אור ברסלב
משמרות כהונה חלק ג חידושי מכילתא

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

חידושי מכילתא

מסכת גרים

פרשת בא

פרשה ב

ר"נ ור"י אומרים אף לשכירות בתים וכו' מ"ש השב"י די"ל דת"ק מודה לדינא דשכירות בתים מניסן אלא דבהפסקה לא קמיירי ע"ש ק' דא"כ אמאי לא אמרי' ור"י אף לעיבורים כיון דמוספי שכירות אע"ג דלא פליגי אלא ע"כ דפליגי בשכירות בתים ולא מוספי אלא מילתא דפליגי בה או דשכירות בתים מקרי התחלה כיון דבניסן חוזרת לבעליה כמ"ש ה' טורי אבן שם ור"ן ור"י בהפסקה לא קמיירו:

פרשה ג

בסופו ת"ל דברו אל כל עדת וכו' פי' דמדסמיך ליה דברו דעל משה ואהרן קאי דהם מומחין שאין כמותם וכמו דרשא דפ' ראהו ב"ד ול"ק מה שהק' השב"י:

פרשה ד

דביד ולקיחה בעשרה וכו' כ' הז"ר דהא דכתיב בעשור היינו שלא לאחר יותר מבעשור ותמה ע"ד השב"י דהא נ"ל לקמן מק"ו דגם אחר עשור כשר ללקיחה ע"ש ויש מי שתי' דלקמן מיירי למסקנא דלקיחה בעשור וליכא שים מיעוטא אבל השתא לפי הס"ד דלקיחה מר"ח ע"כ מאי דכתיב בעשור הוא למעט שלא יאחר ולאפוקי מק"ו וליתא דאדרבה כדי לאוקומי הק"ו נוקי לדבור לבד בר"ח ומקח בעשור דוקא כיון דמסתבר דכשר אחר עשור יותר מבעשור מכח הק"ו ולא הוה איצט' קרא אחרינא לאשמועי' דדבור בר"ח ולקיחה בעשור וכדאמרינן בעלמא אהני ק"ו ואהני קרא:

לקיחה בעשירי ושחיטה בי"ד לקיחה בי"ד מנין

אמרת ק"ו וכו' ה' הלכות יו"ט דכ"ח ע"א הק' דבשבת דקל"ב אצט' תרי קראי גבי מילה חד למעוטי שביעי וחד למעוטי ח' והכא דליכא אלא חד קרא נימא דלא אתי אלא למעוטי תשיעי ואמאי איצט' הק"ו ע"ש וא"ל דשאני הכא דמהאי קראי ילפינן ב' דברים מקח וביקור וכיון דביקור בעי ד' ימים דמתחיל בעשירי ולא אח"כ גם מקח כן הוא ועיין פירש"י בפסחים דצ"ו גבי ביקור ע"ש להכי איצט' ק"ו ומה שהק' עוד אברייתא דמכילתין בפ' משפטים גבי ביום הח' תתנו לי דאיצט' ק"ו לרבות אחר ח' יע"ש י"ל דהתם ע"כ למעט אחר ח' אתא דקודם ח' משבעת ימים יהיה עם אמו:

ודע דבגמ' דפסחי' שם ממעטי' פסח דורות ממקח ומדכי' ליה לדון ביקור ופירש"י שם דלא בפי שיהא עמו פסח שם בעשור אלא דמבקרו מבעשור מתם ע"ש והוא תימא דמאו דמעסטי' ליה ממקח היינו דיכול לקנותו מקודם אבל פסח מצרים דוקא בעשור אבל אחר עשור אפי' פסח מצרים נמי כדנע"ל כאן מק"ו ובפסח מצרים הוא דצריכין לדברי רש"י וכבר עמד בזה השב"י ע"ש ואפ"ל דהוקש"ל לרש"י אמאי אצט' ק"ו הא מדמעטי' פסח דורות ממקח ובעי' ביקור ע"כ בעשור לאפוקי דלקמיה אתא ולא ימים דבתריה דאי לאפוקי דבתריה היכי ממעטי' פסח דורות הא בעי' בעשור משום ביקור ולהכי הוצרך לו' דיוכל לבקר ולא יקרא עליו פסח:

שוחטין את הפסח על היחיד דכתיב ולקח הוא ושכנו הק' השב"י בפסחים דצ"א דאמרינ' מדר"י ס"ל כר"ש ר"ש ס"ל כר"י והא מבע"ל לשוחטין על היחיד מאי פריך נימא דנ"ל מולקח היא ושכנו בר"עק ע"ש ואפ"ל דמפסח מצרים לא ילפינן דכיון דר"ש דריש טעמא י"ל דטעמא הוא משום דקפיד קרא בפסח מצרים דדוקא שכנו הוא דיכול למנות עמו ומי שאין לו שכנו יושב ויבטל מק"פ לכך התירה התורה לשוחטו על היחיד אבל בפסח דורות דיכול למנות עמו כל אדם אע"פ שאין שכנו י"ל דאין שוחטין על היחיד ולכך איצט' איש לפי אכלו לפסח מצרים תנהו לפסח דורות:

ת"ל איש לפי אכלו הק' השב"י לר"י דס"ל אין שוחטין את הפסח על היחיד וס"ל אשה חייבת בפסח למ"ל איש לפי אכלו ע"ש ולק"מ דבר"פ האיש מקדש אמרי' דלריב"ק נ"ל שליחות מאיש שה וזכיה מאיש לפי אכלו וזוהי סברת ר"י וסוגיא דפסחים אזלא אליבא דרבי יונתן דנ"ל שליחות מושחטו אותו כמ"ש התוס' שם ע"ש ובמאי דממעטי' חולה וזקן מלפי אכלו הק' הרא"ם נימא דפי' לפי אכלו כל אחד לפי שיעור אכילתו ותירץ משום דאין פסח נאכל אלא על השבע ע"ש ולפמ"ש התוס' בפסחים ד"ע ע"א בשם הירוש' דמאי דפסח נאכל על השבע הוא מדרבנן לא יתכן תירוצו ולעיקר קו' י"ל דבפסחים דס"א אמרי' איתקש אוכלין למנניין ע"ש ואי פי' הכתוב כל אחד לפי שיעור אכילתו לאיזה ענין איתקש אוכלין למנויין:

פרשה ה

תמים להוציא בע"מ כ' השב"י אע"ג דכתיב כל אשר בו מום לא תקריבו הכא איצט' קרא לפסח מצרים ע"ש ואפ"ל במאי דאמרי' בזבחים דכ"ה דבקבלה והולכה וזריקה נ"ל מהאי קרא דבעי' כל הוויתיה תמים וא"כ איצט' קרא להאי דרשא ואע"ג דאמרי'. תרגמה אבן שנה היינו זריקה והולכה אבל קבלה לענין תמימות מהאי קרא דיתירה הוא אבל תהיה דבעי כל מויותה אפילו זריקה לא קאי אלא אכן שנה ולמאי דס"ד בגמ' דקאי אכולהו מאי דקתני קבלה אבן שנה הוא דקאי אבל הולכה וזריקה קאי אתרווייהו דקבלה לענין תמימות מגופיה דקרא נ"ל ובהכי א"ה דשפיר לפי המסקנא נ"ל קדשים קלים מהאי קרא לענין תמים בקבלה וע"ש בפירש"י:

עולה חמורה וכו' עמ"ש השב"י בכוונת התוס' בערכין דח"י ואיני במשמע דבריהם אלא כפשוטן של דברים דאצט' קרא למע"ל אא מאי דנקט תרי קראי היינו הגמ' שהביאו אח"כ וקי נר' להגיה דאצט' קרא כמ"ש הח"ך שם ע"ש ואי קשיא אמאי אצטריך בן שנתו נילף מיהיה דפסח רמאיה ילפינן דשעות פוסלות בקדשים כדאי' בזבחים דכ"ה י"ל דתרי קראי צריכי חד לק"ק וחד לקדשים קלים וכן הוא לס"ד דגמ' שם בזבחים דקרא דיהיס קאי גם אתמים תק"ל אמאי אצט' מדם הפר וע"כ דחד לק"ק וחד לקדשים קלים:

משניהם כאחד כ' הזר"ע דאתיא אפי' כר' יוחנן דס"ל וי"ו לחלק ושאני הכא דכתיב ומן כדאיתא במנחות דצ"א ע"ש. ודבריו לא יכונו אלא לפירש"י שם אבל לפי' התוספות דוקא התם דכתיב מן הבהמה וצ"ל כמ"ש השב"י:

פרשה ו

מועדו מופנה וכו' התוס' במנחות דע"ב ע"ב אברייתא דיליף דחיית שבת וטומאה מבמועדו כ' דמכח ג"ש ע"ש. והוא תימה דבפ' כ"צ אברייתא הלזו גופא אמרי' בגמ' וצריכא וכו' ואי מג"ש לא הוה צריך לצריכותא וכן הוכיחו התוספות בר"פ אלו דברים ע"ש. וראיתי למהרש"א שם שהקש' נימא דכוונת הגמ' למ"ל ג"ש נילף במ"מ ע"ש ונראה שזה דעת התוס' דמנחות ומאי דאצט"ל להגמ' למתני בצריכותא ב' צדדין ולא סגי בחד צד דתמיד לא יליף מפסח ואז אצט' ג"ש י"ל דגמ' שם אברייתא מצריך דיליף תנא דברייתא גם לפסח מבמועדו וע"ז מצריך דפסח לא יליף מתמיד שכן תדיר ולכך יליף בג"ש ולא סגי ליה במ"מ:

פרשה י

ולא צלי תנור וכו' מה שהק' השב"י ע"ד הזר"ע ממתני' דנגעים ל"ק דלא קתני חמי האור אלא דברים דאנהו אש גופייהו ול"ד לחמי טבריא וכ"נ מהגמ' דפסחים דקאמר לאתויי חמי האור ויש לכוין דברי הזר"ע לדברי התוס' בחולין ד"ח אבריית' הלזו גופא דפסחים ע"ש אלא שלא הזכירם ומה שהק' השב"י בגמ' דפסחים אחר דנ"ל מג"ש למ"ל ריבוייא דתשרף ע"ש לק"מ דאי לאו תשרף הו"א שריפת נשמה בבני אהרן דיצאו ב' חוטין של אש וכו' אבל אבר דהוא מתכות לא מקרי שריפה וכ"ה בגמ' שם ע"ש:

אין לי אלא בזמן ב"המק וכו'. לפי הגי' של הרמב"ם שהביא השב"י י"ל מה שהק' התוס' בפסחים דק"ך לראב"י דלא ודלא כר"ש ע"ש די"ל דס"ל בברייתא הלזו ומפ"ל כפשוטה דגם המצא ממעט:

אל תאכלו ממנו נא. אין נא אלא חי וכו' פי' חי ממש אבל בשיל ולא בשיל נכלל בכלל ובשל מבושל דבשיל ולא בשיל ומבושל ממש נכלל בכלל בישול דקרא וזהו דקתני ובשל בין מן החייבין המבושל וחדא מילתא היא כלומר חי ומבושל דהיינו בשיל ולא בשיל או אינו אלא מבושל ממש אבל בשול ולא בשיל א"ע עליו ת"ל כ"א צלי אש דמדכתיב כ"א צלי אש משמע דחוץ מצלי אש הכל נכלל בכלל. בישול:

רבי ישמעאל אומר וכו' דברי תימה הן דיו"ט ל"צ קרא ולשבת צריך קרא וכבר דשו בו רבים ונ"ל במאי דאיתא בפ' הערל דע"ב ע"ב נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום כין כלילה וכ' התוס' שם ובפסח דנשרף ביום ט"ז ולא בליל ט"ז כיון דאינו יכול לשורפו ביו"ט הוי זמנו ט"ז ע"ש וזהו ביום ט"ז דהוי זמנו משום דבכל שנה כך הוא אבל ט"ז בשבת דבשנה זו דוקא הוא דא"י לשורפו יש לצדד דשלא מקרי דלא הוי זמנו הקבוע בכל שנא וי"ל דלא שנא ובזה נחלקו ר"יש ור' יונתן דריש ס"ל דא"צ לבקרו של ט"ז דכיון דא"י לשורפו ביו"ט הוי ט"ז זמנו ואינו נשרף אלא ביום כשאר נותר וא"צ קרא דעד בקר לד"ז אבל לחל ט"ז בשבת אצט' קרא למעט ליל י"ז דהו"א לא מיקרי זמנו י"ז ונשרף בליל י"ז ולהכי כתיב עד בקר לאשמועי' דגם זה זמנו ור' יונתן אמר דגם לזה. ל"צ קרא דק"ו מיו"ט הוי ולא מסתברא ליה דבשביל דבכל שנה בט"ז לא הוי י"ז זמנו וכי אצט' קרא לבקרו של בקר ות"ק דאמר אצט' קרא לט"ז גופיה י"ל דס"ל הבערה ללאו יצאה וביו"ט שריא כמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים דף ה' בשם ריב"א ולכך אצט' לט"ז וגזירת הכתוב היא. ותנא מברייתא הלזו למדנו דר"יש ס"ל הבערה לחלק יצתה דאי ללאו לא אסיר ביו"ט לפי' ריב"א והיכי קאמר דלא אצט' קרא לט"ז ועפ"ז ל"ק מה שהק' הרב שאגת אריה סי' לפ"ד ריב"א מגמ' דשבת דקי"ד בפלוגתא דר"יש ור"עק אמאי לא מוקי כ"ע ס"ל נ"ון א"ק ביו"ט ובהא פליגי דר"יש ס"ל הבערה ללאו יצתה וליו"ט לא אצט' קרא ור"עק ס"ל לחלק יצתה ואצטרי' קרא ליו"ט ע"ש. והרי מברייתא הלזו למדנו. דרבי ישמעאל ס"ל הבערה לחלק יצתה:

ומה חמץ דישנו בבל יראה וכו'. ק"ק לפי מ"ש הרשב"א ח"א. סי' ע"א דמוצא חמץ ביו"ט אינו שורפו ול"ד למאי דאמרי' בפ"ק דפסחים לר"עק דאי תשביתו ביו"ט הוה שריף ליה אי אמרי' מתוך דהתם לא אפשר לשורפו בעי"ט אי תשביתו ביו"ט אבל הכא דהיה אפשר לשורפו בעי"ט לא דחי יו"ט אפילו אמרי' מתוך ע"ש דא"כ היכי יליף ר"י נותר מחמץ שאני חמץ דהיה אפשר לשורפו מעיו"ט משא"כ נותר וי"ל:

פרשה ח

לדורותיכם שומע אני מיעוט דורות ב' וכו'. כ' הזר"ע דהוה ס"ד למי' דורות ב' משום די"ל דלא נצטוו אלא כ"ז שלא נכנסו לארץ דבכניסתם לארץ א"צ זכרון ליצ"מ ע"ש. ועפי"ד ניחא מה שהק' ה' החזקוני מגמרא דבתרא דדרשינן לדורותיכם דכתיב גבי שחוטי חוץ לדורות עולם ואע"ג דגם שם כתיב חקת עולם מ"מ הגמ' שם לא נקט אלא לדורותיכם ותי' דמהכא ילפי' בעלמא דכ"מ דכתיב לדורותיכם לדורות עולם. ועפי"ד הזר"ע א"צ לזה וכן ניחא נמי מאי דדרשי' בר"פ ד' מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בז"הז מדכתיב לדורותיכם ע"ש. הק' הזר"ע ליכתוב חקת עולם ולא בעי לדורותיכם ותי' דהו"א חקת עולם לדור ההוא דוקא דמצוה לעשות בכל שנה ולא סגי בפעם אחת ע"ש: ואין להק' דא"כ השתא נמי דכתיב לדורותיכם נימא ב' דורות ומנ"ל לדורות עולם די"ל דכיון דכבר שמעי' מחקת עולם לדור ההוא א"כ כי כתי' לדורותיכ' הוסיף עוד ב' דורות מלבד הדור ההוא וכיון דשמעי' דור ג' דכבר נכנסו לארץ שוב אין לחלק בין דור ג' לדורות הבאים כיון. דכבר שמענו דאפילו שנכנסו לארץ מחוייבים להזכיר יצ"מ ולעיקר קושייתו לפ"ד ה' החזקוני יתיישב דהא דכ' לדורותיכם לאשמועי' בעלמא דכל היכא דכתיב לדורותיכם הוא לדורות עולם. ודע דלפ"ד הזר"ע למדנו מברייתא הלזו דדור הוא עשרים שנה דהא מ' שנה ישבו במדבר:

פרשה ט

ראשון חובה ושאר ימים רשות וכו' אא"א שאר ימים חובה וכו' דמדכתיב ימים משמע למעוטי לילות וסגי דנימא לילה אחת הוא דמעיט ור"ל דהימים הם ז' אבל הלילות אינם ז' ומסתבר' דעל הלילה הא' הוא דמיעט דהיא קודם לז' אבל שאר לילות הם מפסיקין בתוך הז' ומיהו לא ידעי' אי המיעוט לחובה או לרשות ת"ל בראשון וכו' בערב וכן פי' השב"י והזר"ע פי' בע"א ע"ש. ומ"מ קשה אמאי אצט' בערב הא מדרשא דשביעי יצא מן הכלל דבסמוך ידעי' דשאר ימים רשות דהא שביעי יצא דלא כתיב ביה מצות ולימד על הששה שהם רשות וע"כ המיעוט דימים למעט לילה הא' שהיא חובה וצ"ל דתרי תנאי היא ומאי דאצט' הכא לבערב לפום הד"א דלקמן דדרשי' ששה מן החדש וז' מן הישן ותנא דדריש לקמן ד"ז יצא מן הכלל לא משמע ליה מיעוט דימי' ולפ"ז הגמ' בפ' כ"ש דכ"ח הומ"ל לר"ש לקובעו חובה ממיעוט דימים ודריש ז' יצא מן הכלל:

כיצד יהקיימו וכו' שביעי יצא מן הכלל ממשמעות הברייתא נר' דלא מיתרצא סתירת המקראות אלא אי אמרי' ללמד על הכלל כולו יצא אבל אי אמרי' שביעי לבדו הוא דיצא לא מיתרצי קראי דכיון דכתיב ז"י משמע דכולהו שבעה חד דינא אית להו וי"ל עפי"ז מה שהק' הרא"ם ז"ל הא לא אמרי' ללמד על הכלל כולו אלא אי כולו באיסור אבל אי הכלל באיסור והפרט בהיתר אין לך בו אלא חידושו כדאי' בפ"ק דיבמות עש"ב ועפי"ז ניחא שפיר דשאני הכא דמכח סתירת המקראות אית לן הוכחה למדרש ללמד על הכלל כולו ול"ד לההיא דיבמות וכן משמעות הברייתא דמכח סתירת המקראות הוא ועיין לה' ע"הש א"ח סי' תי"ז במ"ש על ה' נחפה בכסף ע"ש:

ר"י בן בתירא וכו' לפמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים דר"י דיליף. מנותר אינו בשריפה אלא לאח"ז איסורו דומיא דנותר ע"ש צ"ל דריב"ב לא יליף מנותר אלא קודם זמן איסורו מסברא הוא דאית ליה בשריפה דמכלהו מן העולם אבל אח"ז איסורו השבתתו בכ"ד:

פרשה י

יו"ט הראשון מנין ת"ל ביום הראשון מקרא קדש היינו קרא דפ' אמור דכתיב ביה איסור מלאכה בהדיא:

רבי יונתן אומר א"צ וכו' הק' ה' טורי אבן בחגיגה דף ח"י איך אמר הא דר' יאשיה עדיפא דמפיק ליה מתשמור דהוי לאו אבל לר' יונתן אין לוקין דאין מזהירין מן הדין ע"ש ולפמ"ש התוס' שם דאסמכתא בעלמא היא ל"ק ומה שתי' דר' יונתן דריש מקרא קדש דאסור במלאכה כר"עק אלא דלא הוי אלא עשה וכיון דאיכא עשה מזהירין מ"ה כמ"ש ה"ה בפ"ב מהל' מ"א ע"ש לפ"ז הו"ל למפרך מה לששת ימי בראשי' שכן ליכא איסור עשה אבל ח"המ איכא עשה בלאו ק"ו כיון דהשתא מיהא ידע לה דאיכא עשה דמקרא קדש:

אך אשר יאכל לכל נפש כל אוכל נפש דוחה י"ט ואין כל עבוד' דוחה יו"ט נ"ל דה"פ דאו"נ אפי' אפשר לעשותן מעי"ט שרי ביו"ט כמ"ש התוס' בפ"ק דמגילה ד"ז ע"ב בד"ה כאן וכו' וההיא דמגבן משום דעדיף טפי אם עשאום מאתמול ומ"ש א"נ המתקלקל וכו' ול"ד אלא אפי' בשוין שרי ודלא כמהרש"א שם ע"ש וזהו כל או"נ דוחה י"ט אפי' אפשר ואין כל עבודה וכו' היינו בקרבנו' צבור גופייהו דבר דאפשר מאתמול אינם דוחה כדאיתא ברפ"ו דפסחים ע"ש ואפי' הקטר חלבים אינו דוחה אלא דמשום דכבר דחתה סחיטה כדאיתא בגמ' דמנחות בס"פ ר"יש ע"ש וא"כ ביו"ט מצינו דאוכל נפש אלים מעבודה והשתא יליף לכל עבודה שתדחה י"ט מק"ו דבשבת מצינו דעבודה אלימא מאו"נ דדבר שא"א לעשותו מע"ש דוחה שבת ואו"נ אינו דוחה כלל וא"כ בי"ט דכל א"נ דוחה דין הוא שכל עבודה דוחה י"ט אפילו אפשר ת"ל אך למעט עבודה דאפשר והמר יליף מקצת א"נ בשבת דהיינו דא"א לעשות' מע"ש דדין הוא דיהא שרי בשבת דהרי ביו"ט מצינו דא"נ אלים מעבור' וא"כ בשבת דמקצ' עבוד' דחויה דהיינו א"א דין הוא דמקצ' דא"א דוחה שבת ת"ל אך דמיעט נמי א"נ דשבת דדוקא י"ט הוא דדחי או דהכוונה מדאצט' כמ"ש השב"י מיהו מדברי התוספות ר"פ תולין נראה כמ"ש מהרש"א בדברי התוס' דמגילה ע"ש:

פרשה יא

חמץ מנין וכו' צ"ל דל"ל להאי תנא הא דאמר בפ"ק דביצה ד"ח פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ דאי איתא ק"ל מהתם ולר"ז צ"ל דקראי דכתיבי תלתא לא יראה וחד לא ימצא לעבור עליו בלאוי יתירי ע"ש במהרש"א ז"ל והר"מ בפ"א מה' חמץ כתב דעובר בשני לאוין וע"ש למרן בכ"מ שדבריו תמוהים וע"ש להלח"מ:

שאור מנין ת"ל כי כל אוכל מחמצת וכו' גם מברייתא הלזו מוכח דלא ס"ל דר"ז בפרקא קמא דביצה דמברייתא הלזו מבואר דמחמצת הוא שאור מכח יתירא מדקאמר בתר הכי אקרא אני מחמצת חמץ מנין ת"ל וכו'. ור"ז קאמר סיים בחמץ וההוא קרא דר"ז סיים במחמצת דהוא שאור לפום האי בריית' ומגמ' דפ' כ"ש יש להוכיח דלא ס"ל כברייתא הלזו דאי איתא אמאי לא קאמר לר"ש מחמצת אצטר' לשאור ול"ל דאחר דגלי גבי כרת דתרוייהו כי הדדי ילפי' מיניה ללאוי דכי הדדי נינהו דהא בפ"ק דביצה מצריך הגמ' תרי קראי גבי לא יראה לחמץ ולשאור ולא ילפי' מכרת וי"ל ועיין להשב"י:

פרשה טז

וכי יגור אתכם גר שומעני וכו' נר' דת"ק ס"ל שני רגל בפ"ע ולכך מוקי ליה לקרא להאי דרשא ור"ש ס"ל שני תשלומין דראשון ומהכא נ"ל וה"ה קטן מהכא נ"ל ופלוגתא דתנאי היא בר"פ מי שהיה טמא וכיון דדריש שני תשלומין דראשון מהכא לכך לא מפ' לקרא דהתם א"נ לא עשה כרבי אבל אי לאו קרא דהכא הוה מפ' לקרא דהתם כרבי וזהו כוונת הגמ' שם בדרשא דקר' דסתם ע"ש ודלא כהשב"י:

פרשה יז

לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל כ' הרא"ם בפ' שמיני דאיסורא בעלמא ולא מלקות כיון דלא אתי אלא מריבוייא ולא מפשטיה דקרא ע"ש. וק"ל ממ"ש הר"מ בפ"ג מה' אבל דין ה' המטמא והכהן שוגג לוקה הגם דלא נ"ל אלא מריבוייא וע"ש להלח"מ ועיין להפר"ח ביו"ד סימן ס"ב ועמ"ש בעניותי שם ועיין לה' ע"הש א"ח סי' תמ"ג ע"שף

פרשה יח

אבא יוסי וכו' ומת"ל על ידכה וכו' בפ' הקומץ דאמר ר"א ידכה יד כהה לא קאי אדברי אבא יוסי אלא מילתא באפי נפשה קאמר וכ"כ המג"א סי' ז"ך ועיין להשב"י:

פרשה יט

ששגרתו אמו פטור מן הבכורה כ' המפרש לחד פי' דר"י הגלילי ס"ל אינו קדוש אע"ג דפוטר את הבא אחריו וכ"כ הז"ר ע"ש וק"ק דבחולין דס"ט ע"ב תנן בהמה המקשה לילד וכו' יצא. רובו יקבר ובסיפא דמתני' שם ד"ע ע"ב פליגי רי"הג בבהמה שמת עוברה במעיה וכו' משמע דמודה ברישא וי"ל דדוקא בנפל שלא כלו חדשיו הוא דס"ל דאיני קדוש. אבל התם קתני מקשה לילד מוכח דכלו חדשיו ובהכי ניחא דלא קתני בריש בהמה שמת עוברה במעיה כדקתני בסיפא ושני תנא בלישניה ונקט ברישא מקשה לילד משום דבהא הוא דמודה רי"הג:

יהיה לך להוציא המוכר וכו' בפ' מעשר בהמה דנ"ז אמרי' יהיה לך אא"ע לבכור ת"ע למעשר ע"א ועיין להתוס' ריש בכורות ע"ש:

ומה ת"ל אך פדה תפדה וכו' עיין בריש בכורות ד"ד ובסוף ההוא פרקא דדריש ליה בבכור לאקושי בכור בס"ס לבכור אדם ע"ש גם מאי דדריש לפדיון בהמה טמאה עיין בתמורה דל"ג ע"ש:

כלל ופרט וכלל וכו' מה שהק' השב"י לשי' התוס' דפסחים דמרוחקין לא ילפי' בכלל ופרט וכלל הא הכא מרוחקין ע"ש. י"ל כיון דמבואר הטעם שם בגמ' משים דאין מוקדם ומאוחר בתורה ע"ש. א"כ בכלל ופרט וכלל תליא בפלוגתא דתנאי בס"פ אלו טריפות בב' כללות הסמוכין אי מטילין פרט ביניהם וא"כ כיון דמרוחקין ואין מוקדם ומאוחר שמא הב' כללות סמוכין אבל תנא דמכילתין ס"ל מטילין פרט ביניהם וא"כ אפי' דמרוחקין בכל ענין שיהא ידרשו בכלל ופרט וכלל והא דלא דריש תפדה כלל ב' משום דס"ל דכולי' קרא דופדויו מבן חרש תפדה חד כללא הוא:

הרי שהיו לו בכורות מחמש נשים וכו' בגמ' בפ"ק דקידושין סד"א נילף ג"ש מנחלה ואע"ג דהכא כתיב פטר רחם סד"א ליבעי תרוייהו כ"כ הריטב"א שה וזהו עצמו כוונת השי' שלא נודע שמה שם ע"ש ומ"ש השב"י בהשמטות סד"א בחדא מחייב או בהא או בהא ע"ש ליתא דא"כ מהיכא ממעט ליה ד"ז למסקנא נימא דקושטא הוא דאם הוא ראשית אונו מחייב אע"ג דלאו פט"ר ואין להק' היכי ס"ד דבעי תרוייהו דהא חלוקין בדינם דלנחלה נפל אינו פוטר דדרשי' אונו מי שלבו דוה עליו ולענין בכורה לכהן הנפל פוטר כדאי' בר"פ יש בכור וא"כ אי בעי תרוייהו הוו סתרי אהדדי די"ל דכי ילפי' מג"ש מנחלה דבעי גם ראשית אונו הוי גם לכהן הנפל אינו פוטר מג"ש ולא הוה ילפי' הקישא מבהמה טמאה דהנפל פוטר דנימא דלהא לא איתקש כדי לאוקומי הג"ש דההיקש אצט' לכמה דרשות גם אין להק' אמאי לא ילפי' הנחלה מבכור לכהן לענין פטר רחם ונימא דבעי בנחלה גם פט"ר דכבר נ"ל בספרי ר"פ שופטים מראשית אונו ולא ראשית אונה ע"ש:

רי"הג אומר אמרה תורה וכו' מדברי התוספות בבכורות דמ"ט ע"ב בד"ה ודידיה שכ' דאי לקח הבן הוי דאקני דכבר נתחייב משהביא ב"ש ע"ש. נר' דכי גדל הבן אין החיוב מוטל על האב דאי איתא נימא בקנה הבן והיו לו להאב נכסים דהחיוב שעל האב עדיין לא פקע ואחר שקנה נשתדפו נכסי האב וחל החיוב על הבן ולא הוי דאקני וכבר כתבתי בזה בי"ד סי' ש"ה ע"ש וכיון דיליף רי"הג פדיון ממילה ות"ק משמע דגם בהנך דינא הכי ועוד דחד סברא א"ל לכולהו ומנ"ל לחלק ביניהם ועפי"ז י"ל ממ"ש התוס' בפ' הערל דע"ב ע"א בד"ה משום שצדדו דמשום מילת זכריו לא עשו פסח במדבר ע"ש. ועפי"ז ק' הא הי גדלו פקע החיוב מעל האבות ואמאי מילת זכריו מעכבת כל מ' שנה שהיו במדבר וע"ש במ"ש מהרש"א דף ע"א ע"ב בפירש"י גבי כגון שהיו אביו חבושים ויתיישב שפיר:

פרשת בשלח

פרשה א

משה רבו של אליהו וכו' מוכח מכאן דפנחס הוא אליהו ועמ"ש התוספות במציעא בפ' המקבל בשמעתא דמסדרין לב"ח ע"ש:

נקיים אנו משבועתך וכו' נר' דמשום דהוו נדרי אונסין וכמו הדירו חבירו ועכבו נהר ומוכח מכאן לפי"ז דגם שבועות אונסין שרו ועיין בירושלמי בפ"ד דנדרים ע"ש:

קיים המונח בארון זה מ"ש בארון זה הנה הכא חשיב עשרת הדברות ולא תשנא ולא תקום ולא תטור וחי אחיך הרי י"ג דלא תקום ולא תטור חדא נינהו ונר' שזה רמז הכתוב נתתי לך שכם אחר על אחיך אחר גי' י"ג לרמוז שנתן לו שכר בשביל שקיים י"ג מצות ואע"ג דגם כל השבטי' ודאי דלא עברו עליהם מ"מ יוסף הצדיק ע"ה עדיף טפי שבאו לידו והיה לו לעבור מצותיו ית':

פרשת השירה

פרשה ב

ר"י אומר נזיר עולם היה ומגלח כל יב"ח. כ' התוס' בריש נזיר ד"ד מיקל לבד ולא מגלח ממש ע"ש. ואין להק' מהא דפריך שם דף ה' מאי איכא ביניה לשאר אחוהי וא"א הא איכא דאחוהי מגלחין ממש ואיהו מיקל לבד די"ל דמדכתיב מקץ מ' שנה אשר יגלח משמע דהפרש יש ביניהם באיחור התגלחת דמה"ט לא קאמר א"ב קרבן כמ"ש התוספ' שם והנה רש"י פירש שם בפלוגתא דתנאי הלזו דפליגי באבשלום אבל בנזיר עולם דעלמא כ"ע מודו דמגלח אחת לשלשים יום ונר' דהכריחו לפ' כן כי היכי דמתוקם מתני' דקתני הכביד שערו ככ"ע מדל"ק הגמ' הא דלא כר' וכובד שער הוא שלשים יום כדקאמר הגמ' שם טעמא דכהנים משום כובד ובהא לא מצינו דנחלקו תנאי ונ"מ בפלוגתייהו דאי איכא גבור כאבשלום או פחות ממנו הכל לפי כחו אבל הד"מ בפ"ג מה"נ ס"ל דלר' כובד הוא יב"ח ופליגי תנאי בטעמא דכהנים וע"ש למרן בכ"מ שם ולהמש"ל ע"ש:

פרשה ג

בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נעשין כסוס אחד ובזה יובן הפסוק כי תצא למלחמה על אויביך בלשון רבים ואח"כ ונתנו ה"א בידך לשין יחיד לומר דנעשין כאיש אחד כיון שעושין רצונו של מקום:

אחר פרשת השירה

פרשה א

שחזרו לאחוריהם לכבודו של אהרן ח' מסעות וכו' נ"ל עיקר כמ"ש הז"ר ול"ק מ"ש השב"י וביאור דברי הז"ר כך הוא דמתחילה הלכו ממוסרה לבני יעקן כמ"ש בסדר המסעות ואחר כך שידעו שקרב זמן מיתתו של אהרן ומקום מנוחתו בהר ההר ולא יש דרך מבני יעקן להר ההר חזרו למוסר' והיינו דכתיב בפ' עקב ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה וממוסרה הלכו מן הצד דרך עקום שבע מסעות עד שהגיעו להר ההר ולא הלכו לפניהם אלא מן הצד דרך עקום ואלולי קבורתו של אהרן לא היו הולכין להר ההר אלא מבני יעקן היו הולכין וקרי להו חזרו לאחוריהם משום שלא היה מן הראוי לילך להר ההר כלל גם מבני יעקן למוסרה חזרה היא לאחוריהם ממש ואע"ג דרש"י בפ' עקב פי' בד"א מ"מ לפ"ר לא היו לכבוד אהרן אבל המכילתא דקתני לכבוד אהרן ע"כ פליגא על המדרש שהביא רש"י וניחא לפי המכילת' דיש ח' מסעות שלמים דהיינו נסיעה אחת מבני יעקן למוסרה ושבעה מסעות ממוסרה עד הר ההר כדכתיב בפרשת אלה מסעי:

פרשה ב

ובשבת ב' עומרין משמע דב' עומרין ליום השבת לבדו ובקרא מוכח דביום הו' ב' עוירין של ב' הימים והשב"י בהשמטות הביא משם מהר"ם ב"ח בדרשותיו דהעומר של השבת היה מתכפל מאליו והוכיח דאלת"ה סעודה ג' היכי מקיים אותה ואין לומר דסעודה של היום יחלקנה לב' סעודות בערב ובבקר דא"כ מאי פריך בפרק כל כתבי אמתני' דמי שיש לו י"ד סעודות לא יטול מן התמחוי לרבנן ליבעי ט"ו ולר"ח ט"ז נימא דיחלק סעודה של היום ע"ש דהרב לשיטתיה אזיל בספר כפות תמרים בספ"ג דר"ה דס"ל דשלש סעודות מדאורייתא. אבל לפמ"ש ר"י בכ"י בחי' בר"פ ע"פ והכלבו והרד"א ה"ד הע"הש בסרע"ד דג"ס מדרבנן אין ראיה כלל לומר דהיה מתכפל דאכתי בזמן ההוא לא נתקנו ג"ס וראיתי לה' משכיל לדוד שכ' אברייתא דלעיל דגרסי' אכלו משיורי הבצק ע"א סעודות של ל"א יום והיתרים של ה' שבתות דס"ל כר"ח דארבע סעודו' חייב בשבת ע"ש. ולפ"ה דדרבנן נינהו ליתא ועיין להמרדכי בפ' שדחה דעת הסוברים דאם יעשה שתי סעודו' בבקר ויפסיק בב"המז ביניהם מהני לקיום סעודה שלישית מדאמרינן בפ"ק דפסחים בי"ד שחל להיות בשבת משיירין מזון ב' סעודו' דא"א ג"ס מבע"ל ובהג"ה מר שם בשם הרא"ם דחה דב' סעודות היינו ב' שבועות ויחלקם לג' ע"ש וי"ל דאי מהני כה"ג מאי פריך בפ' כ"כ ליבעי י"ד לרבנן וט"ו לר"ח וצ"ע:

פרשת יתרו

פרשה א

ששקולה יצ"מ וכו' עמ"ש השב"י בכונ' הרא"ם וליתא דכונת הרא"ם פשוטה לפניה דלפי הליכא למי' שכ' לא ילפי' דשקולה אלא משום דכתיב כל אשר עשה ופי' דהוא יצ"מ וקרי לה כל אשר עשה אבל משום דפרטיה לחודא לא ידעינן דשקולה ומ"ש וא"ת וכו' הוא לחזק הל"ל שכ' וכן היא מפורש בדבריו כוא"ת שכ' דלמ"ד דמפ' וכי הוציא בוא"ו ל"ל שקולה:

שלא נתלה למשה הצדיק שעה אחת וכו'. עיין מה שכתב השב"י וכבר נחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן בספ"ט מה' מלכים גבי דירין ס"ל דבעשה נמי אמרי' אזהרתן זו היא מיתתן והרמב"ן חולק בזה כמ"ש מרן הכ"מ ע"ש וגם הערל עצמו במיתה לדעת הרמב"ם והדכתיב כרת אם הוא בלא עדים והוא אומר שאנוס הוא שמתו אחיו מחמת מילה דבעי' לפחות עד אחד כב"נ כמ"ש הר"מ שם:

פרשה ב

אלא דברים של בני אדם הגדולים וכו' עמ"ש השב"י ואיכא למידק אביי אמאי דייק מדברי הבעיין דממונו כשאר כל אדם הא כבר שמעי' לה מברייתא דלעיל דקתני עבר ע"ע ול"ת הרי הוא כהדיוט ומטעם דהו"ל דברי גדול וכדאי' שם הרי אפילו מלקות דהוא במקום מיתה כהדיוט וכ"ש ממונו ואפ"ל דאיכא לפרושי מאי ה"ה כהדיוט דמתחלל משררתו ונראה דגם דעת המבעי דבעי בשורו ס"ל כן דאי ידע לה דהול"ל דברי גדול מה"ט נמי תמעיט שורו דא"כ הול"ל דברי גדול ובהכי ניחא דהשמיט הר"מ בפי"ז מה' סנהרדין הך בעיא דס"ל דלפום מאי דמעטי' מלקות נמעיט נמי שורו ופ' בסוגיא דלעיל דס"ל דאינו מתחלל משררתו כדאי' התם בירוש' הביאו מרן הכ"מ ולכך השמיט שורו דממילא ידעי' דהיינו כשאר כל אדם וע"ש להלח"מ:

פרשת החדש הזה

פרשה ב

כה כלשון הקדש מ"ש השב"י בישוב דברי התוס' שכתבו דלרבנן ל"מ להו עיכובא לא נהירא דא"כ לא הול"ל הגמ' לעיל אלא ורבנן כה לא מ"ל עיכובא ולא הי"ל להזכיר ככה ע"כ נראה דרבנן דלעיל לאו היינו רבנן דהכא א"נ אע"ג דכה לחוד לאו עיכובא כיון דנכללה עם ככה מדככה עיכובא כה דהכא נמי עיכוב' ומה שהק' השב"י בהשמטו' על הש"ש מדאי' בילקוט תמים שנולד מהול ע"ש אכתי קוש' הש"ש קיימא אגמרא דפ"ק דע"א ד"ו דקאמר ודילמא תמים במעשיו משמע דלא ס"ל האי דרשא דילקוט ותק"ל מתני' דנדרים:

פרשה ג

יכול לא יעלה ולא יגע אבל עולה בדלופקא ת"ל עלות בהר ונגוע בקצהו הרא"ם גריס ת"ל ונגוע בקצהו ולכן פי' מה שפי' ע"ש אבל לגירסתנו י"ל דאחר דכתיב ונגוע בקצהו אייתר עלות לאסור אפילו עלות בדלופקא דהוי כמו שידה תיבה ומגדל וזהו עלות בהר וכו':

לא תגע בו יד לרבות שילה ובית עולמים וכו' המאירי הובא בס' חמרא וחיי בסנהדרין דט"ו הביא הירושלמי דאמרו אם ירה יירה לרבות שילה ובית עולמים והביאו השב"י בהשמטות שבס' מועדי ה' והוא פלא דאפי' אדם הנכנס למקדש אינו אלא במיתה בי"ש אבל סקילה ודחייה לא שמענו וכמ"ש הכ"מ בה' ב"מ וחפשתי ולא מצאתי ירוש' הלז ומי יתן ידעתי ואמצאהו איה מקום כבודו. חיה מנין ת"ל אם בהמה ס"ל להאי תנא כבן עזאי בחולין ד"ע דלא שמיע ליה הא דחיה בכלל בהמה ועיין להזר"ע ולהשב"י:

לקיים מה שנאמר ער שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו פירוש עד שהמלך מלכו של עולם בא למסבו ביום הג' ואז נתוודע הדבר שמה שאמר היום ולמחר פי' היום כמחר וטרם שבא למסבו דודי זה משה רבינו נתן ריחו וכוין אל האמת:

פרשה ז

היתה בכלל או נפש כי תשבע לבטא וכו' פי' השב"י ויצא לידון בדבר חדש לאו איהו גמר מכלליה וכו' ובהשמטות דחה פי' זה ממ"ש התוס' בסוף שבועות דלא אמרי' כן אלא ביצא להקל אבל לא ביצא להחמיר והכא יצא להחמיר ע"ש ולא היא דהתוס' כ' שם הטעם משום דמה שיצא להחמיר אינו חידוש דמשום דכפר ממון החמירה עליו תורה אבל הכא דיצא להחמיר ואין לו טעם למה החמירה בתורה ודאי דהוי חדוש ולאו איהו גמר מכלליה וכו' וליכא שום חילוקא בין יצא להקל ליצא להחמיר ומ"מ עיקר פי' אינו מכוון בלשון המכילתא דפי' הז"ר עיקר.

בדבור אחד נאמרו וכו' בגמר' בפ"ג דשבועות דכ"א פריך למ"ד אכלתי ולא אכלתי שוא מברייתא דקתני שוא ושקר אחת הן ומשני מאי אחד הן דבדבור אחד נאמרו וכו' ע"ש. וכ' תוספי הרא"ש ז"ל דלענין עדות היא דבשבועה לא שייך למי' הכי כיון דלא תשא בעשרת הדברות ולא תשבעו בשמי לשקר בקדושים ע"ש וד"ל דבשלמא אי השני מקראות בעשרת הדברות או שניהם בשאר פרשיות ניחא אבל קרא דכתיב בפרשה אחרת לא יתכן לו' דנאמר בעשרת הדברות די' דברות נאמרו ולא יותר וע"כ צ"ל דמאי דקאמר הגמ' שניהם בדבור אחד היינו קראי דעדות ופריך הגמ' קראי דעדו' למאי הלכתא ומשני אלא מה שוא לוקה וכו' ומהשתא א"צ לשינוייא דבדבור אחד נאמרו. והן הנה דברי התו' בריש דכ"ב ע"ש. ואין להק' נימא אא"ע לעדות ת"ע לשבועה דחשוד על השבועה פסול לשבועה אפי' בחשוד לש"ש כדתנן בר"פ כל הנשבעין ונימא דמהכא נפקא ומאי פריך למאי הלכתא די"ל דא"כ יליף שוא משקר דאכלתי ולא אכלתי דאוכל ולא אוכל אינו פסול לשבועה כמ"ש רש"י בשבועות דמ"ו סע"ב ואפי' לשי' התוס' שם דפסול מ"מ מתני' לא תני אלא אכלתי ולא אכלתי ובהא פשיט"ל יותר מאוכל ולא אוכל וכיון דיליף שוא מאכלתי ולא אכלתי וקרי ליה תנא דברייתא שקר והר"ק הגמ' לדוכתה מברייתא הלזו למ"ד אכלתי ולא אכלתי שקר אבל ק' מדאמרי' התם בפי' ריבתה תורה אכלתי ולא אכלתי למלקות ופי' התוס' דהיינו מדנאמרו בדבור א' ומנ"ל זה נימא דמאי דנאמרו בדבור אחד לחשוד דפסול לשבועה ולעולם אכלתי ולא אכלתי לא לקי כיון שאין בו מעשה כיון דהשתא קיימי למ"ד אכלתי ולא אכלתי שקר וי"ל ועיין מה שהאריך השב"י ודוק:

עונש ואזהרה למלאכת הלילה מנין וכו' בזה י"ל קו' התוס' בשבת ד"ע רע"א שהקשו אטו בתרי קטלי קטלת ליה ע"ש די"ל דמות למלאכת הלילה ויומת למלאכת היום ובמ"א כתבתי בזה:

אתה ובנך וכו' אלו הקטנים היינו להזהיר גדולים על הקטנים להפרישם או דלא ליספו להו למר כדא"ל ולמר כדא"ל ביבמות דקי"ד אלא דק' למ"ל קרא נילף משרצים ודם טומא' ואפ' דשבת קיל דהאיסור מחמת היום ול"ד להנך דאסורין מחמת עצמן ועיין לה' מוצל מאש סי' אבל מ"ש השב"י דאצט' קרא לעושה ע"ד אביו. ק' דתק"ל למ"ד מ"ל למ"ל קרא ועוד דעושה ע"ד אביו היינו ספי ליה בידים כדמוכח מדברי רש"י שם ואפילו בשאר איסורין אסור ואכתי אמאי אצטריך קרא גבי שבת:

פרשת משפטים

פרשה א

לרבות הגר עיין מ"ש השב"י מגמרא דמציעא דע"א דאין הגר נקנה בע"ע והביא דברי הר"ב בש"מ ע"ש ועמ"ש בחי' שם בזה:

מה שכיר עובד ביום וכו' בגמ' דט"ו מפיק לה מכי טוב לו עמך אבל מדכתיב כשכיר אדרבא גלי קרא כי משנה ש"ש:

ולא שש לשנים בגמ' דערכין די"ח איתא שש שנים שבע"ע מע"לע ומפיק לה מדכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית זמנין דאפי' בשביעית יעבוד וק' מה הלשון דנקט זמנין וכו' והלא בכל זמנין כך הוא שהרי בר"ה יו"ט וא"א במכירה וע"כ שמכר אחר ר"ה וכדי למלאות הש"ש מע"לע ע"כ דבשביעית נמי יעבוד וצ"ל דמ"ל שמכר לפני ר"ה בתנאי שלא יחול השעבוד אלא ביום ר"ה ומזה ק' על המש"ל בל' פעמים דכ' הר"מ לפי פירושו ע"ש והא בגמרא גופא קשיא וע"כ כמ"ש ועיין להשב"י:

אם אדוניו יתן לי אשה יכול חובה ק' מהיכא ס"ד חובה והא מתבאר מגמ' ריש סוטה גבי פלוגת' דלעולם בהם תעבודו רשות או חובה דלכ"ע היכא דהוה ס"ד דאסור אז קרא לא אתא אלא למשרי ולא לחובה וה"נ הוה ס"ד דאסור מלא יהיה קדש ואתא קרא למשרי ומנ"ל חיבה ונ"ל דס"ל לר"יש דאיסור שפחה לב"ח אינו מדאורייתא כאשר היא דעת הר"מ לפ"ד מהרשד"ם ור"עק ס"ל דאיסורו מדאורייתא דפלוגתא היא כאשר כתבתי במ"א ע"ש ולכך מייתר ליה קרא דאם בגפו לדרשא אחריתי ויתיישב בזה מה שהק' הרא"ם בפירש"י בחומש מנ"ל רשות כיון דאצט' בגפו לדרשא. אחריתי ע"ש. ועפי"ה א"ש כר"עק ובמ"ש הרא"ם דהוה ס"ד חובה כדי לקיים לעולם בהם תעבודו ע"ש הוא תימה דלר"יש דס"ל בריש סוטה רשות מאי איכא למי' וכבר תמהו ע"ד הרא"ם בזה ונ"ל דמאי דס"ל רשות היינו דיכול לשחררו אבל כל זמן שלא שחררו מצוה להשתעבד בו ואינו רשאי לבטלו ממלאכתו ונכנס בגדר לא תחנם וכה"ג כ' מהר"ם שיף בגיטין דל"ח ע"ב למ"ד חובה אי לאו דאמר ר"י המשחרר עבדו עובר בעשה ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין למ"ד רשות:

יובל מנין ת"ל כי עבדי הם לאו מכח הק' דעבריה לעברי קאמר דא"כ עיקר קרא דיובל בעברי הו"ל לאתויי אלא דה"ק כיון דטעמא הוא משום כי עבדי הם א"כ אפי' עבריה במשמע וניחא ליה לאתויי מקרא גופיה בלא היקישא דהשתא אכתי לא אצט' ליה היקישא להאי ותימה על התוס' בפ"ק דקידו' דף י"ד ע"ב דכ' דמהיקישא ילפי' יובל הפך ברייתא הלזו והשב"י לא תפס ע"ד אלא מדנקטו שש ע"ש. ומיובל ק' טפי והזר"ע כ' דאי מהיקישא לא נ"ל יובל רי"ל איש כתיב למעט אשה מיובל והוה מוקמי' במכרוהו ב"ד ולא בנרצע עיין שם וע"ז קתני ת"ל כי עבדי הם ואחר דגלי האי קרא אז ל"מ קרא דאיש אלא בנרצע ולהכי בגמ' שם קאמר מאי משמע דבנרצע כתיב דכתיב איש דפשיט"ל דאיש לא אתא ליובל מדכתיב כי עבדי הם והשב"י תי' לקו' הת"י שם עפי"ד הזר"ע וליתא דהשתא קיימי' אחר דכתיב כי עבדי הם אשר מזה הוא דמשמע ליה להגמרא דבנרצע כתיב כאמור:

ועוד ק"ו וכו' עיין להשב"י במ"ש בזה ושם ראיתי כתוב על הגיליון בכ"י הרב עצמו בשם ה' יריעות שלמה דכל היכא דעל הק"ו פרכי' יוכיח אין לעשות פירכת מה על היוכח ודוקא אי על הק"ו איכא פירכת מה דפרכינן על היוכיח פירכת מה ע"ש ואין נר' כן מגמ' פ' כל הבשר דקט"ו ע"ב דאמרי' חורש בשור וחמור יוכיח וכו' וע"ש בפירש"י ובתוס' שם:

פרשה ב

אם בעל אשה. בבת ישראל הכתוב מדבר א"א אלא בכנענית לפי מ"ש מהרשד"ם בדעת הר"מ דאיסור שפח' לב"ח הוא מדרבנן א"ש הברייתא הלזו טפי:

אם אדוניו יתן לו אשה וכו' א"א אלא בבת ישראל ת"ל האשה וילדיה הרמב"ן ז"ל כ' דמילדיה נ"ל דאי בבת ישראל אמאי לאדוניה והרא"ם דחה די"ל כיון דמע"י דעבד ואמה לרבם הוולדות הם מע"י וראוי להשתעבד לרבם ע"ש וק' דבגמ' סו"פ האומר דקדושין דנ"ל ולדה כמוה מדכתיב האשה וילדיה פירש"י ואי לאו דולדה כמוה אמאי לאדוניה ולפ"ד הרא"ם הרי אפילו בבת ישראל דולדה ישראל גמור הוי לאדוניה משום מע"י והשב"י לקמן בדרשא הלזו כ' מדלא כתיב הילדים ע"ש ולא ראה דברי רש"י בקידושין:

רבי ישמעאל אומר ק"ו ומה שפחה וכו' ע"פ בריית' הלזו ניחא מה שמקשי' בפ' הר"מ דפ' כחכמים דפליגי ארי"הג בסו"פ האומר דקדושין ולדידיה אייתר קרא דהאשה וילדיה כיון דפ' כרבנן דר"ש ע"ש די"ל כר"יש דמכילתא דנכרית משפחה נ"ל ושפחה מקרא דהאשה וילדיה ולא תליא בתפיסת הקידושין עיין שם בסוגיא דקידושין:

להביא את החולה בגמ' איתא חלה ג' ועבד ג' א"ח להשלים ובחלה כל שש ועביד מעשה מחט נמי אינו חייב להשלים ובשיטה שלא נודעה למי מקדושים נסתפק בחלה ג' ועבד ג' אי בעי' בהנך ג' דעביד עבודה גמורה או חגי במעשה מחט בהנך ו' דעבד ומביאו השב"י ע"ש ונ"ל דבעינן עבודה גמורה דא"א דסגי במעשה מחט מאי פריך הגמ' דיוקא דרישא הא חלה ד' אדיוקא דסיפא דנימא דבחלה ד' דין אחר יש לו דבעי' בהנך ב' דעביד עבודה גמורה אבל בג' סגי במעשה מחט ובחלה כל ו' אי עביד מעשה מחט בכל ש"ש א"ח להשלים אלא ע"כ דגם בעבד ג' בעינן עבודה גמורה ועיין להריטב"א בחי':

רבי אומר וכו' אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו כ' הזר"ע אבל כאן במוכר עצמו ע"ש ולפ"ז רבי ס"ל מוכר עצמו נרצע וע"כ דה"ט משום דיליף שכיר שכיר וא"כ ע"כ דס"ל רבו מוסר לו שפחה כנענית דבעי' אהבתי את אדוני. וק' דבגמ' בתמורה ד"ל ע"א אמאי לא מוקי פלוגתא דרבי ורבנן גבי אתנן במוכר עצמו דר' ס"ל מוסר לו ש"כ ושריא ליה ולכך לא הוי אתנן ורבנן ס"ל אינו מוסר לו ש"כ אלא ע"כ דפסיק' ליה להגמר' דרבי ס"ל אין רבו מוסר לו ש"כ דרבנן לא מפרשי מאן נינהו ולפמ"ש הריטב"א בקדושין דף י"ד ע"ב דאפי' למ"ד אינו מוסר לו היינו בע"כ אבל מרצונו שריא ליה ניחא שפיר אך התוס' שם דט"ו ע"א גבי מ"ט דרבנן דכתיב אזנו וכו' ממה שהק' בלא"ה הא בעי' אהבתי וכו' נר' דלא ס"ל כס' הריטב"א והא דל"מ הגמ' בתמורה במוכר עצמו צ"ל דפסיקא ליה דר' ס"ל אינו מוסר לו ש"כ מכח הנך קראי דמייתי הגמ' בקדושין וס"ל נרצע אע"ג דל"מ למי' אהבתי וכו' דכיון דאיכא גזרה שוה דשכיר שכיר וע"ד שכ' התוספ' שם בתירוצם לקושייתם הנז' אבל ק' ע"ד התוס' הללו מאי פריך הגמ' שם ד"כ אשמואל דאמר עבד שהוא כהן אסור בשפחה מדתניא וחכ"א חין עבד כהן נרצע משום דהוי בע"ע ואי איתא ק"ל דבעי' אהבתי וכו' ומאי פריך נימא דברייתא אצטריך לטעמא דבע"מ דאתי אפילו במוכר עצמו אבל טעמא דאהבתי וכו' לא אתי במוכר עצמו דס"ל לרבנן ג"ש דשכיר וס"ל דאין רכו מוסר לו ש"כ מהנך קראי דלו ולא למ"ע וס"ל מוכר עצמו נרצע דלא דרשי' אזנו ולא אזן מ"ע כיון דלאו הא בהא תליא וי"ל דבמוכר עצמו לא שייך נמי האי טעמא דבע"מ הגמ' שם פריך ויעשה בע"מ ומשני דבעי' ושב אל משפחתו והאי קרא דושב אל משפחתו במכרוהו ב"ד הוא דכתיב מיהו מדברי התוס' בריש חגיגה בד"ה לישא וכו' נראה דגם כמ"ע איכא ושב אל משפחתו דס"ל דמשכיר שכיר ילפינן גם זה וע"כ דס"ל כדברי הריטב"א אבל לדברי התוס' דקדושין צ"ל דס"ל במ"ע לא בעינן ושב אל משפחתו:

פרשה ד

שימעני אפילו סטרו סטירה וכו' פי' אפי' הכוהו עשרה ב"א ומת דכל אחד לא עשה כ"א סטירה ח"ל ומכה איש ומת ער שתצא נפשו ע"י אחד לבדו ואתיא כמ"ד פטור דפלוגת' דתנאי היא בפרק הנשרפין דע"ח אלא דהתם מפיק לה מקרא אחרינא ע"ש בגמ':

או אינו אלא שלא בהתראת עדים וכו' הזר"ע חמה ע"ד התוס' בסנהדרין דמ"א ע"א התראה בעיר הנדחת מנ"ל ע"ש מגמ' שם דף קי"א ע"ב דמפיק לה מקרא דלאמר ועיין להשב"י ונ"ל במ"ש התוס' שם בד"מ ע"ב בד"ה מנין דהגמ' שם מיירי במאי דבעי' שהמית בתוך כ"ד של התראה ע"ש וא"כ י"ל דהגמ' בדף קי"א מיירי בהתראה סתם דבעי' קרא בעיר הנדחת משום דלא כתיב מזיד בקרא והתוס' מקשים מנ"ל דבעי תכ"ד של התראה:

יכול אפי' המזיד והשוגג וכו' הקשה הרא"ם היאך ס"ד דשוגג חייב מיפה הא כתיב ואשר לא צדה והזר"ע תירץ דשוגג דרך עליה קאמר דאינו גולה ע"ש והיא סברת ר"ח בפ' הגולין ד"ט ע"א ופריך ליה רבה דרך ירידה דישראל גולה איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור איהו נהרג וע"ש בתוס' ועיין להשב"י ועיין להתוס' בכתובות דל"ח רע"א ע"ש:

פרשה ט

הפיל ב' שניו באחת וכו' ה"ז יוצא ב"ח וכו' עפ"ז ניחא ליה מה שי"ל בגמ' קמא דע"ג ע"ב דפריך דמי כוליה עבד בעי למיתב לרבו ע"ש דאמאי לא פריך דמי כוליה עבד ודמי שינו בעי למיתב לרבו שהרי חיו מפסידין לרבו גם דמי שינו וע"פ הברייתא הלזו י"ל דהוה מוקמי' לה שהפיל וסימא בב"א דהשתא ליכא למיפרך אלא דמי כוליה עבד וכו' ורש"י שפירש שם בזא"ז הוא לפי המסקנא דהתם ומ"ש השב"י דקסבר האי תנא דיוצא בשן ועין צריך ג"ש דמשמע דאי א"צ ג"ש אפילו בב"א בעי למיתב ליה דמי שינו אין נראה דאפילו א"צ ג"ש ביון שהוא בב"א בשעת חבלה אכתי עבדו הוא ודע דמאי דנקט ב' שיניו הוא לריבותא דסיפא דברייתא דבב"א אפילו שינו ועינו דב' מינין הם אינו נוטל כלום:

פרשה י

עשה כל המיתות בנגיחה לפי' הגירסא שהביא השב"י מהילקוט בכלל נגיחה פליגא הך ברייתא אברייתא דמייתי הגמ' בריש קמא דקתני פתח הכתוב וסיים בנגיחה לו' לך זו היא נגיחה וכו' ע"ש בפירוש רש"י אבל לפי' גי' הספרים א"ש כהך ברייתא דכי יגוף נגיחה:

תאמר כאן שלא עשה בי שאין מתכוין כמתכוין ק' דהיא גופא תיתי בק"ו מאדם לעשות שאין מתכוין כמתכוין בשור דבקמא דמ"ד לא יליף ר"ש לפטור שאין מתכוין אלא במה מצינו מקטליה וכיון דאיכא ק"ו עדיף ואפשר שלזה כיון השכ"י בד"ה רשב"י במ"ש וצ"ע וכו' ע"ש:

אלא שור שיוצא ליסקל וכו' לכך נאמר לא יאכל בגמ' דקמא דמ"א פריך דילמא קרא לסקליה ולאיסור הנאה כדר"א וכ' בש"מ דהא דלא פריך גם מחזקיה דלא יאכל לכ"ע הנאה במסמע משום דלחזקיה אי להנאה לחוד אתא ליכתוב לא תאכל ואא"ע מוקמי ליה להנאה אבל לר"א לא שני ליה בין לא יאכל ללא תאכל. והק' השב"י דאמרינן לעיל במכילתא בפ' בא בקרא דלא יאכל חמץ רי"א לעשות מאכיל כאוכל או אינו אלא לאיסור הנאה כשהוא אומר לא תאכל. הרי הנאה אמור הרי דר"י. ס"ל. בר"א דלא תאכל איסור הנאה כמשמע ואפ"ה דריש מדשני למאכל כאוכל ע"ש ול"ק דר"י לאו מדשני דריש אלא מקרא יתירה דס"ל כולהו קראי דחמץ לתוך זמנו כר"ש בפ' כ"ש דכ"ח ולא דריש לא יאכל כדדריש ר"ש אלא דס"ל קרא יתירה למאכיל דאיסור הנאה מקרא דלא האכל נפקא וכדמשמ' מירושלמי דפ' כ"ש דאמר ר"י כר"א ע"ש ועיין להשב"י שם בפ' בא ואי למאי דמשני לכתוב לא ישנה מאי קאמר ר"י או אינו אלא להנאה דא"כ ליכתוב לא יהנה י"ל דאי כתיב לא יהנה הוה לקי על ההנאה ולשינויא דגמ' צ"ל דאפי' השתא דכתי' לא יאכל לקי על הנאה דאי לאיסורה נ"ל מק"ו מע"ע או מערלה וכמ"ש השב"י בד"ה עגלה ע"ש ור"י ס"ל דחמץ לא אתי מנייהו דקיל דים היתר לאיסורו לאחר הפסח כיון דמוקי כולהו קראי בתוך זמנו ומברייתא דפ' בא גופא משמע כן דר"י מיתורא קאמר דבתר הכי איתא רי"הג אומר לא יאכל חמץ היום מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד ומשמ' דאדברי ר"י מהדר דלא אתא לא יאכל חמץ למאכיל כאוכל ואי איתא דר"י מדשני קאמר הא דרשא זו היא מדשני ודריש דפסח מצרים מדסמיך אלא ע"כ מיתורא קאמר ורי"הג מהדר ליה דלא אתא אלא לפסח מצרים ועיין למהרש"א בפסחים דכ"ט בפירש"י ע"ש:

בשרו למה להביא דמו וחלבו וכו' שמעינן מכאן דחלב ובשר ב' מינין. דאי חד מינא היה נכלל בכלל בשר ולא היה צריך קרא להביא חלבו ועיין להפר"ח בי"ד סימן צ"ח שהוכיח כה"ג מגמרא דחולין דק"ב ע"ש:

ר"א היה בכלל ויצא לידון בדבר חדש וכו'. הקשה הזר"ע מכאן עמ"ש בזבחים דף מ"ט דדוקא בסותר כללו ע"ש. שתי' כיון דחייב ממון אינו בסקילה דהוי ב' רשעיות והו"ל סותר כללו ועמ"ש השב"י אבל י"ל בסגנון אחר דכיון דגם בעליו יומת ביד"ש כדלקמן אע"ג דע"י כופר מתכפר מ"מ הו"ל כחייבי מיתות ביד"ש דפטורין מתשלומין לאביי בפ' אלו נערות דף ל' ע"ש וא"כ כיון החייב כופר אין השור בסקילה והוי כסותר כללו וזהו בעצמו מאי דפריך אק"ו לא אם אמרת בתם שאין משלם כופר מיהו אחר דגלי קרא דהשור יסקל אמרי' דה"ט דלא הוי ב' רשעיות משום דע"י ממון מתכפר ובהכי ניחא דפ"ק דסנהדרין דט"ו פריך ואימא לקטלא ומאי פריך דאי בר קטלא הוא אמאי השור בסקילה הא הו"ל ב' רשעיות ועפי"ה ניחא כיון דע"י ממון מתכפר לא הוי ב' רשעיות והיינו אחר דגלי השור יסקל:

רבי עקיבא אומר השור יסקל וגם בעליו הקיש וכו'. מה שהוכיח השב"י דמילתא באפי נפשה היא מדפריך בסנהדרין ואימא לקטלא ע"ש לפי הועי"ל הכ' התוס' שם בד"ה ואימא וכ"מ מפירש"י שם ע"ש דלא מוכח מידי וכן התוס' בפסחים דמ"ג ע"ב שכ' דאורחיה דקרא סיפיה מפרש לרישיה ע"ש דמפרשי כהועי"ל ולא כתי' קמא:

וגם בעליו יומת ביד"ש מה שהק' השב"י בשם הי"ש למסקנא דגמ' נימא דרוצח הוא על רציחתו סייף ועל שורו חנק ואצט' רוצח הוא כי היכי דאייתר יומת להקישא דשור לבעלים ע"ש. לק"מ דבקרא דרוצח הוא לא סגי דאיכא לפרושי על שורו כלל כלל לא וא"כ ע"כ אצט' יומת לחנק וא"כ עכ"פ אין להקיש שור לבעלים וא"כ קרא דרוצח מיותר אי פירושו על שורו בחנק אלא ע"כ דהכי דרשי' ליה על רציחתו סייף ועל שורו כלל כלל לא:

אין עונשין מ"ה וכו' עמ"ש השב"י ע"ד המקובצת דגבי בור ליכא מיתה ביד"ש ע"ש וכדבריו מוכח מבריית' בפ"ק דב"ק ד"ט ע"ב דקתני חומר בשור מבכור שחייב כופר ואי איתא אדרבא קילא היא גבי שור דניתן לכפרה אלא ע"כ דבבור ליכא מיתה ביד"ש כלל:

פרשה יב

הקיש טובח למוכר מכאן מוכח דהיקש גמור דלא כמ"ש התוספות במרובה דס"ח ע"ב בד"ה גניבה דלאו הקישא הוא אלא דומיא בעלמא היא ע"ש. ודע דמבואר כאן דאיתקשו תרוייהו להדדי טובח למוכר ומוכר לטובח ועיין להתוס' בסנהדרין ד"פ בד"ה בשור בס"ד:

מה מכירה חוץ מרשותו וכו' והיינו דתנן במרובה דע"ט גנב טבח ומכר ברשות הבעלים פטור דמכירה ניחא דפטור דלא אהנו מעשיו דמכר בטל הוא אלא טביחה כיון דאהנו מעשיו דהפסידה מבעלים הוה ס"ד דחייב אפי' ברשות הבעלים להכי יליף ממכירה מה מכירה דוקא שלא ברשות הבעלים גם טביחה דוקא שלא ברשות הבעלים ועיין במרובה דס"ח ובתוס' שם ודלא כהשב"י:

ת"ל זה הדבר וכו' הק' הזר"ע ק"ל דשחיטה שא"ר

היא ותי' דשאני ש"ח דכל שחיטתן אינה ראויה וחייב כרת והו"א ה"ה לתשלומין דשמה שחיטה קמ"ל ור"ל דאחר דגלי זה הדבר דדוקא לכרת הו"ל שחי' שא"ר לענין תשלומין ותליא בפלוגתא דר"ש ורבנן אי הוי שחיטה ול"ק מ"ש השב"י מגמ' דפ' מרובה ומ"ש דבריי' הלזו אתיא כרבנן דשמה שחיטה הוא תימה דלעיל מזה תניא מה מכירה מותרת באכילה שחיטה מותרת באכילה והיינו כר"ש דל"ש שחיטה:

פרשה יג

ס' בא לגנוב וכו' נסתפקתי אם יכול להצילו באחד מאבריו אי שרי להורגו ואליבא דריב"ש בס"פ בן סורר דגבי רודף. אם יכול. להצילו באחד מאבריו נהרג עליו פשי' דכ"ש כאן דעיקרו אינו אלא ספק אך אליבא דרבנן אני מסתפק די"ל דהכא כיון דספק הוא מודו דנהרג עליו ונראה דגם כאן שרי להורגו מדאמרי' בפ' ד"מ דנ"ז דאי תניא כיוצא בו בש"ד הוא אליבא דריב"ש ואי איתא אפילו כרבנן מ"ל בבא במחתרת ויכול להצילו באחד מאבריו דמודו דנהרג עליו וישראל בישראל חייב ותו ההיא ברייתא דלעיל דלא תני כיוצא בו בש"ד קשיא הא משכחת לה כה"ג אפילו לרבנן ומכח זה נראה שהוא שהכריחו לרש"י לפרש דרבנן פליגי אע"ג דלא מצינו בהדיא דפליגי ועיין לה' באר יעקב בח"מ סימן תכ"ה ולהכ"מ בפ"א מה' רוצח דין י"ג שכ' לדעת הר"מ דנהרג שאמר ריב"ש ל"ד ואין ממיתין אותו ע"ש וק' דא"כ ההיא ברייתא דכיוצא בו דש"ד היכי אתיא הא גם לריב"ש נהרג עליו ולרבנן אי נהרג עליו אבל מודו דלא ניתן להצילו בנפשו אפי' יכול להצילו בא' מאיבריו וניחא הכל שפיר נקטי' דמההיא דפ' ד"מ מוכת דלרבנן גם במחתרת דס' הוא אפי' יכול להצילו בא' מאיברי וניתן להצילו בנפשו:

למעלה מהם גנב איסורי הנאה פטור מלשלם משמע דפטור מכפל וגם מהקרן וק"ל דאמרי' במרובה דע"א ע"ב שור הנסקל א"ה נינהו ולאו דמארי טבח ע"ש. והשתא למ"ל טעמא דלאו דמאריה טבח ת"ל דכי גנב שור הנסקל דפטור מכפל דא"ה הוא וכי טבח מיפטר משום דתשלומי ד' וה' אמ"ר ולא תשלומי ב' וג' אלא ע"כ דחייב בכפל ודוקא בגנב הקדש דרשות אחרת הוא דאמרי' שם בדע"ו וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולשי' ר"ת שכ' התוס' בסנהדרין ד"פ דש"ה אינו נאסר מחיים א"ש:

פרשה טו

או אינו אלא בשבועה ושלא בשבוע' ר"ל דטוען טענת גנב אפילו שלא בשבועה משלם כפל כדפירש"י בהמפקיד ומ"ש השב"י דזהו כוונת רש"י במרובה דס"ג ע"ש בפירש"י שלא יתכן לפ' כך כלל ומה שהק' מהרש"א ז"ל דא"כ אמאי אצט' קרא לגנב עצמו נילף מק"ו מטוען טענת גנב ע"ש. לכאורה י"ל דהך ברייתא דאו אינו אלא לדין ס"ל כהך ברייתא דהתם דס"ל דתרוייהו בטוען טענת גנב וה"ק או אינו אלא לדין ואה"נ דגנב מק"ו אתי ת"ל ג"ש דשליחות יד ואחר הג"ש הוא דאצט' הך קרא דמייתי התם לגנב אבל אי לאו ג"ש הוה מוקמינן הך קרא לדרשא אחריתי מיהו הא ליתא דברייתא דמכילתין גופא ס"ל דעיקר קראי בגנב אבל טוען טענת גנב מפיק ליה לעיל מאם המצא תמצא מ"מ דקתני הכא דאי לאו הג"ש הו"א דטוען טענת גנב אפי' שלא בשבועה:

פרשה טז

חזר ודנן כמין גניבה דמסתברא ליה דלא גרע מגניבה דחייב וק' א"כ שבויה בש"ח פטור אפי' ביכול להציל כיון דיליף לה מגניבה וש"ח פטור מגניבה ובגמ' בפ' השואל דף צ"ג ע"ב מבואר דש"ח שהיה יכול לקדם במקלות ולא חייב וי"ל דשבויה לא כתיבה בש"ח לפטור אלא דילפינן לה מק"ו מש"ש וא"כ אמרי' דיו דל"מ אלא בא"י להציל ודע דרש"י בחומש גבי טריפה לא ישלם כ' יש טריפה וכו' כר"ש דבסמוך וכ' מי לחשך לדון כן דומיא דמיתה וכו' ע"ש והיא ברייתא לקמן וצ"ל דהשתא דאיכא גילוי דהטריפה ילפי' ממיתה ואע"ג דאין דנין אפשר משא"א ש"ה דגילוי מילתא בעלמא הוא דל"ד טריפה אלא אפי' שבויה ושבורה וגם דהחילוק הוא בין יכול להציל לאין יכול להציל דמקרא דהטריפה לא ידעי' איזהו שמשלם ואיזהו שאינו משלם ועיין להשב"י בד"ה טריפה ע"ש:

שבויה מנין הרי אתה דן נאמרה מיתה וכו' כתב השב"י אף ע"ג דג"ש שאינה מופנה היא ואיכא למיפרך שאני הכא דכיון דלא אתא ג"ש אלא להאי מילת' אין משיבין ע"ש ועיין להר"ן בחי' בר"פ הנשרפין שכ' דבג"ש שהיא מופנה משיבין אי איכא לאוקומא הג"ש לדרשא אחריתי ע"ש ולפ"ז בשאינה מופנה משיבין אף דלא אתא הג"ש לדרשא אחריתי וצ"ל דהכא לאו ג"ש גמורה וכדמסיק גם השב"י ע"ש:

פרשה יז

מהר ימהרנה למה נאמר וכו' פי' למה נאמר ל' מוהר הול"ל ולקחה לו אלא לאשמועי' האי דינא דמהר היא כתובה כדכתיב הבו עלי מאד מהר ומתן וגו' דלא כהשב"י:

מכשפה ריב"ב אומר מה שנסתייע השב"י מדברי התוס' בכתובות דל"ח ע"ב ע"ש ל"ד בהתוס' לא כ' אלא דקי"ל דאיכא ג"ש ללמוד זה מזה והוזכרו הנושאין אבל הכא לו' דנאמר' דאיכא ג"ש סתם ולא הוזכר המלמד הא מנ"ל אלא י"ל דהג"ש דרי"הג ס"ל להנך תנאי דאצט' לדרשא אחריתי ולעולם כל הג"ש שנאמרו שם מודו כל התנאים דנתקבלו ואתו לדרשא אחריתי:

ת"ל לא תהא קדשה וכו' מה שהק' השב"י על הרב דינא דחיי מסוגיא דפ"ק דסנהדרין ע"ש. י"ל דה"ק היכא דאין שינוי אלא בנקודות ולא מכחשי ס"ל דדרשי' תרוויהו אבל היכא דיש שינוי גמור י"ל אע"ג דלא מכחשי לא דרשי' תרוייהו ולהכי התוס' לא הוכיחו מזה וההיא דיראה יראה מכחשי:

פרשה יח

שאין ב"ד מניחין אותן בנכסי אביה' מפני שהם בחזקת קיימים מוכח מכאן דאפי' נשבו מוקמי' להו בחזקת חיים ומכאן ק' אמ"ש התוס' בפ' המפקיד דט"ל ע"ב בד"ה דילמא א"נ הכא שנשבו חיישי' טפי דילמא מתו לפי שעשו להם יסורין ע"ש. ועיין בגמ' שם דל"ח ע"ב דמייתו ברייתא הלזו ולא סיימו בה הא מילתא דמפני שהם בחזקת קיימין ע"ש:

פרשה יט

עמי קודם בגמ' בפ' אז"נ דע"ב פריך פשי' ומשני ל"נ אלא לנכרי בריבית ולישראל בחנם ע"ש. והק' הרא"ם ז"ל למ"ל קרא ת"ל מדכתיב בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור דהקדים נתינה דגר למכיר' דנכרי לב"ע ע"ש. ונ"ל במ"ש התוס' שם בדע"א ע"ב דנכרי מצוה להלוותו בריבית כדי לחסרו וא"כ דהכא כיון דגם בהלווא' נכרי בריבית איכא מצוה הו"א בכה"ג אין להקדים לישראל בחנם ולכך אצט' קרא וע"ש עוד בתוס' שכ' דמלוה לנכרי בחנם עובר משום לא תחנם ע"ש וק"ק דא"כ כי ס"ד דלנכרי בחנם קאמר הא דפריך פשיטא לפרוך עדיפא מינה הא לנכרי אסור אפי' ליכא לישראל בחנם וי"ל דהאי מילתא שכ' התוס' דאיכא לא תחנם פלוגתא דתנאי היא במס' ע"א ד"ך ואיכא לאוקומי הך ברייתא כמאן דל"ל בכה"ג לא תחנם א"נ במ"ש התוספות שם בע"א דהיכא דנכרי שכנו ומכירו ליכא לאו דלא תחנם ע"ש וא"כ איכא לאוקומי ברייתא בכה"ג ולכך לא פריך אלא פשיטא:

נשיא מנין וכו' עיין בסוגיא דפ' ד"מ דס"ו וע"ש בתוס' שכ' דמאי דקאמר למ"ד אלהים חול גמר קדש מחול היינו מדאפקיה בלשון אלהים דאל"ה איכא למיפרך ע"ש וק' דא"כ איך תלי לה הגמ' זה בזה דקאמר למ"ד אלהים חול גמרי' קדש מחול למ"ד אלהים קדש גמר חול מקדש ופירש"י כי היכי דלמ"ד אלהים חול וכו' ע"ש. ולשי' התוס' הא ל"ד דלמ"ד אלהים חול גמר קדש מחול היינו מדאפקי' וכו' אבל למ"ד אלהים קדש ליכא למילף חול מקדש מדאפקי' דהא שפיר אפקא בלשון אלהים מפני שהיא קדש ותו אי איתא דגם למ"ד אלהים קדש גמר חול מקדש מדאפקא וכו' מאי. פריך אקדש אזהר אחול לא אזהר הא כיון דמדאפקא גמרינן ליכא למיפרך מידי וא"כ לדברי התוס' בחנם קאמר הגמרא למ"ד אלהים חול גמר קדש מחול וכו' ודברים ללא צורך הם וי"ל במ"ש מהרש"א שם בגמ' דגם למ"ד אלהים חול וגמרי' קדש מחול מדאפקא וכו' ליכא למילף אביו מדיין באא"ע אלא מנשיא הוא דילפי' באא"ע ע"ש וא"כ הגמ' ה"ק דגם למ"ר אלהים חול מנשיא הוא דגמרי' באא"ע ולא מדיין כדאמרי' מעיק' וא"כ מ"ד אלהי' קדש נמי ילפי' חול מקדש ואייתר נשיא ללמוד אביו באא"ע אך דברי מהרש"א בזה אינם מבוררין:

אלהים לא תקלל לפי שנאמר ונוקב וכו' בס"פ ד"מ ד"יש הוא דס"ל חול ואמרי' שם בגמ' למ"ר חול גמר קדש מחול והק' ר"י בחי' הא אין מזהירין מ"ה והשב"י לעיל בפ"ה תי' דקדש הוי לאו שניתן לאזהר' מיתת ב"ד ואין לוקין ודוקא למלקות הוא דאין מזהירין מ"ה ע"ש והוא תימא דר"יש ס"ל בר"פ הלוקין דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו והשב"י הזכיר סוגיא זו לקמך בסמוך:

לכל כהן שירצה היינו ט"ה לבעלים ומ"ש השב"י

מדברי הר"ן דל"ג לה מדכ' יראה לי וכו' י"ל דכיון דמבואר בגמ' ר"פ עד כמה דבכור לית ביה ט"ה לבעלים והר"מ הכריע מדעתו לפסוק כברייתא הלזו לדחות סוגיא דגמ' שם ע"כ כ' בלשון יראה לי ועיין לה' הלכות יו"ט שם שהוכיח דמ"ש הר"מ לכל כהן שירצה היינו דא"צ לאנשי משמר והא. יראה לי שא ע"ד ואופן הנז' וע"ש שנסתייע מדיוק ברייתא דלעיל ונעלם ממנו ברייתא הלזו ע"ש:

מה כאן עם אמו וכו' עיין להתוס' במעילה דף י"ג בד"ה אתיא שכ' דלא ילפי' בג"ש זו אלא עי' אמו שהיא קדש ע"ש וי"ל בזה מברייתא הלזו דקגמרי' דינא בב"ש הלזו:

כיצד עושין נוטלין מהקדש וכו'. עפי"ז ניחא מ"ש התוספות בד"ה הנזכר אפירש"י דהולד חולין מה ריוח יש להקדש ותי' דבולד הקדש מיירי ע"ש. ולכאורה ק' מהן ריוח יש להקדש הא ולד המעושרת אינו קרב ונאכל במומו לבעלים כדאי' בפ"ג דתמורה די"ח ע"ב וע"פי ברייתא הלזו ניחא דכיון דאם בעליו אינם רוצים להטפל בו עד שירעה היה הקדש נוטל מעות וקונה בהמה זהו ריוח שמרויח ההקדש כשמתנדבים אבל לפי' רש"י כיון דהולד חולין אינם יכולין לינק מבהמה שנקנית במעות הקדש ומזה גופא ק' אפירש"י ועיין בחי' שם בתמורה:

אף כאן בשמיני וכו' עיין בחולין דף פ"א דרמי ר' אפוטריקי כתי' שבעת ימים וכו' הא לילה חזי וכתי' מיום הח' והלאה הא לילה לא חזי וכו' עיין שם דמשמע דמשמעות מיום הח' ושמיני בכלל בלא ג"ש דלא כמשמעות ברייתא הלזו וי"ל דר' אפוטריקי אתי כר' בערכין די"ח דס"ל דמשמעות מיום הא' וראשון בכלל וברייתא הלזו אתיא כרבנן דר' ע"ש:

פרט למחוסר זמן עמ"ש השב"י היכי ילפי' חולין

מקדשים וכו' ע"ש וכבר נתיישבו הדברים בדברי המש"ל בפ"ג מה' א"מ ע"ש.

פרשה ד

אבא חנן משום ר"א בלקט שכחה ופאה וכו' מ"ש השב"י דס"ל ס' לקט אינו לקט ואתי דלא כמאן לשי' התוס' בס"פ הזרוע ע"ש ק' דא"כ מאי פריך הגמ' ברייתא דלקט אמתניתין דמתנות נוקמא למתני' דמתנות כאבא חנן ומה הועילו התוס' במ"ש דאפי' לרבנן מודו ליישב מאי דלא אוקמא כר"מ אכתי נוקמא כאבא חנן ועוד מאי פריך הגמ' שם והא טעמא קאמר הא אבא חנן ל"ל הכי ולשי' רש"י שם דכ' דפליגי רבנן י"ל דלא כ"כ אלא לס"ד דאכתי לא מייתי הך טעמא דר"ל ומשום דקשיא דא"כ מאי פריך הגמ' נימא דרבנן פליגי ומתני' כרבנן להכי כ' דסתם מתני' ר"מ אבל למאי דמסיק דאיכא טעמא ס"ל להגמ' כיון דטעמ' קאמר י"ל דל"פ רבנן וע"ש במהרש"א ז"ל מיהו אי איתא דאבא חנן ס"ל דפטור מספק ק' ע"כ נר' עיקר כמ"ש הזר"ע דאבא חנן ה"ק דוקא ברובו אבל ס' לקט לקט עיין שם:

בעשה ול"ת וכו' כ' השב"י אע"ג דל"ת בטעינה כתי' ילפי' פריקה מינה בק"ו דפריקה אית בה צער ב"ח ע"ש ואפי' לחד תי' שכ' בסמוך דברייתא הלזו רי"הג דס"ל צב"ח ל"ד מ"מ ילפי' דחסרון כיס כמ"ש התוס' בפ' א"מ דלרי"הג יליף בק"ו דח"כ ע"ש:

אמר לו אביו אל תפרוק וכו' ה"ז לא ישמע לו מפני וכו' והיינו מקרא דאני ה' כדאי' בגמ' עיין להשב"י שהביא דברי הסמ"ג עשין קי"ב שכ' וז"ל מכאן למדנו שבדיבור לעבור אינו נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא מצינו עונש בדיבור רק במסית וכו' ע"ש. ומדברי רש"י בשבת דק"ן ע"א בד"ה ולא יאמר נר' דאפי' היכא דשליח מוזהר. עובר המשלח משום לפני עור ומאי דאמרי' אין שליח לד"ע ול"מ שולחו היינו בהך לאו אבל עובר משום לפני עור וא"כ הכא כיון דהאב עובר בלאו דלפני עור אמאי לא מקרי רשע וחידושא דמסית היינו דחייב מיתה על דיבורו. איברא דק"ל ע"ד רש"י ז"ל מדתנן בפ' הכונס השולח את הבערה ביד חש"ו חייב בדי"ש שילח ביד פקח הפקח חייב משמע דהמשלח אינו חייב אפי' בדי"ש וכן הוכיחו התוס' בפ' הכונס דנ"ו ע"א בד"ה אלא ע"ש ולדברי רש"י כיון דעובר בלאו חייב בדי"ש דשולח בעירו דבר עבירה קרי ליה הגמ' בפ' הא"מ וצ"ל דרש"י בשוכר מיירי כמ"ש התוס' בפ' הכונס דשוכר חייב בדי"ש והגמ' בשבת משמע ליה דבשוכר מיירי דאל"ה שרי ומתניתין קתני לא יאמר מיהו ק' בדברי הסמ"ג דלא שייכא כאן. דברי הרב ודברי התלמיד דהא אי לאו קרא דאני ה' הו"א דחייב לשמוע לו וא"כ דעת הרב נמי לשמוע לו משום מצו' כיבוד וכיון דחייב לשמו' בע"כ האב עביד איסור' אלא די"ל דמ"מ לאו רשע ובמ"ש השב"י ע"ד התוס' בזבחים עיין בשבת דף קל"ב בק"ו דומה צרעת וכו' ובתוס' שם:

שנשכו נחש וכו' בסנהדרין דל"ז פריך והאי בר נחש וכו' ומשני עבירה אחרת הי"ל דנתחייב שריפה ואמר מר מי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה וכ' התוס' מאי דאמרי' בפ' הפועלים זקפוה וכו' ואמ"ל הוא ובניו באו על נערה המאורסה ע"י זכות נירין בקלה וכו' ע"ש ור"ל דהי"ל ג"כ עבירה קלה וע"י זכות לא דנוהו אלא על הקלה ונ"ל דלזה כיון הש"מ בכתוכות ד"ל שכ' דההיא דזקפוה הי"ל עבירה קלה וכו' ע"ש ור"ל דע"י זכות לא דנוהו אלא על הקלה והן הנה דברי התוס' אבל בלא זכות לעולם נידון בחמורה אפי' ביד"ש ול"ק מה שהק' עליו בהשמטות שבסוף ס' מועדי ה' ע"ש. ומה שהק' השב"י דא"כ אמאי סדרו ביו"הכ בוידוי על חטאים שאנו חייבים ר"מ ב"ד בחמור' סגי ע"ש ל"ק דהוידוי נתקן בלשון רבים ועל כללות ישראל הוא אומר ואפשר דלכל אחד עבר על אחת מהנה ואינו מדבר על אדם פרטי:

ת"ל כי השחד וכו' ושמא תאמר וכו' פי' דאחר דכתיב יעור פקחי' דהוא פקחות התורה אייתר עיני חכמים לו' שע"כ מטה את הדין וכן פירש"י בחומש דבפ' משפטים בקרא דפקחים פי' פקחות התורה בסוף ובפרשת שופטים בעיני חכמים פי' שמטה את הדין ועיין להרא"ם שם ובמה שהק' עליו השב"י ודו"ק מיהו בלשון הברייתא הלזו ק' דמשמע דאי לאו קרא דכי השחד הו"א דלא אסרה תורה אלא להטות והא למ"ל קרא מלא תטה נפקא ונ"ל דה"ק שמא תאמר ותקשה לך אמאי אסרה תורה אפי' לזכות הזכאי הרי אין אני מטה את הדין לזה אמרה תורה כי השחר וכו' ליתן טעם משום דע"כ להטות אבל לעולם פשיטא דקרא אפי' במזכה את הזכאי מיירי ודלא כהשב"י:

לא הרי כרם כהרי זית וכו' הק' השב"י בהשמטות בס"ס מועדי ה' ניפרוך מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד מזבח כדפריך בפ' הפועלים וכ"ה בר"פ ביצר מברכין ע"ש ונ"ל דקרא דוכן תעשה הקישא הוא ומ"מ אצט' לו' לא הרי כרם וכו' כי היכי דלא להוו ב' כתובים הבאים כאחד דבב' כתובים לא ילפינן אפילו בהקישא ועיין בתוס' בפסחים דס"ד ע"ב ולה' הלכות יו"ט בבכורות דמ"ט מ"ש בפרט זה אי ילפי' בג"ש מב' כתובים ע"ש ולישנא דהצד השוה שבהם וכו' דקתני ברייתא שלא בדקדוק אלא עיקר הדרשא בהקיש' הוא:

א"כ מה כן תעשה לכרמך לזיתך לענין שאמרנו עיין להשב"י שהביא דברי הזר"ע ומה שסיים בדבריו לפטור מעשר ליתא שם בס' ז"ר ע"ש ופשוט דגם הוא מפ' לענין שאמרנו היינו לר"י כדא"ל ולרבינו יונתן כדא"ל ובהשמטות שבס"ס מועדי ה' נמשך אחר דבריו בשב"י:

כל זמן שמזכירין שם ע"א עיין בהשמטות שבס"ס מועדי ה' שהוכיח מלשון זה דבעבד ערל שלא קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז מיירי בבריי' כדעת הרשב"א ודלא כהר"מ בפ"ך מה"ש ע"ש וליתא דבגמ' במס' ע"א דנ"ז איתא אפילו במלו וטבלו שכבר קיבלו עליהם כל המצות עושין יי"ן עד שתשתקע שם ע"ז מפיהם ע"ש הרי דיתכן לו' לשון זה אפי' שקי' שלא לעבוד ע"ז דמ"מ רגילין הם להזכיר שמה ולנדור בה:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו עיין מ"ש השב"י ע"פי הילקוט דבא ליתן ל"ת על כל המצות דס"ל השמר לאו הוא ובהקומץ דל"ו פלוגתא דר"י ור"א היא ועיין בתוס' פ' ר"א דמילה דקל"ב סע"ב והשע"ה בה' תפלין כ' דכוונתם ודבריהם הם לר"א והא דלא ניחא להו למי' דר"א ס"ל בפי' הברייתא כל"ק שם משום דאפי' לל"ק ע"כ דתשמרו לאו דאל"ה אמאי אצט' בשר הא קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ע"ש ואינו מוכרח דהא לר"א דס"ל תשמרו עשה הוא וא"כ איכא תרי עשה דתשמרו עשה ולעשות עשה ולא אתי חד עשה ודחי תרי עשה ואפילו אי עשה אלים דחי תרי עשה מ"מ י"ל דבעינן בעידנא וכו' וא"כ י"ל דגמ' דנקט ל"ק אליבא דר"י הוא והדק"ל וע"ש להשע"ה שבתחי' צדד בכוונתם דדבריהם הם לר"י ע"ש ועפי"ד אלו י"ל קושיית מהרש"א שם בסו"הד ע"ש:

זכורך להוציא גרים הזר"ע סייע גירסא זו מדאמרי' בפ"ק דפסחים דכל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וגרים לא נטלו חלק בארץ והק' ממתני' דריש חגיגה דקתני עברים שאין משוחררים משמע הא משוחררין חייבים והא עברים לא נטלו חלק בארץ ע"ש וכן י"ל אמאי אצט' זכורך להוציא את הנשים הא נשים לא נטלו חלק בארץ וצ"ל דמשכחת דיש להם קרקע בירושה כבנות צלפחד וכן י"ל בגרים ועבדים משוחררים יש להם קרקע שירשו מנשותיהם דירושת הבעל דאוריית' ועיין להתוס' בברכות ד"ך ע"ב בד"ה נשים ע"ש והנה התוס' בריש פסחים ד"ג דמי שאין לו קרקע פטור גם מפסח ועיין לה' מש"ל בה' ק"פ ע"ש וראיתי בס' אור חדש שם שהק' בשם הש"א דאי מי שאין לו קרקע פטור מפסח איך הקריבו ישראל פסח במדבר הא עדיין לא נטלו חלק בארץ ע"ש ואם קושייתו הגמ' קשיא דהיכי קאמר ר"א מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה דא"כ איך הקריבו במדבר למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוה אלא ע"כ ד"ז אינו אלא אחר שנכנסו לארץ ועיין להתוס' בברכות ד"ך שם ע"ש ועיין לקמן גבי ביכורים:

דרך בכורים משקה מנין ת"ל תבא וכו' מכאן מבואר

מהביא בית ה' אלהיך דריש אבל רש"י בפרק העור והרוטב דק"ך ב' מאשר תביא מארצך וכ' הזר"ע דתרווייהו צריכי חד להביא משקה יין מעיקרא וחד להביא ענבים ודרכן ע"ש ולפ"ד דבענבים בכל גוונא מביא מאי דדרשי' התם מפרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה ע"כ לאוקומא בשאר פירות דאינו מביא משקה אלא בענבים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' בכורים דשאר פירות אין מביאין משקה דכתיב פרי ולא משקה ע"ש וק' דהתם בחולין איתא למעוטי שאר משקה יליף ר"י מתרומה דס"ל דון מינה ואוקי באתרה ע"ש הסוגיא וא"כ אמאי אצט' קרא דפרי וי"ל דאי מילפותא דתרומה לא ילפי' אלא הביא. משקה אכל הביא תאנים ודרכן לא לכך אצט' קרא דפרי ותרווייהו צריכי מיהו דברי ה' זית רענן קשים דמנ"ל למדרש מתביא יתירה האי דרשא הא איצט' לכדדרשי' לקמן לגר והנך דלקמן ע"ש גם מדברי רש"י שם בחולין מתבאר דמפרש לדרשא דפרי אתה מביא להביא יין מעיקרא ע"ש:.

למעוטי גר וכו' כ' הזר"ע דמיירי. בקנה קרקע ולכך אצט' קרא למעוטי ע"ש ודבריו לא יכונו אלא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף אבל למ"ד לאו כקנין הגוף כיון דלוקח מחזיר ביובל אין לו אלא קנין פירות ואינו מביא ביכורים דבעי' מארצך וכדאיתא בפ' השולח מיהו משכחת לה בירש אשתו וכמ"ש לעיל גבי עולת ראיה ע"ש:

ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות מברייתא הלזו י"ל גירסת הספרים בחולין דקי"ג דגרסי' קסבר שמואל. אחע"א וחלב ומיתה מחד קרא נפקי דר"ל מקרא דלגופיה וכר"י דמכילתין דלא דריש קרא קמא ומה שהק' רש"י. שם מר"עק דלקמן י"ל דר"עק ס"ל כמאן דדריש תחילות כיון דפלוגתא דתנאי היא הכא וכי אמרי' בשינויא בתרא דשמואל יליף מהכא אחע"א לפי אוקמתא זו ס"ל כמאן דדריש תחילות:

אחד בפני הבית ואחד שלא בפני הבית ואחד בח"ל לפי שנאמר וכו' עיין בתוס' דפרק כל הבשר שהביאו תוספתא דתני בפני הבית ושלא בפני הבית בארץ ובח"ל וכ' משם רשב"ם דאצט' למתני ח"ל דס"ד דאיתקש לביכורי' ולפירושו ניחא וכו' ע"ש ונר' מדבריהם דהיקש זה רשב"ם שחידשו והוא ברייתא דמכילתין בהדיא ואיכא למידק בדברי רשב"ם דכ' דחידושא דמתני' הוא לח"ל ואמאי לא כ' דחידושא הוא לשלא בפני הבית ואפי' בארץ כיון דהוה ס"ד דאיתקש לבכורים ועיין להשב"י והז"ר מה שנדחקו בפי' דמכילתין ומ"ש הזר"ע דשלא כפני הבית גופיה אצט' תרי קראי חד לח"ל וחד לארץ והביא שכן כ' התוס' בפ"ב דקידושין ע"ש אזיל בשי' מהרש"ל שם שהגיה כן בדברי התוס' שם אבל מהרש"א ז"ל שם קיים גירסת ספרינו ע"ש וק"ק בעיקר ברייתא דמכילתין כיון דאיתקש לבכורים אמאי לא ילפי' מינה דבשר בחלב אסור בהנאה כמו בכורים ולא אישטמי' לשום תנא לשום תנאי או מהנך דפ' כ"ה לאתויי איסור הנאה מהיקש זה וי"ל וברור ועיין למהר"ח אבן עטר זלה"ה בס' אור החיים בקרא דהיקש זה ע"ש מ"ש:

רבי אומר או' מכור לנכרי לא תבשל גדי כשתמכרנה לא תבשלנה ותמכרנה מבואר יוצא מברייתא דרבי ס"ל איסור ב"בח חל על הנביל' דהא בנביל' משתעי. קרא וק' דבגמ' בס"פ דם שחיטה איתא דר' ס"ל דוקא בחמור על :קל היא דחייל אבל קל על חמור לא חייל והכא קל על חמור הוא דנביל' חמור' דמטמא' וי"ל דש"ה דהוי איסור מוסיף דאיתוסף איסור הנאה או שלא כדר"א לאביי בפסחים דכ"ה ע"ש ולשי' התוס' בפ' ג"ה דק"א דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף איסור חמור מיהא הוי והוי חמור על קל ובכן אתנח לו דהגמ' בפרק דם שחיטה דפסיקא ליה דרבי ס"ל אחע"א בא"ח מהבא פסיקא ליה וע"ש ברש"י ז"ל שכהא דחייל על איסור קל לא איתפרש היכא ע"ש ואע"ג דבגמ' בפ' כ"ה דקי"ד איכא מ"ד מיגו דחייל אבישול חייל אאכילה ע"ש מ"מ הגמ' דפ' דם שחיטה י"ל דלא ס"ל כן וכן בגמ' גופא דפ' כ"ה לעיל מזה לא משני לשמואל שאני הכא מגו דחל אבישול וכו' דלא ס"ל האי סברא ואין להקשות אי מהא דמכילתין מ"ל להגמ' הא הכא איסור כולל דכולל בחלב אבל בלא כולל אה"נ דלא חייל אפי' חמור על קל די"ל דה"נ קאמר בגמ' דבאחע"א בא"כ לא שמעי' אלא בחמור על קל אבל קל על חמור לא שמעי' ליה וכיון דלא גילה דעתו ודאי דל"ל ובקדשים שמעי' דבקל על חמור חייל באיסור כולל דההיא דמעילה איסור כולל דחל איסור מעילה גם איותרת ושתי כליות כדאי' בס"פ כ"ה ע"ש ועיין בחידושינו שם בס"פ דם שחי' ע"ש:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה