אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת בבא בתרא › פרק חמישי

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת בבא בתרא · פרק חמישי

פרק רביעי

דף עה:

פירשב"ם בד"ה ואותיו' וכו' שימסור לו המוכר עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דצ"ל שימכור לו דהא במשיכה עסקי' ע"ש ולפ"ז גם בדבור שאח"ז שכ' אבל במסירה בלא שטר וכו' צ"ל במשיכה ומ"ש רשב"ם מסירה דספינה וכו' אין מקומו כאן אלא לקמן בברייתא דקתני ספינה נקנית במסירה:

דף עו.

תוס' בד"ה אי כרבי וכו' לאפוקי מפקיר שטרותיו וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים דמפקיר שטר כבר קודם וזוכה בו הלוה כמו משכונו של ישראל ביד גר בקמא דמ"ט ע"ב ע"ש וכבר עמד בזה הש"ך סי' ס"ו סקכ"ה ע"ש ונ"ל דברי התוס' דמשכחת לה בשהלוה גר ומת הגר ועמד זה המלוה והפקיר את השטר דהשת' הלוה ליתיה שיזכה בחובו וכי זוכה בשטר אדם אחר מהפקרא קונה אי לא בעי' דעת אחרת מקנה לרבי דסגי במסירה ועיין עוד להש"ך שם ועי"ל דמפקיר שטרותיו דקאמרי היינו שטר משכנתא באתרא דלא מסלקי דבכה"ג גבי גר גופיה לא פקע שעבודיה כמ"ש הש"ג הביאו הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קנ"א ע"ש וזה נ"ל דעת רש"י שם בקמא דפי' לבעיא דהמחזיק בשטרותיו של גר בשעבד לו ול"ק מה שהק' הגד"ת שמ"ט על פי' רש"י ע"ש וע"י כומ"ס קני אפי' כה"ג כמ"ש ן' מיגש הביאו הטור סי' ס"ו ע"ש :

בד"ה ספינה וכו' א"כ לישמועי' מסירה כר"ה וכו' עכ"ל יל"ד דהול"ל דלא הו"ל לרב לאשמועי' כלל דמתני' היא שם דנקנית במסירה וי"ל דאי ממתני' י"ל דאפי' בסימטא ל"ק אלא במסירה דלא אורחא דספינה במשיכה כלל וזהו עיקר חידושו של רב דנקנית במשיכה ולהכי כ' דהו"ל לבאר דמתניתין בר"ה דל"ק משיכה וממילא ידעי' דבסימטא נקנית במשיכה ושיעור לשון כ"ש שכ' הוא דכ"ש דידעי' דינא דמשיכה כיון דה"ט דלא קני מסירה בסימטא משום דאיכא משיכה וכ"מ בדברי הרא"ש ז"ל ע"ש:

בא"ד ומעיקרא כי הוה ס"ד וכו' עכ"ל יל"ד נימא דהמק' מעיקרא ידע לה לאוקמה במשוך ובקפידא פליגי אלא דס"ד מדהזכיר זכיר מסירה משמע דפליגי נמי בהא דלר' דוקא מסיר' כמ"ש בשם רשב"ם ולרבנן משכיר מהניא ול"מ מסירה כיון דא"ל משוך וי"ל דדחיקא להו למימר דפליגי בתרתי. במ"ב הק' לשי' ר"י מאי פריך משיכה בר"ה מי קניא והא אביי ורבא וכו' נימא דאמרו אביי ורבא מסירה בר"ה היינו אפי' מסירה וכ"ש משיכה דעדיפא ותי' דא"כ הול"ל משיכה בכ"מ כדקאמרי בהגבהה ולשי' רשב"ם אכתי קשיא דהא פירש בכ"מ היינו אפי' ברשות מוכר ומסירה ל"ק ברשות מוכר ולקושיתו י"ל כיון דר' ס"ל דלא קניא משיכה בר"ה תו ל"ל דנקטי מסירה וכ"ש משיכה ועי"ל כיון דאמרי משיכ' קונה בסימטא ולא מסירה משום דמהניא משיכה א"כ ע"כ דבה"נ דאמרי מהני' מסיר' ע"כ דלא מהניא משיכ':

דף עו:

בד"ה אמר וכו' דדילמא סבר ר"פ וכו' עכ"ל ומאי דפריך וכי לצור וכו' היינו דבקני סגי ולמ"ל כל שעבודיה ועי"ל דלפ"ד רשב"א ר' ס"ל צריך לו' לו קני וכו' אלא דא"צ לכתוב וכ"נ מדבריהם אח"כ וכ"כ התוס' בפ' הא"מ ולר' א"צ כתיבה אלא לראיה שאמר לו קני לך וכו' והגמרא פריך למ"ל אמירה כלל ועיין במ"ב ועיין להמש"ל :

דף עז.

בד"ה קני וכו' דכמה שאינו יכול להקדישו וכו' עכ"ל ואפי' לאביי דס"ל התם דיכול להקדישו דלמפרע גובה היינו אי גבה לבסוף ע"ש כדפירש"י ולכך לאביי בעי מסירה כדמוכח בפ' ג"פ דקע"ו ע"ש ועמ"ש בדבריהם שם בחי' לפסחים עש"ב:

בא"ד ויכול לו' לו לאו בע"ד וכו' עכ"ל נר' דס"ל כדעת הראב"ד שהביא הב"י רסי' ס"ו דצריך לו' לו זיל דון וכו' ואי לא כ' ליה הכי אפי' כ' לו כומ"ס יכול לו' לו הלוה לאו בע"ד דידי את ע"ש ולכך קאמרי שפיר צריך טעם לזה למה ל"ק קנין גמור לענין זה וגם לענין שא"י למחול הקשה הרמב"ן ז"ל בחי' אי מכירת שטרות דרבנן היכי אמרי' בפלוגתא דר"מ ולרבנן בפ' הא"מ דפליגי בדשמואל וכו' כיון דלא קנתה מדאוריית' היכי הוי מקודשת ונדחק דמקודשת מדרבנן קאמר ע"ש ולפמ"ש התוס' דטעמא דל"ק משום דאין בידו להקדישו כדאמרי' בפ' כ"ש לפ"ז לאביי שם דאמר יכול להקדישו אי גבאו לבסוף דלמפרע הוא גובה י"ל דכל הך סוגיא הב' הא"מ אזלא אליבא דאביי ובגבאתו לבסוף מיירי וכיון דלמפרע הוא גובה שפיר הויא מקודשת מדאוריית' ורבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה מוקי לפלוגתייהו דר"מ ורבנן בפלוגתא דר' ורבנן וס"ל לר"מ כר' דאותיו' נקנות במסירה ולדידיה מכירת שטרות דאורייתא דלא כ' התוס' שהיא מדרבנן אלא לדידן דקי"ל דאותיות אין נקנות במסירה אבל לר' כיון דבמסירה לחוד קני הו"ל כשאר מטלטלין ועפי"ז ניחא מאי דק' לדעת התוס' דמכירת השטרות מדרבנן מדאמרי' בפ"ח דבכורות דר' דריש לקראי דפדיון בריבויי ומיעוטי לא ממעט אלא שטרות והיכי ממעט שטרומ ועפי"ה ניחא דלר' דאותיו: נקנות במסירה הוי מדאורייתא ועיין לה' הלכות יו"ט דקצ"ח ע"א ע"ש ולפי"ה לשי' התוס' דאי מדאורייתא קני אין יכול למחול שפיר יש להוכיח דגרסינן בדברי אמימר אותיות אין נקנות במסירה מדקי"ל כשמואל דהמוכר שט"ח יכול למחול והתוס' לקמן דלא הוכיחו מזה אזלי בשי' ר"ת דאפי' אי מדאורייתא קני יכול למחול ובעיקר מאי דמבואר מדברי הרמב"ן ז"ל דאי לא קני מדאורייתא אינה מקודשת מדאורייתא עיין להב"י באה"ע סי' כ"ח גבי קדשה בחוב במעמד שלשתן ע"ש:

בד"ה אמר וכו' ור"ן נמי אמר לא מהדר וכו' עכ"ל ק"ק מאי מוכחי מר"נ אימא דס"ל דצריך להביא ראיה כאביי בפ' ג"פ וא"כ כיון ל"מ להימנה מה"ט וי"ל דא"צ ראיה אלא לגבות החוב אבל לתפוס הנייר א"צ ראיה וא"כ יכולה לתפוס הנייר ע"ד שכ' התוס' בההיא דהכותב לקמן אבל ק' אפי' אי ס"ל לרבא ולר"נ אותיות אין נקנות במסירה להימנה במגו דאי בעיא אמרה שמכרו לה בשויו או שיש לה עליו חוב ותפסה אותו בהחוב ההוא כההיא דהכותב וי"ל דאפי' יכולה לתפוס הנייר מ"מ הלוה עדיין מחוייב להמלוה ויכול לתובעו כמו מלוה בע"פ וא"כ ליכא ליהמנה בהאי מגו לו' פריע הוא אבל אי אותיות נקנות במסירה אלא דצריך ראיה לגבות א"י המלוה לתבוע מהלוה בלא שטר. דהא מספק"ל שמא מכרו לה במסירה ומהני הקנין ועיין לבעה"ת שנ"א ריש ח"ד והביא קצת דבריו הטור סימן ס"ו וע"ש להב"י:

בא"ד ולשמא מסר לצור וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דבההיא דהאשה שלום נמי לא מוכח רבא אלא מדלא חיישי' למסר לו לצור דלגבות ידע דל"מ ע"ש ואביי דדחי שם מאי אמרת שמא מסר לו אותיות נקנות במסירה צ"ל כיון דאותיות נקנות במסירה ודאי לא מסר לו אלא לגבות ולא לצור:

בד"ה חוזר וכו' שע"י השטר יצא הקול וכו' עכ"ל אע"ג דגם בעדים לחוד יצא הקול כדאיתא שם בפ' חזקת מ"מ שטר מוציא קול טפי דעדים לא מפקי קלא כולי האי דבגמ' בקדושין דכ"ח ע"א אמרי' בצנעא זבין והיינו לגבי עבד ע"ש בשיטה שלא נודע למי ע"ש ושטר דמי לעבד כמ"ש הרא"ש בשמעתין דהוי פיטומי מילי כדאמרי' בפ' אז"נ נר' דדבריו סתראי למ"ש שם בפ' אז"נ ע"ש ובמ"א כתבתי בזה:

דף עז:

בד"ה ונקנה וכו' וא"ת והיכי מוכח וכו' עכ"ל לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' לעיל בהפוך הדף בשם הראב"ד ז"ל דדוקא בשטר הוא דאמרי' אחריות ט"ס אבל המוכר שדהו בעדים לא אמרינן אחריות ט"ס ע"ש מתורץ שפיר קושיתם הלזו דמהני קנין השטר לאחריות ולא לראיה לחוד:

בא"ד דס"ד דלא נתרצה לו עד שיחזיק וכו' עכ"ל ולפי ס"ד דגמ' גם מתני' דקתני נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים וכו' לאו באגב מיירי אלא כה"ג דנקנה השטר ע"י רצוי ולהכי קאמר זו היא ששנינו וכו' ודע דנחלקו הרי"ף והרז"ה בשטר שכתוב בשם אדם אחר לאיזו סיבה ואח"כ רצה למוכרו לאותו אדם שכתו' בשמו דדעת הרי"ף צריך כתיבה ומסירה ודעת הרז"ה דבמסירה לחוד סגי והרשב"א ח"ב סימן רי"א הוכיח כדעת הרי"ף מגמ' דפ' האשה שלום דקט"ו גבי עובד' דננאי בר חבו ע"ש ולדעת הרז"ה י"ל דשאני התם דמתחילה נכתב בשם בעליו אלא דאתרמי שמא כשמא אבל היכא דמתחל' נכתב בשם זה הקונה אה"נ דבמסיר' לחוד מהני ומ"מ אין זה ענין למ"ש התוס' כאן לחלק בין שטר שכתוב בשם מוכר ללוקח לשטר שיש לו על אחרים והרי הוא כמבואר ועיין להתוס' לעיל דס"ו ע"א שכ' דנקט מסירה לאפוקי מפקיר שטרותיו וכו' ע"ש והש"ך סי' ס"ו סקכ"ה הק' הא בלא"ה בעי' כומ"ס ע"ש וי"ל דנ"מ לשטר שכתבו בשם אדם אחד ואח"כ הפקירוהו בעליו ועמד זה שכתוב בשמי וזכה בו דבכה"ג לא בעי' כתיבה וכדעת הרז"ה:

דף עח.

גמ' ולא והתנן וכו' לפירשב"ם דגם מאונאה פריך ק' נימא דרבנן לענין לצאת י"ש קאמרי רי וי"ל דס"ל לרשב"ם דאפי' קרקעו' דאימעיטו מאונאה היינו דאימעיטו דא"צ להחזיר אבל מאיסורא לא מעטינהו ואם כן גם קרקעות חייב לצאת י"ש ועיין מ"ש בזה בח"מ סי' רכ"ז ע"ש:

שם גמ' אבל בכדי שאין הדעת טועה וכו' עיין להמח"א בה' אונאה סימן י"ט במ"ש ליישב מאי דק' מכאן למ"ש בגמרא דפ' הזהב עיין שם ועמ"ש שם:

שם גמ' מתיבי חמור וכליו וכו' לפי' רשב"ם דבסמוך דלפי הצד דבעיא דבסמוך דבעודן עליו מחלוקת אז באין עודן עליו אפילו אוכף ומרדעת אינו מכור הומ"ל לברייתא באין עודן עליו ומאי דקתני היא וכל מה שעליה היינו מה שראוי להיות עליה כדבסמוך אלא משום דלא ניחא ליה לפשוט בעיא דבסמוך ולפי' התוס' ניחא שפיר ועיין במהרש"א במ"ב בתוס' והא דלא מוקי ברייתא כר"י דס"ל במתני' אפי' בעודן עליו אינן מכורין משום דא"כ לא הול"ל ובזמן שאמ"ל היא וכל מה שעליה אלא הול"ל טפי רבותא אפי' חמורך זה ובמאי דמשני ה"ה אע"ג דלא אמר וכו' הק' הנ"י אמאי לא אמרי' לישנא יתירא לטפויי שק ודסקיא ואין לתרץ דכרבנן דרע"ק אתיא דל"ל לישנא יתירא לטפויי דכבר הוכחתי לעיל דאפי' רבנן מודו היכא דיש מה לטפויי והבאתי מדברי רש"י בפ' י"נ דקל"ח ע"ב ע"ש:

דף עט.

פירשב"ם ד"ה הכי קא' וכו' דלא אלים רשות הקדש וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דהוצרך לזה משום דר' ס"ל אדם מקנה דשב"ל ע"ש ואין נראה דאי אדם מקדיש דשב"ל ס"ל כי לא אלים רשות הקדש למקני מאי הוי הרי הוא הקדישו ע"כ נר' דס"ל לר"י אין אדם מקדיש דשב"ל ומ"מ אי יש יד להקדש רשות ההקדש קני והוי הקדש ממילא ולכך צ"ל דאין יד להקדש וצריכי תרוייהו ומ"ש רשב"ם בתחילה דמועלין נמי בבור ושובך דאדם מקנה וכו' דקנה ליה רשות וכו' היינו דקנה ליה רשות הקדש ע"י הקדשו דאדם מקדיש ולעולם אין יד להקדש ועיין להתי"ט בפ"ג דמעילה ולהצ"ק שם די"ג ול"ק קו' קצות החשן סי' ר' ואכמ"ל:

תוס' בד"ה בשלמא וכו' אם לא נמחק נראין עכ"ל ומשני נמחק נראין והא דלא משני הכי בפ' הזהב דנ"ד ע"א ע"ש בתוס' משום דהתם מנ"ל להך אמורא למחוק נראין אבל הכא דהקושיא היא בגופא דברייתא לחודא דחיק ומוקי לה דנמחק נראין. והנה מבואר מכאן דר"י ס"ל אין מעיילא בגידולין ועפי"ז ניחא לי דבגמ' בפסחים דנ"ו ע"ב דקא' ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא איכא ולא קאמ' דרבנן סברי יש מעילה בגידולין משום דהתם אליבא דר"י קיימי' ור"י ס"ל אין מעילה בגידולין:

דף עט:

גמ' מיא לא זביני לך מוכח מכאן דגם בשובך כן הוא שלא מכר יונים והרמב"ם בחי' חילק ביניהם וכ' הרמב"ן ז"ל בחי' דלפ"ד הר"מ ל"פ הני תנאי דברייתא אלא בבור ע"ש ומאי דקאמר הגמ' מחלוקת בבור ושובך היינו ברישא דברייתא בריקנין אבל במלאין ל"פ אלא בבור והא דלא קאמר בין בזו בין בזו מחלוקת צ"ל כפיר"י כמ"ש התוס' כד"ה אבל בתי' קמא וקושית התוס' שהק' אם יבואו לרשות לא ק"ל להר"מ דבסתמא קיימי' ולא בבאו לרשותו ועי"ל דהר"מ ל"ג אלא מחלוקת בבור ול"ג בשובך ועפי"ז ניחא מה שמק' מסוגיין עמ"ש הכ"מ בפכ"ג מה' מכירה דין ט' דבשובך דטפל ליונים כי מכר פירות שובכו מפרשי' ליה שובך לפירותיו ע"ש דהא אמרי'. הכא דבשובך פליגי בדשב"ל ואין לו' דהכא שאני דכבר מכר השובך דהא אפ' דשייר לקנות הפירות כמ"ש התוס' בשם רשב"א ועפי"ה ניחא מיהו בזה י"ל דשאני הכא דמכר שובך ופירות מוכח דכל חד לחודיה מכר ולא שובך לפירותיו: :

תוס' בד"ה אימור וכו' וי"ל בחולה וזקנה וכו' עכ"ל ע"כ בששניהם כאחד דבחולה לחודה ודאי דלא סגי דרוב חולים לחיים והא דלא סגי להו בזקנה לחודה ובהגיעה לגבורות דאמרינן בגיטין דכ"ח דלא הוי בחזקת קיים משום דמ"מ חששא הוא דאיכא ולא אמרי' רובם למיתה אבל זקן וגם חולה רובם למיתה התוס' בכתובות דנ"ח לא כ' אלא זקנה נר' דס"ל דזקן שהגיע לגבורות רוב למיתה דלא כהתוס' כאן:

בא"ד עוד י"ל דפירות דקל וכולהו וכו' עכ"ל משמע דלפי"ז גם בפירות דקל לא מקרו עבידי דאתו אלא משום דליכא בהו אלא חד מי יימר וקשה דא"כ במותר אמאי קדוש דהא מותר דמי לפירות דקל ואיכא תרי מי יימר דהיינו מי יימר דעבדא ומי יימר דמתה קודם ועיין להתוס' בכתובות דנ"ח שכ' דלא ידעי' מותר לר"מ אלא מדס"ל כראב"י דס"ל גבי ערוגה אדם מקדיש ע"ש וצ"ל דלהאי תי' דועי"ל ההיא דמותר בחולה וזקנה כמש"ל:

דף פ.

מתני' פירות שובכו עמ"ש הר"מ בפכ"ג מה' מכירה דין ט' ועמ"ש ע"ד הכ"מ שם לעיל בדף שלפני זה בע"ב ע"ש:

תוס' בד"ה דבש וכו' עד שיפסל מאכילת הכלב וכו' עכ"ל עמ"ש הרמב"ן בחי' לישב פירשב"ם ולפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ט"א דין י"ד וי"ח דהא דבעי' שיפסל מאכילת כלב ה"ר כשנטמא כבר אבל אם עדיין לא נטמא אע"פ שהיה ראוי לקבל טומאה כשנפסל מלאכול לאדם סגי ע"ש י"ל פרשב"ם דא"ש אפי' חישב עליהם לדבורים עד שבאו לעולם ומה שק' לס' הרמב"ם מגמ' דלקמן ע"ב עמ"ש שם:

דף פ:

גמ' כגון שזב ע"ג כלי מאוס ודוקא לר"א אבל לרבנן בעי' שיפסל מאכילת כלב כדפירשב"ם ומכאן קשה לס' הרמב"ם בה' ט"א שהבאתי לעיל דכשעדיין לא נטמא אפי' נפסל מאכילת אדם לבד סגי דלפ"ד אפי' לרבנן כשזב ע"ג כלי מאוס לא יקבל טומאה וי"ל דדוקא כשנפסל מצד עצמו שנסרח הוא דטהור אבל ע"ג כלי מאוס איכא דאכלי ליה ומ"מ ממ"ש רשב"ם דלרבנן עד שיפסל מאכילת כלב ע"כ דלא ס"ל כס' הרמב"ם דאי איתא בפיסול מאכילת אדם סגי ודלא כמש"ל בדעת רשב"ם דס"ל בס' הרמב"ם והיותר נ"ל דהרמב"ם מפ' הסוגיא דלא כפירשב"ם אלא דכי מוקמי' לה בזב ע"ג כלי מאוס אתיא אפי' כרבנן וברייתא דלעיל דדבש בכוורתא הוא דמוקמי' לה כר"א אבל ברייתא הלזו מתוקמא אפי' כרבנן ובכל דבש ולאו בב' סלוח דוקא וכ"נ מדברי הרמ"ה בחי' שכן מפ' הסוגיא דכ' לפסק הלכה הא דזב ע"ג כלי מאוס אע"ג דפ' הלכה כרבנן דר"א ע"ש וע"כ דמפרש דכי מוקמי' בזב ע"ג כלי מאוס א"ש כרבנן וס"ל כס' הרמב"ם דבשלא נטמא סגי בפיסול מאכיל' אדם דהא על גבי כלי מאוס לא נפסל מלאכול לכלב:

דף פא.

פירשב"ם ד"ה תיובתא וכ' וכל הנך קראי וכו' עכ"ל היינו הנך תרי אדמתך דהשתא דלוקח אפי' מישראל פטור כ"ש גוי וגר אבל קרא דאשר תביא מארצך אצט' למעוטי ח"ל אפי' קנה שדה ודברי רשב"ם לקמן בד"ה מ"ט שכ' קרא דאשר תביא מארצך שלא בדקדוק באו דההוא למעוטי ח"ל אלא היל"ל קרא מן האדמה אשר נתת לי דמההוא נמי שמעי' דממעט אפי' מהבאה כמו שנר' מפי' רשב"ם לעיל בד"ה ואינו קורא:

תוס' בד"ה למעוטי וכו' ולא קי"ל כההיא משנה וכו' עכ"ל דליכא לאוקומא משום לתת לנו מדקתני סיפא כשהוא מתפלל וכו' ודברי הב"ח בא"ח סי' קצ"ט תמוהים ע"ש ועיין בהר"ש במס' ביכורי' שר"ת עצמו הביא גם ההיא דספרי שהביא הטור ע"ש:

בד"ה ההוא וכו' מהכא הוא דגמר וכו' עכ"ל משמע דלמסקנא קאמרי ודרשא דלמעוטי כותי היינו בלקח ממנו אחר שגדלו ברשות הגוי כמ"ש הרמב"ן בחי' דלא כפירשב"ם ולפי דבריהם לר"מ מוקי דגנך למירוח וס"ל יש קנין ומירוח פוטר ולאו הא בהא תליא ועיין בתוס' דמנחות דס"ו ע"ב בד"ה ומירוח ע"ש:

דף פא:

גמ' מ"ט דר"מ וכו' עיין מהראנ"ח ח"ב סי' פ"ג במ"ש מכאן על הרמב"ן לקמן דקל"ו ועמ"ש ע"ד לעיל דכ"ז ע"א ע"ש:

דף פב.

תוס' בד"ה מתקיף וכו' ועוד דמפרש וכו' הא קתני ואם מתו וכו' עכ"ל ולא ניחא להו לישב פירשב"ם דרישא דוקא בחמש שנים כמ"ש לפיר"י בסמוך י"ל דלפי' ר"י רישא כולא בחמש שנים דגם מאי דקתני ואם מתו אין לו קרקע א"ש בחמש שנים אבל לפירשב"ם אם מתו יש לו קרקע בחמש שנים וא"כ רישא לחודה ל"מ כולה בה' שנים אלא דהעולה מן הגזע לחוד אבל אם מתו אין לו קרקע ל"מ בה' שנים ועיין במקובצת:

דף פג.

תוס' בד"ה כמה וכו' אמות דכלאים שוחקו' וכו' עכ"ל עיין להרמב"ן בחי' שכ' דאינו נכון דלחומרא אזלי' כדאי' בעירובין וא"כ בכלאים בי"ו שוחקות אסור להביא זרע עליה ע"ש וי"ל דשאני הכא דאמרי' מארבע אמות עד י"ו ובשיעורא דארבע אמות שוחקות קולא ובדין אחד לא אמרי' דנזיל הכא והכא לחומרא ועמ"ש מהרש"א לקמן גבי ר"ה מהו שתפסיק:

דף פג:

רשב"ם בד"ה שחמתית וכו' וכן כל הנך דקתני ואזיל דהוו ב' מינין ואיכא דניחא ליה וכו' עכ"ל תרי מילי קאמר דהוו ב' מינים לס"ד דמוקי לה כרבי דיין וחומץ ב' מינין ואיכא דניחא ליה וכו' למסקנא דמוקי לה הגמ' אפילו כרבנן ואיכא דניחא ליה וכו' וכן שחמתית ונמצאת לבנה לס"ד דגמ' צ"ל דב' מינין הן וכמ"ש רשב"ם דכל הנך דמתני' הוו ב' מינין וכה"ג איתא בכריתות ד"ך ע"א דס"ד דגמ' שחורות ולבנות ב' מינין ומסיק דמין אחד הוו ע"ש בפירש"י ופלוגתא דתנאי היא בחולין דקל"ו ע"ב אי שחורות ולבנות ב' מינין ע"ש ומהתימה מהר"ב במקו' לקמן בגמ' דקא' אפי' תימא רבנן וכו' שכ' דהומ"ל וליטעמיך שחמתית ולבנה מין א' הן כדתנן כל מין חיטין וכו' ע"ש דמאי ק"ל הא פלוגתא דתנאי היא והרי בכריתות ס"ד נמי דס"ל להך תנא דב' מינין הן וא"כ ה"נ י"ל כאן:

תוס' בד"ה ר"ה מהו וכו' לאו ר"ה ממש עכ"ל מ"ש מהרש"א בתי' הב' ק' להולמו דהא מ"מ יועיל לבין ב' אילנות האחרים שאין ביניהם ר"ה ובתי' הא' עמ"ש לעיל בד"ה במה:

דף פד.

גמ' לימא מתני' ר' היא וכו' לפמ"ש התוס' בפ' האשה רבה דפ"ט דגם ר' ס"ל דמדאורייתא מין א' הן ומדרבנן הוא דקאמר דהוו בשני מינין דגזר שמא יתרום מן החומץ על היין ע"ש לא אתיא מתני' אפי' כר' וי"ל דה"ט דגזר בהא משום דאיכא דניחא ליה וכו' וכיון לא ס"ד הא דאיכא דניחא ליה וכו' אין מקום לגזור טפי ממין הרעה על היפה כמ"ש התוס' שם וא"כ ע"כ לפום ס"ד דהשתא דר' ב' מינין ממש ס"ל:

תוס' בד"ה ותנא וכו' שוה בשוה איירי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל והגמ' דמשמע ליה דבשוה בשוה מיירי ומייתי מינה ראיה לר"ח היינו מדנקט יפות ורעות דאי בהונאה מיירי לא הול"ל יפות ורעות אלא אפי' יפות ויפות:

דף פד:

תוס' בד"ה ת"ש וכו' וא"ת דילמ' בכליו של מוכר וכו' עכ"ל ולעיל לא ק"ל נוקמה להא דר' יעקב בכליו של מוכר דמדקא' מדד והניח ע"ג סימטא משמע שהניח ע"ג קרקע ולעיל דקאמר שמא לא שמעת וכו' היינו דאיתמר בהדיא לתוך קופתו של לוקח ע"ג סימטא וכמ"ש הרמ"ה אבל לישנ' דהניח ע"ג סימטא לא משתמע אלא הניח ע"ג קרקע:

בא"ד מדלא קתני מדד וכו' עכ"ל ולר' זירא לא ק"ל להגמ' מדל"ק לא הניח לתוך קופתו של לוקח דדוקא לשלול כליו של מוכר הוא דדייק מדל"ק ולא הניח וכו' משום דסתם מדד הוא שמדד והניח ע"ג קרקע ועיין במקובצת:

דף פה.

גמ' ה"נ מסתברא וכו' כתב הרשב"א הובא בש"מ דהיכא דקדם הלוקח בר"ה קנה מדין ד"א קונות לו בכ"מ ועפי"ז הקשה דלעיל מאי פריך מדר' יעקב נימא דההיא דר"י בקדם מוכר ור"א דאמר מדד והניח בסימט' קנה בקדם לוקח וקנה מדין ד"א וס"ל דד"א אין קונות בר"ה ע"ש וי"ל דא"כ ל"ל מדד דבקנין ד"א א"צ לו' לו קנה אבל אי מדין סימטא קאמר בעי למי' ליה קני ומדד כמו שא"ל קנה כמ"ש התוס' וראיתי מק' עוד הרשב"א מאי קאמר ה"נ מסתברא נוקמה להא דר"י ור"ל בבאו שניהם כאחד דהו"ל כחצר השותפין וקונין זה מזה ול"ק דבגמ' בגיטין בס' הזורק פריך כה"ג ומשני דא"א לצמצם ע"ש:

תוס' בד"ה כ"מ וכו' והשתא ניחא דצריכי וכו' עכ"ל ר"ל דהשתא דמתרצי' הכי ניחא דצריכי וכו' אבל אי הוה מתרצי' דמדד דלעיל ל"ד אלא אפי' לא מדד וכדעת הרי"ף שלא הביא ההיא דלעיל כמ"ש הב"י ע"ש אי הוה קשה אמאי צריכי תרי מימרי דר"י: בד"ה ארבע וכו' וא"כ מבע"ל לפרושי וכו' בכליו של מוכר איירי וכו' עכ"ל וכ"ה בגמ' לקמן ולשון בד"א דברייתא קשה להולמו לפ"ז ועיין במקובצת:

דף פה:

בד"ה כליו וכו' אבל מוכר שמא משאיל לו וכו' עכ"ל הק' המח"א ה' קנין חצר די"ז א"כ מאי פריך לקמן אי בכליו של מוכר אמאי קנה נימא לעולם הכלי בטל לגבי הרשות וברשות מוכר ה"ט דקנה משום דמשאיל לו רשותו ע"ש ול"ק דמשאיל לו דקאמרי לאו דמקנה לו רשותו דבמאי קני ליה אלא דנותן לו רשות להניח לחוד וכמ"ש התוס' בדבור שאח"ז וכיון דהרשות עדיין של מוכר היא אכתי בטל הכלי לגבי הרשות ומוכר קלתות שאני דמפקיר לה לכל המניחין קלתות ולא הויא אלא כמו סימטא כמ"ש בדבור שאח"ז וע"ש מ"ש בזה המח"א ודע דלדעת הרמ"ה שהביא הטור דאפי' נתן לו רשות בפי' בעי דלימא ליה זיל קני עש צ"ל ההיא במוכר קלתות דמהני רשות אפילו דלא קני כמ"ש התוספות בסמוך משום דבההיא הנאה דקנתה ממנו קלתה גמר ומשאיל לה מקום לקנות מה שבתוך קלתה וכתב הטור דמדברי הר"י ן' מיגש אין נראה כן אלא דרשות לחודא מהניא ע"ש והיינו מדכ' הר"י ן' מיגש והוי כאלו משאילו כמ"ש הב"ח אבל עיקר דינו של הר"י ן' מיגש מודה בו הרמ"ה כמו שנראה מדברי הרמ"ה בחי' בשמעתין ע"ש ומה שהק' המח"א לדעת הר"י ן' מיגש מגמ' דפ' הריבית דס"ז ע"ב ע"ש י"ל דש"ה דהרשות היא ממילא ולא שנתן לו הרשו' בפי' להניח כליו:

בא"ד משום דברשות מוכר מבע"ל וכו' עכ"ל כ' הת"ח דהבעיא היא ע"כ במדד דבלא מדד אפי' בסימטא ל"מ אלא ע"כ דמבע"ל במדד ואע"ג דמהני בסימטא י"ל דברשות מוכר ל"מ וכ"כ הרא"ש ע"ש ולפ"ד א"צ למ"ש מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה ב"מ גם לפמ"ש מהרש"א שם דבקני מבע"ל א"ש הכא אפי' בלא מדד:

בד"ה משך וכו' אלא החמרין משכו את החמורים וכו' עכ"ל והא דנקט בסיפא פירקן ולא נקט משך החמורים י"ל דקמ"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני ואי באת לפשוט הבעיא דשמעתין י"ל במתאכלי דתומי וכי משך החמורים נמי ל"ק וזיל הכא קמדחי לה וזיל הכא מדחי לה ולא תוכל לפשוט לא בעיא דשמעתין ולא בעיא דמציעא דהבעיא דהתם נמי לא נפשטה:

דף פו.

בד"ה ומדכליו וכו' דילמא מתורת משיכה וכו' עכ"ל י"ל דמשמע ליה להגמ' דמאי דקתני פסק עד שלא מדד היינו פסק אחר שפירקן שו"ר שכ"כ התוספות בפ"ק דמציעא ד"ט ע"ב ע"ש:

בד"ה והא וכו' אלא מטעם חצר וכו' עכ"ל אבל רשב"ם כ' דסוגיין אפילו באוקמתא דצירף נר' דחולק בזה דידו לאו מדין חצר ובס' מח"א בסופו בלוח הטעיות כ' הרב בנו דידו מדין חצר וישב עפי"ז מאי דק' על הרמב"ן בפ' הזהב במעשה דר"נ ע"ש וד"ז מחלוקת רשב"ם והתוס' ועיין להרמב"ן בחי' שכ' כדברי התוס' ע"ש:

בא"ד וי"ל דיש דברים וכו' עכ"ל ור"ל דלפום ס"ד במיצעי מיירי והגמ' שם בפ' א"נ דמוקי לה במיצעי צ"ל דס"ל כאוקמתא דצירף ידו ולפי תי' זה כי מוקי לה במיתנא ע"כ דברברבי מיירי וק"ק דאם כן פשיטא כדפריך הגמרא שם וע"ש בתוספות שהוכיחו בקושיתם משינוייא דגמ' וע"כ לא כ' תי' זה דיש דברים ץ וכו' שם ע"ש:

בד"ה לצדדין וכו' כדמשמע לעיל דמוקמי' וכו' עכ"ל ק"ק מאי ראיה היא זו נימא דרישא דהגונב בידו מיירי דהוי חצרו כמ"ש בדבור הקודם דסיפא דמגרר הוא דלא מ"ל בצירף ידו דמלישנ' דבריית' משמע דע"י הוצאה קאמר וי"ל דידו הוי כמו כליו דמדין חצר נמי הם ומבעיא לן לעיל אי כליו של לוקח ברשות מוכר מהני וסלקא בבעיא ואע"ג דהבעיא היא אי בטל הכלי אגב הרשות ה"נ י"ל בידו דבטלה ברשות של אחרים ורשב"ם דלא הוכיח ד"ז מגמ' גופה כהוכחת התוס' י"ל דעדיפא מינה מוכיח מההיא דקדושין דאפי' במקום דמהני משיכה מהני הגבהה דאי מההיא דהגונב כיס י"ל דדוקא ברשות בעליו כיון דלא מהני משיכה דאפי' ברשות דמהניא משיכה מהניא הגבהה:

דף פו:

בד"ה ראשון וכו' דאיכ' לאוקומי כשנתמלא' דלפירשב"ם שלפנינו מוקי לה במכר לו כולה ול"ק קושי' התוס' ע"ש י"ל דגם לפירשב"ם מ"מ יש ללמוד מדבריו דאי מכר לו במדה דוקא שנתמלאת המדה ואמאי לא תני גם לוקח בהדי ר"ה גם מפירשב"ם בד"ה מצאתי שכ' דקתני בהדיא עד שלא נתמלאת וכו' נראה דכ"כ לאפוקי הדירסא האחרת דאיכא לאקשויי עלה נוקמה בנתמלאת:

בא"ד וליתני כר"ה וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א דנימ' דאי קתני לוקח הוה משמע דכליו של מוכר ברשות לוקח ל"ק לוקח ותפשוט מינה דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ע"ש אינו מוכרח דדוקא אי אמרי בחדא קנה תפשוט מינה כאידך ל"ק אבל אי בחדא ל"ק י"ל דבאידך נמי ל"ק דבעי' כלי ורשות כמ"ש במלחמות וכמ"ש המח"א בה' קנין חצר דף י"ז בדעת כליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח ולכך לא תני לוקח בהדי ר"ה וצ"ל כדברי מהרש"א בתי' ע"ש:

דף פז.

גמ' ה"נ קמא קמא מיפסק עיין בש"ע א"ח סי' ש"ו דין ד' וע"ש במג"א ועיין למר"א ששון סי' ע"ג:

פירשב"ם ד"ה אבל וכו' הא כיון דיכול לחזור דכל יום ויום וכו' עכ"ל המח"א ריש ה' פועלים הוכיח מזה דאי מכירה אחת היא אינו יכול לחזור אפי' הקדים לו שכרו ע"ש ואינו מוכרח דמ"ש רשב"ם יכול לחזור היינו בעה"ב אבל השכיר יכול לחזור בו לעולם מטעמא דלי בני ישראל עבדים:

דף פז:

גמ' אבידה מדעת היא מבואר מסוגיא הלזו דבאבידה מדעת לא הוי הפקר וא"י לזכות בו לעצמו אלא דאינו מחוייב בהשבתה וכ"פ הר"מ בפי"א מה' גזילה ומה שק' לזה מגמ' ר"פ א"מ גבי מכנשתא דבי דרי כבר משני לה שפיר הפרישה בסימן רס"א דש"ה דאפקרינהו ממש ואין דעתו לחזור וליטלן משום טירחא ע"ש ואכתי ק"ל מגמ' שם בפ' א"מ דכ"ב ע"ב דפריך אהא דתניא כדי יין ושמן הרי אלו שלו פשיטא אבידה מדעת היא הרי דבאבידה מדעת הרי אלו שלו כדעת הטור שם בסי' רס"א וסוגיא דשמעתין וי"ל דש"ה דס"ס ביד קטן שלחו ועדיף מהניחו בר"ה ולדעת הר"מ צ"ע ועיין להמח"א בה' זכיה מהפקר סי' ו' ע"ש:

דף פח.

רשב"ם ד"ה אימור וכו' לימא דרב' תנאי היא וכו' עכ"ל אבל אין לו' דרבה מוקי לה כדשמואל דמ"מ רבה לא אתי כר"י דלרבה כיון דנטלה חייב בה אבל לקמן באוקמתא דשואל שלא מדעת מ"ש רשב"ם דמאי דאמר בפ' המפקיד וכו' הוא לרבנן וכו' לא נתכוון לישב דלא נימא רבה תנאי היא כמ"ש מהרש"א דהא י"ל דלרבא מוקי פלוגתייהו בדשמואל אלא דל"ג שם בהמפקיד אלא והאמר רבא גזלן הוי ול"ג לרבנן ולזה קאמר דמאי דקאמר סתמא גזלן הוי היינו דפריך מרבא אליבא דרבנן ודע דמרן בב"י בסי' רס"ג כ' בדעת הר"מ דאפי' בכלים חייב ומאי דפריך הגמ' אימור וכו' דחויא בעלמא הוא ע"ש והוא תימה דא"כ בפ"ג מה' גוילה דכ' דין צלוחית דמשנתנו אמאי דנשתמש בה אפי' נטלה למוד לבנו של בעה"ב חייב דהוי כהכישה:

תוס' בד"ה לעשרה וכו' דבדמאי מעשרן והן שלו וכו' עכ"ל ולרשב"ם דפי' דנותנן ללוי י"ל דס"ל דברייתא הלזו אתיא כר"מ דס"ל מעשר ראשון אסור לזרים כדאיתא ביבמות דפ"ו ע"ש וכיון דאסור לזרים בע"כ נותנו ללוי והא דלא ימכרנו ללוי משום דחיישי' דילמא אתי לידי תקלה כמ"ש רש"י בסוטה דמ"ח גבי ת"מ ואפי' דמפרשי' שם נר' דדוקא בת"מ דבמיתה הוא דחיישי' לתקלה רשב"ם לא ס"ל כן ועיין להתוס' ביומא ד"ט ע"ש והכריחו לאוקומי בריית' כר"מ משום דסתם מעשר הוא מעשר ראשון ומדלא קתני נותן לו דמי ת"מ ומחזיר לו המעשר דחולין הוא מוכח דס"ל מעש"ר אסור לזרים ועי"ל פי' רשב"ם כיון דהכא מוקמי' לה בחסיד דמקיים דובר אמת בלבבו ודאי דאינו רוצה לזכות בדבר מכח תפיסה דטעמא דמעשרן והם שלו הוא משום דהמע"ה:

גמ' אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מוכח מכאן דקנו להו ול"מ למי' לכ"ע בעינא למזבן ולכם לא בעינא למזבן ועפירשב"ם ומכאן י"ל ספיקו של ה' מוצל מאש סי' ועיין לה' קול אליהו ח"ב חח"מ סי' י"ט עש"ב:

דף פט.

בפירשב"ם בד"ה לא יאמר וכו' ולא היה דאם היה יכול לצמצם וכו' עכ"ל לכאו' נר' דכוונתו דההכרעה לעולם טפח אלא דבדבר קל בנקל יכריע טפח מיהו הא ליתא דבמתני' כ' רשב"ם גופיה דבפחות מליטרא לא בעי טפח ע"ש ע"כ צ"ל דה"ק כיון דאפשר לצמצם כל רביע ליטרא נותן לו הכרעה רביע טפח בצמצום וא"כ שוין ההכרעות והאית דמפרשי ס"ל דצריך טפח אפי' לפחות מליטרא וא"כ אפילו דאפשר לצמצם יש יתרון בהכרעות:

דף פט:

גמ' אסור לאדם שישהה וכו' הר"מ בפ"ז מה' גניבה כ' הטעם שמא יקחנה אדם אחר שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה ולפ"ז צ"ל דטעמא דמהנדסי משום דכיון דאיכא דמהנדסי לא יקחנה אדם עד שידע שהיא שלימה דירא הוא מן המהנדסי שמא חסרה היא ועיין למרן בב"י סי' רל"א:

בפירשב"ם בד"ה תומן וכו' וקשיא לי וכו' עכ"ל הו"מ לאקשויי נמי דא"כ חצי תומן היינו עוכלא ואיך מני להו תנא דבריית' בתרתי ועיין במהרש"א:

דף צ.

בד"ה שלישית וכו' לקמן מפרש וכו' עכ"ל נראה דמפרש דקו' הגמ' דבסמוך למ"ל שלישית כיון דאיכא רביעית ומלבד מה שהק' מהרש"א ע"ז עוד ק' דרביעית אתי למטעי ביבש וכה"ג כ' בדבור שאח"ז וא"כ טפי הול"ל דלא ליתני רביעית וכמ"ש מהרש"א אמאי לא תני חצי שלישית י"ל לשי' רשב"ם דמפ' דקושי' הגמ' היא על שלישי' ומשני משום דהוי במקדש וכיון דעיקר מדה של שלישית לא תיקנו אלא משום דהוי במקדש לא תיקנו חצי שלישית כיון דלא הויא במקדש:

דף צא.

אבצן זה בועז נ"מ לכדרבה וכו' פירשב"ם לאשמועי' לערב אל תנח ידיך וק' מנ"ל דלא מתו כולן קודם שנשא רות דהשתא לא שמעי' לערב אל תנח ידיך היכא דיש לו בנים ובגמ' גופא אין להקשו' נימא דנ"מ לאלמון שנשא אלמנה דמברך ברכת חתנים דמהא הוא דנ"ל כדפירש"י בפ"ק דכתובות ד"ז ע"א די"ל דהא מילתא כבר שמעינן לה ממילתא דר' יצחק דלעיל דאותו יום שבאת רות מתה אשתו של בועז ורבי יצחק גרסי' דתנא הוא ולא רב יצחק האמורה וא"כ מאי קמ"ל רב ועיין להרב בכור שור בנימוקיו למכילתין ע"ש:

עוד בגמ' היינו אור כשדים ונ"מ לברכה כדפי' רשב"ם וש"מ דכל יוצאי חלציו מברכין ועיין להטור בא"ח סי' רי"ח ע"ש:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה