אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת בבא בתרא › פרק עשירי

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת בבא בתרא · פרק עשירי

פרק תשיעי

דף קס.

תוס' בד"ה מקושר וכו' תימה לר"י וכו' דסתם שטר יש בו גליון מן הצד וכו' עכ"ל כ' מהרש"א נקטו ר"י משום דלר"ה אין לכתוב מן הצד רק כתיבת יד וכו' ע"ש והא דלא הוק"ל גם לר"ה מגליון שלמעל' כדהקשו בסמוך משום די"ל דליכ' גליון מלמעל' אבל מן הצד סתם שטר יש בו גליון ולכך עדיפא להו למנקט ר"י מיהו הא ליתא דהא לר"ה דחתימות הוא בהחלק בין התפירות וא"כ יכול לכתוב אחורי הכתב ומאי דקרו ליה התוס' גליון היינו לגבי חתימות העדים שאחורי השטר הם חתומים והכל נק' גליון מה שלמעלה מהם אלא י"ל דקושיתם מגליון בסמוך אינה אלא אי חתימי העדים בשיטה אחת זה בצד זה אבל אי זה אח"ז כל אחת בתפירה אחת א"כ העדים רחוקים זה מזה ואי כותב בגליון שלמעלה לא חתים עליה אלא ע"א ולבך נקטו ר"י ודע דמ"ש התוס' בסמוך בתי' קושי' לר"ה גייז או טאיט לא קאי גייז אלא אמן הצד אבל שלמעלה ל"מ גייז ליה:

בד"ה פשוט וכו' טעמא שמא יעשנו מקושר וכו' עכ"ל וטעמא דמקושר שעשה עידיו מתוכו פסול משום חששא דקאמר רבי לקמן דאינו דומה זמנו של זה וכו' דס"ל לת"ק כותבין שובר ורחב"ג ס"ל אין כותבין שובר כדלקמן ורחב"ג דקאמ' מפני שיכול לעשותו פשוט לאו טעמא למילתיה קאמר דבאין כותבין שובר סגי אלא ה"ק לת"ק יכול לעשותו פשוט דאין כותבין שובר:

בד"ה מקושר שכתבו וכו' ואם נאמר כאן שנידון כפשוט וכו' עכ"ל וכיון שנידון כפשוט ודאי שכותב הזמן כפשוט ולא כמקושר וע"ז מק' דא"כ מאי פריך רבי לקמן הא אינו כותב הזמן אלא כפשוט ותי' דמתני' מיירי בשכתב זמנו במקושר דאע"ג דדינא הוא למכתב כפשוט מ"מ מתני' מיירי בשכתב כמקושר ומשמע ליה לרבי דמיירי בשכתב כמקושר מדקתני מקוש' שכתב עידיו וכו' משמע דאינו מחולק משאר מקושר אלא בעדים אבל לעולם דינא הוא דלכתחילה מקושר שעידיו מתוכו כותבין זמנו כפשוט כיון דדיינינן ליה כפשוט ולפי תי' זה של התוס' אזדא לה הוכחתם לעיל בדיבור הקודם מרחב"ג דדי"ל דדוקא מקושר שכתבו עידיו מתוכו הוא דלא עביד ליה חלק כפשוט כמו לענין זמן:

בא"ד שובר בלא זמן או זמן שכתב בשטר שכיון שהיה מקושר שעידיו מתוכו וכו' כצ"ל ר"ל דכיון שעידיו מתוכו כפשוט סבר שלא איחרוהו:

דף קס:

גמ' בדרע"ק ורבנן וכו' ק' הא רע"ק ורבנן בקרא דד"נ מיירי והכא בקרא דיקום דבר דד"מ מיירי ואמאי לא ילפי' מד"נ ממשפט אחד כמ"ש התוס' במכות ריש דף ו' ועיין להתוס' ר"פ אד"מ ע"ש:

דף קסא.

גמ' עדים ממטה למעלה חתימי במקובצת פי' דחתימי מאחורי הכתב להיפך הכתב דהיינו שהופך הנייר וחותם ראש החתימה כנגד ראש שיטה אחרונה ע"ה ואי קשיא לפ"ז מאי פריך דילמא אתרמי ריעותא וכו' וגייז לראובן וכו' נימא דכל החתימה בשיטה אחרונה דחתים בשיטה אחרונה ראובן בן יעקב וכי גייז גייז הכל י"ל דזה נכלל בכלל שינויא דמר זוטרא דבסמוך והא דהוצרך לפ' במקו' שם בשינויא דמר זוטרא שכל העדים חתומים בשיטה אחרונה ע"ש היינו כי היכי דלא תקשה דילמא גייז שיטה אחרונה עם חתימת העד הא' וליתכשר בשאר עדים:

תוס' בד"ה וניחוש וכו' והיכי גייז הא יהא פסול וכו' עכ"ל הא דלא הוק"ל מאי ריעותא יש בשיטה אחרונה כיון דאין למידין ממנה משום דחובתו למידין כמ"ש התוס' לקמן דקס"ב ע"ב בסד"ה לפי ע"ש:

דף קסא:

רשב"ם בד"ה מר זוטרא וכו' מתני' כר"ה דייקא וכו' לא יתכן לעשות המקושר פשוט וכו' עכ"ל מקשים אמאי לא ק"ל ברישא דמתני' פשוט שעשה עידיו מאחוריו פסול מאי איריא מאחוריו אפילו מתוכו איחתימי ממטה למעלה פסול אלא ע"כ דפשוט שעשה עידיו מאחוריו והיינו כסד' הפשוט אלא שעשאן מאחוריו ה"נ נפרש מדברי רחב"ג מקושר שעשה עדיו מתוכו היינו בסדר הפשוט ומאי ק"ל ואין לתרץ דמשמע ליה דכל חד בדיניה פשוט שעשה עידיו מאחוריו היינו כדרך הפשוט ומקושר שעשה עידיו מתוכו היינו כדרך המקושר דאכתי ק' מאי מק' בתר הכי לר"ה בפשוט שעדיו מאחוריו שיכול לעשותו מקושר הא כדרך פשוט חתימי ע"כ נר' דמתניתין בכל גוונא מיירי בפשוט שעדיו מאחוריו ומקושר שעדיו מתוכו בין דחתימי כדרך הפשוט בין דחתימי כדרך המקושר וניחא הכל שפיר:

תוס' בד"ה כל וכו' ולא נהירא דמהדר לתרוצי וכו' עכ"ל והא דלא מפרשי לדברי מר זוטרא דמלמטה למעלה חתימי ולא ממעלה למטה משום דלשון כלין דקאמי מר זוטרא משמע מלמעלה למטה:

בד"ה וצריך וכו' אלא בגיטין דליכא רוב תנאים וכו' עכ"ל והו"מ לאוקומי בלאלתר אלא דמשני שפיר במהדר וכמ"ש על ראיה דשטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל:

דף קסב:

גמ' אלא מהא ליכא למשמ' מינה ולא אמרי' נעשה לפשוט הבעיא די"ל דתנא גופיה מספק"ל וכמ"ש ה' פמ"א סי' אך מדברי הש"מ במציעא ד"ל גבי בעיא דלצורכו ולצורכה לא משמע כן ע"ש:

תוס' בד"ה נמצא וכו' דר"נ פסיק התם הלכה כר' וכו' עכ"ל דברים הללו אין כאן מקומם אלא בקושיתם ועיין להתוס' שם במכות ע"ש:

דף קסג.

בא"ד וא"ת א"כ כשר וכו' עכ"ל לשון א"כ קשה להולמו גם בהרא"ש ליתיה:

גמ' דין עדים לאשרתא נמי אמרי ב"ד וכו' דא"צ ב"ד להזכיר באשרתא אופן הקיום דהיינו שבאו העדים והעידו על חתימתן או עדים אחרים דא"כ הא מפורש דלאו אטיוטא מסהדי אלא ע"כ דא"צ לכתוב באשרתא אלא דנפק שטרא דנא ואשרנוהי דאז י"ל דאשרנוהי דלא טייט המלוה וכפ' מרן סי' מ"ו דין ח' דמדינא א"צ להזכיר אופן הקיום ע"ש וא"צ למה שדחק הת"ח ע"ש:

תוס' בד"ה שיטה אחת וב' אוירין וכו' דא"כ שיטה למאי חזיא כדפ"ל עכ"ל אפי' להו"מ שכ' בד"ה שיטה א"ש דכיון דב' שיטין היינו בשיעור ב' שיטין בלא אוירן א"כ שיטה אחת דסיפא דברייתא היינו כשיעור שיטה אחת בלא אוירן א"כ שיטה אחת למאי חזיא ודלא כמהרש"א ז"ל:

בד"ה ר"י וכו' אפי' בדיוטא ב' שיטין וכו' עכ"ל ל"ד אלא שיטה אחת דבכתב בשיטה א' ועדיו בשיטה אחת פסול לר"י כדמסיק:

דף קסג:

בד"ה שיטה וכו' מיהו אם חתמו בסוף שיטה וכו' שיכולין לזייף וכו' עכ"ל אפי' למ"ש התוס' לעיל דחובתו למדין משיטה אחרונה לא חיישי' שמא היה כתוב חובתו דמיירי בשכתוב שריר וקיים וכן הוכיח ה' תומים סי' מ"ה סקי"א מדבריהם הללו דהיכא דכתוב שריר וקיים אין למדין משיט' אחרונ' אפי' חובתו דלא כהש"ך ע"ש:

דף קסד.

בד"ה גופה וכו' וכ"ת הוא על הנייר ועדיו על המחק לא הוי כשר וכו' עכ"ל אין להקשות היכי אפשר לו' כן דא"כ מאי פריך בסמוך אי עילאי מחיק ליה נימא דכתב אנחנא מעילאי על המחק דכי מחיק ליה הו"ל נמחק ב"פ די"ל דמדקתני הוא על הנייר ועדיו על המחק משמע דעדיו לחוד על המחק אבל מה שקודם לחתימתם הכל על הנייר ובכלל השטר הוא אבל כי מוקי בין עד לעד א"ש דבכלל עדיו על המחק הוא דהא בין עד לעד הוא:

בא"ד דילמא יכתוב ב' שיטות לפני העד וכו' עכ"ל כ' מהרש"ל ויש לו כבר שטר בע"א ע"ש ולא ניחא ליה לפ' דשטר זה גופיה כותב לפני עד ראשון ולפני עד שני והוו ב' שטרות כמ"ש מהרש"א משום דהתוספות על שאר שטרות קיימי דכתיבי על הנייר ול"מ מחיק:

בא"ד ואין לו שיחתום וכו' עכ"ל היה נ"ל להגיה שיחתוך בשביל אחד לאפוקי ממונא מחשוד ור"ל לכתוב שטר על חשוד דדינא הוא שכנגדו נוטל בע"א ודחו לזה דהא בעי לישבע ליטול מן החשוד אלא דזה אינו דאכתי י"ל דיכתוב שיטרא בשם ראובן שהוא חשוד לשמעון שהוא חשוד דבשניהם חשודים מתוך שאינו יכול לישבע משלם:

בא"ד דלמה יעשו שטות זה וכו' עכ"ל עיין לה' תומים סי' מ"ה סקי"א מ"ש בזה:

בא"ד וק' לפי' רבי וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א דלפי' ריב"ם א"ש דהא בין עד לעד ל"מ להרחיק ב' שיטות משמע דרבי חולק על ריב"ם בזה אינו נר' כיון דהתוס' בדיבור הוכיחו ד"ז מהגמ' וממה שהק' ר"י לריב"ם אין להוכיח כלום די"ל דמחתומים בשיטה אחת מקשה ולא ס"ד הא דלמה יעשו שטות זה וכו' ודברי התוס' כאן בחתומים בשיטה אחת מיירי וכ"נ ממ"ש אח"ז וכי בשופטני וכו' מיהו ממ"ש התוספות לעיל בד"ה שיטה דבשטרות שיש להם גליון צריך שיחתמו זה תחת זה נר' דס"ל דב' שטרות בכל אחד ע"א אין מצט' דלא כמ"ש התוס' בדיבור זה:

דף קסד:

בד"ה הינא וכו' וי"ל דאם אינו יודע וכו' עכ"ל והינא אגב הנך נקטיה דאין בו שום חידוש דהא ודאי אפי' אינו יודע נזיר אחת דהא הריני נזיר קאמר ולכך התוס' נקטו בקושי' ובתירוצם הנך ולא נקטו הינא:

דף קסה.

רשב"ם בד"ה אמימ' וכו' דסתם מכשיר לגמרי משמע וכו' עכ"ל וממאי דלא מוקי מתני' סול לגבות ממשעבדי אין להוכיח די"ל דגט דמתני' אפי' בגט מיירי דלא שייך ביה משעבדי וע"כ דפסול לגמרי קאמר:

תוס' בד"ה אמר וכו' ולהכי כשר נמי לאמימר שהרי וכו' עכ"ל והא דלא מוקי מתני' לאמימר בא' בכתב ובא' בע"פ שהורה לפניו דא"כ אפי' שניהם בכתב ומתני' לא בב' שטרות אלא בשט' א' כדמשמ' לישנ' דמתני' וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:

דף קסה:

בד"ה מה וכו' או שכתבו קרוב או פסול עכ"ל ולפ"ז גם במקושר כן הוא ואפי' למ"ד בגיטין ס"פ הזורק דקרוב כשר להשלים בגט מקושר בעדיו ג' הוא דוקא בחתים הקרוב עם הב' אבל בכתב סופר קרוב וב' עדים חתומים פסול ואפי' כתב כשר פסול דהא בעי' עדיו מאחוריו במקושר:

בד"ה אימא וכו' ומ"ש נסכא וכו' עכ"ל ונר' דתרתי מק' וכי נסכא פחותה ועוד דמאי פריך נימא דהיינו מה שירצה דקתני מיהו מהרש"א שם בכתובות לא הבין כן ע"ש וכאן בסה"ד כ' מה שי"ל מאי פריך ואימא נסכא ואימא פריטי נימא דהיינו מה שירצה וכו' ע"ש מ"ש מאי פריך ואימא נסכא ע"כ דכונתו לס"ד דהתוס' דלפי תי' לק"מ ולא ידענא אמאי לא ניחא ליה לפ' דהיינו קושי' התוס' עצמה וכדכתי':

דף קסו.

בד"ה אמר וכו' היכא דתפס ל"מ וכו' עכ"ל וזהב בדינרין אפי' תפס מפקי' מיניה דכיון דיד בעל השטר על התחתונה הוי בספק כצ"ל לפ"ד התוס' הללו דהא זהב בדינרין סיפא דהך ברייתא היא והא דאמרי' במציעא דק"י ע"א גבי מלוה אומר ה' הפירות בחזקת אוכליהן שאני התם דתפס קודם שבא לב"ד ע"ש בפירש"י:

בד"ה נכנס וכו' משום ב"ת היו דוחקות וכו' עכ"ל עמ"ש בחידושי' במס' ר"ה דף ו' ע"ב ע"ש:

דף קסו:

גמ' א"ד שית מאה פריטי לפי' ר"ת דאסתירי פלגא דזוזא ניחא דלא נקט בבעיא א"ד מאה זוזי משום דפשיט"ל דיד בעל השטר על התחתונה אלא דמבע"ל שמא מאה אסתירי משום דפריטי אסוכי מסכן להו א"ד לא אמרי' אסוכי אבל לפירשב"ם דאסתירי סלעים קשיא אמאי לא בעי צד ג' א"ד מאה זוזי וי"ל דמבע"ל אי אמרי' אסוכי אלא דס"ל דאי אמרי' אסוכי גם זוזי אסוכי כקושי' התוס' וא"כ אי אמרי' אסוכי ע"כ מאה אסתירי ואי לא אמרי' אסוכי הוי מאה פריטי דיד בעל השטר על התחתונה ופשיט ליה דדוקא פריטי הוא דאמרי' אסוכי:

דף קסז.

תוס' בד"ה ומשני וכו' ור"ת היה גורס בסוכ' וכו' עכ"ל צ"ל דלא ס"ל כפירשב"ם דאסתירי לחוד ואסתירא לחוד דלפירשב"ם גירסת ר"ת בסוכה לא מכרעא מידי דההיא דסוכה אסתירא היא:

בד"ה אע"פ וכו' ואור"י דלא מקדים וכו' עכ"ל הא דלא סגי לתרץ דדוקא באיתרע הוא דחיישי' משום דפריך התם אמתני' דכותבין שטר ללוה וכו' וליחוש וכו' והביאוהו התוס' הרי דחיישי' אפילו דלא איתרע וע"כ הוצרכו לו' דלא מקדים וכו':

דף קסז:

מתני' ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו כ' הרמב"ן בחי' דפשיטא היא אלא אגב רישא א"נ בקנו מידו שלא בפני הלוקח וקמ"ל דלא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד היכא דהקנין שלא בפניו א"נ אפשיטי זייר ולא ניחא ליה דלמסור שיטרא עד דשקיל לדמי ומיהו זכה זה במקחו מחמת הקנין ע"ש ונ"מ בין ב' התי' שטר מתנה דליכא דמי והרשב"א בתשו' ח"ב סי' שס"ח השיב לשואל שהק' לו ע"ד הרמב"ן הא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו והשיב לו הלא כ' הרמב"ן אפשיטי זייר ליה ומ"מ זכה זה במקחו מחמת הקנין ואין ענין זה לזכיה ע"ש ור"ל כיון דכתי' ב' כתב דזכה במקחו דזכין לו שלא בפניו אלא דלא יחתמו עד שיתן הדמים גם בתי' הא' דשלא בפניו לא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד היינו לענין שלא יחתמו לו אבל מ"מ זכה זה במקחו מחמת הקנין אלא שאין כותבין לו וא"כ אין זה ענין לזכיה דהא זכה הוא בשדה מחמת הקנין:

רשב"ם ד"ה אמר לה וכו' החתומים עמי וכו' עכ"ל משמע דיש שנים אחרים חתומים מלבד ר"י וק' אפי' ר"י אינו חוזר ומגיד ליתכשר בהנך עדים וצ"ל דחד מנייהו קרוב וחתי' עמהם בגוונא דמיתכשר בשאר שטרות ומ"מ לא ידענא מי הכריחו לפ' כן דחתים עמהם קרוב:

דף קסח.

בד"ה צ"מ וכו' השתא דקדקתי יפה סמכי' עליה. וכו' עכ"ל נר' מדבריו דסמכי' על ר"י שהוא בעצמו הכיר אח"כ שהיא היא וכ"נ מדבריו בדיבור שאח"ז וכן נר' מדברי התוס' בד"ה כיון אבל מדברי הרא"ש שהוכיח מכאן דקרוב כשר לעדי הכרה ע"ש נר' דר"י לא נתאמת אצלו אלא מכח עדי ההכרה הוא דמכשרי' ליה ואי ר"י מכחיש לא היו נאמנים עדי ההכר' כיון שהם קרובים ולכן אי לאו דצ"מ הוא לאו אורחיה למידק לא הוה מכשרי' ליה ולפי שיטה זו ל"ק קושי' התוספות:

תוס' בד"ה אמר וכו' ומה"ט נמי א"ש לר"נ עכ"ל ומה שהחזירו מניומי היינו דאפי' בשעת מתן מעות ל"ק אבל לאחר מתן מעות אה"נ דרבה בר אבוה החזירו בלא מניומי ומ"ש התוס' ל לעיל מזה בתירוצא דתפס ומה"ט א"ש לר"נ וכו' לרווחא כ"כ דלפום האי שינוייא דתפיס א"ש דלא חזה כלל אפי' בלאחר מתן מעות אלא ע"י מניומי וע"ש בתוס':

בד"ה מעמיד וכו' ולא כפירשב"ם שהעדים עושין אותו עכ"ל וצ"ל לפירשב"ם דעושים אותו העדים או הדיינים דהא קתני בברייתא במותב תלתא וכו' פלוני ופלוני ופלוני משמע דדיינים עבדי ליה ועיין בהרא"ש ז"ל:

דף קסח:

פירשב"ם בד"ה אבד וכו' שאין לו עדים שאבד ממנו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"ל ומהרש"א בזה ואכתי דברי רשב"ם תמוהים דמהגמ' בפ"ב דכתובות דט"ז מבואר דאפי' יש עדים שאבד חיישי' דילמא מצאו וכבר תמה עליו בזה הרא"ש בתשו' כלל צ"ד סי' ה' ע"ש מ"ש ועיין להתוס' לקמן דקע"א ע"א בד"ה כותבין ע"ש ודברי הש"ך סי' מ"א בזה אינם מובנים:

תוס' בד"ה אבל וכו' תימה לר"י שכל מוכר וכו' למ"ד א"צ להביא ראיה וכו' עכ"ל ק' הא כבר כתבו דבכה"ג לכ"ע א"צ לה"ר משום דלפקדון לא חיישי' וכו' וי"ל דדוקא בלא החזיק הוא דלא חיישי' לפקדון דדילמא כביש שטרא וכו' אבל הכא דמיירי בהחזיק ג"ש לא מצי כביש שיטרא דהא מביא לוקח עדי חזקה ולמ"ד צריך לה"ר רשב"ג מודה דכותבין בהחזיק בה ג"ש:

דף קסט.

גמ' א"כ נפישי עליה בעלי דינין וכו' יל"ד אכתי למ"ל יטרוף עכשיו מלוקח ב' בשטר אחד ואחר שלש שנים יטרוף בשטר ב' ע"י עדים שטרף ממנו הב"ח זה ג' שנים דהשתא לאו בבת אחת הם דליפשו עליה בע"ד וי"ל דכיון דטרף ממנו הב"ח זה זמן מרובה חוששין הלקוחות שזה שבא לטרוף מהם שמא פרע לו המוכר זוזי וחוזרין אצל המוכר והמוכר יודע שכבר טרף מלקוחות אחרים שהרי אותם הלקוחות שטרף מהם בראשונה חזרו על המוכר ודוקא בזמן מועט הוא דאמרי' לקמן דמאן דמסיק ארעא בזוזי לא מפייס מיהו אכתי ק' שמא טורף מלקוחות שלא באחריות שאין חוזרין על המוכר ויש ליישב:

דף קסט:

גמ' אמר ר"נ דכתב הכי וכו' הגד"ת שער נ"ז ח"ב הק' למ"ד לעיל דמ"ד ע"ב דאפי' שלא באחריות דוקא אם טרפה ממנו ב"ח אבל טרפה נגזל חוזר עליו אכתי שמא יטרוף ואיך כתבינן ליה שיטרא אפי' שלא באחריות ותי' דכיון דכתב ליה האי לישנא והוא לישנא דב"ד אין חשש וכו' ע"ש והיינו לר"נ דכתבי הכי לישנא אבל לר"א דלא כתבי כלל משום דאחריות לאו ט"ס א"כ אינו מוכח מהשטר דב"ד כתבו לו ואכתי ק' מנ"ל לרפרם דר"נ ס"ל אחריות ט"ס דילמ' לעולם אחריות לאו ט"ס ואצט' למכתב ליה האי לישנא משום חששא דנגזל ע"כ נראה דברייתא ל"ק למ"ד דאף ע"ג דשלא באחריות אם טרפה נגזל חוזר עליו די"ל דכתבי' בפי' אפי' אחריות דנגזל א"ח עליו אבל ר"נ לא הזכיר אחריות דנגזל ע"כ דס"ל כמ"ד לעיל דשלא. באחריות אחריו' דנגזל א"ח עליו ודייק שפיר רפרם ז"א אחריות ט"ס הוא:

שם ר"א אחריות וכו' התוס' בפ"ק דמציעא די"ד ע"א כ' דבנכתב סתם אם נמצאת גזולה חוזר עליו לכ"ע ע"ש והיינו לשמואל דס"ל בהלואה אחריות ט"ס ובנמצאת גזולה הוי כמו הלואה אבל ר"א מוקי הברייתא כמ"ד אחריות לאו ט"ס אפי' בהלואה:

רשב"ם בד"ה רבי וכו' וגם החזקתי בשדה ג"ש וכו' עכ"ל צ"ע מה ענין חזקת ג"ש בזה הא לפי אוקמתא הלזו החזקה היא של קנין וכדפירשב"ם בסמוך דבאמר ליה לך חזק וקנה וקרקע נקנית בחזקה מיד וא"צ שהות זמן:

דף קע:

בד"ה ואל ירע וכו' כדי שיכוף לפורעו עכ"ל הוצרך לזה לס"ד דלקמן דלא פריך והא ר"י מזמן א' קא' אלא אסיפא דבריית' ולא פריך אמתני' לפום מאי דמוקמי' לה מזמן א' אבל למאי דמסיק דר"י לא ידע אי ר"י מזמן א' או מזמן ב' י"ל דלא יורע כחו דקתני היינו אי מזמן ב' קאמר דמפסיד המלוה הזמן והרמב"ן ז"ל בחי' פי' דכך יפה ללוה כשלא יורע כחו דמלוה בהפסיד הזמן דאי מפסיד הזמן לא יקבל ממנו פירעון מקצת ע"ש וה' בני יעקב די"ז הקשה עליו הא בע"כ דמלוה לקבל הפירעון על יד ע"י כדאמרי' בפ' האומנין האי מאן דמסיק זוזי בחבריה ופרע ליה זוזא זוזא פירעון הוי ע"ש ולק"מ דהכא דיש לו המלוה הפסד בזמן בידו לעכב הפירעון זוזא זוזא והתם מיירי בכותב שובר או לפי המסקנא דכותבין מזמן א' והא דלא ניחא ליה להרמב"ן לפ' דכך יפה ללוה כשלא יורע כחו דמלוה דמשתנה ממלוה גדולה למלוה קטנה כמ"ש הוא בעצמו לקמן בגמ' דמשני ה"ק ר"י לר' יאודה וכו' ע"ש משום דלא שייך יפוי בזה דבע"כ מקבל הפירעון אפי' אי משתנה למלוה קטנה ודוקא בהפסד הזמן הוא דמעכב הפירעון מקצת וכדכתי':

דף קעא.

בד"ה שאם וכו' ואמאי פסול וכו' עכ"ל אע"ג דאפי' נימא דטעו נפיק מיניה חורבא מ"מ כיון דנכתב בכשרות אלא דטעו לא נפסל השטר משום דנפיק מניה חורבא ודוקא בנתכוונו לאחרו הוא דפיסלו חכמים ואע"ג לעיל דצ"ד ע"ב בד"ה וחכמים כ' התוס' גבי מוקדמין דטעו בשנות המלך ופיסלו אותם חכמים שאני התם דגזרי' שמא יגבה מזמן א' משא"כ הכא דליכא השתא שום חשש בגוף השטר אלא דחיישי' שמא יפרעו ויכתוב שובר ול"ד לחורבא דהתם:

דף קעא:

גמ' דכל אימת דנפיק לרעיה וכו' משמע מהכא דא"צ לכתוב בשובר זמן השטר ועיין להרא"ש בתשו' ריש כלל ע"ו דלמד ד"ז מב' יוסף ן' שמעון ע"ש וי"ל משום עידי השטר הוא דהוצרך ללמוד מב' יוסף בן שמעון ועיין לה' פרי הארץ סי':

דף קעב.

גמ' תרי בני חמשין חמשין לא משוינן ליה מ"ט וכו' ה' צמח צדק הוכיח מכאן דהא דקי"ל דאם יצאו עליו שטרי חוב שזמנם ביום אחד ואין לו כדי לפרוע לכולן דחולקין בשוה חלוקה דגברי דאם יש לאחד מבע"ח תרי. שטרי אינו נחשב אלא לאחד דאם איתא דנחשב לתרי גברי כיון דאית ליה תרי שיטרי למ"ל טעמא דניחא להו לתרוויהו הא אפי' המלוה והלוה רוצים לחלוק אותם בתרי שיטרי אין שומעין להם דשמא יש עליו בע"ח דזמנם ביום אחד ואיכא פסידא דידהו ע"י חלוקא לתרי שיטרי דנוטל ב' חלקים ואין לו' דניחא ליה למנקט האי טעמא משום מימרא שנייה כיון דנ"מ אפי' שניהם רוצים ושוב דחה דהכא בכותב בתרי שטרי של חמשין חמשין מזמן שני דמרצון שניהם כותבין דהא יש עליו חובות אחרים הם קודמין בין דזמנם של אלו מאוחר ע"ש וליתא דאכתי איכא פסידא דב"ח לענין מה שקנה אחרי כן דיד כולן שוה בו ואין בו דין קדימה דאקני הוא ושעבוד כולן חייל בב"א בשעה שקנה וע"י חלוקה דתרי שיטרי נוטל ב' חלקים ומפסדי הב"ח ועיין למהרימ"ט בכתובות דצ"ג דפשיט"ל דבכה"ג הוי בתרי גברי והקשה מסוגיין כי קושיין גם הפרישה בסי' נ"ג הק' כן וע"ש מה שתי':

רשב"ם בד"ה להנך וכו' אבל בשיטרי מלוה וכו' עכ"ל דבריו סתראי למ"ש לעיל דקי"ז ע"ב ועיין מה שכתבתי שם ועיין לה' בני יעקב ד"מ ע"ש:

דף קעג.

גמ' תנא דידן סבר כותבין שטר ללוה וכו' רשב"ם במתני' פי' דאין מוציאין זע"ז משום דיכול לטעון היית חייב לי וכשפרעתני החזרתי לך שטר ע"ש והוא היפך שמעתין דטעמא משום דכותבין שטר ללוה. וכו' ולתנא דברייתא דאין כותבין לא חייש להחזרתי לך גם דברי רשב"ם בשמעתין בד"ה זימנין שכ' כסבור וכו' והוא אינו יודע מה ששנינו וכו' תמוהים דהא אחר ששנינו משנתנו לא יכתוב לרמות גם ק' בגמ' אמאי לא תיקנו להפך דאין כותבין אלא א"כ מלוה עמו ומוציאין שטרי זע"ז ונ"ל לישב הכל דהאי דהחזרתיו לך שכ' במשנתנו אינו אלא אם טען כך אבל אם לא טען אלא להד"מ לא מהימני' ליה במגו דאי בעי אמר החזרתי כשפרעתני דאין הטענו' שוות דלא שכיח הוא דכשפרעו הי"ל לקורעו וכה"ג לא הוי מגו וכמ"ש התוס' בכתובות די"ח ע"ב ע"ש ומשמע ליה להגמ' דמתני' דקתני אין מוציאין זע"ז בכל גוונא אפי' לא טען אלא להד"מ וע"ז קאמר דטעמא הוא דכותבין שטר ללוה ומאי דלא תיקנו להפך דאין כותבין ומוציאין משום כיון דבלא"ה אי טען החזרה אין מוציאין ולכך ניחא להו לחכמים להשוות דבריהם דבכל ענין אין מוציאין ולכך תי' דאין מוציאין וכותבין וזהו כוונת רשב"ם במשנה ליישב אמאי לא תיקנו להפך ומשום דק"ל היכי אמרי' דאזיל לגבי סופר וכותב ברמאות הא כיון דמצי טעין ליה כשפרעת החזרתי לא אזיל לכתוב ברמאות על מגן לזה כ' רשב"ם הכא שאינו יודע דאין מוציאין כשטוען החזרתי וברייתא דקתני מוציאין זע"ז באינו טוען מיירי ועיין לטוש"ע סי' מ"ט ולהב"ח והש"ך שם ועיין בס' כתובה בסופו בלקוטיו למכילתין מ"ש בישוב דברי רשב"ם במתני' ע"כ:

רשב"ם בד"ה במאי קמפלגי כיון דלאו בחיישי' לנפילה פליגי עכ"ל משמעות דבריו דמתני' וברייתא לחודייהו לא קשיין די"ל דפליגי באי חיישי' לנפילה אבל ממאי דקאמר לנפילה לא חיישי' ומנא תימרא וכו' משמע דליכא מאן דפליג בהכי ולהכי פריך במאי קמפלגי ועיין במהרש"א בתוס' בד"ה אלא:

דף קעג:

גמ' מתקיף לה ר"ח הא קבלנות היא וכו' עיין ברש"י ר"פ הנושא שכ' דנ"ל מקרא דאנכי אערבנו דלא כמסקנא דשמעתין גם מרן בב"י סי' קכ"ט כ"כ וע"ש להפרישה ועיין להרמ"ה בשמעתין שכ' דר"ח הוא דאתקיף האי אתקפתא דלרבה לקמן דס"ל דתן לו ואני ערב הוי ערב לא פריך מידי ע"ש איברא דק' על דברי הרמ"ה דר' יצחק לקמן ס"ל דכה"ג הוי ערב ואיהו גופיה מייתי האי קרא דלקח בגדו ואין לו' דר"י לא אמר דכה"ג הוי ערב אלא אחר דקי"ל ערב משתעבד מקרא דלקח בגדו אבל אי לא"ה ע"כ קרא דאנכי אערבנו קבלן הוי דא"כ גם לרבא נימא הכי שו"ר לה' שער אפרים דק"ט שכ' כדברי הרמ"ה לתרץ דברי הב"י והוק"ל הא דר"י ע"ש מ"ש:

עוד בגמ' לר"י דאמר אסמכתא ל"ק וכו' וקראי דנ"ל מנייהו ערב דלעיל מוקי להו בקנין לפני ב"ד חשוב דבכה"ג אסמכתא קניא לכ"ע:

דף קעד.

תוס' בד"ה ואם וכו' ועו"ק כיון דמוקי וכו' עכ"ל דכיון רר"פ ור"ה קיימי אעובד' דההוא ערבא וע"כ דלא היה חייב מודה מדחייש ר"ה לצרכי וא"כ ר"פ אמאי הוצרך לטעמא דמצוה הא אפי' בגדולי' לא מחייבי כיון דאין חייב מודה ול"ק מ"ש מהרש"א:

דף קעד:

בא"ד פיר"י דהיינו מלוה ע"פ וכו' עכ"ל דלפירשב"ם ניחא דר"פ כאן מיירי במלוה בע"פ ומאי דאמרי' בב"ד מצוה על היתומים היינו בשטר ומאי דאמרי' מלוה ע"פ גובה מן היורשין היינו בגדולים אבל לפיר"י לא מיתוקמא ההיא דמצוה אפי' בשטר ואי בגדולים כופין ולא מצוה ותי' דמיתוקמ' אפי' במלוה ע"פ ובמטלטלין וההיא דגובה מן היורשין במקרקעי וכולהו בגדולים וא"צ למ"ש מהרש"א:

פירשב"ם בד"ה ואם כתב וכו' אלא חוב וכו' עכ"ל היינו לפי' הא"נ שכ' לעיל דל"ג ע"א בעובדא דרבה בר שרשום אבל לפירוש קמא שם אפי' מלוה בשטר מצוה הוא דאיכא ע"ש:

גמ' ואבע"א אבא לגבי בריה וכו' לפ"ז מיתוקמא בערב ממש וכ"כ הרמ"ה וכ"נ מדברי התוס' בד"ה בר שכ' דרשב"ג נמי מיירי באבא לגבי בריה והיינו דמשמע להו דרשב"ג בערב ממש קאמר דאי בקבלן לא הוו צריכי להכי וע"ש במהרש"א ז"ל:

שם גמ' וכי אדם עושה קנוניא על בניו וכו' מקשי' נוקמה לדר"ה בתבעו או בהודה דרך הודאה. או דאמר אתם עדי דלא אמרי' להשביע וכמ"ש הרי"ף לקמן במימרא דרבה ונ"ל דבהקדיש כל נכסיו אפי' תבעו וכיוצא אמרי' להשביע דלא איכפת ליה אי תבעי ליה כיון דאין לו נכסיו עכשיו ונוטלין מן ההקדש ודוקא בלא הקדיש נכסיו הוא דלא אמרי' להשביע בהנך גווני דירא הוא שמא תבעי ליה בדינא ומפסדי ליה אבל בהקדיש כל נכסיו לא איכפת ליה ולא אסיק אדעתיה אי מתעשר למחר ותבעי ליה וכמ"ש התוס' לעיל דמ"ה ע"א גבי נוגע בעדות:

גמ' ה"מ ישראל וכו' מכאן הוכיח ה' מעשה חייא בתשו' סי' ב' דעיקר שבועת אלמנה היא דצררי אבל מחילה ודומה לה מדין גלגול הוא שהרי קא' הגמ' דבנכרי דליכא התפסת צררי וליכא למיחש למידי ואי איתא הא מ"מ חיישי' למחילה ע"ש ונר' דאין מכאן שום ראיה דלענין גביה ודאי לא מעכב הגבייה אששא דמחיל' אבל לגבי שבועת אלמנה אה"נ דמזקקי' לה שבועה וכמ"ש מהר"ם בתשו' השייכים לס' משפטים סי' ן' דבקל רמו רבנן שבועה כדאשכחן טובא וכו' וכ"כ הרא"ש בפ"ק דמכילתין ועיין להמש"ל בפי"א מה' מו"ל במ"ש ע"ד מהרש"ך והכא לענין גביה מיירי דאי חיישי' למחיל' לא גבי עד דגדלי:

תוס' בד"ה ש"מ וכו' דאי חוזר כמו במתנתו וכו' עכ"ל כצ"ל ור"ל כמו מתנ' ש"מ דל"ד אם עמד אלא אפי' בעודו ש"מ חוו' ועיין לעיל דקנ"א ע"א:

בד"ה אדם וכו' אע"ג דבריא אי לא טעין טעני' ליה וכו' בפ' ז"ב איתא בהדיא דמשטר לא טעני' ע"ש וס"ל להתוס' והיינו לא טעין כלל אבל אי טעין איני חייב לך אנן טענינן ליה משטה ועיין להש"ך סי' פ"א ס"ק יו"ד ע"ש:

דף קעה.

רשב"ם בד"ה ופרכי' וכו' עד לאחר מותו וכו' עכ"ל דבריו תמוהים דא"כ מאי פריך מרו"ש דאמרי מלוה ע"פ אין גובה מן היורשין הא מניה הוא דגבי דלאחר מיתה ת"ל דמצוה לקיים ד"ה ונ"ל דס"ל לרשב"ם דיורשין זוכין בירושה עם גמר מיתה ולא לאחר מיתה וכן יש להוכיח מהגמ' לעיל דף ל"ז ע"א דפליגי אביי ורבא דאביי סבר דמתנת ש"מ זוכה עם גמר מיתה ורבא ס"ל לאחר מיתה והשתא לאביי ע"כ דירושה זוכה עם גמר מיתה דהא מתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן ובודאי לא העדיפוה מירושה וא"כ אפי' רבא ע"כ דמודה בירושה דאל"ה ליפלגו בירושה גופה אלא ע"כ בירושה דאורייתא כ"ע מודו דעם גמר מיתה זוכין ובמתנת ש"מ דרבנן ס"ל לרבא דלא תיקנוה רבנן אלא לאחר מיתה דאומדנא היא כמ"ש שם רשב"ם ע"ש ואע"ג דאמרינן לעיל דקמ"ט ע"א גבי עובדא דאיסור גיורא אי במתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן כל דליתיה בירושה דמשמע הא איתיה בירושה הוה זכי ולא אמרי' דזוכה רבא מן ההפקר עם גמר מיתה קודם זכיית המקבל מתנה דאינו אלא לאחר מיתה י"ל דגם גבי זכיה אינו זוכה אלא לאחר מיתה ודוקא ירושה דממילא קא אתיא הוא דזכו עם גמר מיתה ומעתה פריך הגמ' שפיר דאמר תנו נותנין משמע אפי' עדיין לא מת ועם גמר מיתה זכו היורשין ומלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין ועיין בתשו' ר' בצלאל סי' י"א ע"ש:

תוס' בד"ה הא דמקויים וכו' מ"ל משתעבד לגבוה מ"ל משתעבד להדיוט וכו' עכ"ל מכאן מוכח דפי' משועבדין היינו מכורין ולא משועבדין לב"ח כאשר כתב מר"ן בב"י רס"י ט"ל בד"ה חזר וכו' ואפילו הם יכולין לו' פרענו וכו' עכ"ל ומש"ה נאמנים לו' שאמר להם אביהם שפרע מיגו דאי בעו אמרי פרענו אנו ואע"ג דכשאומרין פרענו הרי הב"ח מכיר בשקרם וכשאומרין שאביהם אמ"ל אינו מכיר בשקרם מ"מ אמרי' מיגו בכה"ג כמו שהוכיחו התוס' לעיל רנ"ב ע"ב פ"ש וק"ק שלא הוכיחו ד"ז מכאן:

בא"ד היינו דטפי מסתבר וכו' עכ"ל ק"ק דא"כ מאי ק"ל להתוס' בדבור הקודם אמאי לא אמר איפכא נימא משום דס"ל להגמרא דבכל גונא נאמנים אפי' לא פסקא למילתיה ויש לישב:

בא"ד דלמ' שנאמן לו'. שטעה וכו' עכ"ל ודוקא שטעה בחשבון הוא דנאמן אבל אי תבעו שחייב לו והודה ולמחר אמ"ל איני חייב לך כלל חייב כיון שלא היה טעות בחשבון ועיין להתוס' שם:

דף קעה:

גמ' מ"ט שעבודא דאורייתא ק"ל הא דאמרי' בפ"ק דמציעא אחריות ט"ס ור"מ ס"ל שטר שאין בו אחריות אינו גובה ממשעבדי דס"ל אחריות לאו ט"ס ולמ"ד ש"ד אמאי צריך לכתו' אחריו' הא מדאורי' אפי' מלוה ע"פ גובה ממשעבדי אלא משום דלית לה קלא אמרו רבנן דאינה גובה וא"כ מלוה בשטר אפילו שאין בה אחריות הרי אית לה קלא וצ"ל כיון דלא כתוב אחריות אמרי' דתנאי היה בפי' שאין בו שעבוד נכסים וכה"ג כ' הריטב"א שם כחי' לר"א אליבא דר"מ דס"ל שטר שאין בו אחריות אינו גובה אפי' מב"ח ע"ש ושוב הראוני לה' ראש יוסף רסי' ט"ל שעמד בזה ע"ש ועיין להגד"ת ריש שער ע"ז אות ב' ע"ש:

והנה רשב"ם פי' דש"ד נ"ל מיוציא לך את העבוט ולעיל דקע"ד ע"א כתב דנכסי דאיניש ערבין ביה מקרא זה נר' דס"ל דש"ד היינו מדין ערבות. וכ"מ בדברי רש"י בפ"ק דקדושין די"ג ע"ב ע"ש ובהכי ניחא לי מאי דק' בדברי רשב"ם דמייתי ערבות מקרא דלמה יקח משכבך דד"ק ואח"כ מייתי מד"ת דקרא דד"ת מייתי ליה למ"ד ש"ד וקרא דד"ק למ"ד שעבודא ל"ד אלא מדרבנן ואכתי ק"ק אמאי לא מייתי קרא דלקח בגרו כי ערב זר דנ"ל להגמ' לעיל מניה דערב משתעבד דהא בגדו כתיב ועיין לה' הלכות יו"ט בפ' יש בכור דמ"ח ע"ש ודע דרש"י בקדושין שם כ' דאפי' למ"ד שעבודא ל"ד כי שעביד בפי' ש"ד לכ"ע ע"ש וכ' הרשב"א דאע"ג דאחריות ט"ס מ"מ כי שעבדן בפי' עדיף טפי וגמ' דפ' ג"פ בסתם מיירי והשע"ה ח"ד דמ"ב תמה דא"כ מאי פריך הגמרא בשמעתין מדאמר עולא ב"ח דינו בזיבורית נוקמה בשעבדן בפי' ותי' דדוקא מן היורשין הוא דמהני בשעבדן בפי' אבל חן הלקוחות לא מהני ע"ש ואכתי ק' ע"ד הרשב"א שכ' דסוגיא דג"פ בסתם והא סוגיא דשמעתין בלקוחות מיירי וא"ש אפילו בפי' אחריות ולקושיתו י"ל דרש"י מפ' כמ"ש הרמב"ן בחי' בשמעתין דמ"ד שעבודא ל"ד נ"ל מקרא דעבוט דמדלא נכנס שליח ב"ד מוכח דל"ל שעבוד ולעולא טעמא דלא נכנס משום זיבורית ע"ש ועי"ל דאי בשעבדן בפי' אפי' סובין ולמה נקט קרקע וע"ד שכ' התוס' בשמעתין לא ע"כ בלא שעבדן בפי':

שם גמ' מתיבי החופר בור וכו' יל"ד נימא דרב ושמואל מדאורייתא קאמרי אבל מדרבנן תיקנו משום נעילת דלת דגבי מהיורשין כמו ר"י ור"ל דמדאורייתא קאמרי אבל מדרבנן מלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות כדתנן במתני' וכמ"ש הרמ"ה ע"ש וכן ק' בגמ' לעיל גבי אם אמר תנו דפריך והא רו"ש דאמרי תרוייהו וכו' וי"ל דאי רב ושמואל מדאורייתא קאמרי מאי אירייא מלוה ע"פ אפי' מלוה בשטר מדאוריית' לא גביא דשעבודא ל"ד אפי' בשטר והתוס' רי"ד בקדושין די"ג כ' דג' מחלוקת בדבר דאיכא למ"ד בשטר שעבודא דאורייתא וא"כ אין הכרח מדנקטו רב ושמואל מלוה מיהו התוס' רי"ד שם כ' דעיקר הגי' כדברי ר"י ור"ל גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות וא"כ לעולם כולהו אמוראי דנקטו בסתמא אפי' מדרבנן קאמרי. כ' הרא"ש הביאו בש"מ דה"ה דהומ"ל נזקין שאני דמלוה הכתובה בתורה היא ע"ש והוא תימה דגמ' פריך לרב ושמואל ושמואל ס"ל בפ"ק דקדושין מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר ויש ליישב:

תוס' בד"ה אינו גובה וכו' אינו חושש לקלא וכו' עכ"ל יל"ד לפ"ז מאי פריך מבריית' דחופר בור הא התם ליכא האי טעמא וכיון דמלוה בשטר גביא משום דלא תפתח דלת בפני המזיקין והגזלנין כמ"ש התוס' לקמן גם מלוה ע"פ גביא וכקושי' התוס' וי"ל דלא פלוג רבנן במלוה ע"פ ועיין להשע"ה ח"ד דמ"א ע"ג:

בד"ה דיתבי וכו' ותימא אמאי תני ר"נ וכו' עכ"ל נ"ל במ"ש הרא"ש בפ"ק דמציעא די"ז ע"א דעמד בדין דהוי כמלוה בשטר דוקא לגבות ממשעבדי אבל נאמן לו' פרעתי והיכא דאיתברר לן דלא פרע גובה ממשעבדי וכ"כ הטור בסי' ט"ל בשם התוס' ע"ש והשתא כי מוקי לה בשעמד בדין צ"ל במודה דלא פרע או דלא זזה ידם של עדים מתחת ידו עד שמת ולכך מוקי לה שמת לצאת מחשש פירעון:

דף קעו.

רשב"ם בד"ה מאי וכו' שטרי מלוה ומכירה וכו' עכ"ל מתבאר מדבריו דגם בשטרי מכר אמרי' אחריות ט"ס וזה סותר למ"ש הג"א לעיל דקס"ט משם רשב"ם דדוקא שטרי מלוה הוא דאחריות ט"ס אבל שטרי מכר לא ע"ש ועיין בפי' רשב"ם לעיל דף מ"א:

תוס' בד"ה הגה הכא נמי וכו' ותימה דא"כ ץ ליהוי כשאילו וכו' עכ"ל ר"ל דכמו דאמרי' בשאילו רחתימי אשאילו דכתיבא לבסוף ה"נ נימא דחתימי אערב דכתיב לבסוף והא דלא הקשו על רב לעיל דאני ערב לא חתימי אערב משום די"ל דשאילת שלום כתיבא בתחילה ולעולם סהדי לא חתימי אלא אתחילת השטר. אבל ר"י קאמר ושאילו וכו' משמע דכתיב' לבסוף ותירצו דשאני שאילו שסותר אבל כל היכא דאינו סותר לא חתימי אלא אתחילת השטר והא דתנן סוף פ' המגרש שני גיטין שכתובין זה תחת זה לא חתימי אלא אתחתון שאני התם דב' ענינים נפרדין והא דאמרי' לעיל דקס"ג ע"א ב"ד אדיוטא לא חתימי עמ"ש שם ועיין להרמ"ה שכ' דגם הכא בערב לא חתימי אלא אערב וע"ש שפי' הסוגיא לפי שיטה זו ובעיקר קושית התוס' י"ל דשאני גבי ערב כיון דערב מישך שייך בלוה ואינו ענין בפני עצמו אמרי' דחתימי אעיקר המלוה:

גמ' חלוק וקנו מידו משתעבד משום דמצוה קעביד בעי קנין ואע"ג דערב דכתובה לא משתעבד אפי' בקנין לדעת הרמב"ם משום דמצו' קעביד הכא שאני משום צערא ד דחבריה גמר ומקנה כצד של הבעיא וכ"כ הגד"ת ריש של"ה ע"ש: :

דף קעו:

רשב"ם בד"ה ה"ג וכו' לאחר חיתום גובה מנכסי' משועבדי' עכ"ל והיינו אם כתוב אחר חיתום שטרות וחתימי עליה עדים אבל עדים לא גבי ממשעבדי אלא מבני חרין:

תם ונשלם מסכת בבא בתרא

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה