משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת כתובות · פרק שני
דף טז.
גמ' מאי שנא האי מיגו מהאי מיגו עיין להר"מ בפירוש המשנה שכתב דמיגו דמ"ע דלא מיפסלא לכהונה שאני דאינו מיגו לענין ק"ק אלא לענין פיסול ע"ש וק' מאי פריך מ"ש האי מיגו וכו' ותי' הגמ' דשור שחוט אינו סובל זה החילוק שכתב הר"מ וי"ל דעיקר קו' הגמרא הוא אזעירי דאמר מאי מדברת נסתרה דאע"ג דאיכא מיגו פליג ר"י ועלא פריך מ"ש האי מיגו וכו' אבל בהאי דמשארסתני נאנסתי י"ל כמ"ש ובהכי ניחא מה שיל"ד מאי פריך מ"ש האי מיגו וכו' נימ' דשאני האי דמשארסתני נאנסתי דהוי מיגו להוציא ועפ"ז ניחא דההיא דזעירי דמי למתני' ולאו מיגו להוציא:
דף טז:
גמ' וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא
מכאן ק"ל אמ"ש מהרימ"ט ז"ל חח"מ סימן ק"ך גבי עיסקא דלא טעינן ליתמי נאנסו משום דנאנסו יש קול אי העיסקא ההיא מזמן קדום טעינן נאנסו די"ל דהיה קול וע"י אריכות הזמן נשתכח הקול דא"כ הכא נמי נימא דהיה קול ונשתכח וצריך לדחוק דמתני' בזמן מועט מיירי ולכך לא נקט אלא עדים דמהני אפי' לזמן מועט מיהו לפ"ז לא מק' התוס' מידי מההיא דנאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן דנימא דשאני התם דמיירי לזמן מרובה ולכך סמכי' ארוב נשים בתולות נשאות ומ"מ האי מילתא דשמא נשתכח הקול אינו אלא ספיקא דשמא היה קול ונשתכח ולכך אצטריך לעדותן למה שראו בקוטנן ומדלא תי' התוס' כן מוכח דלא כמהרימ"ט ז"ל:
תוס' ד"ה וליחוש וכו' אלא אפי' למ"ד דל"מ טעין וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א מאי נ"מ בין מציא טעין למ"ד ל"מ טעין י"ל דנ"מ במקום שאין כותבין כתובה ואע"ג דמשמע בגמר' בפ"ק דמציעא די"ז ע"ב דמ"ד ל"מ טעין במקום שכותבין כתובה היינו למסקנא דכותבין שובר וכמ"ש התוס' שם אבל לפום סברא דהשתא דאין כותבין שובר דוקא במקום שאין כותבין כתובה:
בא"ד פרעתי מנה במיגו וכו' עכ"ל דבריה' ברורין ועמ"ש מהרש"א ועיין בתוס' בתרא דקל"ד ע"ב בד"ה ועמ"ש בחידושי שם:
דף יז.
גמ' ואי ברח מחמת ממון אבע"ל למחויי וכו' ק"ק ליתני' בדידי' ובברח מחמת ממון ובשעת חירום וקמ"ל דכה"ג לא הוי חזקה כמו דאשמועינן מתני' דיאודה וגליל ויש ליישב:
תוס' ד"ה וליתני וכו' דהוי בריא וברי' עכ"ל אבל במתני' בריא ושמא הוא דאינו יודע אם לקחה מאביו ודלא כמהרש"א ז"ל:
דף יח.
גמ' אי אליבא דראב"י הא אמר שבועה בעי וכו' הקשה מהרש"ל ז"ל הא ראב"י לא קאמר אלא בתובעו קטן וא"כ מ"ל אליבא דראב"י בלא תובעו כלל ואין לומר דהשתא לא אסיק אדעתיה וכו' דמ"מ קשיא במסקנא נתניה מודה ר"י ומיתוקמא אליבא דראב"י וי"ל דבמסקנא י"ל דר"י כרבנן ס"ל ואע"ג דפליג ר"י בשור שחוט י"ל דהך דרבנן דמשיב אבידה עדיפא וכן משמע מפירש"י דר"י אפשר דיסבור כרבנן ועוד דבמסקנ' לא קאמר מודה ר"י בכה"ג משום דלא מיתוקמא סיפא ואם יש עדים והגמ' בס"ד כיון דקשיא רישא גופה לא חש לאקשויי מסיפא ודברי מהרש"א בזה תמוהים דכל דבריו הם בכלל דברי מהרש"ל במה שכתב דהשתא לא אסיק אדעתיה ודחה מהרש"ל זה דהגמ' ידע גם בס"ד כל שקלא וטריא ואכתי קשיא מאי קאמ' אי כראב"י שבועה בעי הא מודה ראב"י בלא תבעו דמשיב אבידה הוי:
דף יח:
גמ' כל כמיניה כיון שהגיד וכו' הב"ח סימן ל"ח דין ה' כתב הא דא"ח ומגיד משום דאין אדם משים ע"ר שהעיד שקר הוא אבל היכא דאמרו העדנו והוזמנו בב"ד פ' לא משוו נפשייהו רשיעי דאפשר דעדותן אמת ועדות המזימין שקר ע"ש וסוגי' דשמעתין תיובתיה דבאנוסין מחמת נפשות פריך כיון שהגיד וכו' אע"ג דלא משוו נפשייהו רשיעי וק"ל בגמ' ריש מדות דפריך כיון שהגיד וכו' אהא דקאמר באומר עדות שקר העדנו אמאי לא פריך הא אין אדם מע"ר דאפי' היכא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דחוזר ומגיד מסקינן בשמעתין דבאנוסין מחמת ממון לא מהימני משום דאין אדם משים ע"ר ויש ליישב:
בד"ה ואין אדם וכו' או שרבעו אדם אחר וכו' עכ"ל הא דלא כתבו שרבעו באונס משום דאונס קלא אית ליה והא מדלית ליה קלא שמעינן דלאו באונס הוא וכה"ג כתבו התוס' לעיל ד"ט ע"א אבל אין לומר דאונס לא שכיח כמו אנוסין מחמת נפשות שהרי כתבו התוס' לעיל שם דמ"ע לא שכיח ולכך לא הוי ס"ס ומדקאמר ס' באונס וכו' מוכח דאונס שכיח דאל"ה לא הוי ס"ס כמו מ"ע ודברי מהרש"ל בכאן דחוקים שכתב כן לפום התי' דא"נ שכ' אח"ז גם אין משמעות דבריהם בתי' דא"נ שכתב אח"ז לחלק בין גוף אחד לשני גופים כמ"ש בסנהדרין:
ד"ה הרי וכו' דהא לקמן אמרי' תרי ותרי וכו' עכ"ל ר"ל דמדקרי להו תרי ותרי ע"כ דהיינו משום דאנן סהדי דלא חתמו אלא בדין וא"כ הוי מגו במקום עדים ועיין למהרש"א:
פירש"י ד"ה הפה שאסר וכו' אלא דאמרי קרובי' או עברי' וכו' עכ"ל משמ' דמשחק בקוביא הוי משוי נפשיה רשיעא ולפ"ז מ"ש רש"י במתני' קרובים או משחק בקוביא וכו' נקט קרובים למסקנא ומשחק בקוביא לס"ד הרמב"ח אסיפא קאי א"נ קרובים נמי א"ש לס"ד וטעמא משום דמלוה דייק כמ"ש בד"ה ל"ש:
דף יט.
תוס' ד"ה דאמ' וכו' ובפרהסי' בכולהו יהרג ואל יעבור עכ"ל הק' מהרש"א נוקי טעמא דר"מ דאמרי דבפהרסיא הוה ע"ש מה שתי' ולחד תי' שכתבו התוס' לעיל בד"ה אין אדם דה"ט דלא פלגי' דבוריה משום דמחמת נפשות לא שכיח ל"ק דאפי' כי אמרי בפהרסיא הוה פלגי' דבוריה דלא הוה בפהרסיא אבל להנך תי' אחריני שכ' שם צ"ל כתי' מהרש"א ואין לתרץ דאפילו בפהרסיא לא יהרגו משום הכי אנסם לחתום להנאת עצמו מתכוין וכה"ג אין חייב למסור עצמו כדאמר רבא גופיה בפ' בן סורר דמשני אהא דפריך והא אסתר בפהרסיא הוה להנאת עצמו מתכוין הא ליתא דאכתי נוקמ' כדאמרי אדם אחר אנסן לחתום דלאו הנאת עצמו הוא ועוד דא"כ לאביי דמשני התם אסתר קרקע עולם ולא ס"ל הא דלהנאת עצמו מתכוין מתוקם שפיר טעמו דר"מ כדאמרי בפהרסיא וא"צ לוקמה במודה בשטר שכתבו וא"כ מאי פריך בפ' מ"ש והביאו התוס' בדיבור שאח"ז ארבי יוחנן והא מיפלג פליגי נימא דר"י לא מוקי לה במודה לוי בשטר לשי' רש"י שכ' בדיבור שאח"ז אלא מוקי לה באמרו דבפהרסיא הוה וס"ל כאביי ודוחק לו' דפריך לרבא מדר' יוחנן:
ד"ה מודה וכו' דהא כי טעין נמי אמנה מסקי' וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל נימא מטעמ' אחרינא כדר"ג לקמן ע"ש ל"ק דר"ג לקמן הוא משום דלא אתי בע"פ ומרעי לשטרא ולכך אין העדים נאמנים לו' אמנה והכא מדפריך גבי עדים אי דאין כ"י יוצא ממ"א אמאי לא מהימני מוכח דלא ס"ל הך טעמא ורבא מוקי לה בדאמר לוה ולא מוקי לה בדאמרי עדים מוכח דלא ס"ל הך טעמא דר"ג מיהו י"ל דבעדים דוקא לא ס"ל הך טעמא אבל גבי לוה כי אמר אמנה ס"ל הך טעמא דכה"ג כתבו התוס' בד"ה לעולם ומ"מ יש ליישב ואין לומר דאמנה מטעמא דאין אדם מע"ר דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך דאסור להשהות שטר אמנה עד לבסוף ובדברי התוס' יל"ד אמאי לא דחו הך טעמא דשטרא בידיה מאי בעי דאם כן היכי מוקי לעיל טעמא דר"מ כדרב הונא והא גבי עדים לא שייך האי טעמא דשטרך בידי מאי בעי לפום מאי דדחו פירש"י בדיבור הקודם לזה וי"ל דהגמ' מדמה דכמו דגבי לוה אין צריך לקיימו מטעמא דשטרך בידי מאי בעי אע"ג דאית ליה מגו ה"נ גבי עדים אע"ג דאית ליה מגו ס"ל לר"מ דלא מהימני מטעמא דאנן סהדי שלא היו אנוסין או פסולים כקושית התוס' לעיל בד"ה הרי ורבנן ס"ל כתי' התוס' כיון דהצריכו קיום וכו':
גמ' דקאמר מלוה תבא עליו ברכה וכו' מקשים נוקמה כגון שנתן כל נכסיו כשהיה ש"מ ושייר הך שטרא ועמד ורצה לחזור ממתנתו וכי קאמר דהך שטרא אמנה חוזר דלא שייר כלום והוי חב לאחרי' ולכך לא מהימן ואמאי לא מוקי לה אלא כר"ג הא אפי' לרבנן מיתוקמ' כה"ג וי"ל דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דלא מהימן כיון דחב לאחרים ולכך מוקי לה כר"נ ולאפוקי מדרבנן ויש מי שתי' דהכא אליבא דרב קיימי' ורב ס"ל בפ' מי שמת מתנת ש"מ שכתוב בה קנין ארכבה אתרי רכשי ואם עמד אינו חוזר אפי' לא שייר וא"כ הכא אי בקנין אפי' לא שייר אינו חוזר ואי בלא קנין אפי' שייר חוזר דמתנת ש"מ דקי"ל דאם שייר א"ח דוקא בקנין וליתא דרב דאמר ארכבה אתרי רכשי דוקא בכותב קנין בשטר כמו שהוכיחו התוס' לקמן דנ"ה ע"ב ד"ה מתנת ממתני' דקתני ש"מ שכ' כל נכסיו שייר מתנתו מתנה לא שייר אין מתנתו מתנה וא"כ נוקמה הכא בקנין ולא נכתב קנין בשטר ולפי' רשב"ם שכ' שם דרב מיירי אפילו בלא נכתב הקנין בשטר מוקי מתני' בקנין חזקה ע"ש וא"כ מ"ל הכא כגוונא דאיירי מתני':
תוס' ד"ה אי ס"ל וכו' דהומ"ל דהלכה כרשב"ג וכו' עכ"ל אע"ג דאמרי' בבתרא דק"ע גם בההיא דרשב"ג איפוך מ"מ ה"נ גופיה קאמר התם רשב"ג ס"ל אין צריך לקיימו וע"כ דס"ל כהנך אוקמתי דלא אמרי' איפוך או דס"ל איפוך קמייתא וכיון דס"ל איהו הכי פריך לסברתיה וכמ"ש בדיבור שאח"ז:
ד"ה כגון וכו' וא"ת להמניה במגו וכו' עכ"ל דאין לומר משום דלא מצי למשוי העדים רשיעי דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דאמנה עולה שהרי פריך אי דאין כ"י יוצא ממ"א אמאי לא מהימנין:
בא"ד ימחול לעצמו וכו' עכ"ל עיין להתוס' שם שתי' דאי מחיל מחייב מדינא דגרמי ועיין להש"ך סי' שפ"ו סקי"ב:
דף יט:
ד"ה ואם וכו' מגו דאי בעי פסלי קמאי בגזלנותא עכ"ל בגליון תי' כיון דמאי דמצו למפסלי בגזלנותא חידוש הוא לא אמרי' מגו עד דאמרי בפי' וצ"ל דמפרשי כפיר"ת בסנהדרין דכ"ז ע"א ד"ה דפסלינהו דלפירש"י שם בגזלנותא לאו חידוש הוא:
דף כ.
גמ' אלא אמר ר"ן אוקי תרי בהדי תרי וכו' הרשב"א בתשו' ח"ד סימן קס"ו הוכיח מכאן דעדים דיצא עליהם קלא דלא פסיק לא מיפסלי ולא מגבי' ממונא על פי עדותן ולא אמרי' אוקי גברא אחזקתיה דבחזקת כשרות קאי ע"ש והוא תימה דהכא לא מורעי להו אחזקתייהו כמ"ש התוס' לעיל וכל היכא דאיכא חזקה מוקמי' להו אחזקתייהו כמו שהוכיחו התוס' מהך דשבועות דקי"ל כר"ה בב' כתי עדים המכחישו' זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה ור"נ גופיה ס"ל כר"ה שוב ראיתי להרי"ף לקמן בשמעתא דקרא ערער על א' מהם שכ' כדברי הרשב"א והר"ן שם הק' מהך דשבועות ותי' ע"ש ועיין למהרש"א שם בתוס' בד"ה תרי ותרי שהביא דברי הרי"ף וכתב ויש ליישב ולא ידענא מאי ק"ל שהרי התוס' בשמעתין יישבו סוגי' דשמעתין לדעת' והר"ן יישב ההיא דשבועות לדעת הרי"ף ועיין למהרימ"ט חא"ה סי' מ' ע"ש:
תוס' ד"ה ואוקי וכו' איכא למימר דאודויי אודי ליה וכו' עכ"ל ובא באמצע החדש דיחלוקו עיין להתוס' בבתרא דק"ה ע"א:
ד"ה ור"י וכו' וא"ת ה"נ אמאי לא אסרינן לכתוב שמא ישכח וכו' עכ"ל נ"ל לזה דהתם לא רצו לתקן זמן שמא יבא לידי מכשול ע"י תקנתם אבל לאסור לכתוב על השטר לא חשו לאסור ולגזור אבל לתקן זמן לא דבכ"מ שב ואל תעשה עדיף:
רש"י ד"ה שאין וכו' דאם איתא דהלכ' אשה יחידה לקבור לא שבקה וכו' עכ"ל ובישנות איכא למיחש דלא היה תל קרוב אבל גבי עיר בדברי ר"מ לא ניחא ליה לפרש שמא לא היתה העיר רחוקה דעיר ודאי קלא אית לה ואע"ג דלס"ד הגמ' לקמן צ"ל כן גבי עיר מ"מ למסקנא לא ניחא ליה לדחוקי הכי ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל:
דף כא.
גמ' ובהא אפי' מחביריו הא דלא קאמר דילמא איכא מאן דס"ל הלכה כר' מחביריו אפי' בעלמא משום דליכא למיחש לב"ד טועין כ"כ וסברי דקושטא הכי הוא אע"ג דלעיל קאמר מהו דתימא הלכה כר' אפי' מחביריו והיינו אפי' בעלמא כדפירש"י:
תוס' ד"ה על וכו' מדאמרינן מרינן בסמוך וכו' עכ"ל הא דלא מוכחי מדפריך בסמוך דשמואל אדשמואל ואי איתא לאוקמא לההוא שטרא דנפיק מב"ד דמר שמואל בשהעידו בפי' על כ"י משום דא"כ הי"ל לפרש בשטר שהעידו על כ"י כי היכי דלא למטעי דהלכה כר' ומשני בשטרא דיתמי וכיון דידעי כ"ע דשטר' דיתמי לא אתי למטעי:
דף כא:
פירש"י ד"ה ליתבו בדוכתייהו אחר שהעידו בפנינו עכ"ל והיינו משום שרואהו בלילה וצריך עדות והר"ן כתב דיביאו אחד אחר ויעיד כל אחד בפני ג' בזה אחר זה משום דבעינן בפני ג' ולעיל מזה הק' במאי דאמרי עד שלא חתמו מעידין לפניו וחותם והא בעינן שיעידו בפני ג' ותי' דקיום שטרות דרבנן ולא בעי שיעידו בפני ג' ע"ש וק"ק לס"ד הגמ' דלא ס"ד הא דקיום שאני תקשה ליה בהא דעד שלא סתמו וכקו' הר"ן וי"ל דמעידין לפניו ל"ד אלא שיביאו אדם אחר או דלגבי עד נעשה דיין הוא דלא ס"ד דבקיום שטרות דוקא עד נעשה דיין:
דף כב.
תרי ותרי נינהו וכו' הוה מצי לאוקמה בשובר דע"י תרי ותרי כשר השובר דמוקמינן ממונא בחזקת מאריה או בשהדיינים יזימום כפירש"י:
תוס' ד"ה הפה שאסר וכו' עיין במהרש"א ועיין להה"מ בר"פ י"ב מה' אישות:
דף כב:
ד"ה כגון וכו' והא דתנן בפ"ב דיבמות הרגנוהו וכו' עכ"ל אע"ג דהתם מסקי' נשאת לא תצא מ"מ דאפלוגתא דאמוראי היא התם ומק' למ"ד אם כונס מוצא תקשה ליה ברייתא דהכא דאע"ג דהתם הוכיח כבר ממתני' דשכחה ונשתחררה דאם כונס אינו מוציא מ"מ מדלא פריך התם למ"ד מוציא מהך מתני' ע"כ משום די"ל דאין כל הרננות שוין ועוד דהכא דמי לנטען על אשת איש לפמ"ש התוס' שם בד"ה אמר ע"ש:
דף כג.
גמ' פשיטא לא ראינו אינה ראיה לא צריכא דדיירי בחצר וכו' הא דלא משני דמיירי ביושבים במעמד אחד דאז לא ראינו ראיה כמ"ש הפו' משום דא"כ בסיפא אמאי לא תצא והא דלא מוקי בלא איפוך ורישא לא תצא משום דקלא אית ליה וקושטא הוא בסברא דמהו דתימא משום דאפי' נימא דקלא אית ליה והו"ל כמו שאמרו לא ראיתם מ"מ תרי ותרי נינהו ואי מיירי בנשאת לאחד מעידיה ולכך לא תצא א"כ בסיפא אמאי תצא ועיין בהר"ן:
תוס' ד"ה מאי וכו' וסיפא בחזקת ח"א וכו' עכ"ל אין ר"ל דהו"ל ודאי א"א שהרי כתבו התוס' לעיל בד"ה הכא דחזקה דאשה דייק' מרעא לחזקת א"א אלא ר"ל דמשום די"ל דגם בסיפא איכא חזקה להתיר והיא חזקה דאשה דייקא ומינסבא לזה כתבו בסיפ' איכא חזקת א"א כנגדה ולשין מהרש"א שכ' בד"ה הבא עליה בחנק אינו מדוקדק:
בא"ד והו"ל למימר תצא מדרבנן וכו' עכ"ל וליכא למי' בנשאת לאחד מעידיה דא"כ בסיפא אמאי תצא וכר' מנחם לא מיתוקמא דא"כ ברישא אמאי לא תצא דס"ל דלר"מ גם ברישא דמדרבנן היא תצא אם באו עדי' ואח"כ נשאת אבל י"מ ס"ל דלר"מ מוד' דבדרבנן לא תצא ולכך הוצרכו לו' מדלא מיפליגא וכו' ע"כ כרבנן ואמאי בסיפא לא תצא דליכא לאוקמה בנשאת לאחד מעידיה דא"כ ברישא אמאי לא תצא הא מדרבנן מיהא תצא ול"ק משה"ק מהרש"א ז"ל וניחא נמי בין לתי' קמא בין להי"מ מאי דנקט הגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא דלעולם לא קשיא אלא מרישא לסיפא:
גמ' מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא וכו' ק"ק נימא דוקא ארישא משום דנאמנת לומר גרשתני דס"ל כרב המנונ' כדלקמן ואפי' דגם בשבויה תניא לקמן ד"ז מ"מ לשון כ"ש דקאמר ק' להולמו והפר"ח בליקוטיו הק' אמאי תנן ואם משנשאת אחר סיפא לא הול"ל אלא ברישא וכתב דעם מ"ש התוס' בד"ה מאן יתישב ע"ש נר' דכוונתו דקו' זו וקו' התוס' קו' מתרצת חבירתה דלכך תני לה בסיפא לאשמעינן דגם בסיפא בעי באו עדים אחר שנשאת מיהו קשה לפ"ז מאי פריך לקמן דכ"ד ע"א אלא למאן דתני ארישא מאי איכא למימר ומאי קו' הא אפי' מאן דמתני' ארישא קאי נמי אסיפא לאשמעי' דבעי נמי באו עדים אחר שנשאת ועיין במהרש"א כאן:
דף כג:
גמ' וא"ל ע"א את וחברתך טהורה וכו' הא דמשתריא ע"פ העד וחשבי' ליה כשנים אפי' שבא לבסוף בשבויה היקלו אבל בעידי מיתה בבאו בב"א לא חשבי' ליה כב' כמ"ש התוס' לעיל וכ"כ הר"ן ז"ל ועפ"ז י"מ מה שהק' התוס' הא תו וכו':
תוס' ד"ה שתי וכו' ואשמעי' דאפ"ה לא מיהמני עכ"ל והיינו ממשנה יתירא ומאי דפריך לקמן ב' נשים שנשבו למ"ל היינו נ"ל ליתני משנה יתירא באשה אחת ולמ"ל למתני ב' נשים:
ד"ה אין וכו' דאי בדליכא עדים היינו מציעתא וכו' עכ"ל ק"ק נימא דברישא היא שותקת ומשתריא ע"פ חברתה ובסיפא אשמעינן דמשתריא ע"פ עצמה ויש ליישב:
גמ' אבל עדים דליכא דררא דממונא וכו' לעיל בפלוגת' דר"מ ורבנן לא ניחא ליה למימר טעמא דר"מ משום דבדליכא דררא דממונא לא אמרינן הפה שאסר דלא מסתבר ליה שיהיה כן לקושטא דמילתא ובקל עביד צריכותא:
דף כד.
תוס' ד"ה נשביתי וכו' דמסיפ' דמתני' שמעינן לה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל דהוצרכו לסיפא דכהנות לפמ"ש לעיל בד"ה שתי וכו' ומיהו יש לקיים הגירסא וכו' דהוצרכו הנך דשבויה ודב' נשים לאשמעי' ממשנה יתירא דאפי' לא ידעי בעדים דהך מילתא לא אשמעי' אלא ממשנה יתירא דאי מלישנא דמתניתין הא מתני' דשבויה ודב' נשים בחדא לישנא תנן להו:
ד"ה אבל וכו' דרבנן פליגי עליה התם וכו' עכ"ל בקו' מעיקרא שהק' מההיא דזיל גלי הו"מ לתרץ ההיא כרבנן והכא כר"מ אלא דסמכו עצמם ההיא דנאמן אתה לפסול עצמך וכו' דר"י גופיה קאמר לה והתוס' בהחולץ שתי' כן קשיא מההיא דנאמן אתה לפסול וכו':
גמ' והא איפכא שמעינן להו וכו' מקשי' לפמ"ש רשב"ם בבתרא דל"א דר"א מס' מילתיה דר"י מאי פריך דר"י אדר"י נימא דהכא שאני דיש עוררין וי"ל דתנא דברייתא דלא מייתי מילתיה דר"א משמע דפליג בהא אר"א ובההיא דחמרין לא אשכחן בה פלוגתא ולכך לא פריך והא איפכא שמעי' להו אלא אחר דמייתי הברייתא ולא פריך אמתני' ועוד נראה דכוונת רשב"ם דר"א הק' אימתי אמרינן בעלמא אינו נאמן במקום עוררין אבל באין עוררין נאמן וממילא ר"י דקאמר הכא אינו נאמן ע"כ משום גומלין:
דף כה.
ברש"י ד"ה או בחזקת והכא כהן אחר הוה וכו' עכ"ל נר' דס"ל דיכול ישראל גדול לעלות ראשון אפי' יש כהן וליכא זילותא דכהן כ"כ כיון דליכא עליית כהן כלל אבל לעלות אחריו לוי מפרסמא מילתא ואיכא זילותא דלוי לעלות אחריו:
תוס' ד"ה נאמן וכו' וכן מתני' דלקמן דנאמנים להעיד בגודלן וכו' היינו בתרומו' פירו' וכו' עכ"ל דאי בתרומת דגן תירוש ויצהר כיון דמעלין מהם לתרומה דאורייתא כמו שהוכיחו בקו' אמאי נקט שם בגמ' בתרומה דרבנן וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:
בא"ד משום דריע חזקייהו עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל כאן ולעיל בע"א בגמ':
בד"ה נאמן להאכילו וכו' א"נ הכא באשתו עמו וכו' עכ"ל ואע"ג דקאמר התם באשתו עמו אין צריך להביא ראיה היינו דאין צריך עדים אבל מ"מ צריך עדות האב ולכך קאמר הכא העלהו ר' לכהונה על פיו ור"ח פליג דאינו מועיל קרוב אלא ע"א כשר ודוקא ב' עדים הוא דא"צ:
גמ' ור"ח מ"ש בן וכו' י"מ מאי פריך נימא דר"ח ס"ל מעלין מתרומה דעון מיתה ליוחסין ולכך לא מכשיר ליה ע"פ אביו לתרומה אבל ממעשר דאפי' למ"ד אסור לזרים אינו אלא לאו אין מעלין ליוחסין ולכך העלהו ע"פ אחיו ללויה וכדקאמר הגמרא בבעיא דמהו לעלות מנ"כ ליוחסין ואין לו' דא"כ תיפשוט דאין מעלין מנ"כ ליוחסין וי"ל דנ"כ דמפרסמא מילתא לא חציף ומעלין כדמחלק הגמ' לעיל וי"ל דדוקא גבי נ"כ דלית ביה אלא עשה הוא דמחלק הגמרא בין מיתה לעשה אבל מעשר דבלאו אמרינן בגמרא רפ"ב דיבמות מה לי לאו מה לי מיתה ע"ש אבל לאו הבא מכלל עשה לא חמיר כמו לאו ועיין להתוס' לעיל דכ"ד ע"א בד"ה שלי שהק' לפירש"י דחדש עומר מאי משני בדמאי הקילו אכתי ק' מחדש והיינו משום דמה לי לאו מ"ל מיתה אבל קשה דא"כ מאי מק' שם לרשב"ם הא שביעית עשה הוא וי"ל במ"ש הרב דברי אמת בקו':
דף כו.
גמ' אמר"ח הב"ע במוחזק לן וכו' כתב הריטב"א דגם לאוקמתא הלזו כראב"ע מיתוקמ' דלרע"ק לית ליה קנס' כלל ולעולם לאו דכהן הוא ע"ש ועיין להגמ' ביבמות דפ"ו דמייתי לברייתא דראב"ע בזה הלשון ראב"ע אומר לכהן ופריך לכהן ולא ללוי אימא אף לכהן ולדברי הריטב"א אין להק' אמאי מגיה הברייתא הו"ל לאוקמי' ברייתא אחר קנסא דלרע"ק ללוי לחוד דל"ל קנסא ולראב"ע לכהן לחוד די"ל דהתם פריך אליבא דמ"ד קנסא לעניים דללוי עני חולק והיכי קתני לחוד מיהו שמעתין לא אזלא למ"ד קנסא לעניים דהא משני לאחר דקנסינהו חזקה לכהונה ולמ"ד קנסא לעניים ליכא חזקה לכהונה וא"כ לדברי הריטב"א כי פריך אימור דאמר ראב"ע אפ' לכהן ומשני אין לבתר דקנסינהו משמע דאכתי ראב"ע אפ' לכהן קאמר והשתא כיון דהברייתא לא קתני אפ' והגמ' הוא דהגיה הברייתא אמאי הגיה הבריי' לאוקמ' לאחר קנסא וצ"ל דר"נ קאמר לבתר קנסא ולא הגיה הברייתא כדאמרת אימור דאמר ר"א וכו':
תוס' ד"ה אין וכו' ולרע"ק לא הפקיע עזרא את הלוים מכל וכל וכו' עכ"ל הוכחה אחר' היא לדחות אין לפ' עניי לויים קאמר דלוים אפילו עשירים כדקתני בכל הנהו בתורת לויה וכל לוים במשמע וא"כ ע"כ למ"ד קנסא לעניים היינו עניי כהני' וישראל ואין צריך למ"ש מהרש"א ז"ל:
ד"ה והאמר וכו' שהרי העד גרוע מן הקול אי לאו
משום דחזקה וכו' עכ"ל ק"ק נימא דע"א כי מסייע ליה חזקה עדיפ' מן הקול ואכתי בההיא דגיטין קשיא נימא דש"ה דאיכא ע"א דמסייע ליה חזקה ובכה"ג הוא דבעי ערער תרי וי"ל בההיא דגיטין איכא נמי חזקה דמה"ט לא פריך התם כדפריך בקידושין וא"כ לא עדיפא ההיא דר' יוחנן אלא משום ע"א לחוד והרי איכא קול כנגדו דעדיף מניה:
דף כו:
גמ' א"ה אפי' תרי ותרי וכו' ק"ק דלא הול"ל אלא אפילו תרי לחוד ואמאי הזכירו בקושייתם תרי קמאי ולפמ"ש התוס' בד"ה ואסיקניה דאפי' בפעם אחת איכא זילותא דב"ד א"ש דפריך דאין צריך להקול והעד הא' אלא דאתו תרי ואמרי ן' גרושה ואחתיניה ואתו תרי ואמרו דכהן הוא ופליגי בזילותא דב"ד ואמאי נקט ר"א אין מעלין ע"פ ע"א הא בכה"ג אפי' ע"פ תרי לא מסקי ליה דחיישי' לזילותא דב"ד ולזה כוונו התוס' בסד"ה אנן שכ' ועוד דר"א משמע וכו' דלא כמהרש"א ז"ל שם:
תוס' ד"ה אנן וכו' ועוד כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכו' עכ"ל ק"ק דהא בכה"ג דליכא חזקה לא דאיסור ולא דהיתר ספיקא דאורייתא הוא דלא הוי ספיקא דרבנן אלא כי איכא חזקת כשרות והתם ביבמות אפילו נאמר דלא חשיבא חזקה דאיסור מ"מ ודאי דליכא חזקת היתר:
בא"ד וב' אומרים נתגרשה אע"פ שהם העידו תחילה וכו' עכ"ל כ' מהרש"א היינו סברת המק' דלעיל אבל הגמ' ביבמות ס"ל דהורע חזקת איסו' ע"ש וליתא דמסברת המ' לא מוכח מידי דלעולם הורע חזקת איסור כיון שעדים שאמרו נתגרשה באו תחילה אלא דמ"מ הוי תרי ותרי וספיקא הוא ולכך תצא וההיא דיבמות בנשאת לאחד מעידיה דודאי אפי' נאמר דהורע חזקת איסור ליכא נמי חזקת היתר וכוונת התוס' היא דמדקאמר לעיל מ"ש רישא ומ"ש סיפא משמע דשניהם שוין ואף על גב דבנתקדשה באו עידי האיסור תחילה ובנתגרשה באו עידי ההיתר תחילה מ"מ היתה בחזקת איסור ושניהם שוין:
בא"ד וכן ההיא דהאשה רבה ודינאי וכו' עכ"ל י"מ מאי פריך התם גבי ינאי תרי ותרי נינהו נוקמה שאמרו שהיו אומרים אמו נשבית לא היה אלא קול בעלמא ואח"כ ויבוקש הדבר וימצא שהיו תרי ותרי כה"ג שבאה עידי ההיתר תחילה ואח"כ אתו עדים שאמרו נשבית וי"ל דע"י קול בעלמא לא היה אומר אלא הנח בתר כהונה וכה"ג כתבו הראשונים במאי דהוכיח אביי מינה לאשתו אנתו בע"א ע"ש:
דף כז.
גמ' בעי ר"א אמרה לא נחבתי וכו' וממתני' דקתני אמרה ונשבתי וטהורה אני נאמנת ליכא למיפשט מינה די"ל דהפה שאסר הוא הפה שהתיר שאני דעדיפ' ממגו כמ"ש הת"י לעיל א"נ דשאני מתני' דאי בעי שתקא אבל הכא צריכה היא לטעון נחבתי וכה"ג חילקו התוס' לעיל אך מדברי רשב"ם בפ' חזקת דל"ב ע"ב גבי אין שטרא זייפא וכו' נר' דגבי מגו במקום עדים אפי' מגו דאי בעי שתיק לא אמרי' ועיין להפ"ח בנימוקיו למכילתין:
תוס' ד"ה ואם וכו' דהכי אמרי' בשבועות וכו' עכ"ל כ' מהרש"ל ז"ל דנחתי להוכיח דאכי' נשאל והותר כי איכא טומאה ודאית אסור והוכחתם מדפריך שם בכריתות אמר"ש ואפי' בקמייתא ומדלא משני בנשאל והותר מוכח דבכה"ג נמי חייב ע"ש ואין להקשות נימא דלא משני הכי משום דא"כ מאי טעמא דרבנן דס"ל להגמ' דבכה"ג דנשאל לא מחייבי רבנן די"ל דמ"מ הו"ל להגמ' לצדד הכי ולא למיפרך בפשי' אכ"ש לחוד ועוד דמדקאמרי רבנן הלך בא' ולא נכנס פטור דמיירי בפטורה ולא תני עדיפא מינה דאפי' נכנס נמי בב' כיון דנשאל בא' פטור מוכח דבכה"ג מחייבי רבנן אלא משום דאיכא למימר ר"ש פליג בהא נחתי התוס' להוכיח מהמק' דבכה"ג לכ"ע חייב:
דף כז:
גמ' במסיחה לפי תומה הק' מהרש"א ז"ל במתני' נמי לישני במסיחה לפי תומה וי"ל דא"כ הו"ל לאשמועי' מתני' אפי' גוי כיון דמסיחה לפי תומה אבל בברייתא י"ל דהכל נאמנים דקתני אפי' גוי במשמע:
דף כח.
גמ' התם דאגיר מיגר וכו' יל"ד מ"ש דבשניהם שכרו היא נדחית מפניו פשיטא ליה ובחצר של שניהם מבע"ל ועיין מה שנדחק בזה הרב במקו' ז"ל ונ"ל דהנה בשכר הבית הבעל לחודיה וכן משמע הלשון דאגיר מיגר וכתב מהרשד"ם ס"י דאשה חייבת בשכירות הבית אפילו שלא שכר הבית אלא הבעל לחודיה ע"ש וסד"א כיון דאשה חייבת גם בשכירות חשיב כמו ששכרו שניהם קמ"ל דהיא נדחית מפניו כיון שהוא העיקר בשכירות אבל בחצר של ב' שיד שניהם שוה מבע"ל אי היא נדחית מפניו או לא:
פירש"י ד"ה ואם היה כהן אפי' לא נשאת עכ"ל משמע דגם בנשאת אסורה במבוי באשת כהן דבאיסורי כהונה החמירו דלא כהתוספות ומפירושו בדיבור שאח"ז משמע דס"ל דמבוי גדול משכונה ועיין להג"פ סי' קי"ט:
תוס' ד"ה קיום וכו' כגון שלוה מודה שכתבו וכו' עכ"ל מק' משמא דה' ס' הכתוב' אמ"ש הש"ך סי' ע"ה ס"ק מ"ב כשיש ע"א על הקיום סגי דמתוך שאי' ל"מ לפ"ז כיון דהכא בגדול עמו מיירי כדאמר ר"ה אמאי צריך לעדות הקטן כלל כיון דאיכא ע"א על הקיום ומתוך שאיל"מ תו לא מהימן לומר פרוע במגו דמזוייף עכ"ד ונר' דלא קשה שהרי כתבו התוס' בדיבור הקודם דלא אמר רב הונא דצריך שיהיה גדול עמו אלא במילתא דבעי ב' עדים אבל בדבר דסגי בעד אחד בעי גדול עמו וא"כ לפי תי' זה של התוספות דהכא במודה בשטר שכתבו כיון דכה"ג סגי בע"א ע"כ דרב הונא לא קאי אקיום דלא בעי גדול עמו בקיום וכל זה לפום האי תי' אבל למסקנת התוס' אחר שהביאו ההיא דריש גיטין ממילא נדחה גם תי' זה דמהתם מוכח אפי' דאתי בעל ומערער מזוייפ' הקיום לא הוי אלא מדרבנן ודברי רב הונא אקיום נמי קאי וכן משמע מדברי התוס' בכ"מ דאפי' בטוען מזוייפ' קיום שטרות מדרבנן: