אור ברסלב
משמרות כהונה חלק ג תורת כהנים › פרשת אמור

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

תורת כהנים · פרשת אמור

פרשת קדושים

פרשה א

אליו לרבות את הבוגרת וכו' ביבמות ד"ס תניא בוגרת מטמא לה דברי כל אדם וכ' רש"י ז"ל ואפי' לר"מ דפסיל בוגרת לכ"ג הכא לענין טומאה אתרבי כדלקמן ע"כ נר' מדבריו דהרבותא היא דס"ד דנילף מג"כ דבעי כל בתולין קמ"ל קרא דאיליו דלא ילפי' והוא תימה דבגמ' שם פריך אליו לרבות הבוגרת למ"ל קרא והאמר ר"מ בתולה אפילו מקצת בתולים אצט' סד"א נילף בתולה בתולה מהתם ופירש"י מהתם כי ימצא איש נערה בתולה וע"ש בתוס' הרי דמאי דאצט' אליו לר"מ כי היכי דלא נילף מנערה בתולה ול"א דלא נילף מכ"ג כדמשמ' מפירש"י ועפי"ז י"ל עמ"ש מהרש"ל ז"ל בתוס' בד"ה ודאמר ר"ש לישב שי' רש"י ז"ל דלא ניחא לפרש דנילף מכ"ג משום דהתם בתוליה והכא בתולה ע"ש דהרי מוכח מפירש"י דילפי' מג"כ אף דלא דמי כדאמרי' בעלמא זו היא שיבה זו היא ביאה וכאמור ולישב פירש"י צ"ל דבודאי לר"מ הו"מ לפרושי מאי דאמר בתולה בתולה היינו מג"כ כיון דשמעינן ליה דפסיל בוגרת לכ"ג אלא משום דקושי' הגמ' דפריך אליו למ"ל לר"מ הקושיא נופלת גם אר' יהודה דאפי' אי ס"ל בתולה שלימה משמע קשה איך דרשי' אליו לרבות הבוגרת היפך משמעות בתולה וכה"ג פריך שם בסמוך לר"ש וע"ש בתוס' וס"ל לרש"י ז"ל דהקושיא היא גם לר"י ע"ד הנז' ולכך לא מצי לפרושי דסד"א דילפי' מג"כ דהא לא שמעי' ליה לר"י דפסיל לג"כ בוגרת ולכך מפ' דס"ד דנילף מנערה בתולה וע"ש במהרש"א בתוס' בד"ה והאר"ש ע"ש וראיתי למהרש"א שם בגמ' אמאי אצט' בתולה לר"מ לפסול בוגרת לכ"ג נילף מנערה בתולה ותי' דס"ד דנילף מטומאה ע"ש וק' דקי"ל דלחומרא מקשי' ומדה היא בתורה כמ"ש התוס' בריש קמא ולא מכח ספיקא וע"ש במהרש"א בתוס' ויותר נר' דילפי' בתולה מבתולה ולא ילפי' בתולה מנערה בתולה וראיתי להר"מ בפ"ב מה' אבל דמרבה בוגרת מאשר לא היתה לאיש כמו מוכת עץ ובקושי' התוס' שם וע"ש להלח"מ:

ודע דהתוס' שם בד"ה והאמר ר"ש כ' דיו"ד דבתולה אצט' משום דבע"א לא אפשר למכתב ב' של בבתוליה ע"ש ועיין למהר"מ לובלין. ז"ל שם ולהתוס' שם בדנ"ט ע"א בד"ה אפי' ע"ש:

לה יטמא מטמא לודאי ואינו מטמא לספק וכו' איכא למידק אמאי אצט' קרא פשיטא דמס' אינו מטמא ולא יעבור בלאו ועשה מס' ולהסוברים דס"ד לחומרא מדרבנן דכל ספיקא רחמנא שריא ניחא אבל להסו' ס"ד לחומרא מדאורייתא ק' וי"ל דהוי ס"ס ספק שאינו קרוב לו דהיינו דשמא בן ט' הוא ובנו של א' ואת"ל בנו של ב' הוא שמא הוא גופיה ממזר ואינו כהן ואף דאזלינן דאזלינן בתר רובא וכדאי' בפ"ק דחולין מ"מ מצטרף הוא לס"ס וכבר הארכתי בפרט הלז בי"ד סי' ק"י ע"ש. ובגמרא ריש סוטה ד"ג אמרי' למ"ד לה יטמא רשות למ"ל קרא מבע"ל דאינו מטמא לאיבריה והתוס' הק' לר"ח דנ"ל מלאכיו למ"ל לה יטמא ותירצו דס"ל מצוה ואיידי וכו' ע"ש ועפ"י ברייתא הלזו ל"ק דלר"ח אצט' לספק והגמ' שם הו"מ לאתויי מברייתא הלזו:

פרק א

ת"ל שרטת שרטת לג"ש ק"ק דהא לא כתיב גבי ישראל אלא ושרט לנפש והו"ל ג"ש מופנה מצד אחד ומשיבין למ"ד וכה"ג הק' הק"א לעיל גבי קרחה ותירוצו לא שייך כאן:

ת"ל ואשה פי' הק"א דמוי"ו דואשה קדריש ולפ"ז ק' דבגמ' בקדושין דע"ח פריך אברייתא וחלוצה דרבנן והתניא וכו' מברייתא דהכא ומאי פריך נימא דהך ברייתא קמייתא לא דריש וי"ו דכמה תנאים לא דרשי וי"ו בכולי תלמודא וכן ק' מגמ' בפ"ב דיבמות דכ"ד ע"א ע"ש ע"כ נראה בפי' רב"ה דואשה כולה יתירה היא והק' אלי חד צ"מ לר' יאשיה דס"ל וי"ו להוסיף מנ"ל לחלק בקרא דואשה זונה וחללה נימא דאינו חייב עד דעביד לתרווייהו ומשני לה במ"ש מהרש"א ז"ל במציעא דקט"ו דדוקא וי"ו בשבא הוא דס"ל להוסיף אבל וי"ו בקמץ לחלק ע"ש וה"נ וי"ו דוחללה בפתח הוי כמו קמץ אלא שדברי מהרש"א אינם מוכרחים בדברי התוס' שם גם מגמ' ר"פ אותו וא"ב ומגמ' במציעא דצ"ד אין נראה כדבריו דאי איתא גם לר' יאשיה או יתירא ואתי לדרשות דהתם דאי לחלק הול"ל וי"ו בקמץ ומאי דאמרי' בקרא דזונה וחללה לחלק לדברי הכל נ"ל במאי דאמרי' בגמ' ר"פ יש מותרות דכשם שהכהן מוזהר שלא ישא פסולה גם היא מוזהרת שלא לינשא לו אבל כשרות לא הוזהרו מלינשא לפסולות דדרשי' לא יקחו לא יקיחו כל היכא דאיהו מוזהר היא מוזהרת ע"ש ומינה שמעי' דהכהן מוזהר על כל אחת לבדה דאי אינו חייב עד שיקח ב' נשים אחת חללה ואחת זונה איך היא חייבת אע"פ שאינה אלא חללה או זונה דא"כ מצינו שהיא חייבת טפי ממנו דהוא אינו מוזהר על אחת לבדה והיא מוזהרת אע"פ שהיא אחת לבדה ולומר דבאשה אחת איירי שהיא זונה ואח"כ נעשית חללה דהשתא שפיר הכהן חייב עליה והיא חייבת עליו הא ל"ל דבזונה ואח"כ נעשית חללה לא חייל איסור חללה על זונה דאאח"א ודוקא חללה ואח"כ זונה הוא דחייל משום דשם זנות פוסל בישראל כדאי' בקידושין דע"ז ע"ב וקרא כתיב אשה זונה וחללה אלא על כרחיך דכל חדא באנפי נפשה והכא גלי קרא דוי"ו לחלק:

פרשה ב

והכהן הגדול וכו' ובמראה לפום האי ברייתא מני ה' דברים שיהיה מהם גדול מאחיו וזהו הגדול מאחיו ה' גדול ר"ל בחמשה דברים גדול מאחיו:

אבל מטמא למת מצוה משום דקרובים נ"ל מעל

כל נפשות דלרחוקים לא אצט' דלא גרע מכהן הדיוט כן איתא בגמ' דנזיר והק' הרא"ם ז"ל דהא אצט' על כל נפשות לרביעית דם ולעולם ברחוקים משתעי קרא ותי' הק"א לחי תי' דאתיא כר"יש דנ"ל רביעית דם מהנוגע במת בנפש כדאי' בחולין דע"ב ואייתר על כל נפשות לקרובים ומתרץ קושי' התוס' שם ובריש סנהדרין שהק' לר"יש תרי קראי למ"ל ע"ש ואין נראה דא"כ תקשה ברייתא הלזו דברישא דברייתא מייתי דרשא דר"עק דנ"ל מעל כל נפשות לרביעית הבא מב' מתים ובסיפא מפיק מת מצוה והם תרתי דסתרן לפ"ד הק"א ועוד דלפ"ד לר"עק ל"ל דמטמא למת מצוה והא לא אשכחן מאן דפליג ולקושי' התוס' נ"ל דלר"יש אצטריך קרא דמייתר לחייב בדם צלול דכי מיקרש לא יעמוד על כזית דכה"ג בדם נבילות לא מטמא וכמ"ש התוס' שם בריש סנהדרין גבי דם השרץ ומתני' דמעילה דלא קתני אלא דם השרץ דלא כר' ישמעאל:

פרק ב

ולא נאמר אלמנה וכו' אע"ג דאצט' ללאו דאלמנה מ"מ אמאי לא כתביה גבי לא יחלל והק"א כ' דאיסור דאלמנה נ"ל מכי אם בתולה ולא אלמנה וגרושה והוא תימה דאצט' ללאו דהא לאו הבא מכלל עשה ועוד מבתולה לא ממעטי' אלמנה מן האירוסין ועוד דתנא דברייתא מפיק גרושה מכהן הדיוט ולא מבתולה:

מן הנדה וכו' והלא דין הוא וכו' התוס' בפ' הבע"י ד"ס הקשו מה לאלמנה שכן מתחללת ע"ש וכ' הק"א דמק"ו זה נילף בבא על הנדה שגם היא מתחללת ע"ש וליתא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה דנ"ל מדכתיב' לחללה בין אלמנה לזונה ומה"ט ממעטי' כהן הבא על אחותו לא עשאה חללה כדאי' בקידושין דע"ז ע"ב וה"נ דכוותה בנדה אינה מתחללת דאיכא בישראל ואין חללה אלא מאיסורי כהונה ואיכא למידק עוד בגופא דברייתא מה להנך שכן אין להם היתר תאמר בנדה שיש לה היתר ע"י טבילה:

אשה ולא יבמה לאו מיתורא דריש דהא אצטריך לאירס ואח"כ נתמנה אלא משמעות לבד דכיון דלא ידעי' דינא דאירס ונתמנה אלא מרבויא דאשה לא שמעי' ר"ז אלא באשה ולא ביבמה וכל זה א"ר דידעי' דכ"ג אינו מיבם את האלמנה מטעמא אחרינא כדאי' ביבמות ד"ך אבל אי הוה מסתברא דמיבם לא שמעי' מהכא דאינו מיבם מכ"ש מעשה מאמר וכו' דהא לאו יתורא קדריש ורע דמלישנא דברייתא הלזו דנקט רבותא דמאמר אף דאקר' קאי נר' דס"ל דמאמר קונה מדאוריית' כב"ש דס"ל הכי ודלא כדעת רש"י ביבמות דכ"ט ע"ב דאף לב"ש מדרבנן הוא דקני ולהכי פריך השתא ארוסה וכו' ע"ש וכבר הקשו עליו התוס' שם בע"א ממקומות אחרים ע"ש:

פרק ג

ומה טבול יום וכו' מדברי הק"א מבואר דפשיטא ליה דבע"מ אוכל ועל החלוקה הוא דקמהדר אי חולק ואצט' קרא אחרינא לחלוקה ע"ש והוא תימה דא"כ מאי בעי למילף מטבול יום הא ט"י אינו אוכל ובע"מ אוכל וע"כ דבע"מ עדיף מט"י וכמו כן לענין חלוק' לכ"נ דמחד קרא קדריש ובריית' אתרווייהו מהדר על האכילה ועל החלוקה וכי יליף מט"י אינו אוכל כלל:

אילו נאמר אל הכפורת וכו' הרמב"ם בפ"ו מה' ביאת מקדש כ' אזהרות אלו בביאה ריקנית בלא עבודה ולדידיה מאי דאמרי' אל המזבח לא יבוא אבל אל הכפורת יבא אע"ג דכבר נתחייב משום אל המזבח נ"מ אילו עייל למזבח לרקועי ואל הפרוכת ריקנית ועיין להק"א אבל הרמב"ן בס' המצות ורש"י בחומש ס"ל דדוקא בביאה לעבודה ע"ש ונ"ל ראיה להרמב"ם מסיפא דנ"ל לרקועי מקרא דאך ואי איתא דביאה ריקנית שרי כ"ש לרקועי ואמאי אצט' אך והתוס' ביומא דכ"ג כ' דלא גרע בע"מ מזר לביאה ריקנית והוא תימה דבמתני' דפ"ק דכלים נר' דזר ובע"מ לאו כי הדדי לענין ביאה וזר גרע מבע"מ ע"ש וצ"ל דכ"ז לס"ד אבל כי נ"ל דבע"מ כשר לדשן ולא זר הרי דבע"מ עדיף מזר וה"ה לביאה ריקנית ומתני' דכלים דלא כת"ק דיומא ונ"ל דבזה תליא הפלוגתא דברייתא דעירובין דק"ה דזר גרע מבע"מ לרקועי דלא כברייתא הלזו דת"כ ובהכי ניחא מה שהק' המש"ל על התוס' דיומא די"ל דס"ל קראי אלו מוכחי בהקרבה כהרמב"ן אלא דס"ד לאסור ביאה ריקנית דלא גרע מזר וקראי דהקרבה נ"מ אי עייל גם לרקועי קמ"ל קרא דרשן דמניה שמעי' דעדיף בע"מ מזר וה"ה לביאה ריקנית:

פרשה ד

ר"י אומר נאמר כאן אני ה' וכו' ק"ל הגמ' ריש כריתות דפריך אמתני' דל"ו כריתות מנינא למ"ל אמאי לא משני לאפוקי מר"י דס"ל דטמא ששימש בכרת קמ"ל דל"ו כריתות דוקא וכה"ג משני התם אמתני' דארבעה מחוסרי כפרה וע"ש בחי':

פרק ד

ואין קדשי עכו"ם משום פגול וטמא וכו' עיין בגמ' ר"פ שני דזבחים דמפיק דזר מחלל עבודה מבני ישראל ולא יחללו דכתיב כאן וק"ק נוקמא דבני ישראל לגופיה לטמא ששימש לו' דזר ששימש בטומאה חייב משום טומאה דסד"א דאהרן ובניו כתיב בפרשה וע"ש בתוס' וי"ל דא"כ אהרן ובניו למ"ל לכתוב בני ישראל והכל בכלל אלא ע"כ דזר לא מחייב משום טומאה אם שימש בטומאה וכ"כ התוס' ביבמות דל"ב ע"ב כד"ה בע"מ דאטומאה לא הוזהרו זרים דכתיב אהרן ובניו ע"ש ולקמן גבי אכילת קדשים בטומאה כתיב כהנים וזר לחייב זר שתים כמ"ש הז"ר לקמן אך ק"ל ע"ד התוס' הללו מגמ' שם בפ"ב דזבחים דתרר"יש יליף זר מבע"מ ואונן וטמא ניפרוך מה לכולהו שכן חייבין בשימוש בטומאה תאמר בזה דקי"ל דלא מחייב אטומאה נימא נמי דלא מחלל עבודה משום זרות וי"ל:

לא הותר מכללו מכאן ק' עמ"ש התוס' במנחות דכ"ה ע"א דפיגול הותר מכללו מקרי ע"ש וי"ל ועיין בתוס' בחולין דקט"ו ע"ב בד"ה כלאי ודו"ק:

אין טמא מת מטמא אלא במגע משמע לאפוקי משא והיסט וכ"נ שהבין מרן בכ"מ בפ"ה מה' ט"מ דין י"ג דעמ"ש הר"מ אין ט"מ מטמא במשא כ' דבת"כ דריש מקרא דהנוגע במת וכו' והוא קרא דהכא ומ"ש בפרשת צו ט"ס דלעיל בפ' צו פט"ו דריש מקרא אחרינא דלא מטמא ט"מ במשא לקדש ועיין בספרי סו"פ פרה דדריש כן נמי מקרא אחרינא והשתא תלתא קראי חד דלא מטמא לחולין וחד לקדשים והוא אך דפ' צו וחד לתרומה והיינו קרא דהכא וראיתי למרן בפ"א שם דין ז' דעמ"ש הר"מ דמת מטמא במשא כ' ואע"ג דבספרי סו"פ פרה ממעטו ממשא דחאה רבי' מהלכה ע"ש והוא תימה דקרא דדריש מניה שם בפ' פרה מבואר דבט"מ איירי ולא במת עצמו ועיין להמש"ל שם בפ"ג דין ג' ע"ש ומ"מ ק' בברייתא דהכא דלקמן דריש מקרא אחרינא הנוגע ולא המסיטה ותרי קראי למ"ל בתרומה וע"כ לקמן בט"מ דמת גופיה מטמא בהיסט ועיין להז"ר:

באדם מת עצמו בטומאת אדם ט"מ פי' דבפ' ויקרא גבי עולה ויורד כתיב בטומאת אדם והכא כתיב אדם וק"ל לתנא דברייתא אמאי שינה הכתוב ולא כתבינהו בחד לישנא ומתרץ דאדם דהכא הוא מת גופיה וטומאת אדם דלעיל הוא בט"מ וכן לעיל שם בפרשת ויקרא איכפל תנא דברייתא דת"כ ותני כן גבי עולה ויורד ע"ש ועיין להז"ר כאן ולהק"א שם בפרשת ש ויקרא וכאן ע"ש:

פרשתא ה

ולא הוציא של שותפין ת"ל כספו הוא ולא חציו עבד וחציו ב"ח תרי מילי קאמר מכספו ממעטי' של שותפין דהיינו חציו של כהן וחציו של ישראל דאינו אוכל וכ"פ הר"מ בפ"ז מה"ק ומדכתיב הוא ממעטי' מי שחציו עבד וחב"ח א"נ איירי בשני שותפין כהנים וכר"א בסו"פ החובל ד"צ ע"א דבעי כספו המיוחד לו ע"ש בפירש"י וכ"פ הז"ר ודלא כהק"א אבל ק' אמאי אצט' לחציו עבד וחב"ח הא כיון דחציו ב"ח ודאי לא אכיל דהא צד ב"ח קאכיל איסורא וצ"ל דהא מני במשנה ראשונה בפ' השולח דמי שחציו עבד וחציו ב"ח עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד והוה ס"ד דביום של רבו הוי עבד גמור ואכיל קמ"ל קרא דלא אכיל וכן בירושלמי שם בפרק השולח אמתני' דמי שחציו עבד הוה בעי למי' דביום של עצמו אם קדש קדושיו קידושין דהוי ב"ח גמור ודחי לה ע"ש ובהכי ניחא ליה מאי דהשמיט הר"מ שם בה"ק חלוקה דמי שחציו עבד וחב"ח דלא אכיל ולא כ' אלא חלוקה דשני שותפין אע"ג דמתרי קראי קאתו משום דלמשנה אחרונה ודאי דלא אכול משום צד ב"ח ולא איצט' ליה לתנא דידן קרא דהוא אלא משום דס"ל כמשנה ראשונה ועפי"ז ניחא מאי דק' בהא דאיבעיא לן בגמ' בפ' השולח דמ"ב ע"ב מעוכב גש"ח אוכל בתרומ' או אינו אוכל ופי' התו' דאיירי במי שחציו עבד וחב"ח ע"ש והשתא אמאי לא פשיט לה לבעיא הלזו מהאי ברייתא דמכילתין דממעט מי שחציו עבד וחב"ח דלא אכיל ועפי"ה י"ל דמברייתא הלזו ליכא למפשט מידי די"ל דאתיא כמשנה א' וכיון דאיכא יום דהוי ב"ח גמור ולית ביה צד עבדות כלל דהיינו ביום של עצמו לכך לא אכיל אבל למשנה אחרונה דליכא שעה דלא הוי ביה צד עבדות כלל איכא למי' דאכיל ומ"מ דברי התוס' תמוהים דכיון דחב"ח איך מבעיא לן אי אכיל והא צד ב"ח אכיל. איסורא וכבר תמה כן ע"ד מהרש"ל ז"ל שם וע"ש במהרש"א ז"ל ואחרי המחילה אין דמיונו עולה יפה ולישב דברי התוס' נ"ל דמ"ש חציו עבד וחציו ב"ח היינו בכה"ג שהיה עבד גמור כולו ונתן לו דמיו ואינו מעוכב אלא גש"ח וכה"ג פי' התוס' בפרק החובל ד"צ ע"א בד"ה חציו עבר וחב"ח דהך ברייתא דמייתי הגמרא שם ע"ש ובכה"ג אה"נ דאסור בשפחה ולכך מבע"ל להגמ' אי אכיל וניחא נמי לפ"ז מאי דלא פשיט הגמ' הבעיא מברייתא הלזו דמכילתין וכדאקשינן:

כתבו התוס' ביבמות דס"ו דלענין תרומה ושן ועין אזלי' בתר הגוף אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף ע"ש ומסוגיא דפ' החובל ד"צ אין נראה כן וצ"ל דגרסי' כגירסת הר"י ברבי ברוך שכ' התוס' שם בד"ה כר"מ אבל לא כפי' הר"י בר ברוך ממש:

אין לי אלא לממזר ללוי וישראל מנין ת"ל לאיש וכו' פי' הק"א אם נשאת ללוי ולישראל דנפסלה מן התרומה וכפי' הרא"ם ז"ל ותימה דמקרא דבתריה שמעי' ד"ז דבחייו נפסלת ואחר מיתה חוזרת אם לא הניחה זרע ואי ללאו מוכל זר נפקא וכדאמרי' ביבמות דס"ח ע"ש הסוגיא פי' דבלוי וישראל קרובים איירי דנפסלה בביאתן ע"ש. וק' א"כ אמאי לא נקט נמי כהן כיון דמשום קורבה הוא. ע"כ נ"ל דה"ק אם נשאת ללוי או לישראל ומתו ולא הניחו זרע מנ"ל דאע"ג דחוזרת לתרומה אינה חוזרת לחזה ושוק ת"ל לאיש וקרא כולל ב' ענינים וביבמות שם נ"ל ד"ז מדכתיב תרומת הקדשים במורם מן הקדשים ע"ש. ותנא דבריית' הלזו ל"ל ההיא דרשא דלקמן בריש פרשה ו' מצריך להו לתרומה וקדשים ולכך אצט"ל למולף מלאיש וע"ש בגמ' דף פ"ז:

פרשה ו

לפי שיש בתרומה וכו' ק"ק נילף קדשים בק"ו ומה חוזרת דחוזרת לתרומה לא תאכל בקדשים זו דאינה אוכלת בתרומה א"ד שלא תאכל בקדשים:

פרק ו

בנעוריה פרט למעוברת. בנדה דף מ"ד הק' התוס' דנילף מאין לה עיין עליה כדנ"ל גבי יבום וכו' ותי' דביבום גופיה משום דשמא ולד בן קיימא ולאו משום דהשתא הוי ולד ע"ש. וכונתם נר' דלענין תרומה לא אזלי' בתר העתיד אלא בתר השת' דהא אפי' ולד גמור שנולד כשמת חוזרת לתרומה אבל ק' לפ"ד היכי קאמר תנא דבריית' נילף ק"ו מיבום ולמ"ל קרא הא אפי' ילפי' מיבום אצטריך קרא לתרומה לו' דהשתא מיהא ולד הוא וי"ל דהיינו גופיה דקאמ' בריית' לא אם אמרת וכו' דכיון דלא עשה מתים כחיים שמעי' בתר השתא וא"כ אצט' קרא לו' דעובר השתא מיהא ולד הוא אבל אכתי ק' בגמ' ספ"ט דיבמות דקאמ' ולא נעשה ולד א' כולד מן הב' לתרומה מק"ו מיבום ניפרוך מה ליבום שכן לא עשה העובר כילוד השתא תאמר בתרומה דעשה העובר בולד גמור שנולד וי"ל:

יכול שאני מוציא אף בן ט' שנים ת"ל ואיש כצ"ל וכה"ג איתא בנדה דל"ב דמאיש ממעטי' גם בן ט' ומוי"ו דומאיש מרבי' ע"ש ודלא כהז"ר וגם בבריי' שהביא הו"ר הכי גרסי' ומכאן תשובה למ"ש ה' קרבן העדה בס"פ עשירי דיבמות דומאיש לא ממעטי' אלא פחות מבן ט' ע"ש ומ"מ ק' הא קטן לאו בר עונשין ומ"ש הז"ר למאכיל כדתנן בתרומות המאכיל לבניו ולבנותיו הקטנים פטור ע"ש להרא"ש בפירושו שם שכ' דמט' דלאו בני עונשין הוא דפטירי ע"ש וא"כ היא היא:

וחכ"א משלמין מן הכל מ"ש הק"א דפליגי בנתמרח בכרי ע"ש ליתא דהר"מ פ' בפ"ג מה"ת דבנתמרח בכרי חייב וא"כ הוא דלא כחכמים ועוד דרשב"ל אמר בביצה די"ג דדוקא בהקדימו בשבולין ולפ"ד הק"א אתי דלא כחכמים ע"כ נר' עיקר כמ"ש מרן בכ"מ בפ"י מ"הת דבהקדימו בשבולין פליגי ע"ש:

יכול משעת הפרשה חייב קרן וחומש הק"א פי' פלוגתייהו בתרומה עצמה מאימתי חייב קרן וחומש והמש"ל בפ"י מ"הת דחה דבריו וכ' דפלוגתייהו הוא על התשלומין אבל בתרומה גופה ליכא מאן דפליג דבודאי משעת הפרשה חייב ע"ש ואע"ג דקי"ל כר"ח בר"פ הזרוע דהמזיק מת"כ או שאכלן פטור ה"ד בעליו אבל אחר חייב למ"ד טובת הנאה ממון כדאמרי' בס"פ האיש מקדש בגונב טבלו של חבירו ועיין להפר"ח בי"ד סי' ס"א ע"ש:

יכול יהא חייב על התרומה שבתבל וכו'. בר"פ

הזרוע מייתי ברייתא כיוצא בזה ומוקי לה הגמ בבאה ליד כהן בטבלייהו וכו' ע"ש והר"מ בה"ת לא כ' אוקמתא דגמ' ע"ש ונר' דס"ל דהגמ' לא פריך אלא לטעמא דכתיב זה אבל לטעמא דממון שאין לו תובעין לא פריך מידי דכיון דלההוא טעמא מחייב לצאת י"ש כמ"ש התוס' שם איכא לאוקומא להך ברייתא לענין לצאת י"ש והר"מ שם בה"ת כ' טעמא דממון שאין לו תובעין ע"ש והתוס' שם הק' אמאי לא קאמר דס"ל לאו כמי שהורמו ע"ש והק"א תי' משום דבגמ' לעיל בקו' דמתנות דין מוקי כמי שהורמו ע"ש ואי מהא לא אריא דכבר כ' התוס' בבתרא דקכ"ג ע"ב דיש בין מתנות לתרומה דבמתנו' כמי שחורמו משום דניכרין אבל בתרומה לאו כמי שהורמו עיין שם ולפי זה מק' התוס' שפיר:

פרשתא ז

בהופה המסרס את הנקבה וכו' הנה פליגי תנאי כאן אי המסרס נקיבה אית ביה לאו ובפ' שמונה שרצים דקי"א פריך הגמרא ולריב"ב דאמר על ב' הוא אומר פרו ורבו ע"ש הא דלא פריך ממ"ר כאן דאפי' במסרס נקבה אית ביה לאו י"ל דטעמא הוא משום שבת דגם אשה מצווה בשבת כמ"ש המג"א סי' קנ"ג וכיון דמשום שבת הוא אי כבר קיימא מצות שבת שרי אבל משום פ"ור אפי' יש לו בנים חייב משום ולערב אל תנח ידך והרמב"ם בפי"ו מה' א"ב דין י"א ב' סתם המסרס נקבה פטור ולא ביאר דדוקא בקיימה מצות שבת נר' דס"ל דליכא מצות שבת באשה וכ"נ מדברי הר"ן בתשובה סי' ל"ב וסי' נ"ה ובמ"א כתבתי בזה:

פרשתא ח

אדון אני בכור מותר בשמיני וכו' ק"ק היכי ס"ד דנאכל בשמיני לבד והא לכ"ע בכור נאכל לב' ימים ולילה א' ונ"ל מקראי וי"ל דמאי דאמרי' בשמיני לבד הוא על הקרבתו אבל על האכילה אין קפידה אבל ק' הא אמרי' בר"פ עד כמה דבכור מנינן לשנתו ולא לשנות עולם ונ"ל מקרא דשנה בשנה ואי ס"ד דלשמיני לבד הוא דשרי מאי נ"מ אי לשנה שלו או למנין עולם הא לעולם אינו כשר אלא ביום הרצאה ומנין השנה מיום הרצאה הוא דמנינן כדאי' במס' ר"ה דף ה' ע"ש ואין לו' דשנה בשנה הוא. על האכילה ונ"מ אי בערב ר"ה הוא יום הרצאתו אי למנין עולם אינו נאכל למחר ואי לשנתו נאכל למחר דודאי אין קפידה באכילה דהא השתא נמי דכשר כל השנה אם נשחט ביום האחרון של השנה נאכל למחר דבכור נאכל לב' ימים ואינו משתנה דינו לעולם וצ"ל דהאי תנא דברייתא ס"ל דשנה בשנה לנאכל לב' ימים ולא למנין השנים וע"ש בגמ' ר"פ עד כמה דאיכא מאן דדריש הכי ע"ש:

מנין אף להקדש ת"ל לקרבן פי' הק"א לו' דאסור להקדש מחוסר זמן וק"ל דבגמ' בחולין דפ"א ע"א נ"ל מדכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו הא בלילה חזי דכתיב מיום הח' הא להקדש הא להרצאה וסבור הייתי לפ' מנין אף להקדש ולדות קדשים דקדישי ועומדין מנין דאסור תוך ז' אך בגמרא ביומא דף ס"ג מייתי לה וגרסי' מנין שלא יקדיש מוכח כפי' הק"א ועיין להז"ר שנר' דט"ס נפל בדבריו ע"ש ומעתה הדק"ל ונ"ל דצריכי תרי קראי דאי מחד קרא הו"א דוק' בלא ידעי' דכלו חדשיו מותר להקדיש תוך ז' והמש"ל בפ"ג מה' א"מ נסתפק בהקרבה בכלו חדשיו אי מותר להקריב בתוך ז' ע"ש ותמהני דמדכתיב מיום הח' וממעטי' ליל ח' להקרבה דמפסל משום מח"ז דאפילו עלה ירד או בבמה כמ"ש התוס' שם בחולין ע"ש מוכח בהדיא דאע"ג דיצא מכלל נפל אסור להקרבה דהא מכי שלמו שבעת ימים יצא מכלל נפל:

פרק יא

יכול משתחשך ת"ל יום ק"ל מ"ש הכא אי לאו יום הוא בן הערבים היינו משתחשך ובתמיד לא כתיב אלא בין הערבים ומפרשינן לה בין ב' ערבים כדאי' בר"פ תמיד נשחט ואף למסקנא דהתם כן הוא פי' בין הערבים כמ"ש הק"א בשם רש"י וי"ל דבתמיד שאני דשני קרא בדבוריה דכתיב בבקר והול"ל נמי בערב וכיון דשני ע"כ לדרשא אבל בפסח לא שני ולא אתי לדרשא אי לאו יום ובהכי ל"ק מה שהק' מהרש"א שם ועי"ל שאני גבי פסח דמבע"ל ליאוחר דבר וכו' כדאיתא שם דנ"ט ע"ש:

מה שביעי רשות וכו' דהוי דבר שהיה בכלל וכו' ואע"ג דאמרי' בפ"ק דיבמות ד"ז דהיכא דסותר כללו לא דיינן ליה בדבר שהיה בכלל וכו' כבר תי' הרא"ם ז"ל דהכא אינו סותר כללו דמעיקרא ספיקא הוי אי פי' דקרא ז"י תאכל מצות הוא חיובא או לאפוקי חמץ ע"ש ועפי"ד י"ל מה שהקשה ה' ערך השלחן א"ח סי' תי"ז על ה' נחפה בכסף דהתם נמי ספקא הוי אי קרבן צבור בכלל או לא ועיין להפר"ח סי' תס"ח ע"ש:

פרשתא י

יכול אף בית השלחין ובית העמקי' ת"ל קצירכם וכו' בפ' כ"ש דכ"ג אמרי' דלר' אבהו מדכתיב קצירכם ידעי' היתר הנאה ע"ש וק' מברייתא הלזו דאצט' קצירכם להאי דרשא ועיין להתוס' במנחות דס"ח ע"א בד"ה קוצרין ע"ש:

אילו נאמר קלי וכרמל וכו' עיין פירש"י במנחות ד"ע ע"ב דלפי' ממעטי' אורז ודוחן מג"ש דלחם ולאו ממשמעות וכן יתפרש בברייתא הלזו וכ"פ הז"ר ע"ש אבל התוס' שם פי' דג"ש דלחם לאפוקי דלא נימא שעורים לבד ע"ש והוא דלא כברייתא הלזו בתרתי דהכא נ"ל חמשת המינין מקלי וכרמל וכס"ד לא הוה מייתינן אלא חטין ולא שעורין כדברי התוספות ועיין בכריתות ריש דף ה' דאמרינן לכתוב קלי וכרמל ולא לכתוב לחם איכא למיפרך וכו' ע"ש ולפום ברייתא הלזו אצט' לחם למעט קטנית וע"ש להב"ש:

פרק יב

כשהוא אומר וביום הבכורים וכו' פי' הק"א מדכתיב חדשה תרי זימני אא"ע לחטין תנהו ענין לשעורין וכ"מ מגמ' במנחות דפ"ד ע"ב ע"ש אבל רש"י בחומש כ' מדכתיב הביכורים וע"ש בהרא"ם וכ"פ הרמב"ם בחיבורו וצ"ע:

פרק יד

לא יאמר עונש בענוי וכו' עמ"ש הק"א בפי' הגמ' ביומא דפ"א דמאי דקאמר עצם עצם גמר היינו לעונש דמלאכה ואז אייתר עונש דמלאכה לג"ש אחריתי לאזהרה בענוי וחד לאו יתירא לילפותא אחריתי דבין ביממא בין בליליא עש"ב ואין להקשות אמאי עביד כן התנא דברייתא והו"ל למילף עצם עצם לאזהרה ותו לא די"ל כיון דמעיקרא הוה ס"ד למילף מק"ו אף דאפריך ק"ו הניח הילפותא כמו שהיא מעיקרא אלא במקום הק"ו ג"ש אבל ק' לא ליכתוב עונש במלאכה ונילף הכל בג"ש דעצם עצם דהיינו אזהרה בעינוי ועונש דמלאכה ובין דיממא ובין דליליא דענוי דאין ג"ש למחצה ועיין להרב כ"ת שם ונ"ל לישב דרך הק"א כמ"ש הר"ן בחידושיו בר"פ הנשרפין דאף בג"ש המופנה היכא דאתית לדין אחר שוב אין ללמוד דין אחר היכא דאיכא למיפרך ולגבי דין הב' הויא כג"ש דאינה מופנה דמשיבין ע"ש ומעתה הכא דאיכא למיפרך אצט' לכל דין לימוד אחר ובמאי דאמרי' בגמרא קנא דעצם עצם ועניתם למ"ל נ"ל דתרי דרשות דרשי' מדלא כתיב ביום הזה והוה ממעטי' ג"כ לילה דביום ולא בלילה ול"ק מה שהק' הק"א ע"ש:

פרק טז

ביום ולא בלילה ביום הראשון אפי' בשבת עיין בק"א דפי' תברא מי ששנה זו לא שנה זו ואיכא למידק אמאי בדרשא קמייתא לא נקט אלא תיבת ביום ולא נקט הראשון כבתרייתא אשר ע"כ נר' במאי דאמרי' בשבת דקל"ב גבי מילה ראב"י אמר שמיני אפילו בשבת ופריך הגמ' דילמא למעוטי ז' ע"ש ש"מ דלראב"י ס"ל דמשמעות ח' אפי' בשבת ה"נ משמעות הראשון הוא אפי' בשבת והכא ליכא למיפרך כדפר' גבי מילה דהכא הראשון יתר הוא דהא בט"ו משתעי קרא ואפי' לא כתב הא' ידעי' דביה משתעי קרא וכל אותה סוגיא דר"א ורבנן שם בדקל"א גבי לולב היא מקמי דידע לה למילתא דראב"י וא"כ א"ש הכא דחד תנא הוא ודריש מביום ולא בלילה ומהראשון אפי' בשבת ותנא דברייתא הלזו מסייע ליה לראב"י בסברתו ועיין לקמן בפ' בהר פרשה ב' דדרשי' ביום ולא בלילה הכפורים אפי' בשבת וע"ש להק"א:

פרק יז

תמיד ופסח דדחו שבת שנאמר במועדו נר' דט"ס וצ"ל דדחו שבת וטומאה וכן היא בגמ' בפסחים דע"ז דלפי גי' הספרים ק' דתמיד דדחי שבת בהדיא כתיב על עולת התמיד וא"צ לקרא דמועדו אלא לטומאה כדאי' שם דס"ו וע"ש בתוס':

פרשתא יג

יכול לא יהא כתית כשר למנחות וכו' כ' הק"א דסבר' הוא דלאכילה בעי' עב ע"ש וק' דבמתני' שם במס' מנחות תנן ויהיו מנחות טעונות שמן זית זך מק"ו ממנורה ואי איתא דסברא הוא דבעינן עב ק"ו פריכא הוא וצ"ל דמתני' לענין זך איירי אבל הכא לענין כתית מהניא לן האי סברא ותרי מילי נינהו ועפי"ד הק"א ניחא מה שהק' הרא"ם לא לכתוב לא למאור ולא כתית ע"ש די"ל דבלא מאור נמי הוה אמינא דלא יהא כתית כשר למנחות מכח האי סברא ולהכי כתיב כתית גבי מנחות ואחר דכתיב כתית הו"א גז"הכ דבעי כתית דוקא ולהכי כתיב למאור והרא"ם כ' דהוה ילפי' בבנין אב ממנורה והלח"מ בה' א"מ כ' דק"ו דמתני' אתי נמי לענין כתית ע"ש. וק"ל כיון דאי לאו קרא הו"א יטענו כתית מק"ו או מב"א כי אתא קרא דלמאור לו' דלא צריך כתית הוא דאתי מהיכ"ת לו' דלא יהא כתית כשר אתא דליצטריך כתית גבי מנחות וכה"ג איתא בריש סוטה גבי לה יטמא ולעולם בהם תעבודו וקנא את אשתו ע"ש בגמ':

תמיד אפי' בשבת תמיד אפי' בטומאה ק"ל דבקרבן תמיד כתיב נמי תמיד ולא נ"ל תמיד מניה דדחי שבת אלא מדכתיב ע"ש בשבתו על עולת התמיד ודדחי טומאה מג"ש במועדו וכדאיתא בפסחים ר"פ א"ד והכא גבי נרות מתמיד נ"ל דדחי שבת וטומאה וצ"ל דהכא מדכתיב תמיד דרשי' דהקיש' התורה מנורה לתמיד ולאו ממשמעותא דתמיד דריש ובמאי דאמרינן אפילו בטומאה גבי נרות עיין להז"ר מ"ש מחנוכה ועיין להפר"ח ריש ה' חנוכה דמיישב הכל על נכון:

פרק יט

את ידיהם ידי כל אחר ואחד פי' שני הידים של העדים והדיינים ודריש ליה מדלא כתיב ידם וכתיב ידיהם לו' דבעי' ב' ידים של כל אחד אבל שאר הקהל א"צ לסמוך:

אותו בלא כסותו עיין מ"ש הז"ר ועפי"ד ניחא מה שהק' התוס' בסנהדרין דמ"ה ע"א בד"ה הא ועוי"ל קו' התוס' ועיין לקמן בס"פ שאח"ז ע"ש:

וכי רגימתו בכל ישראל וכו' עיין ברש"י בחומש שכ' ששלוחו של אדם כמותו מכאן ע"ש ולקמן דרשי' ליה מרגום ירגמו בו ע"ש:

יכול הוראת שעה וכו' ק"ל לרב דס"ל במנחות די"ט דילפי' דורו' משעה אמאי אצט' קרא הכא ועיין להתוס' בסנהדרין דמ"ה ע"א בד"ה מנין ע"ש:

פרק כ

הייתי אומר מכה אדם ישלם בהמה כ' הק"א דהו"א נעביד ביה תרתי ע"ש והוא תימה דהא מכדי רשעתו נפקא כדאי' ר"פ החובל ע"ש ע"כ צ"ל דהו"א במזיד בלא התראה דליכא קטלא ישלם ממון:

ת"ל עין תחת עין אינו מובן כיצד היא הדרשא ועיין להז"ר ועיין להתוס' בר"פ אחד דיני ממונות שכ' לענין זכות וחובה אין סברא להשוותן ע"ש:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה