אור ברסלב
משמרות כהונה חלק א מסכת עירובין › פרק רביעי

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת עירובין · פרק רביעי

פרק שלישי

דף מא.

ד"ה לא הפסידו וכו' דהתם הוי איסורא דאורייתא עכ"ל לפ"ד לא מיירי הכא אלא ביו"ט דבשבת הוי איסורא דאורייתא דמוציא מרה"י לר"ה ומעביר ד"א בר"ה ודלא כפירש"י וכ"כ הריטב"א ז"ל ע"ש ובהכי ניחא מאי דק' בדבריהם דהא גם המעשר בשבת דאיסורא דרבנן הוא דינו כמו מבשל ועפי"ה י"ל דכונתם דשאני שבת דאיכא לפעמי' איסורא דאוריית' והשוו גזירתם וגזרו גם באיסור דרבנן אבל ביו"ט ליכא בשום פעם איסורא דאורייתא ועמ"ש בנימוקי בא"ח סי' ת"ה ע"ש:

דף מב.

גמ' אילימ' במקומן במזיד וכו' צ"ל דשלא במקומן מודה לת"ק דבשוגג שרי כיון דשרי במזיר במקומן כ"ש שוגג שלא במקומן כמו שהוכיחו התוס' בד"ה מכלל ולפ"ז לא פליגי אלא במזיד במקומן דלת"ק אסור ולר' נחמיה שרי לפ"ז תנאי היא אלא דהגמ' קושטא קאמר דל"ל תנאי היא כה"ג מכח ברייתא דלעיל:

רש"י ד"ה והא מדקתני וכו' אבע"ל למתני כדתנ' בקמייתא וכו' עכ"ל ק"ק הא אי תנא הכי הוה טעי' דבמזיד במקומן שרי דהא הגמ' לא דחי האי אוקמתא אלא מכח ברייתא דלעיל וי"ל דודאי תנא דברייתא גופה לית לן למי' דסמיך אברייתא דלעיל אלא דע"כ פשיט' ליה מסבר' דבמזיד במקומן ליכא מאן דשרי אלא דהגמ' מוכיח דהתנא פשיט"ל כן מכח ברייתא דלעיל אבל התנא גופיה דנקט סתמא ע"כ דפשיט"ל כן ובהכי ניחא מאו דק' בגמר' כיון דעיקר ההוכחה דתנאי היא ליתיה אלא מברייתא דלעיל כדמסיק אמאי צריך לאתויי ברייתא בתרייתא בקמייתא לחודה סגי כי פריך מראב"י נימא אנא דאמרי כת"ק ועפי"ה ניחא דצריך לברייתא בתרייתא לאוכחי דפשיטא ליה לתנא דמזיד במקומן ליכא מאן דשרי וא"כ מדלא נקט בקמייתא כדנקט בבתרייתא מוכח דתנאי היא כדמסיק:

ד"ה ומטלטל וכו' דלא שני לן וכו' עכ"ל מה שהקשה מהרש"א ז"ל

הא בלאו האי טעמא ע"כ דע"י זריקה אסור דהוי נפרצה במילואה וכו' ע"ש ל"ק דרש"י הוצרך לזה לישב מאי דק' בגמ' מאי פריך לר"ה נימא מאי דקאמר ר"ה מטלטל בד"א היינו כי אורחיה אבל ע"י זריקה מותר אפי' חוץ לאלפים ולא פליג אר"ן אלא בתוך אלפים דלר"ן שרי אפי' כי אורחיה לשי' רש"י ולר"ה אסור ולזה כ' דע"כ אסור אפי' ע"י זריקה דבתוך אלפים דמותר להלך לא שני לן בין ע"י זריקה לכי אורחיה ולהכי פריך הגמ' שפיר ומה שהק' מהרש"א לשי' התוס' כיון דקושית הגמ' דבאלפים מיהא ניטלטל כי אורחיה קאי גם לר"ה הו"ל למפרכה קודם פירכת נטלטל ע"י זריקה דלא קשיא אלא לר"ה ע"ש לק"מ דהתוס' לא כ' דלר"ן כי אורחיה אסור אלא מכח הכרח דנפרצה למקום האסור לה וא"כ בס"ד דגמר' דלא ס"ד הא מילתא יתכן לפ' דברי ר"ן דבתוך אלפים מותר אפי' כי אורחיה ואף לדברי התוס' הגמ' אינה אלא לר"ה דלא כ"כ התוס' אלא למסקנא:

דף מב:

ד"ה לא גזרי' וכו' משום דנאנס הוא עכ"ל ולעיל בד"ה מהלך כ' דדוקא במי שהוציאוהו נכרים משום דאין לו אלא ד"א הקילו חכמים ע"ש ולא ידענא למה שינה:

דף מג.

גמ' הילכת' כר"ג בספינ' הילכת' מכלל דפליגי וכו' מפשטא דלישנא משמע דאדשמואל פריך דאמר הילכתא כר"ג בספינה אבל לרב י"ל דבעמדה דמי לדיר וסהר ס"ל לרב אבל רש"י פי' דאפי' אדרב פריך:

שם גמ' אמ"ר במהלכת ברקק וכו' הא דלא אמר רבא ארישא דרצו להחמיר משום דברישא י"ל משום דחיישינן שמא תהלך ברקק כמ"ש התוס' בד"ה האי וכו' לר' זירא אבל בסיפא צ"ל במהלכת ממש ברקק:

דף מג:

רש"י ד"ה כיון וכו' אתי משיח היום לב"ד הגדול וכו' עכ"ל גמגום יש כאן דלאסור אותו היום א"צ לו לב"ד הגדול אלא אי חיישי' שמא יבא היום ואז יאסר מתחילת היום ולאסור שבת שאחריו כתבו בסה"ר:

תוס' ד"ה ואסור וכו' ר"ת מפרש וכו' עכ"ל ר"ת לא נחית אלא לישב שמעתין אבל אכתי קשיא מגמ' דביצה שהביאו וצ"ל כתי' הראשון:

ד"ה האי וכו' שאין אליהו בא בשבת וכו' עכ"ל אפילו אמרינן שאין אליהו בא בעיו"ט אפי' חל בשבת דליכא טורח מ"מ ק"ל אהא דאמרינן אין אליהו בא בשבת אמאי הא אי אין תחומין יכול לבא ועיין מהרש"א ז"ל:

דף מד.

גמ' אימר דשמעת ליה לר"מ בהמה וכו' משמע דבהמ' מיהא מותר לעשותה דופן לר"מ וק' כיון דר"מ לא פסיל אלא מדרבנן גזירה שמא תברח ומדאורייתא מיחזא חזיא וא"כ יוצא בה י"ח מן התורה וא"כ הוי מתקן כיון דיוצא י"ח מדאורייתא וצ"ל כיון דרבנן גזרו אין יוצא י"ח אפי' מן התורה ומכאן יש להוכיח למה שנסתפקו האחרונים בלולב גזול גזל דרבנן אי יוצא י"ח מדאורייתא ועיין בסוכה דכ"ג בפלוגתא דר"מ ור"י בסוכה ע"ג גמל ועיין להשע"ה הלכות לולב דף:

דף מד:

רש"י ד"ה רב שימי וכו' והרי הוא כבתחי' וכו' נרא' מדבריו דלהאי לישנ' אפי' לרב שימי אין נותנין לו שמונת אלפים אמה וכ"כ הריטב"א בהדי' ע"ש וק' לפ"ז אביי דפריך לרבה ממערה אמאי לא פריך גם לרב שימי הא בההיא דמערה דנותנין לו שמונת אלפים אמה בקירוב וצ"ל דגם לרב שימי ק"ל אלא משום דעסיק עם רבה בהאי דינא פריך ליה ואין פירושו ואת לא תסתברא כרב שימי ומה שהקשה מהרש"א ז"ל להאי לישנא היכי מייתי אביי מדברי ר"א הא לר"א אפילו בדבוקין ואביי גופיה קאמר במערה פחות מד"א מוכח דבעי' הבלע' ע"ש ל"ק דסברת אביי היא דמובלעי' נותנין לו ח' אלפים ובדבוקין אין נותנין לו אלא חוזר לתחומו דוקא ליכנס וגם להאי לישנא שני לן בין דבוקין למובלעים ובלישנא בתרא הוסיף חדית לן רש"י לקמן דמייתי מדר"א בהדרגות:

תוס' ד"ה ומר סבר וכו' תקשי להו מתני' לנהרדעי וכו' עכ"ל ולשי' רש"י דלא ס"ל כחילוק ר"י ס"ל דבההיא היא דנהרדעי כיון דמפני כבוד הבריות הוי לדבר מצוה ולקמן אמרינן דמודו רבנן בדבר מצוה:

דף מה.

גמ' ר"א לטעמיה וכו' דאי לאו ר"א לטעמיה אלא ס"ל דנותנין לו ד"א שירצה אין הוכחה מדברי ר"א דאמר יכנס כיון די"ל דמודה שאם בורר לו שאינו יכול לחזור כדתנן לקמן לא הוי הבלעה שהרי בידו לברור האר' אמות לרוח אחרת ובהכי ניח' דל"ק מתני' לנהרדעי כמו שהק' התוס' בד"ה ומ"ס והריטב"א כ' דרך אחרת בפי' דשמעת' ע"ש:

שם גמ' אבל לר"מ מודו ליה וא"כ קושית אביי אפי' מדרבנן דר"א וק' לל"ב שכתב רש"י דאפילו רבה מודה דיכנס מאי קושיא מרבנן והא רבנן בהבלעה מיירו דהא ס"ל ד"א לכל רוח ודוקא יכנס הוא דאמרו אפילו בהבלעה וי"ל דהכי גמיר מרבה דבד"מ מודו רבנן לר"א אפי' בדבוקין כמו שס"ל לר"א כן אפי' בדבוקין ואילולי פירש"י היה נ"ל דללישנא בתרא י"ל דהגמר' מייתי מדר"א בהדרגות עז"ה דכיון דאמר ר"א בדבר הרשות יכנס א"כ אפי' בד"מ נותנין לו ח' אלפים וקאמר מדר"א ליתיב הא רבנן ס"ל בדבר הרשות לא יכנס א"כ בד"מ יכנס לבד וכדרבה ושני ליה דשמיע ליה מיניה דמר דבד"מ מודו רבנן לר"א דנותנין לו ח' אלפים אמה דבד"מ לא נחלקו וניחא מה שהק' התוס' בד"ה ומדר"א לל"ב גם ניחא לפ"ז דר"א דבהבלעה מיירי דבעקר חדא וקאים אתרתי כדמוקי לה הגמרא לקמן מכח רומייא דברייתות ולשי' רש"י קשיא הא ועיין להריטב"א בחי':

תוס' ד"ה אי מצלח וכו' היכי דריש ר' דוסתאי דמחללין וכו' עכ"ל לשונם מגומג' דר' דוסתאי לא נחית להכי אלא דרשא בעלמא דריש בקראי ולשון הריטב"א מנ"ל דמחללין ע"ש ולאו אר' דוסתאי מק' אלא אתנא דברייתא מנ"ל דמחללין הא מהאי קרא ליכא למילף כיון דשאלתו היא אי מצלח:

דף מה:

ד"ה להודיעך וכו' והכי מוכח בשמעתא וכו' עכ"ל ממ"ש כן בתי' מבואר דס"ד בקושיתם דשוין דאי קנו שביתה הוי קולא אפי' גבי כלים והשתא חזרו מסברתם בקושי' דלא כמהרש"א ז"ל:

ד"ה ליתנוו וכו' כשבאו בתוך עשרה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"ל ולדבריו צ"ל דאיהו מקום מושבו בת"ע שלמטה ולא ברקיע דברקיע לא שייך שביתה כמ"ש התוס' שאח"ז וכמ"ש עוד לקמן דמ"ז ע"ב ע"ד מהרש"ל:

גמ' תיפשוט מינה דאין תחומין וכו' ק"ל נימא דהאי

תנא מספ"ל אי יש תחומין וספק דדבריה' לקולא דכה"ג אמרינן בגמ' לעיל דמ"ג ע"ב ודוק לומר לא פריך אלא לשינויא קמא ונ"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל הביאו הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס דבתרי ספיקי לחומר' אזלינן להחמיר אפי' בדרבנן ע"ש וא"כ הוי ס"ס להחמיר שמא שבת באוקיינוס ואת"ל בערים שמא יש תחומין למעלה מעשרה ועפי"ז י"ל מה שהק' התוס' בד"ה לימא די"ל דכר' יאושע א"ש משום דהוו ס' דדבריהם אבל לר"א הו"ל ס"ס להחמיר ועיקר דברי הגמ' אהא סמיך:

דף מו.

תוס' ד"ה נהרות וכו' ור"ת מפ' מיירי בשל רבים וכו' עכ"ל ר"ת כיון לדחות מה שהוכיחו מתחלה דאי בשל רבים מאי איריא נהרות וע"ז דחה ר"ת דאפי' מיירי בשל רבים בדקדוק נקט התנא נהרות דס"ל כריב"ן דחפצי שמים קונין שביתה ולכך דקדק שפיר ולא נקט אלא נהרות:

ד"ה דאמר וכו' וי"ל דקמ"ל אפי' ביחיד וכו' עכ"ל ולר"פ דאמר אצט' סד"א ה"מ בעירוב חצירות וכו' וכן לרב אשי דע"כ ס"ל דכי אמר הלכה כדברי המיקל בעירוב לא שני לן בין יחיד לרבים קשיא קושית התוס' לשמואל למ"ל למיפסק בר"ה ויו"הכ כרגלים כיון דכבר אמר הלכה כדברי המיקל באבל וצ"ל כמ"ש התוספות לקושיתם שם במ"ק ע"ש:

דף מז.

גמ' חפצי נכרים אין קונה שביתה פירש"י דאם באו מחוץ לתחו' מותר להוליכן לכל דוח וכן מבואר לקמן בגמ' דמברכתא דאי אין קונין שביתה אפי' באו מחוץ לתחו' מותר להוליכן לכל רוח ומכאן ק"ל למ"ש מהרש"ל לעיל דמ"ה ע"ב בתוס' בד"ה ליקנו דאפי' רבנן מודו דחפצי הפקר קונין שביתה אלא דאדם שקנה שביתה מבטל שביתתן ע"ש ולפ"ד הללו מאי פריך הגמרא שם וליקנו שביתה בים אוקיינוס אפי' לרבנן כמ"ש מהרש"ל שם הא אפי' שקנו שביתה האדם מבטל שביתתן אלא עכ"ל דדוקא אם נוטלן ממקום שביתתן הוא דאמרינן דאדם מבטל שביתתן אבל כשבאו מחוץ לתחום כבר נאסרו ואינו מבטלין שביתתן ולענין זה הוא דאמרינן דקונין שביתה אפי' לרבנן ודברים מוכרחים הם בכונתו והשתא ק' הא מתבאר מסוגיין דכי אין קונין שביתה אפי' באו מחוץ לתחום מותר להוליכן לכל רוח וצ"ל דחפצי נכרים שאני דכיון דאית להו בעלים דלאו בני שביתה לא קנו שביתה כלל ודוקא חפצי הפקר הוא דכ' מהרש"ל דקניין שביתה אפי' לרבנן לענין אם באו מחוץ לתחום שאסורין מיהו ק' דא"כ מאי פריך הגמ' אילימא לרבנן פשיטא נוקמא לרבנן ואתא לאשמועינן דחפצי נכרי אין קורין שביתה כלל אפי' באו מחוץ לתחום דלא כחפצי הפקר ולזה י"ל קצת מיהו ק' מהגמ' לקמן גבי חכם שבין תחומי שבת דמבואר שם להדיא דאפילו בחפצי הפקר לרבנן דאין קונין שביתה מותרין אפי' באו מחוץ לתחום היפך ממה שמתבאר מדברי מהרש"ל:

תוס' ד"ה חכם וכו' כרי להכניסם לעיר וכו' עכ"ל אבל לפי' קמא דהרי הן כבני העיר אסור להוליכן חוץ מתחומין שהוא אלפים אמה מן העיר ולא להכניסם אל עיר אחרת בלחוד הוא דאסור אבל לפי' זה דקונין שביתה במקומן אין אסור אלא מלהכניסם לעיר אחרת ודחו לזה דא"כ אמאי נקט בין ב' עיירות בעיר אחת סגי כיון דאפילו בב' עיירות אין אסור אלא מלהכניסם לעיר אבל לפי' קמא נחית לאסור אפי' באותם אלפים שקודם לעיר ודברי מהרש"א אינן מבוררין לי:

דף מח.

ד"ה ר"י וכו' ומסתמא דיש לו ד"א לכל רוח עכ"ל מדקאמר הגמ' אחר דמשני שמנה על שמנה א"כ תניא נמי הכי וכו' משמע דבתחלה לא הוה ס"ד ח' על ח' אלא דס"ד דארבע אמות לרוח שירצה וא"כ כי פריך חכמים היינו ת"ק דר"פ סבר דגם בעי שהוציאוהו כן וא"כ מ"ש התוס' ומסתמא לכל רוח היינו לכל רוח שירצה ולעולם לרוח אחת ולא באו לאפוקי אלא הוא באמצען דלא נימא ר"א ור"י פליגי בפי' דברי חכמים ובס"ד הגמ' הו"מ נמי לאקשויי ר"י היינו חכמים ועיין מ"ש מהרש"א:

דף מח:

ד"ה רשות וכו' אלא משום גזירה אינה אוסרת וכו' עכ"ל משמע דמתחלה הוה ס"ד דאוסרת אע"פ שאינה אלא משום גזירה ולכך הוכיחו מתחילה מדלא קתני אוסרת דלא כמהרש"א ע"ש:

בא"ד דבהא סבר כר"ש וכו' עכ"ל ואע"ג דאיהו אמר כ"מ ששנה ר"י בעירוב הלכה כמותו היינו מסתמא אבל פעמים דלא מיסתבר ליה כוותיה פוסק כר"ש ע"ד שאמרו אמורא בידו לפסוק כנגד הכלל הק' מהרש"א דהשתא סברות הפוכות הן דלרב אליבא דרבנן אמצעית מותרת וחיצונות אסורות ולשמואל חיצונו' מותרות ואמצעית אסורה וכ"הג הק' התוס' לעיל גבי ב' קדושות ע"ש ולק"מ דכיון דכל חדא איסורא מטעם אחד בפ"ע ולאו חד טעמא לתרווייהו לא שייך כאן סברות הפוכות ולעיל מק' התוס' סברות הפוכות דלמר שבת ויו"ט קדושה אחת טפי מב' י"ט של ר"ה ולמר ב' י"ט של ר"ה קדושה אחת הן ושבת ויו"ט ב' קדושות דחדא מילתא היא ומ"ש מהרש"א דלר"י לא ס"ל כר"ת בפי' דברי רב ע"ש דבר תימה הוא דאי לרב אליבא דרבנן אמצעית אסורה וחיצונו' מותרו' מאי קאמר ואזדא שמואל לטעמיה הא דאסורה אמצעית עם שניהם אתיא נמי כרב אליבא דרבנן וכמו שהק' רש"י ז"ל:

דף נ.

רש"י ד"ה והרי וכו' ולבי אומר לי דאינו מברך וכו' עכ"ל אם כונתו כשמקריב כל אחד לבדו לא היה עולה על לב להסתפק כזה אלא נראה דכונתו אפילו מקריב שניהם יחד אינו מברך דבעינן שיהא מברך על מצוה המבוררת ומכאן יש להוכיח קצת ספקו של מהריט"א ז"ל שהבאתי לעיל דל"ו ע"ש:

דף נ:

גמ' רב תנא הוא ופליג נראה דלא הוצרך לזה אלא לל"ק דטעמא דרב משום דלא מסיי' אבל לל"ב דטעמא משום דכל שאינו בזאח"ז וכו' ל"ק כלל לרב מהני ברייתא דהכא לאו בב"א הוא ועפ"ז ק' עמ"ש התוס' לעיל בד"ה מ"ט דהילכתא כשמואל משום דלרב צ"ל דפליג דהא י"ל דהילכתא כרב וכל"ב ויש לישב:

דף נא.

תוס' ד"ה ואהיכא וכו' ולא בעי למי' וכו' עכ"ל ולולי דבריהם י"ל דניחא ליה לאוקומא כר"מ משום דקתני ברגליו ואי שלא במקומו אינו הולך ברגליו אלא אומר שביתתי במקום פ' ובדרב חסדא בהכרח הוא לאוקמ' בשלא במקומו וברגליו ל"ד אבל בדר"ן מוקי לה בפשיטות טפי:

דף נב.

גמ' והתניא רגלו אחת וכו' הו"מ לשנויי דפלוגתא דתנאי היא אי יש אם למקרא או למסורת אלא דבלא"ה אשכח תנאי בהאי מילתא גופה:

תוס' ד"ה כי תניא וכו' דמילתא דפשיט' היא וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל הא אתא לאפוקי מר"ש דפליג ואמר אפי' ט"ו אמה ע"ש ול"ק דהא מילתא כבר אשמועינן ר"א גופיה במתני' ד"ג לא יכנס וע"כ דלא כר"ש ולזה כ' דאי לאשמועינן דאסור לצאת חוץ לתחומו מילתא דפשיטא היא:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה