אור ברסלב
משמרות כהונה חלק ג חידושי מכילתא › פרשת משפטים

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

חידושי מכילתא · פרשת משפטים

פרשת החדש הזה

פרשה א

לרבות הגר עיין מ"ש השב"י מגמרא דמציעא דע"א דאין הגר נקנה בע"ע והביא דברי הר"ב בש"מ ע"ש ועמ"ש בחי' שם בזה:

מה שכיר עובד ביום וכו' בגמ' דט"ו מפיק לה מכי טוב לו עמך אבל מדכתיב כשכיר אדרבא גלי קרא כי משנה ש"ש:

ולא שש לשנים בגמ' דערכין די"ח איתא שש שנים שבע"ע מע"לע ומפיק לה מדכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית זמנין דאפי' בשביעית יעבוד וק' מה הלשון דנקט זמנין וכו' והלא בכל זמנין כך הוא שהרי בר"ה יו"ט וא"א במכירה וע"כ שמכר אחר ר"ה וכדי למלאות הש"ש מע"לע ע"כ דבשביעית נמי יעבוד וצ"ל דמ"ל שמכר לפני ר"ה בתנאי שלא יחול השעבוד אלא ביום ר"ה ומזה ק' על המש"ל בל' פעמים דכ' הר"מ לפי פירושו ע"ש והא בגמרא גופא קשיא וע"כ כמ"ש ועיין להשב"י:

אם אדוניו יתן לי אשה יכול חובה ק' מהיכא ס"ד חובה והא מתבאר מגמ' ריש סוטה גבי פלוגת' דלעולם בהם תעבודו רשות או חובה דלכ"ע היכא דהוה ס"ד דאסור אז קרא לא אתא אלא למשרי ולא לחובה וה"נ הוה ס"ד דאסור מלא יהיה קדש ואתא קרא למשרי ומנ"ל חיבה ונ"ל דס"ל לר"יש דאיסור שפחה לב"ח אינו מדאורייתא כאשר היא דעת הר"מ לפ"ד מהרשד"ם ור"עק ס"ל דאיסורו מדאורייתא דפלוגתא היא כאשר כתבתי במ"א ע"ש ולכך מייתר ליה קרא דאם בגפו לדרשא אחריתי ויתיישב בזה מה שהק' הרא"ם בפירש"י בחומש מנ"ל רשות כיון דאצט' בגפו לדרשא. אחריתי ע"ש. ועפי"ה א"ש כר"עק ובמ"ש הרא"ם דהוה ס"ד חובה כדי לקיים לעולם בהם תעבודו ע"ש הוא תימה דלר"יש דס"ל בריש סוטה רשות מאי איכא למי' וכבר תמהו ע"ד הרא"ם בזה ונ"ל דמאי דס"ל רשות היינו דיכול לשחררו אבל כל זמן שלא שחררו מצוה להשתעבד בו ואינו רשאי לבטלו ממלאכתו ונכנס בגדר לא תחנם וכה"ג כ' מהר"ם שיף בגיטין דל"ח ע"ב למ"ד חובה אי לאו דאמר ר"י המשחרר עבדו עובר בעשה ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין למ"ד רשות:

יובל מנין ת"ל כי עבדי הם לאו מכח הק' דעבריה לעברי קאמר דא"כ עיקר קרא דיובל בעברי הו"ל לאתויי אלא דה"ק כיון דטעמא הוא משום כי עבדי הם א"כ אפי' עבריה במשמע וניחא ליה לאתויי מקרא גופיה בלא היקישא דהשתא אכתי לא אצט' ליה היקישא להאי ותימה על התוס' בפ"ק דקידו' דף י"ד ע"ב דכ' דמהיקישא ילפי' יובל הפך ברייתא הלזו והשב"י לא תפס ע"ד אלא מדנקטו שש ע"ש. ומיובל ק' טפי והזר"ע כ' דאי מהיקישא לא נ"ל יובל רי"ל איש כתיב למעט אשה מיובל והוה מוקמי' במכרוהו ב"ד ולא בנרצע עיין שם וע"ז קתני ת"ל כי עבדי הם ואחר דגלי האי קרא אז ל"מ קרא דאיש אלא בנרצע ולהכי בגמ' שם קאמר מאי משמע דבנרצע כתיב דכתיב איש דפשיט"ל דאיש לא אתא ליובל מדכתיב כי עבדי הם והשב"י תי' לקו' הת"י שם עפי"ד הזר"ע וליתא דהשתא קיימי' אחר דכתיב כי עבדי הם אשר מזה הוא דמשמע ליה להגמרא דבנרצע כתיב כאמור:

ועוד ק"ו וכו' עיין להשב"י במ"ש בזה ושם ראיתי כתוב על הגיליון בכ"י הרב עצמו בשם ה' יריעות שלמה דכל היכא דעל הק"ו פרכי' יוכיח אין לעשות פירכת מה על היוכח ודוקא אי על הק"ו איכא פירכת מה דפרכינן על היוכיח פירכת מה ע"ש ואין נר' כן מגמ' פ' כל הבשר דקט"ו ע"ב דאמרי' חורש בשור וחמור יוכיח וכו' וע"ש בפירש"י ובתוס' שם:

פרשה ב

אם בעל אשה. בבת ישראל הכתוב מדבר א"א אלא בכנענית לפי מ"ש מהרשד"ם בדעת הר"מ דאיסור שפח' לב"ח הוא מדרבנן א"ש הברייתא הלזו טפי:

אם אדוניו יתן לו אשה וכו' א"א אלא בבת ישראל ת"ל האשה וילדיה הרמב"ן ז"ל כ' דמילדיה נ"ל דאי בבת ישראל אמאי לאדוניה והרא"ם דחה די"ל כיון דמע"י דעבד ואמה לרבם הוולדות הם מע"י וראוי להשתעבד לרבם ע"ש וק' דבגמ' סו"פ האומר דקדושין דנ"ל ולדה כמוה מדכתיב האשה וילדיה פירש"י ואי לאו דולדה כמוה אמאי לאדוניה ולפ"ד הרא"ם הרי אפילו בבת ישראל דולדה ישראל גמור הוי לאדוניה משום מע"י והשב"י לקמן בדרשא הלזו כ' מדלא כתיב הילדים ע"ש ולא ראה דברי רש"י בקידושין:

רבי ישמעאל אומר ק"ו ומה שפחה וכו' ע"פ בריית' הלזו ניחא מה שמקשי' בפ' הר"מ דפ' כחכמים דפליגי ארי"הג בסו"פ האומר דקדושין ולדידיה אייתר קרא דהאשה וילדיה כיון דפ' כרבנן דר"ש ע"ש די"ל כר"יש דמכילתא דנכרית משפחה נ"ל ושפחה מקרא דהאשה וילדיה ולא תליא בתפיסת הקידושין עיין שם בסוגיא דקידושין:

להביא את החולה בגמ' איתא חלה ג' ועבד ג' א"ח להשלים ובחלה כל שש ועביד מעשה מחט נמי אינו חייב להשלים ובשיטה שלא נודעה למי מקדושים נסתפק בחלה ג' ועבד ג' אי בעי' בהנך ג' דעביד עבודה גמורה או חגי במעשה מחט בהנך ו' דעבד ומביאו השב"י ע"ש ונ"ל דבעינן עבודה גמורה דא"א דסגי במעשה מחט מאי פריך הגמ' דיוקא דרישא הא חלה ד' אדיוקא דסיפא דנימא דבחלה ד' דין אחר יש לו דבעי' בהנך ב' דעביד עבודה גמורה אבל בג' סגי במעשה מחט ובחלה כל ו' אי עביד מעשה מחט בכל ש"ש א"ח להשלים אלא ע"כ דגם בעבד ג' בעינן עבודה גמורה ועיין להריטב"א בחי':

רבי אומר וכו' אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו כ' הזר"ע אבל כאן במוכר עצמו ע"ש ולפ"ז רבי ס"ל מוכר עצמו נרצע וע"כ דה"ט משום דיליף שכיר שכיר וא"כ ע"כ דס"ל רבו מוסר לו שפחה כנענית דבעי' אהבתי את אדוני. וק' דבגמ' בתמורה ד"ל ע"א אמאי לא מוקי פלוגתא דרבי ורבנן גבי אתנן במוכר עצמו דר' ס"ל מוסר לו ש"כ ושריא ליה ולכך לא הוי אתנן ורבנן ס"ל אינו מוסר לו ש"כ אלא ע"כ דפסיק' ליה להגמר' דרבי ס"ל אין רבו מוסר לו ש"כ דרבנן לא מפרשי מאן נינהו ולפמ"ש הריטב"א בקדושין דף י"ד ע"ב דאפי' למ"ד אינו מוסר לו היינו בע"כ אבל מרצונו שריא ליה ניחא שפיר אך התוס' שם דט"ו ע"א גבי מ"ט דרבנן דכתיב אזנו וכו' ממה שהק' בלא"ה הא בעי' אהבתי וכו' נר' דלא ס"ל כס' הריטב"א והא דל"מ הגמ' בתמורה במוכר עצמו צ"ל דפסיקא ליה דר' ס"ל אינו מוסר לו ש"כ מכח הנך קראי דמייתי הגמ' בקדושין וס"ל נרצע אע"ג דל"מ למי' אהבתי וכו' דכיון דאיכא גזרה שוה דשכיר שכיר וע"ד שכ' התוספ' שם בתירוצם לקושייתם הנז' אבל ק' ע"ד התוס' הללו מאי פריך הגמ' שם ד"כ אשמואל דאמר עבד שהוא כהן אסור בשפחה מדתניא וחכ"א חין עבד כהן נרצע משום דהוי בע"ע ואי איתא ק"ל דבעי' אהבתי וכו' ומאי פריך נימא דברייתא אצטריך לטעמא דבע"מ דאתי אפילו במוכר עצמו אבל טעמא דאהבתי וכו' לא אתי במוכר עצמו דס"ל לרבנן ג"ש דשכיר וס"ל דאין רכו מוסר לו ש"כ מהנך קראי דלו ולא למ"ע וס"ל מוכר עצמו נרצע דלא דרשי' אזנו ולא אזן מ"ע כיון דלאו הא בהא תליא וי"ל דבמוכר עצמו לא שייך נמי האי טעמא דבע"מ הגמ' שם פריך ויעשה בע"מ ומשני דבעי' ושב אל משפחתו והאי קרא דושב אל משפחתו במכרוהו ב"ד הוא דכתיב מיהו מדברי התוס' בריש חגיגה בד"ה לישא וכו' נראה דגם כמ"ע איכא ושב אל משפחתו דס"ל דמשכיר שכיר ילפינן גם זה וע"כ דס"ל כדברי הריטב"א אבל לדברי התוס' דקדושין צ"ל דס"ל במ"ע לא בעינן ושב אל משפחתו:

פרשה ד

שימעני אפילו סטרו סטירה וכו' פי' אפי' הכוהו עשרה ב"א ומת דכל אחד לא עשה כ"א סטירה ח"ל ומכה איש ומת ער שתצא נפשו ע"י אחד לבדו ואתיא כמ"ד פטור דפלוגת' דתנאי היא בפרק הנשרפין דע"ח אלא דהתם מפיק לה מקרא אחרינא ע"ש בגמ':

או אינו אלא שלא בהתראת עדים וכו' הזר"ע חמה ע"ד התוס' בסנהדרין דמ"א ע"א התראה בעיר הנדחת מנ"ל ע"ש מגמ' שם דף קי"א ע"ב דמפיק לה מקרא דלאמר ועיין להשב"י ונ"ל במ"ש התוס' שם בד"מ ע"ב בד"ה מנין דהגמ' שם מיירי במאי דבעי' שהמית בתוך כ"ד של התראה ע"ש וא"כ י"ל דהגמ' בדף קי"א מיירי בהתראה סתם דבעי' קרא בעיר הנדחת משום דלא כתיב מזיד בקרא והתוס' מקשים מנ"ל דבעי תכ"ד של התראה:

יכול אפי' המזיד והשוגג וכו' הקשה הרא"ם היאך ס"ד דשוגג חייב מיפה הא כתיב ואשר לא צדה והזר"ע תירץ דשוגג דרך עליה קאמר דאינו גולה ע"ש והיא סברת ר"ח בפ' הגולין ד"ט ע"א ופריך ליה רבה דרך ירידה דישראל גולה איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור איהו נהרג וע"ש בתוס' ועיין להשב"י ועיין להתוס' בכתובות דל"ח רע"א ע"ש:

פרשה ט

הפיל ב' שניו באחת וכו' ה"ז יוצא ב"ח וכו' עפ"ז ניחא ליה מה שי"ל בגמ' קמא דע"ג ע"ב דפריך דמי כוליה עבד בעי למיתב לרבו ע"ש דאמאי לא פריך דמי כוליה עבד ודמי שינו בעי למיתב לרבו שהרי חיו מפסידין לרבו גם דמי שינו וע"פ הברייתא הלזו י"ל דהוה מוקמי' לה שהפיל וסימא בב"א דהשתא ליכא למיפרך אלא דמי כוליה עבד וכו' ורש"י שפירש שם בזא"ז הוא לפי המסקנא דהתם ומ"ש השב"י דקסבר האי תנא דיוצא בשן ועין צריך ג"ש דמשמע דאי א"צ ג"ש אפילו בב"א בעי למיתב ליה דמי שינו אין נראה דאפילו א"צ ג"ש ביון שהוא בב"א בשעת חבלה אכתי עבדו הוא ודע דמאי דנקט ב' שיניו הוא לריבותא דסיפא דברייתא דבב"א אפילו שינו ועינו דב' מינין הם אינו נוטל כלום:

פרשה י

עשה כל המיתות בנגיחה לפי' הגירסא שהביא השב"י מהילקוט בכלל נגיחה פליגא הך ברייתא אברייתא דמייתי הגמ' בריש קמא דקתני פתח הכתוב וסיים בנגיחה לו' לך זו היא נגיחה וכו' ע"ש בפירוש רש"י אבל לפי' גי' הספרים א"ש כהך ברייתא דכי יגוף נגיחה:

תאמר כאן שלא עשה בי שאין מתכוין כמתכוין ק' דהיא גופא תיתי בק"ו מאדם לעשות שאין מתכוין כמתכוין בשור דבקמא דמ"ד לא יליף ר"ש לפטור שאין מתכוין אלא במה מצינו מקטליה וכיון דאיכא ק"ו עדיף ואפשר שלזה כיון השכ"י בד"ה רשב"י במ"ש וצ"ע וכו' ע"ש:

אלא שור שיוצא ליסקל וכו' לכך נאמר לא יאכל בגמ' דקמא דמ"א פריך דילמא קרא לסקליה ולאיסור הנאה כדר"א וכ' בש"מ דהא דלא פריך גם מחזקיה דלא יאכל לכ"ע הנאה במסמע משום דלחזקיה אי להנאה לחוד אתא ליכתוב לא תאכל ואא"ע מוקמי ליה להנאה אבל לר"א לא שני ליה בין לא יאכל ללא תאכל. והק' השב"י דאמרינן לעיל במכילתא בפ' בא בקרא דלא יאכל חמץ רי"א לעשות מאכיל כאוכל או אינו אלא לאיסור הנאה כשהוא אומר לא תאכל. הרי הנאה אמור הרי דר"י. ס"ל. בר"א דלא תאכל איסור הנאה כמשמע ואפ"ה דריש מדשני למאכל כאוכל ע"ש ול"ק דר"י לאו מדשני דריש אלא מקרא יתירה דס"ל כולהו קראי דחמץ לתוך זמנו כר"ש בפ' כ"ש דכ"ח ולא דריש לא יאכל כדדריש ר"ש אלא דס"ל קרא יתירה למאכיל דאיסור הנאה מקרא דלא האכל נפקא וכדמשמ' מירושלמי דפ' כ"ש דאמר ר"י כר"א ע"ש ועיין להשב"י שם בפ' בא ואי למאי דמשני לכתוב לא ישנה מאי קאמר ר"י או אינו אלא להנאה דא"כ ליכתוב לא יהנה י"ל דאי כתיב לא יהנה הוה לקי על ההנאה ולשינויא דגמ' צ"ל דאפי' השתא דכתי' לא יאכל לקי על הנאה דאי לאיסורה נ"ל מק"ו מע"ע או מערלה וכמ"ש השב"י בד"ה עגלה ע"ש ור"י ס"ל דחמץ לא אתי מנייהו דקיל דים היתר לאיסורו לאחר הפסח כיון דמוקי כולהו קראי בתוך זמנו ומברייתא דפ' בא גופא משמע כן דר"י מיתורא קאמר דבתר הכי איתא רי"הג אומר לא יאכל חמץ היום מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד ומשמ' דאדברי ר"י מהדר דלא אתא לא יאכל חמץ למאכיל כאוכל ואי איתא דר"י מדשני קאמר הא דרשא זו היא מדשני ודריש דפסח מצרים מדסמיך אלא ע"כ מיתורא קאמר ורי"הג מהדר ליה דלא אתא אלא לפסח מצרים ועיין למהרש"א בפסחים דכ"ט בפירש"י ע"ש:

בשרו למה להביא דמו וחלבו וכו' שמעינן מכאן דחלב ובשר ב' מינין. דאי חד מינא היה נכלל בכלל בשר ולא היה צריך קרא להביא חלבו ועיין להפר"ח בי"ד סימן צ"ח שהוכיח כה"ג מגמרא דחולין דק"ב ע"ש:

ר"א היה בכלל ויצא לידון בדבר חדש וכו'. הקשה הזר"ע מכאן עמ"ש בזבחים דף מ"ט דדוקא בסותר כללו ע"ש. שתי' כיון דחייב ממון אינו בסקילה דהוי ב' רשעיות והו"ל סותר כללו ועמ"ש השב"י אבל י"ל בסגנון אחר דכיון דגם בעליו יומת ביד"ש כדלקמן אע"ג דע"י כופר מתכפר מ"מ הו"ל כחייבי מיתות ביד"ש דפטורין מתשלומין לאביי בפ' אלו נערות דף ל' ע"ש וא"כ כיון החייב כופר אין השור בסקילה והוי כסותר כללו וזהו בעצמו מאי דפריך אק"ו לא אם אמרת בתם שאין משלם כופר מיהו אחר דגלי קרא דהשור יסקל אמרי' דה"ט דלא הוי ב' רשעיות משום דע"י ממון מתכפר ובהכי ניחא דפ"ק דסנהדרין דט"ו פריך ואימא לקטלא ומאי פריך דאי בר קטלא הוא אמאי השור בסקילה הא הו"ל ב' רשעיות ועפי"ה ניחא כיון דע"י ממון מתכפר לא הוי ב' רשעיות והיינו אחר דגלי השור יסקל:

רבי עקיבא אומר השור יסקל וגם בעליו הקיש וכו'. מה שהוכיח השב"י דמילתא באפי נפשה היא מדפריך בסנהדרין ואימא לקטלא ע"ש לפי הועי"ל הכ' התוס' שם בד"ה ואימא וכ"מ מפירש"י שם ע"ש דלא מוכח מידי וכן התוס' בפסחים דמ"ג ע"ב שכ' דאורחיה דקרא סיפיה מפרש לרישיה ע"ש דמפרשי כהועי"ל ולא כתי' קמא:

וגם בעליו יומת ביד"ש מה שהק' השב"י בשם הי"ש למסקנא דגמ' נימא דרוצח הוא על רציחתו סייף ועל שורו חנק ואצט' רוצח הוא כי היכי דאייתר יומת להקישא דשור לבעלים ע"ש. לק"מ דבקרא דרוצח הוא לא סגי דאיכא לפרושי על שורו כלל כלל לא וא"כ ע"כ אצט' יומת לחנק וא"כ עכ"פ אין להקיש שור לבעלים וא"כ קרא דרוצח מיותר אי פירושו על שורו בחנק אלא ע"כ דהכי דרשי' ליה על רציחתו סייף ועל שורו כלל כלל לא:

אין עונשין מ"ה וכו' עמ"ש השב"י ע"ד המקובצת דגבי בור ליכא מיתה ביד"ש ע"ש וכדבריו מוכח מבריית' בפ"ק דב"ק ד"ט ע"ב דקתני חומר בשור מבכור שחייב כופר ואי איתא אדרבא קילא היא גבי שור דניתן לכפרה אלא ע"כ דבבור ליכא מיתה ביד"ש כלל:

פרשה יב

הקיש טובח למוכר מכאן מוכח דהיקש גמור דלא כמ"ש התוספות במרובה דס"ח ע"ב בד"ה גניבה דלאו הקישא הוא אלא דומיא בעלמא היא ע"ש. ודע דמבואר כאן דאיתקשו תרוייהו להדדי טובח למוכר ומוכר לטובח ועיין להתוס' בסנהדרין ד"פ בד"ה בשור בס"ד:

מה מכירה חוץ מרשותו וכו' והיינו דתנן במרובה דע"ט גנב טבח ומכר ברשות הבעלים פטור דמכירה ניחא דפטור דלא אהנו מעשיו דמכר בטל הוא אלא טביחה כיון דאהנו מעשיו דהפסידה מבעלים הוה ס"ד דחייב אפי' ברשות הבעלים להכי יליף ממכירה מה מכירה דוקא שלא ברשות הבעלים גם טביחה דוקא שלא ברשות הבעלים ועיין במרובה דס"ח ובתוס' שם ודלא כהשב"י:

ת"ל זה הדבר וכו' הק' הזר"ע ק"ל דשחיטה שא"ר

היא ותי' דשאני ש"ח דכל שחיטתן אינה ראויה וחייב כרת והו"א ה"ה לתשלומין דשמה שחיטה קמ"ל ור"ל דאחר דגלי זה הדבר דדוקא לכרת הו"ל שחי' שא"ר לענין תשלומין ותליא בפלוגתא דר"ש ורבנן אי הוי שחיטה ול"ק מ"ש השב"י מגמ' דפ' מרובה ומ"ש דבריי' הלזו אתיא כרבנן דשמה שחיטה הוא תימה דלעיל מזה תניא מה מכירה מותרת באכילה שחיטה מותרת באכילה והיינו כר"ש דל"ש שחיטה:

פרשה יג

ס' בא לגנוב וכו' נסתפקתי אם יכול להצילו באחד מאבריו אי שרי להורגו ואליבא דריב"ש בס"פ בן סורר דגבי רודף. אם יכול. להצילו באחד מאבריו נהרג עליו פשי' דכ"ש כאן דעיקרו אינו אלא ספק אך אליבא דרבנן אני מסתפק די"ל דהכא כיון דספק הוא מודו דנהרג עליו ונראה דגם כאן שרי להורגו מדאמרי' בפ' ד"מ דנ"ז דאי תניא כיוצא בו בש"ד הוא אליבא דריב"ש ואי איתא אפילו כרבנן מ"ל בבא במחתרת ויכול להצילו באחד מאבריו דמודו דנהרג עליו וישראל בישראל חייב ותו ההיא ברייתא דלעיל דלא תני כיוצא בו בש"ד קשיא הא משכחת לה כה"ג אפילו לרבנן ומכח זה נראה שהוא שהכריחו לרש"י לפרש דרבנן פליגי אע"ג דלא מצינו בהדיא דפליגי ועיין לה' באר יעקב בח"מ סימן תכ"ה ולהכ"מ בפ"א מה' רוצח דין י"ג שכ' לדעת הר"מ דנהרג שאמר ריב"ש ל"ד ואין ממיתין אותו ע"ש וק' דא"כ ההיא ברייתא דכיוצא בו דש"ד היכי אתיא הא גם לריב"ש נהרג עליו ולרבנן אי נהרג עליו אבל מודו דלא ניתן להצילו בנפשו אפי' יכול להצילו בא' מאיבריו וניחא הכל שפיר נקטי' דמההיא דפ' ד"מ מוכת דלרבנן גם במחתרת דס' הוא אפי' יכול להצילו בא' מאיברי וניתן להצילו בנפשו:

למעלה מהם גנב איסורי הנאה פטור מלשלם משמע דפטור מכפל וגם מהקרן וק"ל דאמרי' במרובה דע"א ע"ב שור הנסקל א"ה נינהו ולאו דמארי טבח ע"ש. והשתא למ"ל טעמא דלאו דמאריה טבח ת"ל דכי גנב שור הנסקל דפטור מכפל דא"ה הוא וכי טבח מיפטר משום דתשלומי ד' וה' אמ"ר ולא תשלומי ב' וג' אלא ע"כ דחייב בכפל ודוקא בגנב הקדש דרשות אחרת הוא דאמרי' שם בדע"ו וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולשי' ר"ת שכ' התוס' בסנהדרין ד"פ דש"ה אינו נאסר מחיים א"ש:

פרשה טו

או אינו אלא בשבועה ושלא בשבוע' ר"ל דטוען טענת גנב אפילו שלא בשבועה משלם כפל כדפירש"י בהמפקיד ומ"ש השב"י דזהו כוונת רש"י במרובה דס"ג ע"ש בפירש"י שלא יתכן לפ' כך כלל ומה שהק' מהרש"א ז"ל דא"כ אמאי אצט' קרא לגנב עצמו נילף מק"ו מטוען טענת גנב ע"ש. לכאורה י"ל דהך ברייתא דאו אינו אלא לדין ס"ל כהך ברייתא דהתם דס"ל דתרוייהו בטוען טענת גנב וה"ק או אינו אלא לדין ואה"נ דגנב מק"ו אתי ת"ל ג"ש דשליחות יד ואחר הג"ש הוא דאצט' הך קרא דמייתי התם לגנב אבל אי לאו ג"ש הוה מוקמינן הך קרא לדרשא אחריתי מיהו הא ליתא דברייתא דמכילתין גופא ס"ל דעיקר קראי בגנב אבל טוען טענת גנב מפיק ליה לעיל מאם המצא תמצא מ"מ דקתני הכא דאי לאו הג"ש הו"א דטוען טענת גנב אפי' שלא בשבועה:

פרשה טז

חזר ודנן כמין גניבה דמסתברא ליה דלא גרע מגניבה דחייב וק' א"כ שבויה בש"ח פטור אפי' ביכול להציל כיון דיליף לה מגניבה וש"ח פטור מגניבה ובגמ' בפ' השואל דף צ"ג ע"ב מבואר דש"ח שהיה יכול לקדם במקלות ולא חייב וי"ל דשבויה לא כתיבה בש"ח לפטור אלא דילפינן לה מק"ו מש"ש וא"כ אמרי' דיו דל"מ אלא בא"י להציל ודע דרש"י בחומש גבי טריפה לא ישלם כ' יש טריפה וכו' כר"ש דבסמוך וכ' מי לחשך לדון כן דומיא דמיתה וכו' ע"ש והיא ברייתא לקמן וצ"ל דהשתא דאיכא גילוי דהטריפה ילפי' ממיתה ואע"ג דאין דנין אפשר משא"א ש"ה דגילוי מילתא בעלמא הוא דל"ד טריפה אלא אפי' שבויה ושבורה וגם דהחילוק הוא בין יכול להציל לאין יכול להציל דמקרא דהטריפה לא ידעי' איזהו שמשלם ואיזהו שאינו משלם ועיין להשב"י בד"ה טריפה ע"ש:

שבויה מנין הרי אתה דן נאמרה מיתה וכו' כתב השב"י אף ע"ג דג"ש שאינה מופנה היא ואיכא למיפרך שאני הכא דכיון דלא אתא ג"ש אלא להאי מילת' אין משיבין ע"ש ועיין להר"ן בחי' בר"פ הנשרפין שכ' דבג"ש שהיא מופנה משיבין אי איכא לאוקומא הג"ש לדרשא אחריתי ע"ש ולפ"ז בשאינה מופנה משיבין אף דלא אתא הג"ש לדרשא אחריתי וצ"ל דהכא לאו ג"ש גמורה וכדמסיק גם השב"י ע"ש:

פרשה יז

מהר ימהרנה למה נאמר וכו' פי' למה נאמר ל' מוהר הול"ל ולקחה לו אלא לאשמועי' האי דינא דמהר היא כתובה כדכתיב הבו עלי מאד מהר ומתן וגו' דלא כהשב"י:

מכשפה ריב"ב אומר מה שנסתייע השב"י מדברי התוס' בכתובות דל"ח ע"ב ע"ש ל"ד בהתוס' לא כ' אלא דקי"ל דאיכא ג"ש ללמוד זה מזה והוזכרו הנושאין אבל הכא לו' דנאמר' דאיכא ג"ש סתם ולא הוזכר המלמד הא מנ"ל אלא י"ל דהג"ש דרי"הג ס"ל להנך תנאי דאצט' לדרשא אחריתי ולעולם כל הג"ש שנאמרו שם מודו כל התנאים דנתקבלו ואתו לדרשא אחריתי:

ת"ל לא תהא קדשה וכו' מה שהק' השב"י על הרב דינא דחיי מסוגיא דפ"ק דסנהדרין ע"ש. י"ל דה"ק היכא דאין שינוי אלא בנקודות ולא מכחשי ס"ל דדרשי' תרוויהו אבל היכא דיש שינוי גמור י"ל אע"ג דלא מכחשי לא דרשי' תרוייהו ולהכי התוס' לא הוכיחו מזה וההיא דיראה יראה מכחשי:

פרשה יח

שאין ב"ד מניחין אותן בנכסי אביה' מפני שהם בחזקת קיימים מוכח מכאן דאפי' נשבו מוקמי' להו בחזקת חיים ומכאן ק' אמ"ש התוס' בפ' המפקיד דט"ל ע"ב בד"ה דילמא א"נ הכא שנשבו חיישי' טפי דילמא מתו לפי שעשו להם יסורין ע"ש. ועיין בגמ' שם דל"ח ע"ב דמייתו ברייתא הלזו ולא סיימו בה הא מילתא דמפני שהם בחזקת קיימין ע"ש:

פרשה יט

עמי קודם בגמ' בפ' אז"נ דע"ב פריך פשי' ומשני ל"נ אלא לנכרי בריבית ולישראל בחנם ע"ש. והק' הרא"ם ז"ל למ"ל קרא ת"ל מדכתיב בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור דהקדים נתינה דגר למכיר' דנכרי לב"ע ע"ש. ונ"ל במ"ש התוס' שם בדע"א ע"ב דנכרי מצוה להלוותו בריבית כדי לחסרו וא"כ דהכא כיון דגם בהלווא' נכרי בריבית איכא מצוה הו"א בכה"ג אין להקדים לישראל בחנם ולכך אצט' קרא וע"ש עוד בתוס' שכ' דמלוה לנכרי בחנם עובר משום לא תחנם ע"ש וק"ק דא"כ כי ס"ד דלנכרי בחנם קאמר הא דפריך פשיטא לפרוך עדיפא מינה הא לנכרי אסור אפי' ליכא לישראל בחנם וי"ל דהאי מילתא שכ' התוס' דאיכא לא תחנם פלוגתא דתנאי היא במס' ע"א ד"ך ואיכא לאוקומי הך ברייתא כמאן דל"ל בכה"ג לא תחנם א"נ במ"ש התוספות שם בע"א דהיכא דנכרי שכנו ומכירו ליכא לאו דלא תחנם ע"ש וא"כ איכא לאוקומי ברייתא בכה"ג ולכך לא פריך אלא פשיטא:

נשיא מנין וכו' עיין בסוגיא דפ' ד"מ דס"ו וע"ש בתוס' שכ' דמאי דקאמר למ"ד אלהים חול גמר קדש מחול היינו מדאפקיה בלשון אלהים דאל"ה איכא למיפרך ע"ש וק' דא"כ איך תלי לה הגמ' זה בזה דקאמר למ"ד אלהים חול גמרי' קדש מחול למ"ד אלהים קדש גמר חול מקדש ופירש"י כי היכי דלמ"ד אלהים חול וכו' ע"ש. ולשי' התוס' הא ל"ד דלמ"ד אלהים חול גמר קדש מחול היינו מדאפקי' וכו' אבל למ"ד אלהים קדש ליכא למילף חול מקדש מדאפקי' דהא שפיר אפקא בלשון אלהים מפני שהיא קדש ותו אי איתא דגם למ"ד אלהים קדש גמר חול מקדש מדאפקא וכו' מאי. פריך אקדש אזהר אחול לא אזהר הא כיון דמדאפקא גמרינן ליכא למיפרך מידי וא"כ לדברי התוס' בחנם קאמר הגמרא למ"ד אלהים חול גמר קדש מחול וכו' ודברים ללא צורך הם וי"ל במ"ש מהרש"א שם בגמ' דגם למ"ד אלהים חול וגמרי' קדש מחול מדאפקא וכו' ליכא למילף אביו מדיין באא"ע אלא מנשיא הוא דילפי' באא"ע ע"ש וא"כ הגמ' ה"ק דגם למ"ר אלהים חול מנשיא הוא דגמרי' באא"ע ולא מדיין כדאמרי' מעיק' וא"כ מ"ד אלהי' קדש נמי ילפי' חול מקדש ואייתר נשיא ללמוד אביו באא"ע אך דברי מהרש"א בזה אינם מבוררין:

אלהים לא תקלל לפי שנאמר ונוקב וכו' בס"פ ד"מ ד"יש הוא דס"ל חול ואמרי' שם בגמ' למ"ר חול גמר קדש מחול והק' ר"י בחי' הא אין מזהירין מ"ה והשב"י לעיל בפ"ה תי' דקדש הוי לאו שניתן לאזהר' מיתת ב"ד ואין לוקין ודוקא למלקות הוא דאין מזהירין מ"ה ע"ש והוא תימא דר"יש ס"ל בר"פ הלוקין דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו והשב"י הזכיר סוגיא זו לקמך בסמוך:

לכל כהן שירצה היינו ט"ה לבעלים ומ"ש השב"י

מדברי הר"ן דל"ג לה מדכ' יראה לי וכו' י"ל דכיון דמבואר בגמ' ר"פ עד כמה דבכור לית ביה ט"ה לבעלים והר"מ הכריע מדעתו לפסוק כברייתא הלזו לדחות סוגיא דגמ' שם ע"כ כ' בלשון יראה לי ועיין לה' הלכות יו"ט שם שהוכיח דמ"ש הר"מ לכל כהן שירצה היינו דא"צ לאנשי משמר והא. יראה לי שא ע"ד ואופן הנז' וע"ש שנסתייע מדיוק ברייתא דלעיל ונעלם ממנו ברייתא הלזו ע"ש:

מה כאן עם אמו וכו' עיין להתוס' במעילה דף י"ג בד"ה אתיא שכ' דלא ילפי' בג"ש זו אלא עי' אמו שהיא קדש ע"ש וי"ל בזה מברייתא הלזו דקגמרי' דינא בב"ש הלזו:

כיצד עושין נוטלין מהקדש וכו'. עפי"ז ניחא מ"ש התוספות בד"ה הנזכר אפירש"י דהולד חולין מה ריוח יש להקדש ותי' דבולד הקדש מיירי ע"ש. ולכאורה ק' מהן ריוח יש להקדש הא ולד המעושרת אינו קרב ונאכל במומו לבעלים כדאי' בפ"ג דתמורה די"ח ע"ב וע"פי ברייתא הלזו ניחא דכיון דאם בעליו אינם רוצים להטפל בו עד שירעה היה הקדש נוטל מעות וקונה בהמה זהו ריוח שמרויח ההקדש כשמתנדבים אבל לפי' רש"י כיון דהולד חולין אינם יכולין לינק מבהמה שנקנית במעות הקדש ומזה גופא ק' אפירש"י ועיין בחי' שם בתמורה:

אף כאן בשמיני וכו' עיין בחולין דף פ"א דרמי ר' אפוטריקי כתי' שבעת ימים וכו' הא לילה חזי וכתי' מיום הח' והלאה הא לילה לא חזי וכו' עיין שם דמשמע דמשמעות מיום הח' ושמיני בכלל בלא ג"ש דלא כמשמעות ברייתא הלזו וי"ל דר' אפוטריקי אתי כר' בערכין די"ח דס"ל דמשמעות מיום הא' וראשון בכלל וברייתא הלזו אתיא כרבנן דר' ע"ש:

פרט למחוסר זמן עמ"ש השב"י היכי ילפי' חולין

מקדשים וכו' ע"ש וכבר נתיישבו הדברים בדברי המש"ל בפ"ג מה' א"מ ע"ש.

פרשה ד

אבא חנן משום ר"א בלקט שכחה ופאה וכו' מ"ש השב"י דס"ל ס' לקט אינו לקט ואתי דלא כמאן לשי' התוס' בס"פ הזרוע ע"ש ק' דא"כ מאי פריך הגמ' ברייתא דלקט אמתניתין דמתנות נוקמא למתני' דמתנות כאבא חנן ומה הועילו התוס' במ"ש דאפי' לרבנן מודו ליישב מאי דלא אוקמא כר"מ אכתי נוקמא כאבא חנן ועוד מאי פריך הגמ' שם והא טעמא קאמר הא אבא חנן ל"ל הכי ולשי' רש"י שם דכ' דפליגי רבנן י"ל דלא כ"כ אלא לס"ד דאכתי לא מייתי הך טעמא דר"ל ומשום דקשיא דא"כ מאי פריך הגמ' נימא דרבנן פליגי ומתני' כרבנן להכי כ' דסתם מתני' ר"מ אבל למאי דמסיק דאיכא טעמא ס"ל להגמ' כיון דטעמ' קאמר י"ל דל"פ רבנן וע"ש במהרש"א ז"ל מיהו אי איתא דאבא חנן ס"ל דפטור מספק ק' ע"כ נר' עיקר כמ"ש הזר"ע דאבא חנן ה"ק דוקא ברובו אבל ס' לקט לקט עיין שם:

בעשה ול"ת וכו' כ' השב"י אע"ג דל"ת בטעינה כתי' ילפי' פריקה מינה בק"ו דפריקה אית בה צער ב"ח ע"ש ואפי' לחד תי' שכ' בסמוך דברייתא הלזו רי"הג דס"ל צב"ח ל"ד מ"מ ילפי' דחסרון כיס כמ"ש התוס' בפ' א"מ דלרי"הג יליף בק"ו דח"כ ע"ש:

אמר לו אביו אל תפרוק וכו' ה"ז לא ישמע לו מפני וכו' והיינו מקרא דאני ה' כדאי' בגמ' עיין להשב"י שהביא דברי הסמ"ג עשין קי"ב שכ' וז"ל מכאן למדנו שבדיבור לעבור אינו נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא מצינו עונש בדיבור רק במסית וכו' ע"ש. ומדברי רש"י בשבת דק"ן ע"א בד"ה ולא יאמר נר' דאפי' היכא דשליח מוזהר. עובר המשלח משום לפני עור ומאי דאמרי' אין שליח לד"ע ול"מ שולחו היינו בהך לאו אבל עובר משום לפני עור וא"כ הכא כיון דהאב עובר בלאו דלפני עור אמאי לא מקרי רשע וחידושא דמסית היינו דחייב מיתה על דיבורו. איברא דק"ל ע"ד רש"י ז"ל מדתנן בפ' הכונס השולח את הבערה ביד חש"ו חייב בדי"ש שילח ביד פקח הפקח חייב משמע דהמשלח אינו חייב אפי' בדי"ש וכן הוכיחו התוס' בפ' הכונס דנ"ו ע"א בד"ה אלא ע"ש ולדברי רש"י כיון דעובר בלאו חייב בדי"ש דשולח בעירו דבר עבירה קרי ליה הגמ' בפ' הא"מ וצ"ל דרש"י בשוכר מיירי כמ"ש התוס' בפ' הכונס דשוכר חייב בדי"ש והגמ' בשבת משמע ליה דבשוכר מיירי דאל"ה שרי ומתניתין קתני לא יאמר מיהו ק' בדברי הסמ"ג דלא שייכא כאן. דברי הרב ודברי התלמיד דהא אי לאו קרא דאני ה' הו"א דחייב לשמוע לו וא"כ דעת הרב נמי לשמוע לו משום מצו' כיבוד וכיון דחייב לשמו' בע"כ האב עביד איסור' אלא די"ל דמ"מ לאו רשע ובמ"ש השב"י ע"ד התוס' בזבחים עיין בשבת דף קל"ב בק"ו דומה צרעת וכו' ובתוס' שם:

שנשכו נחש וכו' בסנהדרין דל"ז פריך והאי בר נחש וכו' ומשני עבירה אחרת הי"ל דנתחייב שריפה ואמר מר מי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה וכ' התוס' מאי דאמרי' בפ' הפועלים זקפוה וכו' ואמ"ל הוא ובניו באו על נערה המאורסה ע"י זכות נירין בקלה וכו' ע"ש ור"ל דהי"ל ג"כ עבירה קלה וע"י זכות לא דנוהו אלא על הקלה ונ"ל דלזה כיון הש"מ בכתוכות ד"ל שכ' דההיא דזקפוה הי"ל עבירה קלה וכו' ע"ש ור"ל דע"י זכות לא דנוהו אלא על הקלה והן הנה דברי התוס' אבל בלא זכות לעולם נידון בחמורה אפי' ביד"ש ול"ק מה שהק' עליו בהשמטות שבסוף ס' מועדי ה' ע"ש. ומה שהק' השב"י דא"כ אמאי סדרו ביו"הכ בוידוי על חטאים שאנו חייבים ר"מ ב"ד בחמור' סגי ע"ש ל"ק דהוידוי נתקן בלשון רבים ועל כללות ישראל הוא אומר ואפשר דלכל אחד עבר על אחת מהנה ואינו מדבר על אדם פרטי:

ת"ל כי השחד וכו' ושמא תאמר וכו' פי' דאחר דכתיב יעור פקחי' דהוא פקחות התורה אייתר עיני חכמים לו' שע"כ מטה את הדין וכן פירש"י בחומש דבפ' משפטים בקרא דפקחים פי' פקחות התורה בסוף ובפרשת שופטים בעיני חכמים פי' שמטה את הדין ועיין להרא"ם שם ובמה שהק' עליו השב"י ודו"ק מיהו בלשון הברייתא הלזו ק' דמשמע דאי לאו קרא דכי השחד הו"א דלא אסרה תורה אלא להטות והא למ"ל קרא מלא תטה נפקא ונ"ל דה"ק שמא תאמר ותקשה לך אמאי אסרה תורה אפי' לזכות הזכאי הרי אין אני מטה את הדין לזה אמרה תורה כי השחר וכו' ליתן טעם משום דע"כ להטות אבל לעולם פשיטא דקרא אפי' במזכה את הזכאי מיירי ודלא כהשב"י:

לא הרי כרם כהרי זית וכו' הק' השב"י בהשמטות בס"ס מועדי ה' ניפרוך מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד מזבח כדפריך בפ' הפועלים וכ"ה בר"פ ביצר מברכין ע"ש ונ"ל דקרא דוכן תעשה הקישא הוא ומ"מ אצט' לו' לא הרי כרם וכו' כי היכי דלא להוו ב' כתובים הבאים כאחד דבב' כתובים לא ילפינן אפילו בהקישא ועיין בתוס' בפסחים דס"ד ע"ב ולה' הלכות יו"ט בבכורות דמ"ט מ"ש בפרט זה אי ילפי' בג"ש מב' כתובים ע"ש ולישנא דהצד השוה שבהם וכו' דקתני ברייתא שלא בדקדוק אלא עיקר הדרשא בהקיש' הוא:

א"כ מה כן תעשה לכרמך לזיתך לענין שאמרנו עיין להשב"י שהביא דברי הזר"ע ומה שסיים בדבריו לפטור מעשר ליתא שם בס' ז"ר ע"ש ופשוט דגם הוא מפ' לענין שאמרנו היינו לר"י כדא"ל ולרבינו יונתן כדא"ל ובהשמטות שבס"ס מועדי ה' נמשך אחר דבריו בשב"י:

כל זמן שמזכירין שם ע"א עיין בהשמטות שבס"ס מועדי ה' שהוכיח מלשון זה דבעבד ערל שלא קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז מיירי בבריי' כדעת הרשב"א ודלא כהר"מ בפ"ך מה"ש ע"ש וליתא דבגמ' במס' ע"א דנ"ז איתא אפילו במלו וטבלו שכבר קיבלו עליהם כל המצות עושין יי"ן עד שתשתקע שם ע"ז מפיהם ע"ש הרי דיתכן לו' לשון זה אפי' שקי' שלא לעבוד ע"ז דמ"מ רגילין הם להזכיר שמה ולנדור בה:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו עיין מ"ש השב"י ע"פי הילקוט דבא ליתן ל"ת על כל המצות דס"ל השמר לאו הוא ובהקומץ דל"ו פלוגתא דר"י ור"א היא ועיין בתוס' פ' ר"א דמילה דקל"ב סע"ב והשע"ה בה' תפלין כ' דכוונתם ודבריהם הם לר"א והא דלא ניחא להו למי' דר"א ס"ל בפי' הברייתא כל"ק שם משום דאפי' לל"ק ע"כ דתשמרו לאו דאל"ה אמאי אצט' בשר הא קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ע"ש ואינו מוכרח דהא לר"א דס"ל תשמרו עשה הוא וא"כ איכא תרי עשה דתשמרו עשה ולעשות עשה ולא אתי חד עשה ודחי תרי עשה ואפילו אי עשה אלים דחי תרי עשה מ"מ י"ל דבעינן בעידנא וכו' וא"כ י"ל דגמ' דנקט ל"ק אליבא דר"י הוא והדק"ל וע"ש להשע"ה שבתחי' צדד בכוונתם דדבריהם הם לר"י ע"ש ועפי"ד אלו י"ל קושיית מהרש"א שם בסו"הד ע"ש:

זכורך להוציא גרים הזר"ע סייע גירסא זו מדאמרי' בפ"ק דפסחים דכל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וגרים לא נטלו חלק בארץ והק' ממתני' דריש חגיגה דקתני עברים שאין משוחררים משמע הא משוחררין חייבים והא עברים לא נטלו חלק בארץ ע"ש וכן י"ל אמאי אצט' זכורך להוציא את הנשים הא נשים לא נטלו חלק בארץ וצ"ל דמשכחת דיש להם קרקע בירושה כבנות צלפחד וכן י"ל בגרים ועבדים משוחררים יש להם קרקע שירשו מנשותיהם דירושת הבעל דאוריית' ועיין להתוס' בברכות ד"ך ע"ב בד"ה נשים ע"ש והנה התוס' בריש פסחים ד"ג דמי שאין לו קרקע פטור גם מפסח ועיין לה' מש"ל בה' ק"פ ע"ש וראיתי בס' אור חדש שם שהק' בשם הש"א דאי מי שאין לו קרקע פטור מפסח איך הקריבו ישראל פסח במדבר הא עדיין לא נטלו חלק בארץ ע"ש ואם קושייתו הגמ' קשיא דהיכי קאמר ר"א מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה דא"כ איך הקריבו במדבר למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוה אלא ע"כ ד"ז אינו אלא אחר שנכנסו לארץ ועיין להתוס' בברכות ד"ך שם ע"ש ועיין לקמן גבי ביכורים:

דרך בכורים משקה מנין ת"ל תבא וכו' מכאן מבואר

מהביא בית ה' אלהיך דריש אבל רש"י בפרק העור והרוטב דק"ך ב' מאשר תביא מארצך וכ' הזר"ע דתרווייהו צריכי חד להביא משקה יין מעיקרא וחד להביא ענבים ודרכן ע"ש ולפ"ד דבענבים בכל גוונא מביא מאי דדרשי' התם מפרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה ע"כ לאוקומא בשאר פירות דאינו מביא משקה אלא בענבים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' בכורים דשאר פירות אין מביאין משקה דכתיב פרי ולא משקה ע"ש וק' דהתם בחולין איתא למעוטי שאר משקה יליף ר"י מתרומה דס"ל דון מינה ואוקי באתרה ע"ש הסוגיא וא"כ אמאי אצט' קרא דפרי וי"ל דאי מילפותא דתרומה לא ילפי' אלא הביא. משקה אכל הביא תאנים ודרכן לא לכך אצט' קרא דפרי ותרווייהו צריכי מיהו דברי ה' זית רענן קשים דמנ"ל למדרש מתביא יתירה האי דרשא הא איצט' לכדדרשי' לקמן לגר והנך דלקמן ע"ש גם מדברי רש"י שם בחולין מתבאר דמפרש לדרשא דפרי אתה מביא להביא יין מעיקרא ע"ש:.

למעוטי גר וכו' כ' הזר"ע דמיירי. בקנה קרקע ולכך אצט' קרא למעוטי ע"ש ודבריו לא יכונו אלא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף אבל למ"ד לאו כקנין הגוף כיון דלוקח מחזיר ביובל אין לו אלא קנין פירות ואינו מביא ביכורים דבעי' מארצך וכדאיתא בפ' השולח מיהו משכחת לה בירש אשתו וכמ"ש לעיל גבי עולת ראיה ע"ש:

ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות מברייתא הלזו י"ל גירסת הספרים בחולין דקי"ג דגרסי' קסבר שמואל. אחע"א וחלב ומיתה מחד קרא נפקי דר"ל מקרא דלגופיה וכר"י דמכילתין דלא דריש קרא קמא ומה שהק' רש"י. שם מר"עק דלקמן י"ל דר"עק ס"ל כמאן דדריש תחילות כיון דפלוגתא דתנאי היא הכא וכי אמרי' בשינויא בתרא דשמואל יליף מהכא אחע"א לפי אוקמתא זו ס"ל כמאן דדריש תחילות:

אחד בפני הבית ואחד שלא בפני הבית ואחד בח"ל לפי שנאמר וכו' עיין בתוס' דפרק כל הבשר שהביאו תוספתא דתני בפני הבית ושלא בפני הבית בארץ ובח"ל וכ' משם רשב"ם דאצט' למתני ח"ל דס"ד דאיתקש לביכורי' ולפירושו ניחא וכו' ע"ש ונר' מדבריהם דהיקש זה רשב"ם שחידשו והוא ברייתא דמכילתין בהדיא ואיכא למידק בדברי רשב"ם דכ' דחידושא דמתני' הוא לח"ל ואמאי לא כ' דחידושא הוא לשלא בפני הבית ואפי' בארץ כיון דהוה ס"ד דאיתקש לבכורים ועיין להשב"י והז"ר מה שנדחקו בפי' דמכילתין ומ"ש הזר"ע דשלא כפני הבית גופיה אצט' תרי קראי חד לח"ל וחד לארץ והביא שכן כ' התוס' בפ"ב דקידושין ע"ש אזיל בשי' מהרש"ל שם שהגיה כן בדברי התוס' שם אבל מהרש"א ז"ל שם קיים גירסת ספרינו ע"ש וק"ק בעיקר ברייתא דמכילתין כיון דאיתקש לבכורים אמאי לא ילפי' מינה דבשר בחלב אסור בהנאה כמו בכורים ולא אישטמי' לשום תנא לשום תנאי או מהנך דפ' כ"ה לאתויי איסור הנאה מהיקש זה וי"ל וברור ועיין למהר"ח אבן עטר זלה"ה בס' אור החיים בקרא דהיקש זה ע"ש מ"ש:

רבי אומר או' מכור לנכרי לא תבשל גדי כשתמכרנה לא תבשלנה ותמכרנה מבואר יוצא מברייתא דרבי ס"ל איסור ב"בח חל על הנביל' דהא בנביל' משתעי. קרא וק' דבגמ' בס"פ דם שחיטה איתא דר' ס"ל דוקא בחמור על :קל היא דחייל אבל קל על חמור לא חייל והכא קל על חמור הוא דנביל' חמור' דמטמא' וי"ל דש"ה דהוי איסור מוסיף דאיתוסף איסור הנאה או שלא כדר"א לאביי בפסחים דכ"ה ע"ש ולשי' התוס' בפ' ג"ה דק"א דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף איסור חמור מיהא הוי והוי חמור על קל ובכן אתנח לו דהגמ' בפרק דם שחיטה דפסיקא ליה דרבי ס"ל אחע"א בא"ח מהבא פסיקא ליה וע"ש ברש"י ז"ל שכהא דחייל על איסור קל לא איתפרש היכא ע"ש ואע"ג דבגמ' בפ' כ"ה דקי"ד איכא מ"ד מיגו דחייל אבישול חייל אאכילה ע"ש מ"מ הגמ' דפ' דם שחיטה י"ל דלא ס"ל כן וכן בגמ' גופא דפ' כ"ה לעיל מזה לא משני לשמואל שאני הכא מגו דחל אבישול וכו' דלא ס"ל האי סברא ואין להקשות אי מהא דמכילתין מ"ל להגמ' הא הכא איסור כולל דכולל בחלב אבל בלא כולל אה"נ דלא חייל אפי' חמור על קל די"ל דה"נ קאמר בגמ' דבאחע"א בא"כ לא שמעי' אלא בחמור על קל אבל קל על חמור לא שמעי' ליה וכיון דלא גילה דעתו ודאי דל"ל ובקדשים שמעי' דבקל על חמור חייל באיסור כולל דההיא דמעילה איסור כולל דחל איסור מעילה גם איותרת ושתי כליות כדאי' בס"פ כ"ה ע"ש ועיין בחידושינו שם בס"פ דם שחי' ע"ש:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה