אור ברסלב
משמרות כהונה חלק א מסכת נדרים › פרק רביעי

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת נדרים · פרק רביעי

פרק שלישי

דף לג.

אלמא אברוחי ארי בעלמא וכו' בגמרא בכתובות אמרי' בשלמא שוקל את שקלו כדתנן תורמין על מי שעתיד לגבות וע"ש בפירש"י ולפ"ז נראה דגמ' כאן אפורע חובו קאי וכ"נ מדברי התוס' שכ' דמתני' בחוב דמזונות איירי לאוקמתא דר' אושעיא ע"ש וע"כ בשוקל שקלו א"צ לאוקמה כדתנן אבל הר"ן כ' דבלא"ה יש לו חלק בקרבנו' כדתנן וכו' מאי אמרת הא מהני ליה אברוחי ארי ע"ש נר' דביש לו חלק בקרבנות לחודה לא סגי ואין נראה כן מסוגיא דכתובות וצ"ל דגמ' שם ה"ק בשלמא מצד חלק בקרבנות ניחא אלא מצד פורע חוב והיינ פורע חוב דשקלים הא מהני ליה והר"ן לקמן שכ' דהגמ' לא ס"ל כירוש' דבחוב כ"ע מודו מדלא אוקמה ככ"ע ע"ש לא מצי למימר משום שוקל את שקלו משום דאכתי לרבא דאמר בע"מ שלא לפרוע ק דאפי' חוב ממש לכ"ע שרי ולכן תפס הר"ן בלישניה לשון אוקמתא דרבא דמאוקמת' דר"א ליכא לאוכוחי מידי ועוד נר' דמאוקמתא דר"א ליכא לאוכוחי דע"כ חנן היא דהא במתני' לקמן דל"ח קתני זן את בניו ואת בנותיו ודחיקא לו' להעדפה כמ"ש שם הרא"ש לאוקמתא דרבא אבל מאוקמתא דרבא הוכיח הר"ן ז"ל שפיר:

דף לג:

חנן אומר וכו' בירוש' הביאו הר"ן אפי' בב"ח דוחק והוכיח כן משוקל את שקלו וממקריב עליו קיני וכו' חטאות ואשמות ע"ש והש"ך ח"מ סימן קכ"ח סק"ג כ' דמסק' הירוש' דדוקא ב"ח שאינו דוחק ופי' מ"ש בירוש' בתר הכי לא בשלא נכנס בידו כלום הוא לדחות הראיה משוקל וממקריב דאיירי בשנכנס ליד כהן ר"ל שכבר הביא חטאתו ואשמו ליד כהן ואבד וכן כבר הפריש שקלו ואבד דבכה"ג א"ח באחריותו ע"ש ותמהו עליו ה' תומים שם וה' קרבן העדה בכתובות פרק י"ג הלכה כ' דבחטאו' ו' ואשמות חייב באחריותו עד שיקריבנו ע"ש ולא ראו דברי רש"י במעילה די"ט דלר"ש כיון שהביאו לעזרה שוב אינו חייב באחריותו בחטאת ע"ש גם מה שהק' הקה"ע הא קי"ל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן ע"ש כבר כ' התוס' בפ' אמרו לו דף י"ב ע"א בד"ה א"ד דדוקא אי אמר לא ניחח לי בכפרה אין ממשכנין אבל אי ניחא ליה בכפרה ממשכנין אותם ע"ש והכא ע"כ בדניחא ליה איירי מדמקריב עליו דהא לרצונו בעי':

והנה הקה"ע שם פי' אוקמתא דרבא בלוה ע"מ שלא לפרוע דר"ל דבשע' שלוה דעתו שיפייסנו שימחול לו לאפוקי ב"ח דוחק דאל"ה לאו עסיקינן שילוה לו ע"מ שלא לפרוע ע"ש ועפי"ד ניחא אצלי מ"ש התוס' בקמא דק"ט ע"א בד"ה לוה דברייתא דהאומר לחבירו דקתני לוה וב"ח באין ונפרעין לפיר"ת דדוקא במזונות אשה הוא דאמר חנן ע"כ לאוקמה בשלוה ע"מ שלא לפרוע וא"ת וכי בשופטני עסיקינן וכו' ע"ש דס"ל אף על גב דבשמעתין אמרי' גזרי' ע"מ שלא לפרוע כלל דהיינו לרבנן וה"ה לחנן לפיר"ת ה"ד דגזרי' אינו דוחק אטו דוחק דכולהו שכיחא אבל בלוה ע"מ שלא לפרוע כלל דהיינו שהלוה הלוה לו ע"מ כן מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרי רבנן ולכן ק"ל וכי בשופטני עסקי' אבל בגמ' בשמעתין לא ק"ל כלל והגמ' בשמעתין ניחא ליה לאוקמה במזונות אשה לפיר"ת כחנן מלאוקמה בשופ' אבל ברייתא דהאומר לחבירו בהכרח לאוקמה בכה"ג:

כתב הרדב"ז ח"ב סי' תקס"ז דאם המודר חייב למדיר מותר למדיר למחול לו החוב כי היכי דשרי לפרוע חובו דגם הוא הארי יכול להבריח עצמו דדוקא במזונות אשה ה"ה דאינו יכול למחול אלא דלא קי"ל בר"ת ושרי למחול כי היכי דשרי לפרוע חובו ע"ש וק"ל הא במחזיר אבידתו אוקימנא לקמן בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה והמחזיר גברא יקירא דא"י בעל אבידה לעכבם לעצמו אלא תפול הנאה להקדש והרי כשמחזיר לו האבידה שלו מחזיר ולא מהניהו אלא מחילת השכר ומ"ש מחילת חוב ממחילת השכר וי"ל:

כתב הרדב"ז ח"א סי' ר"ן דלחנן דפטור בפורע חובו ש"ח פטור אפי' בדיני שמים ע"ש ולפ"ז אפי' אי תפס מפקי' מיניה ועיין בפ"ו בח"מ סי' קכ"ח:

דף לד.

ואמר ככר זה הקדש כ' התוס' בקונם איירי והא דלא אמרה רבא למילתיה בהקדש ממש משום דבעי' שו"פ אבל בקונם אסור אפי' בפחות משו"פ ע"ש נר' דבודאי בהקדש אפי' בפחות משו"פ אית ביה איסורא מדין חצי שיעור ובקונם בפחות משו"פ לית ביה קרבן למ"ד יש מעילה בקונמות ולענין מלקות הוא דקאמרי דבהקדש אינו לוקה אלא בשו"פ ובקונם אפי' בפחות משו"פ ועיין בגמ' בשבועו' דכ"ב ע"א ובתוס' שם ע"ש ועיין לה' מוצל מאש קצבי:

הק' התוס' הא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' ע"ש ואף דכבר כ' דבקונם איירי ובקונמו' אדם אוסר דבר שלב"ל על עצמו ורבא קאמר נטלה לאוכלה וכו נטלה להורישה וכו' מ"מ מדנקט רבא ככר זו הקדש לשון דקונם כללי מוכח דהוי הקדש אכ"ע דאל"ה הול"ל ככר זו עלי הקדש כיון דלא מצי לאסור אלא ע"ע:

דף לה.

בתנאי קונם וכו' הר"ן כ' דקי"ל מעילה בקונמות וכ"פ הר"מ בפ"ד מה' מעילה והמש"ל נסתפק אי דוקא באמר לשון קונם אבל בל' אסור ל"ד להקדש ע"ש והנה הר"ן בפ"ג דשבועות ד"ך כ' דאין נדרים חלין ע"ד מצוה לקיים אפי' לריב"ב דשבועות חלין שאני שבועות דאית בהו קרבן אבל נדרים אין בהם אלא לאו ע"ש והוא תימה דהא כן דיש מעילה בקונמות וכן ראיתי מק' ואפשר דהר"ן פשיטא ליה דדוקא בל' קונם הוא דיש מעילה ומדי' הקדש אבל בל' איסור ונדר אין בהם קרבן ושם בפ"ג דשבועות בכה"ג הוא דאיירי ועיין להר"ן לעיל דף י"ז ע"א סוף שמעתא דיש נדר בתוך נדר דכ' טעם אחר עיין שם:

דף לה:

הני בהני שלוחי דרחמנא וכו' כ' הר"ן ז"ל דאף על גב דלא איפשי' בעיין נקטי' למפשט' מדרב הונא בקידושין דשלוחי דרחמנא והגמ' לא בעי לפשוט מדברי אמוראי ע"ש וזה דעת הר"מ ז"ל בפ"ו מה"נ שכ' מותר שמעון להקריב קרבנות ראובן שהכהני' שלוחי דרחמנא ואינם שלוחי בעל הקרבן ע"ש וק"ל דבפ"א מה' עבודת יו"הכ כ' היו משביעין אותו עיו"הכ ואומרי' לו אישי כ"ג אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח ב"ד משביעין אנו עליך וכו' והוא לשון המשנה בפ"ק דיומא ובגמ' שם די"ט אמרי' עלה לימא תהוי תיובתא דאמר שלוחי דרחמנא ומשני ה"ק ליה אנו משביעין ע"ד וע"ד ב"ד ע"ש וכיון דהר"מ פ' שלוחי דרחמנא לבד היכי פ' כלשון המשנה ולא כדמשני לה בגמ' וע"ש בפירש"י ז"ל והנה התוס' שם כ' לחד תי' דר"ה דאמר שלוחי דרחמנא לאפוקי דלא אמרי' שלוחי דידן דוקא והגמ' מבע"ל אי שלוחי דידן נמי או שלוחי דרחמנא דוקא ע"ש וק"ק לפ"ז מאי פריך בגמ' שם תהוי תיובתא דר"ה נימא דשלוחי דידן נמי וא"ש לשון המשנה וצ"ל דהגמר' שם פשיט"ל דשלוחי דרחמנא דוקא קאמר רב הונא אבל לפום מאי דמבע"ל בשמעתין אי שלוחי דידן נמי אה"נ דאתי שפיר לשון המשנה ומ"מ הר"מ ע"כ דלא ס"ל אלא כתי' קמא שכ' התוס' ואיכא למידק במאי דס"ד דגמ' דשלוחינו ממש קאמרי אמאי צריך שבועה הא כיון דלא עשאוהו שליח אלא להקטיר מבפנים אי משני לא עשה ולא כלום וחייב מיתה על עבודה פסולה דזה דומה לכהן שעשה שליח לקדש לו אשה גרושה סתם והלך וקדש לו אשה כשרה דודאי אין קידושיו קידושין וצ"ל דמילתא יתירתא עבדי דבלא"ה במאי דפריך תרתי ע"ד וע"ד ב"ד מילתא יתירתא היא וכה"ג אמרי' בגמ' גבי משה שהשביע את ישראל וא"ש בזה דלכאורה מה מועיל במה שאומרים לו אתה שלוחינו וכו' אלא דה"ק אתה שלוחינו וכאשר השנה הו"ל עבודה פסולה ועוד אנו משביעין עליך במי ששכן את שמו בבית הזה:

שם הכל צריכין דעת חוץ ממח"כ כ' הר"ן ז"ל דבכולהו כ' תורה וכו' והני כיון דאין באין לכפרה א"צ דעת אבל כל שצריכין כפרה על חטא צריך דעת ע"ש נר' דהוכרח לו' כן משום דק"ל אמאי לא ילפי' שאר קרבנות ממח"כ במ"מ והא דכ' דבכלהו כ' תורה דמשמע דלא ילפי' מח"כ מהדדי משום דקי"ל דאיכא שום פירכא אבל מבינייא דכולהו מח"כ ילפי' שפיר שאר קרבנות אי לאו טעמא דבאין על חטא ומדבריו למדנו דקרבנות דנדר או נדבה דאין באין על חטא ילפי' להו שפיר ממח"כ וא"צ דעת ועפי"ז ל"ק מה שהקשה הצ"ק במנחות דע"ג דאמאי לא פשיט דבהני שלוחי דרחמנא מברייתא דאיש איש לרבות את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות א"צ דעת ולא בעי' שליחות ועפ"ז י"ל מה שהק' הרשב"א ז"ל בחי' והר"ן לקמן מדתנן בשקלים ומייתי לה בקידושין דנ"ה בהמה שנמצאת מירוש' למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והא בעי' דעת ע"ש ועפי"ה י"ל דעולה ושלמים אין באין לכפרה דגם עולה עיקרה דורון וא"צ דעת ובזה י"ל מה שהק' התוס' שם בקדושין אמאי דפריך ודילמא אשם וכו' אמאי לא מייתי ומתנה ע"ש די"ל דכוונת הגמרא דילמא אשם ובאשם צריך דעת ובכור ומעשר נמי דמייתי כדאי' שם אין באין לכפרה וא"צ דעת אך ק' הגמ' לקמן דפריך ממתניתין דהכהנים שפיגלו וכו' אמאי לא מוקי לה בנדרים ונדבות דא"צ דעת ומזידין חייבין אפי' בנדרים ונדבות כמ"ש המאירי בסוגיין לקמן ועיין להמש"ל בפ"ו מה' חובל ומזיק ע"ש ומזה מוכח דאפי' בנדרים ונדבות צריכין דעת דלא כדמשמע מדברי הר"ן ועיין בערכין דכ"א ע"ב ע"ש והא דלא מוקי למתניתין דהכהנים שפיגלו במחוסרי כפרה י"ל דבמח"כ גם שוגגין חייבין דטעמא דשוגגין פטורין כדי שיודיעו כדאי' בפ' הניזקין ובמח"כ ודאי יודיעו כדי שלא להניחו באיסור כל ימיו וכה"ג כ' התוס' בפ' השולח גבי אשה דנשאת אין מדירין אותה ע"ש ובהכי ניחא דפריך מברייתא דשוגגין פטורין ולא ממתני' וא"צ למ"ש הראשונים שם ע"ש ועוד ק' ע"ד הר"ן דמגמ' בסמוך דפריך אלא מעתה יביא אדם פסחו על חבירו וכו' משמע דפסח צריך דעת אף דאין בא לכפרה וי"ל:

הרב קרבן העדה בפ"ב דמס' נזיר ה"ב הק' חטאת ונזיר אמאי צריך דעת הא האב מדיר את בנו בנזיר ומביא קרבנותיו ע"ש מה שנדחק וא"צ דשאני התם דהאב עצמו קבל הנזירות לבנו והוי הוא עצמו בעל הקרבן ול"ד למח"כ:

שכן אדם מביא קרבן על אשתו כ' הרא"ש והר"ן דאם חללה שבת מביא קרבן עליה ודוקא בנדרים ונדבות ע"ש וכ"מ בגמ' לקמן דאם אכלה חלב מביא עליה קרבן ותמהני מבריית' דספרי והביאה הר"ש בפי"ד ממס' נגעים דדריש והביא קרבנה לטהרה ולא לכפרה הפך הסוגיא שא על הר"ש דלא זכר מסוגיין כלל:

הק' התוס' אמאי קי"ל אר"י הא ברייתא היא בנדה זאת תורת הזב וכו' ע"ש ונר' דמברייתא י"ל י"ל דוקא בזב אבל תורת היולדת אצטריך לכדדרשינן בכריתות ד"ט ע"ב אבל ר"י קאמר כל מח"כ ויולדת בכלל וע"כ דדרשי' תורת היולדת בין גדולה בין קטנה:

דף לו.

אלא שפיגולן פיגול וכו' כ' הרא"ש דאי ממתני' הו"א מררבנן וצ"ל לפ"ד דהא דלא פריך מקרא דפיגול משום דאיכא לאוקמיה בקרבן דכהן גופיה אבל דחבריה אינו יכול לפגל ועיין בפ' הניזקין דנ"ה ע"ב דאמרי' כל שבידו מהימן שהרי כ"ג ביו"הכ אי אמר שפגל נאמן וכתבו התוס' משום דקרא בכל ענין מיירי ולדברי הרא"ש ק' אבל לפי' הר"ן ז"ל ניחא שפיר:

דאמר קרא לא יחשב וכו' משמע דוקא גבי פגול דגלי קרא אבל שאר פסולין כגון שלא לשמה בחטאת וכיוצא אין בידו לפסול קרבן חבירו אם שוגג הוא לפי' הר"ן ולפי' הרא"ש אפי' מזיד ומתניתין דריש זבחים י"ל במזיד להר"ן ובקרבן דידיה להרא"ש ואיכא למידק בבעיין דקאמר נ"מ לנודר הנאה אמאי ל"ק נ"מ לפיסול שלא לשמה בשוגג דאי שלוחי דידן לא מיפסל ולפמ"ש הרשב"א ז"ל בסוגיין דאפיגול הוא דק"ל אבל הוא פסול בלא"ה דהו"ל נוחר ניחא שפיר דליכ' נפקותא בין פיסול שלא לשמו לנוחר אך מדברי הר"ן אין נראה כן מדהוצרך ליתן טעם למאי דפריך מבריי' ולא ממתני':

אלמא אמר ר"א וכו' מכאן מוכח דרבנן ל"פ עליה דר"י בהא מילתא דאל"ה נימא ר"א כרבנן ור"י כר"י ועיין להר"מ בפ' יו"ד מה' שגגות ולהכ"מ שם ע"ש. מ"ש התוס' דהא דלא פריך מר"י גופיה משום די"ל על כהן המקריב ע"ש אינו מובן דמ"מ קשיא בדברי ר"י בכהן המקריב גופיה מ"ש חטאת חלב ממח"כ גם מ"ש בדבור שאחריו ט"ס נפל בדבריהם ע"ש ועיין בהר"ן ז"ל מה שהק' מבהמה שנמצאת מירושלם וכו' ועמ"ש בדף הקודם ע"ש:

אלמא אמר ר"א הפריש פסח וכו' עמ"ש בזה בחי' פסחים דפ"ח ע"א:

דף לו:

אלא אדעתא דנפשיה הרשב"א ז"ל כ' דאתיא אבל הר"ן ז"ל כ' דאתיא אפילו ברבנן וש"ה דאדעתא דנפשיה קעביד משום דלית ליה ט"ה ע"ש ולשי' ר"ת שכ' התו' לעיל דאפי' לחנן דוקא במזונו' אשה דהיתה מצמצמת עצמה אבל פורע חובו אסור עכ"ל כדברי הר"ן ז"ל גם לפמ"ש מרן בב"י בסי' רכ"א ליישב דברי הרא"ש ז"ל שהביא אוקמתא דרבא דלעיל דגבי מודר הנאה אפי' לחנן אסור צ"ל בפי' הסוגיא בדברי הר"ן והנה לקמן גבי בעיא דט"ה של מי דקאמר בתורם משלו אי ט"ה דבעל הכרי הא קא מהני לי פי' הר"ן דמהני ליה הנאה דט"ה והא דלא פי' דמהני ליה דפורע חובו כיון דט"ה לבעל הכרי משום דא"ה לא פריך מידי דמ"ל כחנן אבל לשי' ר"ת שכתבתי יש לפרש בפשי' הא קא מהני דפורע חובו דלכ"ע אסור ולשי' זו ניחא מה שהק' הרמן דמ"ז גבי הדיר את בנו בחייו ובמותו דקתני אינו יורשו אבל נותן לבניו דהיכי נותן לבניו הא איכא ט"ה כדאמרי' גבי תורם משלו וכו' ע"ש דלפי שיט' זו הנאה דט"ה לאו הנאה היא כלל אפי' גבי נדרים דט"ה אינה ממון ועל הנאת פורע חובו הוא דפריך הא קמהני ליה ולפ"ז שרי שם ליתן להם ולא להראות להם לבד כמ"ש הר"ן שם ועיין בפו' ועפי"ה ניחא לי מה שהק' מהריט"א ז"ל בס' ג"מ ד"ך ע"ג עמ"ש ה' מעשה חייה דדוקא היכא דמוכח דאחשבה הוא דט"ה ממון דהרי בגמ' הלזו קאמר הא קמהני ליה והיינו דטובת הנאה ממון אע"ג דלא מוכח דאחשבה ולשי' ר"ח דמי לשאר מילי עש"ב ועפי"ה אין שום הוכחה מסוגיין ועיין להמח"א ה' טובת הנאה:

והנה הר"מ בפ"ד מה' תרומות פ' דאין צריך דעת וט"ה של תורם ובפ"ו מה' נדרים כשהעתיק דינא דמתני' דתורם את תרומותיו כ' באומר כל הרוצה לתרום ולפי' הסוגיא לא סליק שפיר וע"ש להלח"מ וסבור הייתי לו' דמאי דמוכח מן הסוגיא דאי א"צ דעת י לתורם אתיא מתני' בתורם משלו שפיר היינו משום דאוקי לה כחנן דפורע חובו שרי אבל לרבנן דפורע חובו אסור ע"כ לאוקמה כאומר כל הרוצה אך הר"מ בה' נדרים פ' דפורע חובו שרי גבי מודר הנאה ע"ש ובעיקר פ' הר"מ דא"צ דעת אע"ג דבעיין לא איפשי' וע"ש להר"מ וכבר ביאר דבריו בב"י סי' של"א ע"ש והמש"ל כ' בשם הריטב"א דאיפשי' מגמ' בפ"ק דבכורות די"א דהפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי ותמה על התוס' שם ע"ש ודבריהם ברורים דר"ל בפ"ח לא בעי' בעלים כל אלא כל הרוצה לפדות הרשות בידו דלא קפיד קרא בבעלים וע"ש לה' הלכות יו"ט עש"ב והנה המק' דפריך בבעיא דט"ה של מי ממתני' ולא ס"ד לאוקמה באומר כל הרוצה ע"כ דס"ל דאין צריך דעת ואפשר שעל זה סמך הרמב"ם ז"ל דפ' אין צריך דעת.

באומר כל הרוצה לתרום וכו' כ' הר"ן ז"ל אבל כל הזן אינו מפסיד לא הוי שליחות אפי' גבי תרומה דהא אינו מחוייב לפרוע לו ע"ש מוכח מדבריו דכל הרוצה לזון מחוייב לפרוע לו דאל"ה גבי תרומה נמי לא הוי שליחות כמו כל הזן אינו מפסיד ואע"ג דמחוייב לפרוע לו גבי נדרים שרי ולכאורה ק' שהרי כ' הר"ן לקמן דמ"ג גבי הולך אצל חנוני דאי מחוייב לפרוע לו גבי מודר נמי אסור דשליחותיה קעביד ע"ש וצ"ל דש"ה דמדבר עם החנוני עצמו ובר"פ המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד הומ"ל באומר כל הרוצה לזון דהוי רבותא טפי לפ"ד הר"ן ועיין בתוס' בסוגיין:

והנה בי"ד סי' רל"ה כ' הפרישה דמחוייב לפרוע לו וכ"כ באה"ע סי' ע"ב והט"ז שם בסי' רל"ה ובסי' דכ"א תמה עליו בזה דאי מחוייב לפרוע לו אסור במודר דשליחותיה קעביד וע"ש להש"ך וכולם לא ראו דברי הר"ן בשמעתין דכ' בהדיא בכל הזן אינו מפסיד אינו מחוייב לפרוע וגם מתבאר מדבריו דלא תליא הא בהא דאפי' מחוייב לפרוע לו שרי גביה מודר הנאה ושאני ההיא דחנוני וכדכתיבנא ומה שהוכיח הט"ז מגמ' דפ' המדיר ע"ש אינו מוכרח ועיין לה' נתיבות משפט דרמ"ה שגם ממנו נעלמו דברי הר"ן הללו ודע שאני תמי' על הפוסקי' בסי' רכ"א שלא ביארו דאפילו אמר כל הרוצ' דשרי אע"ג דהוי שליחות גבי תרומה וגם דמחוייב לפרוע אף על פי כן שרי במודר הנאה דהוי רבותא כמו שנתבאר:

כתבו התוס' בגיטין דס"ו ע"א בד"ה בל וכו' אף על גב דשרי במודר הנאה לו' כל הרוצה וכו' לאו משום דכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד דבתרומה בעי' שליחות אלא לענין מודר הנאה דוקא לא חשיב שליחות שיחשב בכך כמהנה ליה כיון שלא צוה לו לעצמו עכ"ד ותמהני דבגמ' בר"פ המדיר פריך ופרנס לאו שליחותיה עביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד ופריך וכה"ג לאו שליחותיה והתנן כל השומע קולי יכתוב ע"ש ולפ"ד התוס' מאי פריך הא אע"ג דהוי שליחות גבי גיטין ותרומה גבי מודר הנאה שרי כמו כל הרוצה לתרום וכו' ונראה ליישב במ"ש הב"ח בסי' רכ"א דא דאפי' מדבר עם היחיד ואמר כל הזן אינו מפסיד כיון דלא ייחד לו הדיבור שרי ע"ש שדקדק כן מדברי הטור גבי פרנס ומעתה י"ל דמ"ל להגמ' מדקתני יעמיד פרנס משמע דמדבר עם הפרנס ומוקמי' לה באומר כל הזן וכו' דהיינו באומר לפרנס כן ולהכי פריך מ"ש מכל השומע דכל עצמן של התוס' דמחלקי דבמודר הנאה זו שרי הוא מטעמא כיון שלא צוה לו לעצמו וה"ד בכל הרוצה וכו' אבל במדבר עמו ואומר כל הזן הוי כמו שצוה לו לעצמו והוי כמו כל השומע קולי אך התי"ט שם כ' דבאומר ליחיד כל הזן אינו מפסיד אסור ולפ"ז הדק"ל בדברי התוס' ועיין בתוס' בשמעתין במ"ש בשם ר"י ע"ש. ודע דהתוס' לעיל דל"ה במאי דהוכיח ממתני' דמקריב עליו דהוי שלוחי דרחמנא הק' נוקמה באומר כל הרוצה להקריב דשרי במודר הנאה ותי' דמ"ל דמתני' מיירי אפי' במודר הנאה בכל הכהנים דכה"ג אסור באומר כל הרוצה ובו' ע"ש ויש להבין מה בין זה לההיא דפ' המדיר דהתם נמי כיון שהוא מודר הנאה מאשתו העושה שליחות באיסורה עושה ועוד אי מ"ל דמתני' דמקריב עליו איירי בכל גוונא אפי' במודר מכל הכהנים א"כ גם סיפא דמתני' דתורם את תרומותיו בכל גוונא איירי אפי' במודר מכל ישראל והגמ' מוקי לה באומר כל הרוצה לתרום:

דף לז.

אם היה גדול מלמדו לו ולבניו מקרא פירש"י דלא בעי שימור לבניו כיון שאביהן עמהן ע"ש נראה דדעתו דלמ"ד פיסוק טעמים אין שום חיוב על האב לשכור מלמד לבניו ולכך שרי ללמד בניו מקרא אבל משום שכר שמור חיובא רמיא על האב לשמור את בניו ולכך בעי' שיהא אביהן עמהן ולפ"ד ניחא שפיר מאי דקאמר הגמרא בסמוך אלא למ"ד שימור אמאי אין קורין בתחילה ואמאי שונין וכו' דר"ל דק' ממ"נ דאי אביהן עמהם אמאי אין קורין בתחי' ואי אין אביהן עמהן אמאי שונין והר"ן ז"ל נדחק בפי' אבל ק' לשי' רש"י ז"ל במאי דקאמר אימא סיפא וכו' קטן בר בנים הוא וכו' ואמאי לא פריך עדיפא מינה אפי' אי בר בנים הוא אפ"ה מחוייב ליתן שכר שימור כיון דלא ס"ד שאביהן גדול והיה עמהן ועיין בר"פ ן' סורר דר"ח ס"ל קטן מוליד ומוכח התם מן הסוגיא דלר"ס קטן בן ט' שנים ויום א' מוליד ע"ש ולפ"ז ק' מאי פריך קטן בר בנים וכו' נוקמה כר"ח וי"ל דקטן דהכא ע"כ כבר שית כבר שבע דבר עשר למשנה דאמאי ילמדנו משנה הא אפי' בר עשר בעי שימור אלא ע"כ דקטן ממש הוא דבעי שימור והנה הרשב"א ז"ל כ' דקטן דהכא במופלא הסמוך לאיש דאל"ה הא קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ע"ש וק' דא"כ מאי פריך קטן בר בנים נימא דס"ל כר"ח דקטן בן ט' שנים ויום א' מוליד ומ"ל מלמד לבניו במופלא הסמוך לאיש וע"ק אמאי ילמדנו מדרש הא איכא שכר שימור דבן עשר למשנה ומשנה ומדרש חדא נינהו ובמה שתי' עוד הרשב"א ז"ל דלא ספי' ליה איסורא וכו' וכ"כ הר"ן ז"ל נראה דהיינו דנ"ל מהנך קראי דמייתי ביבמות דקי"ד דלמ"ד אין מצווין להפרישו מוקי להו בספי' בידים וכ"כ הראשונים שם ע"ש וק' מנ"ל בנדרים דלא ספי' להו הא איכא למיפרך מה להנהו שכן איסור הב"ח מאליו ואין היתר לאיסורו משא"כ בנדרים ועיין מהרש"א ז"ל שם ועיין בפ' העור והרוטב דק"ך ע"ש:

שם אם היה גדול מלמד לו ולבניו הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' תרמ"ה הוכיח מכאן דהמלמד בן חבירו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו ע"ש ולפמ"ש רש"י דכיון דאביהן עמהם הוא משמרן אין מכאן ראיה גם למ"ש הר"ן מידי דהוה הזן בניו ולקמן במתני' דזן את בניו כ' דאפילו לרבנן הכא מודו במלמדן בתורת מצוה ולא בתורת פירעון ע"ש ודברים מוכרחים דהא בגמר' לעיל מוקי מתניתין כרבנן א"כ אין שום הוכחה מכאן:

דף לז:

בנות מי בעיין שימור כ' הרא"ש בפי' אמאי אצט' לאשמועי' בסיפא וכו' דסתם בניו בנותיו נר' דל"ג בנותיו בסיפא דמתני' ומ"מ דבריו לא הבינותי דכיון דמכח סתמא אתי עלה איך יתכן לומר אצטריך לאשמועינן בנותיו כיון דבניו דתנן בהדיא אשמועי' בה חדושא:

דף לח.

שירה לחודא מהרח"א ז"ל בס' שבות יעקב תמה עמ"ש הרמב"ם ז"ל ברפ"ז מה' ס"ת הטעם לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות דא"כ מאי קאמר בגמר' שירה לחודא ותי' דלא ידעי' האי דינא אלא לפי מאי דמוכחי' מקרא דלעד בבנ"י דכל התורה במשמע וקשיא אמאי כתיב שירה לכתוב תורה וצ"ל דבא לאשמועינן דאין כותבין פרשיות דכל התורה כשירה חשיבא ע"כ וקושייתו ל"ק דאי לא נצטוו על הכל אלא על השירה א"כ השירה היינו תורה דידהו ואין שייך לו' אין כותבין פרשיות כיון דלא נצטוו על התורה ומאי דקי"ל אין כותבין פרשיות היינו למשה לחוד לפום האי סברא ותי' תמוה דאכתי קשה בדברי הר"מ אמאי נייד מטעמא דגמ' דהוכיח מקרא דלעד בבנ"י ונתן טעם אחר דאין כותבין פרשיות וכי דרכו של הר"מ לתרץ קשיא בקרא ונ"ל דהר"מ מפ' כפי' הרא"ש ז"ל דכוונת הגמ' דמוכיח מקרא דלעד בבנ"י היא דאי לא נצטוו על מה תעיד השירה ע"ש דלפ"ז לעולם פי' שירה היא שירה לחודה וא"כ לענין כתיבה י"ל דאין מצוה לכתוב אלא כשירה לכך הוצרך הרמב"ם לטעמא דאין כתבין פרשיות:

איברא דעיקר דין זה דאין כותבין פרשיות כתב הר"מ שם דין י"ד ומקורו מגמרא דפרק הניזקין דבעי מהו לכתוב מילה וכו' א"ל אין כותבין ומסיק הגמ' שם דתנאי היא ע"ש והשתא לפ"ד הר"מ דטעמא משום דאין כותבין פרשיות תקשה למ"ד כותבין דלמא שירה לחודה ואין לו' למ"ד כותבין אה"נ שירה לחודה הא ליתא דבגמ' בפ"ב סנהדרין דכ"א פריך לרבא דאמר אע"פ שהניחו לו אבות ס"ת מצוה לכתוב וכו' ממתני' דקתני וכותב לו ס"ת מלך אין הדיוט לא וא"א מאי קושיא נוקמה מתני' כמ"ד כותבין דבהדיוט סגי ליה בשירה לחודה ומלך כל התורה כולה וצ"ל דאם למ"ד כותבין מ"מ אין בו קדושת ס"ת כמו בחומשין למ"ד אין כותבין כמ"ש הר"מ שם בדין י"ד ומ"מ דנקט אין כותבין לרוחה כ"כ ובהכי ניחא מה שהק' עוד הש"י שם דילמא חומש דשרי לכתוב כמ"ש הר"מ ועל 'ה ניחא דכיון דאין בו קדושת ס"ת ודאי דאין כוונת התה על חומשין והנה הרשב"א בתשו' הביאו מרן בב"י בסי' פ"ג כ' דבחומשין יש בו קדושת ס"ת אלא שאין קורין בצבור ולדידיה קשיא דילמא חומש וצ"ל דמפ' כפי' ר"ן ז"ל דמקרא דלעד בבנ"י לחודיה מוכחי' דע"כ פישירה הוא תורה ע"ש. והנה ה' שאגת אריה בה' ס"ת יד מדברי הר"מ אלו דהמצוה על כל ס"ת ולא אמרי' דעיקר המצוה היא על השירה לחודה אלא משום דאין כותבין פרשיות כותבין כולה ונ"מ אי הניחו לו אבותיו ס"ת כתוב בו עד השירה הוא כתב השירה קיים המצוה אנמרברי הר"מ כ' כלומר כ' כתבו לכם תורה דכתיב בה יה וכן הוכיח מהגמ' ע"ש אבל ק"ל אמאי לא מהני בשותת כיון דכתי' לכם לשון רבים מ"ש מדאמרי' בר"פ ראש' הגז דקל"ד תרומתכם לרבות שותפין ע"ש וכזאת ק"י גמ' בביצה דכ"א דאמרי' בהמה חציה של ישראל וחצ' ש"נ מותר לשוחטה ביו"ט דא"א לכזית וכו' דבלא"ה ון דכתיב לכם לישרי שותפות איברא דלפמ"ש רשב"ם תרא דף ש קל"ז ע"ב גבי אתרוג וכ"כ התוס' בפ' הישחא שפיר אך ק' למ"ל לכם כאן הול"ל בלשון יחיד ובער חילוק רשב"ם והתוס' ק"ל דבגמ' בפסחים דף פ"אב אמרי' לכם עד דאיכא תרי ע"ש וי"ל:

ודרך אגב ראיתי בס' משבצות זהב בא"ח תיחתו להל' שבת די"ד שהק' מגמ' דביצה. למ"ש הר"מ בפ"ח מה"ש דשוחט אי צריך לדם אית ומשום מפרק דלפ"ז מאי פריך מ"ש מנו"ן הא התם לדם ואפי' דאוכל נפש גופיה אי צריך לדם אסור דליתרה דישה לצורך א"נ ע"ש ונ"ל דל"ק דהר"מ לשי' שכ' בריש ה' יו"ט דמדאורייתא הותרו כל המלאכות לצורך א"נ ומדרבנן הוא דאמרי' מלישה ואילך ע"ש ונו"ן אסורין מדאורייתא מלכם ולא לגבוה כדאי' שם בביצה וע"ז פריך שפיר מ"ש מנו"ן:

והנה בדברי הר"מ לא נתבאר אי מצוה דכתיבת

ס"ת נוהגת בנשים אבל בס' המצות כ' בהדיא דא"נ בנשים ובס' החינוך בסופו ביאר הטעם משום דאין חייבת בת"ת ע"ש ונ"ל טעם אחר דבגמ' בפ' הניזקין דמ"ה אמרי' האשה פסולה לכתיבת ס"ת וא"כ גם לעשו' שליח ל"מ דכל מילתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוי שליח כדאי' בקידושין וא"כ לא מ"ל מצוה זו גבי נשים ומזוזה שאני דאף דפסולה לכתיבה חייבת במזוזה משום דלא בעי שליחות אבל ס"ת דבעי שליחות דהקונה ס"ת מן השוק לא קיים מצוה זו כדכ' הטור ופ' מור"ם בסי' ע"ר אמרי' שפיר דכל מילת' דלמ"ע ל"מ שליח ועיין למהרמ"א ז"ל בס' משחא דרבותא דמשוי קונה ס"ת לשוכר סופר לכתוב לו ולא קרב זה אל זה כדמוכח מדברי מור"ם בהג"ה ע"ש:

והנה מסקי' בשמעתין דהפלפול לא ניתן אלא למרע"ה ונ"ל בזה כוונת הפ' יערף כמטר לקחי וכו' דר"ל המקח שלי דהיינו הפלפול נמשל למטר דאינו יורד אלא לפעמים וכן הפלפול דלפעמים הוא אבל עסק התורה שנצטווה משה לאומרה לישראל מצוי בכל עת וזהו תזל כטל אמרתי ר"ל מה שנצטויתי לומר להם הוא כטל דלא מיעצר:

כתבו התוס' בפ' אין מעמידין דכ"ז ע"א בד"ה אשה הלכה דאשה פסולה למילה והא דאצט' בקידושין אותו ולא אותה היינו דאישמע' לבקש אחרים למול ע"ש וק' כיון דהו"א דהמצוה על האשה רמיא א"כ בעיא שליחות והיכי ס"ד דמחוייבת לבקש וכו' הא כל מילתא דאיהי ל"מ עביד ל"מ משוי שליח ונר' דהתוס' ס"ל כס' הרמב"ם שהביא הטור סי' רס"ד דאפילו גוי דפסול לכ"ע אם מל א"צ למול פעם אחרת ע"ש וא"כ כיון דבדיעבד מהני מצי עביד קרי' ביה:

מצאתי בתשו' הרא"ש כלל ל"ה סי' ב' שכ' יוצא באתרוג השותפין אם לקחוהו למצוה לרבו' שותפין כדאי' בפ' כ"ש ובפ"ק דיומא די"א והא דאמרי' באחין א"י לאוכלו אינו יוצא התם בלקחוהו לסחורה דלכם כי כתיב גבי לקיחה דמצוה הוא דכתיב ע"ש וזה מבואר דלא כרשב"ם והתוס' שכ' לעיל וע"ז ק' דאמאי לא דרשי' כן גבי ס"ת וגבי אוכל נפש וכדאקשי' לעיל וצ"ע:

מתניתין וזן את אשתו ואת בניו וכו' פירש"י במזונות היתרים וכ"כ התוס' לחד פי' והיינו לאוקמתא דרבא לעיל דמתני' דפורע את חובו אתיא כרבנן אבל לאוקמתא דרב אושעיא דמתני' כחנן אתיא שפיר מתני' זן את בניו במזונות דחייב בהם הבעל דשרי דהוי כפורע את חובו דשרי והגמ' לקמן דפריך גדולה מזו אמרו זן את בניו ואת אשתו אי ס"ל דמתני' במזונות היתרים לא פריך מידי אלא דס"ל לר"ז כאוקמת' דר"א דמתני' כחנן וגם קי"ל כחנן וא"כ אפי' במזונות דחייב בהם הבעל שרי דהוי כפורע את חובו ולכך פריך שפיר ולפמ"ש מרן בב"י בסימן רכ"א בדעת הרא"ש שהביא בפסקיו אוקמתא דרבא דס"ל דאפי' לחנן במודר הנאה אסור וא"כ אפי' אי מתני' אתיא כחנן צ"ל במזונו' היתרים וא"כ ק' מאי פריך הגמ' גדולה מזו וצ"ל כפי' הר"ן ז"ל דלשם מתנה הוא דיהיב לה ועיין בהרא"ש ז"ל בפסקיו שהביא אמתני' ב' הפי' ע"ש ועיין להרשב"א ז"ל בחי':

דף לט.

א"ש לעולם בשנכסי מבקר וכו' המח"א ה"נ סי' כ"ג הוכיח דאי אסר עצמו מנכסי אחר לא אמרי' מחיותיה לא אדריה דלא כמ"ש הר"ן לקמן גבי רפואה דאי איתא אמאי לא מוקי לה שמואל בחולה שהדיר עצמו מנכסי מבקר ולכך עומד דמחיותיה לא אדריה אבל לא יושב דאפ' בעמידה ואיירי אפי' שנוטלין שכר על העמידה ועל הישיבה ע"ש והוא תימה דשמואל אפילו יושב שרי ול"ל סברא דאפשר בעמידה ופליג בהא אעולה דמה"ט לא אוקמה למתני' כבריית' כדאי' בסמוך ומאוקמת' דעולא נמי אין להוכיח כן מדלא אוקמה בהכי דניחא ליה לאוקמה למתניתין כברייתא דהא לשמואל פריך לקמן אמאי לא אוקמה כברייתא וברייתא לא מיתוקמא כשהדיר החולה עצמו מנכסי מבקר ומשום חיותא דא"כ בנו מישרא שרי דהא לאו מודר הוא ואין בידו להדיר את בנו דאין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו ואי הבן הדיר במ"כ את עצמו מ"ל הוא מ"ל בנו ועיין בהר"ן בד"ה אלא לשמואל ע"ש ועוד די"ל דס"ל דאין שום מקום שנוטלין שכר על העמידה כיון דמצוה הוא:

אבל מדברי הר"מ בפ"ו מה"נ נראה להוכיח דלא כהר"ן ז"ל דבדין ח' העתיק דין דאוקמתא דשמואל בהדיר החולה עצמו מנכסי מבקר שהרי קאי עמ"ש בדין ד' נאסרה עליו הנאת שמעון בנדר ושבועה ע"ש ושבועה לא שייכא אלא בנשבע החולה דכי נשבע המבקר שלא יהנה החולה מנכסיו לא חיילא דדוקא בנדר הוא דשייך לאסור הנכסים על חבירו דהנדר חל על הנכסים משא"כ בשבוע' ומ"ש הר"מ בפ"ה מה"ש דכה"ג חל כבר כ' הרדב"ז בלשונות הר"מ סי' רמ"ו דדוקא בעיר אימא ע"ש וכיון דדין שמואל בהכי איירי מינה יש להוכיח דלא כהר"ן דא"א אמאי אינו יושב נימא מחיותיה לא אדריה גם ממ"ש הר"מ בדין ח' ומרפאו דמצוה היא ע"ש מדלא כ' עדיפא מינה דשרי לתת לו סם משל הרופא כיון דמחיותיה לא אדריה מיהו עיקר דין זה דמחיותיה לא אדריה השמיטו הר"מ ועמ"ש מר"ן בב"י בסי' רכ"א ועיין לה' קרבן העדה אמתני' דלקמן דלא יעשה עמו באומן ע"ש. עוד ראיתי להמח"א שם שהוכיח דלא כהט"ז סי' רכ"א דכ' דבהדירו מנכסיו ולא מגופו איירי מגמ' לקמן גבי רפואה ע"ש וכן יש להוכיח מדברי הר"ן והרשב"א לעיל דל"ח ע"ב גבי בבתו בוגרת ומדעת' שכ' דנקט מדעת' לאפוקי עשאו שליח דמהני ליה דעביד שליחותיה ע"ש והתם בשאמר נכסי איירי בגמ' ע"ש ואי איתא הא ליכא הנאת נכסים ואמאי מיתסר בעשאו שליח אבל מדברי הר"ן בסוגיין שכ' דטעמ' דעומד דמצוה היא והאי ממילא מתהני אין להוכיח דלא כהט"ז מדהוצרך לטעם זה' די"ל דניחא ליה למימר כן כי היכי דאתי דינא דמתני' אפילו באוסר גופו אף דבגמרא הוזכר נכסי בכל גוונא איירי:

דף מ.

מטרא במערבא וכו' כ' הרא"ש ז"ל כדי שיהיו שמחין בטובת אחיה' אבל מדברי הר"ן ז"ל נראה דרב אתא לאשמועי' דאין טובלין בזוחלין דממי גשמים הוא ובהכי ניחא מה שהק' התוס' בבכורות דנ"ה דמנ"ל דפליג שמואל ארב נימא דע"י מי גשמים מתבריך מאליו ע"ש דכיון דרב אשמועי' דאין טובלין בו ע"כ דל"ל דע"י גשמים עולין ב' טפחים מלמטה כשמואל דא"כ הרי רבו הזוחלין ואמאי אין טובלין בו גם מה שהק' התוס' במאי טבלו טמאים בע"פ גם מתי מדבר ומישאל ואלצפן במאי טבלו הא רחוקין מפרת לפמ"ש הר"ן ז"ל בסמוך דל"ד פרת אלא כל שבקי' וכו' ע"ש ניחא ועמ"ש הר"ן והתוס' לאוכוחי דלית הלכתא כאבוה דשמואל מברייתא דבכורות דקתני פרת פרה ורבה אלא דחיישי' שמא ירדו גשמים טובא עד דהוו רובא אפי' נגד מה שפרה ורבה ולית לית הא דאין טיפה יורדת מלמעלה עד שעולין ב' טיפין מלמטה כמו דלית ליה לרב הא מילתא ומ"מ י"ל דפרה ורבה:

דף מא.

רפואת נפש גופו כ' הר"ן דאי הדיר החולה מותר אפי' השם של הרופא דמחיותיה לא אדריה ועמ"ש לעיל דט"ל בזה:

דף מב.

גמ' ואם בשביעית נדר אינו לתוך שדהו מכאן יש להוכיח דנדר שלא חל מקצתו לא אמרי' לא חל כולו כדאמרי' בנדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא אע"פ שלא חל על מקצתו חל על השאר שיכול לחול שהרי רב ושמואל בנכסים אלו אייר דנודר זה הכל אסר אלא דאינו חל לגבי הפירות בשביעית דאינו שלו ואין בידו לאוסרם ואפ"ה חל על השדה דאינו יורד לתוך שדהו ובשלמא מר"י ור"ל אין להוכיח כלום דאינהו בנכסי איירי דלא אסר אלא נכסיו והשביעית לאו נכסיו נינהו ולא נאסרו מעולם אבל מר ושמואל יש להוכיח שפיר ונר' שלזה כיון הר"ן במ"ש דברי רו"ש וסיפא אישמעי' נהי דלא חייל וכו' ע"ש ועיין בדבריו בסמוך בדברי ר"י ור"ל ע"ש וה' קול יעקב מסתפק בזה אי אמרי' נדר שלא חל מקצתו לא הכולו ובמ"א כתבתי בזה:

א"כ נפלגו וכותו הא תנן וכו' איכא למידק אמאי לא ק"ל ם ארב ושמואל כיון דאפילו בנכסי אסרו ורישא דמת קתני בנכסי אם מת לא יירשנו ועוד אמאי לא נקטי נמי לרבותא ובדא קשי' לר"י ונר' דלפום ס"ד דהשתא בנכסי אפילו רו"ש מודו דאין אוסר ול"פ אלא בנכסים א אשר מטעם זה נר' דזהו הכריחו הגמ' השתא לו' דר"י ר"ל אפי' בנכסים אלו ס"ל דאין אוסר דאלא"ה במאי פליגי כיון דע"כ רו"ש מודו בנכסי ועיין בהר"ן בזה נ"ה לא ק"ל אלא לר"י ור"ל ומשני איפכא דר"י ור"ל מו בנכסים אלו ורו"ש פליגי בנכסי ופריך ממתני' דמתניתין לקמן ועיין בתוס' ומאי דלא פריך ארו"ש נופל בנכסי נר' דלא ק"ל אלא לר"י ולר"ל כיון דבנכסי לינשום רבותא דגדולה מזה שמעי' ממתני' דלקמן וכמ הר"ן וע"כ דעיקר חידושייהו בנכסים אלו א"כ ליתני נכסים אלו אבל ברו"ש כיון דבמאי דנקטו נכסים אליבא חידוש דלא שמעי' ממתני' כמ"ש הר"ן איכא למ'רו"ש לא שני להו בין נכסים אלו בין נכסי ולכך לאייך הגמ' ארו"ש ועיין בהרא"ש ותוס' שנר' מדב' דם ס"ד דהשתא רו"ש פליגי אפי' בנכסי ע"ש:

והנה התוס' דקדקו אמאי לא פריך ארו"ש מרישא דהאומר לבנו ואמאי הוצרך להביא מתניתין דהאומר לחבירו ועוד א"ל בפשטא דשמעתא למסקנא דר"י ו מודו בנכסים אלו ולא פליגי אלא בנכסי מאי אתו לאשמועינן ר"י ור"ל בנכסי דאין אוסר מתניתין היא רנרגש הר"ן מזה ולישב כל זה נר' דכולה סוגיא דנקנסי ל"ד אלא נכסי אלו קאמר ואדברי רו"ש סמיך ולב בנכסי לבד אינו אוסר ולמסקנא דרב ושמואל ס"לקא נכסים אלו הוא דאוסר ור"י ור"ל דוקא בנכסי' אלוינו אוסר ומאי דפריך ארו"ש ממתניתין דהאומר לחבירו מדיוקא דסיפא הוא דפריך והשתא ניחא הכל ודווקא כול' שמעת' וסעד מצאתי לזה בדברי הר"ן בפ"ה מה"נ דין ד' שכ' ככרי זה עליך מת או שמכרו לאחר מותר ע"ש הרי דככרי זה דהוא דמי לנכסי אלו דס"ל דשרי הפך דברי כל הראשונים וא"כ ע"כ ר"י ור"ל דשרו אפי' בנכסי אלו שרו ואמאי לא נקטו לרבותא זה אלא ע"כ דכן הוא קושטא דמילתא ואמאי דנקטו רו"ש אלו סמכי אר"י ור"ל וה"ק דוקא בנכסים אבל בנכסי שרי הגם דאמר אלו ומכאן הוציא הר"מ ד"ז ומרן בכ"מ כ' דלמד ד"ז ממתני' דהאומר לחבירו וכו' דמייתי הגמ' ע"ש ודבריו תמוהים דאדייקת מסיפא דקתני בית זה דמשמע ביתך זה שרי דוק מרישא דקתני ביתך דמשמע דביתך זה אסור וא"כ גם ככר זה הי"ל לאסור ונראה דכוונתו דע"כ בכה"ג שרי ודיוקא דסיפא עיקר דאי דיוקא דרישא עיקר ואסור הו"ל להתנא לבאר זה כדי שלא נטעה להקל משא"כ אי ס"ל לתנא דכה"ג שרי שפיר סמך התנא אדיוקא דסיפא דאף אי נטעה לדייק מרישא חומרא הוא ולא קולא וכה"ג כ' התוס' בריש בתרא ד"ג ע"ב בד"ה מכלל עיין שם במהר"ם מלובלין ז"ל ועיין להלח"מ ומ"מ נר' כדכתי' דמסוגיין הוציא הר"מ ד"ז ועיין להרדב"ז בס' יק"ת שם ע"ש ומ"מ נר' דאף לדעת הר"מ דכככרי זה שרי מ"מ בביתך זה מודו דאסיר וכדאי' בירוש' והביאוהו כל הראשונים דדוקא בככרי זה דסתראי נינהו יש לנו לתפוס ל' ראשון אבל בביתך זה דיש לקיים ב' הלשונות דאמר ביתך לאסור אפי' נפלה ואמר זה לאסור אפי' מת או מכרו לאחר בכה"ג ודאי יש לנו לתפוס ב' הלשונות וכן הטור בסימן רי"ו כתב בככרי זה שרי כדברי הר"מ ובביתך זה כ' אסור ועפי"ה ניחא שפיר ועיין להלח"מ שם מיהו לפמ"ש בדעת הר"מ דמסוגיין הוציא ד"ז ע"כ דס"ל בביתך זה שרי דהיינו דוקא דסיפא:

ודעת הרא"ש דככרי זה אסור וכמו שנר' מדבריו לעיל דל"ד ע"ב ומ"ש לקמן דף מ"ז ע"א בבעיא דאבימי דאיירי בהזכיר בחייו ובמותו לא כ"כ אלא לפ' הבעיא כי רא"ש הפשי' דפשיט ליה ממתניתין דהאומר לבנו והר"ן נדחק בזה ע"ש אבל לדינא ס"ל דאסור בככרי זה כמו נכסי אלו וכדמוכח' פשטא דסוגיין ועיין לה' מח"א ה"נ סי' ל"א ע"ש ועיין בספר דרך עץ החיים למהר"ח אלגאזי ז"ל בראשו עש"ב ומה שהק' שם עמ"ש הרשב"א בחי' גיטין דכ"א ע"ב והריטב"א שם שכ' דדוקא גבי שכירות הוא דכי נפל אזדא דלא שכרו אלא לדידה אבל לגבי איסור אפי' דריסת הרגל אסור ע"ש וזה נגד הירוש' שהביאו הר"ן והרא"ש והרשב"א גופיה לקמן דמ"ז דכי נפל ובנאו שרי בבית זה ע"ש ל"ק די"ל הירוש' ס"ל לית הלכתא כר"א דויתור אסור במודר הנאה אלא כרבנן ולדידהו דריסת הרגל שרי אבל לדידן קי"ל כר"א ולא הביא הרשב"א הירוש' לקמן אלא ללמוד דמשום זה אתה תופשו וסתם הדברים כיון דתליא בתי' שכ' שם בגיטין ומ"ש בשם ה' פרשת דרכים בדרך הקדש מהמדרש דנשב' על הבית ונפל ובנאו שרי וכ"כ הריטב"א ע"ש לא ידענא מנ"ל דויתור אסור בנשבע דלא מצינו לר"א בנדר שו"ר שכן נר' מדברי הר"מ בפ"ו מה"נ דבדין ד' כ' נאסרה על ראובן הנאת שמעון בנדר ושבועה ועלה קאי בכל הפרק ההוא ובדין י"ג כ' דינא דמתני' דשביעית דאינו יורד לתוך שדהו משמע דבשבועה נמי איירי וש"מ דדריסת הרגל אסורה בין בנדר בין בשבועה לר"א:

דף מג.

וכן כולהו משום גזירה כ' הר"ן דדוקא הכא דמאדם א' נדר הוא דגזרי' ודוקא מידי דלא משמע להו לאינשי אסורה ע"ש וכ"כ הר"מ ז"ל בפ"ז לחלק בין נדר מאומה לנדר מאדם א' ע"ש והא דתניא בריש פרקין ר"א אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ופי' על ההוספה שמוסיף המוכר לקונה ע"ש והיכי משכחת לה דקנה ממנו י"ל בנדר מאומה או דלפי אוקמתא זו דכולהו משום גזירה ר"א לעיל לא איירי אלא בדריסת הרגל וכ"נ מדברי הר"מ בפ"ו ובפ"ז שלא הוזכר שם כלל דינא דהוספה דפ' כר"א דויתור אסור במודר הנאה ע"ש:

דף מג:

המפקיר את שדהו כל ג"י הא' וכו' דעת הר"ן ז"ל דכל ג"י לא הוי הפקר אפי' זכה בה אחר ע"ש וק' מהא דאמרי' בפ' אלו מציאות ד"ל ע"ב בההוא עובדא דההוא גברא דדרי פתכא דאופי וכו' וריב"י יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרא הדר זכה בה וכו' ע"ש היכי מצי לזכות בה הא לא הוי הפקר כל ג"י הא' אפי' זכה בה ונר' דע"ז סמך הטור בח"מ סי' רע"ג דהשמיט האי דינא דברייתא ועיין בס' קהלת יעקב באות ה' הפקר והתוס' שם הק' הא לא הוי הפקר אלא בפני ג' ותי' לחד תי' דמדאורייתא הוי הפקר ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר מיהו י"ל ע"ד התוס' הללו דתק"ל מההוא עובדא דריב"י לר"י דס"ל לקמן בסוף הסוגיא דמדאורייתא בעי ג' וי"ל דס"ל דריב"ל מפ' דברי ר"י ולא פליג אלא דמפ' דר"י דאמר בעי ג' הוא מדרבנן וכ"כ התוס' לקמן בסוף הסוגיא דכן צ"ל לפיר"י דמפני הרמאין דרבנן וריב"ל ככ"ע הוי ר"י דלא כמאן אלא ע"כ דל"פ ריב"ל ור"י ע"ש ועיין להתוספות בפ"ק דפסחים ד"ד ע"ב ע"ש אבל ק' כיון דבההוא עובדא דפ' א"מ אדינא דאו' קאי היכי אמ"ל אפקרינהו ולך לא אפקרינהו לס"ד דלאו במילת' בעלמא אוקמיה והא מדאורייתא לא מצי לחזור בו דהפקר גמור והוא מעיקרא אפקרינהו סתם דמשמע כדין הפקר דעלמא וצ"ל דנהי דמדינא דאורייתא לא מצי לחזור בו דהפקר גמור הוא והוא מעיקרא אפקרינהו סתם דמשמע כדין הפקר דעלמא וצ"ל דנהי דמדינא דאוריית' לא מצי לחזור בו מעיקרא ההפקר מ"מ לחזור בו בפרטי ההפקר לו' לכ"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו ולפ"ז יש ללמוד דמצי לחזור ולו' דלא הוי הפקר בהחלט אלא ליום אחד וכיוצא:

ועפי"ז ניחא לי מאי דק' בדברי הרא"ש ז"ל בסוגיין בפי' שכ' דהיכא דזכה בו אפילו הוא הוי הפקר אפי' מדרבנן ואם דמפני הרמאין תיקנו ולפ"ז לא הועילו חכמים בתקנתם מ"מ הוא ירא דשמא אחר ילקוט מצד אחר ע"ש וק' דא"כ לא שייכא חששא דרמאין כלל דאי מפקרי והדרי זכי בהו בתורת זכיה הא ירא שמא ילקט אחר מצ"א ואי ע"י חזרה הא מדאוריי' אין יכולין לחזור ועפי"ה ניחא שפיר דמדאו' יכולין לחזור ולו' דלא הוי הפקר אלא להך שעה שעברה ושוב ליכא חשש דאחר ילקט וניחא שפיר גם מ"ש הרא"ש בס"ד אבל אם היה יכול לחזור בו מדיבורו וכו' ע"ש דיתפרש גם הוא עד"ז:

דף מד.

אמר רבא מפני הרמאין לפירש"י דרבנן אין להם כח להפקיע מיד מעשר קשיא מה שהק' הרא"ש בפי' דמה ירויחו הרמאין והלא מן התורה חייב לעשר ומ"ש הרא"ש לתרץ זה לא יתכן לפירש"י ועוד איכא למידק בדברי הרא"ש כיון דמכח קושי' זו הכריח דחכמים יפקיעו מיד מעשר מאי הדר תו בהפוך הדף לו' ולפי מה שפי' וכו' הא בע"כ צ"ל כן מכח הקושיא שהק' ונר' דהא מילתא תליא במה שנדר הרא"ש בתחילת הסוגיא אי הדר וזכי בה איהו בתורת זכיה אי הוי הפקר אפי' מדרבנן ע"ש ואי אמרי' דאפי' הדר וזכי בה איהו בתורת זכיה לא הוי הפקר מדרבנן מפני הרמאין לא ק' קושיית הרא"ש דהרמאין יפקירו ויחזרו לזכות בהם בתורת זכיה דהשת' הוי הפקר מדאורייתא כמו היכא דזכה בו אחר דהוי הפקר מדאו' ולכך תיקנו רבנן דלא הוי הפקר אפי' יחזור לזכות בו בתורת זכיה ורש"י פירש לעיל דאפי' חזר וזכה בתורת זכיה לא הוי הפקר מדרבנן בנן וניחא הכל שפיר ולפ"ז לרבה דאמר מפני הרמאין אוקמוה אדאורייתא אלא דהוסיפו עוד על דין תורה דאפי' בתורת זכיה לא הוי הפקר וי"ל מזה עמ"ש הר"ן דלר"י מפני הרמאין אוקמה אדין תורה עיין שם:

כתבו התוס' בד"ה א"ה וכו' פר"ת דמדאורייתא לא הוי הפקר אלא תיקנו חכמים וכו' ור"י דאוסר במתני' בתוך ג' וכו' ולא משום מתנת בית חורון וכו' וצ"ע דהא תניא וכו' אבל לאחר נדרו לא יהנה לעולם אפי' לאחר ג' ע"כ פיר"י תוך ג' הואיל דהפקר וכו' כצ"ל ועיין בדיבורים של התוס' שאח"ז ע"ש ומ"ש וצ"ע דהא תניא וכו' ר"ל כיון דלא קתני התרה אלא בהפקרו קודם לנדרו משמע דאחר נדרו בכל ענין אסור אפי' אחרי ג' אך מ"ש לפיר"ת דהשתא לא אצט' לטעמא דמתנת בית חורון אלא דבתוך ג' לא הוי הפקר מדאורייתא ומפני הרמאין ואחר ג' דליכא חששא דרמאין הוי הפקר מדאורייתא ק' דא"כ אמאי אצטרי' לחששא דשלא תשתכח תורת הפקר וצ"ל דלפיר"ת השתא דאמר רבה מפני הרמאין תו לא אצט' לן ההוא דשלא תשתכח ולפ"ז סיפא דברייתא דעד שלא זכה יכול לחזור ע"כ צריך לאוקמה בתוך ג' דאחר ג' כיון דליכא חשש דרמאין הוי הפקר וטעמא דשלא תשתכח ל"ל השתא לרבה אלא ע"כ בתוך ג' ומשזכה בה אחר הוי הפקר דליכא למיחש לרמאין ומאי דנקט בסיפא זכה בה איהו לחנם נקט דדוקא זכה בה אחר אבל זכה בה איהו איכא למיחש לרמאין וכמו שצדדו כן התוס' לעיל ועיין להרא"ש בפי' בסוף הסוגיא שהביא פי' זה דר"ת וכ' דאכתי אצטריך לטעמא דבית חורון וחלוק זה מדברי התוס' ע"ש:

דף מד:

אלא לר"ל אמאי פטור מן המעשר עיין להרא"ש ז"ל בפי' שכ' בס"ד ולמאי דפרישית דאפילו בתורת זכיה נמי מחייב ניחא ע"ש והוא תימה דהא מ"ש לעיל דבתורת זכיה נמי מחייב היינו מדרבנן אבל מדאורייתא כיון שזכה בה הוי הפקר וכמו שנר' מדבריו לעיל בראש הסוגיא כמ"ש א"נ בהפקר בלא זמן תי' חכמים וכו' ע"ש וכדמוכח מדבריו בכל הסוגיא וכמש"ל וכיון דמדאורייתא פטור מאי פריך לר"ל נוקמ' מדאוריי' כדאוקי' לעולא ונר' דדוקא לעולא כיון דדינא דמחייב מדרבנן הוזכר בברייתא דמפקיד את שדהו ודינא דאוריי' הוזכר בברייתא דמפקיר את כרמו ניחא שפיר כיון דס"ד דחד הוא תני לכולהו אבל לר"ל דינא דזכה דמחייב מדרבנן בזכה לא הוזכר ברישא דברייתא בהדיא וא"כ ליכא לשנויי פטור מדאורייתא אבל מדרבנן מחייב דהיה לו לתנא לבאר זה ועיין להרמב"ם בפ"ה מה' מ"ע דין כ"ז ולהפר"ח בס' מ"ח שם ולהלח"מ בפ"ב מה' נדרים עיין שם:

כתבו התוס' לפיר"י צ"ל כיון דמאותו הו"ל לחייב מדאורייתא והק' ע"ז א"כ לרבנן נמי ותי' וז"ל וי"ל דהם מקילין טפי לגזור מר"י דאמרי' לעיל היכא דלא זכה אחר הוי הפקר מדרבנן ולר"י אינו כן וכו' כצ"ל והא דהוצרכו לו' דמקילין טפי מהיכא דלא זכה היינו לעולא דקושייתם שייכא נמי לעולא אבל לר"ל בלא"ה רבנן לא גזרי כלל מפני הרמאין וס"ל דאפי' בתוך ג' הוי הפקר ומטעם זה השמיט הטור סי' רע"ג דין דבתוך ג"י א"י לחזור ע"ש בפו"ד:

דף מה.

וריב"ל אמר דבר תורה וכו' כ' הרא"ש והר"ן ז"ל וקי"ל בכל מקום הלכתא כריב"ל וכו' ע"ש לכאורה לא הוו צריכין לכך דהא דברי ר"י מופרכין מברייתא דלעיל דקתני הפקרו קודם לנדרו שרי והתם אמתני' קאי דאין עמהם אחר וכיון דמדאורייתא לא הוי הפקר אמאי שרי והגמ' לא הוצרך לאותובי ע"ז כיון דכבר מתיב מינה לר"י בטעמא דר"י לעיל ע"ש וי"ל דכל זה הוא להאי שינויא דאב"א אבל במימרא דר"י דהפקר לחודה י"ל דמתני' אפי' בפני ג' ומאי דקתני אין עמהם אחר היינו אין עמהם אחר שרוצה לקבל מתנה או דקטנים נינהו דלאו בני זכיה ואין עמהם אחר בר זכיה קאמר וטעמא דר"י דאוסר משום מתנת בית חורון ולגבי הפקר נר' דמהנו אפי' קטנים כיון דטעמא דמדאורייתא בעי ג' משום פרסום הוא ושפיר קתני דאם הפקרו קודם לנדרו שרי כיון דאיכא פרסום וליכא גזירה דמתנת בית חורון ודוקא לריב"ל דתקנת חכמים כדי שיהא אחד זוכה וב' מעידין בעי' ג' גדולים ועיין להרב קהלת יעקב באות ה' הפקר:

כתב הרא"ש בפי' בדברי הר"א ממיץ בשינויא דאב"א דכיון דאפקריה באפי תלתא תו ליכא למיחש לרמאות והוי כמו לאחר ג"י ולפ"ז בהפקר בפני ג' אפי' בתוך ג"י א"י לחזור בו והוי הפקר גמור דליכא למיחש לרמאות ובזה ניחא לי מה שהק' מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב דכ"א ע"א לס' הרא"ש לעיל דל"ד לענין מעשר אלא דבכל הפקר הדין כן דבתוך ג"י לא הוי הפקר מהא דאמרי' בפ' בכל מערבין דל"א מערבין בדמאי ופריך בגמ' דמאי הא לא חזי ליה ומשני מגו דאי בעי מיפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה והשתא אפי' מפקר נכסי אכתי ברשותו הן בביה"ש ולא הוה חזי ליה הדמאי בביה"ש וכן הק' בפ' מפנין דקכ"ז ומפ' לולב הגזול גבי אתרוג ע"ש דאיכא לאוקמינהו כולהו בהפקר ע"י ג' דמפרסמא מילתא ואפי' בתוך ג"י א"י לחזור בו והוי הפקר ובהכי ניחא גם מה שהק' שם ע"ד התוס' בריש פסחים שהק' למה תי' חכמים בדיקה כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי להו דלפמ"ש הם עצמן שם בד"ד דביטול מדין הפקר ומדרבנן בתוך ג"י אינו הפקר ולכך תי' בדיקה ע"ש די"ל דהי"ל לתקן שיבטל ע"י ג' ואז אפי' בתוך ג"י הוי הפקר וא"צ לתקן הבדיקה ועיין עוד מה שהק' שם מהירוש' בפ' כ"ש ע"ש:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה