משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת בבא בתרא · פרק שלישי
דף כח.
תוס' בד"ה שלשה וכו' והא אמרי' בגמרא דאספסתא וכו' עכ"ל קושיתם היא לשי' רש"י ז"ל דבעי זריעה וקצירה דלפ"ז ע"כ דליכא לפרושי פירא רבה ופירא זוטא כפי' ר"י דבסמוך דהיינו שיגדל ברשותו ג"ח לר"י וחדש אחד לר"ע דהא בעי' כל גידולו מזריעה עד קצירה וע"כ לפרש כפי רשב"ם דהיינו תבואה וירק וא"כ ק' מ"ש מאספסתא והו"מ להקשו' שם קושי' זו אפירשב"ם אלא דסמכו קושיתם כאן להקשו' גם אפי' רש"י דע"כ דמפרש כפירשב"ם ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש:
בד"ה שהן וכו' דא"כ מאי קמ"ל רב הונא וכו' עכ"ל הרמב"ן הק' עוד אמאי דייק בגמ' מדקתני מיום ליום ולא דייק ממילתיה דר"י ותי' לזה דהו"א לרבנן דמשכי זמן הרבה ג"ש מיום ליום א"צ רצופין ע"ש ובהכי י"ל גם מה שהק' שם קושי' התוס' מאי קמ"ל ר"ה די"ל דהיא גופה אשמעי' ר"ה דאפילו לרבנן בעי' רצופין ואכולהו ג"ש דמתני' קאי ר"ה ולא היה רמב"ן ז"ל צריך לדחוק למה שנדחק בזה ע"ש:.
בד"ה כנס וכו' דכתיב ותבואת הכרם וכו' עכ"ל ק"ל דבמס' נדרים דנ"ה ע"א תנן הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת מיני דגן ופריך בגמ' מדכתיב ותבואת שדה ומשני תבואת שדה אקרי תבואה סתמא לא אקרי ע"ש והשתא מאי מייתו התוס' קרא דתבואת הכרם אתבואה סתמא דמתני' וע"ש בירוש' בנדרים וי"ל דמתני' נמי כיון דקאי באילן כדקתני אבל בשדה אילן הוי כאלו תנן תבואת אילן:
דף כח:
בד"ה וכו' דאית לן למי' שמחל לו וכו' עכ"ל לשונם אינו מדוקדק דבכה"ג לא מהניא מחילה אלא הקנאה אלא ר"ל דאית לן למי' שמכרה לי וכן נקיט מהרש"א בלישניה בדבור שאח"ז ע"ש אך ראיתי למהרש"א לקמן דמ"ה ע"א בד"ה שלא וכו' שהבין דלשונם כאן בדקדוק ומדברי התוס' שם שכ' מכר או מחל אין ראיה דש"ה דעשה גודא דהיינו גדר:
בא"ד וילפי' מג' הקראות דגברא וכו' עכ"ל גם : לפי תי' זה א"צ שיוחזק שיעבור אלא אפילו עדיין לא עבר כמ"ש מהרש"א ולא כדס"ד בקושותם דאל"ה לפי ההכרח שכ' בתי' הב' דא"כ עד נגיחה חמישי' וכו' נסתר התי' הראשון ואין זה במשמעות דבריהם:
בד"ה אלא מעתה וכו' ובלא שור המועד הומ"ל וכו' עכ"ל הא דלא ניחא להו לפ' גם כאן כפירש"י ובפירכת הגמ' לרבנן משום דא"כ בלא שור מועד קשיא וכדקאמרי ובלא שור המועד הומ"ל וכו' ואמאי תלי לה הגמ' הכא לילפותא דשור המועד וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש:
בד"ה ודילמא וכו' ליכא אלא י"ח חדש וכו' עכ"ל הרמ"א תי' בזה דבשדה. הבעל מיירי ע"ש ואין להקשו' ע"ד דאיהו גופיה פי' במתני' דרבנן בשדה הבעל פליגי אר"י וס"ל דלא סגי בי"ח חדש אלא דבעי' שיאכל כל פירות ה"ג שנים אלא דלא בעי מיום ליום די"ל דבאותם השנים לא הביאו פירות אלא באותן הב' חדשים דסוף שנה ט' ובד' חדשים דשנת י"א שלא ירדו הגשמים אלא באותן חדשים:
גמ' התם והועד בבעליו כתיב פירש"י דבעי' שיעידו בפני הבעלים שידעו לטעון ולהכחישם ולהזימם אבל התוס' כתבו גזירת הכתוב היא ונר' דנ"מ אי הוו הבעלים שם אלא שהעדים לא הכירו בהם שהיו שם דלדעת התוס' דגזה"כ היא לא מהני דבעי' בפניהם ממש שידעו בהם אבל לפמ"ש רש"י דטעמא הוא כדי שידעו להכחישם הרי ידעו והכנה"ג סי' כ"ח הגה"ט אות ע' כ' דאם לא הכירו בהם אעפ"י שהיו שם הבע"ד הוי כשלא בפניו לענין אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ע"ש וזה לא יתכן אלא לדברי. התוס' דטה"ל היא וכ"כ הרשב"א ח"ב סי' שע"ו דגזה"כ היא אבל לדעת רש"י הוי כבפניו ומה שהוכיח הכנה"ע מגמ' בפ' הנשרפין דע"ט ברוצח. שנתערב דהוי כשלא בפניו ע"ש י"ל דדוקא הך דינא דאין גומרין דינו אלא בפניו הוא דהוי גזה"כ דליכא שום טעמא בההוא דינא אבל דינא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דנפ"ל מוהועד בבעליו מסתברא ליה לרש"י דטעמא דקרא כדי שידעו להכחיש את העדים אך הרשב"א בתשו' הביאו מרן בב"י סי' שפ"ח כ' דטעמ' דאין גומרין דינו אלא בפניו משום דבעלים בני טענה נינהו ובעי' בפניהם כדי שיטענו נגד העדים ויחזירם מעדותן ע"ש וק' דא"כ ברוצח שנתערב אמאי לא מהני הרי הבעלים ידעו וצ"ל דנתערב שאני כיון דאינם מעידין נגדו מאם ומ"מ בהיו שם הבעלים אלא שהעדים לא הכירו בהם נראה פשוט דל"ד לנתערב כיון דמ"מ מעידין על אחד ידוע והוי כבפניו ודלא כהכנה"ג וכן הסכים ה' שבות יעקב ח"א סימן קמ"ח ועמ"ש בחי' בקמא דמ"ה ע"א ע"ש:
דף כט.
גמ' פשיטא לא צריכא וכו' כתב הטור סי' קמ"א בשם הר"י דאי כולהו מוברי הוי חזקה בכל ענין וחלק עליו דלא הוי חזקה אלא במפוזרין ולא ברצופין ע"ש ומדפריך פשיטא ולא פריך עדיפא מינה דאדרבה לא הוי חזקה ברצופין נר' כהר"י ועיין להנ"י דסובר כהטור והכניס כל זה בקושי' פשיטא ע"ש כ' הר"מ בפי"ב מה' טוען ופ' מרן בסימן קמ"א דבאתרא דכולהו מוברי ומקצת זורעין והובירה הוי חזקה במפוזרין ע"ש נר' מדבריו דאי כולהו זורעין ומקצת מוברין והובירה לא הוי חזקה אלא ברצופין דס"ל דהא דקאמר ומודה ר"ה באתרא דמוברי היינו דכולהו מוברי כפשטא אפי' למסקנא:
שם הני נוגעין בעדותן מקשים משמא דה' ים התלמוד בקמא דכ"א עמ"ש הנ"י שם דאפי' גברא דעביד למיגר אי הלך מן העיר ולא עשה שליח לשוכרה הוי כגברא דלא עביד למיגר דלפ"ז מאי פריך הגמ' הא אינן מחוייבין בשכירות כיון דבעלי' הראשונים לא עשו שליח לשוכרה ע"ש ול"ק דדוקא בהלך מן העיר הוא דכ' הנ"י כן ואי קשיא נוקמה בהלך מן העיר תא בלא"ה קשיא נוקמה בגברא דלא עביד למיגר אלא ע"כ דדחיקא ליה לאוקמה מתני' בהכי כ' הרמ"ה סי' כ"ג מדאוקמה דאתו בי תרי ואמרי אנן אוגרינן ולא אוקמה דאמרי אנן אושלינן משמע דבשאלה לא הוי חזקה דדוקא באגרוה דנהנו בשכירות ע"ש וק' דאי בשאלה הוי נוגעין בעדותן ולא יתורץ כתי' הגמ' ונ"ל דס"ל דבשאלה לא הוי נוגעין בעדותן דמצי אמרי לבעלים הראשונים פרענו כקושית התוס' דהא אינם מתייראין שמא וזכר האחר דלגבי האחר בשאלה הוו ומכאן מוכח דס"ל להרמ"ה דאפי' בב' עדים אמרי' מגו כדעת התוס' דלא כמ"ש הרא"ש בשמעתין בקושית התוס' ע"ש וכ"נ מדברי בעה"ת שער נ"א חלק ד' שהוכיח משמעתין דלא אמרי' בכה"ג השני נח לי דאי איתא אפי' כי נקטו אגרא בידייהו נוגעין בעדותן הם דס"ל לא בידייהו ממש קאמר אלא דעדיין לא נתנו השכירות ודחה דש"ה דאיכא מיגו דאמרי פרעיני' ע"ש ואי איתא דבשני עדים לא אמרי מיגו הא אפי' למסקנא ליכא מיגו וע'"ש להגד"ת מה שהק' ולק"מ:
דף ל.
גמ' כל נכסי דבי בר סיסין וכו' משמעתא הלזו ק"ל למ"ש מהראנ"ח ח"ב סי' פ"ג וע"ש בהגהה:
תוס' בד"ה לאו וכו' אי טעין וכו' אע"פי שלא החזיק ג"ש עכ"ל כ' מהרש"א. דכל זה לפי' רשב"א דבסמוך אבל ר"י חולק בזה ובעי החזיק ג"ש ע"ש ועיין להגהמ"י ספי"ד מה' טוען שכ' דברי התוס' הללו בשם ר"י ע"ש ע"כ נר' דר"י לא חלק על רשב"א אלא היכא דהלוקח לא מצי למימר לא היתה שלך מעולם דהיינו היכא דמתחילה הודה שהיא שלו והוי מגו למפרע דבהכי מיירי פלוגתא דר"י ורשב"א וסובר ר"י דכיון דהטענה דנאמן בה המוכר דהיינו לא היתה שלך לא מצי טעין לה הלוקח אינו זוכה בה הלוקח וכ"ש בדברי ר"י דלקמן אבל הכא דמיירי דלא הודה תחילה מודה ר"י בזה דא"צ שיחזיק ג"ש אבל רשב"ם חולק בזה ודברי הג"א בשי' רשב"ם קיימי:
בא"ד ועוד ראיה מפ' זה בורר וכו' עכ"ל ומאן דאיתותב שם ר"נ היינו דשמעינן מברייתא דהשליש נאמן ואפי' בלא מיגו אבל במאי דאמרי ר"נ דלא הוי מיגו כה"ג לא איתותב וע"ש בתוס' ובמהרש"א ז"ל:
דף ל:
רשב"ם ד"ה אמ"ל וכו' והכא בהאי עובדא וכו' עכ"ל אע"ג דדינא דהאי עובדא איתיה אפי' בהחזיק ג"ש ובדליכא עדים דהחזיק יום אחד המוכר וכמ"ש בד"ז מ"מ משמע ליה דבלא החזיק הוה מעשה מדאמר ליה מפלניא זבינתה ולא אמר והחזקתי ג"ש וכמ"ש הנ"י ע"ש ומאי דאמר ואת לא זבינתה מנאי לא קאי אואת לא קמודית דקאמר אלא ר"ל ואת לא מיהמנת לו' זבינתה מינאי כיון דלא החזקת ג"ש וכמ"ש רשב"ם ד"ה ואת מינאי וכו': גמ' מעשה לא עבדי וכו' עמ"ש בחידושינו לקמן דמ"ג ע"ב ע"ש:
דף לא.
תוס' ד"ה אבל וכו' אפי' לא אייתי סהדי אלא דאכלה ג"ש וכו' עכ"ל סגנון קושיתם ולשונם ודאי אזלי בשי' רשב"ם דבעי' עדים שהחזיק השבעה שנים אבל להי"מ שהביא רשב"ם יש להקשות בזה אמאי כי אמר שית ל"מ הא אפי' לא אמר אלא יום אחד קודם הארבעה שנים סגי דכיון דאית ליה מיגו נאמן וכיון שקנאה קודם תו ל"מ מחצה וכ"כ הש"ך סי' קמ"ו וכ"מ בדברי ריא"ז הובא בשה"ג שהקושיא היא אפי' יום אחד קודם אבל מדברי הנ"י שלא הוכיח אלא משבעה שנים ע"ש נר' כמ"ש מהרש"א ז"ל דלהי"מ לק"מ ע"ש ודע דהאי מיגו שכ' התוס' אינו מיגו למפרע כיון שמה שאמר שבעה שנים הוא פי' דבריו הראשונים שאמר שני חזקה דבמיגו למפרע הוכיחו התוס' לעיל דלא הוי מיגו:
בד"ה אמר וכו' דאביי ורבא אמרי לקמן וכו' עכ"ל עיין פי' רשב"ם שם שכ' דמיירי התם דסהדי אמרי דאבהתיה עד יום מותם ומעולם לא מכה וכו' ע"ש וכ' מהרש"א שם דכ"כ לתרץ קושי' התוס' דבסמוך דהוי מיגו במקום עדים ממש ולפ"ז י"ל דגרסי' שפיר רבא במיגו דהכא דלא הוי מיגו במקום עדים די"ל שלקחוה מאבותיו ע"ש וק' לפ"ז לר"ח דהתם דס"ל דאמרי' מיגו במ"ע אפי' בכה"ג דהתם דהוי במ"ע ממש ממתני' דפ' שבועת הדיינים דמנה לי בידך אמ"ל הן למחר אמ"ל תנהו לי אמ"ל אין לך בידי דהיינו להד"מ חייב ואמאי נימא מיגו דאי אמר פרעתי והרמב"ן בחי' עמד בזה בשמעתין ותי' דרבה ס"ל דהכא לא הוי מיגו במ"ע די"ל שלקחוה מאבותיו ע"ש ולשי' רשב"ם ק' לר"ח דהתם ממתני' דשבועות ונ"ל דס"ל לר"ח כל"ב בשבועות ד"מ ע"ב דלא מחייב בשבועת היסת אלא בדאיכא דרדה דממונא דהיינו נתתיו לך אבל באומר להד"מ פטור וא"כ ליכא מיגו כלל במתני' דשבועות דלא בעי למי' פרעתי דאי אמר כן מחייב שבועה ואע"ג דבשבועת היסת בימי ר"נ נתקנה כבר כ' קצת מן הראשונים דגם בימי התנאים היתה שבועת היסת לכופר הכל וכמ"ש המרדכי בפ' האיש מקדש ע"ש וזה נר' דעת הרמב"ן בסי' לעיל גבי פירכת הני נוגעין בעדות כמ"ש לתרץ קושי' התוס' שם ע"ש ועי"ל דגם ר"ח מודה במיגו במ"ע ודוקא בההיא דלקמן פליגי משום דס"ל די"ל דסמיך עלה כדאבהתיה ש כדאמרי' בשמעתי':
כתב הרמ"ה סימן ט"ל דאם חזר וטען טענה שסותרת הא' קודם שבאו עדים והכחישוהו ואח"כ הכחישוהו בטענה הא' מהימן בטענה ב' אם מביא ראיה עלזטענה הב' ע"ש והגד"ת תמה עליו דא"כ אמאי אצט' רבא בעובדא דלעיל לו' עבידי אינשי דקרו לשני טובא שני חזקה אפי' לא קרו וטענה הב' סותרת הא' כיון שמביא עדים על טענה הב' שהחזיק ז' שנים חוזר וטוען ע"ש ולשי' י"מ שהביא רשב"ם שם ניחא מיהו הרמ"ה גופיה כ' בעובדא דלעיל שהביא עדים על ג"ש הראשונים ע"ש ונ"ל דלא כ' הרמ"ה דחוזר וטוען כי מייתי עדים על טענה הב' אלא בטען טענה ב' קודם שהכחישוהו בטענה הא' וכ"מ בדבריו בשמעתין דיש חילוק בין הכחישוהו קודם שטען הב' ללא הכחישוהו וע"כ החילוק שביניהם הוא לענין אם מביא עדים על טענה הב' אי מהני ע"ש בדבריו:
בד"ה אמר ליה וכו' דהכי אמרינן במרובה וכו' עכ"ל נ"ל דכונתם למאי דס"ד שם דפלוגתא דאביי ורבא תנאי היא וקאמר לימא כתנ' וכו' ע"כ דאפי' בתכ"ד ס"ל לרבא מכאן ולהבא ולפום הך ס"ד קשיא מדברי רבא דהכא ותי' ללישנא דפסידא דלקוחות סבר דלא אמר רבא לר"נ וכו' והכל לפום הס"ד דהתם אבל למסקנא דהתם דפלוגתא דר"י ורבנן בתכ"ד אי כדיבור דמי י"ל דבתכ"ד מודה רבא דלמפרע נפסל ולא אמר מכאן ולהבא אלא בלאחר כ"ד והכא בתכ"ד מיירי ועפי"ז א"צ לדחוק כמ"ש מהרש"א לקמן בד"ה ורבא דלפום דבריהם דהכא צריך לתרץ בקושיתם דלקמן כמ"ש בקמא וכו' ע"ש אלא די"ל בפשי' דלס"ד דגמ' לקמן דרבא כר"ח ס"ל כמסקנא דהתם בקמא ולא הוצרכו למ"ש בדבור זה אלא לס"ד דגמ' בקמא:
כתבו התוס' בפ' זה בורר בקושיתם דהכא מיירי דהוכחשו בתכ"ד ודחו מהגמ' דפ' מרובה ע"ש ולא ידענא מה משמעות יש מהגמרא דפ' מרובה דאפי' הוכחשו בתכ"ד ס"ל מכאן ולהבא הא לא מיירי כולה שמעתא שם אלא דעדות הטביחה בתכ"ד של עדות הגניבה כמ"ש כאן ולא מיירי התם כלל בהוכחשו תכ"ד של העדות ועיין להרמב"ן ז"ל בחי' כאן שתי' כן בקושיתם דמיירי שהעידו עדים השניים בתוך כ"ד של הראשונים דתכ"ד כדיבור דמי כדאיתא במרובה וכו' ע"ש והיינו הוכחשו תכ"ד:
בא"ד ול"ק איכא בינייהו וכו' עכ"ל והא דלא קאמ' א"ב הוכחשו ואפי' לרב הונא היכא דע"א מכת זה וע"א מכת זה העידו בעדות אחרת דאפילו לרב הונא פסולין י"ל דהיינו בגזלנותא דקאמר הש"ס סתם דדא ודא אחת הן:
דף לא:
בד"ה וזו וכו' ונ"ל דמיגו במקום עדים וכו' עכ"ל מהראנ"ח. ח"ב סי' מ' הוכיח מדברי המרדכי סוף קידושין דחולק ע"ז דבתרי ותרי לא הוי מיגו במקום עדים אלא אוקי תרי בהדי תרי ונשאר המיגו ממ"ש אוקי תרי ואוקי איתתא בחזקת היתר ואי משום דר"א הא אית ליה מיגו דאי בעי אמר קדשתי וגרשתי ע"ש ולפ"ד לא היה צריך המרדכי לאיתתא בחזקת היתר אלא מטעמא דמיגו סגי ליה אלא נר' דס"ל כדעת התוס' אלא דכיון דלכתחילה לבד הוא משום דרב אסי סמך אמיגו זה אע"ג דקליש הוא ועיין לה' תומים סי' פ"ב בכללי המיגו שכ' דגם לתי' הב' שכ' התוס' מודו דכה"ג הוי מיגו במ"ע ולא הוצרכו להך תי' אלא לר"ח לקמן דל"ג דס"ל דאמרי' מיגו במקום עדים ע"ש:
בא"ד דאין דעת שניהם וכו' עכ"ל אין זה סותר : למ"ש לעיל דכ"ט ע"א בד"ה הני וכו' וע"ש בהרא"ש דשאני התם דכדי שלא יפסידו ממון מכוונים שניהם לדעת אחת וכמ"ש התוס' בפרק האיש מקדש דמ"ב ע"ש מ"ש:
בד"ה ורבא וכו' ואור"י וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ובמ"ש לעיל בד"ה אמר ליה וכו' ע"ש:
דף לב.
גמ' ואחתיניה ואתא ע"א ואמר דכהן הוא וכו' הכנה"ג בסי' ל"א נסתפק בעד מכחיש עד ואח"כ אתא ע"א שמסייע לראשון אי מצטרפין א"ד כיון דכבר הוכחש ונפסל תו לא מיתכשר לאותו עדות ע"ש ואין להוכיח ספיקא מסוגיא דשמעתין דאי איתא דמיפסיל היכי מצטרף עד האחרון עם הראשון כיון דכבר הוכחש הראשון משני עדים די"ל דשאני הכא דמה דמיתכשר הוא משום החזקה דהוחזק בכשרות ולא מהני הצירוף אלא לענין דליהוו תרי ותרי לבד ועי"ל דהכא שאני דנעשה מעשה עפ"י עד הראשון ולא הוכחש בשעת עדותו וכיון דכבר נעשה מעשה ע"פ עדותו כי איכא עד אחרינא מצטרף שפיר וכה"ג כ' בשיטה ישנה הביאו הרב בש"מ בכתובות דכ"ו ובתשובותיו סי' ז' גבי חזקה דאע"ג דתרי ותרי ספיקא דאורייתא אפילו איכא חזקה כיון דעשינו מעשה ע"י החזקה בעדות עד הא' שפיר מוקמי' אחזקתיה ע"ש ונ"ל שזה דעת רשב"ם בשמעתין כמו שיראה המעיין מיהו מדברי הרמב"ן יש להוכיח ספיקו שהק' אמאי לא מוקי לה דאתו תרי והעידו שהוא בן גרושה ואח"כ אתא ע"א שהוא כהן ואחר כך אתא ע"א דכהן הוא ופליגי בזילותא דבי דינא ע"ש ואי איתא דמיפסיל בכה"ג הא תו לא מיתכשר ולא מצטרף כיון דלא נעשה מעשה ע"פ עד הראשון ובלא"ה כבר ה' דברי אמת בקו' דע"ט ע"ג הוכיח ספיקו מגמ' דפ' כל הנשבעין דאמרינן בכה"ג דמצטרף ואין דבריו של אחד במקום ב' והנה הרמב"ן ז"ל תי' לקושיתו דא"כ הוו ב' עדים וברייתא קתני ע"א ע"ש ואי קשיא אברייתא גופה אמאי לא תני ב' עדים י"ל דזה נכלל בקושית רב אשי אבל ק' באוקמתא דר"א דפליגי בלצרף עדות וע"כ דמיירי כגוונא דלעיל דאל"ה לא מקרי ע"א והשתא קשיא אברייתא גופה אמאי לא תני ב' עדים דאתו בזאח"ז אחר שהעידו ב' עדים בראשונה לפוסלו אבל למה שתי' עוד הרמב"ן ז"ל דע"כ דאתא ע"א ראשונה דכהן כי היכי דליתחזק בכשרות דאל"ה הו"ל תרי ותרי ניחא שפיר:
תוס' בד"ה והא אמר וכו' שהרי הקול פוסל : והעד אינו פוסל עכ"ל הא דפשי' ליה שהעד אינו פוסל היינו מדאמרי' דנפק עליה קלא ולא אמר דאתא עד דבן גרושה הוא וכ"כ מהרש"א בכתובות ע"ש וק' היכי מצי לאוקמא דאתא עד דבן גרושה הוא מתחילה דא"כ כי אתא עד ואמר דכהן הוא היכי מסקי' ליה הא כיון דאחתיניה ע"פ ע"א הו"ל כב' ואין דבריו של אחד במקום שנים וכדאמרי' בפ"ב דיבמות ובפ"ב דכתובות דכ"ב ע"ב דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הו"ל כב' וכי אתא עד הו"ל כאחד במקום ב' ע"ש וצ"ל דס"ל כמ"ש הנ"י בשם הריטב"א בר"פ האשה רבה דלא אמרי' כן אלא בערוה דבעי' ב' עדים והאמינה תורה ע"א הרי האמינתו כב' אבל במקום דלא בעי' ב' עדים לא הוי כב' ע"ש ומהרש"א ז"ל ע"פ שיטתו בכונת התוס' הקשה כאן דמנ"ל להגמ' גופה דבדנפק קלא מיירי דילמא בדאתא עד א' מיירי ולעולם העד עדיף מהקול ע"ש אבל מהרש"ל שם בכתובות פי' בכונתם דפסיקא להו כן דהעד גרע מהקול מהמסקנא דנראה מהגמ' דגיטין וקידושין דר"י אין ערעור פחות מב' אפי' בדליכא עד המכשיר וא"כ מסתברא דעד גרע מקול ע"ש ועפ"ז ניחא שפיר קושית מהרש"א די"ל דאי אתא ע"א מעיקרא דבן גרושה הוא הו"ל כב' דלא כהריטב"א וכמו שהוכיח הש"ך בי"ד סי' קכ"ז מדברי התוספות בכריתות דלא כהריטב"א ע"ש ועי"ל דאי עד אמר בן גרושה ואח"כ עד אמר דכהן הוא לא מסקי' ליה דזילותא דבי דינא היא ודוקא בקול ליכא זילותא משום דממילא הוא וכמ"ש התוס' בדבור שאח"ז ולשי' מהרש"א צ"ל דהתוס' בדיבור זה אזלי כתי' בתרא שכ' התוס' בדיבור שאחר זה:
בד"ה אנן וכו' והא דאמר לעיל וכו' אבל נשאת ואח"כ באו עדים וכו' עכ"ל בבאו עדים ואח"כ נשאת פשיט"ל חזקה דדייקא וכו' אבל בנשאת תחי' ס"ד דליכא דייקא דסמכא על העדים כיון דליכא מכחישין ואגב דנקטו בקושיא זו כן נקטו ג"כ בקושית נתגרשה ועיין מהרש"א:
בא"ד וי"ל דפריק אפי' נאמר וכו' עכ"ל אבל במאי דפריק הבא עליה באשם תלוי קאי י"ל ידע דבאומרת ברי לי עסקי' ודייקא ועיין בתוס' בכתובות אבל הר"ן שם כ' אפי' בפירכת הבא עליה וכו' דפריק אפי' נאמר וכו' ע"ש וע"כ דל"ל חזקה דדייקא ועיין לה' דברי אמת ריש קונט' ח' ע"ש והנה מדברי התוס' בדיבור זה מבואר דאפי' באומרת ברי לי ונשאת לאחד מעידיה לא שרינן אלא משום חזקה דדייקא ומנסבא ומעתה קשיא מהגמ' שם ביבמות דצ"ג ע"ב גבי ע"א ביבמה דאמרי' מאי חזית דסמכת אהני וכו' ועוד ספק ממזר אע"ג דגבי יבמה דמרחמא ליה ליכא חזקה דדייקא כדאי' התם וכבר עמד בזה מהרש"א בר"פ האשה רבה ע"ש ועיין לה' דברי אמת בקו' דע"ג ע"ש ונ"ל כמ"ש התוס' שם בד"ה ע"א דאפי' גבי יבמה דייקא קצת אלא כיון דלא דייקא כ"כ לא מהימן ע"א אלא משום דעבידא לאגלויי ע"ש וא"כ י"ל דדוקא לגבי נאמנות דע"א הוא דלא מהני אבל לאורועי חזקה מרעא כיון דדייקא קצת ועי"ל דר"ש דקאמר הכי שם ביבמות ס"ל כמד"א בפ' ד"א תרי ותרי ספיקא דאורייתא אפי' איכא חזקה:
דף לב:
בד"ה אמאי וכו' ותי' ריב"ם דלא אמרינן מגו להוציא וכו' עכ"ל עיין להתוס' ריש מציעא מ"ש בשם ריב"ם דר"י דאמר אמאי סמכת וכו' ס"ל דל"מ מגו משום דמשקר בטענתו הא' הפך מ"ש כאן בשמו דמשום מגו להוציא וצ"ל דכי דחה ר"י דבריו מדלא מפרש וכו' חזר בו ריב"ם ואפילו לר"י לא הוי מגו להוציא מדלא מפרש בגמ' האי טעמא וע"ש במהר"ם:
בא"ד משום דהוי חוזר וטוען וכו' עכ"ל עיין בטוש"ע סי' פ' דליכא מאן דפליג דחוזר וטוען מפיטור לפיטור היכא דלא נתחייב בטענתו הא' ע"ש ולפ"ד התוס' הללו רב יוסף פליג בהא וס"ל דאפי' מפיטור לפיטור אינו חוזר וטוען ואנן לא קי"ל כר"י בהא כדבסמוך:
בד"ה והלכתא וכו' בין ספיקא דתרי ותרי לספיק' דדינא וכו' עכ"ל המש"ל בפט"ו מה' טוען הק' ע"ז מגמ' בפ' השואל דק"ך דגבי ס' אי תפוס לשו' א' או אחרון אמר ר"נ קרקע בחזקת מרא קמה ותי' דשאני שכירות דעתיד לחזור הקרקע לבעליה עיין שם ולק"מ דדוקא בפלוגתא דרבוותא הוא דלא אזלינן בתר חזקה אבל בספיקא דדינא דינו כתרי ותרי וסברא יש לחלק בהכי דוגמא לדבר דין הקי"ל דיכול המוחזק לו' קי"ל כיחיד נגד רבים וכן כ' מהר"א ששון סי' ע"ט ע"ש והמש"ל גופיה בפ"ז מה' שכירות רמי ומקשה על תשו' הרשב"א דגבי שכירות נמי כ' המע"ה מר"ז דפ' השואל ומשני לה עפ"ד מהרא"ש הללו ע"ש ועיין להמש"ל בפ"ו מה' עדות דין ב' ועיין למהרימ"ט חח"מ סי' ך' ע"ש:
דף לג.
גמ' ואוכלת שיעור זוזי דמגו דאי בעינא וכו' כ' הטור סי' ק"ו בשם רבי' יונה דדוקא אם כבר אכל הפירות אבל אם עדיין לא אכל לא אמרי' מגו דלקוחה דלא אמרי' מגו מממון לממון ע"ש. ומהרימ"ט ח"א סימן קי"ב הקשה דאי מיירי שכבר אכל הפירות אפי' איכא קלא ליהמניה במגו דיכול לומר לפירות ירדתי כדאמרי' לקמן ע"ש שנדחק בזה ולפמ"ש רשב"ם דה"ט דל"מ לישבע משום דאין נשבעין על הקרקעות ועוד דחזקת ג"ש במקום שטר ניחא שפיר דאי אמר לפירות ירדתי מחוייב לישבע כדפי' רשב"ם לקמן וכל עצמו של רבה בר שרשום נחית ליפטר מן השבועה כדקאמר אמור רבנן הבא ליפרע וכו' אך לפמ"ש התוס' דאינו מחוייב לישבע משום דהוי טענת שמא ק' דאפי' כי אמר לפירות ל"מ לישבע לגבי יורשים דהוו טענת שמא ורבי' יונה גופיה ס"ל כס' התוס' הלזו כמו שמבואר בדברי הטור והד"ק מהרימ"ט לדוכתא ונ"ל ליישב והיה בהניח דנר' פשוט דאפי' להר' יונה עובדא דשמעתין כשעדיין לא אכל מיירי שהרי רבה בר שרשום לא חשש אלא לשבועה כדקאמר אמור רבנן הבא ליפרע וכו' וע"כ במלוה בשטר מיירי דאי מלוה בע"פ הא מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין דמצו לומר פרוע וכיון דע"כ במלוה בשטר ורבה ב"ש לא נחית אלא ליפטר מן השבוע' א"כ כשעדיין לא אבל נאמן במגו דאפי' להסוברים דלא אמרי' מגו מממון לממון ליפטר מן השבועה אמרינן מגו אפילו מממון לממון כמו שהוכיח המרדכי ריש ב"מ משבועה דמודה במקצת ומהגמ' שם ע"ש וא"כ אפילו עובדא דשמעתין אפי' בשעדיין לא אכל אבל הר' יונה במלוה ע"פ מיירי כמו שמבואר שם בהטור ובזה הוא שכ' שכבר אכל דבעדיין לא אכל הוי מגו מממון לממון ולא אמרי' מגו כה"ג ליטול ממונא אבל עובדא דשמעתין דלענין שבועה מיירי שפיר אמרי' מגו ומעתה מ"ש מרן בב"י וצ"ע אי ס"ל להר"י כשי' הראב"ד בפי"ד מה' טוען ע"ש הוא תימה דהראב"ד אעובדא דשמעתין קאי ובע"כ דלאו מטעמא דמגו מממון לממון קאמר דהא לשבוע' אמרי' מגו בכה"ג וע"כ מטעמא אחרינא אתי עלה הראב"ד ז"ל ובלא"ה דברי מרן הב"י תמוהים אלא דמהרימ"ט שם כ' ליישב כוונת דברוו ומ"מ קשה מה שהקשתי גם עפי"ה ליתא למ"ש מהרימ"ט שם בכוונת רשב"ם ע"ש ומעתה מתרצתא היא קושי' מהרימ"ט דעובדא דשמעתין בשעדיין לא אכל מיירי ולכך ביצא הקול חייב דליכא מגו דלפירות ירדתי בשעדיין לא אכל גם הטור לא כ' שם דינא דיצא הקול אלא בבא לאכול וע"ש להב"ח ומ"ש הפרישה דעובדא דשמעתין בשכבר אכל מיירי ע"ש אזיל לטעמיה שכ' שם ובסמ"ע דטעמי' דהר"י משום מגו להוציא אך לפי מה שמבואר בדברי הטור דטעמא דהר"י משום דהוי מגו שממון לממון עובדא דשמעתין בשעדיין לא אכל אפילו לרבינו יונה וכדכתיבנא ועיין להש"ך סק"ג ע"ש:
דף לג:
רשב"ם בד"ה האי אייתי וכו' עד יום מותם וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ובמ"ש בחי' לעיל דל"א ע"א ע"ש ואיכא למידק לפרשב"ם נימא דאבותיו של המחזיק זבנו מיניה דמערע' וצ"ל דמיניה דמערער לא אמרי' כיון דהמערער טוען ברי וכמ"ש הסמ"ע סימן קמ"ו סקס"ג ע"ש ודבריו מוכרחים הם לפירשב"ם כאן וע"ש להש"ך:
תוס' בד"ה ואי טעין וכו' והניחם ברשות שאין שלו וכו' עכ"ל מוכח דבמטלטלין כה"ג דמופקדין ביד אחר א"י לו' לקוחין הם בידי ועיין בתשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י סי' ע"ב ופ' מור"ם בהג"ה שם דין י"ח וע"ש להש"ך:
בא"ד דאי מהימן וכו' גם הקרקע תהיה שלו עכ"ל הי"ל לו' דבשנה ג' מיפטר במגו דאי בעי אמר לא אכלתי דמה"ט אפי' בב' שנים ה"א מיפטר אי ליכא סהדי כפירשב"ם אלא דניחא להו למי' הכי לפוטרו גם משבועה ודלא כהש"ך סי' קמ"ה סק"ב:
בד"ה איזיל וכו' במגו דאי בעי אמר מכרת לי לקוצצו עכ"ל פשיטא להו דבאתה אמרת לי אין להאמינו דאין דרך בני אדם לו' הכי אבל למכור לקוצצו הוה ס"ד דדרך למכור לקוצצו וזהו שחידשו דגם למכור כה"ג אין דרך ולהכי הוצרכו לו' במגו דאתה מכרת לי וכו' ולא הוכיחו מאתה אמרת לי לקוצצו אע"פ שהם סוברים דאמרי' לא חציף אפי' לא אמר איזיל וכו' כמ"ש בדבור שאחר זה ועיין להרמב"ן ז"ל בחי':
דף לד.
תוס' בד"ה הוי וכו' דהא משמע דאי לאו דעד וכו' אבל השתא דמחייבו שבועה וכו' עכ"ל המשמע דכ' היינו מדאמר ר' אבא הוי מחוייב שבועה ולתי' ר"י הא דאמר ה"א מ"ש ואי"ל עיין למהרש"א שבועות דל"ב ע"ב בד"ה הו"ל וכו' ע"ש:
בא"ד שיכול להעיז פניו להכחיש את העד וכו' עכ"ל ק' דלעיל בעובדא דרבה בר שרשום אמרי' לקוחה ל"מ אמרת דנפק עלה קלא וכ' התוס' דהיינו דלא הוי מגו דא"י להעיז כיון דאיכא קלא אפי' דל"מ לישבע כמ"ש התוס' שם ומ"ש מע"א דדוקא ע"י שבועה דא"י להעיז וי"ל דהכא שאני דבטענה שהוא טוען עתה נמי איכא העזה לגבי בע"ד משא"כ לעיל אבל המרדכי כ' כאן דא"י להעיז נגד העד והביא ראיה מרבה בר שרשום ע"ש נר' דלא שני ליה בין אם הטענה שטוען עתה המט"ז לבין אינו מעיז וכן צ"ל לדעת הרא"ש בתשו' כלל ס"ו סי' ח' דלמד מעובדא דרבה בר שרשום דלא אמרי' מגו י"ר בעי מכחיש לעדים פסולים ע"ש אפי' דבנדונו שם הטענה שטוען עתה יש בה העזה לגבי בע"ד וע"כ דלא מחלק בהכי ועיין בתומים סי' פ"ב בדיני מגו שכ' דיש לפ' דלא אמרי' מגו להעיז עדים פסולים כהרא"ש אע"ג דלפ"ד רשב"ם בעובדא דבר שרשום אין ראיה משם כיון דאפילו טוען לקוחה אינו נאמן מ"מ כיון דמרן פ' דכי טעין לקוחה מהימן א"כ ע"כ לפ' כהרא"ש ע"ש ומן האמור י"ל דאפי' דלא אמרי' מגו בההוא עובדא ה"ד כשהטענה שטוען עתה אין בה העזה ועיין להכנה"ג שם בכללי מגו אות קל"ג ע"ש והב"ש סי' מ"ב סק"ו הוכיח דלא מהימן בטענת משטה בקידושין במגו דלהד"מ כיון דאיכא ע"א מדברי התוס' דלא כהב"ח ע"ש והוא תימה דהתוס' לא כ"כ אלא ע"י שבועה וכבר תמה עליו מהר"ץ בתשו' סימן קט"ו ע"ש ומן האמור יתבאר שדינו של הב"ש אמת דדוקא בדאיכא העזה בכל הטענות הוא שכ' התוס' דבעי' שבועה והתם גבי קדושין בטענה שטוען עתה משטה אינו מכחיש שום אדם וכמ"ש מהר"ץ שם על הח"מ ע"ש עיין להתוס' בפ' י"נ רקל"ד ע"ב בד"ה הואי ודקל"ה ע"א בד"ה חזיא וע"ש במהרש"א בפי'רשב"ם ובמ"א כתבתי בזה:
בא"ד אע"ג דבנאנסו איכא שבועה דאוריית' וכו' עכ"ל הכנה"ג בסי' פ"א בכללי המגו אות קס"ד נסתפק בכוונת' אי השתא נמי נשבע ש"ד כשבוע' המגו או שבועה דרבנן כדינה ע"ש ואין כאן מקום ספק דהא בהך שמעתא דנאנסו דפ' המוכר את הבית שהביאו פריך ואי נאנסו לאו שבוע' בעי ומשני ה"נ בשבו' קאמינ' וכתבו התוספות שם דודאי ידע דאיכא שבועת היסת אלא דפריך מש"ד ומשני הכי נמי בשבועה קאמינא מוכח דבש"ד קאמר דאי שבועה דרבנן גם המקשה ידע לה ולא הו"ל לשנויי כהאי לישנא וע"ש בחדושי' מה שהוכחתי עוד מדברי התוס' שם ודע שמדברי התוס' הללו ק' עמ"ש מהראנ"ח ח"ב סי' ל"ג בהא דקי"ל דכובש עדותו חייב בדי"ש אפי' עד אחד משום דמחייבו שבוע' ואפילו שלא היה נשבע והיה משלם דאי לאו בעדות העד חייב ש"ד ל"מ בדי"ש אבל אי חייב שבועה דרבנן וע"י עדותו היה מחייבו ש"ד חייב בדי"ש דחמירא לאינשי ש"ד ע"ש ומדברי' הללו מבואר דלא שני להו בין ש"ד לדרבנן ואמרי' מגו גם מ"ש דבש"ד ל"מ ברי"ש דבלאו עדותו מחוייב שבועה ד"ז אינו אלא לשי' ריב"ם שכ' התוס' בדיבור זה דהוי מגו אבל לשי' ר"י לא הוי מגו דאינו מעיז לישבע בדבר שהעד מכחישו ועיין לה' תומים סי' כ"ח סק"ג ע"ש:
בד"ה וכל המחוייב וכו' ודוקא ביתומים הוא דפסקי' דעבד כרב ושמואל עבד וכו' עכ"ל עיין להתוס' שם בפ' כל הנשבעין שהק' מנ"ל דרב ושמואל ל"ל דר' אבא דפריך האי שבועת ה' מאי עבדי ליה ותי' דאי ס"ל בעלמא כר' אבא הי"ל לבני לוה לפרוע החצי ע"ש וק' דא"כ הדק"ל לדידן דפסקי' כר' אבא כדמוכח משמעתין אמאי אמרי' דעבד כרב ושמואל עבד הא כיון דקי"ל כר' אבא הו"ל לבני לוה לפרוע החצי ובעיקר קושיתם עיין למהרש"א כאן:
דף לה.
פירשב"ם ד"ה שודא וכו' ולעיל נמי נימא ר"ן חלוקה וכו' עכ"ל קשה היכי נימא ר"ן חלוקה הא איהו ס"ל שודא במס' כתובות בעובדא דאימיה דרמב"ח שהביא רשב"ם לעיל ועוד קשה בגמרא גופה אמאי לא פריך דר"נ אדר"נ דהכא ס"ל כל דאלים גבר והתם ס"ל שודא ונראה לי דר"נ אדר"נ י"ל דהכא בארבא לא שייך שודא אלא היכא דאיכא אומדנא שהיה הנותן אוהבו ומשום ד"יל דגם בארבא שייך שודא דהיינו למי שנר' אמיתי כמ"ש התוס' והגמ' מסתפק בזה ולכך פריך מרב ושמואל ממ"נ אי שייך גם כאן שודא נימא שודא ואי לא שייך כאן שודא הול"ל יחלוקו דאפי' שמואל לא פליג ארב אלא משום דס"ל שודא עדיפא אבל במקום דליכא שודא מודה דיחלוקו ואע"ג דהכא גבי ארבא י"ל דשייך שודא למי שנראה אמיתי מ"מ לקמן גבי מחליף פרה כ' רשב"ם דלא שייך שודא משום דהתם שניהם טוענין שמא ולא ברי ולא שייך שם הא מילתא דלמי שנראה אמיתי מיהו לחד פי' שפי' התוס' דהגמרא פריך מדשמואל לחוד ק' דהומ"ל דר"נ אדר"נ וי"ל משום דבעי למיפרך לכולהו לישני דהתם ומה שהק' מהרש"א לפי' התוס' אמאי לא פריך לשמואל ממתני' דהמחליף עיין במקובצת ומ"ש מהרש"א בפירשב"ם בסמוך דליכא למי' דלא אמרי' שודא אלא בא"א למיקם עלה דמילתא דמ"מ לא אמרי' יחלוקו אלא כל דאלים גבר ע"ש הוא תימה דא"כ היינו דפריך הגמ' לר"נ והדרא קושיתו לדוכתה:
בד"ה התם ואפילו אם יבואו עדים ויעידו וכו' עכ"ל ס"ל לרשב"ם דאפי' לר"א דע"מ כרתי מ"מ אין הקדמה בשעות כמו חתימה לר"מ ועיין להרמב"ן בחי' הרמב"ם דאי אתו עדים מהני לר"א אלא משום דלא שכיחא קרי לה ליכא למיקם עלה דמילתא כמ"ש הלח"מ ע"ש וכן ס' התוס' וצריך לחלק בין הא דב' שטרות לההיא דהמחליף דלקמן גם בפט"ו גבי ארבא כ' דאפי' יש עדים לזה ולזה דינא הוא כל דאלים גבר וצ"ל דמילתא דשכיחא היא דאתו עדים ומזמי להו ולכך קרי לה הגמ' איכא למיקם עלה דמילתא:
כתב התה"ד סי' שנ"ב בספיקא דדינא כגון בעיא דלא אפשי' או ס' דפלוגתא דרבוותא לא אמרי' כל דאלים גבר כיון דליכא למיקם עלה דמילתא והא דאמרי' בפ' הניזקין ד"ס השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר. ולא כמר כל דאלים גבר התם שאני. דלא איפשר בחלוקה דאי חולקין מפסידין תרווייהו א"נ התם ראו חכמים לתקן כך ע"ש:
והמש"ל בפט"ו מה' טוען תמה ע"ז ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' ערכין דין כ"ב האשה שהקדישה שדה אחוזה וגאלה בעלה הדבר ס' אם יוצאה לכהנים ואם קדמה האשה והחזיקה אין מוציאין מידה ואם קדמו הכהנים והחזיקו א"מ מידם ומדלא כ' דינא דיחלוקו מוכח דכך דינא דכל דאלים גבר ועוד דאי דינא יחלוקו ל"מ תפיסה דאע"ג דכ' הש"ך ססי' קל"ט דבדבר דדינא יחלוקו מהני תפיסה ה"ד במטלטלין ע"ש ובלא"ה לא כ' הש"ך דתפיסה מהני אלא בפלוגתא דרבוותא ומדין קי"ל וכמ"ש בספר תקפו כהן אבל בס' דבעיא דלא אפשי' לא מהני תפיסה עוד תמה המש"ל מבעיא דלקמן דנ"ג ע"ש וכונתו דבההיא בעיא פ' הרמב"ם בפ"א מה' זכיה דין ז' דאם החזיק אחר מהני וא"כ ע"כ דדינא הוא דכל דאלים גבר בס' דדינא ע"ש ולזה י"ל דשאני התם דזה חזקתו ודאי וזה חזקתו ס' וכמ"ש ה"ה שם ע"ש ונ"ל להוכיח דבס' דדינא לא אמרי' כל דאלים גבר כדברי התה"ד ממ"ש רשב"ם בפ' המוכר את הבית והביאוהו התוס' בשמעתין בד"ה ומ"ש דבההיא דהאומר תנו חלק טעמא דנוטל רביע משום ממון המוטל בס' חולקין ע"ש וק' דתקשה מהך לר"נ אמאי לא אמרי' כל דאלים גבר דאפי' רבנן ל"פ התם אסומכוס אלא משום דאיכא חזקה אבל במקום דליכא חזקה מודים דיחלוקו ואמאי לא אמרי' כל דאלים גבר ושינויא דגמ' דמשני אהך דהמחליף לא יתכן בהך דתנו חלק לפי' רשב"ם בשינויא דגמרא וצ"ל דשאני ההיא דס' דדינא הוא וליכא למיקם עלה דמילתא לא אמרי' כל דאלים גבר ועיין להט"ז בסי' קל"ט וה' דברי אמת בתשו' סי' יו"ד דל"ח ע"ב הוכיח מדברי הר"מ הללו דה' ערכין דתפיסה מהניא בקרקע דלא כהתה"ד בתשו' הנז' ע"ש ולפמ"ש המש"ל בכונת הר"מ דמדין כל דאלים גבר קאמר לא מכרעא דלא כ' התה"ד דלא מהניא תפיסה אלא אי דינא דיחלוקו ודע דלפי הטעם שכ' הרא"ש בשמעתין בדינא דכל אלים גבר יראה דדוקא בברי וברי אבל בשמא ושמא לא אמרינן כל דאלים גבר ולפ"ז כי פריך מהמחליף הומ"ל דר"נ ס"ל כמ"ד בפ' השואל ד"ק דהך מתני' בשמא ושמא מיירי אלא דניחא ליה לישב מילתא דר"נ ככ"ע:
דף לה:
גמ' שלא ניתן להשבון מדברי התוס' נר' דאי משלם לכל אחד משניהם מהני וכ"נ מדברי הטור סי' קל"ט אבל הרמ"ה כ' דלא מהניא כלל דשמא שלא של שניהם היא אלא של אדם אחר ע"ש:
שם גמ' אבל לאחר ג' לא כ' הרמב"ן ז"ל בחי' בשם י"מ דאצט' הגמרא למי' הכי דאי ממתני' דקתני חזקתן ג"ש י"ל בדלא אמר לפירו' הורדתיו ודחה דבריהם דאי כי אמר לפירות הורדתיו נאמן כי לא אמר נמי יהיה נאמן לו' גזלנא מיגו דאי בעי אמר'לפירות הורדתיו ע"ש ותמהני דהוי מיגו לחצי טענה דניחא למי' גזלנא כדי ליטול גם את הפירות ולא הוי מיגו וכמ"ש הרמב"ן גופיה לעיל דל"ג ע"ב גבי אי אמר לפירות ירדתי נאמן ע"ש ועיין מ"ש במקובצת כאן בשם הרשב"א ועפי"ד ישנו מן הישוב לדברי הרמב"ן יע"ש:
תוס' בד"ה ואי לפירא וכו' מ"ט דרבנן וכו' דהא לדידיה ל"ל וכו' עכ"ל הא דלא הקשו בפשי' היכי מהניא חזקה יהיה נאמן דגזלנא במיגו דהורדתיו משום דהוי מיגו לחצי טענה כמ"ש התוס' בדבור הקודם בתי' בתרא ואפי' לתי' קמא י"ל דשאני הכא כיון דהחזיק ג"ש הוי מיגו להוציא וכמ"ש התוס' במס' מציעא דק"י ע"א בד"ה אמר ליה וכו' ע"ש ועיין להרמב"ן בחי' בשמעתין:
דף לו.
גמ' והאר"ל הגודרות וכו' כ' הרמ"ה אי ליכא עדי' דראוהו השתא אצלו יש להם חזקה מיגו דאי בעי אמר אינה אצלו ע"ש והא דפריך לקמן גבי עיזי ממימרא דר"ל ולא משני דעובדא דעיזי בלא ראה מיירי משום דא"כ הול"ל מיגו דלהד"מ ולא מיגו דלקוח וכ"כ הת"ח ע"ש ובהכי ניחא נמי מה שיש להקשות מגמ' בכתובות דפ"ד ע"ב ע"ש:
שם פרשב"ם אכלה שחת וכו' אלא ג"ש וכו' עכ"ל מפי' נר' דאי שנה אחת לבד שחת הוי חזקה ול"ד לערלה אבל מדברי הטור סי' קמ"א אין נר' כן ע"ש בב"ח ונר' דזה פלוגתא דרי"ש ור"ע לקמן דאמרי' פירא רבא ופירא זוטא א"כ ע"ש ועיין להתוס' בריש פרקין:
שם גמ' הני עיזי דאכלי חושלא וכו' ראיתי מק' לדעת רש"י במציעא דצ"א ע"א דכל היכא דחייב לצאת י"ש אי תפס ל"מ מיניה אמאי אצט' הכא לטעמא דמיגו בלא מיגו מהני תפיסה כיון דחייב לצאת י"ש כמו מנה לי בידך והלה אומר א"י דחייב לצי"ש כדאי' בסוף ב"ק וה"נ בריא ושמא הוא ולק"מ דכבר כ' התוס' לקמן דנ"ב ע"ב דהכא מיירי במכחישו וטוענו בריא שלא אכלו כ"כ ובריא ובריא הוא ע"ש ועי"ל דדוקא במנה לי בידך והלה אומר א"י דברי טוב ושמא גרוע דחייב לצי"ש ודכוותא חילקו התוס' בפ' השואל דצ"ז ע"ב למ"ד חייב ע"ש ועוד דכבר כ' מהרש"ל ביש"ש בפ' הכונס והביאו הש"ך בסי' כ"ח דדוקא בחייב בתשלומין ולא מיפטר אלא משום קי"ל בדרבה מיניה. הוא שכ' רש"י דאי תפס ל"מ מיניה ע"ש ובהכי ניחא גם מה שהק' המש"ל בפ' כ"א מה' מו"ל בתשו' שאלה לדעת רש"י מדאמרי' בפ' מי שהיה נשוי דצ"ב ע"ב ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפם עליו במלוה ומת ואתא בע"ח דראובן וקטריף משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמ"ל יתמי אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי ל"מ לב"ח ע"ש והשתא כיון דיתמי מחייבי לצי"ש דמצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהם כדאי' התם לעיל מינה הרי שמעון תפוס במעות ול"מ כיון דחייב לצי"ש ונדחק לאוקמה ביתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה ע"ש ולפ"ד מהרש"ל ניחא לדעת רש"י ברם לס' החינוך והראב"ד שהביא הרב שם שכ' גבי א"ר אי תפס ל"מ מיניה אכתי קשיא ונר' לישב דש"ה דיתמי אית להו שטרא על שמעון כדפירש"י שם ול"מ תפוס כיון דא"ל שטרא ודכוותה כ' התוס' לעיל דל"ב ע"ב גבי מיגו להוציא דהיכא ראיכא שטר' הוי להחזיק ע"ש ואע"ג דקי"ל כב"ה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי כבר כ' הכנה"ג סי' פ"ב בכללי מיגו אות נ"ז דדוקא כשהשעבוד ספק הוא דלאו כגבוי ואפי' למ"ש הכנה"ג שם בס"ד גבי קי"ל מ"מ יש לחלק בדבר וה' שבות יעקב ח"א סי' קמ"ו כ' דדוקא בשחייב מדאורייתא לצי"ש הוא שכ' רש"י דל"מ מיניה ע"ש ולפ"ז ניחא קושי' המש"ל דהא דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם אינו אלא מדרבנן כמ"ש רש"י בפ' מי שהיה נשוי דצ"א ע"ב בד"ה מצוה ע"ש מיהו מ"ש רשב"י שם דגרמא בנזקין ל"מ לצי"ש אלא מדרבנן אין נר' כן מדברי התוס' לעיל דכ"ב ע"ב בד"ה ז"א שכ' דקניס ר"מ גם בשוגג ובפ' הניזקין אמרי' דלא קניס ר"מ אלא בדאוריית' ע"ש וה' תומים סי' כ"ח הוכיח דאי תפס מפקי' מיניה ממ"ש הרשב"א בחי' שהוכיח דמודה בקנס פטור אפי' לצי"ש מדאמר ר"ג דטבי עבדו יצא לחירות דסימא את עינו ואמ"ל ר"י פטור אתא שכבר הורית ואי איתא דחייב לצי"ש אמאי לא הוציאו ר"ג לחירות לצי"ש והוכיח מזה ה' תומים דאי תפס מפקי' מיניה דאי איתא דל"מ מיניה הרי העבר תפוס בעצמו ואפי' בהיני אדם יצא לחירות ע"ש ולע"ד דאין זה ראיה די"ל דס"ל להני תנאי כמ"ד בפ' השולח דמ"ב ע"ב דיוצא בשן ועין צריך גט שחרור וא"כ אפילו נימא דל"מ להשתעבד בו משום דתפוס מעצמו מ"מ אין להוסיף על תפוסתו ליתן לו ג"ש ולכך לא כ' הרשב"א אלא בדי"ש לחייב עוד הוכיח ה' תומים מדאמרינן בפ' השוכר דס"ג ע"א בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה אסור דאמר לה טלה זה ופריך והא מחסרא משיכה וכ' התוס' אפי' לר"י כיון דהפקיעו חכמים קנין מעות לא הוי אתנן והשתא הא מ"מ קאי במי שפרע וחייב לצי"ש א"כ הוי אתנן כמו בא על אמו דחייל עליה איסור אתנן מטעמא דחייב לצי"ש אלא ע"כ דיש לחלק בין מחוייב מדינא ולא מיפטר. אלא משום קי"ל בדרבה מיניה להיכא דמדינא פטור כחילוק מהרש"ל ואין מזה ראיה כלל דהא מ"מ לא נתן לה אלא אח"ז ואיסור אתנן לא חייל אלא אי נתן לה בשעת ביאה וההיא דבא על אמו בנתן לה בשעת ביאה ועיין להתוס' בפ' מרובה ד"ע ע"ב בד"ה אלו תבעה ליה וכו' ע"ש ובפ' הגוזל עצים ד"ק ע"א ר"ל אחוי ליה דינרא לר"א אמ"ל חזי דעלך סמיכנא אמ"ל מאי בעי לשלומי דא ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי וכו' ע"ש וק' דמאי פריך ליה ר"א הא אפי' גרמא מחייב לצי"ש וא"כ נ"מ דחייב לצי"ש וגם נ"מ דאי תפס ל"מ מיניה וי"ל דאפי' בלא אמ"ל חזי דעלך סמיכנא חייב לצי"ש וא"כ מדאמ"ל חזי וכו' מוכח רבא לחייבו בדין דל"מ בדין אלא באמ"ל חזי וכו' כמ"ש התוס' שם בשם הרי"ף ברם לס' התוס' דחייב בדין אפי' לא אמ"ל חזי וכו' קשיא:
דף לו:
תוס' בד"ה למעוטי וכו' ואפי' לא עשה באותן ג' אלא ניר וכו' עכ"ל אע"ג דכ' בדבור הקודם דנרה זה אח"ז לא מהני היינו לרב אחא דבעי זרע אחרת נקט ת"ר נרה ג' לרבותא דר' אחא וכיון דל"מ נרה ג' גם ב' זאח"ז ל"מ דאין סברה לחלק ביניהם אבל לרבנן יכול להיות דנרה ג' מהני ובעיקר קושיתם י"מ דמ"מ שמעי' מרבנן דבעו ג"ש דל"מ יום אחד וזהו עיקר שאלת פום נהרא אי מהני יום א' כדפי' רשב"ם ואין להקשו' אמאי לא אמר הגמ' א"ב נרה ג"ד לשמואל ל"מ ולרב מהני דלא פסיקא ליה להגמ' דלרב מהני נרה ג' אלא דיכול להיות כן קאמרי:
דף לז.
בד"ה ממטע וכו' ונר' לרשב"א דלא מוקי וכו' עכ"ל מק' המפ' דמאי פריך התם בפ' המוכר את הבית דסיפא לא אתיא כר"ש דאזיל בתר פדיון הא רישא נמי לא אתיא כר"ש וע"כ דהאי תנא ס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא ונ"ל דהנה בפ' המוכר את הספינה דפ"ב מבואר דלר"ש גם במכר בשמנה אמות הוו מפוזרין ורבא פסיק התם דבי"ו אמות וע"כ דלרבא לית הלכתא כר"ש והר"מ בפ"ז מה' כלאים פ' כר"ש וכ' מר"ן בכ"מ משום דבירוש' אפסיקא הלכתא כר"ש ע"ש ובפ' כ"ד מה' מכירה פ' בי"ו אמה והמה תרתי דסתרן כי עכ"ל נ"ל דהר"מ סובר דלרבא דאמר מד"א עד י"ו אמה ע"כ כר"ש דלרבנן משמנה אמות מבע"ל דמדלר"ש בפלגא לרבנן בפלגא וכמ"ש שם בגמ' לעיל וע"ש בפרשב"ם בדברי רבא וכיון דע"כ רבא כר"ש צ"ל דריש מודה במכר דבי"ו משערי' ולא קאמר בשמנה אלא גבי כלאים דיש לחלק בין כלאים למכר כמו שנר' גם מדברי התוס' כאן בקושיתם וס"ל להר"מ דלא אמרי' האי סברא דבפלגא אלא גבי כלאים וגם ס"ל להר"מ כן בסברת רבא כדי להסכים להלכה הירוש' עם הבבלי ולפ"ז י"ל דגם התוס' ס"ל כן בדברי רבא ובקושיתם לא הוק"ל אלא לסברת הגמ' בפ' הספינה דמדמה כלאים למכר מה יענה להך ברייתא דהמוכר את הבית ותי' דבחדא הוא דס"ל כר"ש וכל זה לסברת הגמ' דכלאים ומכר כי הדדי נינהו אבל לסברת רבא אתיא כולה כר"ש והגמ' דפ' המוכר את הבית דבעי לאוקומי כולה כר"ש אזיל בשי' רבא וניחא הכל שפיר:
דף לז:
גמ' אמרי נהרדעי האי מאן דזבין דיקלא וכו' כ' הרב בש"מ בשם ר"מ דהא דנקט דיקלא ולא נקט אילן משום דבאילן כיון דגזעו מחליף לא מסיק אדעתיה שימות ולא משייר ליטע אחר במקומו אבל בדיקלא דאין גזעו מחליף משייר ליטע אחר במקומו ודוקא באילן הוא דתנן אם מתו אין לו קרקע ע"ש וי"מ ע"ז דא"כ מאי פריך בערכין די"ד ע"ב והאמרי נהרדעי האי מאן דזבין דיקלא וכו' ומאי פריך הא התם באילנות מיירי ונ"ל דנהרדעי לענין שלא יוכל המוכר לחפור נמי מיירי מדקאמר עד תהומא ולענין זה אילן כ"ז שהוא חי שוה לדיקלא ולא כ' ר"מ לחלק ביניהם אלא לענין אם מתו:
דף לח.
תוס' בד"ה קני וכו' ולרשב"א נר' וכו' עכ"ל לפ"ז ניחא גם קושיתם הראשונה ממתני' דאם מחו די"ל כמ"ד מוכר בעין רעה והיינו לשי' רשב"ם לעיל דר"ע פליג אמתני' וס"ל קונה ב' אילנות קנה קרקע אבל לפי מ"ש התוס' לעיל דר"ע מודה צ"ל בקושי' הא' כתי' ר"י גם לפ"ד רשב"א הללו א"צ למ"ש התוס' לעיל בד"ה מכר וכו' אההיא דפ' המוכר את הבית ע"ש אלא די"ל דהגמ' הק' אי ר"ע האמר מקדיש בעין יפה מקדיש ומקום האילן קדיש והו"ל לאפרוקי אגב ארעייהו:
דף לח:
רשב"ם בד"ה אפי' וכו' כגון חברין וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דירא למחות בפני ב' שיכולין לו' משום דעי"כ יודעין מקומו אבל כי מחי בפני ב' שאין יכולין לו' אף דההמחאה נשמעת ע"י חברך חברא אית ליה מ"מ לא יודע עי"כ את מקומו ע"ש ולפ"ז מ"ש רשב"ם בד"ה מחזיקין דהא דנקט בורח ל"ד דה"ה לכל מרחיקי ארצם לא כ"כ אלא לס"ד דגמ' אבל למאי דמסיק דרב קמ"ל ההמחאה בפני ב' שאין יכולין לו בע"ב למנקט כורע דכל מרחיקי ארצם איך להם יראה והוא כבורח דירא לא יאמר אפי' בפני ב' שאין יכולין לו' דת"א פן יודע מקומו אבל לפמ"ש מהרש"א בתחלה א"ש דברי רשב"ם אפי' למסקנא ועפ"י דברי מהרש"א דאפי' בורח דירא כי מחי בפני ב' שאין יכולין לו' לא יוודע מקומו ניחא מה שהשמיט הר"מ בפי"א מה' טוען האי דינא דבפני ב' דאין יכולין לו' די"ל דכיון דכ' דבורח ע"י מרדין אין מחזיקין בנכסיו מינה שמעינן דהמחאה בפני ב' שאין יכולין לו' לא הוי המחאה דאי הוי המחאה בבורח ע"י מרדין אמאי אין מחזיקין הא יכול למחות ע"י שנים שאין יכולין לו' דאז לא יש לו יראה מזה לפ"ד מהרש"א ופ' כשמואל דלרב אפי' ע"י מרדין מחזיקין לפ"ד מהרש"א דמ"ש האי יראה מהאי יראה וע"ש להלח"מ ועיין בתוס' לקמן בד"ה ר"פ אבל קשה על דברי מהרש"א שהרי כל הפוסקי' פ' כרב ופ' דמחמת מרדין אין מחזיקין והם תרתי. דסתרן לפ"ד מהרש"א ואין לו' דפ' דלא כרב בהאי סברא וס"ל כיון דירא כן יוודע מקומו אפי' ע"י ב' שאין יכולין לו' ירא הוא וס"ל דכיון דקי"ל כרבא דע"י מרדין אין מחזיקין וקי"ל כר"ז בר"פ לקמן והנהו ע"כ דס"ל דהמחאה בפני ב' שאין יכולין לו' מהניא בע"כ דלענין יראה לעולם ירא הוא הא ליתא דא"כ אמאי הוצרך הגמרא לאתויי הא דרב ענן הול"ל דשמואל לא הבין כן בדברי רב משום דס"ל דלעולם איכא יראה אלא ע"כ דס"ל להגמ' דליכא מאן דפליג על רב בזה דכי מאי בפני ב' יכולין לו' תו ליכא יראה ודוחק לחלק בין יראה דמרדין ליראה דממון דדא ודא אחת הן ע"כ נראה עיקר כמ"ש מהרש"א בריש אמיד ועיין להרמב"ן ז"ל בחי':
תוס' בד"ה דסתם וכו' וי"ל דודאי גבי גט וכו' עכ"ל לכאורה אכתי קשה דהכא אמרי' דוקא מיהודה וגליל אבל שאר ארצות שיירות מצויות אפי' מח"ל לארץ ואלו התם אמרי' דמח"ל לארץ צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ הרי שאין השיירות מצויות מח"ל לארץ ועיין להרב בש"מ בש"מ מ"ש בזה ע"ש ונ"ל דבח"ל יש מקומות רחוקים שאין השיירות מצויות משם לא"י ויש מקומות קדובו שהשיירות מצויות משם והתם כיון דאיכא מקומות רחוקים ל"פ רבנן ותקנו דבכ"מ מח"ל לארץ צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ והכא כיון דאיכא מקומות קרובות לא פסיקא ליה ולכך נקט יהודה וגליל מילתא פסיקתא ועפי"ז ניחא מה שמק' המפ' עמ"ש המש"ל בה' ק"פ דבני ח"ל נמי חייבין בראיה וק"פ ע"ש מגמ' דגיטין הלזו דאמרי' מא"י שכיחי עולי רגלים אבל מח"ל לא שכיחי עולי רגלים ע"ש ועפי"ז ניחא דבני ח"ל לא מחייבי אלא הקרובים שיכולים לבא בתוך שלשים יום וכמ"ש ה' שאלת יעבץ ח"א סי' קכ"ז ע"ש וכיון דאיכא בני מקומות הרחוקים דאינם חייבין וליכא עולי רגלים ל"פ רבנן ותיקנו בכל המקומות בח"ל שיאמר בפ"נ ובפ"נ ועיין למהרי"ט ז"ל מס' בני יהודה ח"ב דף כ"ח ע"ש:
בד"ה אין וכו' בהא ל"פ שמואל וכו' עכ"ל וה"ה דהו"מ לאוכוחי מדפריך דרב אדרב ולא משני כאן מחמת ממון כאן מחמת מרדין אלא דהגמ' גופיה דלא משני הכי משום דא"כ לפ' לשמואל ולכך נקטו כן:
בד"ה אמר ר"ז וכו' דהא לא ידע אמאי קרי ליה גזלן וכו' עכ"ל לפי זה אי אמר ארעאי סגי ולא בעי תבענא ובסמוך כתב דבעי תבענא וצ"ל דבדבור זה קאמר דאפי' אמר תבענא כיון דלא אמר ארעאי לא ידע אמאי קרי ליה גזלן וה"ה כי אמר ארעאי ולא אמר תבענא לא מהני דבעי' אדעאי ותבענא:
דף לט.
גמ' לדידיה לא תימרו וכו' מכאן יש להוכיח דהנשבע שלא יאמר לחבירו דבר דיכול לו' לאחריני שיאמרו ועיין במרן בש"ע י"ד סי' רכ"א דין יו"ד וע"ש עוד דע"י כתב יכול לכתוב וע"ש להכנה"ג בסוף הגה"ט ע"ש:
דף לט:
בפירשב"ם ומ"ד וכו' הגהה תמיה לי וכו' עכ"ל נרא' דהגהה זו קאי אפי' רבותינו שהביא אח"כ דהכא שייכא לה"ה ומק' שפיר נוקמה דפליגי כדאביי דאמר כל מילתא דעבידא לאגלויי דלית בה משום לה"ר שהביא רשב"ם לעיל:
תוס' בד"ה מ"ד וכו' תימה להאי לישנא וכו' עכ"ל נר' דס"ל דמאי דאמרי' מ"ד ס"ל דהוי מחאה היינו דכיון דבשלא בפניו בעי' ג' גם בפניו בעי' ג' דלא פלוג רבנן דלא כדמשמע מפירשב"ם והשתא ק"ל שפיר דרבא אדרבא ומדלא ק"ל דשמואל אדשמואל דלעיל ס"ל דמחאה שלא בפניו הוי מחאה דקאמ' וכי למחות בפניו הוא צריך ורב ענן אמר משמיה דשמואל המחאה בפני ב' שאין יכולין לו' מוכח דמחאה מהניא בפני ב' נר' דלא הוו גרסי בפני ב' אדם וכ"מ מדברי התוס' לעיל בד"ה ר"פ ע"ש:
בד"ה וצריך וכו' דהלכה כבר קפרא עכ"ל נראה מדבריהם להא דאמר רבא הילכתא צריך למחות וכו' וכ"נ מפירשב"ם בד"ה ה"ג גם הרי"ף לא הביא דברי רבא ועיין להרמ"ה:
דף מ.
בפירשב"ם בד"ה הודאה וכו' דקי"ל המלוה את חבירו בעדים וכו' עכ"ל אפי' למ"ד צריך ה"ד במלוה את חבירו בעדים אבל המודה לחבירו בעדים ולכ"ע א"צ לפורעו בעדים כמ"ש התוס' לעיל דף ה' ע"ש אלא כיון דקי"ל אפי' במלוה א"צ לפורעו בעדים מייתי לה מכ"ש:
בא"ד אפי' הוציא על הלוה כ"י וכו' עכ"ל ס"ל כס' הרמ"ה שהביא הטור סי' ס"ט דבכ"ו א"י לו' פרעתי ולא קי"ל אלא דבכ"י יכול לו' פרעתי כמו שמבואר שם ע"ש:
תוס' בד"ה מחאה וכו' שנוהגין לשלוח העדים עדותן באגרת וכו' עכ"ל צ"ל דס"ל לר"ת כמ"ש הרשב"א בתשו' ס"ב סי' שנ"ט דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד גזירת הכתוב היא ע"ש ודלא כמ"ש הרמ"ה הביאו בש"מ בקמא דקי"ב דטעמא משום אינו מעיז ואינו מעיד אלא האמת ע"ש דלפ"ז ל"מ לשלוח עדותו בכתב דכיון דשלא בפניו מעיו ובעיקר ס' ר"ת ראיתי מק' מדתנן בסנהדרין דנ"ו גבי עדות דמגדף דבשעת גמר דין אחד מן העדים מעיד בפי' והב' אומר אף אני כמותו ולפ"ד ר"ת למה יפרש ברכת ה' יכתוב בכ"י דהרהור לאו כד"ד ולק"מ דאי אסור אין ראוי לבילה והוי כמו אלם בם לפי ע"ש הג"א בפ"ב דכתובות דבד"נ מודה ר"ת לק"מ אבל ק"ל למ"ש הריטב"א בחי' למכות ד"ו דאפי' לשי' רש"י אי כותב עדותו והולך לב"ד ואומר אני מעיד על עאע זה הכתובה בב"י זה מהני ע"ש דלפ"ז אמאי לא יעשה כן גבי מגדף ודע שראיתי להרמ"ע סי' קכ"א שכתב דבדבר דבעי' דרישה וחקירה ודאי דל"מ כתב ידו ע"ש וק' דהא מדאורייתא גם בד"מ בעי' דו"ח כדאיתא בפ' אחד ד"מ ע"ש ור"ת מוקי לדרשא דספרי באלם מוכח דבשאר כל אדם גם מדאורייתא מהני כתב ידו וכמו שהק' התוס' מההיא דכותב אדם עדותו ע"ש בתוס' בכתובות ויבמות שכ' בשם ר"ת דמהני לשלוח עדותן אם זוכרין עדותן ע"ש:
בד"ה קיום וכו' אע"ג דר"נ גופיה וכו' קיום שטרות שאני וכו' עכ"ל ק' לפ"ז מאי פריך רבא אי כמעב"ד דמי לבעי ג' הא בב' סגי לדין בדיעבד ור"נ בדיעבד קאמר דאי לכתחי' מאי מק' התוספות מדאמר ר"נ ב' שדנו וי"ל דס"ל להתוספות דר"נ מיירי בתרוייהו בלכתחי' ובדיעבד ועי"ל דגבי קנין בשנים לא מוכחא מילתא וגבי שנים שדנו בעי' מוכחא מילתא כמ"ש התוס' בסה"ד. כ' הרמ"ה דמפירכא דרבא שמעי' דלא ס"ל ב' שדנו דיניהם דין דר"נ בדיעבד מיירי ע"ש ואין כוונתו להוכיח דרבא ס"ל הכי דבפי' איתמר בגמ' ריש סנהדרין דרבא לא ס"ל כשמואל אלא דכוונתו להוכיח דה"נ ס"ל דלא כשמואל והתם בסנהדרין ר"נ משמיה דשמואל קאמר וליה לא ס"ל:
דף מ:
גמ' נעשית מודעא לחבירתה כ' רשב"ם למתנה ומכירה וצ"ל דבמכר מיירי דאיכא עדים דאנוס הוא וכה"ג מהניא מודעא אפילו לא הכירו באונסו כיון דאיכא עדים על האונס וכמ"ש הב"י סי' ר"ה דאם נעשית כבר מודעא כה"ג מהניא אפילו להר' יונה ע"ש ולכך מתנה טמירתא חשיבא מודעא אפי' למכר:
רשב"ם ד"ה לא כתבינן וכו' נ"ל טעמא דרבא וכו' עכ"ל משמע מלשונו דסובר דמימרא בפ"ע היא דאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני ולאו מכלל דהך דתליוה וזבין איתמר וכיון דמימרא בפ"ע היא ע"כ דס"ל לרבא דבשדה סתם ל"מ מודעא דהא אמר לא כתבי' מודעא משא"כ לרב הונא י"ל דמודעא מהניא ול"ק מ"ש מהרש"א בסה"ד:
בד"ה האי עובדא וכו' אלא יעידו ששמעו וכו' עכ"ל הרמ"ה תי' בזה דאפילו יעידו לא יתחייב דיכול לו' משטה אני בך מה שאמרתי משכנתא וכו' ושוב דחה דא"כ לעיל ר"ל אמאי אצטריך רבא לו' עביד איניש דזבין דיניה ת"ל דיכול לו' משטר ע"ש ומדבריו אלה יש להוכיח דס"ל להרמ"ה דיכול לומר משטר בהודה בלא תביעה דלא כמ"ש הטור וש"ע בסי' פ"א דאי איתא מאי מוכיח מעובדא דלעיל הא התם בלא תביעה מיירי ועיין להש"ך שם סקי"ב שהביא מדברי הרמ"ה שהביא דברי הרא"ש בסוף פרק המניח עיין שם:
דף מא.
גמ' והלכתא חיישינן עיין להלח"מ בפ"ה מה' זכיה ומתנה שהבין בדברי ה"ה דלדעת הרמב"ם סתמא פסולה ודאי ולאו מספיקא ע"ש ולפ"ד דברי ה"ה קשין להולמן שכ' ע"ד הר"מ שכ"פ רשב"ם ע"ש והרי דברי רשב"ם מפורשים דסתמא הוי ספיקא ואם הגבוהו ל"מ מניה לכ"נ דגם לדעת הר"מ סובר ה"ה דספיקא הוי ולא כתב דפסולה ודאי אלא לאפוקי מסברת הגאונים שהביא אח"כ ע"ש:
תוס' בד"ה אמר וכו' התם זביני הכא הלואה ופי' הקונטריס וכו' עכ"ל אע"ג דהאי דהכא לא ידעי דמחיל ודמי לאונאה דאמרי' התם דלא הוי מחילה כלל מ"מ מדנקט בשמעתין מחילה בטעות מוכח דס"ל מחילה בטעות לא הוי מחילה וע"כ דה"ק דמחילה בטעות לא הוי מחילה וכ"ש בזו דליכא מחילה כלל ועיין להרמב"ן בחי':
בא"ד צריך אתה לחלק כדפרישית עכ"ל ר"ל הא דניחא ליה ליקו בהימנותיה וההיא דניחא לה ליפוק עלה שמא דאישות תרוייהו חד סברא אית להו ולרבא דסבר גבי מכר דשלב"ל משום מחילה בטעות ולא ס"ד הא דניחא ליה ליקו בהימנותיה ע"כ דלא ס"ל נמי הא דשמא דאישות ולס' רבא מייתי שפיר ר"נ מאילונית דתקשה לך אילונית וע"כ לו' האי סברא דשמא דאישות וא"כ הא דמכר נמי מטעמא דניחא ליה דליקו בהימנותיה והיינו כדפרישית שכתבנו:
דף מא:
גמ' וכי אין אדם עשוי וכו' צ"ל דס"ל לרב דיוקא דרישא דמתני' עיקר דדוקא שלא אמר ליה אדם הוא דלא הוי חזקה אבל זבנתא מפלניא דזבנא מינה הוי חזקה והתוס' לעיל בד"ה שלא וכו' לשי' ר"ח קאמרי דקי"ל כוותיה אבל לרב דיוקא דרישא עיקר וע"ז הוא דקאמר כוותיה דר"ח מסתברא ול"ק מה שהק' מהרש"א במ"ב ע"ש גם תירוצו אינו מחוור דהא מאי דקאמר כוותיה דר"ח מסתברא אתא לאפוקי סברת רב ולרב אפילו לא אמר דדר בה חד יומא אלא מפלניא זבנתא דזבנא מינך מהני:
תוס' בד"ה אתא וכו' וקסבר דמודה רשב"א במנה שחור וכו' עכ"ל הר"מ בפ"ג מה' עדות כ' במנה שחור עדותן קיימת ואפי' במנה ומאתים עדותן קיימת ע"ש משמע מדבריו דיותר יש להכשיר במנה שחור ממנה ומאתים ולפי תי' התוס' אינו כן דהרי רב יהודה פוסל במנה שחור ומכשיר במנה ומאתים וצ"ל דהר"מ מתרץ בקוש' התוס' כמו שתי' הרמב"ן בחי' דרבא סברא דנפשיה קאמר ע"ש:
בד"ה נחלקה וכו' דב"ש. כר"י וכו' עכ"ל ק"ל לתי' זה דאכתי קשיא בברייתא דמייתי הגמ' במס' נזיר ד"ך ע"א לא נחלקו בב' כיתי עדים אחת אומרת ב' ואחת אומרת ה' על מה נחלקו על כת אחת וכו' והשתא ליפסול בב' כיתי משום נמצא אחד מהם פסול ולא יתורץ בתירוצם שהרי טעמא דבד"מ כשר משום דקם לשבועה כמ"ש התוס' שם במס' מכות ע"ש וזה לא שייך בנזיר וי"ל דמה שהוצרכו התוס' שם לטעמ' לשבועה משום דאיכא היקישא דמשפט אחד והקש זה הוא מקרא דמכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת משפט אחד דאתקשו ד"מ לד"נ כמ"ש התוס' ריש סנהדרין ע"ש אבל בנזיר דליכא היקיש' דמשפט אחד כשר דהא בר"נ טעמא משום דכתיב והצילו העדה ודע דק' בדברי הר"מ דבפ"ב מה"נ פ' כמתני' דנזיר ובפ"ג מה' עדות פ' כרשב"א וסתראי נינהו לפי סוגיית הגמ' ועיין לה' אורח מישור ולה' קרבן העדה שם בנזיר ולה' דברי אמת בקו' דע"ו ע"ב ע"ש:
דף מב.
פירשב"ם שותפין וכו' דכ"ע יש שותפין וכו' כ"ש אומן וכו' עכ"ל לפ"ז לכ"ע תנינן שותף במתני' ומאי דאמרי' שמואל תני אומן היינו תני בברייתא ולאו במתני' דבמתני' כיון דתני אריס אע"ג דאיכא אריס דיש לו חזקה ה"נ בדין דליתני שותף כמ"ש התוס' בד"ה חבל וכו' אבל בברייתא דתני שמואל לא תני בה אריס ומאי דנקט הגמ' לקמן דמ"ה ע"א פיסקא אומן אין לו חזקה היינו ברייתא דשמואל ומה שפירש רשב"ם שם דאמתני' קאי היינו לשיטתו אבל לר"ג אברייתא קאי וניחא טפי לשי' ר"ג לישנא דנקט בפיסקא אומן אין לו חזקה דהוא לישנא דברייתא ממש ועמ"ש מהר"ם לובלין ולפ"ד פיסקא דאומן אין לו חזקה אמילתא דשמואל קאי ולא אמתני' ולא אברייתא והוא דחוק:
דף מב:
בד"ה שותף וכו' דילמ' בשאר אריסין קאמ' וכו' עכ"ל והא דלא הוק"ל מאי פריק הגמ' נימא כיורד ברשות דשאר אריסין דיש לו חזקה קאמר י"ל דא"כ לא הול"ל כיורד ברשות דלהא מילתא דיש לו חזקה גם יורד שלא ברשות יש לו חזקה אלא ע"כ אין לו חזקה קאמר וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל עיין שם:
בד"ה שבח וכו' אבל במה שהמת טרח למה לא יקחו וכו' עכ"ל אע"ג דבשי' רש"י קיימי דבעלו מאיליהן מיירי ולא טרח בזריעתן מ"מ איכא טירחא דהשקאה וכיוצא:
דף מג.
גמ' הב"ע בשקנו מידו וכו' לפמ"ש התוס' ר"פ הכות' בד"ה קנו דבברייתא ל"מ קנין ע"ש צ"ל דהא דקאמר הב"ע בשקנו מידו דהיינו מתנה גמורה ולאו בלשון סילוק מיירי דאין סברא לחלק בין שותף לאיניש דעלמא וכ"נ מדברי הג"א בשמעתין דלשי' התוס' לאו בלשון סילוק מיירי למסקנא ע"ש ועפי"ז היה נ"ל ליישב מה שהק' מהרש"א דמאי מק' רשב"ם להי"מ נימא דהגמרא מוקי בשקנו מידו לחידושא דאפי' באין לי מהני ע"ש די"ל דסובר רשב"ם דלהי"מ דלשון אין לי אינו אפילו לשון סילוק ל"מ קנין ולהי"מ ע"כ כי מוקי לה בשקנו מידו בלאו לשון סילוק מיירי שו"ר דהא ליתא דאם כן קשיא להי"מ מגמ' דר"פ הכותב דמהני קנין אפי' בלשון אין לי ע"ש ומ"מ נר' ליישב קושי' מהרש"א דפלוגתא דר"י ור"נ היא בר"פ הכותב אי מהני קנין בלשון סילוק ע"ש ומאי דמוקי הגמ' בשמעתין בשקנו מידו לרב יוסף במתנה גמורה מיירי ולאו בלשון סילוק ולר"נ דקי"ל כוותיה מהני אפי' בלשון סילוק וא"כ לרב יוסף ליכא חידושא וע"ז מקשה רשב"ם דנוקמה בלא יהא לי דהוי חידושא לכ"ע אפי' לר"י:
שם גמ' הרי מעמידה בפני בע"ח הק' מהרש"א במ"ב נוקמ' באית ליה אחריתי ע"ש ולק"מ דודאי בדלא ידעי' אם יש לו ב"ח כלל אלא דחיישינן דילמא אית ליה ב"ח וכמ"ש הרמ"ה ע"ש וא"כ אפי' באית ליה ארעא שמא יש עליו ב"ח יותר משיעור ההיא ארעא ובגמ' לקמן הכי פרכי' אם הוא יודע בעצמו דאית ליה ארעא שיעור הב"ח שעליו א"כ אינו מעמידה בפני בע"ח ואי יודע הוא דלית ליה ארעא שיעור הב"ח וצריך ליטול מזה מאי מהני ליה ס"ס הא ל"ל ומשני דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע ולא ישלם וכ"כ בש"מ בקיצור ע"ש:
תוס' בד"ה אין לי וכו' וא"ת דבפ' השולח וכו' עכ"ל הא דלא ניחא להו למי' דהתם בשקנו מידו כיון דכותב קתני ועיין במהרש"א בגמ' ר"פ הכותב דמה"ט לא פריך הגמ' שם אלא עד דמייתי ברייתא ע"ש משום דס"ל דל"מ קנין בלשון גרוע והגמ' דקאמר הב"ע בקנו מידו במתנה גמורה מיירי וכן היא שי' התוס' כמ"ש בהג"א אבל לשי' רש"י ורשב"ם דמהני קנין בסילוק ניחא קושיתם ועפי"ז יש מתרצים מאי דקשיא להו לשי' הי"מ שהביא רשב"ם מה יענו בקושי' התוס' דתי' התוס' לא יתכן לשי' הי"מ דכיון דאינו אלא לשון לא היה לי מה מועיל בעבד לשון גרוע כזה ועפי"ז ניחא דמוקמי ההיא דעבד בקנו מידו:
בד"ה וליסלקו וכו' וא"ת והא בעי' וכו' עכ"ל הא דלא קבעו לעיל כי מוקי להא דשמואל בכת' דין ודברים וכו' משום די"ל דהמערער קמערער על המוכר שמכר להם דהשתא ראה העדות בכשרות קודם שקנו וכמ"ש הרמ"ה בשמעתין ע"ש וניחא שפיר גם דברי התוס' דנדה ד"ג ע"א ע"ש ועיין להב"י סס"י ל"ג ומ"ש הש"ך סי' ל"ז סקל"ב דלעיל י"ל בסילק עצמו קודם שראה העדות ע"ש אינו נכון דא"כ לא מקרי שותפין ודע דלפמ"ש הרא"ש בתשו' כלל נ"ז בטעמו של דבר לחלק בין דיינים לעדים משום דדיינים אע"פ שראו אין מחוייבין לדון ולא מקרי תחילה אלא בשעה שישבו לדון והוי תחילתן בכשרות ע"ש ניחא מ"ש התוס' בנדה ממתני' דכל הראוי לדון ע"ש כיון דגבי דיינים בכה"ג מקרי תחילתן בכשרות ויש להבין מנ"ל דגבי דיינים בעי' תחי' בכשרות הא בעדות לא נ"ל אלא מקרא דוהוא עד או ראה כמ"ש רשב"ם לקמן דקכ"ח וצ"ל דנ"ל מכל הראוי לדון דקבלה היא כך ביד חכמים והוי כמו ילפות' ומעתה צדקו דברי מהרש"א שם בנדה שכ' דלפמ"ש התוס' שם לחד תי' דההיא דכל הראוי לדון ר"מ היא ל"ק מ"ש משמעתין ע"ש ודלא כה' עה"ש סי' ז' ע"ש מ"ש ע"ד מהרש"א ז"ל:
שם גמ' והתניא בני העיר שנגנב להם ס"ת וכו' הקשה ה' קול אליהו ח"א חח"מ סי' ל"ה היכי מהני סילוק אפי' בקנין בס"ת שנגנב הא קי"ל כר"י דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש וה"נ כיון שנגנב א"י ליתנו במתנה כיון שאינו ברשותו ומה מועיל הקנין ע"ש ובודאי שכן הוא דאפילו לשי' רש"י ורשב"ם שכתבתי לעיל דמהני קנין אפילו בלשון סילוק מ"מ ה"ט דמהני משום דהוי כהקנה לו כמ"ש הרא"ש ר"פ הכותב ע"ש אלא די"ל דמאי דאמרי' הכא גבי ס"ת וליסלקו היינו ר"ל באופן המועיל והיינו ע"י חיוב דמחייב עצמו להקנותו להם כשיבא לרשותו דחיוב מהני אפי' בדבר שלבל"ע מיהו רשב"ם כ' בסילוק וקנין ואפשר דכ' כן למאן דפליג אר"י עיין בפ' מרובה דס"ח ע"ב ע"ש אבל לר"י הקושיא הוא ליסלקו ע"י חיוב דחיוב מהני אפי' לדבר שאינו ברשותו לכ"ע כמ"ש מהריב"ל סי' ל"ז ע"ש:
דף מג:
תוס' בד"ה כגון וכו' והו"מ לשנויי וכו' אלא דאמר דראובן מכרה ללוי וכו' עכ"ל אע"ג דקי"ל כחכמים דפליגי על אדמון בפ' ב' דייני גזירות דק"ט דהעורר על השדה והוא חתום עליה בעד אבד זכותו ע"ש וא"כ ה"נ אי העיד דראובן מכרה ללוי שוב לא יוכל לטעון דראובן גזלנא מ"מ הא אמרי' לעיל ד"ל דדוקא בעשה מעשה הוא דאבד זכותו אבל דיבורא אמרי' ע"ש וס"ל להתוספות דעדות בע"פ נמי דיבורא הוא דהוי ולא חשיב מעשה דלא כמ"ש הריטב"א לעיל ובשמעתין הביאו ה' המגיה להרמ"ה לעיל ד"ל דס"ל דעדות נמי הוי מעשה ומה"ט הוא דפריך הגמ' וכיון דאסהיד דלוי היכי מצי מפיק ליה ע"ש ולדברי התוס' קושית הגמ' היא דכיון דדרך הודאה הוי כמו מעשה דהא הודה שהיא דלוי ולאו דמעיד בתורת עדות דראובן מכר ללוי וע"ש בתוס' בפ"ב דייני גזירות ע"ש ול"ק מה שהק' הרב המגיה להרמ"ה לעיל ד"ל ע"ד מהרימ"ט ח"ב חח"מ סי' י"ח ע"ש ומן האמור ק' עמ"ש מהרש"א בואין לו' שכ' התוס' בדיבור זה דכוונתם דמעיד שמעון שיהודה מכר ע"ש וזהו למאי דמסיק דמעיד דלאו דיהודה אבל לס"ד דגמ' ע"כ דמעיד דיהודה מכר ללוי והשתא ק' מאי פריך הגמ' כיון דאסהיד דלוי היכי מפיק לה הא כיון דהעדות היא דיהודה מכר ללוי הא מצי מפיק לה ולא אבד זכותו כמו דמפיק מלוי אע"פ שהעיד דראובן מכר ללוי כמ"ש התוס' בהו"מ לשנויי וכו' וי"ל דגם בואין לו' שכ' התוס' נימא דה"ה דהו"מ לשנויי הכי כמ"ש לפירשב"ם:
דף מד.
גמ' מדמיה מי מיאש וכו' קשיא לפירשב"א שכ' התוס' לעיל בד"ה כגון וכו' דיהודה זבין מראובן מאי פריך הגמ' הא אפי' יזכה בה יהודה שמעון יטול דמיה מראובן דהא יהודה גופיה מראובן הוא דזבין וצ"ל דהגמ' פריך לשנוייא דאבע"א דלעיל:
פרשב"ם בד"ה ופרקינן וכו' דשמעיניה דמיאש וכו' עכ"ל הא דלא ניחא ליה לו' דאתיא כמ"ד סתם גזילה יאוש בעלים משום דא"כ גם יהודה לא יטלנה מלוי דהא איכא שטר מכירה מראובן ללוי אלא ע"כ דבעי' שמעיניה דמיאש ויהודה לא נתייאש ועיין להרמ"ה ז"ל:
דף מד:
גמ' שורו וחמורו אפותיקי וכו' עיין לבעה"ת דקפ"ג ע"א שהוכיח מסוגיין דאפילו אפותיקי בשטר הדין כן דאל"ה ליחוש דילמא אפותיקי בשטר ע"ש:
שם גמ' וליחוש דילמא דאקני הוא וכו' מכאן הק' הראב"ד עמ"ש הר"מ בפ"ג מה' מכירה דבמטלטלין דניידי בעי' צבורין דא"כ מאי פריך דילמא דאקני הא בעידנא דכ' ליה לא היו צבורין והר"מ כתב דמטלית פריך וכ' הלח"מ דלפ"ז למאי דמוקי דקאמרי עדים וכו' הוי ברייתא לצדדין דבפרה אפי' לא קאמרי עדים ובטלית בעי' דקאמרי עדים והוא דוחק ע"ש וליתא דכיון דלמאי דמוקי לה דקאמרי עדים וכו' ל"צ לאוקמתא דקנה ומכר לאלתר אפי' בפרה בעי' דקאמרי עדים דאל"ה ליחוש דילמא אקני מטלטלי אגב מקרקעי ולא מכח קושיא דאקני ומ"מ ק' ממ"ש הר"מ בפ"ט מה' עדות גבי פרה וטלית חיישי' שמא כ' לו דאקני ע"ש וצ"ל לפ"ד דע"מ דלא קאי הר"מ אלא אטלית ולצדדין קאמר בפרה שמא כ' לו מטלטלי אגב מקרקעי ובטלית דילמא כ' לו דאקני ומה שק' מכאן לס' הרשב"א דבשעבוד דאקני יכול לחזור בו קודם שקנה עיין בתומים סי' קי"ב סק"ג:
שם הב"ע דמכיר בה וכו' עיין להר"מ בפי"ו מה' עדות ומ"ש מר"ן הכ"ח שם דאפי' ר"ז מודה דבסתם חוזר עליו ע"ש וכ"כ התוס' בפ"ק דמציעא די"ד ע"א בד"ה שעבוד וכו' לשמואל והיא סברת רב זביד והו"מ התוס' לתרוצי לשמואל במכיר בה אלא דניחא להו לאוקומי בר"ז וצ"ל דס"ל להתוס' שם כתי' קמא שכ' לעיל דמ"ג ע"א בד"ה מפני דלתי' בתרא הא בלא"ה צ"ל במכיר בה מיהו י"ל דס"ל דר"ז פליג על ר"פ בהא דאפי' מכיר בה חוזר עליו ודוקא לענין תרעומת הוא דמהני טעמא דמכיר אבל הר"מ ס"ל דר"ז מודה בהא מילתא דכיון דהכיר בה אינו חוזר עליו ודע דאין להקשות מסוגיא דשמעתין על י"מ שהביא רשב"ם לעיל ד"ל ע"ב גבי עבידי אינשי דקרו לשני טובא שני חזקה דאי איכא עדים מהנו אפי' איכא הודאתו והכא אמרי' דכי מכיר מהני הודאתו אפי' עדים מכחישין די"ל דשאני התם דמתרץ דבוריה לעדות העדים ועי"ל דהכא שאני דיש לתלות העדים טעו דעבידי דטעו בהא וכמ"ש רשב"ם:
שם גמ' הב"ע שלקח ומכר לאלתר וכו' מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ח הוכיח מכאן דכי שיעבד מטלטלין ומכרן לא נשתעבדו דמיהן דלא אמרי' מ"ל הן מ"ל דמיהן ע"ש ואם יש לחלק בין שיעבד מטלטלין למקרקעי ניחא מה שהקשו התוס' בד"ה כגון ועי"ל קושי' התוס' במ"ש הסמ"ע סי' פ"ה סקכ"ב ע"ש:
תוס' בד"ה שורו וכו' הא דלא חשיב מכר וכו' עכ"ל התוס' בגיטין דמ"א כ' דלא חשיב אלא דברים דמתנו במשנה או ברייתא ע"ש ואין להקשו' הא מכר נמי איתיה בברייתא דשמעתין דלא מתוקמא אלא בהכי די"ל דאיכא לאוקמי ברייתא בסתם ולא באפותיקי ואי קשיא ליחוש דילמא עשהו אפותיקי י"ל דרבא מוקי לה שלקח ומכר לאלתר כדלקמן:
דף מה.
גמ' ס"ס לגבי אידך וכו' הק' הרמב"ן ז"ל אמאי מעיד ניחוש שמא לא יש עליו ב"ח וניחא ליה דתיקום בידי לוקח דאי מוקמא ביד מערער הו"ל לגבי לוקח לוה רשע ע"ש וי"ל בהכיר בה שאינה שלו מיירי ולא הוי לוה רשע אי מוקמא ביד מערער אבל לגבי ב"ח לא מהני בהכיר בה שאינה שלו ומ"מ אי מכרה באחריות לא מהני מכיר בה שאינה שלו אפי' כי מוקמא ביד מערער ומה שהק' עוד הרמב"ן ולוקמה באפותיקי מפורש ותי' דאפילו נוטלה מערער לא מפסיד מידי ע"ש ק' דאכתי לוקמ' באפותיקי סתם וכמו שהקשו התוס' ונראה דס"ל להרמב"ן ז"ל דבאפותיקי סתם הדר אארעא אחריתי ולא טריף מיד לוקח דכיון דאי טריף מיד לוקח מפסיד לוקח דאמ"ל להכי זבין לך שלא באחריות וכו' כדמסיק הגמ' וכיון דאית ליה פסידא ללוקח אמרי' לב"ח דליהדר אארעא אחריתי וכה"ג כ' התוס' לעיל דמ"ד ע"א בד"ה דוקא ע"ש ומאי דפריך ס"ס לגבי אידך וכו' מקשה אחר הוא ולדעת התוס' צריך לחלק בין זו דאפותיקי לההיא דלעיל בד"ה דוקא:
דף מה:
תוס' בד"ה המפקיד וכו' א"נ לאחר שנתקנה וללישנא וכו' עכ"ל היינו סוף מילתא דרבה דאבל שלא בעדים וכו' דאתיא שפיר אפי' אחר שנתקנה אבל מאי דקאמר ל"ש אלא בעדים לא אתיא אלא קודם שנתקנה היסת דאמתני' קאי דעדיין לא נתקנה היסת ולהכי פריך שפיר אביי אפילו בעדים נמי נימא מגו דהחזרתי דקודם שנתקנה היסת ליכא שבועה בהחזרתי אבל אחר התקנה מחוייב שבועה דאיכא דררא דממונא בהחזרתי.
בא"ד הא איכא תנא בשבועות וכו' עכ"ל דלרבה דס"ל צריך לפורעו בעדים ע"כ דמוקי הך פלוגתא דתנאי דהתם בשעת תביעה ואפי' נימא דלמ"ד יכול לו' פרעתיך בפני פ' ופ' מהימן אפי' פרעו בינו לבינו משום מיגו וע"ש בתוס' מ"מ איכא תנא דס"ל כרבה וכמו שהק' מהרש"א בדיבור זה עיין לה' בש"מ:
דף מו.
פרשב"ם ד"ה לוקח וכו' אבל אם מכר לו באחריות וכו' אלא א"כ יש לו קרקע וכו' עכ"ל ק' דאפי' יש לו קרקע נוגע בעדות הוא דאם נוטלה המערער חוזר לוקח א' ונוטל אותו קרקע שנשאר אצל המוכר ושמא יבא ב"ח ויטרוף אותה מלוקח א' דאינו טורף מלוקח ב' משום דאמ"ל מקום הנחתי לך דהיינו אותה קרקע שנשארה אצל המוכר אלא טורפה מלוקח א' ואז חוזר לוקח א' ונוטל קרקע של לוקח ב' וע"י עדותו להעמיד שדה של לוקח א' מטי ליה הנאה דכשיבא ב"ח יטול הנשארת אצל המוכר ותשאר של לוקח כ' בידו וצ"ל דמ"ש רשב"ם באחריות היינו אחריות של גזילה ולא אחריות של ב"ח דאם יטרפנה ב"ח לא יחזור על לוקח ב' ועיין להב"ח בסי' ל"ז ע"ש. כ' מהרש"א הא דלא מכ' לוקח א' מעיר בלקחה באחריות משום דא"כ הול"ל נמי לוקח ב' מעיד וכו' ולדברי התוס' ק' ע"ש וליתא דמה שלוקח ב' אין מעיד בכה"ג מילתא דפשי' היא כיון דמערער בפנינו מלוקח א' חוזר עליו אבל בלוקח א' חידוש הוא דחיישי' דילמא אתי ב"ח ומה שלא פי' רשב"ם דלוקח א' אין מעיד באחריות מיירי משום דס"ל דלא חיישינן לגזילה כלל דלא שכיחא והתוס' לא הוק"ל אלא לשיטתם דחיישי' לגזלן וכדנקטו בקושיתם כדחיישי' לחד נגזל גבי לוקח וכו':
דף מז.
תוס' בד"ה פעמים וכו' וי"ל גירסא א' וכו' דאם איתא דהדר זבנה הוה א"ל וכו' עכ"ל איכא למידק דאכתי אמאי אין לו חזקה הא טוענין ליורש דאלו אביו קיים היה אומר לו קמי דידי זבנה אבא מינך והיה מהימן במיגו דאי בעי אמר אנא זבנתה מינך ואע"ג דהשתא הודה בנו דלא זבנה אביו ואזל ליה המיגו מ"מ כיון דאביו הוה מהימן לו' קמי דידי מהימן הבן שו"ר דד"ז במחלוקת הוא שנוי דהרמב"ן לעיל ד"ל כ' בדעת רשב"ם דכיון דאביו לא היה נאמן אלא במיגו כיון דאזל המיגו ע"י הודאת הבן שוב לא טעי' ליורש והרמב"ן חלק בזה דבכה"ג מהימן וכ' והדבר צריך לפנים ע"ש ועיין למהרימ"ט ח"א סי' קכ"ח ומדברי התוס' הללו יש להוכיח דס"ל דלא טעי' ליורש בכה"ג דאזל המגו מיהו י"ל דס"ל להתוס' כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' גזילה ובפי"ד מה' טוען דאי חזר הגזלן וקנאה בטל המכר דבאונס הוא ול"ד לתליוה וזבין ע"ש וא"כ ליכא למטען לבן בן גזלן שאביו היה טוען שאביו הגזלן קנאה ממנו קמי דידי דמכרו בטל ועיין לה"ה בפי"ג מה' טוען דין י"א ע"ש ולהסמ"ע סי' ר"ה הק"ך ע"ש:
דף מז:
בד"ה ראיתן ראיה וכו' הוא טעמא אי לאו דאודי וכו' עכ"ל הק' מהרש"א במ"ב מאי פריך תנינא נימא דהיא גופא קמ"ל דאפי' מעות אין לו ע"ש ולק"מ דהכי פריך לא ליתני אלא ראיתן ראיה ואנא ידענא דאפי' מעות אין לו דאל"ה מאי קמ"ל תנינא ועפי"ז י"ל גם מה שהק' הת"ח בשמעתין לחד פי' דפירש"י בפ' הניזקין דמשום דהב' נוח לי מאי פריך תנינא נימא דאפי' לרב לא קאמר דמהני שטר אלא משום דליכא אונס מודה דאפי' שטר לא מהני ע"ש די"ל דפריך לא ליתני אלא חדא ואנא ידענא דטעמא משום אי לאו דאודי והוי אונס דאי משום תליוה וזבין הא ליכא אונס דהגזלן לא אנסו אלא משום דבעי למשקל דמי הוא דמכרו ודמי להב' נח לי אבל ק' למ"ש מהרש"א שם בפ' הניזקין דשמואל טעמיה משום דהוי אונס הוא ע"ש דא"כ מאי משני קמ"ל כדשמואל הא שמואל משום אונס קאמר וא"כ ע"כ הכא ס"ל דמשום טעמא אי לאו דאודי וכו' וא"כ לא ליתני אלא ראיתם ראיה ויש לישב. ודע דאכתי ק' בדברי התוס' לא ליתני אלא ראיתם ראיה ואנא ידענא דמעות אין לו דהא ר"ה ס"ל לקמן תליוה וזבין זביניה זבינא ולפמ"ש לעיל דהתוס' ס"ל כס' הרמב"ם דבגזלן מודה ר"ה דזביניה לאו זבינא א"ש:
בד"ה אבל וכו' וההיא דכתובות איירי בשטר מתנה וכו' עכ"ל איכא למידק מאי פריך תנינא נוקמה דקמ"ל דאפי' בשטר בלא קנין דהא בחד לישנא קאמר להו רב דמשמע דאפי' גבי סקריקון דוקא שטר אחר קנין הוא דמהני וי"ל דהא נמי שמעינן מברייתא דכתובות ומאי קמ"ל ר"ה:
בא"ד ורב סבר אחריות ט"ס וכו' עכ"ל ק"ל א"כ מאי פריך שם בפ' הניזקין לרב מברייתא דלקח מן האיש נוקמה כר"מ דס"ל בפ"ק דמציעא אפי' בהלוואה אחריות לאו ט"ס ורב דאמר כרבנן ודע דמ"ש מהרש"א דמשמע דוקא במקח וממכר ולא במתנה ע"ש לא ראיתי שום משמעות דמ"ש התוס' במקח וממכר הוא לאפוקי הלוואה דמודה שמואל דאחריות ות ט"ס כדאיתא התם בפ"ק דמציעא די"ד ע"א ע"ש:
דף מח.
גמ' מתיב ר"ה לקח מסקריקון וכו' עיין ברש"י בפ' הניזקין שכ' לחד פי' דטעמא משום הב' נח לי והק' הרשב"א שם דא"כ מאי פריך הגמ' כאן מסקריקון נימא ש"ה דליכא אונס וטעמא דמתני' משום הב' נח לי ע"ש ולפמ"ש מהרש"א שם דלא כ"כ רש"י אלא לרב אבל לשמואל ע"כ טעמא משום אונס ע"ש ניחא שפיר דזהו עצמו מאי דמשני הגמ' הא איתמר עלה אמר רב וכו' ור"ל דלרב התם לאו משום אונס נגעו בה ולפי"ז ר"ה י"ל דמיירי אפילו בחזק וקנה כיון דטעמא דרב הונא משום אונס וניחא קושיות התוס' בד"ה הא איתמר וכו' ואין להקשו' לפ"ז מאי משני כרב דא"כ ק' דרב הונא אדרב הונא דאמר לעיל גזלן אין ראיתו ראיה ובמאי מוקמת לה כיון דרב הונא דאמר תליוה וזבין וכו' אפילו בלך חזק וקני מיירי וי"ל דגזלן שאני וכס' הרמב"ם שהבאתי לעיל ואפש' דדינו של הר"מ מכאן יצא לו אבל מילתא דרב ביבי בסמוך ס"ל להר"מ דאסקריקון קאי ולא חש למה שהכריח רשב"ם לעיל מדלא מייתי מלתיה דרב ביבי שם בפ' הניזקין ובזה ניחא מה שהק' על הר"מ מסוגיא דשמעתין:
תוס' בד"ה יקריב וכו' מקופיא מכפרה וכו' עכ"ל לכאו' דה"ה דלפ"ז הו"מ למי' דמאי דקאמר הגמ' בשמעתין היינו מקופיא אך ק' מאי מקשו התוס' בפ"ק דר"ה למ"ל יקריב אותו ת"ל דכופין כמו כל מ"ע ע"ש נימא דאצט' יקריב דלא נימא דכיון דאיכא כפרה הו"ל כמו חטאות דאין ממשכנין אותם קמ"ל כיון דמקבעא לא מכפר ממשכנין ע"כ צ"ל דכפר' דמקופיא לא חשיבא כלל ולא הוה ס"ד לדמויי לחטאות ולכך לא ניחא להו דגמ' דנקט כפרה היינו מקופיא:
דף מח:
גמ' והאמר ר"נ העדים שאמרו וכו' הא דלא פריך מרב הונא גופי' דס"ל בכתובו' מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דאפי' בטענת פרוע לא מהימן משום די"ל אלימי מילתא דעדים ואע"ג דר"נ דפריך התם לר"ה ס"ל דאין לחלק כמ"ש התוס' מ"מ ר"ה דשתיק ליה י"ל דהשיבו לשיטתו אלא מההיכי עביד והא דלא משני הגמ' דר"ה ס"ל כמר בר רב אשי דבסמוך דבמודעא נאמנים לשי' התוס' דמר בר"א מודה בכתב ידם יוצא ממ"א דאין נאמנים ניחא דרבה בר בר חנא מסתמא כתב ידו יוצא ממ"א כמ"ש הר"ב בש"מ ע"ש אבל לשי' רשב"ם קשה נימא דס"ל כמר בר"א ועיין להרמ"ה ז"ל:
רשב"ם ד"ה דלא ארצי וכו' גילה דעתו וכו' עכ"ל ק"ק לפ"ז מה הוכיח הגמ' דהילכתא בכולהו דהוו זביני מדאמימר הא בקדושין ליכא גילוי דעת שהרי מתקדשת בפרוטה ונוקמה בקדשה בפרוטה ואילולי פי' י"ל דבארצי דאיכא ג"ד דניחא ליה הוא דהוו זביני אבל בלא ארצי ליכא גילוי דעת ועיין להת"ח במ"ש בגמ' ע"ש:
תוס' בד"ה ואפי' וכו' היינו כי אמר בפנינו הודה וכו' עכ"ל קשה לי לפי זה מה הוכיח הגמ' מדאמימר דאפילו הודה דלא כרבא הא אפילו רבא מודה לדאמימר דבמנה מיירי שהרי בקדושין צריך שיראו העדים במה מקדשה וגם ממילא מתחייב לה בשאר וכסו' יעונה ולא שייך שם הודה וי"מ דמ"ל בקדש' בפקדון שהודית לו שיש לו אצלה פקדון וקדשה בו ואמרה אין ואני מסופק בזה אי מהני כה"ג בקדושין כיון דלא ידעו העדים במה מקדשה אלא עפ"י הודאתה אח"כ מצאתי להמבי"ט ח"ג סי' קמ"ח שכ' דהא דאמרי' התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב דאם נשתייר בו שו"פ מקודשת ה"ד בשהיה ידוע לעדים שהיה לו פקדון ידוע להם אצלה ובו היה מקדשה וראו שנשתייר ממנו שו"פ שאם העדים לא ידעו אלא על פיה אין כאן עדות קדושין אלא במה שהודית והוכיח מתשו' הרשב"א ח"א סי' אלף קצ"ג ועפי"ז דן בנדונו בראובן שנטל מצורף אחד טבעת וא"ל שאינו מחזירה לו עד שיעשה לו אחרת כמוה ועברו קצת ימים ותבע הצורף הטבעת ממנו והוא היה דוחהו וא"ל הצורף בפני עדים תקח לקדושין לבתך לי ורצה ראובן וא"ל הנה הוא בחיקי אבל לא ראוהו העדים והעלה שאין כאן חשש קדושין כיון שלא ראו העדים שהיא בחיקו אלא עפ"י דבורו אעפ"י שהיו יודעין שהטבעת של צורף היא עש"ב ומבואר בדבריו דבעי' שידעו העדים שהיא פקדון אצלו ושהיא ברשותו ולא עפ"י הודאתו איברא דיש לעמוד בזה ממ"ש הרשב"א שם סי' אלף קע"ט ע"ש שמתבאר מדבריו דמהני בכה"ג עפ"י הודאתה וצ"ע ובפ"ק דקדושין ד"ו ע"א אהנך לישני דמיוחדת לי וכיוצא דמבע"ל בגמ' אי הוו לישני דקדושין פריך בגמ' במ"ע אי כשאין מדבר עמה על עסקי קדושיה מנא ידעה וכ' הר"ן בהלכות דהו"מ לשנויי באמרה דידעה מאי קאמר לה ולשם קדושין קבלתינהו ע"ש משמע בהודאתה סגי וא"צ שידעו העדים שהיא ידעה: