוב בבן אלא ע"כ דל"ל ק"ו ופריך שפיר והגמ' לעיל דקאמר טעמא דר' זכריה משום דיו היינו לס"ד דלא ס"ד טעמא דת"ק משום היקיש' ועפי"ז ניחא מ"ש מהרש"א בפי' ר"ח שהביא רשב"ם במסקנא דשמעתין די"ל דלמסקנא דדריש היקישא בן לאקדומי נ"ל שפיר מק"ו והתוס' לעיל שהקשו ל"ל היקישא ת"ל מק"ו היינו דלא לכתוב מטות אלא לכתוב מטה האם:
תוס' בד"ה בן וכו' דבני בנים קודמין לאחין ת"ל מדלענין יבום וכו' עכ"ל משום דלענין יבום הוא כן נקטו קודם לאחין אבל אה"נ דבכלל קושיתם אמאי אצט' אין לו דגבי בן נמי דכיון דבני בנים דבת כבנים מדלענין יבום וכו' ה"ה גבי בן ומש"ה בתי' נקטו גם דבן:
בא"ד ול"ל דנ"ל מאין לו דשקולים הם וכו' עכ"ל יל"ד לפ"ז אמאי אצט' אי לו גבי יבום לרבות ממזר נילף מדלגבי נחלה וכו' כדילפי' בני בנים לפירי' וי"ל דאצט' משום דהוה ילפי' אחוה אחוה כמ"ש בתי' ומ"מ א"ש דשקולים הם אף על גב דבממזר איכא ג"ש דאחוה אחוה וכמ"ש התוס' ביבמות ע"ש:
בא"ד אמאי פריך בפ"ב דיבמות פשיטא וכו' עכ"ל ע"ש דפריך על אחיו וקושיתם ותי' דהכא שייכא גם באח ועיין מהרש"א בתירוצם:
דף קטו:
גמ' מלמד שבא צבעון וכו' נר' דבמילתא בעלמא הוא דדחי ליה אבל קושטא הוא דקרא דיושבי לאו לענין ירושה אלא משום דהיו יודעין בישוב הארץ כדדרשו חז"ל במ"א ולכך בקדושין די"ח לא מייתי קרא דגוי יורש את אביו ע"ש:
תוס' בד"ה מלמד וכו' ורש"י פי' בפי' החומש עכ"ל ע"ש ברש"י דפי' שבא צבעון על כלתו ויצא אהליבמה מביניהם ע"ש מקשים דא"כ בקרא אחרינא דכתיב ובני ענה אהליבמה הול"ל ובני צבעון כיון דקושטא הוא דבת צבעון וי"ל דיודע היה כותב התורה דבאמת בתו של ענה היא אלא משום דבא צבעון על כלתו והיה מפורסם בזה נראית כבתו לכך קרי לה בת צבעון ומ"ש רש"י ממזרות היינו לעיני הבריות אבל קושטא הוא דלא נתעברה אלא מענה:
דף קיז:
בד"ה מחזירין וכו' בתי אבות שבאותו שבט וכו' עכ"ל לפ"ז יש נ"מ עוד דלמ"ד ליוצאי מצרים מתחלקת לכל האבות בשוה אבל למ"ד לבאי הארץ שבט שנתרבה בשעת ביאת הארץ יטול יותר ור"ת דהוצרך לעיל לנפקותא דטפלים לשיטתו דלא נראה לו תי' זה ודחק לתרץ בע"א כמ"ש התוס' ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל: .
בד"ה מכאן וכו' ותימה דא"כ יהושע וכלב וכו' עכ"ל אבל אי לא נטלו יהושע וכלב חלק בארץ ולא נמנו י"ל דמאי דכתיב ולא נותר מהם כ"א יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא קאי אמנין אלא אכי מתו וכו' וקאמר דלא נותר מדור המדבר כ"א כלב ויהושע:
דף קיח.
גמ' אלא לחזרה וליטול בנכסי חפר לפי מה שהוכיח מהרש"א מדברי התוס' דלקמן דכה"ג יורש גם בנכסי אחיו הו"מ למי' ליטול גם בנכסי אחיו:
תוס' בד"ה בשלמא וכו' ונ"ל דגריס וכו' דאם הוו ב' אחים וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א דנימא דקרא אחר חזרה לפמ"ש רשב"ם בד"ה קשיא א"ש בהאי קרא נמי משמע קודם חזרה:
דף קיח:
רשב"ם בד"ה ומה וכו' כיון דלא כתיב ביה וי"ו וכו' עכ"ל ר"ל כיון דלא כתיב וי"ו הוי קרא כוליה בתוך העדה הנועדים חדא מילתא היא דהיינו מתלונני' אבל מרגלים לא כתיבי הכא וליכא לאקשויי כלל ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"ל לפירשב"ם דלס"ד דגמ' מתלוננים היינו מתלוננים דמים דהיו קודם מרגלים וע"כ קרא דנקט מרגלים קודם מתלוננים לאקושי ומ"ט דמ"ד דלא מקיש ע"ש ועפי"ה לק"מ דמאן דלא מקיש ס"ל דלא כתיבי מרגלים כלל בהאי קרא ועיין להתוס' בפסחים דמ"ג ע"ב שכתב דאורחיה דקרא סיפיה מפ' לרישיה ע"ש:
דף קיט.
תוס' בד"ה מתיב וכו' דילמ' תלתא אחי וכו' עכ"ל והא דלא סגי להו בתרי אחי וחלק צלפחד וחלק חפר ור"י ס"ל כמ"ד ליוצאי מצרים משום דאכתי קשיא למ"ד לבאי הארץ מקרא דחבלי מנשה עשרה ועיקר קושית הגמ' היא מקרא גופיה ולא מייתי מדר"י אלא משום דהוא פי' בהדיא דארבעה חלקים נטלו בנות צלפחד:
דף קיט:
רשב"ם בד"ה הא דפליג וכו' ומשה רבינו הוה פליג וכו' עכ"ל ניחא ליה לפ' כן דהשתא דינא דפליג ליה יקרא נ"ל מהאי קרא אבל אי משה רבינו לא פליג יקרא והפסוק מסורס לא נ"ל שום דין מקרא אלא מסברא:
דף קכ:
גמ' ולב"ש דאמרי אי שאלה בהקדש וכו' דאי ילפי' ג"ש לג' הדיוטות בנדרים אין ג"ש למחצה כדפירשב"ם ומוכח מכאן דאי אמרי' אין ג"ש למחצה היינו דילפי' זה מזה וזה מזה וה' יד מלאכי אות נעלם ממנו סוגיא דשמעתין:
דף קכא.
גמ' מועדי ה' בעו מומחין ק"ק מנ"ל הדיוטות בהפרת נדרים נימא מועדי ה' בעו ג' מומחין הפרת נדרים לא בעי ג' אלא יחיד מומחה לגלויי על ראשי המטות דבחד סגי וי"ל דא"כ לא ליכתוב ראשי המטות אלא ראש ולא לכתוב מועדי ה' אלא ע"כ דמבע"ל לג' הדיוטות וממי לא ידעי' דראשי המטות בחד סגי וכיון דליכ' למטעי ניחא ליה למנקט ראשי המטו' דעלמ':
תוס' בד"ה יום וכו' שכולן בני ס' מתו חידוש וכו' עכ"ל ומה שהיו חופרין מתים וחיים י"ל דהם לא היו יודעין ד"ז אלא אחר שמתו כולן ראו שכן הוא שלא היו מתי' פחות מבן ס' ועיין למהרש"א: ע"ב פירש"י בד"ה אלא וכו' אלא מייתור' וכו' עכ"ל הוצרך לזה דהשת' א"ש אפי' לר"י דלא דריש סמוכין במשנ' תורה כיון דמוכחי ומופני כדאי' בריש יבמות ע"ש:
דף קכב:
גמ' אלא אר"פ וכו' ועוד מאי אלא וכו' דאפי' אם נאמר דמשום סיפא נקט לה מ"מ מאי אלא וכדפירשב"ם באוקמתא דר"ן ואיכא למידק דהיכי אפ' לו' האוקמתא דר"פ דמשום סיפא נקט לה דא"כ אמאי נייד ר"פ מאוקמתא דר"ן וי"ל דודאי ר"פ לא ס"ל הכי אלא דהגמ' קאמר לדידן לא אפ"ל לאוקמה לא כאוקמתא דר"נ ולא כאוקמתא דר"פ ובתרוייהו משום סיפא נקט לה דא"כ מאי אלא:
רשב"ם בד"ה הא נמי תנינא וכו' לא היה ר"ך להשמיענו וכו' עכ"ל ודאי דמתני' דלעיל דבנות צלפחד אצטריך להשמיענו דא"י מוחזקת דדוחק לו' דאליבא דשמואל דמוקי לה ביתידות אהלים לעיל קאמר אלא דכוונת רשב"ם דר"פ גופיה במת צלפחד קודם חפר קאמר דאי במת חפר קודם קשיא אמתני' דהכא מאי קמ"ל וכ"כ מהר"ם לובלין איברא דלפ"ז הי"ל לרשב"ם לקבוע דבריו בדברי ר"פ ולא בהא נמי תנינא ונראה- משום דאי ר"פ מיירי במת צלפחד קודם אז צדיך לדחוק ב קושי' הא נמי תנינא דמשום דמתני' סתמא מיירי אף במת צלפחד קודם אבל אי ר"פ מיירי במת חפר קודם אז קושי' הא נמי תנינא כפשטא וא"כ היה נר' לפ' דברי ר"פ במת חפר קודם טפי דאז א"ש קושי' הא נמי תנינא ולהכי קאמר רשב"ם דקושי' הא נמי תנינא משום דסתמא היא משום דע"כ דברי ר"פ בהכי מיירי ומשום דעיקר הנפקותא בין הפירושי' היא קושי' הגמ' קבע דבריו בקושי' הגמ' ואכתי איכא למידק אמאי רשב"ם לעיל הוכיח ד"ז מהגמ' דבכורות וירוש' ואמאי לא הוכיח מהגמ' כאן דאפ' במת צלפחד קודם וי"ל משום דאוקמתא דר"פ אידחיא לה:
דף קכג:
תוס' בד"ה וקסבר וכו' ובסוף פ"ב דקדושין א"ל דלאו כמי שהורמו וכו' עכ"ל ע"ש בגמ' והתוס' מפרשי' כפי' התוס' רי"ד שם דלאוקמתא דפליגי במתנות שלא הורמו לאו בנפלו לו מיירי ור' ס"ל דלאו כמי שהורמו ועיין בנדרים דפ"ה ובדברי הרא"ש בפי' שם ע"ש:
דף קכד.
גמ' ומ"ס אשתני מדלא קא' טעמא משום דמתנה קרייה רחמנא משמע דבכה"ג דשחת ונעשו שובלי הוי דבר שבא לעולם ומצי יהיב במתנה ומכאן יש להוכיח כס' הר"מ בפ"ז מה' אישות דהוכר עוברה הוי דבר שבעולם דס"ל דמ"ש בגמ' בקדושין דס"ב רבה ור"י דלא אמר ראב"י אלא בשחת וכו' ומדמי לשחת הוכר עוברה היינו אליבא דהילכתא דס"ל להנהו אמוראי דראב"י ס"ל אין אדם מקנה דשב"ל דלא כאביי שם אבל הראשונים חלקו בזה וס"ל דשחת והוכר עוברה הוי דבר שלבל"ע וכמו שמבואר בדברי הר"ן בהלכות שם ובדברי ה"ה שם עש"ב ומכאן נר' דשחת הוי דבר שבא לעולם וקשיא להחולקין על' הר"מ אמאי אצט' לה"ט דאשתני ועיין בתומים סי' קט"ו סק"ג ועיין להמח"א דכ"ה ע"ש:
פירשב"ם בד"ה יירשו וכו' דמצי למטען פרעתי וכו' עכ"ל משמע דאם א"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' דלא מצי למטען פרעתי נוטל פ"ש אפי' במלוה ע"פ ועמ"ש בריש דבריו דשטר משום דמוחזק והוי שבחא דשטרא משמע דאינו נוטל פ"ש במלוה ע"פ כלל כיון ראינו מוחזק ונראה דבכ"י מיירי דמוחזק בכ"י אלא כיון דמצי למטען פרעתי אינו נוטל פ"ש ואי אמ"ל אל תפרעני אלא בערים נוטל כיון דמוחזק בכ"י:
דף קכד:
גמ' לעולם רבנן ומלוה כמאן דגביא מק' להסו' דמכירת שטרות דרבנן הא לא מצי למיהב במתנה והוי כמו שבח דנ"ל לרבנן מלתת וי"ל דמיירי בשגבו קרקע וכיון דבסוף גבו למ"ד למפרע הוא גובה מדאורייתא יכול למכור כמו שנראה מדברי התוס' לעיל דע"ז ע"א ושלחו מתם י"ל דס"ל כמ"ד למפרע הוא גובה ועמ"ש שם בחידושנו:
רשב"ם בד"ה הא דשלחו מתם פליגא אר"י א"ש וכו' עכ"ל הק' מהרש"א אמאי לא נוקמה לרבה בגבו קרקע ולר"נ בגבו מעות ע"ש ולק"מ דשמואל ס"ל בסוף מכילתין שעבודא לאו דאורייתא וכיון שכן ע"כ לשמואל אפי' גבו קרקע אין לו כמו לרבה לטעמא דנפשיה וכמ"ש התוספות בסמוך ומעתה אע"ג דלר"ג י"ל דל"פ מ"מ י"ל דמ"ש רשב"ם דפליגי היינו אליבא דרבה מבני הישיבה:
דף קכה.
תוס' בד"ה לטעמייהו וכו' ור"נ סבר וכו' כמו שהביא מהא דיתומים וכו' עכ"ל לפ"ז ר"נ ס"ל שעבודא דאורייתא. והיינו אליבא דאביי אבל לפי מה שתרצה רבא לההיא דיתומים אה"נ דלר"נ אין לו כמו לרבה ותרוייהו ס"ל שעבודא ל"ד וניחא השתא דהתוס' בפ"ק דקמא די"ב ע"א כ' דר"נ שעבודא ל"ד והיינו לפום מה שתרצה ורבא ורבה לא שמיע ליה ההיא מילתא דר"נ דהתם וראיתי להתומים סי' ט"ל שהוכיח מדברי התוס' דשמעתין דקי"ל שעבודא דאורייתא דהא תליא בההיא דיתומים שגבו וההיא הלכה פסוקה היא ע"ש וליתא דכ"ז הוא אליבא דאביי אבל לפום מה שתרצה רבא אתיא ההיא דיתומים שגבו אפי' אי שעבודא ל"ד:
בא"ד דמפלגי בני מערבא וכו' מדלא קאמר וכו' עכ"ל והיינו לר"נ דמסתבר ליה דהוי מוחזק במעות טפי ממקרקעי' וא"כ כיון דלא אמרו בני מערבא אלא סתם אית לן לאוקומי מלתייהו במסתבר אבל לאביי דפריך מ"ש מעות ומ"ש קרקע וכו' דס"ל חד סברא לתרוייהו אית לן לאוקומי בני מערבא בכל גוונא ודברי התוס' בד"ה נהרדעי אליבא דרבינא קיימי וי"ל דרבינא ס"ל כאביי ול"ק מ"ש מהרש"א:
בא"ד וי"ל דנקט כרבי משום רבה וכו' עכ"ל מקשי' דאפילו לר"נ י"ל דנקט כרבי לפום מאי דתרצה רבא לההיא דיתומים שגבו דאפי' לר"נ ל"ל בין מעות בין קרקע דס"ל שעבודא ל"ד וכמ"ש בדיבור הקודם לזה וי"ל דע"כ הגמ' בהפרה אליבא דאביי אזיל דאי לרבא הו"ל למפרך לר"נ בין גבו מעות בין גבו קרקע דלר"ת לא ס"ל כמ"ש בריש הדבור שהי"ל להאריך וכו' וכמ"ש מהרש"א בריש דיבור זה ע"ש:
דף קכה:
גמ' כאומר מעכשיו דמי. וכו' הרשב"א במיוחסו' סי' מ"ה למד מכאן דכי אמרי' לקמן ירושה אין לה הפסק וכי הראשון ראוי ליורשו אין לאחריך כלום היינו בדלא אמר מעכשיו אבל בלאחריך לפ' מעכשיו לאו הפסק הוא דמעכשיו זוכה כמו כאן דהוי מוחזק ע"ש והמח"א דמ"ד תמה ע"ז מגמ' לקמן דקל"ג דאדרב הונא קאמר נ"מ לדרב עניא והא ר"ה ס"ל כל האומר אחריך כאומר מעכשיו ולא הוי הפסק ע"ש ונ"ל דדוקא בבתו או בבנו הוא דאמר ר"ה כאומ' מעכשיו דבתו ובנו הוי כלעצמו דאמרי' לקמן דכי שייר לעצמו אם מכר הא' אינו מכור דאדם דעתו קרובה אצל בנו כלעצמו כדאמרי' בכל מקום ורבא דאמר הכא זביניה זבינא וס"ל דלא הוי כאומר מעכשיו ס"ל דדוקא לעצמו אבל לזרעו לא וכמ"ש הראשונים וע"ש להמח"א בדף מ"ה:
רשב"ם רב ענן וכו' או אחיו וכו' עכ"ל עיין למהר"ם שיף ר"פ בד"ה ואחיו שדחק למצוא נפקותא בין אי אחין יורשין מכוחו או מכח אביהם ע"י משמוש ומכאן בא'רה הנפקותא שפיר:
דף קכו.
תוס' בד"ה ואין הבכור וכו' וצ"ע דר"פ סבר וכו' עכ"ל בלאו. הא דשמעתין קשיא דר"פ אדר"פ וכמו שהק' בסוף מכילתין ובפ"ק דקדושין די"ג אלא דשם תירצו לחלק בין מלוה ע"פ למלוה הכתובה בתורה דהוי ככתובה בשטר אבל בהך דרבא ק"ל שפיר דגם הכא במלוה בשטר מיירי כולה שמעתא מיהו ק' מאי ראיה מייתו משלהי ג"פ דמדמה להו וכו' הא התם לא מוכח אלא דלמ"ד שעבודא ל"ד אפי' גבו קרקע אין לו אבל למ"ד שעבודא דאורייתא אינו מוכח דסובר דיש ליוי"ל אע"ג דשעבודא דאורייתא מ"מ ס"ל אין לו משום דלאו הני מעות שהלוהו:
בד"ה אבל וכו' איכא למ"ד וכו' עכ"ל עיין בפ' מרובה דס"ו דמשמע דרב יוסף ס"ל שינוי קונה וקושיתם היא במאי דפריך בסמוך אשמואל דרכום מעיקרא עינבי וכו':
רשב"ם בד"ה אבל וכו' ור"ח פי' וכו' אבל אם דרכום וחלקו וכו' עכ"ל משמע דבבצרום בחלקו מיירי ולפי"ז לא ידענא מאי מק' רשב"ם לפי' ר"ח:
דף קכז.
גמ' לימא תהוי תיובתי' דר"ש וכו' משמע דאי דרשי' למילה דרשי' נמי לטומאה וק' א"כ מה הוסיף רב שרביא ארב שיזבי הא רב שיזבי נמי דריש לטומאה והא בהא תליא ולפי מה שנראה מדברי רשב"ם דגריס דברי רב שיזבי אחר דברי רב שרביא ניחא שפיר דרב שרביא לא דריש אלא לטומאה דסמיך לוילדה אבל למילה דרחוקה היא לא דריש ורב שיזבי מוסיף אפי' למילה ותרוייהו מודו דלא קאי אנקבה ולכך מייתי רשב"ם קרא לנקבה ולא סגי במאי דקאי אוילדה דזכר:
פירשב"ם בד"ה אין אמו טמאה וכו' יולדת טמאה וכו' עכ"ל הי"ל למנקט זה גבי זכר קודם מ"ש וה"נ כתיב ואם נקבה וכו' דבנקבה אפי' יולדת בראיית דם נ"מ לשבועי' ונר' דתרי מילי קאמר דהוק"ל בגמ' מאי נ"מ הא בלא"ה טמאה משום נידה ותי' נ"מ לנקבה דגם בנקבה איתיה להאי דינא ועוד תי' דנ"מ לילדה בלא ראיית דם ולפי'. תי' אחרון י"ל דבנקבה ליתיה להאי דינא ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"ל בדברי רשב"ם לקמן בד"ה אי הכי ע"ש די"ל דברי רשב"ם דבסמוך לפי תי' אחרון:
בד"ה א"ה וכו' עד שתשב י"ז ימים נקיים וכו' עכ"ל. מהרש"ל הבין דאפי' בשמא זכר נמי מיירי בראתה ג"י רצופים מ"א ומ"ב ומ"ג ולדעתו נר' דחומרא היא במה שאין הקרבן נאכל דאלו ודאי זבה הקרבן נאכל א"נ החומרא היא במאי דשמא יום מ"א נידה היינו באם ראתה אחר ששלמו שבעה ימים ג"י רצופים דאי יום מ"א זבה כששלמו ז' נקיים וראתה ג"י רצופים לא הוי אלא נידה אבל כי מספקי' ביום מ"א שמא נידה אז הוי ראיות דאחר שבעה הם דזיבה:
תוס' בד"ה מדדריש וכו' שליח שוייה עכ"ל אזלי בשי' ר"ת בקמא ד"ע ע"א ע"ש:
דף קכז:
גמ' נאמן אדם לו' וכו' כ' הנ"י דלר"י לא מהימן אלא משום מגו אבל בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אינו נוטל ע"ש וק' דליפשוט מהכא בעיא דלעיל דף ה' אי אמרי' מגו במקום חזקה וצריך לחלק בין החזקות ועמ"ש שם בחי':
שם גמ' דאי בעי יהיב ליה במתנה וכו' ק"ל לדעת התוס' לעיל בפרק הספינה ודעימייהו דקנין שטרות מדרבנן מאי פריך נוקמה דהי"ל שטרי חוב על אחרים דמן התורה ל"מ יהיב להו במתנה ואפילו להסוברים קנין שטרות דאורייתא ק' לפמ"ש האו"ת סי' פ"ב בדיני מגו אות קכ"א דקנין שטרות ליתיה בזכוי ע"י אחר דבעי' מסירה ליד הקונה אותו דוקא ע"ש ואפי' בקנין אגב נמי כן הוא דאל"ה לא תי' כלום האו"ת שהרי הרא"ש כלל ע"ה הביא פלוגתא דהרי"ף ור"ח אי שטרות נקנין באגב ולא הכריע נוקמה בשלא בפניו או בקטן דחשיב שלא בפניו דל"מ יהיב ליה במתנה ועיין להשע"ה ה' נחלות דמ"ה ע"ד ע"ש:
תוס' בד"ה כך וכו' ור"א מפרש וכו' עכ"ל לכאורה לפי' הר"א רבנן ל"פ אבן גרושה כיון דמקרא דבן השנואה יכיר נפקא והיכא דליכ' חזקה נאמן לו' בן גרושה וק' דא"כ מאי פריך הגמ' יכיר למאי אתא נימא דאתא לבן גרושה וי"ל דפשטיה דקרא דכתי' יכיר לתת משמע דלהכרת בכור אתא ואהא פריך. יכיר ל"ל מיהו מגמ' דקדושין דע"ח ע"ב מתבאר דאפי' בעובר דל"ל חזקה דכשרות פליגי וס"ל דאינו נאמן לפוסלו וצ"ל דפליגי אר"י גם בהא דלא משמע להו דיכיר קאי אבן שנואה: ך ה"ג וכו' אבל לפי"ז
דף קכח.
בד"ה לא א"ש מאי דפסיק וכו' עכ"ל ה"ה דהו"מ לאקשויי לפי"ז מאי פריך תנינא לישני דקמ"ל אפי' קודם ג"ד מחלוקת:
בד"ה מר וכו' וא"ת והלא וכו' עכ"ל לפירשב"ם דמר בר"א ס"ל דאבא דאבא הוי ג' לא קשיא קושיתם דאפי' ב' בב' פסול ג' בראשון כשר כמו שכן הוא דעת רוב הפו' אלא נר' דהתוס' ס"ל דגם מר בר"א ס"ל דהבן הוא ראשון כמו האב וא"כ הו"ל אבא דאבא ב' בראשון:
פירשב"ם בד"ה ומתה וכו' שלא הי"ל בנים ממנה וכו' עכ"ל שנה משנתו כר' יאודה שם דלית הילכתא כוותיה ע"ש:
דף קכח:
בד"ה ובנכסים וכו' ה"מ במפרש וכו' עכ"ל מהרש"א לעיל בשמעתא דיכיר הק' לפי"ז מאי פריך לעיל ולר"מ וכו' ע"ש ולק"מ דמ"מ אמרי' מגו דאי בעי מפרש:
תוס' בד"ה נשבע וכו' ול"ד למודה בשטר וכו' עכ"ל ק' הא קי"ל כמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וי"ל דס"ל דאי הא בהא תליא אמאי לא קאמר לקמן דהילכתא בהני שמעתא לאפוקי ממ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ועיין במקובצת לקמן במאי דאמרי' הלכתא לאפוקי מאי ע"ש ולפמ"ש התוס' בשבת דע"ט ע"ב דאפי' למ"ד צריך לקיימו גבי ממשעבדי כי לא טעין מזוייף ע"ש ע"כ צ"ל כדברי התוס' דהכא אפי' למ"ד צריך לקיימו הוי מלוה בע"פ ודע דדברי התוס' מוכרחים בלא"ה דאי איתא דהוי מלוה בשטר אמאי נשבע הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וכ"כ במקו' בשם הרא"ם אלא דמ"ש שם דבסלעין כי אמר ה' נכללים הם והו"ל כפירת ש"ק הוא נגד הסוגיא שם בפ"ק דמציעא דף ד' ע"ש בפירש"י וכן שמעתי מקשים:
בד"ה הילכתא וכו' והא הך שיטרא וכו' עכ"ל לכאורה זה סותר למ"ש לעיל בד"ה נשבע דלא הוי אלא מלוה ע"פ וי"ל דלא כ"כ לעיל אלא אמחצה דכפירה דלא הודה בהם אבל מחצה דהודאה כיון דהוא קיים השטר הו"ל מלוה בשטר ואינו נאמן שוב לאחר זמן לטעון פרעתי אמחצה שהודה בהם כבר כיון דקיימו לשטריה בהו ועפי"ז אין מקום למה שהוכיח התומים סי' פ"ז סק"ל מדברי התוס' הללו דלא כהש"ך ועיין להגד"ת שטר י"א:
דף קכט.
גמ' אי לאפוקי מדרבא מוסף הוא וכו' הו"מ לאקשויי דל"ל לאפוקי מדרבא דהא מדפסקו לעיל דלית הלכתא כמר בר"א מוכח דדוק' באבא דאבא אבל שאר ג' בראשון כשר וא"כ הלכתא כרבא ועיין להרמב"ן בחי':
דף קכט:
גמ' הא שלח רב אחא וכו' מדלא משני דס"ל להני אמוראי כרב הונא דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו משמע דאפי' באומר מעכשיו ירושה אין לה הפסק וכן הוכיח במקו' ומכאן ק' להרשב"א במיוחסות סי' מ"ה ולפמ"ש לעיל דקכ"ה ע"ב ניחא שפיר:
תוס' בד"ה חוץ וכו' שהוא גזירת הכתוב וכו' עכ"ל ר"י סובר דמדאורייתא הוא וחולק על ר"ת שכ' התוספות בדבור הקודם שתקנת חכמים הוא ועי"ל דתכ"ד מדאורייתא כדבור דמי אבל השיעור דכדי שאלת תלמיד לרב הוא שכ' לעיל דתקנת חכמים הוא וההיא דקריעה משמע להו תלמיד לרב ככל תכ"ד דכל דוכתא:
דף קל:
בד"ה ת"ל וכו' ולריב"ב נמי למ"ל וכו' עכ"ל הרמב"ם ז"ל ברפ"ו מה' נחלות כ' דאין יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו אפילו הדבר שבממון הוא משום דכתיב בירושה חקת ע"ש ולפ"ד מתורץ קושי' התוס' ראצט' ל"י לבכר משום דדבר שבממון הוא ותנאו קיים ובבכורה לא כתיב חקת ואחר דכתיב ל"י לבכר אצט' ביום הנחילו דלא נילף מבכורה בק"ו מיהו ק' מהגמ' לעיל דקכ"ו דקאמר לימא מתני' דלא כר"י ולפ"ד הרמב"ם ירושה שאני דכתיב חקת וי"ל דאלישנא דמתני' קאמר דקתני מפני שהתנה עמש"ב ואכתי ק' דבגמ' שם מסיק דהכא שאני דלא מחיל ואמאי אצט' לחקת וצ"ל דמצא הר"מ דרשה זו בשום ברייתא וס"ל דלהך תנא לא שני ליה בין מחיל ללא מחיל:
דף קלא.
גמ' אס"ד יסבון תנן אמאי לא טרפה וכו' י"מ א"כ לקמן דקל"ג דקאמר ממ"נ אי משום ירושה משום מתנה אמאי לא קאמר נ"מ למשעבדי ולק"מ דהתם במתנת ש"מ מיירי דאינה אלא לאחר מיתה ואפי' משום מתנה לא טרפה:
תוס' בד"ה וש"מ וכו' ואע"ג דמהני ירתון משום דאיכא מתנה בהדיה וכו' עכ"ל ולא ניחא ליה למימר דאתא לאשמעי' דמודו רבנן בב' כ"א וב' שדות כמ"ש רשב"ם בד"ה לאו מילתא וכו' לשיטתו ומ"מ הדר ביה אביי דכיון דמהני עם המתנה א"ש דתני ירתון ול"ד לתנאי ב"ד דכיון דלא מהני בלא תנאי ב"ד הול"ל יסבון אבל רשב"ם סובר כיון דל"מ אלא עם המתנה דמי לתנאי ב"ד והול"ל יסבון אי לאו דאתא לאשמעי' דמודו רבנן בב' בני אדם:
דף קלא:
גמ' לבד מהאשה אצל האחים וכו' ה"ה אשה אצל האב כ"כ הנ"י וכ"נ מדלא מוקי הגמ'. לקמן מתני' דהכותב נכסיו לאשתו ויצא עליו שט"ח באשה אצל האב:
פרשב"ם בד"ה פשיטא וכו' משום דקאמר לה שמואל בהדיא וכו' עכ"ל ק"ק דבנו נמי קאמר לה שמואל בהדיא דאמר ר"ח אמר שמואל אפי' בנו קטן וי"ל:
דף קלב.
גמ' אלא לאו בבריא התוס' לקמן דק"ן ע"ב בד"ה ואלו כ' דכולהו נכסי ל"ד אלא יותר מבת ובתה ע"ש וכונתם דלענין דינא אפי' שייר מקצת אבל האי מתני' דיצא שט"ח כל נכסיו קתני ומיירי בדלא שייר ולכך פשיט מינה שפיר ועיין לה"ה ברפ"ו מה' זכיה:
דף קלג.
גמ' למאי הילכתא וכו' ק"ל אמאי לא משני דנ"מ לענין קדושין אם קידש בהם אשה אי הוי מקודשת מדאורייתא דאי משום ירושה הויין שלו מדאורייתא אבל אי לא זכי בהו אלא משום מתנה מתנת ש"מ מדרבנן ולא הויין שלו אלא מדרבנן ואם קידש אשה בכולן אין דעתה להתקדש אלא בכולן ולא הויא מקודשת אלא מדרבנן וכמו שקידשה בדבר שזכה בו במעמד שלשתן לדעת הריטב"א ורי"ו דלא הוי מקודשת מדאורייתא וכמו שכ' מרן בב"י אה"ע סי' כ"ח ועיין להמח"א ה' משיכה סי' ב' ע"ש:
דף קלד:
גמ' ליורשו פשיטא וכו' עיין בהרא"ש בתשו' ריש כלל פ"ב שכ' לרבנן דוקא בנכסים המצויין דאית ליה מגו ולר"י אפי' נכסים שנפלו לאחר מכאן ע"ש ועיין בהנ"י ומשם מתבארים דברי הרא"ש והא דלא משני הגמרא דאתיא כר"י ולנכסים דלאחר מכאן משום דהא שמעי' לה ממתני' דקדושין וכמ"ש הרא"ש בשמעתין ולפ"ז מה שחלק הרא"ש בשמעתין על רשב"ם אינו אלא בסברת ר"י דקי"ל כוותיה אבל לרבנן מודה הרא"ש דדוקא במגו הא דנאמן ומשמע ליה להרא"ש דרשב"ם אליבא דר"י דקי"ל כוותיה קאמר ומ"מ יכול להיות דגם רשב"ם מודה בזה ודבריו אינן אלא לרבנן דלא שמעינן לה ממתני' דקדושין ולדינא גם רשב"ם מודה דיורש גם נכסים שנפלו לאח"כ כיון דקי"ל כר"י:
דף קלה.
תוס' בד"ה חזיא וכו' ולא שהיה אומר שהיו לו בנים וכו' עכ"ל ק' הא באומר שהיה לו בנים אינו נאמן אלא במיגו דמגרשה וא"כ אסורה לכהן כמו שנר' מדברי התוס' לעיל בד"ה הואיל וי"ל דדוקא במוחזק באחי הוא דאינו נאמן אלא במיגו דמגרשה אבל בדלא מוחזק נאמן משום דהוי ס"ס כמ"ש רשב"ם לעיל והתוס' שללו דלא נימא דמיירי באמר יש לי בנים ובדלא מוחזק דא"כ מאי מייתי עלה הא דבעל שאמר גירשתי אבל מדברי רשב"ם שכ' ואיהו לא טעין וכו' נר' דלא ס"ל כמ"ש התוס' לעיל וצדקו דברי מהרש"א בפירשב"ם ע"ש ואפשר דרשב"ם לאו אדסמיך ליה קאי אלא אריש מלתיה קאי וה"ק הכא מיירי דאמר גירשתי ולאו באמר יש לי בנים דהא אינו נאמן אלא משום דמגרשה ומאי מייתי עלה הא דבעל שאמר גירשתי:
דף קלה:
גמ' הוא מותיב לה והוא מפרק לה במיפה : וכו' משמע דבבריא אפי' במיפה לא מהני וכדפירשב"ם ובהג"א כ' בשם ר"ב דאפי' בבריא מהני במיפה ועיין להרמ"ה ז"ל:
דף קלו.
פרשב"ם בד"ה מוכיח וכו' אלא בשטר שיש בו קנין וכו' עכ"ל לאו קנין סודר ממש קאמר אלא ר"ל מידי דבר קנין לאפוקי גט דבקנ"ס אפי' ר"י מודה כדבסמוך ועיין להרא"ש ודלא בהב"ח בסי' רנ"ח ע"ש ומ"מ ק' דבגמ' בפ' מי שאחזו דע"ב דפריך ומי מספק"ל והא אמר הלכה כר"י לפירשב"ם מאי פריך נימא דבגט דאיסורא הוא מספק"ל וי"ל דדוקא לכתחילה לכתוב מיומא דנן הוא דמחמרי' אבל היכא שכבר נעשה אין לנו להחמיר עליה לחלוץ כ' הרמ"ה ז"ל דדוקא בלאחר מיתה דהזמן יתיר הוא דאמרי' זמנו של שטר מוכיח אבל בלאחר שלשים יום דמבע"ל כתיבת הזמן לידע מתי יושלמו הל"י אינו מוכיח והקשה ע"ז מדאמרי' בפ' מ"ש רבותינו התירוה לינשא ותי' דש"ה דהתנאי הוא בע"פ וכיון דבעי סהדי לאסהודי על התנאי הם מסהדי על הזמן וס"ל לר"י ימי הבחנה מונין משעת נתינה דאי משעת כתיבה הא מבע"ל הזמן למנין ימי הבחנה ומשום גט ישן נמי כיון דהולך למד"ה ליכא יחוד עש"ב וק"ל א"כ מאי פריך בפ' מ"ש ומי מספק"ל וכו' נימא דמספק"ל אי הילכתא מיום כתיבה או מיום נתינה דפלוגתא דתנאי היא ולא פ' כר"י אלא דזמן מוכיח ועוד אמאי חולצת כלל הא מבע"ל הזמן לגט ישן וכמ"ש הרמ"ה והב"ח הקשה מדנפשיה על דברי הרמ"ה שהביא הטור מההיא דרבותינו ותי' דק"ל להרמ"ה דברי רב דאתקין אהא דאמ"ר הלכה כר"י ומשני לה דהא דאתקין אקובע זמן לאחר יב"ח קאי ואע"ג דר"י בכל גוונא מיירי רב לא פסק כוותיה בקובע זמן ע"ש וק' דמכח סתירת דברי רב לא היה לו לחדש האי דינא דקובע זמן אלא דבפשי' י"ל דלא פ' רב כוותיה בע"פ וכדקאמר הגמ' בפ' מ"ש ארב הונא ועיין להב"ש סי' קמ"ד ע"ש. הרב מהר"ש עטיאש הובאו דבריו בתשו' מהרימ"ט סי' מ"ו כ' דמהיום ולאחר מיתה בוי"ו הוא דמהני אבל מהיום לאחר מיתה בלא וי"ו הוי חזרה וזמנו של שטר נמי ל"מ אלא במקום מהיום וכיון דמהיום ל"מ גם זמנו של שטר ל"מ ע"ש ולפ"ד הא דאמרי' זמנו של שטר מוכיח אינו אלא כשכתוב הזמן בסוף אבל כשכתוב הזמן בתחי' השטר הוי מהיום חזרה והר"מ והטור בשזמן בסוף מיירי ול"ק מ"ש על דבריו מהרימ"ט שם ע"ש מיהו דברי רשב"ם הויין תיובתיה שכ' זמנו ש"ש שכתוב בתחילת השטר מוכיח וכו':
דף קלו:
גמ' אמ"ל ר"י אע"ג וכו' עיין להרשב"א בחי' בפ' השולח דמ"ח שהק' מההיא מימרא דמכר הבן למ"ל ועביד צריכותא מדנפשיה דלא בסוגיא דשמעתין ואע"ג דהאי צריכותא דלגבי בריה מחיל נר' מהגמרא שם דלא ס"ל מדמייתי תנאי דשדה אחוזה אפלוגתא דר"י ור"ל דביכורים ומסיק דר"ל תנאי היא ואי איתא נימא דש"ה דלגבי בריה וכו' מ"מ האי צריכותא דלגבי נפשיה אתי' שפיר ובהא סגי לר"י ור"ל כדפירשב"ם:
תוס' בד"ה ר"י וכו' דו"ד אין לי בפירות נכסיך : וכו' עכ"ל דברי התוס' כאן מסייעי ליה למהרש"א בכתובות. ד"ן דלא כמהרש"ל שם ע"ש מיהו מ"ש מהרש"א דלר"ל דלאו בקה"ג אם מכרה אינו נוטל אפי' הפירות מחיים כמו מזונות קשיין ממשנתנו דמכר הבן אינן מכורין עד שימות האב ואמאי לא אמרי' דאינו נוטל האב כלל אפי' הפירות מחיים ויש לחלק בין פירות דבעל שזוכה מכחה לפירות ששיירן האב לעצמו ומהגמ' שם דאמרי' תנינא לתקנת אושא ודחי דבחייה שאני ע"ש י"ל דדחיה בעלמא היא אבל קושטא הוא דמשום תקנת אושא היא מתני':
בא"ד דלא הוי אלא מדרבנן וכו' עכ"ל ק"ל לפ"ז מאי מדמי הגמ' בקמא דפ"ט פלוגת' דיוצא בשן ועין לפלוגתא דיום או יומים שהיא מדאורייתא וע"ש בתוס':
דף קלז.
גמ' תנאי היא וכו' לפירשב"ם דלר"י פלוגתייהו בק"פ אי כקה"ג ולרשב"ג ס"ל כקה"ג ולכך אם מכר מכור קשה א"כ במשנתנו מכר האב אמאי אינו מכור אלא עד שימות מ"ש ממכר הראשון כיון דתרוייהו ק"פ הוא דאית להו ואין לו' דמתני' ס"ל לאו כקה"ג ור"י ס"ל כהנך תנאי דס"ל כקה"ג דהא ליתא דהגמ' בפ' החובל אפלוגתא דר"י ור"ל הלזו קאמר דר"י אמ"ל כי קתני מתני' מכר הבן וכו' ע"ש ואי איתא הא כיון דתנא דמתני' ס"ל דלאו כקה"ג ע"כ אפי' לר"י יפרש מתני' כר"ל ויש ליישב ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה ר"י ע"ש:
שם גמ' ומודה שאם נתנם וכו' עיין להמש"ל בפ"ט מה' זכיה מה שהק' מכאן למ"ש הר"ן בתשו' ולחד פי' שפירשב"ם דבמתנת בריא מהיום ולאחר מיתה מיירי ניחא ועיין להמח"א בה' משיכה סי' ב' שהוכיח מדברי הר"מ דגם באיסורא תיקנו רבנן ופי' בההיא דפ' השואל לענין דלא לימעלו ב"ד דוקא איתמר ע"ש ולפ"ד דברי הר"מ סתראי למ"ש בפ"ט מה' זכיה דנותן מתנת ש"מ לגוי ל"ק ועיין בחי' שם בפ' השואל ובחי' בנדרים דפ"ח ע"ש וגם במ"א כתוב אצלי בענין זה באורך:
שם גמ' דתנן זה גיטך וכו' משמע דבאומר גט גמר מיתה הוי גט והיינו ביכול לדבר אבל לעיל דקכ"ז דאמרי' ל"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס מיירי דאינו יכול לדבר ע"ש בפירשב"ם וכ"כ התוספות בקדושין דע"ח ע"ב וע"ש בהרא"ש ועיין להמח"א בה' זכיה ומתנה סי' ט"ז:
דף קלח.
תוס' בד"ה כאן וכו' והתם בכריתות גרסי' איפכא וכו' עכ"ל משום דלגי' רשב"ם לא פריך הגמ' מידי דבטילה היא דבריו קיימים משום דמשמע בטילה היא מעיקרא והוי בלא זכה בה דלא הוי הפקר דהראשון לא סילק אלא אדעתא דלקבלה מיניה הוא לשי' התוס' והוי כי צווח מעיקרא וכ"מ בתוס' גיטין וא"צ למ"ש מהרש"א:
פירשב"ם בד"ה ת"ר וכו' אבל רגיל וכו' עכ"ל ולכך לא מיירי נמי בשייר מקצת ובקנין אלא בדלא שייר וכמ"ש בדבור שאח"ז ועיין להתוס' בגיטין ד"נ ע"ב שכ' לחד תי' דבשייר מקצת ובקנין מיירי ע"ש ולפ"ד הו"מ תנא דבריי' למנקט בריא וע"ש במהרש"א:
בד"ה אם יצא וכו' מתנת ש"מ כיורש וכו' עכ"ל הוצרך לזה משום דמיירי בכל גוונא אפילו בשזמן השטר אחר זמן המתנה אבל אם זמן השטר קודם אפילו מתנת בריא טריף כיון דבמקרקעי מיירי:
בד"ה רצו וכו' כדפרכינן לקמן ודילמא בראוי לו בחובו וכו' עכ"ל והא דלא פריך הגמרא ארישא משום דמסיפא עדיפא ליה דאפי' לאדם אחר דלא מקרבא דעתו אצלו קתני נוטלן ואת חובו ואמאי ועיין בחי' הרמ"ה בקו' הגמ':
דף קלח:
גמ' ב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכו' לפ"ז לדידן דקי"ל מיאון בשנים ממאנין אע"פ שאין מכירין וקשיא על הפו' שפ' אין ממאנין אלא א"כ מכירין וכבר עמד בזה הב"ש סי' קנ"ה סקי"א ולגירסת רש"י שהביאו התוס' א"ש דגמ' לא משני הכי אלא לרב סחורה אבל לרבא לא חיישי' לטוען ואע"פ כן אין ממאנין אלא במכירין אך אכתי ק' על הר"מ בפ"י מה' עדות והטור ח"מ סי' מ"ו שפ' האי חילוקא דבין ב"ד לעדים וע"כ דס"ל כגי' התוס' ופירושם ופ' אין ממאנין אלא במכירין:
דף קלט.
גמ' והתניא שמין וכו' הק' הב"ח סי' הנז' לדעת הר"מ דבעומדין ליתלש של יורשין נוקמה לברייתא בעומדין ליתלש ע"ש ול"ק דבעומדין ליתלש נוטלין אותם היורשין הם בעצמן ולא שמין כמו שנר' מדברי הרמב"ם שם וברייתא קתני שמין:
פירשב"ם בד"ה מאי דעבד וכו' ומיהו לכתחילה וכו' עכ"ל והא דפריך והא אנן תנן וכו' משמע ליה דמתני' אפי' דיעבד דומיא דניזונות ודומיא דבנות דסיפא:
דף קלט:
גמ' רבא והשתא דשלח וכו' בכל הספרים גרסי' רבא בכולה שמעתא וק' דרבא מעיקרא פשיט דיורש והשתא פשיט דלוקח וי"ל דהבעיין בעי במה דתיקנו רבנן דזוכה הבעל בנכסי אשתו וקודם תקנת אושא אי לוקח או יורש ומעיקרא פשיט רבא דיורש הוא קודם תקנת אושא אבל אח"כ תיקנו באושא דלוקח הוי אפי' לאחר מיתה אלא דלמאי דמייתי מדשלח רבין פריך רבא דבזמן רבין דהוא בתר תקנת אושא ודאי דלוקח הוי וקשיא אההיא כרבין ודוחק:
תוס' בד"ה גבי וכו' ל"ד נקט וכו' עכ"ל אבל גבי פסידא דאלמנא נקט לשון שויוה רבנן למ"ד ירושת הבעל דרבנן דלא כמהרש"א ומ"ש מהרש"א דהיכא דאיכא פסידא דתרוייהו אוקמוה אדין תורה דיורש הוא ע"ש לא ראה דברי התוס' בפ' המפקיד דל"ה גבי שמו לה ואנסיבא שכ' משום פסידא דמלוה שויוה רבנן כלוקח ע"ש ולכ"נ דלעולם חשו רבנן לפסידא דאחריני טפי וההיא דיובל שאני שאין פסידא כ"כ לאחריני דהוי כמו מתנה דלא מקרי פסידא כמ"ש התוס' בדבור שאחר זה:
בד"ה התם וכו' ולא מהדר וכו' אע"ג דאיכא פסיד' דלוה וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א מאורתא וכו' ל"ק דהתוס' כאן מפ' אורתא היינו שהורישה שנתנה מהיום ולאחר מיתה כמ"ש הרא"ש שם ע"ש. ודע דכולה שמעתא מיירי בנ"מ אבל בנצ"ב פלוגתא דרבוותא עיין לה' מנחת יעקב בתשו' סי' ב' ע"ש: