משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת נדרים
פרק ראשון
דף ב.
מתני' כל כנויי נדרים כנדרים וכו' מפשטא דגמ' בריש סוטה נר' דנדרים נשנית קודם נזיר אך המאירי במכילתין גבי מאי דפריך הגמ' בסמוך מ"ש גבי נזיר דלא קתני לכולהו כ' דנזיר נשנית קודם ולכך פריך דהול"ל כולהו בראשונה שהיא נזיר ע"ש ועפי"ד י"ל מה שהק' התוס' לקמן אמאי לא תני גבי שבועות כנוי שבועות כשבועות ע"ש די"ל כיון דשבועות בתר נדרים דס' נזיקין בתר ס' נשים וכיון דכבר תני לה בנדרים לא חש אבל הגמ' פריך מ"ש דלא תני גבי נזיר כיון דנזיר נשנית קידם והתוס' תי' משום דלית בהו ידות ותי' זה לא יתכן למ"ש הרמב"ן והביאו הר"ן לקמן דשבועה שהוציאה בלשו' נדר הוי יד לשבועה ועכ"ל בקו' התוס' כמו שכתבתי:
מיהו נר' עיקר דנדרים קודם וכוונת המאירי לתרץ אמאי נקיט הגמ' בקו' נזיר ולא נקיט שבועה והוא משום דנזיר קודם שבועות אך ק' דלשנויא דגמ' אכתי ק' אמאי לא תני גבי שבועות כיון דכתיבן נדרים ושבועות גבי הדדי ועכ"ל כדברי התוס' וא"כ גם בס"ד נימא כן ומאי ק"ל להמאירי:
כתב הר"ן דאומר ככר זה אסור עלי הוא עיקר הנדר אפי' לא התפיסו אלא היכא דהתפיס בעי שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור אבל בפ"ג דשבועות בשמעתא דמתפיס בשבועה כ' דעיקר הנדר הוא בהתפסה אבל אמר ככר זה אסור עלי הוי יד ע"ש ועיין לה' קרבן העדה וכ' המש"ל בריש ה' נדרים דנ"מ אי אמר הרי את אסורה עלי כאימא דאי הוי עיקר הנדר בלא התפסה י"ל דאסורה דדל מהכא מ"ש כאימא בתחי' דבריו היא נאסרת וכמ"ש מהרלנ"ח אך אי עיקר הנדר בהתפסה ומאי דמהני בלא התפסה הוא מדין יד דגמרי' לדבוריה וכיון שהוא גמר דבורו מה לנו לגמור דבורו באופן אחר ע"ש והרואה בדברי הר"ן כאן יראה דאי אמר ככר זה אסור עלי כאימ' לא מהני כלל כיון דהתפיס בדבר האסור ולא אמרי' דל מהכא מ"ש כאימא וכ"נ מדברי הריטב"א ז"ל ע"ש גם מ"ש המש"ל מ"ל לגמור דבריו בע"א מדברי הרמב"ן שהביא הר"ן לקמן בנדר שהוציא בל' שבועה יראה אפי' דגורעין ומוסיפין בדבריו הוי יד מיהו יש לחלק:
ודע דמדברי התוספות בד"ה כל נראה דאי אמר ככר זו אסור' עלי כהקדש לא הוי התפסה ודוק' היכא דאמר על ככר אחר יהיה כזה הוא דהוי התפסה וכ"כ הריטב"א בהדיא אך מדברי הר"ן שפ' הילכך היכא שהתפיס ואמר ככר זו עלי כקרבן הוי עיקר הנדר ע"ש נראה דבכה"ג הוי התפסה:
הנה נתבאר שמדברי הר"ן והריטב"א ז"ל מבואר דהאומר הרי את אסורה עלי כאימא הוי נדר אף דמתפיס בדבר האסור דלא כמהרלנ"ח ז"ל וכ"נ ממאי דאמרינן בפ"ק דנזיר ד"ד דהאומר הריני נזיר כשמשון בר מנוח לא הוי נזיר עד שיאמר נמי כבעל דלילה או כמי שעקר דלתות עזה וכו' ומשמע מדברי רש"י והתוס' דלא הוי נזיר כלל (שוב אח"ז ראיתי להמח"א ה"נ סי' י"א שהוכיח כן) ועיין בדברי מרן בכ"מ בפ"א מה' נזירות במ"ש בדעת הרמב"ם ז"ל בזה וכ"מ מדברי גדולי האחרונים בתשובותיהם דלא הוי נזיר כלל וא"צ התרה ואי איתא לס' מהרלנ"ח כיון דנתכוון לנזירות דל מהכא מ"ש כשמשון ליהוי נזיר בתחילת דבורו שאמר הריני נזיר ומעתה לס' מהרלנ"ח הלזו באומר ה"נ כשמשון בעי התרה מן הדין ועיין להרב מטה יוסף חלק י"ד סימן י"ג בס"ד:
וחרמים כחרמים וכו' הרא"ש ז"ל פי' בחרמי ב"ה או חרמי כהנים אבל הר"ן ז"ל פי' באוסר עליו בחרם כדתנן הריני עליך כחרם וכו' וטפי הו"ל לאתויי מדתנן לקמן די"ח נדר בחרם וכו' דקדמה נשנית ואיכא למידק דא"כ הגמ' לקמן אמאי הוצרך לו' משום דשבועות ונדרים כתיבן גבי הדדי הול"ל משום דחרמים ונדר חדא היא תני להו וכיון דתני תרתי תני לכולהו וי"ל דחדא חשיב להו דב' אופני נדר הם חרם ונדר וכחדא חשיבי ול"ש למי' כיון דתני תרתי ובהכי ניחא דרש"י לקמן כ' בד"ה מ"ש וכו' ול"ק כל הני דנדרים ושבועות והשמיט חרמים ע"ש דרש"י מפ"ל כפי' הר"ן וכמו שנר' מדבריו בד"ה דמתסר וכו' ע"ש וכיון דב' אופני נדר הם כללם בדבור אחד במ"ש כל הני דנדרים ובמאי דפריך וליתני שבועות בתר נדרים צ"ל לפי' הר"ן ורש"י דמאי דחשיבי נדרים וחרמים כחדא אף דזה בלי נדר ובלי חרם ודמי לשביעה דאין נכללת בכלל נדרים משום דנדרים וחרמים איסור חפצא והיינו מאי דמשני הגמ' ובירושלמי פריך אמאי לא תני כנוי ערכין והקדשות ותמורה ומשני משום דליכא כנוי ולפ"ד הר"ן ז"ל צ"ל דפריך אמאי לא תני להו בס' קדשים ולאו אמתני' דנדרים דבקדשים לא קמיירי ולפ"ז גם מאי דפריך בתר הכי וליתני כנוי תרומה קושיא בפ"ע ואינה נמשכת אמאי דקאמר מתני' כמ"ד סתם חרמים לב"ה ברם כמ"ד סתם חרמים לכהנים וכו' ע"ש ודלא כה' קרבן העדה שם ע"ש ובמאי דקאמר בירוש' מתני' כמ"ד סתם חרמים לב"ה וכו' לפ"ד הר"ן ניחא שפיר דלמ"ד סתם חרמים לכהנים הוי דבר האסור ולא דבר הנדור ומתני' באוסר על נפשו כחרם כפי' הר"ן ועיין להר"ן לקמן אמתני' דהריני עליך בחרם דהביא כאן שכ' דבגליל איירי דאין מכירין חרמי הכהנים ע"ש:
ודע דמ"ש הר"ן בסמוך על פי' ר"י בר חסראי ז"ל ויש הוכחה לפי זה מירוש' נר' דהיינו מדמשני בירוש' אקושיא כנוי דהקדשות משום דליכא כינויי וא"א דבכל לשונות הנדרים איירי איך אפשר דליכא אלא ע"כ בלשון משובש איירי והרמב"ם כ' ריש ה' נדרים דגם כנוי הקדשות כהקדשות ועיין למרן בכ"מ שם ולה' לח"מ עיין שם:
הק' התוס' בד"ה כל למ"ד ל' שבדו חכמים בנזיר יביא קרבן אדרבנן ואיכא למידק אמאי לק"ל בשבועות דתנן לה קודם ואי לא איירי בשבועות אלא לענין בל יחל גם בנזיר נימא כן ונר' דהתוספות סמכו עצמן אמ"ש בתר הכי אמאי דלא פריך הגמ' בנזיר הניחא אמאי דקאמר כי מתחיל תנא בעיקר קרבן מוכח דאפי' למ"ד בדו חכמים מייתי קרבן ולפ"ז לפמ"ש ר"י דכן דרך הגמ' לקצר מיתרצא קושייתם שפיר ומה שהוסיף ר"י לו' כיון דתיקנו חכמים וכו' תי' אחר הוא ולפ"ז ניחא מה שהקשה החק"ל בח"ב עמ"ש התוס' דבנזיר לכ"ע ל' נכרים דברייתא דב"ש וב"ה דמייתי הגמ' לקמן ד"י ומוקי לה דפליגי בהכי בתוספתא גבי נזיר מתניא ע"ש ועפי"ה ניחא דלהך אוקמתא דפליגי אי לשון נכרים או ל' חכמים אה"נ דלא מייתי קרבן ולא ק"ל להתוס' והוכרחו לו' כן אלא לפום הגמ' דנזיר והגמ' דנזיר ס"ל כהנך אוקמתי דלקמן דלכ"ע ל' נכרים ע"ש בפירש"י ז"ל ואדרבא לפי דברי התוס' הללו ניחא שפיר מאי דלא קאמר דגמ' לקמן בהנך אוקמתי' דר"ל ודאי תנאי דר"י מי נימא תנאי כאורחיה דגמ' ולפ"ד התוס' ניחא שפיר דלהנך אוקמתי נמי דר"ל לאו תנאי היא דההיא גבי נזירות מתניא ועמ"ש לקמן בס"ד ד"ג ע"א ועמ"ש התוס' דיש כח ביד חכמים וכו' ק' דה"ד בשוא"ת אבל בקום ועשה לא ואפ' במקום דיש פנים וטעם יש כח בידם ועיין ביבמות ד"צ ולמרן בכ"מ בפ"ג מה' נדרים דין ט' וכ"כ התוס' בנזיר דמ"ג ע"ב ועיין להתוס' בכתובות די"א ע"א ע"ש ועי"ל במ"ש הרדב"ז בלשונו' הרמב"ם סי' פ"ח דבנדרי' דקילי דאיתנהו בשאלה יש כח ביד חכמים אפי' בקום עשה ע"ש וה"נ בנזיר דכוותה:
מודרני ממך וכו' שאני אוכל לך כ' התו' יש גורסין שאיני וק' הא אין נדרים חלין ע"ד שאין בו ממש וכו' ע"ש ותמהני מאי ק"ל דהא דנדרים אין חוין ע"ד שאין בו ממש ושבועות חלין ה"ט משום דשבועות איסור גברא וגופו יש בו ממש ונדרים איסור חפצא דהיא השינה ואין בה ממש וכמ"ש הר"ן לקמן די"ג ע"ב והתוס' בשבועות דכ"ה והמאירי לקמן בסוגיין וכ"כ הטור סי' רל"ט וא"כ הכא אי גרסי' שאיני ניחא דגופו יש בו ממש ואי ס"ל דנדר שהוציאו בל' שבועה אינו כלום הו"ל לאקשויי מכח זה ולאו משום לתא דאין בו ממש ואי ס"ל כפי' הרמב"ן שהביאו הר"ן לקמן דיד הוי ופי' כמו שאני א"כ ל"ק כלל קו' דהא גירסא דשאני ניחא להו שפיר וכן י"ל עמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות ד"כ ע"א בד"ה שלא וע"ש בדכ"ה ע"א בד"ה מ"ה וראיתי להריטב"א בר"פ אלו מותרין שכ' בס"ד דקרא דהשבע שבועה מוקמי' לה בספרי דחלה ע"ד שאין בו ממש ע"ש ובספרי שבידינו בקשתיה ולא מצאתיה ומ"מ ע"כ דטעמ' דקרא הוא מה"ט דגופו יש בו ממש וכ"כ הריטב"א גופיה לקמן די"ו אמתני' דחומר מה"ט הוא ע"ש וסבור הייתי לו' דכוונת התוס' היא לאקשויי אגי' דשאיני דהא נדר שהוציאו בל' שבועה אינו כלום ולאוכוחי דאינו כלום מייתו ראיה ממתני' דקתני נדרים אין חלין ע"ד שאב"מ משמע בכל מיני נדרים וא"א הא איכא נדר שהוציאו בל' שבועה אינו כלום ועמ"ש לקמן בע"ה בהפוך הדף בענין נדר שהוציאו בל' שבועה בזה ע"ש ובמ"ש ר"י דהמאכל יש בו ממש כן נר' ממאי דתניא לקמן דף פ"א ע"ב קונם שלא אתן תבן לפני בקרך דחל הנדר דה"ט משום דהמאכל יש בו ממש וזהו כוונת התוס' בכתובות דנ"ט בד"ה קונם ותמהני עמ"ש התוס' לקמן די"ג ע"ב בד"ה ידי לעושיהן וכו' דיש מעשה ידים שאין ב"מ כגון שלא אתן תבן לפני בקרך ע"ש דהם הפך הבריי' ערוכה שהבאתי דשלא אתן את תבן וכו' חל הנדר שו"ר להתוס' ביבמות רפ"א ע"א שכ' דכה"ג הוי דבר. שאב"מ ותנא דברייתא דשלא אתן תבן לא דק בלישניה ועיין במתני' דשבועות דכ"ה ע"א ובפירש"י שם:
ודע דלפי המתבאר מדברי התוס' כאן דאי גרסי' שאני הוי דבר שיש בו ממש ע"כ לקמן דט"ו במתני' שאני ישן וכו' גרסי' שאיני ע"ש בגמ' והא דלא אוקמה הגמ' הכי תני שאני משום דא"כ פשיטא ע"ש בהר"ן בגמ' וכן במתני' דלקמן די"ג קונם פי מדבר הא דלא קאמר הגמרא שם תני שאני משום דא"כ פשיטא ולמאי דמשני באומר יאסר פי וכו' המ"ל ס' נדרי' להחמי' ע"ש בהר"ן ז"ל:
דף ב:
גמ' נדרים דמתסר חפצא וכו' כ' התו' וא"ת מאי נ"מ וכו' ע"ש ותמהני הא נ"מ טובא לענין דחלין ע"ד מצוה דמה"ט הוא וכמש"ל ושבועות דאסור גברא אין חלין ע"ד מצוה וחלין ע"ד שאב"מ ומה שתי' דנ"מ לנדר בלי שבועה לא יתכן למאי דגרסי' שאיני במתני' ע"ש בתוס' ועמ"ש שם:
והנה בנדר שהוציאו בל' שבועה ושבועה בל' נדר דעת הר"ן דלאו כלום הוא ומאי דאמרינן בפ"ג דשבועות אכילה מב' עלי שבועה והרי עלי שלא אוכל בשר ביום וכו' לא דייקי בלישנייהו אבל. דעת הרמב"ן ז"ל דיד מיהא הוי בין בנדר בל' שבועה בין בשבועה בל' נדר וק"ל לדעת הרמב"ן ז"ל מאי פריך לקמן דט"ו ע"א אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדרא והתנן חומר וכו' והוצרך רבינא לשנויי בל יחל מדרבנן הא נדר בל' שבועה מהני וכיון דקאמר שאני ישן דאוסר גופו הוי דבר שיש בו ממש דמה"ט שבועות חלין ע"ד שאב"מ משום דאיסור גברא הוא וכדכתי' לעיל וצ"ל כיון דלא הוי אלא יד ופי' יד הוא דמתרצי' דיבוריה כאלו אמר קונם שינה עלי אע"פ דהוא אמר בל' שבועה לא הוי מעיקר הנדר אלא למערכה מדין ידות הוא דאיכא ובזה אני אפרש כוונת התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ה ע"א בד"ה משא"כ וכו' שכ' בתי' הר"א בשם ר"י ובפרק ב' דנדרים מסיק דבינא וכו' דהוא שפת יתר וכבר עמד מהרש"א ז"ל שם ע"ד וכ' משום דלפי' קמא הא דשבועות חלין ע"ד שאב"מ משום חומר דשבועות הוא דמהני בכל גוונא בין בהוציאו בל' נדר בין בהוציאו בל' שבועה ואיירו אפי' באזרוק וכו' אבל לתי' הר"א בשם ר"י ליכא חומר דשניהם שוין ולא איירי אלא בשינה וכו' וע"ז הביאו ראיה דע"כ לאו משום חומר דהא גם בנדרים אסורין מדרבנן וע"כ מדינא הוא ע"ש וכבר כתבתי במתניתין דמדברי כל הראשונים נר' דטעמא משום דאיסור גברא הוא ע"ש גם דנר' פשוט דגם לדברי הר"א בשם ר"י קונם בל' שבועה אינו חל כלל אבל שבועה בל' נדר אמרי' דהוי אגופו אף כי הוציא בל' נדר וכן מדוקדק בדבריהם וכ"כ התוס' לקמן גבי הא דאמר ישיבת סוכה עלי וכו' וכ"כ הרא"ש בפסקיו שם ועיין למרן בב"י בסי' רל"ט מ"ש בדעת הרא"ש ע"ש וא"כ גם לדברי הר"א בשם ר"י איכא חומר בשבועה מנדר גם נעלם ממנו גמ' ערוכה לקמן די"ח ע"א ע"ש מיהו זה י"ל:
אך בעיקר כוונתם נ"ל לפרש משום דלפי' קמא בהכרח הוא דנדר שהוציאו בל' שבועה לאו כלום הוא אפי' ברבר הרשות אבל לפי' הר"א בשם ר"י לכאור' ק' מי הכריחו לו' דנדר בל' שבועה לאו כלום הוא נימא דהוי נדר ומתניתין דנדרים חלין ע"ד מצוה משא"כ בשבועות באיסור חפצא איירי דבנדר חל ובשבועה אגופו היא ואין חלין עד"מ ולזה כ' דבפ"ב דנדרים הוכרח רבינא לו' בי' מדרבנן וא"א דנדר בל' שבועה חל מי הכריחו לזה הא איכא לאוקמה באומר שאיני ישן ולא ס"ל להתוס' הא מילתא שכ' הרמב"ן ז"ל דמדין ידות היא והתוס' נקטו המסקנא דהיא אוקמתא דרבינא וה"ה דהו"מ לאוכוחי מעיקר קושי' הגמ':
והמאירי כ' דנדר בל' שבועה ושבועה בל' נדר מדרבנן הוא דהוו ע"ש ולפ"ד אפשר מאי דאמרי' כגמ' לקמן ב' מדרבנן אין הפי' דמדרבנן חלין הנדרים ע"ד שאב"מ אלא כלפי מאי דפריך אילימא כדקתני מי חייל הא הוי דבר שאב"מ דהכוונה היא כיון דנדר בל' שבועה לאו כלום הוא ע"כ דמתרצי' דיבוריה קונם שינה עלי והוי דבר שאב"מ ולזה משני דמדרבנן חייל בל' שבועה וכיון דאמר שאיני הוי דבר שיש בו ממש דגופו יש בו ממש דמה"ט שבועות חלין ע"ד שאב"מ כדכתי' לעיל:
ובזה ניחא מה שהק' הר"ן ז"ל לקמן דף י"ג ע"ב דאמאי לא משני הש"ס דאפי' אי קאי קונם אדבור הנדרים חלין מדרבנן ע"ש דעפי"ה בדבר שאב"מ לא חלין אפי' מדרבנן ומאי דמדרבנן הוא בנדר בל' שבועה דיש בו ממש דחל אגופו ודמי לשבועו' וכדכתי' וכמ"ש התוס' בשבועות בקושי' דמאי דאמרי' שבועות איסור גברא היינו דהוי נמי בכה"ג אבל נדרים וחרמים ליתנהו אלא איסור חפצא איכא למידק דתק"ל ההיא דאיזהו איסור האמור האומר קונם שלא אוכל הרי דנדרי' חלין באיסור גברא ועכ"ל דלא דק הגמ' בלישניה א"כ גם בההיא דיאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה נימא הכי דלא דק בלישניה ומאי ק"ל להתוס' וי"ל ודוק. ומתשו' המיוחסות סי' ע"ה והרשב"ץ ח"א סי' צ"ג והובא בב"י סי' ר"ו נר' דנדר בל' שבועה מדרבנן הוא כדעת המאירי ובנדון שלהם אתו עלה מתרי טעמי דנב"ש ואין בו ממש ואתרוייהו כ' דצריך שאלה מדרבנן וכן תפס בפשי' בדעתם המבי"ט ח"א סי' צ"ח ועיין לה' כהונת עולם סס"י רל"ט שכ' שגם דעת התוס' בפ"ג כן דנב"ש מדרבנן אסור ולפ"ז י"ל מ"ש התוס' הא דרבינא לחדותי האי מילתא וע"ש בד"ה חומר וכו' בס"ד:
דף ג.
אלא למ"ד ל' שבדו חכמים מא"ל פירש"י ז"ל הא תרוייהו מדרשא אתיין ופי' פירכת הגמ' דפריך אעיקר שנוייא דואבע"א דלמ"ד ל' שבדו חכמים לא מיתוקם אבל קושיית וליפתח הדין ברישא לפירש"י דפי' בד"ה וליפתח איידי דחביבא ליה וכו' ל"ק למ"ד ל' שבדו חכמים דהא תרוייהו כי הדדי נינהו אבל הר"ן פי' דקושיית הגמ' דפריך הניחא הכוונה דהו"ל למפתח בידות כיון דאתיין מדרשא אבל כנויי אף דהם מדאוריי' למ"ד ל' שבדו חכמים מ"מ לאו דאוריית' ופירושו מתיישב יותר בהסוגיא ורש"י בריש נזיר נר' דמפרש כפי' הר"ן ז"ל ופירושו מוכרח לפי מה שהוכיח שם מבריית' דלקמן דע"כ כנויי לאו מדרשא מדלא קתני להו בסיפא ע"ש ודברי התוס' כאן מגומגמים קצת דמדכ' כנוי לא עדיפי מידות משמע כי הדדי נינהו והיינו כפירש"י ומסיום דבריהם נר' כפי' הר"ן ז"ל:
כתב המאירי דהטעם דבנזירות כ"ע ל' נכרים כמ"ש התוס' לעיל משום דבנזירות א"צ לשום כתיבה אלא די במחיקה כמו נזיק דכי מחקת לרגל הקוף יהיה נזיר וכן כולהו ע"ש ועפי"ד אתנח לן פירש"י בריש נזיר שכ' כנויי אית דאמרי ל' שבדו חכמים ואית דאמרי משום דכי מחקת וכו' ע"ש נר' מדבריו דטעם ל' נכרים משום דכי מחקת וכו' ותימה דבקונם וקונח מא"ל הא צריך לכתיבה ואי מחיקה שכ' לאו דוקא מאי אתא לאשמועי' ועפי"ה ניחא דה"פ בנזירות אית דאמרי דהוי נמי ל' שבדו חכמים לר"ל ואית דאמרי דבנזירות כ"ע מודו דל' נכרים משום דכי מחקת ולשון אית דאמרי שכ' לאו היינו ר"י ור"ל אלא מפרשים אחרים שקדמו לו ומה שהביא רש"י שם בהפוך הדף מאי דפריך הגמרא כאן הניחא הוא לאית דאמרי קמא וה' קרבן העדה שם הק' אפירש"י מאי דתני ר"ח שם בירושלמי נזיח ה"ז נזיר והא הכא לא די במחיקה ע"ש וא"ל דר"ח ס"ל כר"י דלשון נכרים גם גבי נדרים דצריך לכתיבה ור"י שם בירוש' י"ל הלשון ולהסכימו עם ר"י דגמרין ופריך ליה מר"ח שפיר ופי' הקרבן העדה שם אינו מוכרח ועיין בגמ' לקמן ד"י דאר"ל ע"כ תנאי היא:
חסורי מחסרא וכו' מבואר מסוגיין דלמ"ד ל' נכרים א"צ לשבש רישא דמתני' וליתני כל ידות נדרים כנדרים ברישא וי"ל על הר"מ ז"ל בפירוש המשנה דכ' ושיעור משנה זו כל ידות נדרים וכו' כל כנויי נדרים וכו' ובסיפא דמתני' גבי קונם קונח כ' דל' נכרים הם ע"ש:
הניחא למ"ד דברה תורה בל' ב"א המש"ל בפ"ז מה' דעות תמה מכאן עמ"ש בפ' השואל דמ"ד דברה תורה בל' ב"א דוקא היכא דמוכחי קראי דלא אתי להאי דרשא אבל היכא דלא מוכח לכ"ע דרשי' דהכא מאי מוכחי קראי איכא ומאי קאמר הניחא וכו' ע"ש ונעלם ממנו שכבר הק' כן התוס' בעצמן במנחות די"ז ע"ב גם מה שהק' ותי' מהא דפ' אלו הגולין הכל כתוב הוא בתוס' שם ועיין להתוס' בסוטה דף ולעיקר הקו' מכאן נראה ליישב במ"ש הר"ן ז"ל בסוגיין דכי דרשי' מלנדור נדר לידות דנדרים הוי מלתא דאתיא מהיקיש' טרח וכתב לה קרא ע"ש וא"כ בכאן הוי כמוכחי קראי דלא דרשי' הכי דלעולם יותר ניחא לומר כן דמה"ט אמרי' היכא דאיכא למדרש דרשי' ולא אמרי' טרח וכתב וכו' ועפ"ז ניחא מה שהק' הרא"ש ז"ל בפי' לקמן ברפ"ב למ"ד דברה תורה כלשון ב"א מנ"ל עד שידור בדבר הנדור ע"ש די"ל התם לא מוכחי קראי לכ"ע דרשי' לדבר הנדור:
דף ג:
הניחא למ"ד אין נזירות חל ע"נ מה שפירש"י דפלוגתא דר"י ור"ל היא בנזיר תמוה דלפי מאי דמסיק שם דלענין חלות כ"ע חלה אין עניינה לכאן אלא דפלוגתא היא דר"ה ושמואל לקמן די"ז וכמ"ש הר"ן ז"ל ואע"ג דאפי' לר"ה אצט' קראי לב' נזירות בב"א וכדתניא שם מ"מ האי תנא ס"ל דלהא ל"צ קרא וכ"כ הר"ן ז"ל וגם שמואל נר' דס"ל כן דלא"ה ל"צ קרא דאל"ה מנ"ל דנזירות חע"נ בזה אח"ז נימא דקרא אתא לבת אחת ונ"ל שזה כוונת התוס' בפ"ק דנזיר דף ה' ע"ב בד"ה מלמד שכ' דלאומר הריני נזיר ונזיר ל"צ קרא ע"ש והם הפך גמ' דלקמן דאפי' לבב"א צריך קרא ועכ"ל דאליבא דשמואל קאי וכדכתי' והתוס' כאן קבעו דבריהם הניחא למ"ד נזירות על נזירות כנר' דגרסי' הכי בגמ' כי קאמר למ"ד לא דברה דאצט' קרא לנזירות חע"נ ופריך הניחא והוא תימא דאפי' למ"ד אין נזירות אצט' קרא לבב"א ומאי פריך הניחא ע"כ נר' דט"ס נפל בקביעו' דבריהם וכצ"ל הניחא למ"ד אין נזירות וכו':
בל יחל דנדרים מ"ל כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכילה תמיהא מילתא טובא דזה שאוכל לשון שבועה ולא לשון נדר ונדר בל' שבועה דעת רוב הרא' דלאו כלום הוא וכמבואר לעיל בדברי הר"ן והראשונים ז"ל ע"ש והול"ל מ"ל כגון דאמר קונם ככר זו עלי ואכלה ובדוחק י"ל דאיירי בדבר מצוה כגון ככר זו של מנחות או תרומה דמצוה לאוכלו ונדר לאוכלו לזרוזי נפשיה דבכה"ג חל אפי' נדר כלשון שבועה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרקין ע"ש:
כגון דאמר לא אפטר מן העולם וכו' איכא למידק בכה"ג ודאי אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעש' וא"כ אמאי אצט' ללמדו בהיקישא נייתי במ"מ דכה"ג פריך הש"ס לקמן גבי הפרה והר"ן ז"ל שם כ' דהא דלא פריך בריש' בידות משום דאין עונשין מ"ה ע"ש ולאוקמת' זו דרבא תק"ל בבל תאחר למ"ל הקשה כיון דאינו לוקה וצ"ל דאתיא כמ"ד לאו שאין בו מעש' לוקין עליו דפלוגת' דתנאי היא בפ' הלוקין והריטב"א והמאירי לעיל גבי ידות תי' לקו' הר"ן ז"ל דנדרים לא אתי מנזיר במ"מ דאיכא כמה דברים דאיתנהו בנזירות וליתנהו בנדרים ודוקא נזירות הוא דיליף מנדרים ע"ש ואכתי קשה בבל יחל ובל תאחר וצ"ל כדברי הר"ן ז"ל:
והנה מבואר בשמעתין דמקשינן נזירות ונדרים להדדי בכל דבר וכ"ע מודו בהאי הקיש' וק"ל מדאמרי' בנזיר דכ"ט דלר"י דאמר ניחא דבנזירות אדם מדיר בנזיר ולא בנדרים והשתא אמאי לא מקשי' נדרים לנזירות גם להא מילתא ולהסוברים כשם שאין דנין ק"ו מהלכה כך אין דנין בהיקישא מהלכה ניחא ועיין בבעלי הכללים בזה ועיין במכות די"א ע"א דנראה דפלוגתא דתנאי היא ונר' דלר"י דאמר הלכה ניחא די"ל דכך נאמר' הלכה בנזיר מדיר בנו ולא בנדרים ועיין להתוס' בפ"ג דשבועות דכ"ה ע"א ע"ש ועיין למהרימ"ט ח"א סי' כ' דפשיט"ל דבנדרים אין היתר מצט' לאיסור ע"ש וי"ל אמאי לא ילפי' בהיקיש' מנזיר מ"ש מג"ש דנרא' מדברי התוס' בערכין דט"ו ע"א דילפי' מב' כתובים בג"ש ע"ש וה"ה בהיקישא דמ"ש ועיין לה' הלכות יו"ט דקפ"ז ע"א ע"ש ועיין בירושלמי ריש מכילתין:
דף ד.
אלא לר"ש דאמר עד שיזיר מכולן מאי א"ל וכו' סמיך אקושיית ועוד חומרא היא דברייתא בלא"ה לא אתיא ככ"ע דמוקמי' לה לעיל כמ"ד דברה תורה בלשון ב"א ובהכי ניחא דכי משני דחידוש הוא כיון דאם גלח על א' משלשתן יצא לא פריך הניחא לרבנן אלא לר"א דאמר אחר מעשה כולן בנזיר דמ"ו ע"ש מאי א"ל אבל ק"ל אמאי לא מוקי לה כר"ש דאמר עד שיזיר מכולן והחידוש הוא דכי אמר הריני נזיר מחרצן מותר אפילו בחרצן לאפוקי נדרים ושבועות וכיוצא במה שהוציא מפיו מיהא אסור והוי חדוש לקולא וראיתי להמאירי בנזיר ד"ד שכ' דלרבנן אם אמר הריני נזיר מן הגרוגרות אסור מיהא בגרוגרות מדין נדר ע"ש וכ"כ גם ברפ"ב שם ופי' מ"ש בגמ' שם מתני' דלא כר"ן קאי אב"ש דלתנא דמתני' לב"ש נזיר ואינו נדור אבל לב"ה גם תנא דמתני' ס"ל נדור ע"ש וזה דעת הר"מ בפ"א מה' נזירות דין יו"ד וניחא השתא דלא כמרן הכ"מ שם ע"ש ואפשר דמכאן יצא לו להר"מ כן דסתמא דגמרא כאן ע"כ דס"ל דאסור מדין נדר ועיין למהרימ"ט ח"א סי' ך' ומה שהוכיח שם ממתני' דנזיר די"א ע"א מזגו לו וכו' ע"ש י"ל דשאני הכא דאמר מן הגרוגרות ול"ד למי שאמר הריני נזיר סתם ומינה לר"ש דאמר עד שיזיר מכולן אם אמר הריני נזיר מחרצן אסור מיהא בחרצן מדין נדר ונר' פשוט דמה שאסור מדין נדר לדעת המאירי אינו אלא מדרבנן דהא כי אמר הריני נזיר איסור גברא הוא כמו שבועות כמו שמבואר בריש מכילתין וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפי' שם ע"ש ובנדר שהוציאו בל' שבועה דעת המאירי ז"ל בריש מכילתין דמדרבנן הוא דאסור וא"כ מדאורייתא כי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות לרבנן ומחרצן לר"ש מותר בגרוגרות וחרצן וצ"ע. ובעיקר מאי דמבואר בשמעתין דכי החדוש חומרא לא מהני ללמוד קולא עיין במ"ש בחי' בחולין דצ"ז ע"ב עש"ב:
דף ד:
והאיכא חטאת יולדת וכו' איכא למידק חטאת יולדת גופה מנ"ל ואי משום דלא נפקא מכלל שאר חטאות הרי חטאת נזיר דנפקא מכלל שאר חטאות משום דאין מתפיסו בנדר ולאו לכפרה וה"ה חטאת יולדת ונר' שלזה כוונו התוס' אלא שנפל ט"ס בדבריהם ובמקום יחיד צ"ל נזיר ונראה דהיא גופה ק"ל להגמרא לקושטא דמילתא חטאת יולדת מנ"ל דיש בה ב"ת דאין ס' דלקושטא לית בה ב"ת ואי ילפינן מנזיר הא בנזיר איכא חידוש דחומרא לרבנן דאפילו לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר אך אכתי איכא למי' דילפי' ליולדת מנזיר וחלב ושלמים ועיין בהר"ן ז"ל:
ודע דמבואר בשמעתין דיולדת ונזיר כי מייתו קרבן לאו לכפרה מייתו ועמ"ש הרשב"א ז"ל למ"ד נזיר חוטא ולר"ש דאמר יולדת חוטאת וכו' ע"ש ועיין בגמ' בפ"ב דכריתות דכ"ו ע"א ולה' באר שבע שם מ"ש ולמהרימ"ט ח"א סי' נ"ג:
למ"ל היקישא תיתי במ"מ וכו' כ' הרא"ש ז"ל בפי' ל"ד במ"מ דהא בנזירות איכא עינוי נפש וכ"נ שכן מפ' התוס' אלא שנפל ט"ס בדבריהם ועפי"ז ל"ק מה שהק' הר"ן וכל הראשונים ז"ל אמאי לא ק"ל להגמ' בידות ובב"י ובל תאחר למ"ל היקיש' תיתי במ"מ די"ל דמ"ל היקישא מ"ל מ"מ ולא קשיא ליה להגמ' גבי הפרה אלא למ"ד לימוד כלל הא היא גופה ענוי נפש ועפי"ז ניחא מה שהק' ה' שמחת יו"ט סימן ל"ב ע"ד המרדכי שכ' דה"ט דסתם נדר לעולם משמע וסתם נזירות ל"י משום דנדרים איסור חפצא אבל נזירות איסור גברא הוא ודמי לאדם המחייב עצמו דיכול לפטור עצמו בפרט אחד ועיין למהריט"ץ סי' ק"פ ולהרב מגדל עז בפ"ד מהלכות שבועות דין יו"ד ע"ש והק' ע"ז דא"כ בשבועות דאיסור גברא הוא סתמא לאו לעולם וא"כ מאי משני הגמרא דאצט' להיקישא משום דנזירות ל"ל קיצותא נילף משבועות דאית ליה קיצותא ומפר ע"ש ועפי"ה י"ל דס"ל להמרדכי כפי' הרא"ש ז"ל דמ"ל היקיש' מ"ל מ"מ וקושיית הגמ' היא דס"ד דנזירות אית בה ע"נ וא"כ א"צ לשום למוד ומשני נזירות כיון דהוי ל"י לא הוי ע"י אי פריש ל"י בארבעה מינים דאסור בהם הנזיר ואי אמרת נילף משבועה דבאית ביה קיצותא הוי ע"נ לא הוי אלא לימוד ומ"ל היקישא מ"ל מ"מ מיהו מגמרא לעיל דקאמר אבע"א מאי חדושא משום דלא מתפיסו בנדר ושאני חטאת חלב לכפרה נר' דמאי דהוצרך לומ' טעמא דלא מתפיסו בנדר כי היכי דלא נילף מעולה ושלמים דאל"ה לא הוה אצט' לה"ט אלא די בטעמא דכפרה וא"כ שמעי' דאי לאו האי טעמא הוה ק"ל למ"ל היקיש' נייתי במ"מ מעולה ושלמים ומזה י"ל ע"ד התוס' כאן ע"ש:
והנה הר"ן ז"ל בהפוך הדף כ' דהומ"ל מבינייא מעולה ושלמים אלא משום דעל מה הצד פרכי' פירכא כ"ד נראה דהוצרך לו' פירכא כ"ד משום דאל"ה אמאי הוצרך הגמ' בואבע"א לטעמ' דאין מתפיסו בנדר וכמו כן מאי פריך גבי הפרה הא תקשה עדיפא ליה משום דל"ל פירכא ולכן כ' משום פירכא כ"ד וי"מ ע"ד הר"ן ז"ל דבחי' בחולין דקט"ז ע"ב דבמ"מ חדא מחדא נמי פרכי' כ"ד וא"כ מאי פריך הגמ' גבי הפרה נימא משום דפרכי' כ"ד וכמ"ש גבי מבינייא וכ"כ י"ל מגמ' בואבע"א וכאמור ונראה דהכא דקאמר במה מצינו ל"ד אלא דק"ו הוא דהא איכא חומר בנדרי' דחלין ע"ד מצוה משא"כ בנזירות דוקא על שבועה הוא דחלה לדעת רש"י ז"ל בנזיר דף ד' ע"א ע"ש ולעיל נמי גבי בל תאחר איכא חומרא בנזירות דליתא בנדרים כמ"ש הרא' הבאתי דבריהם לעיל ד"ג בד"ה כגון ע"ש ובהכי ניחא גם מה שהק' המש"ל ע"ד הר"ן ז"ל בשמעתין דבמ"מ אין עונשין מן הדין מגמ' דזבחים בפ' השוחט דקאמר לא ליכתוב בזריקה ותיתי מהנך די"ל במ"מ עונשין והר"ן כאן איירי בק"ו והא דאמרי' בכ"ד אק"ו אין עמ"ה ולא ילפי' במ"מ משום דבמ"מ מהני' אפי' פירכ' כ"ד וכאמו':
ובעיקר דברי המרדכי נר' לה"ר מגמ' דשבועות דכ"ה ע"א דפריך שלא אישן ג"י והאר"י מלקין אותו ומשני התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג' מוכח דהיכא דלא אמר ג' דהיינו סתמא הוי יום אחד הרי דשבועה סתמא לאו לעולם כמו נדר וע"כ דה"ט משום דזה איסור חפצא וזה איסור גברא מיהו הא ליתא דכבר כ' הריטב"א ז"ל שם בחי' דדוקא התם דדבר שאי אפשר שלא לישן ע"ש אבל ק' ע"ד מגמ' דלקמן דף ט"ו ע"א דפריך מי שבקי' ליה עד דעבד איסורא ב' וכו' ומאי קושיא ש"ה דנדר שא"א הוא ובכ"ג הוי סתמא יום א' וכן שמעתי מק' זה ימים ונר' ליישב דדוק' גבי שבועה הוא דאמרי' כיון דא"א סתמא לאו לעולם משום איסורא דשבועת שוא ולכך כי היכי דלא תהוי ש"ש בודאי כוונתו לאו לעולם היא אבל גבי נדר לית ביה משום שוא וס"ל כהסוברים נדרי שוא מותרין והגמר' לקמן הכי פריך דמתני' קתני עובר בבל יחל והא ליכא ב"י בכה"ג דהא נדרי שוא היא ומותר לישן תכף ומיד וא"צ להמתין עד דעבר בב"י ודכוות' בשבועות מלקינן ליה דהוי ש"ש וה"נ נדרי שוא ושרו וליכא בל יחל וכ"פ הר"ן והרשב"א ז"ל שם ע"ש ועיין להתוס' בשבועות דכ"ט ע"א ובדברי הראשונים ז"ל שם ע"ש:
ובמ"ש הר"ן דטפי עדיף לאקושי נדרי' להדדי איכא למידק א"כ אמאי אצט' בבתרא דק"ב ג"ש דיש שאלה בהקדש נילף בהיקישא מהדדי וי"ל דאצט' ג"ש דאפי' אחר שנשחט מהניא שאלה ע"ש בפירשב"ם ועיין להתוס' בכריתות סוף די"ג ע"ש:
תני וכבר אמר פירש"י דשלא אוכל לחודיה לא מהני ולפ"ד הומ"ל בד"א כמו ברישא אלא משום דכן ל' הנדר דמזכיר הקונם קודם שאני אוכל מיהו ק' מאי פריך היינו רישא נימא דסיפא אשמועי' דשלא אוכל לא מהני ולכך שני מלישנא דרישא והר"ן והרא"ש כ' דשלא אוכל פשיטא דמהני ומאי דתני וכבר ר"ל אפי' כבר אמר וכו' וכ' דברייתא אחרת היא ולאו היינו רישא ממש והכריח זה הר"ן ממאי דלא קאמר והא קתני סיפא והתוס' גרסי והא קתני סיפא וכ' דל"ד אלא ברייתא אחרת היא וי"ל מהיכא משמע להו דברייתא אחרת היא ואי משום דפריך היינו רישא י"ל דה"פ אא"ב מילי מילי וכו' הוי סיפא לגלויי רישא דלא תימה בד"א ברישא ואף על גב דתני אסיר אסור לא רצה התנא לסמוך ע"ז וכצ"ל בדברי הר"ן ז"ל וכ"כ התוס' בדבו' שאחריו ע"ש ונר' דהכריחם מהמק' שהק' בתחילה מרישא דמשמע ליה מילי מילי קתני תק"ל סיפא למ"ל ואי סמיך אסיפא הו"ל לאתויי סיפא דהיא עיקר ולכן הוכרחו לומר דברייתא אחרת ומעתה מ"ש בדבור שאחריו תני סיפא לגלויי רישא ל"ד ולשון מושאל הוא:
ובמאי דפי' התוס' במאי דאמרי' תני וכבר דר"ל דהו"א דכי אמר שאני אוכל לבד מהני אבל בהצטרף עמה מודרני לא מהני קמ"ל איכא למידק דא"כ מאי פריך אסור אסור למ"ל נימא דתרתי קאמר תנא דברייתא בתרייתא דשאני אוכל לך לבד מהני והדר קאמ' גם בהצטרף עמה מודרני מהני וצ"ל דמאי דפריך אסור אסור למ"ל קאי אברייתא קמייתא ועמ"ש לעיל בר"פ משם מהרלנ"ח:
דף ה.
הא מדתני סיפא הריני עליך ואת
עלי וכו' הרא"ש ז"ל בפי' בהך מתני' לקמן דע"ז כ' דהא דקתני שניהם אסורים מילתא דפשי' ולא אצט' אלא אגב סיפא ע"ש ולא הוה צריך לדחוק בכך דפשי' י"ל דאצט' לאשמועי' דדוקא באמר הריני עליך וא"ת הא סתמא לא ולגלויי ארישא דבסתמא איירי וכמבואר בשמעתין:
אבל אמר מודרני ממך וכו' לא משתעינא בהדך וכו' הרא"ש ז"ל בפי' לעיל כ' דשאני אוכל לך לבד אסור אבל בפסקיו כ' דשאני אוכל לך לא מהני ע"ש דס"ל דבתחילת הסוגיא הוה ס"ד דידים שא"מ הויין ידים אלא דבמודרני לא הוי יד כלל וא"כ בשאני אוכל לך מהני דס"ל דהוי יד אלא שאין מוכח אבל במסקנא דמסקי' דידים שא"מ לא הויין ידים בשאני אוכל לך לא מהני וכ"כ ה' כהונת עולם סי' ר"ו אלא שהק' דמלשון הרא"ש בפסקיו שכ' בשאני אוכל לך לא הוי יד משמע דלא הוי יד כלל ואפי' יד שאין מוכח לא הוי יד וע"כ דחזר בו בפסקיו ממ"ש בפי' אלא שדבריו בפסקיו תמוהי' דתק"ל ברייתא דקתני שאני אוכל לך אסור במאי מוקי לה דהא ליכא שום משמעות אחר בשאני אוכל לך ואין לו' דמוקי לה במסרבין וכדמשמע מדבריו בפי' לקמן דהא ליתא דכי לא הוי יד כלל ואפי' שאין מוכח לא מהני מסרבין דאל"כ מאי פריך הגמ' לעיל לשמואל מברייתא נוקמה במסרבין וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לעיל שם ע"ש ע"כ נ"ל דהני בריית' דתני שאני אוכל לך אסור איירי דאמר בקונם דהא לא איירי בידות וכמ"ש הר"ן ז"ל לעיל:
מיהו אכתי ק' דהמק' דפריך לשמואל מבריי' וס"ל דמתניתין מילי מילי קתני ע"כ דס"ל דשאני אוכל לך הוי יד דמתני' ליכא לאוקמי בקונם דהא בידות איירי וא"כ מנ"ל להרא"ש ז"ל דבמסקנא לא הוי יד כלל אפי' שאני מוכח ונ"ל די"ל דגם המק' ס"ל דמתני' חדא קתני ואף דמודרני ממך לבד מהני לס' המק' מ"מ איתא לאשמועי' תנא דמתני' דגם בהצטרף עמה שאני אוכל לך אסור דהו"א דכיון דשאני אוכל לך לבד לא הוי יד כלל אפי' שאין מוכח אזוקי מזיק למ"ש מודרני וכיוצא לזה כ' התוספות לעיל בד"ה אי הכי ע"ש ומ"מ שמעי' מינה דמודרני ממך לבד מהני ופריך שפיר לשמואל ויותר נר' דמ"ש הרא"ש ז"ל בפס' לא הוי יד היינו משום שאין מוכח ולאו משום דלא א יד כלל וכ"מ בפסקי הרא"ש ז"ל ע"ש:
ודע דלפום מסקנא דשמעתין למאי דקי"ל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אידחי ליה מילתא דר"י בר חנינא דאמר מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר אך במאי דאמר מודרני לך שניהם אסורים לא אידחי והרמב"ם השמיט ד"ז דמודרני לך ועיין להלח"ם ואפשר דלא גריס במילתיה דריב"ח מודרני לך כלל אלא מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר וכ"נ מפירש"י ז"ל וכ"כ המאירי דיש גורסין כן ע"ש וקמ"ל ריב"ח דמודרני ממך אף דהוי יד שאין מוכיח הוי ידים ולא שמעי' לה מהרי את עלי חרם דההוא הוי יד מוכיח ועיין בתוס' בד"ה אלא אי אתמר וכו' ע"ש ומדברי הר"ן ז"ל לקמן בהפוך הדף בד"ה וקי"ל וכו' נר' דגם הא מילתא דמודרני לך תליא בפלוגתא דידים שא"מ אי הויין ידים או לא ע"ש:
דף ה:
אין שמואל מוקי למתני' וכו' כ' הר"ן דמשמע דשמואל גופיה הכי ס"ל ושכ"מ בקידושין והא דל"ק בכותב טופסי גיטין דצריך שיניח מקום וכן ס"ל לשמואל בגיטין הויין ידים אפי' למ"ד לא הויין ידים וכו' ע"ש נר' בכוונתו דלמסקנא דדייקי' מדלא קתני שאני אוכל דס"ל לתנא דמתני' דבנדרים לא הויין ידים ותנא דברייתא דלעיל ס"ל הויין ידים הרי פלוגת' דתנאי בנדרי' אי הויין ידים ושמואל פ' בנדרים כסתמא דמתני' דלא הויין ידים ובגיטין ס"ל כרבנן דהויין ידים דרבים נינהו והכריחו לשמואל לחלק בין גיטין לנדרים הוא משום דק"ל הילכתא אהילכתא דקי"ל הלכה כסתם משנה וקי"ל הלכה ברבנן נינהו ומכח זה הכריחו לחלק בין נדרים לגיטין וכ"ז למסקנא דדייקי' ממתניתין דס"ל בנדרים לא הויין ידים אבל המק' דפריך ומאי דוחקיה וכו' פריך שפיר דנוקמה למתני' דס"ל הויין ידים כברייתא וכרבנן ואין חלוק בין נדרים לגיטין ומנ"ל לשמואל לחלק בכך ומשני דמתני' קשיתיה ומכח זה מוכרח לחלק בין נדרים לגיטין ועי"ל דגיטין ונדרין שוין וכמ"ש התוס' בפ"ק דקידושין ע"ש והר"ן בתחי' דבריו שהכריח דשמואל ס"ל לא הויין ידים סמיך אההיא דקדושין אבל משמעתין אין הכרח כ"כ ולפום האי תי' דהר"ן ז"ל שמואל ס"ל גם כאן בנדרים הויין ידים ודוקא בקי' ונזיר הוא דלא הויין ידים וראשון נר' עיקר ועיין לה' בתי כהונה ח' בית אבות דף ל' ע"ש:
כתב הרא"ש ז"ל בפי' שאני אוכל בלא לך ומסרב הויין ידים שאין מוכיחות ולפ"ז בשאני אוכל לך ומסרב הויין ידים מוכיחות וכ"פ רי"ו הביאו הש"ך סי' כ"ו ועיין בריש נזיר בנזיר עובר לפניו ע"ש ומסרב לא גרע מנזיר עובר לפניו וע"ש בפירש"י ז"ל ועיין לה' כהונת עולם שם בסי' ר"ו ע"ש שמעתי מק' ומטו בה משם הפנ"י בחי' לקידושין מאי ראיה מייתו התוס' והר"ן ז"ל דשמואל ס"ל ידים שא"מ לא הויין ידים מההיא דקידושין נימא דאה"נ דהומ"ל כן אלא מאי דהוצרך לשנויי דאמר לי כי היכי דלא ליפשוט משמואל דיש יד לקידושין דבעיא היא לקמן ע"ש ואין לתרץ דמ"מ מההיא דנזיר שהביא הגמ' שם מוכח דשמואל ס"ל דלא הויין ידים והתוס' והר"ן דלא מייתו מגמרא דריש נזיר ממילתיה דשמואל גופה משום דא"ל כי אין נזיר עובר לפניו לא הוי יד כלל או דנזיר גרע ולא הויין ידים אבל מגמ' דקידושין דמדמה לה לקידושין יש להוכיח ממילתא דשמואל גופה דגבי נזיר דס"ל לא הויין ידים אמנם הא ליתא דנימא דה"ה דהומ"ל נזיר שאני ומאי דמשני דאמר לי כי היכי דלא ליפשוט בעיא דיד לקידושין והד"ק הפנ"י לדוכתה ונ"ל דהנה הגמ' לקמן פשיט"ל דיש יד לגיטין ולא מבע"ל אלא בקדושין וכ' הר"ן ז"ל משום דגיטין ע"י מעשה ואם כן בקידושין כי יהיב לאשה גופה הקדושין פשיטא דיש י"ד דהא עיקר מעשה הוא דומיא דגיטין ולא מבעי"ל להגמ' אלא בנתן ב' פרוטות לאשה אחת ואמ"ל התקדשי לי ואמר לאשה אחרת ואת נמי באחת מהפרוטות שנתן לאחרת דליכא מעשה בהך אשה גופה וכ"כ הר"ן ז"ל וא"כ אי משום בעיא דיד לקדושין לא היה צריך לאוקמה דאמר לי אלא דלוקמ' שנתן לאשה עצמה ואמר לה ה"א מקודשת בלא לי וא"כ לא נגע ולא פגע בבעיא דלקמן דכיון דאיכא מעשה פשיט"ל דיש יד בלתי שום לימוד ולא מבע"ל אלא בלא מעשה אי ילפי' מנדרים וכמ"ש הר"ן ז"ל לקמן ע"ש:
מקיש ידות נזירות לנזירות וכו' בגמ' בנזיר דס"ב מוקי כי יפלא לידות שא"מ דלא הויין ידים ופריך למ"ד הויין ידים מא"ל ומוקי לה לכדר"ט ולרבנן דפליגי אר"ט מוקי לאחת הפלאה להיתר וכו' וראיתי לה' טורי אבן בחגיגה ד"י ע"א בד"ה דאי מדר"א וכו' שהק' לב"ש דס"ל אין שאלה בנזירות ולא ס"ל דרשא דר"א דהפלאה דהיתר ופליגי אר"ט במאי מוקי כי יפלא למ"ד ידים שא"מ הויין ידים ונר' די"ל דב"ש ל"ל היקיש' דנזירות לנדרים דהגמ' שם לא פריך כי יפלא למ"ל אלא משום דאיתקש ע"ש ועי"ל דמילתא דאתיא בהיקישא טרח וכתב לה קרא כמ"ש הר"ן ז"ל לעיל ד"ד ע"א ע"ש ולפי' ריב"א שכ' התוס' בנזיר בלא"ה ניחא שפיר דב"ש מוקי תרי כי יפלא אין מיעוט א"מ אלא לרבות ידים שא"מ ולמ"ד לא הויין ידים מוקי חד כי כי יפלא למעט ידים שא"מ לכדר"ט ולרבנן דפליגי אר"ט מוקי חד למעט ידים שא"מ וחד לחד מהנהו תרי הפלאות ולר"א דמוקי תרי כי יפלא לתרי הפלאות דהיתר ודאיסור ע"כ דידים שא"מ דלא הויין ידים מסברא או דס"ל דהויין ידים כתנא דברייתא דלעיל דתני איסור תרי זימני דהפלאה דאיסור נמי צריכה קרא לר"א כמו שנראה מדברי התוס' בפי' ריב"א שכ' וכ"מ במסקנא דמסיק חד הפלאה וכו' וכ"מ מדברי המאירי בחי' שם ודלא כהרב טורי אבן שם בחגיגה בסוף ד"ה רא"א ע"ש:
עוד ראיתי לה' טורי אבן שם שהק' מאי קאמר בגמ' דנזיר דל"ב ע"ב שטפוהו רבנן לר"א וכו' דילמא ר"א לטעמיה דאין שאלה בנזירות ומש"ה לא נחלק עליהם שם ע"ש ולפי מ"ש מהרימ"ט ח"א סימן י"ט משם הרב אביו ז"ל דכל נדר הניתר ע"י פתח א"צ התרה מדאורייתא דנדר טעות הוא ניחא שפיר דכיון דס"ל פותחין בנולד בכל גוונא לא חל הנדר מיהו מהרימ"ט שם הוכיח דמדאורייתא צריך התרה אך בפתח שהיה בשעת הנדר כגון נדר הנאה מפ' שהיא כעורה והרי היא נאה מעיקרא מסיק שם דכה"ג א"צ התרה דנדר טעות הוא עש"ב ואין נר' כן מדברי התוס' שם בנזיר בד"ה ואם וכו' אלא בכל גוונא צריך התרה מדאורייתא ע"ש ולקושי' הט"א הנז' לפמ"ש מהרימ"ט ח"ב חי"ד סימן כ"ה בשם גדול אחד דמודו רבנן דר"ט באסמכתא גמורה ודרשינן כי יפלא לאסמכתא גמורה ע"ש ניחא שפיר ולפי ס' זו ניחא שפיר סוגיין גם לרבנן דר"ט וא"צ למ"ש הר"ן ז"ל אך ק' לס' זאת מגמרא לקמן דפ"ג דמוקי נדרי זרוזין כר"ט וא"א אפילו כרבנן אתיא דהוא נדרי זרוזין אסמכתא גמורה היא דבידו היא וכמו אם אוביר ולא אעביד ע"ש בפרש"י בפ' זה בורר וע"ש בתוס':
שם ע"כ לא קאמרי רבנן וכו' הא דלא קאמר ע"כ ל"ק רבנן אלא בנזיר דכתיב קרא לנזיר וכו' משום דבגיטין נמי כתיב כריתות וכו' אבל ק' הגמ' בקידושין דפריך מנזיר לקידושין מאי פריך נימא שאני נזיר דגלי קרא להזיר ועמ"ש בדבור הקודם וכמ"ש התוס' כאן דלמסקנא רבא פריך כר"י נר' דס"ל דמאי דקאמ' במסקנ' ורבא אמ"ל וכו' לרווחא דמילתא אבל לקושטא רבא כר"י עיין בגמ' בפ' המגרש ועמ"ש התוס' בסוף הדבור ע"ש:
דף ו.
אע"פ שהוא מחוייב חטאת ואשם לא אמר כלום הק' התו' אמאי לא מיתסר עליה מדין נדר דהו"ל כאלו אמר כחטאת בכ"ף וכמו האומר ככר זו קרבן ע"כ ותמהני מאי קושיא הא פלוגתא היא דר"מ ור"י היכא דאמר בלא כ"ף אי חשבינן ליה כאומר בכ"ף לקמן די"ג ע"א ע"ש ונימא הא מני ר"י ואפשר דמשמע להו דאיירי אפי' אמר ה"ז עלי חטאת דבכה"ג דאמר עלי אפי' ר"י מודה דכי אמר הרי ככר זו עלי קרבן כאלו אמר בכ"ף כמ"ש התוס' בר"פ ב' דנזיר ד"ט ע"א בד"ה אמר ע"ש ומעתה י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דברייתא בדוקא מתניא כדי לתרץ קו' התוס' ומוקי לה כר"י דבעי שיאמר בכ"ף ולכך כ' דכי אמר ה"ז עלי חטאת דבריו קיימין לענין ליאסר בהם מדין נדר וניחא מה שהקש' עליה לקמיה ועמ"ש התוס' לקמן דף כ"ח ועמ"ש שם:
ומה שתי' דשאני בככר דיודע שאין ככר קרבן אבל הכא כסבור וכו' ע"ש תמהני דהא קי"ל ס' נדרים להחמור וכדתנן לקמן דף י"ט ע"ב וא"כ ניחוש שמא יודע הוא שאין חטאת בא נדבה וכוונתו לאסור כחטאת וע"ש בגמ' ועיין לה' מ"א ה' נדרים סי' ז' ע"ש ולפמ"ש הכנה"ג סי' ר"ח אות ה' דדוקא ודאי נדר אבל ס' נדר ל"א נדר ספיקו להקל ע"ש ניחא:
והמאירי הק' מדאמרי' בתמורה בסוף פ' כיצד מערימין אמר הרי עלי בעלת מום או בה"ט זו עולה לא אמר כלום הרי זו לעולה תמכר ויביא בדמיה עולה ולפ"ד התוס' הא בע"מ ובה"ט אדם יודע שאין קריבין למזבח וכוונתו לאסור ותי' דמאי דתנן לא אמר כלום לקרבן אבל מ"מ מיתסרא עליו מדין נדר ע"ש ולהי"מ שכ' התוס' שם דמאי דאמרינן מתני' דלא כר"מ היינו דאי ר"מ כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה גם באמר עולה תמכר וכו' ע"ש לא יתכן זה דאי איתא דמ"מ נאסרה מדין נדר הרי לא יצאו דבריו לבטלה ולדבריהם ק' מ"ש מן הככר דר"מ גופיה ס"ל לקמן דגם דלא אמר בכ"ף אסור וצ"ל דשאני בעלי חיים דכיון דמין הראוי להקרבה אמרינן דטעי בודאי כיון דלא אמר בכ"ף הדמיון:
ולעיקר קושיית התוס' הכא דמ"ש מככר וכו' אין לתרץ דשאני הכא דהוי ידים שא"מ כיון דלא אמר עליו וכדקאמר הגמ' בסוגיין אברייתא דהרי הוא עלי וכו' והגמ' מוקי לה לברייתא זו כר"י דלא הויין ידים דהא ליתא דדוקא כי אמר הרי זו או הרי היא לבד הוא דהוי ידים שא"מ אבל כשאמר ה"ז חטאת הוי ידים מוכיחות וכמ"ש הרשב"א שב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' תר"ב ע"ש והנה התוס' בפ"ב דחולין ד"מ ע"ב כ' דכי אמר ה"ז חטאתי לאו כלום הוא עד דאמר לשם חטאתי כדאמרי' בנדרים וכו' ע"ש ונר' פשוט דכך גרסי בסיפא דבריית' כאן ה"ז לחטאתי והיינו לשם חטאתי ועיין להתוס' לעיל ד"ד בד"ה דלא וכו' ע"ש וכן ראיתי בתוספתא בפרק ג' דתמורה דכך היא הגירסא ה"ז חטאת ה"ז אשם לא אמר כלום ה"ז לחטאתי ה"ז לאשמי אם היה מחוייב דבריו קיימים וכן הוא ל' הר"מ בפי"ד מה' מעה"ק דין ח' מיהו איכא למידק אמאי לא תני רבותא ברישא ה"ז חטאתי וכו' לא אמר כלום ואמאי תני ה"ז חטאת ונראה דאתא לאשמועי' דלא מיתסרא מדין נדר כמו ככר דאי תנא ה"ז חטאתי לא שייכא מילתא דנדר אבל ה"ז חטאת סד"א דהוי כאומר ה"ז כחטאת בכ"ף קמ"ל:
כתב רש"י ז"ל דכי אמר ה"ז עלי חטאת אע"פ דלא היה מחוייב דבריו קיימין ע"כ ונר' דכוונתו דבעי' תרוייהו ה"ז ועלי אבל באמר הרי עלי לא כמבואר בדברי רש"י גופי' לעיל ד"ד גבי חטאת חלב דאין מתפיסו בנדר ומ"מ דבריו כאן תמוהים טובא דהא קי"ל דאין חטאת ואשם בא בנדבה ונ"ל במ"ש המאירי ז"ל כאן דאם אמר ה"ז לחטאתי אע"ג דאין מחוייב דבריו קיימין דה"ק ה"ז חטאת מעכשיו לכשאתחייב דקדשה ע"ש ולפי משמעות דבריו נראה דבכה"ג חל עליה הקדוש' מעכשיו וכשיתחייב יקריבנה ותימה דהא תנן בספ"ב דחולין ד"מ השוחט לשם חטאת ואשם מותר ואמרי' בגמרא דדוקא באינו מחוייב ע"ש והשתא אפי' אינו מחוייב מ"מ קדושה וכי שחיט לה אסורה בהנאה וא"כ טעו אינשי בהכי ע"כ כר' עיקר דלא חל עליה קדושה עכשיו אלא כשיתחייב והוי כאומר שור זה עולה לאחר שלשים יום דאם שחטו בתוך שלשים שרי ועיין בגמ' לקמן דכ"ט אמתני' דהרי נטיעות הללו קרבן וכו' ע"ש ומעתה י"ל דהרי זו עלי נמי משמעות הלשון לכשיתחייב ודמי כאומר לחטאת ומ"ש רש"י דבריו קיימין היינו לכשיתחייב וה' שע"ה בה' מעה"ק כ' בשם הל"ל דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו ליקרב אבל היא קדושה ולמיתה אזלא ע"ש ומההיא דחולין עדיין ק' ע"כ נר' עיקר כמ"ש ועיין בחי' במס' תמורה דכ"ו ע"א ע"ש:
כתב הרא"ש ז"ל בפי' דמאי דתני אשם היינו דאמ' בפי' אשם ודאי אבל אשם תלוי נידר ונידב הוא והוכיח דסתם אשם הוא תלוי ממשנה דחולין והוא ע"פ גי' דגריס אשם ודאי ברישא וא"כ אמרי' נעשה וכו' אבל גירסתנו אשם תלוי ברישא ומ"מ דבריו תמוהים דהא חכמי' פליגי אר"א דאמר מתנדב אשם תלוי שם בפ' בתר' דכריתות ונוקמה כרבנן ונר' דאי איירי באשם תלוי ק' אמאי לא תני אשם ודאי בהדי חטאת וסתם אשם אינו כולל שניהם כדמוכח בההיא דחולין וע"כ דאשם ודאי קתני ומאי דלא תני אשם תלוי דס"ל כר' אליעזר:
דף ו:
בעי ר"פ יש יד לקדושין וכו' כ' הרא"ש ז"ל בפי' מי ילפי' מנדרים דקידושין לשון וכו' א"ד תרי מילי נינהו דהא נזירות לא ילפי' מנדרים אי לאו היקישא ע"כ דבריו אזלי למ"ד לא דברה תורה כלשון ב"א ולנדור נדר לידות ונזירות אתו מנייהו מהיקישא אבל למ"ד דבר' תורה וכו' ולהזיר לידות הא דאצט' היקישא משום דלא ילפי' נדרים מנזירות להחמיר דנזירות חדוש דאפילו לא ינזור אלא מיין הוי נזיר והוי חדוש לחומרא וכדקאמר הגמ' לעיל דף ה' ולכך לא ילפי' מנייהו להחמיר אלא בהיקישא ואה"נ דאחר דגלי בנדרים בהיקישא ילפינן מנייהו בעלמא ולכך תפס הרא"ש בדבריו כמ"ד לא דבר' תורה דלדידיה יש הכרח להצד הב' דלא ילפינן בעלמא מנייהו מדאצט' היקישא ולכן הוצרך בצד הא' לומר משום דהוי ל' הקדש דאלא"ה לא הוה ילפי' מכח ההכרח הלז אבל למ"ד דברה תורה וכו' א"צ לו' משום דל' הקדש וכו' ועמ"ש בד"ג ע"א בשם הריטב"א ז"ל:
ועפי"ז ניחא לי מה' שהק' אלי עמיתני ה' מהרש"ש נר"ו דלפ"ד הרא"ש ז"ל דמשום לשון הקדש אתי עלה א"כ זה דוקא בהרי את מקודשת אבל בהרי את מאורסת צ"ל דפשיט"ל דאין יד וכה"ג כ' התוספות בפ"ק דקידושין ד"ז ע"א בד"ה ונפשטו ע"ש וא"כ לשמואל דכליל גם הרי את מאורסת ע"כ דס"ל יש יד אפי' אינו לשון קדושין לס"ד דלא מוקי לה דאמר לי וא"כ למ"ל להרא"ש למי' בהצד הא' משום דהוי ל' הקדש עכ"ד ולפי האמור ניחא דהרא"ש לא הוצרך לזה אלא למ"ד לא דברה וכו' דהגמ' קאמר אליביה לעיל דיליף נזירות בהיקישא מנדרים וא"כ ע"כ דלא ילפי' מנדרים בעלמא ועי"ל דהוצרך לזה הרא"ש ז"ל משום דמדברי ר"פ בבעיא דפאה וצדקה נר' דצריך היקישא ללמוד ולא ילפינן הא מילתא דידות במ"מ ולא ס"ל להרא"ש דהנך בעיות באת"ל דאין יד לקדושין כמ"ש הר"ן ז"ל ועיין בתוספות בד"ה יש יד לקדושין ובד"ה בעי ר"פ וכו' ע"ש וצ"ע:
ע"כ הרא"ש ז"ל דאין הבעיא אי מוכח טפי וכו' דהא במודרני ממך וכו' מדמה הרא"ש כאן דתרוייהו מוכחי למודרני וכו' דאין תרוייהו מוכחי ועיין להרב מח"א הל' נדרים סי' ז' דנר' דדברי הרא"ש ז"ל הללו הויין תיובתיה ע"ש.
כתב הר"ן ז"ל דהא דבגט פשיט"ל דיש יד משום דמעשה וכו' אבל בקדושין לא נתן הב' פרוטו' אלא לא' וכו' ע"ש ולפ"ד ק' מאי פריך ומי מבע"ל לר"פ וכו' נימא דהתם שאני דנתן הכסף לאשה עצמה ולכן פשיט"ל דיש יד דהוי דומיא דגט וה' לשון לימודים כ' דעדיפא מינה משני ע"ש והנראה פשוט דדוקא בגט דהחששא היא שמא בדיבורה מגרש לה או מגרש אשת חבירו לכך מעשה הנתינה מוכח דליתנהו להני חששות ודומיא דידה בידות דסוגיין בקדושין אבל ידות דהתם דא"ל ה"א מקודשת בלא לי דחיישינן שמא מקדשה לאחר אין המעשה מוכח דלדידיה מקדשה דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ועיין להלח"מ בפ"ד מהלכות אישות דין ב' ומעתה מ"ש לעיל דף ה' לת' קו' הפנ"י ליתא:
כתב הטור באה"ע סי' בשם הרמ"ה דאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לאחרת ה"א מקודשת ידים מוכיחות והוי ס' מקודשת וכ' מרן בב"י דהא דלא הוי מקודשת ודאי משום דמספק"ל אי דמי לנזיר עובד לפניו ע"ש ותמהני דאפי' דמי לנזיר לא הוי אלא ס' קידושין משום דבעיקרא דדינא מספק"ל אי יש יד לקידושין וכמ"ש הטור בסי' ל"ו וכ"פ כל הפו' ועיין לה' בית הלל שם שכ' דהרמ"ה מפ' דזהו פי' ואת נמי דאמר בגמ' וכו' ע"ש וק' דואת נמי הוי עיקר הקידושין ולא יד והרמ"ה כ' ידים מוכיחות ע"ש ודע דמכאן תשו' להסו' בדעת הר"מ דבלא אמר לי הוי ודאי קידושין דהא מספק"ל אי יש יד לקידושין ועיין לה' עדות ביעקב סי' י"ז ולה' פרי הארץ ד"ל ע"ש:
דף ז.
בפיך זו צדקה וכו' עיין במס' ר"ה ד"ו דאיכא תרי קראי בב"ת ועביד הגמ' צריכות חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב ופריך והא נדבה כתיבא ופירש"י ז"ל דגם בקראי דלעיל איכא נדבה בג"ש ע"ש מבואר מדבריו דלא מסיימי קראי דלא ידעי' אי מנייהו קראי באמר ולא אפריש ואי באפריש ולא אקריב ולפ"ד בחד צריכותא סגי ולא היה צריך הגמ' לאידך צריכותא אך מדברי התוס' שם מתבאר דהך קרא דכתיבא נדבה בהדיה הוא באמר ולא אפריש דכן משמעות הקרא ולכך פריך הגמ' והא נדבה כתיבא ע"ש ובהך קרא דכתיבא נדבה בהדיה כתיב קרא דבפיך וא"כ כאן דאיירי באפריש לא היה לו להגמ' לאתויי קרא דבפיך אלא קרא אחרינא דכי דרוש ידרשנו וי"מ משום דהך קרא דכי דרוש מרבי' מתיבה אחת צדקות ומעשרות וכיון דמעשרות ל"ש בהו יד הו"א דגם צדקות כן ולכך עדיפא ליה קרא דבפיך דכבר גלי לן קרא דאין חלוק בין אמר להפריש ועפי"ז ניחא דא"ש בעיא זו באת"ל דפאה דממך דרשי' לקט שכחה נמי ובהנהו ל"ש יד:
מי אמרי' היינו צדקה ק"ל כיון דס"ד דהיינו צדקה ממש אמאי לא מבע"ל לענין ב"ת גופיה אי איתיה בהפקר וכגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאפקירו וכדאוקימנא לב"ת דנזירות לעיל ד"ד ע"ב וע"ש בדברי הרא"ש ז"ל בפי' ודע דהר"מ בפ"ב מה' נדרים כ' דהפקר דין נדר יש לו לענין שאסור לחזור ע"ש ונראה פשוט דמכאן יצא לנו כן דכיון דבעיא דלא אפשיטא נקטינן לחומרא ומספיקא הוא דכ' דאסור לחזור בו ועיין לה' המאירי ז"ל בשמעתין:
כתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל דכיון דבעיא איפשיטא נקטי' בפאה וצדקה להחמיר דס' איסורא לחומרא והר"ן ז"ל תמה ע"ד דמגמ' דפ' הזרוע נר' דכה"ג ממונא הוא דמשני האי דקמא משום חזקת חיובא הא לא"ה הו"ל לקולא אמאי לא משני וכו' ע"ש ונר' פשוט דאין כוונתו להוכיח מדיוקא דאין זה דיוק דאדרבא דוק מרישא דאמרי' פרה חזקה לפטור הא לא"ה ספיקו להחמיר אלא הוכחתו היא מדהוצרך להאי שנוייא דחזקת חיובא ולא משני בפשי' דשאני מתנות עניים דס' אסורא משא"כ במתנות כהונה דממונא הוא וה' עדות ביעקב סי' ס"ו דחה ראיית הר"ן ז"ל דגם מתנות כהונה מילת' דאיסור' כמו מתנות עניים לדעת הרמב"ן ודעמיה עש"ב ודבריו תמוהים דאי מת"כ הוי מילתא דאיסורא אפי' בחזקת פטורא ס' להחמיר כדאמרי' בגמ' שם גבי עיסה והגמ' קאמר פרה בחזקת פטורא וי"ל דשאני איסורא דעיסה דעון מיתה ולכך מחמרי' בס' נגד החזקה דאפי' בס"ס דעדיפא מחזקה אזלי' לחומרא בדבר מיתה או כרת כמו שנר' מדברי התוספות בריש יבמות בד"ה או שנמצאו ע"ש וכ"נ מדברי רש"י ז"ל שם בפ' הזרוע שכ' חלה עון מיתה והיינו משום דאל"ה מוקמי' אחזקתיה ועיין לה' גן המלך אות ס"ח ע"ש:
מיהו ק' בדעת הרמב"ן ז"ל ודעמיה אמאי אזלינן הכא בבעיא זו דצדקה לחומרא אמאי לא מוקמי' אחזקתיה דחולין הוא מ"ש מהא דאמרי' בפ' בכל מערבין דל"ו ע"א ככר זו היום חול ולמחר קדש מערבין בה דביה"ש דהוא עת קניית הערוב ס' הוא ומספיקא לא נחתא קדושת היום קדש ולמחר חול אין מערבין בה דמס' לא פקעא קדושה ע"ש וה"נ נימא מס' לא נחתא קדושה ומכח קו' זו נר' דס"ל דבכה"ג אזלי' להחמיר נגד חזקה וכדקאמר הגמ' גבי עיסה ול"ד עיסה דעון מיתה וליתא לדברי ה' עדות ביעקב איברא דיש להבין אמאי לא אזלי' בתר חזקה דבכוליה תלמודא אזלי' בתר חזקה אפי' במידי דאיסורא:
אשר ע"כ נ"ל במ"ש המש"ל בפ"ו מה' עדות דין ז' דלא אזלי' בתר חזקה אלא בס' המציאות כגון ס' אכל או לא אכל דאמרי' אוקמה אחזקה ולא נעשית הפעולה משא"כ בס' דדינא דאין ס' לומר משום חזקה הדין ישתנה ע"ש מילתא בטעמא ומעתה בהאי בעיא דצדקה דס' דדינא הוא דודאי אפי' אמר דדעתו לצדקה לא מהני להצד דאין יד דהו"ל גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו דלא מהני גבי צדקה לדעת כמה מהראשונים וכיון דס' דדינא אין לומר אוקמיה אחזקתיה משא"כ בההיא דהזרוע ומעתה צדק ה' עדות ביעקב בדבריו אך מ"מ יש להוכיח מגמ' דפ' הזרוע דקאמר אפי' וכו' והא קרא קאמר דהו"ל לאקשויי בפשי' והא ס' דאורייתא לחומרא גם ממתני' ביבמות דצ"ז בכהנת שנתערב ולדה וכו' מוכרין התרומה ואמאי הא ס' דמת"כ להחמיר לפ"ד ה' עדות ביעקב:
ומן האמור ניחא מאי דאמרי' במס' בתרא דקמ"ח ע"ב דבעי הגמ' הקדיש כל נכסיו או לעניים או הפקיר מהו מי אמרי' כל גבי הקדש גמר ומקנה א"ד כל לגבי נפשיה לא גמר ומקנה ופ' כל הראשונים לקולא ואף הרא"ש ז"ל דפ' לחומרא מטעמא אחרינא אתי עלה ומ"ש מבעיא דהכא דפ' לחומרא וכבר עמדו בזה מהרש"ח סי' ל"ה וה' פני משה ח"ב סימן י"ט ע"ש וה' עדות ביעקב שם תי' דשאני התם דעיקרא תקנתא דרבנן במתנת ש"מ ולכך מקילין בס' ע"ש ואתמהא דמתנת ש"מ ה"ט דמדרבנן היא משום דלית בה קנין אבל הקדש דקי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מדאורייתא היא וא"כ הבעיא היא בדאורייתא ואף להסו' דצדקה לעניים הדיוט הוא ולא אמרי' אמירתו לגבוה וכו' מ"מ בהקדש מודה והבעיא היא גם בהקדש ופ' לקולא ועיקר הקו' מהכא להתם עפי"ה ניחא דהתם ס' דמציאות הוא אי גמר ומקנה או לא ובכה"ג אמרינן אוקמיה אחזקתיה דחולין הוא וכ"מ בתשו' הרשב"א ז"ל ח"א סימן תרנ"ו דטעמא דפ' לקולא משום חזקה הוא אך הוא ז"ל כתב דמוקמי' ממונא בחזקת מאריה קמא משא"כ בבעיא דהכא ס' דדינא הוא ואזלינן להחמיר וכדכתי' ועיין למהרימ"ט חח"מ סי' ך' ע"ש אך מדברי הר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא נר' דאפי' בספיקא דדינא אזלי' להקל ואמרינן אוקמה אחזקתיה וכדכתב המש"ל ומ"מ בדעת שאר הראשונים ניחא שפיר ובמ"א כתבתי בזה ועיין להרשב"א ח"א סי' תקס"ג:
עוד הביא הר"ן ז"ל ראיה מנחתומין בפ"ק דיומא דאי ספיקא להחמיר הו"ל להקשות גם אמעשר עני כדפריך ממע"ב אלא ע"כ דס' להקל ול"ד לקמה משום דרוב ע"ה מעשרין ול"ק מה שהק' עליו ה' עדות ביעקב ע"ש ועיין למהר"י קורקוס ז"ל בפי"א מהלכות בכורים דין י"ח בתי' הא' שתי' שם ע"ש:
ומ"מ לפמ"ש רש"י ז"ל דדוקא במע"ב הוא דפריך
הגמ' משום דלית ליה פסידא הא לא"ה אמרי' רוב ע"ה מעשרין ע"ש ליתא להוכחת הר"ן ז"ל מהתם:
והנה דעת כל הראשונים ז"ל בבעיא זו דצדקה ופאה אזלי' לחומרא ובדברי הר"ן ז"ל לא נתבאר דעתו ז"ל די"ל דמ"מ מחמרינן משום את"ל פשיטותא או דמספק"ל מיהת אי פסקי' כאת"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דאת"ל פשיטותא ולהכי כ' דבהפקר אין ס' דספיקו להקל משום דליכא את"ל ולפ"ז י"ל דלדעת הראשונים דהכא מילתא דאיסורא גם בהפקר מילתא דאיסורא דהא מספקי' אי היינו צדקה או לא והוי ס' אי מילתא דאיסורא או לא ועיין להש"ך סימן רנ"ט סקי"ד ולה' ברכ"י סי' רנ"ח עש"ב ולהמח"א ה"נ סי' ולה' אורים ותומים בפי' לתקפו כהן אות קכ"ז עש"ב:
ומהרימ"ט ז"ל חח"מ סי' קכ"ד כ' דפלוגתייהו דהני רבוותא בהכי דהר"ן ז"ל מפ"ל לבעיין באמר הרי זה לצדקה לבד ולא אמר עלי וליכא אלא ב"ת ולכך פ' לקולא דכיון דאינו בעמוד והבא ליתיה בב"ת וראייתו מפ' הזרוע דגם התם ליכא בל יחל אלא ב"ת אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל מפ"ל באמר ה"ז עלי דכיון דאמר עלי דין נדר יש לו ועבר בבל יחל ול"ד לההיא דפ' הזרוע דבל תאחר הוא וס"ל להני רבוותא דאלו אמר הרי זו לא מחייב דבידו להחזיר דלא אמרי' בהקדש עניים אמירתו לגבוה ועוד דבאמר ה"ז דהוא נדבה ליתיה בב"ת כדכתב רש"י ז"ל לקמן דף ט' ע"כ דבנדבה ליתיה בב"ת ע"ש ועפי"ד דחה ה' דברי אמת בתשו' סי' י"א דברי ה' עדות ביעקב דבמתנות כהונה ליכא בל תאחר. אך תמה ע"ד דנסתייע מדברי רש"י דלקמן ודברי רש"י תמוהים טובא דבמס' ר"ה דף ו' מבואר דבנדרא איכא ב"ת בצריכותא דעביד הגמ' שם וכן במתני' בפ"ק דמגילה מה בין נדרים לנדבות ע"ש בגמ' וכן בפ"ק דערכין ד"ו ע"א ת"כ דרבא וכו' ע"ש והאריך בזה ועיין לה' פנים מאירות ח"א סי' צ"ט:
ונראה לי ליישב הכל דהנה לדעת איכא מ"ד שהבי' הרי"ף והביאו הד"א שם דבצדקה באמר הרי זו לא מחייב ולא אמרי' אמירתו לגבוה קשה דהא איכא תרי קראי בצדקה לגבי ב"ת ה' אלהיך ובפיך כדאי' בפ"ק דר"ה ד"ה ע"ב וד"ו ע"א ע"ש וע"כ חד דאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא הקריב וכדעביד צריכותא הגמ' שם וכה"ג כ' הרשב"א בחי' שם בד"ה ע"ב ע"ש והפריש ולא הקריב היינו דאמר הרי זו הרי דבצדקה איכא ב"ת בהרי זו ועכ"ל דאפריש ולא הקריב דגבי צדקה היינו דאמר ה"ז עלי ואמר ולא אפריש היינו דאמר עלי ולא ה"ז ועלה אמרי' בצריכותא דס"ד כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה אף דאמר עלי כיון דאמר נמי הרי זו ומעתה גם לענין הקרבנות י"ל דלעולם בנדבה דאמר ה"ז לבד ליתיה בב"ת ועלה קאי רש"י ז"ל לקמן דלכך נקט גיזה ועבודה משום דנדבה דהרי זו לבד ליתיה בב"ת ומאי דאמרי' בגמ' בר"ה חד דאפריש ולא הקריב היינו דאמר ה"ז עלי ובמתני' דמגילה נמי דקתני אין בין נדר לנדבה אלא שזה חייב באחריותו וזה אינו חייב באחריותו היינו דאיירי גם בנדבה דה"ז עלי דאינו חייב באחריותו וכדאיתא בערכין ד"ך ע"ב דכי אמר שור זה עלי עולה אינו חייב באחריותו דעלי להביאו קאמר ע"ש ולזה אמרי' בגמ' שם הא לענין ב"ת זה וזה שוין דלכך לא קתני מתני' דיש ביניהם ב"ת משום דאיכא נדבה דאיתיה ב"ת כגון דאמר ה"ז עלי דכיון דאמר גם עלי דמי לנדר דאיירי ביה קרא דב"ת ותהיה דפ"ק דערכין נמי בהכי איירי דמאי דאמרי' ל"ש אלא דאמר עלי היינו דאמר מתחי' הרי עלי סלע לצדקה ואח"כ הפרישו ואמר ה"ז לצדקה שנדרתי אבל אמר ה"ז ר"ל דאמר ה"ז עלי בתחי' נדרו בעינא למתביה ואקשי ליה אדרבא כי היכי דלחייב באחריותו דבאומר ה"ז עלי א"ח באחריותו כדאמרי' בגמ' דערכין שהבאתי ובהכי איירי ברייתא דת"כ דרבא בין באומר ה"ז עלי בין באומר עלי דומיא דב"ת ואף דרש"י שם בפ"ק דערכין פי' במאי דאמרינן ל"ש אלא דאמר עלי דהיינו לצדקה ה"ז עלי כבר נודע דפירוש רש"י דנדרים לאו רש"י ז"ל אלא אחד מן שאר הראשונים ז"ל:
ובאמת תמהתי אפירש"י דערכין כיון דאיירי דאמ'
ה"ז עלי איך אמרי' שם דחייב באחריותו הא כיון דאמר ה"ז אף דאמר עלי א"ח באחריותו דעלי ליתנו לעניי' קאמר וכדאמרי' גבי קרבן בערכין שהבאתי דעלי להביאו קאמר ואפשר דשאני גבי צדקה דעניים שכיחי בכל עת והי"ל ליתנם תכף וא"צ לו' עלי ואחרי שובי ראיתי לה' חק"ל ח"ב מח"מ דצ"ד ע"א שעמד ע"ד רש"י דפ"ק דערכין מסוגיא דערכין ד"ך ויישב דאף דאמרי' דכי אמר ה"ז עלי דעלי להביאו היינו לפוטרו מאונס אבל בגניבה ואבידה חייב דעלי להביאו כ"ז דאיתיה בעולם ע"ש ונ"ל להוכיח שכן הוא מסוגיא דר"פ שלוח הקן דפריך דר"י דאמ' במקדי' לב"ה כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא אדר"י דאמר המקדיש לב"ה ונגנב או נאבד חייב באחריותו ומשני דההיא כדאמר הרי עלי ופריך מכלל דלר"ל אפי' עלי לא מחייב באחריותו והתני' וכו' ע"ש ואי איתא דלר"ח דאמר עלי להביאו מיפטר גם מגניבה ואבידה מאי פריך לר"ל נימא דפלוגת' דר"י ור"ל באמר ה"ז עלי לר"י חייב דל"ל עלי להביאו כר"ח דערכין ור"ל ס"ל כר"ח ולכך פטור וההיא דתניא בנדר חייב באחריותו באמר עלי לבד וההיא מתני' דשור זה וכו' באמר לדמי כדאוקי לה בגמ' בערכין והא עדיפא משנוייא דגמרא שם ע"ש בתוס' בד"ה דוקא אלא ע"כ דס"ל להגמ' דאף דאמרי' עלי להביאו קא' חייב בגניבה ופלוגתא דר"י ור"ל בגניבה ואבידה מיירי:
מיהו משמעתא גופה דערכין יש להוכיח קצת דאמרי' עליו להביאו לפוטרו גם מגניב' דא"א דגניבה ואבידה חייב מאי קאמר ומי אלימא ממתניתין דאוקי לדמי הא ודאי אלימא היא דברייתא קתני מת או נגנב ומסתברא כי היכי דנגנב איירי גם בהקדש גופו ולא לדמי לבד גם מת איירי בכל גוונא אבל מתני' לא קתני אלא מת אלא דמת או נגנב כי הדדי נינהו וכן יש להוכיח מגמ' לקמן ד"ט ע"א מוקי מתני' בנדרי רשעים באמר עלי וקתני מתני' כנדבותם נדר בקרבן ואי איתא הא עלי מתחייב באחריו' ואבידה וכשאחרי' אין מתנדבים כן דאיכא חששא דתקלה דבל תאחר אלא ע"כ דעלי להביאו כיון דאמר כנדבותם הו"ל כאומר ה"ז עלי ופטור מהכל וע"ש בהר"ן בד"ה כנדבותם ואף למאי דמוקי לה בגמ' שם דעביד לה כהלל וכו' ע"ש אף גם זאת בלשון נדבה הוא דעבדי ולא בלשון נדר וכדמוכח שם ועיין להמאירי שם גם אשו"ר ראיתי לה' חק"ל שם שתמה ע"ד רש"י דנדרים מגמ', דפ"ק דערכין ע"ש וכבר קדמו ה' דברי אמת ודע דרש"י ז"ל בפ"ק דמגילה ד"ח ע"א בד"ה נדר כ' נדבה האומר ה"ז ולא קיבלה עליו משמע דאי אמר ה"ז וקיבלה נמי עליו דהיינו דאמר ה"ז עלי חייב באחריותו הפך מגמרא דערכין והתם בקרבנות איירי ולפ"ד ה' חק"ל ניחא הכל שפיר:
חוזרני על דברי ה' עדות ביעקב דלפ"ד מתנות כהונה מקרי מידי דאיסורא ולדעת הרמב"ן ז"ל ודעמיה אזלי' לחומרא אי ליכא חזקת פטור כמו פרה כדאמרי' בפ' הזרוע והא ודאי ליתא דמהגמ' דמסכת בכורות די"ח ע"ב אפלוגתא דר"ט ורע"ק משם בא'רה דכל ס' רמת"כ אמרי' המע"ה אי ליכא חזקה ע"ש וכבר הוכיח מהרימ"ט ז"ל סי' ט"ל מהגמ' הלזו דס' דמת"כ ומתנות עניים המע"ה אלא שלא הזכיר פלוגתא דרבוות' דסוגיין בכל אותה תשו' ועיין להשע"ה בפ"ט מה' מעשר ה' ך' ע"ש ועיין לה' הלכות יו"ט דקפ"ח ע"ד שנעלם ממנו כל מ"ש:
מודה רע"ק וכו' דא"כ ליתני רע"ק מחמיר אין להק' מדאמרי' בפ' הנודר מן הירק מודה רע"ק דאינו לוקה אף דקתני אוסר ע"ש די"ל דאוסר ומחמיר משתמע מספיקא ומשתמע מתורת ודאי והתם ס"ל סברא מבחוץ דספיקא הוא אבל הכא לית לן ס' מבחוץ אלא דמוכח אביי מלישנא דרע"ק דאי איתא דודאי הוא לא הול"ל חוכך דמשמע ס' הוא:
כתב הר"ן ז"ל דמהכא שמעי' דידות לקי עלייהו ומפירש"י דף ג' ע"א דנראה פשוט דמשום דמדרש חכמים הוא קרי לי דרבנן כמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לרעת הר"מ לכאורה ק' דא"כ מנ"ל להר"מ דבמנודה שלא אוכל לך לא לקי כיון דשמעתא לאו בהכי מיירי ונר' דק"ל מה שהוקשה להרא"ש ז"ל בפי' אמאי לא תני הני ידות במתני' ע"ש ומכח זה ס"ל להר"מ דכל הני לא לקי עלייהו ולהכי לא כייל להו בהדי הנך ולפ"ז גם בנדינא לא לקי וכ"מ מל' הר"מ ז"ל ועיין להלח"מ ודע דדברי הרא"ש בפי' כנר' דסתראי נינהו למ"ש בפסקיו ע"ש וכבר עמד ע"ז הש"ך סי' ר"ו. ודע דהר"מ דפ' כרע"ק משום דאביי אמר מודה רע"ק וכו' וכמ"ש הכ"מ ומזה י"ל על מהרלנ"ח די"ח סע"ב מהספר שכ' דהר"מ בפרק ט' כ' הנודר מן הירק מותר בדלועין דלא כרע"ק אף דאביי דאמר התם מודה רע"ק וכו' ע"ש בדי"ט ע"א:
דף ז:
השומע הזכרת ה' וכו' צריך לנדותו וכו' כתב הנמק"י בשם הריטב"א שאין נדוי זה אלא בהזכרת ה' או בכנוי כגון א" אבל בל' לעז או בכל לשון אין חייב נדוי ועיין להרדב"ז ח"ג סי' תי"ט וסימן תכ"א ולהרשב"ש סי' נ"ח ע"ש:
דף ח.
מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו' עיין לתוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ז ע"א בד"ה לקיים שכ' דריב"ב סובר נשבע לקיים מל"ת לא חייל דאין אחע"א אבל נשבע לקיים מ"ע לא חייל וטעמא דכתי' נשבעתי ואקיימה ודבריה' מגומגמין לכאורה ועיין בתוספי הרא"ש שם ויתבאר לך אמיתות דבריהם ומבואר שם דטעמא דחל לקיים משום דכשהוא לזרוזי חייל ודוקא במ"ע דרך לזרוזי ולא במל"ת ע"ש ויתכן דכמו כן לרבנן לענין בל יחל יש לחלק בין מל"ת למ"ע דבמל"ת לא חייל דאין אחע"א ובמ"ע חייל משום דשייך לזרוזי ודוקא לקרבן הוא דמיעט קרא ועל פי זה ניחא דמאי דפריך הגמ' הכא והא מושבע וכו' בודאי ס"ד דרב גידל לענין מלקות בל יחל קאמר ואפ"ה פריך והא מושבע וכו' דכיון דלא ס"ד סברא דלזרוזי אין לחלק בין מ"ע למל"ת ובכולהו שייכא לתא דאין אחע"א ועיין להרשב"א בחי' שם דכ' כמו כן דבמ"ע מטעם לזרוזי אבל בירושלמי קאמר לזרוזי אף במל"ת ע"ש אבל בגמ' דילן במס' מכות דכ"ב ע"א נר' להדיא דלא חייל במל"ת וליכא לתא דלזרוזי עיין שם ופליג אירושלמי שהביא הרשב"א ז"ל:
והר"ן כאן כ' דלבל יחל חייל דלא מיעט אלא לקרבן וקושיית הגמ' היא על הקרבן אבל על הצד דר"ג לענין בל יחל קאמר הקושי' היא אמאי צריך קרא אלא שלא הזכירה הגמ' ע"ש וק"ק דטעמא מאי דבל יחל במ"ע חייל משום לזרוזי והגמרא דלא ס"ר לזרוזי פריך שפיר אפי' אבל יחל והא מושבע וכו' ונר' דהר"ן ז"ל ס"ל דמדמיעט רחמנא לקרבן ע"כ דבל יחל איכא וא"כ לס"ד דגמ' דלא ס"ד לזרוזי שוין מ"ע ומל"ת ואמרי' מדאפקיה רחמנא לקרבן מכלל דבל יחל איכא וע"כ הוכרח לו' דאבל יחל פרכי' אמאי צריך קרא ומשני הגמ' לזרוזי ואחר דחדית לן האי סברא דלזרוזי דשייכא במ"ע ולא במל"ת י"ל דמאי דאפקי' רחמנא לקרבן היינו במ"ע אבל במל"ת אפי' לבל יחל לא חייל דאין אחע"א ולא שייך לזרוזי ומודה הר"ן ז"ל דבמל"ת לא חייל אפי' לב"י כדמוכח ההיא דמכות שהבאתי אבל במ"ע חייל לב"י וטעמא משום לזרוזי וכמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל שם בשבועות ולפ"ד הר"ן דב"י איכא ניחא מה שהק' התוס' בשמעתין אמאי לא פריך אקרא גופיה וכו' ע"ש אבל מדברי הרא"ש ז"ל בשמעתין בפי' נר' דאף בל יחל ליכא מדכ' במסקנא ולא חיישינן שמזכיר שם שמים לבטלה ושני בדבוריה ממ"ש בתחילה דלא חיישינן שמא יעבור וכו' דוק ותשכח ועיין להרא"ש לקמן די"ז ע"א אהא דתנן אין שבועה חלה על שבועה שכ' דטעמא משום דליתא בלאו והן וכו' ע"ש וע"כ דס"ל דמה"ט ליתא בלאו והן ממעטי אפי' בל יחל דקרבן ובל יחל כי הדדי נינהו דהא מבואר בדבריו כאן דגם בל יחל ליכא וכמו שכתבתי וטעמא נר' דכיון דגלי קראי לענין לעבור על המצות קרבן ובל יחל כי הדדי נינהו כדאי' לקמן דט"ז גם לקיים ילפי' מהתם דאין לחלק וכ"נ דעת התוספות במכות שם דגם למלקות בעי' לאו והן והמש"ל תמה ע"ד ועיין לה' שרשי הים ח"ג דף ועיין להרדב"ז ח"ג סי' תי"ו ע"ש ועמ"ש לקמן דט"ז ע"ב ובי"ד סימן ר"ג ע"ש:
ליתיב אפרשת דרכים ויהיב שלמא וכו' פירש"י דכי יהיב שלמא היינו היתר הנדוי וכ"נ מפי' הרא"ש ז"ל ממ"ש ויהיב שלמא לבי יו"ד דתנו הלכתא ע"כ והא דתנו הלכתא לא קאמר לה הגמרא אלא בעד דמקלעי דהוא ההיתר ולפירושם שיעור דברי הגמ' כך יהיב שלמא לאנשים דתנו הלכתא שמוצא אפי' לכל אחד לבדו עד דמקלעי ר"ל עד שיושלם חשבון עשרה ב"א דתנו הלכתא ועיין בתוס' ולפ"ז ע"כ דס"ל דעשרה של התרת הנדוי א"צ שיהו הכל ביחד אלא אפי' כל א' לבדו סגי וש"מ נמי דאם לא מצא דתנו הלכתא לא מהני ולעיכובא אתמר וכ"כ הטור סי' של"ד בשם הרא"ש ועיין למרן בב"י והר"ן פי' דשלמא הוא להגין וכו' ע"ש וגם לפ"ז נר' דל דלעיכובא אתמר אמנם היו"ד של התרת הנדוי צריך שיהיו הכל ביחד דהא עד דמקלעי דקאמר הגמ'. היא כפשטה לפי' הר"ן ז"ל והתוס' נסתפקו בדבר ועיין למור"ם בהג"ה שם בסי' של"ד שכ' דא"צ שיהיו מזומנים ביחד טור בשם הרא"ש ע"כ ובטור לא נזכר זה כלל אבל הוא נמשך מפי' הרא"ש שהביא הטור וכדכתי' ומ"מ הדבר במחלוקת שנוי וכדכתי':
כתב הרדב"ז ח"א סי' ק' ל"ד שחלם הוא עצמו שנדוהו אלא אפי' חלמו אחרים עליו שנדוהו צריך י' ועוד כ' שמתירין נדוי החלום אפי' בשבת ע"ש:
דף ח:
אי מכנפי אין וכו' דעת הר"מ בפ"ח מהלכות נדרים לפי גי' הראב"ד ז"ל דאם הנדר ע"י פתח אין הבעל נעשה שליח ודוקא ע"י חרטה הוא דנעשה שליח כי מכנפי וע"ש למרן בכ"מ ונ"ל דק"ל קושי' התוס' שהק' ממאי דאמרי' בפ' השולח אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והא אפשר על ידי שליח כדקאמר הגמרא בשמעתין ע"ש ולהכי הוכרח לחלק בין היתר ע"י חרטה להיתר ע"י פתח ובשמעתין בניתר ע"י חרטה איירי ובגיטין בניתר ע"י פתח הוא דאמרי' אין אדם רוצה שתתבזה וכו' וע"פ מ"ש שם צריך חקירת חכם היינו ניתר ע"י פתח דצריך חקירה לדעת אם יהיה הפתח כדין שלא יהיה כנולד וכיוצא ושאינו חקירת חכם היינו ע"י חרטה ור"א הק' לא אמסרו צריך דהיינו ע"י פתח אלא מפני שא"צ ע"י חרטה ודלא כפירש"י ז"ל שם אלא דק' לפ"ז מגמ' בכתובות דע"ד דפריך אברייתא דהלכה אצל חכם והתירה דאינה מקודשת אברייתא דקתני מקודשת ומוקי לה כתנאי הא ר"א ואמאי לא מוקי להו דכולהו ס"ל אין אדם רוצה שתתבזה וכו' והא דקתני אינה מקודש' בניתר ע"י פתח והא דקתני מקודשת בניתר ע"י חרטה דבידה לעשות שליח ועיין להלח"מ בפ"ו מה' אישות מה שהק' על הר"מ בהאי דינא דהלכה אצל חכם ע"ש והתו' פי' לכולה שמעתין בנדוי בחלום אבל בנדר לא מהני אפי' מכנפי דקיל נדוי מנדר ולדעת כל הראשונים דמפ"ל בנדר יש לספק אם נדוי בחלום מהני אפילו לא מכנפי ועיין בש"ע סי' של"ד:
דף ט.
עלי בקרבן התוספו' בתחילה פי' דאסו' עלי בקרבן ותמהו ע"ז למ"ל כנדרי רשעים הא אמרי' לעיל עלי יד לקרבן ע"ש ולפמ"ש הר"ן גבי כשהיה נזיר עובר דלסיפא אתא ניחא שפיר ועיין בפ"א מה"נ שכ' דהאומר כנדרי רשעים עלי ככר זה אסור עליו וכ"כ הטור וש"ע סי' ר"ו ועמ"ש התוס' דאיירי במסרבין ק' דא"כ מאי פריך הגמ' ודילמ' הימנו דאכילנא וכו' כיון דאיירי במסרבין נוקמה דאמר לא אכילנא ואח"כ אמר כנדרי רשעים הימנו וכדאוקמה בגמ' לקמן דט"ז ע"א למתני' דלקמן וע"ש בגמ' במאי דאמר ר"א נאדי מאוקמתא דאביי וברש"י ובהרא"ש שם ע"ש והנר' אצלי נכון דהתוס' מפ' מאי דפריך הגמרא ודילמא הימנו דאכילנא הכוונה היא דאכילנא ממנו יהיה כנדרי רשעים ויהיה אסור נדר ומתני' קתני חייב קרבן שבועה וא"כ אפי' אי מסרבין וכו' פריך שפיר דמ"מ אסור הוא מדין נדר וגם למסקנת התוס' דאיירי בקרבן וא"צ למסרבין קושי' הגמ' הכין היא:
ועפי"ז ניחא לי פסקי מרן בש"ע דבה"נ סי' ר"ו כ' היה ככר מונח לכניו ואמר כנדרי רשעים הימנו אסו' והשמיט שלא אוכל כדאוקמוה בגמ' בשמעתין והוא תימה ועוד דבה"ש סי' רל"ז פ' להאי דינא גופיה וכ' שלא אוכל והיה נ"ל ליישב במ"ש המאירי ד"ב ע"ב מהספר דאם אמר הימנו לבד אסור מס' ואינו לוקה ע"ש וע"כ דמפ' מאי דפריך הגמרא הימנו דאכילנא אקרבן שבועה פריך הא ס' הוא אי אכילנא או לא אכילנא ואמאי מחייב קרבן מס' ועיין בהר"ן והרא"ש ז"ל אך עדיין ק' אמאי לא כתב להאי דינא אלא בה' נדרים הי"ל לכותבו בה"ש דשם הוא עיקר דינא דגמ' אך עפי"ה ניחא שפיר דחש לה מרן לפי' התוספות והוא עפ"י מה שכתבנו בכוונתם דאשבועה הוא דפריך הגמ':
כתב הר"ן ז"ל דהריני לבד סגי להתחייב בנזירות ולא קתני כנדרי רשעים אלא לרבותא דסיפא ע"ש וי"מ ע"ז דבגמ' ריש נזיר אמתניתין דהריני כזה אוקמה שמואל בנזיר עובר לפניו והשתא א"א למ"ל כזה בהריני לחוד סגי וע"ש בתוס' במתניתין שם ע"ש ונ"ל דהנה בגמ' שם אהא דתנן אהא ה"ז נזיר אוקמה בנזיר עובר לפניו ופריך דילמא לפוטרו מקרבנותיו ומשני דאמר בלבו ופריך מאי למימרא מ"ד וכו' ע"ש וא"כ כיון דלפ"ד הר"ן ז"ל הוא כמו אהא גם בהריני בעי דאמר בלבו אבל כשאמר הריני כזה לא בעי' דאמר בלבו אלא אפי' בסתם הוי נזיר ומש"ה קתני כזה ה"ז נזיר לאשמועי' אע"ג דלא אמר בלבו הוי נזיר וכ"נ דעת הר"מ ז"ל דבפ"א מה' נזירות גבי אהא כ' כיון דבלבו להיות נזיר ובפ"ב גבי הריני כזה כ' סתם ע"ש והתי"ט ברפ"ד דנזיר הוכיח דהריני לחוד לא מהני מדבעי' שם בשמע חבירו ואמר ואני שיהא תכ"ד ע"ש ולדעת הר"ן ז"ל דהתם דבעינן תכ"ד בלא אמר בלבו ועי"ל דואני גרע מהריני לדעת הר"ן וזה נ"ל דעת הרמב"ם בפ"ג מה' נדרים דין ג' שכ' באומר ואני כמוך בעי' תכ"ד ובאו' הריני כזה לא בעי' תכ"ד כמ"ש בה' נזירות ועיין להמש"ל שם בפ"ג מה' נדרים ע"ש ועיין להמח"א ה' נדרים סי' ב' ובמה שכתבתי ביו"ד סי' ר"ד דין ג' ע"ש. ובשמעתין נמי דאוקי' בנזיר עובר לפניו צ"ל דאמר בלבו דהא בהריני לחודה איירי לפ"ד הר"ן ז"ל:
כתבו התוס' בד"ה הריני דאפי' למ"ד נקרא קדוש ה"מ כשקובע זמן וכו' אבל כשאמר הריני בתענית ולא קבע זמן הוי כנדרי רשעים דשמא יאחר נדרו יותר מדאי וכו' ע"ש נר' מדבריהם דאם נדר סתם ולא קבע זמן אינו מחוייב לקיימו תכף ביום ראשון הבא לפניו דא"א הרי מחוייב לקיימו תכף והוי כמי שקבע זמן וכ"נ יותר ממ"ש לישנא דיותר מדאי והמח"א בה' נדרים סי' ט"ו הוכיח דחייב לקיימו מיד עיין שם גם מהרלנ"ח בתשו' סי' קל"ז דרל"ז ע"ב כ' דחייב לקיים מיד דחיישי' שמא ימות והביא ראיה מדאמרי' לעיל דף ג' ע"ב לא אפטר מן העולם וכו' ע"ש ועיין להרא"ש ז"ל בפי' שם ועיין מה שכתבתי לעיל דף ז' ע"א בד"ה מי אמרי' וכו' ע"ש:
דף ט:
נדבה נמי וכו' פירש"י דשמא יגזוז וכו' אבל בל תאחר ליכא בנדבה דבריו תמוהים טובא וכבר עמדו ע"ד ה' פנים מאירות ח"א סי' צ"ט וה' ד"א בתשו' סי' ט' וסי' י"א וכבר כתבתי לעיל דף ז' ע"א מה שנ"ל בישוב דבריו עש"ב:
שמביאין חולין בעזרה כ' הרא"ש ז"ל בפי' לאו חולין בעזרה ממש דאין הנדר ניתר בחרטה אלא ע"י חכם ע"ש נר' מדבריו דבחרטה מיהא ניתר הנדר אף כי נדר לדבר מצוה דהא כשהיו תוהים היו נודרין ועיין להר"ן לקמן דכ"ב ולרלב"ח סי' ד' ובתשו' רבי' בצלאל סי' ט"ו וה' מח"א בה' צדקה סי' ה' כ' דהא דיש שאלה בהקדש ה"ד ע"י פתח אבל לא בחרטה והא דאמרי' בנדרים דנ"ח תרומה אי בעי מתשיל דמשמע אפי' בחרטה דאי ע"י פתח מי יימר דימצא פתח שאני התם דאינו מפקיע המצו' דחוזר ותורם ולכך סגי בחרט' אבל היכא דמפקיע המצוה אין ניתרין נדרי מצוה אלא ע"י פתח ע"ש ומדברי הרא"ש הללו נר' דסגי בחרטה אפי' נדרי מצוה וכ"נ גם מדברי הרא"ש ז"ל בתשו' סוף כלל י"ב בנדר לעלות לא"י דסגי בחרטה ע"ש ועיין במיוחסות סי' רנ"ד והביאו בב"י ריש סי' רכ"ח ע"ש ועיין להעה"ש סי' ר"ג ע"ש ולפ"ד המח"א בתרומה נר' פשוט דכשחוזר ותורם צריך לתרום כשיעור שתרם מעיקרא ולא סגי בחטה אחת אף דקי"ל כשמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי דאלא"ה הרי ס"ס מפקיע מאי דביני ביני מקדושתו ומוציאו לחולין ומפקיע קצת המצוה וכ"נ מל' הר"מ בפ"ד מהלכו' תרומות דין י"ז שכ' גבי תרומה נשאל לחכם ומתירין לו וכו' ותחזור חולין כמו שהיתה עד שיפריש פעם שניה אותה שהפו שהפריש תחילה וכו' ע"ש ומדהוסיף בלשונו אותה שהפריש תחילה נר' דר"ל דבעי' שיפריש תחילה כיון דבחרטה איירי ע"ש ובהכי י"ל מ"ש מהרש"א ז"ל בספ"ב דקידושין דנ"ח ע"ב בפירש"י ע"ש. אך ק' דבגמ' בפ' מרובה דע"ח ע"ב אמרי' אמר עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו פטר נפשיה בכבש אף שכבר הפריש שור וע"ש בתוס' וה"נ דכוותה וכ"מ בגמ' בפ"ג דעירובין ד"ל דפריך וליפרוש מניה וביה ומשני דלית ביה שיעורא ע"ש ועיין בספר בשמים ראש סי' קל"ט וי"ל דנגנב שאני אבל הניתר ע"י חרטה ושאלה צריך להפריש כשיעור קמא ועיין בחי' במס' שבת די"ז ע"ב:
דף י.
נדבה מאי א"ל וכו' הרשב"א ז"ל בחי' ריש חולין כ' אית דמפרשי דר"י דוקא במביא כבשתו לעורה וכ"נ מהתוס' וכו' ע"ש והוא תימה דגמ' ערוכה היא בשמעתין דפריך נדבה מאי א"ל ומשני ר"י לטעמיה ונר' במ"ש המאירי בשמעתין דר"י ודהלל לאו הילכתא נינהו וקושיית הגמ' י"ל דדוקא בנדר הוא דחיישי' דיעבור בב"ת אבל בנדב' לא חיישי' שיגזוז וימעול בידים ע"ש והוא אזיל בשי' רש"י לעיל דבנדבה ליכא ב"ת וא"כ י"ל דגם הרשב"א יסבור כן והגמ' ה"ה דהומ"ל הכי ולפום האי שינויא י"ל דר"מ מודה בכבשתו בעזרה דשרי אבל אית דמפרשי ס"ל דשינויא דגמ' עיקר ולפ"ז לר"מ אסור אפי' בכבשתו בעזרה וע"ש בדבריו דלהכי נחית לאפוקי פי' הרמב"ן ז"ל שמביא שם דר"מ בנדר ור"י בנדבה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ע"ש גם מבוא' שם בחי' הרשב"א ובתוס' שם דטעמא דר"מ דפליג אף בכבשתו ע"ש ועיין לה' כהונת עולם סימן ר"ג במ"ש ע"ד מרן בב"י ע"ש ולפ"ד ניחא קושי' התוס' בשמעתין שהקשו לשינויא קמא דלר"י שרי בנדר תק"ל אמאי קאמ' ר"י אדם מביא כבשתו ע"ש די"ל דתרוייהו שנוי חדא נינהו ור"י בנדבה הוא דקאמר ובמביא כבשתו וכו' ובלא"ה י"ל דלשינויא קמא פלוגתא דר"מ ור"י במביא כבשתו דלר"מ לא שרי במביא כבשתו אלא בלשון נדבה אבל בלשון נדר אסור דחיישי' שמא תמצא טריפה ור"י לא חייש להכי אבל אי לאו בעזרה גם ר"י חייש שמא יאחר ולא יביא ועובר בב"ת ועיין בדברי הראשונים ז"ל:
מתני' קונם וכו' ה"א כנויין לקרבן כת' הרא"ש ז"ל בפי' למתפיס בקרבן דבענינא דנדרים קאי וכו' נר' מדבריו דקושטא הוא דקונם וכו' כנויי למקדיש בהמה בקרבן אלא משום דבענינא דנדרים וכו' וכ"ה בעיא דאפשי' בירוש' וכ"כ הר"מ בפ"א מה"נ וע"ש במרן הכ"מ ובלח"מ ע"ש גם נר' מדברי הרא"ש ז"ל דקונם כנויי הוא ממ"ש דלא תני שבועות קודם הנזיר משום דאותם דאית להו תלת כנויי תני להו גבי הדדי וכ"נ מפי' בגמ' בסמוך וכ"נ מדברי הר"ן ז"ל בריש מכילתין ועיין להפרישה ופ"ו ע"ש כ' הר"ן ז"ל נדר במוהי היינו בשבוע' דמשה דלא כהרא"ש ז"ל וכ"מ בירוש' ופריך התם ליתני במוהי דשאול וה' קרבן העדה כ' דשאול התיר נדרו וכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו הו"ל כאלו לא נשבע כלל אבל משה לא התיר נדרו שלא נשבע ליתרו אלא שלא ילך בלא רשותו והלך ונטל רשות ממנו וקיים שבועתו ע"ש ואתמהה דבגמ' לקמן דס"ה ע"א אמרי' המודר מחבירו בפניו א"מ לו אלא בפניו ונ"ל ממשה ע"ש הרי מבואר דמשה התיר נדרו: