אור ברסלב

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת גרים

מסכת דרך ארץ

פרק א

הלכה ו

רע"ק אומר וכו' דברי ר"א ור"עק דבריית' הלזו סתראי נינהו לדבריהם דברייתא דגמ' בפ' החולץ דמ"ו והנח"י כדי להשוותם הגיה בברייתא דמכילתין בדברי ר"א בין מל ולא טבל לבין טבל ולא מל הוי גר ובדברי ר"עק מחק תיבת אין ע"ש. ודבריו תמוהים דאכתי דברי ר"עק סתראי נינהו דמדבריו כאן נראה דבטבילה לחודא הוי גר והא ליתא דר"עק ס"ל התם דאין דנין אפשר משאי אפשר וא"כ מנ"ל דבטבילה סגי הא לדידיה לא ילפינן מאימהות דאין דנין אפשר משא"א וע"כ דר"עק ס"ל אינו גר עד שימול ויטבול דבטבילה לחודא לא סגי דאין דנין ובמילה לחודא לא סגי דהא יליף בפ' הערל מתושב ושכיר למעוטי מל ולא טבל וכ"כ התוס' בפ' החולץ שם דר"עק ס"ל אינו גר עד שימול ויטבול ומ"ש שם דס"ל כר"י היינו לענין מילה דהזכירו בקושייתם וכן י"ל על ה' שמחת יהודה וביותר י"ל עמ"ש שם דמדלא קאמר בפ' הערל למעוטי טבל ולא מל מוכח דבטבילה סגי והא ליתא דכיון דלדידיה ליכא למילף מאימהות מנ"ל דבטבילה סגי. ועפי"ז ניחא שי"ל שם בגמ' דאמרי' אר"י אינו גר עד שימול ויטבול ופריך פשי' יחיד ורבים וכו' והשתא מאי פריך הא ר"א ור"י שוין דבטבילה לחודא סגי וא"כ לענין טבילה לאו יחיד ורבים דהא תרי ותרי נינהו אלא די"ל דהא ר"עק ס"ל כרבנן דאינו גר עד שימול ויטבול והוי תרי ותלת והוו כמו יחיד גבי רבים ובפי' הברייתא נר' עיקר דגרסי' ר"י במקום ר"עק וכמ"ש עוד הנח"י ע"ש ומהרש"א ז"ל בפ' הבע"י מס"א הק' הלכתא אהלכתא דקי"ל כב"ה דמצות פ"ור בזכר ונקבה דילפי' מבריאתו של עולם א"כ דנין אפשר משא"א וקי"ל כד"עק מחבירו בפ' החולץ דפליג וס"ל אין דנין אפשר משא"א ע"ש והוא תימה דלאו מחבירו אלא מחביריו שהרי ר"א פליג עליה בילפותא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וס"ל דנין דורות מפסח מצרים אפי' דהוי אפשר משא"ש ור"י ס"ל טבל ולא מל הוי גר דיליף מאימהות א"כ דנין אפשר משא"א ס"ל כר"א והוו רבים גבי ר"עק. איברא דקושית מהרש"א קיימא באנפין כסגנון זה דקי"ל ברבנן דאינו. גר עד שימול מטביל ובשלמא מילה יש לו' דס"ל דבאבות טבילה נמי הואי אלא טבילה אמאי לא ילפי' מאימהות וע"כ דס"ל אין דנין אפשר משא"א הפך סברת ב"ה ואף גם זאת י"ל דלעולם ס"ל דדנין אפשר משא"א וטעמייהו דרבנן משום דס"ל דתושב ושכיר למעוטי טבל ולא מל דס"ל דלמל ולא טבל לא אצט' קרא דבאבות טבילה נמי הואי ור"עק דלא מוקי תושב ושכיר לטבל ולא מל משום דכיון דאיכא לאוקומי קרא במל ולא טבל דהשתא לא סתר שום ילפות' דאף דליכא קרא דגלי דבאבות טבילה הואי מ"מ אחר דמיעט מל ולא טבל מתושב ושכיר אמרי' דבודאי דבאבו' טבילה הואי אע"ג דלא כתיב קרא דאל"ה במה נכנסו תחת כנפי השכינה אבל כי מוקמי' לטבל ולא מל סתר ילפותא דאמהות ועוד דלדידיה אין דנין אפשר משא"א ולא אצט' תושב למעט טבל ולא מל ולכך מוקי ליה למל ולא טבל אבל רבנן י"ל דס"ל דבאבות טבילה נמי הואי ולא אצט' תושב למל ולא טבל אלא לטבל ולא מל ולעולם דנין אפשר משא"א ס"ל ועיין למהרש"א שם בפ' החולץ בתו' ועיין לה' טורי אבן בר"פ הקורא את המגיל' אהא דילפי' התם דהקורא למפרע ל"י דכתיב נזכרים ונעשי' מה זכירה למפרע לא דא"א לט"ו קודם לי"ד ע"ש:

ודע דאיכא למידק בגמ' שם מאי פריך ר"א אדר"א הא י"ל דבהיקש דנין ובבנין אב אין דנין והתם גבי דבר שבחובה הקשה הוא מועבדת וכמ"ש התוס' שם: שו"ר דלק"מ דבגמ' במנחות דפ"ב מבואר דלר"א בבנין אב הוא דיליף ומאי דמייתי מועבדת לדברי ר"עק דפריך ליה קאמר אבל איהו בבנין אב סגי ליה ע"ש:

הלכה ט

מותרין לו ואסורין לאחרים רע"א אם מותרין לו מותרין גם לאחרים וכו'. נראה דפלוגתייהו היא משום דאנן סהדי דנגע בהם כיון דהיה גוי באותה שעה ומש"ה ס"ל לת"ק דאחרים אסורין אבל לגבי דידיה אדם נאמן ע"ע יותר ממאה איש ור"עק ס"ל דאין לחלק בין לו לאחרים ואמרינן בירוש' דר"עק לחומרא וכה"ג פליגי תנאי בר"פ אמרו לו באמרו לו ב' נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דר"י ס"ל אדם נאמן ע"ע ואמרי' התם דלא אמרו ר"י אלא לעצמו ע"ש בפירש"י ורבנן פליגי דאפי' לעצמו אסורין וה"נ פליגי הני תנאי בהאי פלוגתא גופא שמעי' מהכא דלר"עק אין שום לחלק בין לו בין לאחרי' דאם היה מותר לו מותר גם לאחרים ות"ק פליג והר"מ בפ"י מה' משכב ומושב פ' כת"ק. וע"פ ברייתא הלזו מקום אתנו ליישב דברי המ"ב שכ' מרן בב"י בי"ד סי' קכ"ו שכ' דהא דאמרי' ע"א בהכחשת בע"ד לאו כלום היא ה"ד לעצמו אבל לאחרים לא סמכי' אדבריו אלא אדברי ע"א ע"ש והקשה השע"א בפ"ט מס' אישות דין ל"א ע"ז מדאמרי' בפ"ג. דקידושין דס"ה ע"א המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ופריך. מדתנן היא אסורה בקרוביו וכו' דע"כ בע"א מיידי ע"ש והשתא לפ"ד המ"כ איך הוא מותר בקרובותיה נהי דלגבי דידיה עד אחר בהכחשה מ"מ קרובותיה אחרים נינהו ולא הי"ל לסמוך אדבריה אלא אדברי העד ע"ש וע"פ ברייתא הלזו י"ל דלפום ס"ד דגמ' דמתני' בע"א מיירי אתיא מתניתין כר"עק דלא בהכי דכיון דלדידיה שרי משום ע"א בהכחשה לאו הוא גם לאחרים שרי מיהו אנן קי"ל כרבנן דמחלקי בהכי כמו שפי' הר"מ ז"ל. ברם מהגמ' דפ' אמרו לו יש להוכיח דלא כס' המ"כ דאמרי' דלא אמרה ר"י אלא לעצמו ואי איתא דגם גבי ע"א נמי דוקא לעצמו אמאי לא אמרו בגמרא ארישא. דברייתא דאע"ל ע"א נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דקתני דנאמן הוא ע"ע דדוקא לעצמו אלא ע"כ דדוקא בב' עדים אבל בע"א אפי' לאחרים שרי. ומעתה גם רבנן דברייתא הלזו דמכילתין לא פליגי אלא היכא דאנן סהדי דהוו בב' עדים אבל גבי ע"א מודו דאפי' לאחרים שרי רע"א בהכחשה להו כלום הוא אפילו לאחרים

הלכה יב

הי"ל עיסה לאפות וכו' וכ"ה במתני' דחלה דס' אסור ובירוש' שם אמרי' דמפריש ומוכרה לכהנים ע"ש בהר"ש וא"כ הא דקתני הכא חייב היינו דחייב להפריש ומוכרה לכהן וכ"כ הנח"י ועיין ברש"י בסוף סוטה דמ"ח ע"א דאמתני' דהנחתומי דקתני תרומת מעשר נותנה לכהן כ' דהא דלא ימכרנה משום דאתי למשהי גביה ואתי לידי תקלה וכיון דעין מיתה הוא חיישי' ע"ש. ולפ"ז גם בחלה לא ימכרנה ועיין בתוס' דיומא ד"ח ע"א ע"ש וזה נ"ל כוונת רש"י בפ' הזרוע דהא דאמרי' גבי חלה ס' איסורא לחומרא כ' משום דעון מיתה הוא ע"ש דהיינו משים דמשמע ליה דחייב דקתני היינו ליתנה לכהן ולא למוכרה וע"ז קאמר משום דעון מיתה הוא דחיישינן דמשהה גביה ואתי ביה לידי תקלה אבל לענין הפרשה ודאי דחייב להפריש אפי' בלא מיתה דס' דאורייתא לחומרא ועמ"ש בחי' בנדרים ר"ז ע"א ע"ש:

פרק ב

הלכה ו

אין נפרעין מהם דברי ר"י וכו' בגמ' ספ"ג דנדרים איתא ע"י שאמר שם ברוך אברם לאל עליון וברוך אל עליון שהקדים ברכת אברהם לברכת ה' ניטלה הכהונה ממנו וניתנה לאברהם והק' הר"ן שם הא אברהם זרעו של שם ומאי ניטלה הכהונה ממנו דקאמר ע"ש מ"ש והיה ק"ל מאי קושיא הא אברהם גר הוא וכקטן שנולד דמי שאינו מתייחס אחר אביו ואולם ע"פ ברייתא הלזו דפלוגתא דתנאי היא ניחא דבעי ליישב הדרשא ההיא אליבא דכ"ע ובב"ר פ' לך לך פל"ו סי' ט' איתא טל ילדותך לפי שהיה חושש אברהם שמא יש בי עון מאותן שהייתי עע"ז א"ל הקב"ה טל ילדותך כשם שהטל פורח כך עונותיך פורחים והק' מהר"ש יפה ז"ל אמאי היה חושש הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ע"ש מ"ש וגם הוא נראה דרוצה ליישב הדרשא ההיא לכ"ע דאל"ה מאי ק"ל. ברם ק"ל דבגמ' דזבחים דקי"ו דפריך והכתיב גם אתה תתן בידינו זבחים ומשני קודם מ"ת מוכח דלא יצאו מכלל ב"נ עד סיני וא"כ מאי ק"ל למהרש"י תרי אברהם לאו גר הוה וי"ל:

פרק ג

הלכה ב

משים בל תונה ומשום בל

תעשוק וכו' אבל משום ריבית ליכא כדתנן בפ' אז"נ ולוין מהם ומלוין אותם בריבית וכן בגר תושב ומפיק לה בגמ' מדכתיב מאתו ולא כתיב מאתם ע"ש והנה בר"פ אז"נ אמר דלאו דגזל מיותר דאתי מריבית והונאה ואתי לעושק ש"ש באא"ע והק' התוס' אמאי אצטריך קרא. למשרי גזילה של גוי הא בישראל גופיה לא אתי אלא מריבית והונאה וגוי שרי בריבית והונאה ע"ש מה שתי' והק' מהרש"א ז"ל מאי קושיא הא אי לאו דגלי קרא דגזל הגוי שרי היה מוקמי' דקרא דגזל לאסור גזל הגוי ולא הו"מ ליה לכובש ש"ש ע"ש. וק"ל על קושייתו דא"כ אפילו לבתר דגלי קרא דגזל הגוי שרי נוקמיה ללאו דגזל לאסור גזל גר תושב דכיון דעיקר איסור גזל בישראל מריבית והונאה במה הצר הוא דילפי' ולא חדא מחדא כדפרכינן התם א"כ גזל גר הושב לא אתי מתרוייהו דהא ריבית שרי בגר תושב וא"כ מנ"ל לאסור בג"ת אי לאו קרא דגזל ומנ"ל לאוקומיה לעושק ש"ש באא"ע אלא ע"כ דעיקר קרא בישראל כתיב דכתיב לא הגזול את רעך ואין לנו לאוקומי' בג"ת לחודיה וא"כ גם בגוי נימא כן ואין לו' דגזל דג"ת ילפי' מעושקו שהרי גזל לא אתי מעושק דאיכא למיפרך שכן טרח ביה כדאי' במציעא דקי"א ע"ש. וי"ל דאתי מהונאה ועושק דכי פרכת מה לעושק שכן טרח הונאה תוכח מה להונאה שכן לא ידע דמחיל עושק יוכיח ובגמ' ה"ה דהוה מצי למילף גזל בישראל גופיה מהונאה ועושק וחדא מנייהו נקט:

הלכה כל ערוה שאין ישראל חייבין עליה וכו' עיין בסנהדרין דנ"ח ע"א והתוס' שם בד"ה נשא כ' ואשת אביו לר"עק ואחות אביו לר"א דאסירי לב"נ יש לאסור שמא יאמרו אבל משים איחלופי ליכא למגזר בקרובת אה דהכל יודעין וכו' עיין שם. והקשה מהרש"א דמשמע דאחות אביו מן האם ליכא משום איחלופי דהא אחות אביו דר"א היינו אחות אביו מן האם כדאי' שם וזה סותר מ"ש בס"הד דמאי דפריך דר"מ אדר"מ לאו מאחות האב מן האם דאיכא למי' משום איחלופי ע"ש ונ"ל דמ"ש התוס' דמשים איחלופי ליכא למגזר בקרוב' אב דאדברי ר"עק קאי דהיינו א"א דבהא ליכא צד אם כלל וליכא משום איחלופי ושיעור דבריהם דאשת אביו לר"עק ואחות אביו לר"א אית בהו משום שמא יאמרו ואינו כמו נשא אחותו מן האם דליכא שמא ואמרו והדר קאמרי דבמקום דקרובת האב לחודא דהיינו לר"עק ליכא משים איחלופי ולכך כתב בקרובת האב דאי אדר"א נמי קאי א"כ שפת יתר הוא מ"ש בקרובת האב דהא עלה קאי. וראיתי להש"י שכ' ליישב קושיית מהרש"א וכ' שאח"כ בכ"י הקרש של מהרצ"ץ ז"ל שכ"כ ולע"ד לא ראי זה כראי זה דכוונת מהרצ"ץ ז"ל היא דודאי התוס' מסתברא להו מסברא דאי איכא צד אב ליכא משום איחלופי ור"מ דאסר היינו משום שמא יאמרו אלא דכל זה אחר דשמעי' מר"א ור"עק דאסירי לב"נ ואיכא שמא יאמרו השתא מוקמי' לדר"מ משום שמא יאמרו והדרינן להכרחין דליכא משום איחלופי בנד האב אבל מעיקרא בס"ד דגמרא דאכתי לא שמעי' דאסירי לב"נ בע"כ משום איחלופי ואי הגמרא סמיך אברייתא דר"א הו"ל להמק' לאתויי הך ברייתא וכל זה מבואר בדבריו בקיצור ובזה ניחא מה שגמגם בדברי הש"י ע"ש:

הלכה יב

וכן ב"ח שאמר אלי שלו וכו' ה"ה בפ"ב מה' זכיה דין ט"ו נסתפק אם החזיקו ב' זאח"ז אם יכול הא' לו' לב"ח הנחתי לך מקום לגבות ממנו שיגבה מן האחרון או חולקין בין שניה' החוב ואח"כ הוכיח מהתוס' דאינו גובה אלא מן האחרון ע"ש ונראה פשוט דמקום הספק הוא אם נאמר דדוקא במכר ונתן בזאח"ז הוא דאמרי' בכוליה תלמודא דיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות אבל בזוכין מהפקר אפשר דלא מקרי משעבדי אבל בל"ז אין מקום לספק זה שהרי בכ"ד אמרי' דיכול לו' הנחתי וכו' ומעתה מ"ש הרב שמחת יהודה מההיא דיש נוחלין ליתא:

הלכה יג

הרי אלו שלו וכו' דברי הנח"י בפי' הברייתא דחוקים הרבה ונ"ל דאתיא כאבא שאול בקדושין דכ"ג דבעי זכייה וא"כ אמר להם אלו עבדי והם שתקו שתיקה כהודאה דמי וגילו דעתם דלא נתכוונו לזכות בעצמו ואז אפי' אח"כ צווחו אמרי' שתיקה כהודאה דמי עיין בחולין דט"ל ע"ב אבל אם היו פקחין היו מכחישין אותו מעיקרא ועיין להרב ש"י:

תם ונשלם מסכת גרים

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה