משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי
תורת כהנים
פרשת ויקרא
פרק ב
א' שהתנופה נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים וכו' התוס' במנחות דצ"ד ע"א כ' תימא נילף סמיכה בשחוטין מק"ו מתנופה ע"ש ונר' דה"ה דק"ל דתהא סמיכה בדבר שאין בו רוח חיים בק"ו מתנופה א"ל ק"ל דנימא מה לתנופה שכן נתרבתה בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור משא"כ בסמיכה דליתא בקרבן צבור וכדתנן התם ובגמ' שם דס"ב אמרי' דהלכתא גמירי לה דאין סמיכה בקרבן צבור ע"ש דנעביד ק"ו מקומות ומה חוברין דליתנהו בתנופה איתנהו בסמיכה שחוטין דאיתנהו בתנופה כ"ש דאיתנהו בסמיכה דליכא למי' קרבן צבור יוכיח דאיתיה בתנופה וליתיה בסמיכה דלא עבדי' יוכיח מהלכה כמו דאין דנין ק"ו מהלכה כמ"ש בעלי הכללים:
י
כשהוא אומר מן הבקר למטה וכו' להוציא את הטריפה וכו' בפ"ק דמנחות דף ו' ע"א כ' התוס' בד"ה במ"ע וכו' ונ"ל דהשתא מצי למילף ממחוסר אבר ויוצא דופן וכו' ע"ש ודבריהם תמוהים דממחוסר אבר ויוצא דופן ליכא למילף דפרכי' שכן לא הותרו מכללן ולכך ילפי' מבע"מ דהותר מכללו לפום סברא דהשתא ונ"ל דס"ל דלפום סברא דהשתא דבע"מ הותר מכללו לגבוה כי אמרי' בתר הכי דטריפה הותר מכללה להדיוט בחטאת העוף ופרכי' שפיר מה לבע"מ שכן לא הותר וכו' תו לא הוי אלא פירכא כל דהו כיון דבע"מ נמי אית ביה צד דהותר מכללו לגבוה ולזה ק"ל דנילף ממחוסר ויוצא דופן עם בע"מ דקתני בברייתא והו"ל חד מתלת דטריפה מבע"מ ומח"א ויוצא דופן ובחד מתלת לא פרכי' פירכא כ"ד כדאי' בפ' כל הבשר דקט"ו ע"ש וא"כ מאי קאמר דאצט' מן הבקר משום דטריפה הותרה מכללה בחטאת העוף ולזה כ' דלפום סברא דהשתא הומ"ל וכו' ולבסוף דפרכי' שכן מומן ניכר אתי שפיר הכל דפירכא שכן מומן ניכר הוי פירכא גמורה ופרכי' גם אחד מתלת וסבור הייתי להוכיח דפירכא שכן לא הותרו מכללן לא הוי אלא פירכא כ"ד מדאמרינן דאתיא במה הצד מבע"מ ויוצא דופן ואמאי לא פרכי' מעיקרא כי ילפינן מבעל מום שכן לא הותר מכללו וליכא למי' תו יוצא דופן יוכיח ואתיא ברייתא כפשטה דלא נקט אלא בע"מ אלא ע"כ דלא הוי אלא פירכא כ"ד מיהו הא ליתא דתק"ל במסקנא דפרכי' שכן מומן ניכר אמאי לא פרכי' אבע"מ שכן מומן ניכר דפירכא זו ע"כ פירכא גמורה דאל"ה ק' נילף מתלת:
י"א
יש בנעבד וכו' עיין להתוס' בקמא ד"מ ע"ב בד"ה למה וכו' ע"ש שנר' שנעלם מהם סיום ברייתא זו ובנרבע ונעבד עיין להרא"ם ז"ל ובמאי דקתני שנעבד יש לו איסור וכו' הק' ה' זר"ע דקי"ל ע"י מעשה דומיא דרובע אסרו ע"ש ולפמ"ש הרב מחנה אפרים בנימוקיו להר"ן בפ"ג דעכו"ם דנ"ג אמאי דאמרי' מכדי ירושה וכו' דהא דקי"ל ע"י מעשה אסרו הוא מדרבנן ע"ש ניחא שפיר ועיין בחולין ד"מ ע"א ועמ"ש במ"א:
פרק ג
עולת העוף ועולת בהמה כליל ומנחתה אינה כליל וכו' פי' הק"א דכיון שהם כליל ואין מתחלקין לא איכפת לן אם יבואו בשותפות משא"כ במנחה ע"ש וק' דגם עולת בהמה עורה מתחלק ואי משום דלכהנים הוא דהוי גם מנחה כן הוא ועוד ק' כי אמרי' או כלך לדרך זו דנילף ממנחה ניפרוך מה למנחה שכן אינה כליל ולכך דין הוא שלא תבוא בשותפות וא"כ אמאי איצט' קרא דתקריבו הא ליכא למילף ממנחה ולכ"נ דלא הוי אלא צד השוואה ולאו מילתא דסברא דהיא הגורמת כמ"ש הק"א וכמו ההוא צד השוואה דקתני בעולת בהמה ומנחה דאדרבה הסברא היא להיפך וכמ"ש הק"א בסוף דבריו ע"ש:
שלמים יוכיחו הא דלא קאמר מנחה תוכיח נראה משום דהו"ל חד מתרתי ופרכי' פירכא כל דהו ובקל יכול למצוא פירכא כ"ד ולכך קאמר שלמים יוכיחו דהו"ל חדא מתלת דלא פרכי' פירכא כ"ד כדאי' בפ' כ"ה דקט"ו וה' זית רענן כ' משום דלא אמרי' הדר דינא וכו' אלא בק"ו ולא בבנין אב ע"ש והוא גמ' ערוכה בזבחים ד"ן ע"א ע"ש מ"ש דצבור אין מביאין עולת העוף נילף בק"ו וכו' ע"ש נעלם ממנו ברייתא לקמן פ"ו דדריש קרבנו דגבי עוף למעוטי צבור והזכירוה הרא"ם והק"א:
פרשתא ג
מנין שאף בתמורה וכו' מפי' הק"א נר' דכל הפסולים הללו אין קדושים קדושת הגוף ובכלל כל הפסולים גם רובע ונרבע כדאי' לעיל ועיין גמ' דתמורה די"ז ע"ש:
מעשר יוכיח וכו' כ' הק"א דמעשר ילפי' העברה
העבדה מבכור ע"ש מוכח מכאן דאף דבר הלמד מחבירו כי ילפי' מההוא המלמד ד"א ועבדינן פירכ' אמרי' הלמד הא' יוכיח אף כי הוא נלמד מהמלמד הזה אבל מהרש"א ז"ל במס' שבועות ד"ט ע"ב כ' דלא עבדי' יוכיח בכה"ג ודבריו מוכרחים שם לדעת התוס' ע"ש אך נר' מרבריו דדוקא. בקדשים אבל הע"י בריש קידושין בתו' בד"ה בפרוטה כ' כלל זה אפי' בעלמא ועיין בר"פ האיש מקדש דמ"א ע"ב בילפותא דשליחות ובתוס' שם ועיין לה' צל"ח בפסחים ד"ע ע"ב בשמעתא דבן דורתאי ע"ש:
פרשתא ד
פ"ו ד' חוץ משל זית וכו' אבל באלו רגילין ר"א מוסיף וכו' לפי גי' הספרים אלו נר' דר"א מוסיף בהתרה דגם באלו רגילין וכן פי' המש"ל לד' הרמב"ם ז"ל דמפ' פלוגתייהו ברגילין דת"ק ס"ל כיון דשל דקל ודכוותה קטירי מבחוץ לא היו רגילין בהם אף דמן הדין כשרין כיון דלא קטירי מבפנים ור"א ס"ל דאף לכתחילה לא אכפת לן בקיטור דמבחוץ ולפ"ז לכ"ע לענין פסלות לא פסילי עד דקטירי מבפנים והיינו דמפרש הש"ס בתמיד רישא דברייתא לת"ק נמי בעי קיטור דבפנים דהיינו לענין פסלות אבל בסיפא פליגי לענין לכתחילה בקיטור דבחוץ ועיין לה' חק נתן שם אך י"לד לשי' זו דכי בעי בגמ' מי איכא תאנה דלא עבדא פירי אמאי לא הק' מי איכא דקל ועיין להמפ' שם:
ה' מה מזבח משל צבור וכו' ר"א אומר וכו' כ' הק"א דר"א לא מוקי לה כת"ק משום דלענין משל צבור א"צ קרא דילפי' מאש והתוס' שם במנחות דפ"ב רע"א הק' אמאי אצט' קרא בעצים נילף מאש כיון דלא דמי ללבונה וקושי' זו היא לת"ק אבל לר"א אצט' לחדתי ונ"ל לישב לקושי' התוס' דבגמ' שם אמרי' דמן הדין כהנים לא יטלו האש משל צבור כיון דלא שקלי שקלים אלא ע"י לבב"ד מתנה הוא דנטלי וא"כ י"ל דאצט' קרא דעצים לאשמועי' דאף הכהנים נטלי מן הדין בלא לב ב"ד מתנה אף דלא שקלי ואש לא ילפינן לענין זה מעצים משום דאמרי' כלך לדרך זו דנילף מלבונה דדמי ליה בחד צד ולפ"ז אש לא נטלי אלא ע"י לב ב"ד מתנה אבל עצים נטלי מן הדין וכו' לת"ק אבל לר"א גם עצים לא נטלי כהנים אלא ע"י לב ב"ד מתנה דקרא אצטריך לחדתי ומתני' דמייתי הגמ' שם דקתני דגם עצים לב ב"ד מתנה כר"א מיתוקמא:
ודע דכוונת קושי' התוס' היא דנפשוט מהכא דבר הלמד בג"ש אין חוזר ומלמד בבנין אב ובעיא היא בפ' איזהו מקומן ד"ן דהא אש ילפה בג"ש דברית ברית אך ק' דשם בפ' איזהו מקומן בעיא דלא איפשיטא בדבר הלמד בהקש אי חוזר ומלמד בבנין אב ואמאי לא פשטוה מברייתא דיליף אש מעצים בבנין אב ועצים גופייהו ילפי' בהקש דעל המזבח וצ"ל דקרא דעל המזבח כיון דמקיש להו קרא בהדיא לא מקרי הקש ודמי לכאשר יורם שם בזבחים דמ"ט ע"ש ודוחק וי"מ דעצים לא הוו קרבן ודוקא בגוף הקרבן הוא דאמרי' דבר הלמד בהקש א"ח ומלמד בב"א כמ"ש התוס' שם דמ"ט ע"ש:
ז' ק"ו למי כיור וכו' פי' שהם מי מעיין אבל לא דקדישי דאדרבה מה"ט לא מהנו דיש להם שם לווי במ' בגמ' בזבחים ודברי הק"א תמוהים מגמ' שם בזבחים:
פרשתא ה
ואם ה"ז מוסיף ע"ע ראשון מה שהזכיר הק"א ניתוח תימה דבבן צאן כתיב נתוח בהדיא וכבר נשאל ט"ז ה' הלכות יו"ט דקס"ה ע"ש מ"ש וראיתי לו שם בדקס"ד שהמציא פלוגת' חדשה דאיכא תנא דל"ל וי"ו מוסיף עע"א ויליף צפון בבן בקר בק"ו מבן צאן ע"ש ותמהני דבגמ' בכריתות דכ"ב ע"ב קאמר דליכא תנא דל"ל וי"ו מוסיף עע"א דא"כ צפון בבן בקר ל"מ לה ע"ש הסוגיא ובפירש"י ז"ל:
ב' או לא נאמרו אלא להוציא וכו' מבואר יוצא דאי. לאו קרא דכבשים ועזים לרבו' אותם הוה ממעטי' להו מג' מן אלו ולא ממעטי' זקן וחולה ומזוהם ובגמ' בסוטה מפיק להו מקרא דאת אלה וכו' וכתב הק"א דאצט' חד לכתחילה וחד לדיעבד וראיתי להתוס' בפ' כל הבשר דקט"ו שהק' למ"ל קרא דאת הא הוה ידעינן להו דלא נפקי מכל שתעבתי מדמעטי' רובע ונרבע ממן הבהמה ע"ש ותמהני הא אי לאו קרא דאת אלה הוה ממעטי' ממיעוטין אלו דממעטי' מינייהו זקן וחולה ומזוהם כמבואר מברייתא זאת וצ"ע:
ד' ועופות מנין שימכרו וכו' כ' הק"א דמאי דאין לעופות פדיון היינו בקדוש קדושת הגוף ונסתאב וכו' וכ"כ רש"י בסוף כריתות אך מדברי התוס' בפ"ק דקידושין ד"ז ע"ב בד"ה ש"מ נר' דאפי' לא נחתה קד"הג אין להם פדיון ע"ש ויש לתמוה ע"ד מברייתא זאת ועיין להריטב"א בחי' שם שנר' מדבריו כדברי רש"י ז"ל ע"ש וצ"ע אך מגמ' בפ"ג דמעיל' די"ב ע"א נר' כס' התו' ע"ש:
פרשתא ו
פ"ז מן העוף וכו' ואין תמות וזכרות בעופות וכו' עמ"ש הרא"ם ז"ל דוי"ו מוסיף עע"א הוי כאילו כתיב בהדיא ואינו בכלל מ"ש דבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש ע"ש ועיין בשבועות ד"ט ויו"ד ע"ש:
התוס' בפ"ק דקידושין הק' אמאי אצטריך קרא למחוסר אבר לישראל הא כיון דלב"נ אסור כ"ש לישראל דמי איכא מידי וכו' ע"ש מה שתי' וראיתי לה' מנחת יהודה שבס' דעת זקנים שתי' דמאי דאסור לב"נ היינו נחטטה עינו ויצתה אבל יבשה גפה לא ואצט' קרא לישראל לאסור יבשה גפה ע"ש ותמהני דא"כ מנ"ל דאכתי אסורין ב"נ במחוסר אבר הא כיון דנשנית בסיני בשביל דבר שנתחדש בה הו"ל כמו נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני כדמוכח בסנהדרין דנ"ט ע"ב ע"ש והיכא דלא נשנית לישראל נאמרה ולא לב"נ ומגמ' בפ"ק דע"א דף ה' ובפ' די"ש נראה דעוד היום אסורין ב"נ במחוסר אבר ועיין בחי' שם בפ"ק דע"א ע"ש:
פרשתא ז
ט' אמר ר"י וכו' הא דין דין לעני לעשיר מנין וכו' מ"ש הק"א אבל לעני אחר שנדע שהעשיר אינו מביא תורין וכו' תימא דאפי' אם העשיר מביא תורין שפיר ילפי' לעני דאינו מביא תורין כדי שלא ישוה למכפר כיון דמצינו שחלוק המכשיר שבחוץ ממכפר בעשיר דמכפר בהמה. ומבשר עופות והק' ר"י לעני א"צ קרא דילפי' מק"ו אבל לעשיר אצט' קרא כיון דאפי' אם מביא תורין חלוק הוא ממכפר ומאי דאצט' קרא לעשיר לאו דאי לאו קרא הוה ילפינן מק"ו דרישא דברייתא דומה אם הצפורין וכו' דהשתא הק"ו ההוא פריכא הוא די"ל עני יוכיח אלא דהוה מייתינן מסברא בעלמא וכמ"ש הק"א:
פרשתא ח
ג' יכול ימלקנו בסכין וכו' התוס' בזבחים דס"ה הק' למ"ל קרא נילף חטאת למנחה ותי' דאהני הקישא ואהני ק"ו ע"ש ותי' זה סותר למ"ש בדבור הקודם שהק' אק"ו דברייתא ניפרוך מה לבן צאן שכן טעון צפין ותי' דסמיך אהיקשא ע"ש וא"כ ע"כ לתרץ כתי' האחרון שכ' בדיבור זה ועיין להק"א:
פרק ט
בפרשתא ח
ונפש לרבות כהן משיח וכו' במנחות דק"ו אמרי' הא דכתיבי נפש משום דלא מייתי ליה אלא העני הק' התוס' הא אצט' נפש למעט נדבת שנים ע"ש שתי' דהול"ל איש ולקמן דריש נדבת שני' מקרבנו וכבר כ' התוס' עצמם בפ"ק דזבחים דף ה' ע"ב בד"ה נפש דעיקר הדרשא היא מקרבנו וגמ' רישא דקרא מייתי בכל דוכתא ע"ש ולפ"ז מאי דנקטו התוס' במנחות נדבת שנים ק' דהא נ"ל מקרבנו והו"ל למנקט דאצט' לצבור והק"א לעיל בפ"ז שכ' דנדבת ב' מנפש נ"ל נעלם ממנו ברייתא דלקמן דנ"ל מקרבנו ומ"מ דברי התוס' מוכרחים דנהי דנדבת שנים נ"ל מקרבנו מ"מ צבור נ"ל מנפש אלא מדהול"ל איש דרשי' לעני ומאי דמרבי' כהן משיח הוא מוי"ו דנפש והז"ר כ' דכהן משיח נ"ל מדהו"ל למיכתב איש ולפ"ד ק' דרשא דעני מנ"ל דמדרש ומ"מ ק' אמאי לא נ"ל גם צבור מקרבנו כמו שותפין דבתמורה בספ"ק די"ב נ"ל דאין הצבור והשותפין עושין תמורה מדכתיב לא יחליפנו הרי דמחד קרא ממעטי' תרווייהו. והיותר נ"ל דאה"נ דנ"ל תרווייהו מקרבנו כההיא דחמורה ועיקר קרא לכהן משיח ומדהול"ל איש דרשי' לעני וברייתא הלזו דדריש צבור מנפש נקט רישא דקרא וסמיך אקרבנו וניחא הכל שפיר וא"צ לדחוק דכהן משיח מוי"ו דרשי' כמ"ש הק"א והז"ר לחד פי' ע"ש:
פרק י
בפרשתא ט
ואל תוכיח לבונה שאין מיעוטא מעכב את רובה ברייתא הלזו אתיא כמ"ד בפ"ק דמנחות רי"א דאם חסרה ועמדה על קורט אחד או ב' קרטין למ"ד כשרה ואיכא מ"ד התם דאם חסר ממנה אפי' כ"ש פסולה ע"ש ולדידיה לא אצט' וקמץ לאשמועי' דקומץ א' לס' עשרון דקא ילפי' מלבונה וליכא צר השוואה לשמן יותר מלבונה וע"כ דאצט' לדרשא אחרינא וכן צ"ל למ"ד בפ' ב' מדות דשמן גופיה לוג אחד לס' עשרון דפלוגתא דתנאי היא התם ע"ש ולבונה גופיה דסגי בקומץ אחד לס' עשרון לתנא דברייתין מסברא נ"ל כיון דאם חסר לבונתה כשרה וכמ"ש הראב"ד הביאו הק"א כיון דתנא דידן דחסר לבונתה כשרה וכדקתני שאין מיעוטה מעכב את רובה ולמ"ד פסולה יליף לה מקומץ דסגי בקומץ אחד לס' עשרון ולק"מ מה שהק' הק"א ע"ד הראב"ד ז"ל:
פרק יג
פרשתא יב
רי"הג אומר לרבות לחם הפנים לחימוץ במנחות דנ"ז פירש"י דס"ד דנמעטנהו משום דבעי' מידי דמקמץ ושיריו נאכלין ומנחת נסכים ולח"הפ לית בהו תרווייהו ע"ש ולכאורה מברייתא דלעיל גבי הגשה דלא קתני יצאו נסכים שאין ממנו לכהנים נר' דמנחת נסכים יש ממנה לכהנים קרי' ביה כיון דבאה עם הזבח וזבח יש ממנו לכהנים אך התוס' שם דף ס' כ' גבי ברייתא דהגשה דה"ה דהומ"ל יצאה מנחת נסכים שאין ממנה לכהנים ומ"מ הי"ל לרש"י לפרש דס"ד משום דבאה בגלל זבח כדקתני בברייתא דהגשה וכ"כ התוס' שם בדנ"ז והנה מדברי רש"י נר' דגריס בברייתין שאר מנחות שאין שיריהן לכהנים מנין ת"ל אשר תקריבו לה' לרבות מנחת נסכים ע"ש ומרבי' שאר מנחות מאשר תקריבו ודלא כמו שפי' הק"א דמכל המנחה נפקי שאר מנחות והתוס' שם הק' לפירש"י דא"כ הו"ל לאשמועי' רבותא אפילו מנחת סוטה וכו' דלית בהו תרווייהו ע"ש וק' דאדרבה כיון דליכא אלא חד ריבויא לא מרבי' אלא מאי דמסתבר לרבויי דהיינו ומנחת נסכים דאית בהו חדא מיהא אבל מנחת סוטה דלית בהו תרווייהו לא ממעטי' וי"ל כיון דמ"מ אמת הוא דאיסור חמץ נוהג בו וע"כ מהאי רבויא גופיה כיון דליכא רבויא אחרינא ומ"מ הי"ל להק' טפי מנ"ל מנחת סוטה:
אין לי אלא המרובה המועט מנין וכו' במנחות דנ"ז תניא מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל ואיפליגו אביי ורבא בפי' אביי ס"ל יש הקטרה פחותה מכזית ומרבה מכל חצי זית מעורב ורבא ס"ל אין הקטרה פחותה מכזית ומרבה מכל כזית ומכי כל עירובו ופירש"י דהיינו כזית מעורב והתוס' פי' דכזית מעורב ל"צ קרא וכי אצט' קרא לחצי זית היתר וחצי זית איסור לאשמועי' דהיתר מצטרף לאיסור ע"ש וק' לרבא מברייתא דפ"ק דכריתות. "ו אילו היה נותן בה קרטוב של דבש וכו' ולמה אין מערבין בה דבש משום שנאמר כי כל שאור וכו' מוכח דאפילו בכ"ש לקי וקשה לרבא אפי' לפי' התוס' דהיתר מצטרף לאיסור דוקא חצי זית. היתר ולא כ"ש וצ"ל דההוא ברייתא לפיסולא איתמר ולא לענין מלקות אלא כיון דחצי איסור מן התורה מיפסלה בהכי ובהכי מקום אתנו ליישב פסקי הר"מ ברפ"ה מה' א"מ דפ' אפילו כ"ש לקי ופ' שם בסמוך דאין הקטרה פחותה מכזית והכ"מ עמד בזה וע"ש להלח"מ ועפי"ה י"ל והיה בהניח דרבנן דר"א בפסחים דמ"ג דלא דרשי כל היינו לעירובן דוקא דלא מסתבר להו למדרש עירוב וע"ש להתוס' בד"ה כמאן וא"כ י"ל דלרבנן דרשי כוליה קרא למקצתו מכל דרשי כזית דאין הקטרה פחותה מכזית משום דאין קומץ פחות מב' זיתים ומדכתיב כי מרבה אפי' חצי זית ורבא דמפיק ליה לעירובו משום דקאי אברייתא דנקט עירובו וברייתא כר"א אבל לרבנן דרשי לחצי זית ופ' כרבנן ומ"ש שם המקטיר תערובת שלה לוקה היינו כזית מעורב כמו שכתבו התוספות ואפילו לרבנן אית להו האי מילתא ומ"ש שם בדין כ' נפל מהם כ"ש בקטורת נפסלה היינו לענין פסלות ומדין ח"ש וכדתניא בכריתות אבל לענין מלקות ל"ל קרא לרבויי כ"ש מעורב לרבנן ומ"ש אם הקטיר ממנה בהיכל לוקה היינו מלקות דמקטיר קטורת פסולה כמו מעלה מבשר חטאת וכו' וע"ז הוא שסיים ואין הקטרה פחותה מכזית דהיינו דליכא מלקות במקטיר קטורת פסול אלא בכזית באופן דלדידן דקי"ל כרבנן ליכא מלקות במקטיר חצי שיעור או דבש מעורב ואין היתר מצטרף לאיסור כנ"ל:
פרק יד
פרשתא יג
אבוב מנוקב כדי שיהא האור שולט בו בגמ' במנחות דס"ו מבואר דטעמא דר"מ משום דכתיב באש משמע ע"ג האש ממש וטעמא דרבנן משום דב' מלות סותרות באש וקלוי ולקיים את שניהם אמרו אבוב מנוקב מבואר להדיא דכל היכא דכתיב באש הוא ע"ג האש ממש ולא בקדירה שע"ג האש ועפי"ז י"ל על רש"י בפי' החומש בפ' מטות אקרא דכלי מדין כל דבר אשר יביא באש תעבירו באש שפירוש אשר יבוא באש בקדירה שע"ג האש תעבירו באש או שדרכו להגעיל יגעיל הוי דמפרש תעבירו באש בקדירה שע"ג האש היפך משמעות ברייתא הלזו דלפי משמעות ברייתא נר' דכ"ד אשר יבוא באש תעבירו באש הוא הליבון ומיניה ילפינן דכדרך תשמישו כך דרך הכשירו להגעיל דבר שנשתמש ע"י קדירה שעל האש אבל עיקר קרא בליבון משתעי וכ"מ מדברי רש"י בסוף ע"א דע"ה ע"ב ע"ש ועפי"ז צדקתי במ"ש בחי' שם ע"ד התוס' בפסחים ועל קו' המפרשים שם ע"ש ועוד מצאתי און לי במדרש תנחומא בפ' בלק וישם ה' דבר בפי בלעם מסמר של ברזל וכן הוא אומר כ"ד אשר יבוא באש תעבירו באש ע"ש הרי דמפ"ל לקרא דתעבירו באש במסמר דהוא תשמישו ע"ג האור ממש כמו השפודין והאסכלאות ודברי רש"י בחומש. צ"ע ובסמ"ג לאוין קמ"ח ראיתי דמפ' כן כ"ד אשר יבא באש תעבירו באש דהיינו ליבון וכ"ד אשר לא יבוא באש תעבירו במים מים רותחין דהיינו הגעלה וע"ש לה' מגלת ספר ולה' דינא דחיי ע"ש:
פרק טז
זכר לרבות הולד נקיבה לרבות את התמורה וכו' וכ' הק"א דהול"ל בקר דכולל ז"ון ותו לא ע"ש וק' מנ"ל לרבות שניהם דילמא לא אתא קרא אלא לרבות הולד וכיון דאיצט' למיכתב זכר בע"כ למיכתב נקיבה דאל"ה הו"א זכר דוקא כמו עולה ומנ"ל לרבות את התמורה וי"ל מדזכר לדרשא נקיבה נמי לדרשא וכה"ג איתא בש"ס בכ"מ ודע דאיתא בגמ' דתמורה די"ז למאי הילכתא ופליגי אמוראי חד אמר ליקרב ואליבא דר"א וח"א לרעיה ואליבא דר"ה ומפירש"י נר' דכ"ז הוא לגבי ולד אבל בתמורה לכ"ע ליקרב ואליבא דר"ה דדוקא בולד הוא דאתי מכח קדושה דחויה דמגופא קאתי וכן בדין דאלת"ה תקשי אליבא דמ"ד לרעיה אמאי אצט' קרא תמורת בע"מ הא כתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש והתוס' שם כ' דאצטריך ליקרב וא"כ ע"כ גם בע"מ הוא ליקרב וכדכתי' ומעתה מ"ש הק"א בפי' למאי הילכתא דהיינו ולד ותמורה ליתא והק' התוס' אמאי אצט' לרבויי הא בבכור ומעשר אצט' למעוטי ותי' דאצט' דלא נילף מהתם ע"ש וי"לד א"כ אמאי נקט תנא דספרין משום דאתי מק"ו אצטריך קרא הול"ל משום דאיכא למילף מבכור ומעשר אצטריך קרא ועוד י"לד אמאי אצט' תרי קראי לרבות ולד ותמורה לא הול"ל אלא חד קרא לרבות הולד וכיון דמרבינן ולד תו ליכא למילף תמורה מבכור ומעשר דאיכא למימר ולד יוכיח והדרי' לסברא דמרבי' תמורה מסברא ואי לאו דבריהם י"ל בהיפך מתירוצם דמסברא ממעטי' ולד ותמורה ולכך אצט' תרי קראי ומאי דאצט' בבכור ומעשר למעוטי משום דהוה ילפי' משלמים ולכך בבכור ומעשר מחד קרא ממעטי' ולד ותמורה וניחא הכל שפיר ודע דבפסקי הר"מ יש לעמוד דפ' כרבנן דמפרש נקיבה לעולה ופ' בה' תמורה כמ"ד ליקרב ושו"ר שעמד ע"ז הח"ן בחי' בתמורה די"ח ע"ב ע"ש מ"ש:
פרק יז
ידו ולא יד עבדו י"ל אמאי אצט' למעוטי עבדו כיון דעבד ליתיה בתורת סמיכה הא קי"ל כל מילתא דלא מצי עביד לא מהוי שליח ועיין בגמ' בפ"ק דקידושין דכ"ג ע"ב ובגמ' בנזיר די"ב ע"א וכמ"ש בפרט הלזו במ"א:
ושחטו ושחט אותו וכו' ראיתי בנימוקי הגאון מהר"א מוילנא ז"ל בקדושין דנ"ז ע"ב שהק' דר"מ נ"ל שם בקידושין חש"ב ממה מצינו מש"ח וא"כ אמאי אצט' בר"פ כ"ש דכ"ב אליבא דר"מ לכלב תשליכון אותו ע"ש ונ"ל דר"מ יליף מש"ח לתמימין וגם לבע"מ דגם גבי ש"ח איתנהו בלאו למ"ד אבל חיה ועוף ליתנהו בש"ח ולכך אצט' תרי קראי ושחטו לחיה ועוף לשחי' וקרא הג' דושחט אותו וקרא דכי ירחק לאכילה לחיה ועוף וקרא דלכלב להנאה לתרווייהו דכיון דגלי קרא דאסורין באכילה בחד קרא סגי להנאה אבל לאביי שם ס"ל דגם לאכילה סגי בחד קרא ועיין בפירוש התוס' והריטב"א שהביא הק"א ודוק. עוד ראיתי להגאון הנז' שכ' דבירוש' בסוף ע"א תי' לקושי' הגמרא דפריך שם בקידושין אילפותא דר"מ ע"ש והוא תימא דגמרין פריך פירכת מה ובזה לא מהני מידי מה שתי' בירוש' משום דאין עונשין מן הדין ע"ש אבל אכתי י"לד דר"י ס"ל בפ' כ"ש דחש"ב לאו דאורייתא ובברייתא הלזו דריש מלכלב תשליכון וסתם ספרא ר"י:
פרשתא יז
ואת שתי הכליות ולא בעל כוליה אחת עיין בגמ' בבכורו' דט"ל ע"א ועיין להפר"ח בי"ד סי' מ"א ועמ"ש שם:
כליות אף על פי שאין יותרת רש"י והביאו הק"א בברייתא שלפני זה פי' יותרת הכבד היא טרפשא דכבדא והיא חצר הכבד אבל הר"מ בהקדמתו לס' קדשים הביאו מרן בכ"מ בפ"א מה' מע"הק פי' שהיא היתר היוצא מן הכבד כבוהן היוצא מן היד ע"ש ונ"ל ראיה לפי' הר"מ מברייתא הלזו דבכורות דט"ל ס"ד דמאי דקתני בסיפא אע"פ שאין לו אלא כוליא אחת היינו שנבראת בכוליה אחת או שניטלת מחמת חולי דומיא דידה רישא אע"פ שאין יותרת בהכי איירי והא ניטלה טרפשא דכבדא טריפה כמבואר בפו' ואי רישא באבד אחר שחי' גם סיפא כן ומאי ס"ד אלא ע"כ דיותרת פי' כהר"מ וצ"ל לדעת רש"י ז"ל דס"ד דא"י סיפא נמי באבד איירי אמאי אצט' לו' אע"פ שאין כוליה א' מכ"ש דרישא שמעי' לה דאע"פ שאין שם כליות כשירה מיהו אי מהא לא איירי דבסיפא ה"ק אף על פי שאין כוליה א' וגם ליכא יותרת ועיין להז"ר:
פרק יח
מה ת"ל שלמים בבן הבקר וכו' פי' הז"ר מה ת"ל שלמים לדרוש בזמן שהוא שלם לאפוקי אונן ע"ש וק"ל לפי' דא"כ הו"ל למכתב שלמים גם בעו דמשוה וכשב לא יליף דאיכא פירכא כמבואר בגמ' בפ"ק דכריתות דף ה' ע"ש ובברייתא הלזו הו"מ למינקט הנהו פירכי אלא שקיצר ע"כ נראה עיקר כפי' הק"א ע"ש:
סליק פרשתא דנדבה ועיין בויקרא רבה פרשה ח' דמבוא' דבנדבה נמי דמשתעי קראי אלו כבש קודם לעז וס"ל דסדר הכתובים בדקדוק נאמרו וע"ש להיפ"ת ותמהני דבסוף כריתות תנן דשניהם שוין וע"ש בפירש"י:
פרשתא קדמאה
מנין לרבות את הגרים ואת העבדים ת"ל נפש איכא למידק למ"ל קרא לעבדים הא קי"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דכה"ג פריך הגמרא בפ"ק דכריתות ד"ז ע"ב ובפ"ב דנזיר דס"א ע"א ושינויא דהתם לא שייך כאן וצ"ל דעבדי' דהכא בעבדים משוחררין איירי ועיין להתוס' ביבמות דע"ד ע"ב ע"ש והפר"ח בריש יו"ד הוכיח מגמ' דריש חגיגה דעבדים סתמא הוא שאין משוחררין ע"ש ומברייתא הלזו אין נר' כן וכ"מ ממתני' פ"ב דזבים דקתני הכל מטמאין בזיבה אפילו עבדי' בין משוחררין בין שאין משוחררין ע"ש וא"א ליתני סתמא וכיון דסתמא שאין משוחררין כ"ש משוחררין דמטמאו בזיבה אלא ע"כ דפעמים כך ופעמים כך והכל לפי הסברא מבחוץ וא"ש הכל והז"ר כ' דנפש אתא לרבויי נשים נמי דס"ד דממעטי מבני ישראל ע"ש ועיין בגמ' דנזיר שהבאתי ע"ש:
אם הונח זדונה ליו"הכ שהיא חמורה בגמ' בפ' כ"ש דל"ב מייתי ברייתא גבי מעילה דיליף לפטור ממזיד מק"ו משאר מצות והיא היפך ברייתא הלזו דאדרבה היא הנותנת כיון שחמורין הן פטריה מזיד ועיין להתוס' שם:
לפי שיש בשעיר מה שאין בשעירה ק"ל אמאי אצט' קרא בכולהו נילף מצות מצות מהדדי כדילפי' בפ"ב דכריתות דכ"ו ע"ב לענין דבעינן ידיעה ע"ש ועמ"ש בחי' שם ואוקי באתרין. ועוד ק' לא ליכתוב בשעירה ונילף מבינייא משעיר ומע"א ועוד היכי בעי למילף חד מחד לפטור המזיד הא אי לא כתב קרא הו"א דנילף מארבעה דמביאין על הזדון כשוגג וכה"ג הק' התוס' שם בפ' כ"ש שהבאתי וע"ש במהרש"א:
יכול דברים שזדונן כרת ודברים שאין זדונן כרת ת"ל תורה אחת איכא למידק א"כ אשר לא תעשינה למ"ל נילף ממ"א לפ"ר הק"א ברישא דברייתא הלזו דמארבעה לא תעשינה קדריש ע"כ נראה עיקר דכולהו מחד קרא דלא תעשינה קדריש להו וכפיל קרא כמה פעמים כמו דכפיל בשגגה דלא ילפי' חד מחבריה כדקתני רישא והשתא דדריש מתורה אחת קרא דלא תעשינה אצט' לפסח ומילה דאית בהו ברת ולכך אצט' למעוטי משום דלית בהו לאו ומ"מ שמעינן מברייתא הלזו דפסח ומילה דלא מייתו קרבן טעמא משום דלית בהו לאו והוא תנא דמסייע ליה לרש"י בד"פ השוחט והמעלה וע"ש בתוס':
פרק א
ר' יוסי אומר ועשה אחת ועשה הנה וכו' בגמ' בפ' הבונה דק"ד מ"ט דר"י אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת שם משמעת וכו' ע"ש והוא תימה רמאי אריא שם משמעון הא לר"י אפי' דשם דהיינו א"א או ב"ב מחייב וכבר התוס' בפ' כ"ג ד"ע נרגשו מזה ע"ש ונר' לישב במ"ש הר"מ ז"ל בפי' המשנה בפ' הבונה דר"י ס"ל דרושם אב בפני עצמו מלבד כותב ואם כתב ואח"כ רשם א"א חייב ב' ע"ש וא"כ ס"ל לר"י דשם משמעון הוא כותב ולא רושם וא"א וב"ב הוא רושם ולא כותב ונ"מ להתראה וכיוצא וניחא שפיר דנקט הגמ' אליבא דר"י שם משמעון אבל ק' לדברי הר"מ ז"ל מגמר' בפ' כ"ג גבי אבות מלאכות מ' חסר אחת דפריך מנינא למ"ל אמאי לא קאמר לאפוקי מר"י דס"ל מ' שלימות הן ועיין בריש כריתות ובחי' שם ע"ש:
אמר ר"עק שאלתי את ר"א העושה מלאכות הרבה וכו' בגמ' בסו"פ אמרו לו מבע"ל אי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיט"ל דהויין ידיעה וזדון שבת ושגגת מלאכות מבע"ל אי כגופין או פשיט"ל כגופין ומבע"ל אי הויין ידיעה והם סברות רבה ור"ח שם והא דלא צדד עוד אי פשיט"ל לאו כגופין ומבעי"ל אי הוין ידיעה וכס' אביי שם ע"ש משום דפשטא דמתני' דקתני הבהמה כשבת נר' דלא קבל מיניה ובס' אביי הוצרך רש"י לפ' בדוחק ע"ש ולכן ס"ל להבעיין אי ס"ד דפשיט"ל לאו כגופן ומבע"ל אי הויין יריעה ולא קבל מניה וס"ל דלא הויין ידיעה א"כ מתנו' דשבת דכלל גדול דמייתי שם אמאן תרמייה אבל להצדדין דמצדד הבעיין א"ש דלהצד דפשיט"ל דהויין ידיעה ובעי אי כגופין וס"ל דלאו כגופין אמצעיתא דמתני' דשבת דקתני חייב על כל אב מלאכה לאו היינו של כל שבת וכדמפ"ל ר"ח כמ"ש רש"י בס' ר"ח אלא בס' רבה ולהצד דפשיט"ל כגופין וס"ל דלא הויין ידיעה מתניתין דשבת דקתני ביודע עיקר שבת דחייב על כל שבת היינו מטעמא דכגופין ואמצעיתא דחייב על כל אב מלאכה היינו של כל שבת דהא ס"ל כגופין וק' דא"כ ברייתא דקתני ומודה ר"ג בכותב אות א' בשבת זו ואות א' בשבת אחרת דפטור קשיא לס' אביי ע"ש הסוגיא ועמ"ש בחי' שם:
יכול מרובה בגדים וכו' המשיח שאין ע"ג משיח בא לאפוקי משוח מלחמה והיינו מה' דהמשיח ועיין להתוס' בקידושין דל"ו ע"ב בד"ה אי דפנים וכו' ולמהרש"א ז"ל שם:
פרשתא ד
או אמר אחד מהן איני יודע וכו' עד שיורו כולן בגמרא ריש הוריות ד"ג ע"ב איתותב ר"י דאמר עד שיורו כולן והאי כל עדת ישגו אי איכא כולן הוי הוראה וכו' ע"ש ומאומר איני יודע ל"ק דאע"ג דאי חלק אהלים בתר רובה כי אמר איני יודע כמאן דליתיה דכך היא המדה אפי' בשאר דינין כדאיתא בסנהדרין אבל ממאי דקתני לישנא דעד שיורו כולן קשה דהא איתותב ר"י דאמר הכי ועיין בפירש"י שם ד"ד ע"ב אמתני' דלא היה מופלא של ב"ד שם ובתוס' שם גבי אמר להן טועין אתם ע"ש:
ישגו יכול יהיו חייבין על שגגת המעשה נר' דה"ק דיכול דקרא איירי גם בשגגת מעשה לחודא ומ"מ איידי נמי בהעלם דבר והיכא דעשו בהוראת ב"ד בעי' כל תנאיו אבל בשגגת מעשה לחודא נמי מביאין וניחא מה שהק' התוס' שם ד"ז ע"ב ע"ש:
לפי שיצאת ע"א וכו' מה להלן ב"ד וכו' ולא הוי דבר הלמד בג"ש דאינו חוזר ומלמד בג"ש כיון דילפי' נמי מאן דכתיב בגוויה דהיינו העלם דבד והו הימנו ור"א ועיין להק"א:
לכך נאמר הקהל לחייב על כל קהל וקהל דברי ר"י עיין בבראשית רבה בפרש' וישלח פ' פ"ב דר"י גופיה מפיק מקרא דגוי וקהל גוים לחייב על כל קהל וקהל ועיין בגמ' דהוריות ספ"ק ע"ש:
פרק ו
חטאת שיהיו כל עשיותיו לשם חטאת הוא פרט לשריפה שלה לשמה הראב"ד הק' הא אפי' הקטרה שלא לשמה כשירה והז"ר פי' פרט לשרפה שלא לשמה דכשירה ואכתי ק' אמאי אצטריך קרא מי עדיפא מהקטרה ועיין להק"א ומאי דגריס הז"ר הוא פרט לשחטה שלא לשמה וכ' דאצטריך תרי קראי חטאת והוא חד למצוה וחד לעכב ע"ש והוא תימה דברפ"ק דזבחים תנן חטאת פסולה שלא לשמה ובגמרא מפיק למצוה מהקיש' דלחטאת לאשם וכו' דקרא דחטאת לעכב והתוס' שם הק' חטאת דצבור מנ"ל לעכב ותי' דבת"כ מפיק מחטאת דכתיב פר העלם דבר ולמצוה מהקישא דזאת התורה ע"ש ואני תמיה עוד על הבריתא הלזו הא כי כתיב קרא דחטאת גבי שריפה הוא דכתיב והיא עצמה שלא שרפה בשירה ואיך מפיק מינה דכל עשיותיה דפסולות שלא לשמה וכה"ג איתא בריש זבחים בפיסקא דפסח פסול שלא לשמו ופריך אשם נמי כתיב הוא ומשני כי כתיב הוא אחר הקטרת אימורין והיא עצמו שלא הוקטרו כשר ע"ש וה"נ דכוותה ונר' דשאני גבי חטאת דכתיב נמי הוא למעט שריפה שלא לשמה לגלויי על חטאת דאתי לפסול שאר עבודות ואי לאו הוא הו"א כמו אשם וניחא פי' הז"ר דפי' לפי גירסתינו:
פרשתא ה
סקילה וסקילה וכו' שריפה וסקילה וכו' נר' דס"ל להאי תנא דלא אמרי' איסור מוסיף אלא בחמור על קל אבל בשוין לא חייל וסקילה וסקילה היינו בב' גופין אבל בחד גופא לא חייל אע"ג דאיכא איסור מוסיף אבל סקילה ושריפה מ"ל בחד גופא וחייל שפיר סקילה החמורה על שריפ' הקלה באיסור מוסיף אבל מתני' רפ"ג דכריתות די"ד ע"ב דמחייב על כלתו ואשת אב בחד גופא ס"ל דחייל בא"מ היכא דשוין נינהו ע"ש בגמ' ותי' ע"ש ועיין להק"א:
נשיא דמביא זכר וכו' משמע דחומרא היא היכא דמביא זכר והכי אמרי' בגמ' בפ"ב דכריתות דכ"ו ע"א ועיין לה' ב"ש שם מה שתמה ע"ז ע"ש:
יכול אפי' אין מכחישן וכו' אביא ב' עדים וכו'. עיין בגמ' ברפ"ג דכריתות דפריך אילימא בתרי תרי ואין מכחישן קרא בעי אלא לאו בחד וכו' והיא ברייתא ערוכה כאן דבע"א נאמן בלא הכחשה ונר' דגמ' ה"ק מנ"ל מקרא דילמא קרא לא אתא אלא לב' עדים ולזה קאמר לב' עדים לא אצט' קרא וע"כ כי אתא קרא לע"א הוא דאתא:
כיוצא בו אמר ר"מ וכו' תנאי היה בלבי וכו' עיין להק"א ודבריו תמוהים טובא דפלוגתא דר"מ ורבנן היא בנתייגע כל היום וא"כ כי אמרי' בגמ' דמודה ר"מ לחכמים בנזיר וכו' ע"כ אפי' בנתייגע כל היום וזה הפך ברייתא הלזו ובגמ' גופא איכא למידק אמאי נקט בנזיר טמא אפי' בנזיר טהור נמי מגו דאי בעי אמר נשאלתי על נזירי ועו"ק עמ"ש התוס' בנזיר ד"ך ע"א בד"ה מ"י בתי' קמא דאיירי במכחישן ע"ש. אמאי לא מהימן מגו דאי בעי אמר נשאלתי על נזירי כדאמרי' בפ"ג דכריתות אשר ע"כ נ"ל דלא אמרי' מגו דאי בעי נשאלתי על נזירי אלא בנזיר שנטמא דיש לו פתח דנשאל לחכם והתיר לו אבל בנזיר טהור לא אמרי' מגו דדילמא דלא אמר נשאלתי על נזירי משום דאין לו פתח ובנזיר בעי' פתח כמו נדרי הקדש עיין ברפ"ב דנזיר ע"ש וא"ש דברי התוס' דנזיר שכתבתי דבנזיר טהור איירי וברייתא הלזו בנזיר טהור איירי דליכא מגו ומ"ש תנאי היה בלבי לאו דוקא בלבו אלא הוציא בשפתיו בלחש קרי ליה בלבו וכמו מחשבת פיגול דכ' התוספות בכ"ד דבעי להוציא מפיו וקרי ליה מחשבה וכה"ג טובא וכה"ג דנזירות על תנאי היה ולא נתקיים לא בעי שאלה כלל לחכם וכיון דמוסיף על דבריו הראשונים פליג ר"מ בנתייגע כל היום אבל בנזיר טמא דאיכא מגו טובא מודה ר"מ לחכמים וכ"נ מדברי ר"מ בפ"ט מה' נזירות דין י"ז דיש לחלק בין נזיר טמא לנזיר טהור לענין ב' עדים ע"ש ועמ"ש בחי' שם בכריתות בסוגיא הלזו ע"ש:
פרק ז
חלב ונותר וכו' עיין בכל זה בסוגיית הגמ' בכריתות די"ט ועיין מ"ש בחי' שם עש"ב:
והביא אפי' אחר יו"הכ ק' במ"ע אי בנודע לו קודם יו"הכ הא נ"ל בכריתות דכ"ה מקרא דוהתודה או מחטא שאין מכיר בו אלא הקב"ה ואי נודע לו לאחר יו"הכ נ"ל שם דכ"ו מהודע לו ולא מן והביא:
פרק יב
אדם זה המת וכו' עיין להק"א וק"ל דמכאן משמע דמת איקרי אדם ובפ"ק דכריתות ד"ו ע"ב אמר"י הסך בשמן המשחה למתים פטור דכתיב על בשר אדם לא ייסך וכיון דמת מת איקרי ולא אדם ע"ש ונ"ל במאי דאיתא התם הסך לכותי' פטור דלא איקרו אדם דכתיב אדם אתם ופריך והא כתיב ונפש אדם י"ו אלף ומשני ההוא לאפוקי בהמה הרי דכל היכא דכתיב בהמה קרי לגוים אדם אף דבפ"ע לא איקרי אדם וה"נ י"ל במת דכוותיה דנהי דלא איקרי אדם היכא דכתי' בהמה כגון הכא דכתיב בנבלת בהמה וכו' קרי ליה שפיר אדם ואפשר דגויים עצמן ה"ט דלא איקרו אדם משו' דבחייהן אקרו מתי' ומת לא איקרי אדם:
אילו נאמר קלות ולא נאמר וכו' הייתי אומ' חמורו' בקבועה נר' דהו"א חמורות בקבועה היינו מקרא דחטאת קבועה דכל דבר שזדונו כרת שגגתו חטאת ובקלות הוא דיצא מן הכלל לדונו בעולה ויורד ודלא כהק"א דליכא דלית ליה דיו דדיו דאורייתא כדאי' בפ"ב דקמא ועיין להתוס' בפ"ק דקידושין בשמעתא דבן בג בג ע"ש:
פרשתא יא
ר"א אומר מה חטאת אינה באה על הזדון וכו' או כלך לדרך זו וכו' ק"ל דהיכי יליף משאר אשמות דבאין על הזדון נימא מה להנך שכן אין בהם מיתה ולכך ניתן זדונן לכפרה משא"כ אשם מעילות דהוא במיתה לר"א כדקא' בצד ההשוואה דחטאת ולכך דין הוא שלא ינתן זדונו לכפר' ועיין במ"ש התוס' בפסחי' דל"ב ע"ב ובמהרש"א ז"ל שם ועיין בק"א בביאור כוונת התוס' ודוק:
פרק ד
יכול שאני מרבה את הדם וכו' ת"ל מקדשי ה'. ק"ק הא נ"ל מחד מתלתא קראי בסו"פ כל הבשר ואמאי אצטריך למעט את הדם מקדשי ה':
פרשתא נשבע אביו ולא הוא וכו' הוא ואביו מנין ת"ל אשר גזל וכו' עיין להק"א שפי' ד' חלוקות אלו נפקי מד' קראי דאשר גזל ואשר עשק וכו' ע"ש ומלבד דהדבר ק' ללא נשבע לא הוא ולא אביו למ"ל קרא עוד בה דבברייתא לעיל בסמוך דריש אשם וחומש מתרי קראי דאשר גזל ואשר עשק ותוך כ"ד חזר ודרש לאשם וחומש מחד קרא ע"כ נראה עיקר דמאי דאמר מנין הוא על החלוקה האחרונה וה"ק אין לי אלא לא נשבע לא הוא ולא אביו או נשבע אביו ולא הוא או נשבע הוא ולא אביו אבל נשבע הוא ואביו מנין ת"ל אשר מצא וכו' וכ"מ הגי' בדברי הראב"ד ז"ל הביאו הר"ב בש"מ שם בפ' הגוזל דגריס אבל נשבע הוא ואביו מנין וכו' ובהכי ניחא מה שהק' בש"מ שם בשם הרא"ש ז"ל אמאי אצט' קרא הא קי"ל אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וכן לאוקמתא דרבא דמוקי בשהיתה דסקיא של אביו מופקדת וכו' אמאי אצט' קרא ע"ש. ועפי"ה ניחא שפיר דעיקר קרא לנשבע הוא ואביו כדמוקי הגמרא שם והו"א דמחייב על שבועת אביו והוראת עצמו ומ"מ הראת לדעת דהרא"ש ז"ל מפרש לה כמו שכתב הק"א:
סליק פרשת ויקרא
פרשת צו
פרשתא ג
אותו שאין מושחין ב' כהנים גדולים ביום א' כ' הז"ר הטעם דאין עושין מצות חבילות חבילות ע"ש והוא תימא דדוקא כא' אבל ביום אחד בה וגדולה מזו אמרי' בפ"ק דסוטה ד"מ דבב' כהנים לא הוו חבילות ועוד דהתוס' כ' שם דהא דאין עושין מצות חבילות הוא מדרבנן:
פרק ה
מנין לכ"ג שמת ולא מינו וכו' כולה ולא מקצתה עיין פלוגתא דר' יוסי בן דוסתאי ורבנן בגמ' במנחות רנ"ב ומאי דאיבעיא לן בגמ' ובתר הכי אמרי' מאי הוי עלה וכו' וכ' הרשב"א בחי' כ"י הובאו דבריו בס' מנחה טהורה דהא דאמרי' מאי הוי עלה משום די"ל תנא ושייר ואף דק' מאי שייר דהאי שייר וכו' ע"ש. וק' דמאי קושיא דמאי שייר דהאי שייר נימא דמתניתין ר' יוסי בן דוסתאי ולא רבנן ושייר נמי הא מילתא דר' יוסי בן דוסתאי ובגמ' בתר הכי דאמרינן סתם מתני' כרבנן היינו דס"ל כאביי דהאי לאו שיורא הוא אבל לרב יוסי דהוי שיורא או הוי מתני' כר' יוסי בן דוסתאי דהא שייר תרי מילי וזה נ"ל כונת החזו"ן שהביא לעיל מזה בספר מנחה טהורה ול"ק מה שתמה עליו שם ע"ש:
פרק ז
פרשה ד
הוא קרב ואין תמורתו קריבה בגמ' בנזיר ר"יש נ"ל מרק קדשיך ופריך הגמרא הא נ"ל מהל"מ דכל שבחטאת מתה באשם רועה ומשני דאי עבר והקריב קאי בעשה ור"עק נ"ל מהוא דאשם הוא ופריך בגמרא ק"ל מהלכה ומשני אה"נ אלא קרא לכדר"ה אמר רב אשם שניתק וכו' והתוס' שם נתקשו הרבה בסוגיא זו ונדחקו בישובה עש"ב ונ"ל ליישב דמעיקרא ס"ד דר"עק לתמור' אשם ממש קאמר וע"ז פריך דת"ל מהל"מ ומשני קרא לגוונא דרב דהיינו דלא ניתק ועשה תמורה דס"ד דהוי תמורת עולה ודינא דרב דהוא גופיה פסול נ"ל מהוא דקדש קדשים הוא ותמורתו מאשם הוא והשתא ל"צ תו לשינוייא קמא בס' ר"יש אלא דקרא דרק נמי לכה"ג הוא דאתא ור"יש נ"ל מרק ור"עק נ"ל מהוא דאשם הוא ותנא דת"כ ס"ל איפכא דדינא דגופיה מהוא דאשם הוא ודינא דתמורתו מהוא דקדש קדשים הוא וכ"כ הק"א בס' תנא דת"כ וניחא הכל שפיר:
ריבה שוחטים הרבה אפי' גרים אפילו נשים אפי' עבדים משמע אע"ג דנ"ל להכשיר זר מקרא דוהקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מ"כ אצט' קרא דהכא להכשיר גרים נשים ועבדים אבל מברייתא דמייתי הגמ' בריש פ' כל הפסולים נר' דמהך קרא גופיה דוהקריבו נ"ל להכשיר גרים וכו' ע"ש:
פרק יא
ת"ל תהיינה אלו ב' עשרונים מלשון זה משמע דה"ק אלו ב' עשרונים ואין אחר ב' עשרונים וכפי' התוס' בפ' התודה אבל רש"י ז"ל פי' יו"ד דתהיינה יתירה לומר דעשרה הם והתוס' הק' א"כ ג"ש דתרומה תרומה דלעיל למ"ל הא כבר ידענו דיו"ד הם כתוב אחד ע"ש ונראה ליישב במ"ש הק"א בפסקא שאח"ז דהקישא דמצה לחמץ הוא למהות הסולת דאי לחלות כבר ידענו מג"ש דלעיל ע"ש וא"כ י"ל דאצטריך ג"ש דלעיל כי היכי דאייתר הקישא דמצה לחמץ למהות הסולת:
פרק יב
ביום זבחו יאכל מצוה לאכול ממנו ביום זבחו קשה לי מהא דאמרינן בפסחים דף פ"ט ע"א וניתי מותר הפסח וכו'. והשתא הא ממעט מצוה דיום ראשון שהרי משום ס' פסח אי נמי אלא בלילה וגדולה מזו אמרו שם משום לכתחילה דסמיכה וכו' ע"ש וי"ל כיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום שעבר א"כ ליל ט"ו נגרר אחר יום זביחה וכשיאכל ליל ט"ו מקיים המצוה דיום זביחה ומ"מ נר' דבשלמים דא"נ ליל ג' וא"כ כאן גילה לנו קרא דליל ב' נגרר אחר יום ב' דאל"כ יום ב' נשאר בלא לילה וכ"נ מפשטא דברייתא בפיסקא שאח"ז ע"ש להק"א ובהכי י"ל פירש"י שם דפ"ח ע"ב גבי שכח מה אמ"ל רבו ועיין להח"א ולהשע"ה בה' ק"פ:
ת"ל עד יום וכו' מ"ש הק"א ובהכי ניחא מאי דנתקשה להו לעיל וכו' והיא קו' התוס' בפסחי' דע"א ע"ב ע"ש הוא תימה דא"כ מאי פריך הגמ' שם על דכ' אלא טעמא דכתיב ראשית וכו' מי איכא מידי דאילו בשר וכו' והשתא כיון דס"ד דאימורי לא עדיפי מבשר מאי פריך כמו דמפ' בקרא דלא ילין מן הבשר דמאי דכתיב בקר הוא לילו עמו ה"נ מפ' לקרא דלא ילין חלב חגי דבקר הוא לילו עמו:
זה בנה אב לכל הנשרפין וכו' כ' הק"א מדכתיב אש דיתירה היא ועיין בפסחים דע"ה ע"א:
דיו לבא מן הדין להיות כנדון מכאן מבואר דאמרי' דיו אף בבנין אב והתוס' בפ"ק דפסחים די"ח ע"ב כ' דלא אמרי' דיו במה מצינו ע"ש מיהו היינו דיו אסוף דינא דבבנין אב אין אנו מזכירין סוף דינא אבל דיו בתחילת דינא אמרי' שפיר כדהכא:
הנפש ולא צבור וכו' נר' דבא למעט פר העלם דבר של צבור דאינו בא על הפיגול בהוראת ב"ד ועיין להז"ר לקמן ספ"ד:
פרק יג
מרבה את הלן ואת היוצא בסו"פ דם שחיטה פריך הגמר' למ"ד בקדשים אין אחע"א נמי כל חלב לה' מאי עביד ליה ופירש"י אבל קרא דאשר לה' אצטריך ללן ויוצא ולא דריש ליה ר"ש לאימורין ע"ש ור"ל דלן ויוצא אחר שנטמא האדם טומאת הגוף דאיסור טומאה קדים וכ"הג אמרי' בפרק השוחט והמעלה דאל"ה אכתי אין אחע"א מיהו ק' לר"ש למ"ל כל הני קראי דת"כ הא לפני זריקת דמים ופיגול ונותר ידעי' ליה דפטור דאין אחע"א דאיסור קדש קדים כל זמן שלא נזרק הדם כהלכתו ולן ויוצא שפיר ידעי' ליה דהא איסור טומאה קדים מיהו הא ל"ק דסמיכות דקראי אצט' לכדדרשי' בפסחים דצ"ה ע"ב ע"ש וכיון דכתיבי סמיכות דקראי הוה דרשי' הנאכל לטהורין וממעטי' הלן ויוצא ולכך אצט' אשר לה' אך ק' במ"ש התוס' שם בכריתות דהא אצטריך קרא ללן ויוצא ותי' דשקולין הם ויבואו שניהם ע"ש. והוא תימה דמאן שקלינהו נימא דקרא ללן ויוצא דאיסור טומאה קדים אבל אימורין מנ"ל למי' דאתא קרא לגלויי בקדשים דאחע"א נימא כס' ר"ש וצ"ל דהתוס' מפ' דמאי דאמרי' בקדשים גלי קרא היינו מקרא דכל חלב והגמ' ה"ק בקדשים גלי דאחע"א ולא תוקמא לההיא מתני' בכוליא בחלב ומאי דאמר ר"ש דאוכל נבילה ביו"הכ היינו בנתנבלה קודם יו"הכ אלא עיקר התי' הוא דבקדשים גלי שהרי טומאה על חלב ועולין קל על חמיר וקתני ברייתא דחייל וע"כ מקראי אחריני דאחע"א בקדשים וכ"ת ההיא דלא כר"ש הרי רבי דריש כל חלב וע"ש בפירש"י בד"ה תדע וכו' ע"ש וניחא בזה מ"ש התוס' במנחות דכ"ה שהק' אמאי אצט' קרא דאשר לה' הא נ"ל במעילה וכו' ע"ש. אך התוס' בפסחים דכ"ד ע"ב תי' בשם הר"ש דאצט' קרא לאחע"א וע"ז ק' דנימא קרא ללן ויוצא ול"ל שקולין לדברי הר"ש ועמ"ש שם בכריתות בשם ה' אור חדש:
פרק יד
טומאתו טומאתו לג"ש רש"י ז"ל בזבחים דמ"ג פי' דיליף טומאתו דאכיל' קדשים מטומאתו דביאת מקדש אבל התוס' מפ' מטומאתו דאכילת קדשים. גופיה ע"ש ונ"ל להביא ראיה לפי' התוס' מגמ' דמכות די"ד ע"ב דקאמר בשלמא ר"ל לא אמר כר"י ג"ש לא גמיר והשתא תק"ל לר"ל מברייתא הלזו דגמרי ג"ש הלזו ואפי' הנך תנאי דלקמן י"ל דגמירי אלא דקאמרי דלהאי מילתא א"צ ג"ש ולפי' התוס' ניחא דג"ש זו נתקבלה בהרבה מקומות וג"ש אחרת היא:
פרק טו
למה נאמרו קלות וכו' ק"ק נימא דאי כ' קלות הו"א קלות במגע אבל במשא לא כדדרשי' מאשר תגע אבל חמורות אפי' במשא וי"ל דכיון דאי כ' קלות לא הוה ידעי' דחמורות בכרת אלא מק"ו מקלות ואמרי' דיו ואינן אלא במגע כמו קלות:
רבי ישמעאל אומר מה שלמים וכו' והיא סברת ר"ש במתני' בפ"ד דזבחים ובגמ' שם א"ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף אפי' לרבנן פטור וא"ד מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר אפי' לר"ש חייב וא"ד בין בזו ובין בזו מחלוק 'והר"מ בהל' פסולי המוקדשין פ' בטומאת הגוף פטור והראב"ד השיג עליו דזו ס' ר"ש והול"ל כרבנן דרבים נינהו ע"ש. ונראה כיון דר' ישמעאל ור"ש בחד שיטתא הו"ל רבים נגד סתם משנה כיון די"ל סתם משנה ר"מ ולא תנן לה בלשון חכמים ודאי רבים מפורשים עדיפי. אך אכתי ק' דהו"ל למיפסק כרבא דאמר התם מסתברא כמ"ד כין בזו בין בזו מחלוקת והר"מ חילק ביניהם וכבר עמד בזה מרן בכ"מ ומ"ש לתרץ כיון דאליבא דרבא צ"ל פיסולא בעלמא וקי"ל דאורייתא היא פ' כמ"ד מחלוקת בטומאת בשר וכרבנן ע"ש והם דברים תמוהים דכמו דלרבא צ"ל אליבא דר"ש פיסולא בעלמא ואליבא דרבנן א"צ כמו כן אליבא דמ"ד מחלוקת בטומאת בשר דפ' כוותיה הר"מ ז"ל צ"ל אליבא דר"ש פיסולא בעלמא כיון דמחלוק' בטומאת בשר ור"ש פוטר:
בני ישראל מוזהרין על החלב ואין הגוים וכו' ומה אבד מ"ה וכו' אף דסתם ספרא ר"י ברייתא הלזו ע"כ דלא כר"י דס"ל בחולי' דק"ב אבר מ"ה נוהג בטמאי' משא"כ בחלב וגם כרבנן דהתם לא אתיא דס"ל נוהג בחיה ועוף וחלב א"נ בחיה ועוף וע"כ לא אתיא אלא כר"מ דס"ל א"נ אלא בבהמה טהורה בלבד:
כל חלב שור וכו' פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה עיין בכריתות ד"ד דלאוקמתא קמייתא אתייא ברייתא הלזו כרבנן דהתם ולאוקמתא ברייתא אתייא דלא כמאן עיין שם:
פרק טז
מנין שאם היה טמא בשעת זריקה מבואר בפ' ט"י דרבנן ס"ל דדוקא טמא בשעת זריקה אבל על שעת הקטרה לא איכפת לן וסיפא דקרא דואת החלב אתא למודה בהקטרה בדר"ש אבל אבא שאול ס"ל דבעינן טהור גם בשעת הקטרה ודרשא דר"ש מקרא דכל בני אהרן כמ"ש הח"ן שם לדעת הר"מ ע"ש ור"ש דריש בפ' הזרוע והביאו רש"י שם בפ' ט"י דכוליה קרא למודה בעבודה ואם כן נר' דר"ש פליג אתרוויהו וס"ל דלא בעי' טהור גם בשעת זריקה ולפ"ז הגמ' שם בפ' ט"י הול"ל נמי מתני' דלא כר"ש אלא דנקט אבא שאול לרבותא דאפילו כאבא שאול לא אתיא ועיין ברש"י בפ' הזרוע שכ' דהולכה בכלל המקריב והיינו למ"ד בפ"ק דזבחים דהולכה פסולה בזר גם לר"ש ע"ש אלא דק"ק דא"כ לרבנן ואב"ש דדרשי לקרא דבעינן טהור בשעת זריקה אמאי לא קפדי גם אהולכה:
פרשתא דמלואים
וסמכו אהרן ובניו וכו' והלא אין סמיכה אלא בבעלי' וכו' פי' דכיון להוכיח עוד דלאו בחטאת דצבור דאי בחטאת של צבור ע"כ דההיקש בא לאקושי חטאת יחיד שיהיו כהנים סומכים דאי לחטאת כהנים גופייהו לא איצטרי' דבכ"מ הבעלים סומכין וזה ליתא דחטאו' היחיד הבעלים סומכין ולא כהנים אלא ע"כ דההיקש לאקושי חטאות צבור ופר דכתי' כאן הוא דכהנים והק"א קיצר ומ"ש דקרבנות צבור דהכא היינו פר העלם וכולי אע"ג דפר העל' כתי' סמיכ' בזקני' וסמכו זקני העד' דגם כהנים סומכין מהיקשא דהבא והז"ר כ' דמגמרא דמנחות דצ"ב מוכח דאין לומר זקנים וכהנים סומכין בפר העלם עיין שם ואיני רואה שים הוכחה משם דאי מדקאמר ר"ש בשעיר המשתלח דק"צ הוא דבעלים סומכין ואינו נכלל בהילכתא דגמירי ב' סמיכות בצבור וא"א נימא דגם זקנים סומכין הא ליתא דכיון דבשעיר המשתלח לא כתיב בקרא אלא סמיכת אהרן מנ"ל דסמכי זקנים הא י"ל הא דגמירי ב' סמיכות היינו פר העלם ושעיר עכו"ם ואין לו' דא"כ מאי פריך ר"ש לר"י נימא דס"ל לר"י דההוא קרא דשעיר נשיא דמרבה איהו מניה שם שעירי עכו"ם נימא לר"י מרבה שעיר המשתלח והוו שניהם סומכין זקנים וכהנים הא נמי ליתא דר"י שם מרבה מקרא דשעיר נשיא ושפיר מקשה ליה ר"ש ועוד דא"כ לא ליכתוב סמיכת אהרן בשעיר המשתלח ואנן ידעי' מהיקשא דהכא דהא ק"צ הוא אלא ע"כ דקרא למעט סמיכת זקנים אתא דלגופיה לא אצטריך ובהכי ניחא דלא תקשה באמת אמאי אצטריך קרא דשעיר המשתלח נילף מהיקשא דהכא לר"ש ועפי"ה ניחא דקרא למעט סמיכ' זקנים ולאשמועי' דאינו נכלל בכלל ההלכה דגמירי ב' סמיכות בצבור באופן דליכא שום הוכחה משם אלא דלפ"ז בכל קרבנות צבור נימא הכי דאע"ג דגמירי ב' סמיכות בצבור היינו לסמיכת זקנים שהרי לר"ש שעיר המשתלח אינו בכלל הב' סמיכות דההלכה וגלי ביה קרא דסמכי כהנים ה"נ נימא בכל ק"צ דבעי סמיכה בכהנים מהיקשא דהכא ולא הוה צריך הק"א לאוקומא בפר העלם איברא דהר"מ בפ"ג מה' מע"הק כשהביא ד"ז דשתי סמיכות דוקא בצבור לא כ' דבעי סמיכה בכהנים ואני תמיה ע"ז הא מהקשר דהכא נילף דבעי סמיכה בכהנים וכמו שעיר המשתלח לר"ש ועוד בברייתא גופה ק' דנוקי דהיקשא לחטאת יחיד דבעי סמיכת כהנים מלבד הבעלים ומכח זה נ"ל עיקר כמ"ש הז"ר דהיקשא דהכא לשאר קרבנות צבור דזמן מלואים הוא דאתא וכן בדין דדורות משעה לא ילפי' אפי' בהיקשא כיון דאיכא לאוקומיה היקשא בזמן מלואים:
פרישת שמיני
פיסקא ל
הא לא נכנס אלא ללמדו מעשה הקטרת הק' הרא"ם ז"ל אמאי לא מקטרת של שבעת ימי המלואים וכ' ה' נחלת יעקב דבשבעת ימי המלואי' לא הקטירו קטורת משום דאין מקטירין קטורת של שחר אלא אחר הטבת הנרות וכיון דלא היה הדלקת הנרות משום דהיו מפרקין את המשכן ליכא הטבה וכיון דלא הקטירו בבקר לא הקטירו בין הערבים משום דקטורת חדא מילתא היא כמ"ש התוס' בפ' התכלת ד"ן ע"א ע"ש. ותימה דלא כ' התוס' כן אלא לר"ש דס"ל אם לא הקטירו בבקר יקטירו מנה שלם בערב אבל לרבנן דס"ל יקטירו פרס לבד בערב וכ"פ הר"מ ז"ל בחיבורו לית להו דחדא מילתא היא אלא אם לא הקטירו בבקר יקטירו פרס בערב ונר' דכוונתו כיון דר"ש ס"ל חדא מילתא ורבנן לא מצינו דאפליגו אדר"ש אלא באם היו שוגגין או מזידין אבל אם היו פטורין כיון דיומא גופיה לאו בר חיובא הוא לא יקטירו בערב דעיקר חיובא דקטורת הוא מנה שלם. ובזה ניחא גם מה שהק' ע"ד הנח"י הז"ר עיין שם מיהו מדאמרינן שם בגמרא מסתברא כמ"ד בקטורת של בין הערבים נראה דאין לחלק בכך:
פרשה א
חקת עולם לדורותיכם לרבות היציקו' והבלילות וכו' הנך עבודות ל"מ זר עליהם מיתה ובגמ' בזבחים די"ח מוכח בהדיא דשתויי יין ילפינן ממחוסר בגדים להא מילתא בג"ש ואין לו' דהכא בג"ש קאמר דאכתי לא מיתוקם ג"ש עד סיפא ע"כ נר' דלא גרסי' להאי בבא לפום גמרין או דגרסינן לה בסיפא ומג"ש קאמרי':
פרשה ב
משמע מצייא מיד משמע וכו' מ"ש הק"א שהפסוקים סותרין לא ידעתי מקום לסתירה זו דקרא דכירק עשב בב"נ כתיב דבהמה טמאה מותרת להם וקרא דהכא בישראל כתיב:
אך בשר בנפשו וכו' הכא דבישראל עסיקנן הול"ל קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר דהוא אזהרה דאמ"ה כדאי' בחולין דק"ב ע"ב אלא משום דאפילו לא נכתב קרא דלא תאכל הנפש הוה ידעי' אזהרה לישראל מאך בשר בנפשו אבל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ לא חש לדקדק:
מנין לרבות את הכלאים ת"ל חיה ובהמה ק' דבגמ' בחולין דקט"ו פריך כלאי בהמה מנ"ל דשריין ול"מ מל"ת כל תועבה ע"ש. ומאי פריך הא קרא רבי להתירה מחיה ובהמה לפמ"ש התוס' לחד תי' דאחר דגלי בטריפה דאין חילוק ילפי' לכל מילי אמאי איצטריך קרא דחיה ובהמה ואמאי לא נ"ל מדאסר רחמנא לגבוה ועיין להז"ר:
בן ט' חי דחולין וכו' אבל בקדשים צריך ח' ימים וכ"כ הק"א ומכאן יש להוכיח מה שנסתפק המש"ל בפ"ג מה' איסורי מזבח אי בכלו חדשיו בעינן נמי ח' ימים ע"ש דמכאן באר"ה דבעינן שמנה ימים אפילו כלו לו חדשיו:
פרק ג
יכול אפילו יצתה מקצתה וכו' כ' הק"ס דחיישי' שמא יצא רובו או ראשו ע"ש והוא היפך הגמ' בר"פ בהמה המקשה שהביא הק"א סמוך ונראה דמשם באר"ה דבמקצתה לא חיישי' לרובו אלא לראשו וכמ"ש בהדיא הק"א גופיה הן אמת דרש"י בפ"ק דב"ק די"א כ' דחיישינן לרובו במקצתה וע"ש בחידושי מה שכתבתי לישב דברי רש"י ז"ל ומ"מ דברי הק"א צ"ע:
פרשה ד
אמ"ה שאסור לב"נ וכו' ק"ל למ"ש הר"מ בה' מלכים פ"ט דב"נ מוזהרין גם על בשר מ"ה נימא בשר מ"ה יוכיח דאסור לב"נ ואינו מטמא לקמן מקרא וי"ל:
פרק ו
וזה לכם הטמא למד על דם השרץ וכו' ולקמן נ"ל מהטמאים דמצטרפי וכן איתא במס' מעילה די"ז ע"ש וק"ל דבפ"ק דכריתות ד"ג תניא וזה לכם הטמא למד על דם השרץ ובשרו שמצטרפים והשתא מנ"ל צירוף נימא דאתא קרא לטומאה גופא ול"ל דלההוא תנא נ"ל טומאה מהטמאים דקרא קמא דהוא קרא. דוזה לכם הטמא הול"ל לטומאה וקרא דבתריה דהטמאים לצרוף ונ"ל דהנה במס' עריות בפ"ה תנן דם נבילות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין ע"ש ולב"ש דמטהרין אצט' קרא לדם השרץ דמטמא דלא נילף מבהמה בדתניא הכא וברייתא הלזו אתיא כב"ש אבל ב"ה דמטמאין בבהמה לא אצט' קרא בשרץ וע"כ דאתא לצרוף והיינו ברייתא דכריתות. ובהכי ניחא מאי דק' היכי. דרשינן להטמאים לדם השרץ הא אצט' קרא לצירן כדאי' בחולין דקי"א ובכ"מ ועפי"ה ניחא דההיא ברייתא דדרשי' לצירן אתיא. כב"ה דאייתר ליה הטמאים אבל לב"ש אפי' ציר שרצים מדרבנן ועיין להתוס' בפ' אין מעמידין דף ע"ש מיהו כל זה אי מפרשי' למאי דאמרי' הכא לא עשה דמו כבשרו דהיינו ר"ל דדם נבילות טהור וכ"נ מדברי הז"ר שכ' דהיינו מדתנן בפ"ח דעדיות העיר ר"י על דם נבילות שהוא טהור ע"ש ועיין להתי"ט שם אבל הק"א פי' דהאי דקתני לא עשה דמו כבשרו דר"ל דדמו ברביעי' ובשרו בכזית ע"ש. ודע דמצאתי במד"ר פ' חיי שרה פ' ס' דם השרץ דמטמא דשב"י אומר טמא הטמא ר"א בר' יוסי זה וזה ועיין להתוס' במעילה שם ובפירש"י ע"ש:
פרשתא ח
אמרו לו אין משקין יוצאין לא מידי עופות וכו' הראב"ד ז"ל בפ"ב מה' ט"א דין י"ד הוכיח מברייתא הלזו דאוכל מקבל טומאה כל זמן שראוי לאכול לכלב והיה מתחילה ראוי לאדם דלא כהר"מ דפ' שם דאם נפסל מלאכול אדם אינו מקבל טומאה אף על פי שראוי לכלב דהא רבנן ס"ל דמקבל טומאה ועיין להמש"ל שם ולה' ק"א ע"ש והנה בפסחים דמ"ה ע"ב אמרינן הפת שעפשה וכו' ר"נ אומר אינה מטמאה והא דתנן כלל אמרו וכו' דלא כר"ן ע"ש וק' לדעת. הר"מ נוקמא כר"ן ור"ן איירי לאחותי ליה טומאה ועיין בחי' בפסחים שם מ"ש בקושי' זו ולעת עתה חשבתי דרכי לישב באופן אחר דהנה בפסחים דט"ו ע"ב אמרי' מחלוקת בו' אבל בז' ד"ה שורפין לימא מסייע ליה הפת שעפשה וכו' ש"ה דעפרא וכו' ע"ש וראיתי להצל"ח שם שהק' לדעת הר"מ מאי רבותא דנשרפת שם הטמאה גם מאי מסייע ליה לר"י מניה שאני התם דלא מקבלה טומאה ותי' דהמסייע ס"ד דמקבלת טומאה ושני ליה ש"ה דעפרא בעלמא ולא מקבלת טומאה והיא גופה קמ"ל וכו' ע"ש לפ"ז לפום מאי דדחי ש"ה דעפרא וכו' רבנן ס"ל דלא מקבלה טומאה ומאי דקתני ומטמאה וכו' היינו אם קיבלה כבר טומאה מטמאה וא"כ מתני' דכלל אמרו בטהרות ע"כ דלא כר"ן באופן דמאי דאוקמ' דלא כר"ן הוא לפום מאי דדחי ש"ה דעפרא וכו' אבל לפי מאי דקי"ל דבז' שורפין ברייתא אתיא כפשטא כס' המסייע דמקבלת טומאה ומתני' דטהרות כר"ן ושינויא דכריתות דכ"ב הוא אליבא דר"ן ופ' כר"ן ורבנן דר"א דברייתא הלזו כת"ק דר"ן:
פרק יב
ואין מטמא לדמן וחלבן וכו' כ' הק"א כדאי' בפ' דם שחיטה משום דם לוקה משום שרץ אינו לוקה ע"ש ונהפוך הוא דבגמ' שם דכ"א ע"ב אי' משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה דדם שרצים ל"מ משום דם כדאיתא התם לכ"נ דהכא לענין פיסול גויה קאמר כמו רישא דבהני שרצים דפסלי גויה דוקא בשרן אבל דמן וחלבן לא פסלי גויה:
פרשת תזריע
יכול בין כנוסין בין מפוזרין וכו' לפי' הק"א דלענין השלמה איירי ק' דמהיכא תיסק אדעתין דישלים טומאה א' הא אפי' כי מדמית לטומאה כדאי' בבבא הקודמת לזה לעולם אינו משלים לימי טומאה הא' ועיין מה שפי' הז"ר ופי' תימה דביולדת לא בעינן ז' נקיים לכ"נ דה"ק יכול אפי' מפוזרין דישלים לז"נ קמ"ל היקשא דהוקש לנדה דלא בעי' ז"נ כמו נדה:.
ואין עולה ימי ספירה מתוכן עיין להתוס' בנדה דל"ז דכ' דמ"ש בגמ' ע"ב היקשא וכתוב היינו משום דלא אתא היקשא אלא להאי מילתא ע"ש ותימה דהא איצט' דלא תימה בין כנוסין בין מפוזרין כדאי' בבבא הקודמת לזה וגם לכמה דברים עיין להרא"ם ז"ל:
פרק א
ערלתו ודאי ולא ערלתו ס' וכו' התוס' בפ' ר"א דמילה כ' דלא אצט' קרא אלא לאנדרוגינוס ונולד כשהוא מהול ואיכא תרי קראי למעט תרווייהו וכו' ע"ש ומבואר בדבריהם דהוקש"ל אמאי אצט' קרא למיסר ספיקא וכדפריך הגמר' בכ"מ אצט' קרא למיסר ספיקא ומדברי הק"ה נראה שהבין דהוק"ל היכי ממעט ד' ספיקות ממיעוט אחד ע"ש ואינו כן ומ"מ דבריו ניתנו ליאמר לתרץ אנדרוגינוס ונולד כשהוא מהול מחד קרא ואין צריך לדחוק כדברי התוס':
בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה עיין בפ' אלו הן הלוקין די"ד ע"ב פלוגתא דר"י ור"ל ובכל הסוגיא שם ע"ש ותראה דברייתא הלזו דלא כר"י ודלא כר"ל וע"ש בתוס' ודו"ק:
פרק ב
תשב להביא קשתה וכו' התוס' בנדה דל"ח ע"ב כ' משם הר"מ דר"א לא מטמא אלא משום נדה והגמ' לרבנן הוא דפריך ואח"כ כ' וא"ת לרבנן כי ילפי' בק"ו אמאי מטהרין אף מנדה וכולי וי"ל דכי עבדינן ק"ו ומטהרין אף מנדה מוקמינן דמיה לדרשא וכו' ע"ש ור"ל דהיינו קודם שהשיב להם ר"א דגם בק"ו איכא דיו א"כ הק"ו גלי דדמיה לדרשא אחריתי ואין צריך לתשב אבל בתר דפרכינהו ר"א דגם בק"ו הב' איכא דיו צרי' לתשב לגלויי דדמיה לדרש' אחריתי והגמ' דפרי' ומשני לרבנן היינו אחר דפרכינהו ר"א וע"ש במהרש"א ז"ל:
תור או בן יונה או זה או זה עיין בגמרא ר"פ ד' מחוסרי כפרה דאמרינן השתא לעוף אתרבי לעולת בהמה מבעיא וע"ש בתוס':
פרק ד
בן עזאי אומר אחר הראשונה וכו' עיין להק"א ועיין להתוס' בפסחי' דמ"ג רע"ב שכ' דאורחיה דקרא סיפיה מפרש לרישיה ע"ש ונראה פלוגתייהו דבן עזאי ורבנן אי אמרי' אורחיה דקרא סיפיה מפ' לרישיה:
פרשת נגעים
פרק א
מנין לרבות בע"מ ת"ל מבניו לקמן בפ' אמור מרבי מבני אהרן אף בע"מ וכ' הק"א שם והרא"ם ז"ל דה"ק כיון דליכא מיעוטא מרבי' להו ממילא ועיקר קרא דבני אהרן למעוטי נשים דאל"ה קשיא ההוא דר"פ ויקרא ע"ש ותמהני דמברייתא הלזו מבואר דמרבי' בע"מ מבניו ולכאורה י"ל דה"נ עיקר קרא למעוטי נשים דבודאי נשים ליתנהו בראית נגעים וכ"מ מגמ' ריש ערכין דלא מוקמי' הכל כשרים לראות את הנגעים לרבות אשה מיהו הא ליתא דאשה ממעטי' לה מהיקש' דנגעי' לריבוי' כדלקמן וע"כ עיק' קרא דבניו לרבות בע"מ וראיתי להז"ר כאן שכ' לישב ברייתא הלזו עם ההיא דפ' ויקרא דמשמעות מבניו לאו כמשמעות בני אהרן ע"כ ובהכי יתיישב דברי הק"א ועיין להז"ר לעיל בפ' ויקרא:
אפילו שוטה מדברי הק"א מתבאר דכהן שוטה א"צ לראות כלל אלא באמירה די ואין נראה כן מדברי רש"י והתוס' ריש ערכין אלא דבעי' שיראה גם הכהן ע"ש ועיין להר"מ ברפ"ט מה' ט"צ ומ"ש שם מרן בכ"מ במאי דנקט הגמ' מסברו ליה וסבר ע"ש י"ל דס"ל כפי' ב' שכ' התוס' שם דמסברו ליה וסבר אישראל דקאי גביה והיינו ישראל חכם שהזכיר הר"מ ז"ל:
פרק ב
וראו כולו כאחת וכו' מכאן אמרו וכו' הא דכ"ד ראשי איברים וכו' מתני' היא בפ"ו דנגעים ופ' הר"מ בפ"ג מה' ט"צ וכ' הטעם משום דכאשר יש מחיה בראשי איברים יתחלק הנגע ולא יהא נראה כאחת ע"ש והשיג עליו הראב"ד ז"ל ופי' דהטעם משום דבראשי איברים ליכא כגריס ומחיה דנקט ל"ד ע"ש. ולפי' הר"מ ניחא שפיר ברייתא הלזו דמפיק לה מוראהו דבעי' כאחת אבל לפי' הראב"ד ק' דהא הטעם משום דליכא שיעור טומאה ואין ענינו לראהו כאחת ונר' דלפי' הראב"ד צ"ל דאיירי דאיכא כגריס אי מצרפת לצדדי הראשי איברים אלא כיון דהצדדין אין מצט' משום דאין נראין כאחת ובראש האבר ממש ליכא כגריס לכך מטהר ליה וש"מ לפ"ז דלא בעי' שיראה כל הנגע בכללו כאחת ואין קפידה אלא שיראה שיעור כגריס כאחת אף אם הנגע הוא גדול הרבה ואכתי ק' לפי' הראב"ד כיון דמחיה ל"ד אמאי אצט' קרא דוראהו הא כבר נ"ל בריש פרקין מבעור הבשר שיהא רואה כל הבשר כולו כאחת ולפי' הר"מ ניחא דלעיל על גוף הנגע אבל הכא מצד המחיה הוא דאינו נראה כאחת:
רא"א כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וכו' הק' הק"א היכי מטמא ליה משום נגע אחר הא תניא לעיל אין מחליטין את המוסגר וכו' ותי' דשאני הכא דמן התורה טהור ע"ש ובגמ' שם אבעיא להו יטהר תנן או ויטהר תנן ע"ש ולפי הצד דיטהר תנן לק"מ קושי' הק"א דהא טהור משעה שנולד נגע אחר דעדיין לא ראהו הכהן כדמשמע מהנפקא מינה דעביד בגמ' שם ע"ש בפירש"י ז"ל וא"כ בשעה שרואהו כבר טהור הוא אבל לצד דויטהר תנן צ"ל כדברי הק"א ומכאן יש להוכיח ספיקו דהמש"ל בפ"ז מה' תרומות בתרומה טמאה בטומאה דרבנן אי קרינן בה מחוללת מן התורה ע"ש דאי איתא דקרי ביה מחוללת מ"התו ה"נ אף דקנסא הוא קרי' ביה טמא הוא מן התורה ואין מחליטין את המוסגר ובגמ' גופא ק"ל אמאי לא עביד נ"מ לתשמיש המטה דמוחלט מותר ומוסגר אסור כמ"ש הר"מ בפי' מה' ט"צ ע"ש ואיידי דהיה מוסגר ועתה רוצה להחליטו משום נגע אחר דמחיה וכיוצא דאי יטהר תנן מותר בתשמיש המטה ואי ויטהר ל"ת אסור ולזה י"ל דהגמ' כאן ס"ל דגם מוחלט אסור דפלוגתא היא במ"ק כמ"ש מרן בכ"מ שם אבל ק' אמאי לא עביד נ"מ לענין פריעה ופרימה דמוחלט פורע ופורם ומוסגר אינו פורע ופורם כדאי' בריש כלים ואיירי שהיה מוחלט משום נגע ראשון ועתה רוצה להסגיר משום נגע ב' וע"ש בתוס':
פרשה ב
פרק ב
וטהרו הכהן מספחת אע"פ שלא נשתנו מראה וכו' מכאן ק' למ"ש רש"י בחומש דעמד בעיניה בשבוע ב' טמא וכן ק' מכמה ברייתות דלעיל וכבר עמד ע"ז הק"א ע"ש ונ"ל דזה תלוי בפלוגתא דר"י וחכמים דר"י מוקי מיעוטא דהיא להלכה וחזרה ורבויא דמספחת ללא נשתנו מראה ולרבנן מוקי רבויא דמספחת להלכה וחזרה וא"כ לא אייתר להו קרא לדרשא דאף על פי שלא נשתנו מראה וממילא עמד בעיניה טמא דהא כתיב והנה כהה ובהכי ניצול רש"י ז"ל מכל מה שהק' עליו הרא"ם ז"ל והק"א לעיל:
וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב בגמ' בפסחים דה"ז אמרי' מצורע אין מטמא מ"ומ וע"ש בפירש"י והתוס' שם הק' מדתניא איתקש מצורע לזב למעינותיו וכ' לאו פרכא היא דלמחנותם נמי איתקש ע"ש ור"ל וא"כ ר"ש אמאי נקט ק"ו טפי הו"ל למנקט היקשא אלא ע"כ דר"ש ל"ל היקשא ומ"ש וא"כ לא פריך דעומד בב' שהרי מפשה בב' הוא דילפי' ליה אלא ע"כ דלא אצטריך הילפותא לעומד בב' אלא לנותן לו שבוע ומ"מ סדר הכתובים קשים להולמן לפ"ד רז"ל דמדוע התחיל בחוזר בב' ולא גמר משפטו והפסיק כינו ובין משפטו בדין פשה בב' ונ"ל לישב דהנה בסיפא דברייתא הלזו דרשי' קרא יתירה דגבי חוזר בב' אחרי הקצות ואחרי הטוח דלא אצט' כיון דכתיב אחר חלץ אלא דאתא לחזר בג' והשתא א"ש דה"ק קרא אם חזר בב' אחר חלץ בפשה בא' וג"כ אם חזר אחרי הטוח בפשה בב' דהיינו קרא דובא הכהן דמוקמי' ליה בפשה בב' או אם חזר בשנים אלו דהיינו חזר אחר פשה דא' ואחר פשה דב' אז ונתץ את הבית ובדין הוא דלכתוב נמי עומד בב' כאן גבי פשה בב' אלא משום דבעי דליכתביה באפי נפשיה כי היכי דליכתו' עליה אחר הטוח ולא כתי' חולץ וקוצה לאשמועי' דבהזכרת חדא מנייהו סגי כי היכי דלאייתר אחרי הקצות ואחרי הטוח דכתיב גבי חוזר בב' לדרוש אותו דקאי אחוזר בג' דממאי דלא כתיב שלשתן בעומד בב' הוא דשמעי' האי דרשא: