אור ברסלב
משמרות כהונה חלק א מסכת כתובות

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת כתובות

מסכת יבמות

פרק ראשון

דף ב.

גמ' שקדו חכמים וכו' ומ"מ איצט' לטעמ' דטענת בתולי' לאפוקן ליל ד' דמשום שקדו ליכא ועיין במ"ש מהרמ"ש ז"ל בתוס' בד"ה ליום וכו' ע"ש:

תוס' ד"ה שאם וכו' תימה דהכא משמני וכו' עכ"ל בש"מ תי' בשם הרא"ש ז"ל דהתם בזנות נשואה הוא דלא שכיח אבל בזנות דארוסה שכיח ע"ש וי"מ דא"כ מאי פריך הגמ' שם בגיטין ד' כ"ו ע"ב למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי ומאי קושיא דאפילו למ"ד משום פירי מודה דבארוס' דלא שכיח דטע' משום בת אחותו וי"ל דא"כ כיון דדין זה דצריך להניח מקום הזמן בין בנשואה ובין בארוסה לא הו"ל לומר אלא טעמא דפירי דלא שייך אלא בנשואה הו"ל ג"כ טעמא דבת אחותו דשייך נמי בארוסה אלא ע"כ דבלאו טעמא דבת אחותו תיקנו ומאי טעמא ומשני דאיכא טעמא אחרינא בארוסה לכ"ע ולא נחלקו ר"י ור"ל אלא בנשואה אבל אי טעמא דבת אחותו די"ל להזכירו כיון דבר פלוגתיה הזכירו:

דף ב:

פירש"י בד"ה מת הוא דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה וכו' עכ"ל ולא ניחא לפ' משום דאונס גדול הוא משום דלא מסתבר לחלק בין דאונסין לקושטא דמילתא אע"ג דכ' אח"כ חלה וכ"ש מת:

בד"ה דילמא וכו' לכתוב אם לא באתי לר"ח פ' וכו' עכ"ל אינו מדוקדק דהתנאי אינו נכתב בגט כמבואר בגמ' ובפוסקים:

תוס' ד"ה מציא וכו' דלא מיפקדא אפריה וכו' עכ"ל מוכרח דס"ל דלא מיפקדא אפי' אשבת דלא תהו בראה וכו' ועיין במג"א סי' קנ"ג:

בד"ה דילמא וכו' דאיכא לאוקמה בין כתוב זמן וכו' עכ"ל כתב מהרש"א ס"ל דרבותינו דס"ל זמנו של ש"מ משום דהול"ל שבוע או שנה ע"ש ובלאו הכי י"ל דהתנאי דאם באתי הול"ל בגט זמן דר"ח פ' זמן התנאי כפרש"י מיהו בתנאי אם מתו דגם בו ס"ל לרבותינו זמנו של ש"מ כמבואר בגמרא בפ' מ"ש וגם בדברי התוס' כאן עכ"ל בתי' מהרש"א ז"ל:

דף ג.

בד"ה א"ד וכו' וק' לר"י דמסיק בפ' מ"ש עכ"ל עמ"ש מהרמ"ש ועיין במהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה דילמא מת דוקא וכו' עיי"ש:

ד"ה וסברא וכו' או אפילו כשקדם וכו' עכ"ל לפ"ז אפילו כשהתנאי הוא לאשה אין אונס דאיכא משום פרוצות דאפילו שהיא יודעת שהיא אינה אנוסה קאמר שהיא אנוסה דלא כמהרנ"ח סימן ק"ך שכתב דכשהתנאי הוא לאשה ליכא לא משום פרוצות ולא משום צנועות ע"ש:

פירש"י ד"ה דטריח ליה וכו' כונסה בא' בשבת וכו' עכ"ל ק"ק דבאחד בשבת אפי' אחר תקנת עזרא כונסה היכא דטריח ליה וצ"ל דעיקר דבריו אכונסה בב' בשבת ושיעור דבריו דכונסה באיזה יום שירצה באחד או בב' בשבת:

דף ג:

ד"ה ובשני וכו' ואין צריך לעקור בשבילה וכו' משמע דמשום דסגי להו בשלישי לא הוצרכו לעקור ב' ימים אבל אי איכא סכנה גם בשלישי היו עוקרין ב' ימים ולפ"ז ניחא מה שהק' התוס' בד"ה איספרווא מיהו התו' בד"ה ובשני כתבו בשמו דאפי' איכ' בג' לא יכנוס בשני:

דף ד.

ד"ה בועל דאי משום נדות כיון דבעיל וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א ז"ל מאי מק' התוס' לקמן לשמואל נימא דמפ"ל משום נדות ול"ל דרב יוסף משמיה דרבא ע"ש ל"ק דא"כ קשה לרבא משמואל דכה"ג פריך לעיל גבי אונס בגיטין לל"ב משמואל ארבא כתב הרא"ש לדחות דעת הר"מ מדלא קאמר ר"י מילתיה ארישא דברייתא כיון דברייתא ע"כ כמשנה א' מדתני פרשה נדה וכו' ע"ש וצריך פי' לדבריו מאי ראיה מדתני פרשה נדה ועוד מאי צריך לכל זה בפשיטות הי"ל לדחות ראית הר"מ דלא יתכן שיאמר אבל למשנה אחרונה שרי כיון דהברייתא היא כמשנה א' לפ"ד הר"מ וי"ל דמ"מ הי"ל לר"י למימר דהברייתא כמשנה אחרונה ודוקא באלמנה אבמ"ע מיירי ולהכי הוצרך להוכיח דע"כ הברייתא כמשנה א' מדתני פרשה נדה ולא תני דם בתולים בגוונא דלא בעל כגון מוכת עץ בשעת החופה:

דף ה.

תוס' ד"ה א"נ וכו' הא בבריית' קתני בהדיא משום ברכה עכ"ל י"ל בזה דעיקר התקנה משום שקדו אלא מאי דלא פלוג רבנן ואפי' באדם בטל איירי נבעלת כו' משום והאי טעמא דברכה אהני לטעמ' דלא פלוג אבל עיקר התקנה לא תקון משום ברכה לחודה כמ"ש התוס' בסמוך והיינו דקאמר בתר הכי מאי איכא בין ברכה לשקדו ר"ל מה הוסיפי לן בטעמא דברכה דנקטיה בברייתא ומה שלא הוזכר בברייתא טעמא דשקדו אין לחוש דכמו כן גבי בתולה לא הוזכר בבריי' טעמא דטענת בתולים ושקדו:

דף ה:

ד"ה מהו וכו' א"נ ידע להו ובעי היכי הילכת' וכו' עכ"ל ולל"ק דמיפקד פקיד והבעיות לענין הפתח האי דקתני לעיל מפני שעושה חבורה היינו חבורת הפתח וכ"כ בש"מ ומהרש"א הק' נימא דקאמר את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן תיפשוט מברייתא דלעיל מתקן הוא דקתני מפני שעושה חבורה ע"ש וי"ל דאפילו הוא מקלקל איסורו מדרבנן מיהא איכא דפטור אבל אסור והבעיא הי אי מקלקל הוא ומדרבנן הוא דאסור או מתקן ואיכ' איסורא דאורייתא כמו מפיס מורסא דאם לעשות לה פתח חייב והתוס' בסמוך ד"ה את"ל דמשמע להו דא' מקלקל שרי סמכו עצמן אהא דלקמן דרב שרי ואמ' בגמ' דללישנא דמיפקד פקיד מקלקל הוא שרי אבל בבעי' לחודה י"ל כדכתי' דהבעיא היא אי אסור מדרבנן או דאורייתא לפום האי תי' דאי נמי ואי קשיא להאי א"נ שכתבו התוס' דידע לברייתא תקשה מהאי ברייתא לרב דשרי ללישנא דפקיד משום מקלקל י"ל דמאי דאמרינן ללישנא דפקיד מקלקל הוא לרב היינו אחר דידע המסקנ' דמסיק לקמן תנאי היא וס"ל לרב דהנהו תנאי פליגי אי מקלקל הוא מתקן אבל קודם דידע הגמ' להנהו תנאי רב לא מתוקם אלא ללישנא דחבורי מחבר:

ד"ה דם וכו' ומיהו איסורא דקאמר הכא א"ל דהוי דרבנן וכו' עכ"ל י"מ לפ"ז מאי קאמר בל"ב הלכה כר"י או כר"ש הא אפי' הלכה כר"י שרי הכא משום מצוה כיון דליכא איסור אלא מדרבנן ולקמ"ד דלא כתבו התוס' דאיסורא דהכא דרבנן הוא אלא לר"ש אבל ר"י הא ס"ל מלאכה שאצ"ל פטור:

דף ו.

ד"ה האי וכו' ואלו בפ' תולין וכו' עכ"ל לכאורה י"ל לפירש"י דבשאר משקין ליכא איסור סחיטה מדאוריי' אבל מדרבנן מיהא אסור ולכך לא חשו שמא יסחוט דהוי גזירה לגזיר' ומסכורייתא דנזייתא דאסירא מדרבנן הוא מיהו בגמ' ר"פ מפנין גבי חברתה מביאה לה בשערה פריך והא אתי לידי סחיטה והיינו כיון דאתי לידי סחיטה ושרי אמאי לא תניא בכלי כדקתני בסיפא וכפירש"י שם ואי איתא דלא אסירא אלא מדרבנן לא פריך מידי:

בא"ד איכא למימר מצוה שאני וכו' עכ"ל והגמ' בשמעתין דפריך דרב אדרב לא מצי לשנויי דרב דשרי הכא משום מצוה דדוקא באיסור דרבנן הוא דשרי במקום מצוה אבל רב דאמר הלכה כר"י דדבר שא"מ אסור היינו מדאורייתא כדמוכח בס"פ ספק אכל ע"ש בתוס' ואיסור תורה לא משתרי משום מצוה ועיין במהרש"א ז"ל:

בא"ד דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאפרת וכו' עכ"ל י"מ לרבי יוחנן דאמר התם לגופן מותר למימיהן חייב מאי איכא למימר וי"ל לר"י ס"ל דכיון רבעי למימיהן לאו אוכלא דאפרת הוא דזה משקה וזה אוכל ודוקא לגופן וא"צ למימיהן אמרינן דאכתי שם אוכל עליהם כדמעיקרא אע"ג דאזלי לאיבוד:

דף ו:

גמ' מאן חכמים אמ"ר כ"ש היא וכו' ולשמואל לעיל דס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ואסר לבעול בתולה בשבת משום דס"ל לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך כמ"ש התוס' צ"ל דחכמים ות"ק כר"ש ס"ל אלא דפליגי בהא מילתא גופה אי לפתח הוא. צריך או לא ולל"ב פליגי אי לדם הוא צריך או לא:

גמ' מתיב ר"א המפיס מורסא וכו' אע"ג דמסיק לעיל דתנאי היא מ"מ פריך ממתניתין דהול"ל כסתם מתני' ולא הו"ל למיפסק כמחלוקת דברייתא:

תוס' ד"ה לא כהללו וכו' פי' לפי שאינו בקי בשע' ק"ש וכו' עכ"ל נר' דהוכרחו לפרש כן מדלא פריך אלא יאמרו שאינו בקי אסור וכו' ולא פריך אק"ש יאמרו שאינו בקי פטור בקי חייב אלא ע"כ דלגבי ק"ש אפי' הבקי קודם מעשה יראה וכו' וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:

דף ז.

גמ' ואבע"א בבחור וכו' עיין פירש"י לעיל ד"ה ע"א בד"ה למחר שכתב דמשתה אלמון באלמנה וכו' והיינו לשנוייא קמא כן אבל לאבע"א בבחור באלמנה איירי ומהר"ם שי"ף ז"ל שם הקשה לפירש"י כי קאמר הגמ' שם מה בין ברכה לשקדו אמאי לא קאמר א"כ בחור באלמנה ומשום ברכה ב"ה משום שקדו ליכא דהא ז' לברכה ע"ש ול"ק דהגמ' בעי לאשכוחי בינייא גם לשנוייא דאבע"א:

גמ' ואלמון שנשא אלמנה לא והאמר ר"ן וכו' מק' לפ"ז בבתרא ד' צ"א ע"א דאמ"ר אבצן זה בועז ודחיק לאשכוחי מאי נ"מ אמאי לא אמר נ"מ לאלמון באלמנה לברכה דאי אבצן לאו בועז י"ל דבועז בחור היה כדפירש"י שם וליכא למילף מניה דין אלמון באלמנה לברכה

ולכאורה י"ל דהגמ' שם בעי לאשכוחי נמי נ"מ גם לר' אבהו דנ"ל מקרא דבמקהלות ברכו אלהים ולא יליף מבועז מידי די"ל משום דרשא דעמוני ולא עמונית כדלקמן וליכא למילף מבועז אפי' אי אבצן הוא בועז מיהו אא ליתא דא"כ מאי פריך הגמ' בשמעתין ארב הונא דאמר אלמנה אי טעונה ברכה מר"ן לישני דר"ה ס"ל כר' אבהו דלא יליף מבועז אלא ע"כ דגם לר' אבהו איכא למילף מבועז לברכה אלא דס"ל דעשרה אין ללמוד משם די"ל משום דרשא הוא דבעי עשרה אבל מ"מ מודה דבבועז איכא ברכה ומייתי כאן מר"ן משום דמפורש בדבריו להדיא והדק"ל:

דף ח.

גמ' מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין וכו' בכולה שמעתא מבואר דליכא מאן דפליג רחתנים מן המנין וק"ק דלעיל אמר"ן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה דכתיב ויקח עשרה אנשים מזקני העיר והשתא בתשעה אנשים סגי והוא משלים לעשרה וי"ל היכא דאפש' טפי עדיף בעשרה לבד מחתן וי"מ דעשרה אנשים דכתיב היינו ט' והוא עשרה בין כולם דכ"הג כתב מהרש"א בח"א די"א ע"א דאמרינן התם דא"ל ר"ג לזמוני שבעה לעיבור החדש דהיינו ששה והוא שבעה ע"ש:

דף ט.

תוס' ד"ה ואבע"א וכו' וי"ל דאונסא קלא אית ליה וכו' עכ"ל אין להקשות אכתי נוקמה אחזקת היתר ונאמר שנבעלה ברצון בקטנותה דפתוי דקטנה אונס הוא ובכ"הג דברצון הוא ודאי ליכא קלא ואפי' איכא קול גם בכ"הג נימא דהיה קול וברוב הימים נשכח הקול וכמ"ש מהרימ"ט חח"מ סי' גבי שטר עיסקא ישן היוצא על היתומים אפי' בגוונ' דליתיה לטענת החזרתים טעינן נאנסו והיה קול ונשכח ברוב הימים ע"ש די"ל בכ"הג לא מוקמינן אחזקה היתר דאדרבא נימא השתא הוא דנבעלה דחזק' דגוף עדיפ' כמ"ש התו' בדיבו' הקוד' ובמאי דמתב' מדבריהם דברוב גמור לא מצטרף לס"ס כבר הארכתי במ"א בזה והוכחתי מדברי הרוקח דהתיר לאשת כהן מעוברת ליכנס באהל המת משום ס"ס ס' נפל ואת"ל בר קיימה שמא נקיבה היא הרי אפילו מיעוט נפלים מצטרף לס"ס והבאתי ממתני' דיבמו' דקי"ט עש"ב:

דף ט:

ד"ה מאי לאו וכו' דרוב פעמים לא מוקי אנפשיה וכו' עכ"ל תמיה לי דבגמ' שם פליגי ר"מ ור"י דר"מ ס"ל טענ' בתולי' ל"י ור"י ס"ל נסתר' לאלתר לא נסתרה אפי' אחר כמה ימים ור"י מוקי מתני' דהתם כר"מ ורבא מוקי לה כר"י ושאני יבמה דבזיז מינה וע"כ דלא הוצרכו התוס' לפ"ז אלא לאוקמתא דר"י דלאוקמתא דרבא א"ש בלא"ה דשאני יבמה דבזיז מינה והשתא קשה הא ר"מ ס"ל בטענ' בתולי' דחייב בכתובתה בתוך ל' יום אע"ג דרוב' ל"מ אנפשיה ואמאי הכא ביהודה חייב וצ"ל דהתוס' הכא מפ' דלא פליגי ר"מ אלא בדלא ידעינן אם נסתרה דלא כהתוס' שם מיהו קשה הא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי חייב בכתובתה משום דרוב פעמים לא מוקי אנפשיה:

ד"ה אבל בגליל וכו' דביהודה מגו דאי בעיא אמרה וכו' עכ"ל אע"ג שכ' לקמן בד"ה לא דהוי מגו במקו' חזקה דאין אדם טורח בסעוד' ומפסידה היינו רוקא בגליל אבל ביהודה ליכא חזקה דאפילו היא טענה בתולה אני י"ל דשכחה שהערה בה באירוסין כמו שהוא שכיח כדפרש"י ועל ידי ששכחה סברה שבתולה היא דבריא לה שלא בא אחר עליה ואין כוונתם לשקר לא היא ולא הוא ואזדא לה החזקה וניחא בזה גם מ"ש מהרש"א הא הוי מיגו להוציא ע"ש דמיגו להוציא לא אמרינן אלא היכא דליכא חזקה דגופא וליכא חזקה כנגדה ולא כתבו לקמן דהוי מיגו להוציא אלא בגליל דאיכא חזקה דאין אדם טורח כנגד חזקה דגופא אבל ביהודה דליכא חזקה דאין אדם טורח אמרינן מיגו להוציא דכל היכא דאיכא חזקה מסייעא למיגו אמרינן מיגו להוציא כמ"ש המרדכי:

דף י.

פירש"י ד"ה חכמים וכו' אי הוה כתוב' דאורי' וכו' עכ"ל לפ"ז לרשב"ג דס"ל כתובה דאוריית' אינו נאמן ולפמ"ש התוס' בסוטה ד' דאפילו למ"ד כתובת אשה דאורייתא לאו דאורייתא ממש אלא דיש לה אסמכתא בעלמא ע"ש א"כ לכ"ע נאמן דשייך גם בכ"הג למימר הם אמרו והם אמרו וגם בדעת רש"י ז"ל דס"ל כן ואי הוה כתובה דאורייתא ממש קאמר ואין כונתו ארשב"ג ולעולם דס"ל דרשב"ג לא קאי אלא אזיבורית ועפ"ז תירץ אחד מבני הישיבה קושיית התוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ט באוקמתא דפליגי בכבודן של ראשונים ע"ש מדברי התוס' בשמעתין בד"ה הואיל נר' דס"ל דלמ"ד כתובת אשה מדאורייתא מן התורה ממש:

תוס' ד"ה הואיל וכו' תימה דר"מ ז"ל וכו' עכ"ל בלאו סוגיא דשמעתין לא ק"ל ההיא דפ' אע"פ אההיא דפ' הנזקין די"ל דר"מ דס"ל כתובה דאורייתא היינו מהל' ל"מ ולא שייכא ג"ש דכסף ונתינה אבל משמעתין מוכח דלמ"ד דאורייתא נפקא ליה מכסף ישקול כמהר הבתולות ושייכא ג"ש דכסף מנזיקין לעדית ועיין למהרמ"ש ז"ל:

דף י:

ד"ה אמר וכו' הלכה כר"א דאינו מחייב על שאר משכרין וכו' עכ"ל ע"ש בגמרא דפלוגתא דרבנן ור"י היא בשאר משכרין ור"א לא אמר אלא דאם נתן בו מים פטור אלא דמשמע להו כיון דטעמ' דר"א משום דדריש שכר כדרך שכרותו שוב לא אייתר שכר למידרש לרבות שאר משכרין ותירצו דמ"מ אסור להורות ואין להקשות א"כ מאי פריך התם ואמ"ר הלכה כר"א ומר רמי ביה מייא נימא דמ"מ אסור להורות די"ל כיון דר"א קאמר טעמא משום דבעינן כדרך שכרותו שמע' דרמי ביה מייא אינו משכר וא"כ מותר להורות ול"ד לשאר משכרין דודאי משכרין הן וכן י"ל למ"ש התוספות שם דמ"מ מדרבנן אסור היינו בשאר משכרין אבל במזוג כיון דאינו משכר אפי' מדרבנן שרי לכך פריך ואמ"ר הלכה כר"א:

דף יא.

בד"ה מטבילין וכו' וי"ל דקסבר ש כמ"ד יש כח ביד חכמים וכו' עכ"ל מכאן קשה למ"ש מהרש"א לעיל ד' ג' ע"א בד"ה תינח דכ"הג דנמשך ממנו עבירה אין כח ביד חכמי' ולדברי מהרש"ל שם ניחא וי"ל לדברי מהרש"א דלא כ"כ אלא לדברי המק' אבל למאי דמשני שוייוה רבנן לבעילתו בעילת זנות יש כח ביד חכמים כ"הג וזהו עצמו מאי דמשני בגמ' שם:

בא"ד משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת וכו' עכ"ל אבל גר שנתגיירו בניו עמו דקאמ' הגמ' ניחא להו במאי דעבד אבוהון היינו נמי מדין זכייה ומדרבנן הוא מיהו ק' מאי קאמרי התוס' הומ"ל דקמ"ל דיש כח ביד חכמים הא חידוש זה כבר שמעי' ממשנתנו דהגיורת והשבויה דאפי' למאי דמוקי בנתגיירו בניו עמו אינו אלא מדרבנן ועו"ק למ"ד אין כח ביד חכמי' בקו"ע תיקשה ליה מתניתין דהגיורת ובמעוברת ל"ל מדקתני פחותה מבת ג"ש וי"ל:

גמ' הגדילו יכולין למחות כתב הרמב"ן ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל דדוקא דנתגיירו בניו עמו הוא דיכולין למחות אבל בהטבילוהו ב"ד אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ע"ש וי"מ מאי פריך ממתניתין נוקמה בהטבילוהו ב"ד וי"ל דמדקאמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וע"כ דס"ל דמתני' י"ל בנתגיירו בניו עמו וכדאמר הגמ' בסמוך ש"מ דאפילו בנתגיירו בניו עמו אין יכולין למחות ס"ל לר"ה ובכל מקום פריך הגמ' על האמוראי מהאמוראים שקדמו להם וכדכתי' לעיל:

תוס' ד"ה אביי וכו' וי"ל דהתם א"ל שפיר וכו' מוקמי' ליה אדינא וכו' עכ"ל ראיתי מק' דאכתי מק' בגמ' לקמן דט"ל גבי אביה יכול לעכב דקאמר רבא לא אמר שלא יהיה חוטא נשכר כיון דמשלם קנס ואמאי צריך להאי טעמא הא בלא"ה רבא לא ס"ל שלא יהיה חוטא נשכר אלא אי מוקמי' ליה אדיניה וי"ל דדוקא אי מדינא ל"ל כ"הג דשמעתין דנכרית היא הוא דל"ל לרבא חוטא נשכר אבל התם לא נתבאר בתורה דין דאביי אי יכול לעכב או לא וכיון שכן אמרינן שלא יהיה חוטא נשכר שאינו סותר דינו המפורש לו ומ"ש התוס' דמוקמי' ליה אדיניה ה"ה אי לא ידעי' דינו ולאפוקי אי טעמא דשלא יהיה חוטא נשכר סותר דינו כמ"ש בס"ד הוא דל"ל האי טעמא לרבא:

דף יא:

גמ' הא לא אתעביד מעשה בידי אדם וקטן הבא על הגדולה דעשאה מ"ע לא מקרי אתעביד מעשה בירי אדם כיון דבלא השיר הבתולים איירי כמ"ש התוס':

דף יב.

תוס' ד"ה וניחוש וכו' להפסידה כתובתה דאיכא ס"ס וכו' עכ"ל הא דלא כתבו דאינו מפסידה כתובתה משום דאית לה מגו דמ"ע משום דהוי מיגו להוציא כמ"ש התוס' לעיל ד"ט ע"ב ואע"ג דהכא בריא ושמא ולקמן אמרינן טעמא דר"ג דנאמנ' משום מיגו הרי דבבריא ושמא אמרי' מיגו להוציא י"ל היינו להך שינוייא אבל לאידך שינוייא דאמרי' טעמא דר"ג משום חזקא לא אמרי' מיגו להוציא אפי' בברי ושמא ועיין לה' תומים:

דף יב:

גמ' אמ"ל ר"ן אנא דאמרי אפילו לכ"ג וכו' ץ אבל ר"י לא אתי אלא כר"ג וק"ל דבגמ' בפ' הגוזל דקי"ח ע"א פריך לר"י ממתני' דהתם ומאי פריך נוקמה כר"י וי"ל דר"י אתי אפי' כר' יאושע דע"כ ל"ק ר"י דחייב אלא בבריא טוב ושמא גרוע כמ"ש התוס' ודר' יאושע בריא גרוע ושמא טוב וה"ה דהו"מ הגמרא למימר הכי אלא כיון דלית הלכתא כרבי יאושע לא חש ובמאי דקאמר הגמ' עד כאן לא קאמר אלא משים דאיכא מיגו דמ"ע מקשים משמא דרב אנגיל ז"ל לפי' ר"ח לעיל דמ"ע פתחה סתום הא הכא ליכא מיגו דהא מצאה בעולה ופתחה פתוח וי"ל דהבעל לא טען אלא טענת דמים דלא קאמר אלא דלא מצא לה בתולים וכיון דלא הזכיר אלא טענת דמים מוכח דלא קים ליה בפתח פתוח וא"כ היתה יכולה לטעון מוכת עץ:

דף יג.

תוס' ד"ה ר"א וכו' אבל נסתרה מודה ר"י וכו' עכ"ל כן מוכח מגמ' לקמן דפריך לר"א מברייתא דזו עדות שאשה כשירה לה ואי איתא דר"א מיירי נמי באמרה נבעלתי ובלא עדים מיירי מאי פריך הא שפיר קתני מדברת ומעוברת וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:

בד"ה חדא וכו' וחדא להודיעך כחו דר"י עכ"ל כתב מהרש"א דמפרש"י נר' דלר"ג אצט' תרווייהו ווייהו דאי תנא חדא הו"מ להכשיר בה דוקא ע"ש ולפ"ז הגמ' לקמן גבי ברייתא דבסתר או בחורבה דעביד צריכותא חדא לר"ג וחדא לר"י הי"מ למעבד כולהו אצטריך לר"ג דאי תנא חדא היה מוקמי' בחורבה דמתא:

דף יג:

גמ' משום דרוב כשירים אצלה וכו' צ"ל דמיירי בעיר שרובה ישראל וביושבת בין ההרים דאל"ה אזלי' בתר רובא דעלמ' דקי"ל כר"ח בפ' לא יחפור דכ"ג ע"ב דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וע"ש בגמ':

תוס' ד"ה ההוא וכו' א"נ התם דבעינן משום דמיירי בדדיימא וכו' עכ"ל לפ"ז מתורץ קו' א' שהק' דשמואל אדשמואל דהתם דהוולד ממזר בדדיימא והכא דנאמנת בדלא דיימא:

דף יד.

ד"ה חדא וכו' וזה אינו דהא אפלוגתא דרב ושמואל וכו' עכ"ל אע"ג דאביי אליבא דרב קאמר מ"מ לא מצינו דרב פליג אדשמואל בהא דקאמר הלכה כר"ג משמע דאפי' רב ס"ל הלכה כר"ג וכ"כ התוס' לקמן די"ד ע"ב ד"ה כמאן ע"ש:

ד"ה אלמנת וכו' ולהכי חשיב ליה לקמן ס"ס וכו' לשיטתייהו אזלי שכתבו בריש ביצה דאפילו ס' אחד בגופה וס' אחד בתערובת חשיב ס"ס ואפי' לחולקי' כתב מר"ן בב"י בי"ד סי' נ"ז דדוקא בנודע הס' הראשון קודם שנתערב ע"ש וא"כ י"ל דהכא מיירי שלא נודע ס' החלל אלא אחר שנתערב ועיין להרשב"א בתשו' ח"א סס"י ת"א ע"ש:

בד"ה ת"ר וכו' דהא דמכשיר רבי יוסי בשחיק ממזר אגוף העיסה וכו עכ"ל ור"ל דהכא בשתוק ממזר והתם בשתוק חלל דפסול לר"י וכמ"ש מהרש"א ולפמ"ש התוס' בסה"ד דבשתוק לעולם פסול מיתוקמא ההיא דהתם אפי' בשתוק ממזר ומיירי בשתוק לעולם ומה שהק' מהרש"א ז"ל מאי פריך ארשב"א נימא דקאי אפסול י"ל דמ"ל דקאי אכשרות כמו איזהו עיסה דת"ק:

בא"ד א"כ ר"מ דסבר וכו' עכ"ל הא דלא הוק"ל גם לרשב"א דס"ל דשתוק ממזר כשר היכי מפ' הא דקתני לטמא משום די"ל בממזר צווח דפסול לרשב"א כמ"ש התוס' בד"ה אבל:

דף יד:

ד"ה וו וכו' ובפ' ר"ח וכו' והא אמרת רישא וכו' עכ"ל והא דלא פריך דברי רשב"א אהדדי וכדפריך לפירוש רש"י י"ל דאיזהו עיסה דקאמר רשב"א אלטמא ולרחק קאי וכקו' מהרש"א ז"ל בד"ה ת"ר ע"ש:

דף טו.

גמ' אשטמיטיתי' הא דאר"י וכו' ק"ק למ"ל הא מימרא דאמ' רב אבל ליוחסין לא כיון דרב בקרונות הוה מעשה ואמר ר"פ הלכה כר"י ממילא שמעינן דליוחסין בעי תרי רוב וי"ל דהאי מימרא דליוחסין לא אמרה רב בתחי' ובתינוק מיירי דל"ל חזקת כשרות ואח"כ הוסיפו דאפילו באשה כה"ג דמתני' בעי תרי רובי:

תוס' ד"ה מאן וכו' תיקשי ריב"ן דאמר כמאן וכו' עכ"ל יל"ד נימא דהוראת שעה היתה דקאמר היינו דלדורות לא בעי רוב. כלל ואפילו פסולין כשירה ואתי שפיר כר"ג וי"ל דקושייתם היא על לשון ר"ח דקאמר וסגי לדורות בחד רובא ומאי דניידי מפי' ר"ח לגמרי משום קושייתם ר"ב וניחא בזה מה שהק' מהרש"א ז"ל לפי' רש"י לס"ד דמק' ריב"ן דאמר כמאן ע"ש די"ל דהוראת שעה היתה ולדורות לא בעי רוב כלל ואתיא כר"ג:

בד"ה להחזיר וכו' ואפי' לשמואל וכו' עכ"ל לפמ"ש התה"ד סי' דרוב העיר מקרי רובא דאיתיה קמן י"ל קושי' זו דברובא דאיתיה קמן מודה שמואל דהולכין בממון אחר הרוב כמו שנר' מדברי התוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ג ע"א ובמ"א כתבתי בזה:

בד"ה לא צריכא וכו' מע"מ נכרי ומנגח תורא דידן וכו' עכ"ל קושיתם היא לרב דהולכין בממון אחר הרוב אבל לשמואל מאי ארייא מע"מ אפילו רוב ישראל נמי פטור והגמ' דקאמר ל"צ דנגחיה תורא דידיה וכו' א"ש אפי' לשמואל דדוקא במע"מ אבל ברוב נכרים משלם דנכרי ל"ל חזקת ממון ומודה שמואל דהולכין אחר הרוב וכמ"ש הרא"ש בתוספותיו וספותיו ע"ש ומ"ש בספרים בשם מהר"ם כולה מילתא הומ"ל לענין נגיחה וכו' צ"ע:

פרק שני

דף טז.

גמ' מאי שנא האי מיגו מהאי מיגו עיין להר"מ בפירוש המשנה שכתב דמיגו דמ"ע דלא מיפסלא לכהונה שאני דאינו מיגו לענין ק"ק אלא לענין פיסול ע"ש וק' מאי פריך מ"ש האי מיגו וכו' ותי' הגמ' דשור שחוט אינו סובל זה החילוק שכתב הר"מ וי"ל דעיקר קו' הגמרא הוא אזעירי דאמר מאי מדברת נסתרה דאע"ג דאיכא מיגו פליג ר"י ועלא פריך מ"ש האי מיגו וכו' אבל בהאי דמשארסתני נאנסתי י"ל כמ"ש ובהכי ניחא מה שיל"ד מאי פריך מ"ש האי מיגו וכו' נימ' דשאני האי דמשארסתני נאנסתי דהוי מיגו להוציא ועפ"ז ניחא דההיא דזעירי דמי למתני' ולאו מיגו להוציא:

דף טז:

גמ' וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא

מכאן ק"ל אמ"ש מהרימ"ט ז"ל חח"מ סימן ק"ך גבי עיסקא דלא טעינן ליתמי נאנסו משום דנאנסו יש קול אי העיסקא ההיא מזמן קדום טעינן נאנסו די"ל דהיה קול וע"י אריכות הזמן נשתכח הקול דא"כ הכא נמי נימא דהיה קול ונשתכח וצריך לדחוק דמתני' בזמן מועט מיירי ולכך לא נקט אלא עדים דמהני אפי' לזמן מועט מיהו לפ"ז לא מק' התוס' מידי מההיא דנאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן דנימא דשאני התם דמיירי לזמן מרובה ולכך סמכי' ארוב נשים בתולות נשאות ומ"מ האי מילתא דשמא נשתכח הקול אינו אלא ספיקא דשמא היה קול ונשתכח ולכך אצטריך לעדותן למה שראו בקוטנן ומדלא תי' התוס' כן מוכח דלא כמהרימ"ט ז"ל:

תוס' ד"ה וליחוש וכו' אלא אפי' למ"ד דל"מ טעין וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א מאי נ"מ בין מציא טעין למ"ד ל"מ טעין י"ל דנ"מ במקום שאין כותבין כתובה ואע"ג דמשמע בגמר' בפ"ק דמציעא די"ז ע"ב דמ"ד ל"מ טעין במקום שכותבין כתובה היינו למסקנא דכותבין שובר וכמ"ש התוס' שם אבל לפום סברא דהשתא דאין כותבין שובר דוקא במקום שאין כותבין כתובה:

בא"ד פרעתי מנה במיגו וכו' עכ"ל דבריה' ברורין ועמ"ש מהרש"א ועיין בתוס' בתרא דקל"ד ע"ב בד"ה ועמ"ש בחידושי שם:

דף יז.

גמ' ואי ברח מחמת ממון אבע"ל למחויי וכו' ק"ק ליתני' בדידי' ובברח מחמת ממון ובשעת חירום וקמ"ל דכה"ג לא הוי חזקה כמו דאשמועינן מתני' דיאודה וגליל ויש ליישב:

תוס' ד"ה וליתני וכו' דהוי בריא וברי' עכ"ל אבל במתני' בריא ושמא הוא דאינו יודע אם לקחה מאביו ודלא כמהרש"א ז"ל:

דף יח.

גמ' אי אליבא דראב"י הא אמר שבועה בעי וכו' הקשה מהרש"ל ז"ל הא ראב"י לא קאמר אלא בתובעו קטן וא"כ מ"ל אליבא דראב"י בלא תובעו כלל ואין לומר דהשתא לא אסיק אדעתיה וכו' דמ"מ קשיא במסקנא נתניה מודה ר"י ומיתוקמא אליבא דראב"י וי"ל דבמסקנא י"ל דר"י כרבנן ס"ל ואע"ג דפליג ר"י בשור שחוט י"ל דהך דרבנן דמשיב אבידה עדיפא וכן משמע מפירש"י דר"י אפשר דיסבור כרבנן ועוד דבמסקנ' לא קאמר מודה ר"י בכה"ג משום דלא מיתוקמא סיפא ואם יש עדים והגמ' בס"ד כיון דקשיא רישא גופה לא חש לאקשויי מסיפא ודברי מהרש"א בזה תמוהים דכל דבריו הם בכלל דברי מהרש"ל במה שכתב דהשתא לא אסיק אדעתיה ודחה מהרש"ל זה דהגמ' ידע גם בס"ד כל שקלא וטריא ואכתי קשיא מאי קאמ' אי כראב"י שבועה בעי הא מודה ראב"י בלא תבעו דמשיב אבידה הוי:

דף יח:

גמ' כל כמיניה כיון שהגיד וכו' הב"ח סימן ל"ח דין ה' כתב הא דא"ח ומגיד משום דאין אדם משים ע"ר שהעיד שקר הוא אבל היכא דאמרו העדנו והוזמנו בב"ד פ' לא משוו נפשייהו רשיעי דאפשר דעדותן אמת ועדות המזימין שקר ע"ש וסוגי' דשמעתין תיובתיה דבאנוסין מחמת נפשות פריך כיון שהגיד וכו' אע"ג דלא משוו נפשייהו רשיעי וק"ל בגמ' ריש מדות דפריך כיון שהגיד וכו' אהא דקאמר באומר עדות שקר העדנו אמאי לא פריך הא אין אדם מע"ר דאפי' היכא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דחוזר ומגיד מסקינן בשמעתין דבאנוסין מחמת ממון לא מהימני משום דאין אדם משים ע"ר ויש ליישב:

בד"ה ואין אדם וכו' או שרבעו אדם אחר וכו' עכ"ל הא דלא כתבו שרבעו באונס משום דאונס קלא אית ליה והא מדלית ליה קלא שמעינן דלאו באונס הוא וכה"ג כתבו התוס' לעיל ד"ט ע"א אבל אין לומר דאונס לא שכיח כמו אנוסין מחמת נפשות שהרי כתבו התוס' לעיל שם דמ"ע לא שכיח ולכך לא הוי ס"ס ומדקאמר ס' באונס וכו' מוכח דאונס שכיח דאל"ה לא הוי ס"ס כמו מ"ע ודברי מהרש"ל בכאן דחוקים שכתב כן לפום התי' דא"נ שכ' אח"ז גם אין משמעות דבריהם בתי' דא"נ שכתב אח"ז לחלק בין גוף אחד לשני גופים כמ"ש בסנהדרין:

ד"ה הרי וכו' דהא לקמן אמרי' תרי ותרי וכו' עכ"ל ר"ל דמדקרי להו תרי ותרי ע"כ דהיינו משום דאנן סהדי דלא חתמו אלא בדין וא"כ הוי מגו במקום עדים ועיין למהרש"א:

פירש"י ד"ה הפה שאסר וכו' אלא דאמרי קרובי' או עברי' וכו' עכ"ל משמ' דמשחק בקוביא הוי משוי נפשיה רשיעא ולפ"ז מ"ש רש"י במתני' קרובים או משחק בקוביא וכו' נקט קרובים למסקנא ומשחק בקוביא לס"ד הרמב"ח אסיפא קאי א"נ קרובים נמי א"ש לס"ד וטעמא משום דמלוה דייק כמ"ש בד"ה ל"ש:

דף יט.

תוס' ד"ה דאמ' וכו' ובפרהסי' בכולהו יהרג ואל יעבור עכ"ל הק' מהרש"א נוקי טעמא דר"מ דאמרי דבפהרסיא הוה ע"ש מה שתי' ולחד תי' שכתבו התוס' לעיל בד"ה אין אדם דה"ט דלא פלגי' דבוריה משום דמחמת נפשות לא שכיח ל"ק דאפי' כי אמרי בפהרסיא הוה פלגי' דבוריה דלא הוה בפהרסיא אבל להנך תי' אחריני שכ' שם צ"ל כתי' מהרש"א ואין לתרץ דאפילו בפהרסיא לא יהרגו משום הכי אנסם לחתום להנאת עצמו מתכוין וכה"ג אין חייב למסור עצמו כדאמר רבא גופיה בפ' בן סורר דמשני אהא דפריך והא אסתר בפהרסיא הוה להנאת עצמו מתכוין הא ליתא דאכתי נוקמ' כדאמרי אדם אחר אנסן לחתום דלאו הנאת עצמו הוא ועוד דא"כ לאביי דמשני התם אסתר קרקע עולם ולא ס"ל הא דלהנאת עצמו מתכוין מתוקם שפיר טעמו דר"מ כדאמרי בפהרסיא וא"צ לוקמה במודה בשטר שכתבו וא"כ מאי פריך בפ' מ"ש והביאו התוס' בדיבור שאח"ז ארבי יוחנן והא מיפלג פליגי נימא דר"י לא מוקי לה במודה לוי בשטר לשי' רש"י שכ' בדיבור שאח"ז אלא מוקי לה באמרו דבפהרסיא הוה וס"ל כאביי ודוחק לו' דפריך לרבא מדר' יוחנן:

ד"ה מודה וכו' דהא כי טעין נמי אמנה מסקי' וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל נימא מטעמ' אחרינא כדר"ג לקמן ע"ש ל"ק דר"ג לקמן הוא משום דלא אתי בע"פ ומרעי לשטרא ולכך אין העדים נאמנים לו' אמנה והכא מדפריך גבי עדים אי דאין כ"י יוצא ממ"א אמאי לא מהימני מוכח דלא ס"ל הך טעמא ורבא מוקי לה בדאמר לוה ולא מוקי לה בדאמרי עדים מוכח דלא ס"ל הך טעמא דר"ג מיהו י"ל דבעדים דוקא לא ס"ל הך טעמא אבל גבי לוה כי אמר אמנה ס"ל הך טעמא דכה"ג כתבו התוס' בד"ה לעולם ומ"מ יש ליישב ואין לומר דאמנה מטעמא דאין אדם מע"ר דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך דאסור להשהות שטר אמנה עד לבסוף ובדברי התוס' יל"ד אמאי לא דחו הך טעמא דשטרא בידיה מאי בעי דאם כן היכי מוקי לעיל טעמא דר"מ כדרב הונא והא גבי עדים לא שייך האי טעמא דשטרך בידי מאי בעי לפום מאי דדחו פירש"י בדיבור הקודם לזה וי"ל דהגמ' מדמה דכמו דגבי לוה אין צריך לקיימו מטעמא דשטרך בידי מאי בעי אע"ג דאית ליה מגו ה"נ גבי עדים אע"ג דאית ליה מגו ס"ל לר"מ דלא מהימני מטעמא דאנן סהדי שלא היו אנוסין או פסולים כקושית התוס' לעיל בד"ה הרי ורבנן ס"ל כתי' התוס' כיון דהצריכו קיום וכו':

גמ' דקאמר מלוה תבא עליו ברכה וכו' מקשים נוקמה כגון שנתן כל נכסיו כשהיה ש"מ ושייר הך שטרא ועמד ורצה לחזור ממתנתו וכי קאמר דהך שטרא אמנה חוזר דלא שייר כלום והוי חב לאחרי' ולכך לא מהימן ואמאי לא מוקי לה אלא כר"ג הא אפי' לרבנן מיתוקמ' כה"ג וי"ל דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דלא מהימן כיון דחב לאחרים ולכך מוקי לה כר"נ ולאפוקי מדרבנן ויש מי שתי' דהכא אליבא דרב קיימי' ורב ס"ל בפ' מי שמת מתנת ש"מ שכתוב בה קנין ארכבה אתרי רכשי ואם עמד אינו חוזר אפי' לא שייר וא"כ הכא אי בקנין אפי' לא שייר אינו חוזר ואי בלא קנין אפי' שייר חוזר דמתנת ש"מ דקי"ל דאם שייר א"ח דוקא בקנין וליתא דרב דאמר ארכבה אתרי רכשי דוקא בכותב קנין בשטר כמו שהוכיחו התוס' לקמן דנ"ה ע"ב ד"ה מתנת ממתני' דקתני ש"מ שכ' כל נכסיו שייר מתנתו מתנה לא שייר אין מתנתו מתנה וא"כ נוקמה הכא בקנין ולא נכתב קנין בשטר ולפי' רשב"ם שכ' שם דרב מיירי אפילו בלא נכתב הקנין בשטר מוקי מתני' בקנין חזקה ע"ש וא"כ מ"ל הכא כגוונא דאיירי מתני':

תוס' ד"ה אי ס"ל וכו' דהומ"ל דהלכה כרשב"ג וכו' עכ"ל אע"ג דאמרי' בבתרא דק"ע גם בההיא דרשב"ג איפוך מ"מ ה"נ גופיה קאמר התם רשב"ג ס"ל אין צריך לקיימו וע"כ דס"ל כהנך אוקמתי דלא אמרי' איפוך או דס"ל איפוך קמייתא וכיון דס"ל איהו הכי פריך לסברתיה וכמ"ש בדיבור שאח"ז:

ד"ה כגון וכו' וא"ת להמניה במגו וכו' עכ"ל דאין לומר משום דלא מצי למשוי העדים רשיעי דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דאמנה עולה שהרי פריך אי דאין כ"י יוצא ממ"א אמאי לא מהימנין:

בא"ד ימחול לעצמו וכו' עכ"ל עיין להתוס' שם שתי' דאי מחיל מחייב מדינא דגרמי ועיין להש"ך סי' שפ"ו סקי"ב:

דף יט:

ד"ה ואם וכו' מגו דאי בעי פסלי קמאי בגזלנותא עכ"ל בגליון תי' כיון דמאי דמצו למפסלי בגזלנותא חידוש הוא לא אמרי' מגו עד דאמרי בפי' וצ"ל דמפרשי כפיר"ת בסנהדרין דכ"ז ע"א ד"ה דפסלינהו דלפירש"י שם בגזלנותא לאו חידוש הוא:

דף כ.

גמ' אלא אמר ר"ן אוקי תרי בהדי תרי וכו' הרשב"א בתשו' ח"ד סימן קס"ו הוכיח מכאן דעדים דיצא עליהם קלא דלא פסיק לא מיפסלי ולא מגבי' ממונא על פי עדותן ולא אמרי' אוקי גברא אחזקתיה דבחזקת כשרות קאי ע"ש והוא תימה דהכא לא מורעי להו אחזקתייהו כמ"ש התוס' לעיל וכל היכא דאיכא חזקה מוקמי' להו אחזקתייהו כמו שהוכיחו התוס' מהך דשבועות דקי"ל כר"ה בב' כתי עדים המכחישו' זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה ור"נ גופיה ס"ל כר"ה שוב ראיתי להרי"ף לקמן בשמעתא דקרא ערער על א' מהם שכ' כדברי הרשב"א והר"ן שם הק' מהך דשבועות ותי' ע"ש ועיין למהרש"א שם בתוס' בד"ה תרי ותרי שהביא דברי הרי"ף וכתב ויש ליישב ולא ידענא מאי ק"ל שהרי התוס' בשמעתין יישבו סוגי' דשמעתין לדעת' והר"ן יישב ההיא דשבועות לדעת הרי"ף ועיין למהרימ"ט חא"ה סי' מ' ע"ש:

תוס' ד"ה ואוקי וכו' איכא למימר דאודויי אודי ליה וכו' עכ"ל ובא באמצע החדש דיחלוקו עיין להתוס' בבתרא דק"ה ע"א:

ד"ה ור"י וכו' וא"ת ה"נ אמאי לא אסרינן לכתוב שמא ישכח וכו' עכ"ל נ"ל לזה דהתם לא רצו לתקן זמן שמא יבא לידי מכשול ע"י תקנתם אבל לאסור לכתוב על השטר לא חשו לאסור ולגזור אבל לתקן זמן לא דבכ"מ שב ואל תעשה עדיף:

רש"י ד"ה שאין וכו' דאם איתא דהלכ' אשה יחידה לקבור לא שבקה וכו' עכ"ל ובישנות איכא למיחש דלא היה תל קרוב אבל גבי עיר בדברי ר"מ לא ניחא ליה לפרש שמא לא היתה העיר רחוקה דעיר ודאי קלא אית לה ואע"ג דלס"ד הגמ' לקמן צ"ל כן גבי עיר מ"מ למסקנא לא ניחא ליה לדחוקי הכי ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל:

דף כא.

גמ' ובהא אפי' מחביריו הא דלא קאמר דילמא איכא מאן דס"ל הלכה כר' מחביריו אפי' בעלמא משום דליכא למיחש לב"ד טועין כ"כ וסברי דקושטא הכי הוא אע"ג דלעיל קאמר מהו דתימא הלכה כר' אפי' מחביריו והיינו אפי' בעלמא כדפירש"י:

תוס' ד"ה על וכו' מדאמרינן מרינן בסמוך וכו' עכ"ל הא דלא מוכחי מדפריך בסמוך דשמואל אדשמואל ואי איתא לאוקמא לההוא שטרא דנפיק מב"ד דמר שמואל בשהעידו בפי' על כ"י משום דא"כ הי"ל לפרש בשטר שהעידו על כ"י כי היכי דלא למטעי דהלכה כר' ומשני בשטרא דיתמי וכיון דידעי כ"ע דשטר' דיתמי לא אתי למטעי:

דף כא:

פירש"י ד"ה ליתבו בדוכתייהו אחר שהעידו בפנינו עכ"ל והיינו משום שרואהו בלילה וצריך עדות והר"ן כתב דיביאו אחד אחר ויעיד כל אחד בפני ג' בזה אחר זה משום דבעינן בפני ג' ולעיל מזה הק' במאי דאמרי עד שלא חתמו מעידין לפניו וחותם והא בעינן שיעידו בפני ג' ותי' דקיום שטרות דרבנן ולא בעי שיעידו בפני ג' ע"ש וק"ק לס"ד הגמ' דלא ס"ד הא דקיום שאני תקשה ליה בהא דעד שלא סתמו וכקו' הר"ן וי"ל דמעידין לפניו ל"ד אלא שיביאו אדם אחר או דלגבי עד נעשה דיין הוא דלא ס"ד דבקיום שטרות דוקא עד נעשה דיין:

דף כב.

תרי ותרי נינהו וכו' הוה מצי לאוקמה בשובר דע"י תרי ותרי כשר השובר דמוקמינן ממונא בחזקת מאריה או בשהדיינים יזימום כפירש"י:

תוס' ד"ה הפה שאסר וכו' עיין במהרש"א ועיין להה"מ בר"פ י"ב מה' אישות:

דף כב:

ד"ה כגון וכו' והא דתנן בפ"ב דיבמות הרגנוהו וכו' עכ"ל אע"ג דהתם מסקי' נשאת לא תצא מ"מ דאפלוגתא דאמוראי היא התם ומק' למ"ד אם כונס מוצא תקשה ליה ברייתא דהכא דאע"ג דהתם הוכיח כבר ממתני' דשכחה ונשתחררה דאם כונס אינו מוציא מ"מ מדלא פריך התם למ"ד מוציא מהך מתני' ע"כ משום די"ל דאין כל הרננות שוין ועוד דהכא דמי לנטען על אשת איש לפמ"ש התוס' שם בד"ה אמר ע"ש:

דף כג.

גמ' פשיטא לא ראינו אינה ראיה לא צריכא דדיירי בחצר וכו' הא דלא משני דמיירי ביושבים במעמד אחד דאז לא ראינו ראיה כמ"ש הפו' משום דא"כ בסיפא אמאי לא תצא והא דלא מוקי בלא איפוך ורישא לא תצא משום דקלא אית ליה וקושטא הוא בסברא דמהו דתימא משום דאפי' נימא דקלא אית ליה והו"ל כמו שאמרו לא ראיתם מ"מ תרי ותרי נינהו ואי מיירי בנשאת לאחד מעידיה ולכך לא תצא א"כ בסיפא אמאי תצא ועיין בהר"ן:

תוס' ד"ה מאי וכו' וסיפא בחזקת ח"א וכו' עכ"ל אין ר"ל דהו"ל ודאי א"א שהרי כתבו התוס' לעיל בד"ה הכא דחזקה דאשה דייק' מרעא לחזקת א"א אלא ר"ל דמשום די"ל דגם בסיפא איכא חזקה להתיר והיא חזקה דאשה דייקא ומינסבא לזה כתבו בסיפ' איכא חזקת א"א כנגדה ולשין מהרש"א שכ' בד"ה הבא עליה בחנק אינו מדוקדק:

בא"ד והו"ל למימר תצא מדרבנן וכו' עכ"ל וליכא למי' בנשאת לאחד מעידיה דא"כ בסיפא אמאי תצא וכר' מנחם לא מיתוקמא דא"כ ברישא אמאי לא תצא דס"ל דלר"מ גם ברישא דמדרבנן היא תצא אם באו עדי' ואח"כ נשאת אבל י"מ ס"ל דלר"מ מוד' דבדרבנן לא תצא ולכך הוצרכו לו' מדלא מיפליגא וכו' ע"כ כרבנן ואמאי בסיפא לא תצא דליכא לאוקמה בנשאת לאחד מעידיה דא"כ ברישא אמאי לא תצא הא מדרבנן מיהא תצא ול"ק משה"ק מהרש"א ז"ל וניחא נמי בין לתי' קמא בין להי"מ מאי דנקט הגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא דלעולם לא קשיא אלא מרישא לסיפא:

גמ' מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא וכו' ק"ק נימא דוקא ארישא משום דנאמנת לומר גרשתני דס"ל כרב המנונ' כדלקמן ואפי' דגם בשבויה תניא לקמן ד"ז מ"מ לשון כ"ש דקאמר ק' להולמו והפר"ח בליקוטיו הק' אמאי תנן ואם משנשאת אחר סיפא לא הול"ל אלא ברישא וכתב דעם מ"ש התוס' בד"ה מאן יתישב ע"ש נר' דכוונתו דקו' זו וקו' התוס' קו' מתרצת חבירתה דלכך תני לה בסיפא לאשמעינן דגם בסיפא בעי באו עדים אחר שנשאת מיהו קשה לפ"ז מאי פריך לקמן דכ"ד ע"א אלא למאן דתני ארישא מאי איכא למימר ומאי קו' הא אפי' מאן דמתני' ארישא קאי נמי אסיפא לאשמעי' דבעי נמי באו עדים אחר שנשאת ועיין במהרש"א כאן:

דף כג:

גמ' וא"ל ע"א את וחברתך טהורה וכו' הא דמשתריא ע"פ העד וחשבי' ליה כשנים אפי' שבא לבסוף בשבויה היקלו אבל בעידי מיתה בבאו בב"א לא חשבי' ליה כב' כמ"ש התוס' לעיל וכ"כ הר"ן ז"ל ועפ"ז י"מ מה שהק' התוס' הא תו וכו':

תוס' ד"ה שתי וכו' ואשמעי' דאפ"ה לא מיהמני עכ"ל והיינו ממשנה יתירא ומאי דפריך לקמן ב' נשים שנשבו למ"ל היינו נ"ל ליתני משנה יתירא באשה אחת ולמ"ל למתני ב' נשים:

ד"ה אין וכו' דאי בדליכא עדים היינו מציעתא וכו' עכ"ל ק"ק נימא דברישא היא שותקת ומשתריא ע"פ חברתה ובסיפא אשמעינן דמשתריא ע"פ עצמה ויש ליישב:

גמ' אבל עדים דליכא דררא דממונא וכו' לעיל בפלוגת' דר"מ ורבנן לא ניחא ליה למימר טעמא דר"מ משום דבדליכא דררא דממונא לא אמרינן הפה שאסר דלא מסתבר ליה שיהיה כן לקושטא דמילתא ובקל עביד צריכותא:

דף כד.

תוס' ד"ה נשביתי וכו' דמסיפ' דמתני' שמעינן לה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל דהוצרכו לסיפא דכהנות לפמ"ש לעיל בד"ה שתי וכו' ומיהו יש לקיים הגירסא וכו' דהוצרכו הנך דשבויה ודב' נשים לאשמעי' ממשנה יתירא דאפי' לא ידעי בעדים דהך מילתא לא אשמעי' אלא ממשנה יתירא דאי מלישנא דמתניתין הא מתני' דשבויה ודב' נשים בחדא לישנא תנן להו:

ד"ה אבל וכו' דרבנן פליגי עליה התם וכו' עכ"ל בקו' מעיקרא שהק' מההיא דזיל גלי הו"מ לתרץ ההיא כרבנן והכא כר"מ אלא דסמכו עצמם ההיא דנאמן אתה לפסול עצמך וכו' דר"י גופיה קאמר לה והתוס' בהחולץ שתי' כן קשיא מההיא דנאמן אתה לפסול וכו':

גמ' והא איפכא שמעינן להו וכו' מקשי' לפמ"ש רשב"ם בבתרא דל"א דר"א מס' מילתיה דר"י מאי פריך דר"י אדר"י נימא דהכא שאני דיש עוררין וי"ל דתנא דברייתא דלא מייתי מילתיה דר"א משמע דפליג בהא אר"א ובההיא דחמרין לא אשכחן בה פלוגתא ולכך לא פריך והא איפכא שמעי' להו אלא אחר דמייתי הברייתא ולא פריך אמתני' ועוד נראה דכוונת רשב"ם דר"א הק' אימתי אמרינן בעלמא אינו נאמן במקום עוררין אבל באין עוררין נאמן וממילא ר"י דקאמר הכא אינו נאמן ע"כ משום גומלין:

דף כה.

ברש"י ד"ה או בחזקת והכא כהן אחר הוה וכו' עכ"ל נר' דס"ל דיכול ישראל גדול לעלות ראשון אפי' יש כהן וליכא זילותא דכהן כ"כ כיון דליכא עליית כהן כלל אבל לעלות אחריו לוי מפרסמא מילתא ואיכא זילותא דלוי לעלות אחריו:

תוס' ד"ה נאמן וכו' וכן מתני' דלקמן דנאמנים להעיד בגודלן וכו' היינו בתרומו' פירו' וכו' עכ"ל דאי בתרומת דגן תירוש ויצהר כיון דמעלין מהם לתרומה דאורייתא כמו שהוכיחו בקו' אמאי נקט שם בגמ' בתרומה דרבנן וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:

בא"ד משום דריע חזקייהו עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל כאן ולעיל בע"א בגמ':

בד"ה נאמן להאכילו וכו' א"נ הכא באשתו עמו וכו' עכ"ל ואע"ג דקאמר התם באשתו עמו אין צריך להביא ראיה היינו דאין צריך עדים אבל מ"מ צריך עדות האב ולכך קאמר הכא העלהו ר' לכהונה על פיו ור"ח פליג דאינו מועיל קרוב אלא ע"א כשר ודוקא ב' עדים הוא דא"צ:

גמ' ור"ח מ"ש בן וכו' י"מ מאי פריך נימא דר"ח ס"ל מעלין מתרומה דעון מיתה ליוחסין ולכך לא מכשיר ליה ע"פ אביו לתרומה אבל ממעשר דאפי' למ"ד אסור לזרים אינו אלא לאו אין מעלין ליוחסין ולכך העלהו ע"פ אחיו ללויה וכדקאמר הגמרא בבעיא דמהו לעלות מנ"כ ליוחסין ואין לו' דא"כ תיפשוט דאין מעלין מנ"כ ליוחסין וי"ל דנ"כ דמפרסמא מילתא לא חציף ומעלין כדמחלק הגמ' לעיל וי"ל דדוקא גבי נ"כ דלית ביה אלא עשה הוא דמחלק הגמרא בין מיתה לעשה אבל מעשר דבלאו אמרינן בגמרא רפ"ב דיבמות מה לי לאו מה לי מיתה ע"ש אבל לאו הבא מכלל עשה לא חמיר כמו לאו ועיין להתוס' לעיל דכ"ד ע"א בד"ה שלי שהק' לפירש"י דחדש עומר מאי משני בדמאי הקילו אכתי ק' מחדש והיינו משום דמה לי לאו מ"ל מיתה אבל קשה דא"כ מאי מק' שם לרשב"ם הא שביעית עשה הוא וי"ל במ"ש הרב דברי אמת בקו':

דף כו.

גמ' אמר"ח הב"ע במוחזק לן וכו' כתב הריטב"א דגם לאוקמתא הלזו כראב"ע מיתוקמ' דלרע"ק לית ליה קנס' כלל ולעולם לאו דכהן הוא ע"ש ועיין להגמ' ביבמות דפ"ו דמייתי לברייתא דראב"ע בזה הלשון ראב"ע אומר לכהן ופריך לכהן ולא ללוי אימא אף לכהן ולדברי הריטב"א אין להק' אמאי מגיה הברייתא הו"ל לאוקמי' ברייתא אחר קנסא דלרע"ק ללוי לחוד דל"ל קנסא ולראב"ע לכהן לחוד די"ל דהתם פריך אליבא דמ"ד קנסא לעניים דללוי עני חולק והיכי קתני לחוד מיהו שמעתין לא אזלא למ"ד קנסא לעניים דהא משני לאחר דקנסינהו חזקה לכהונה ולמ"ד קנסא לעניים ליכא חזקה לכהונה וא"כ לדברי הריטב"א כי פריך אימור דאמר ראב"ע אפ' לכהן ומשני אין לבתר דקנסינהו משמע דאכתי ראב"ע אפ' לכהן קאמר והשתא כיון דהברייתא לא קתני אפ' והגמ' הוא דהגיה הברייתא אמאי הגיה הבריי' לאוקמ' לאחר קנסא וצ"ל דר"נ קאמר לבתר קנסא ולא הגיה הברייתא כדאמרת אימור דאמר ר"א וכו':

תוס' ד"ה אין וכו' ולרע"ק לא הפקיע עזרא את הלוים מכל וכל וכו' עכ"ל הוכחה אחר' היא לדחות אין לפ' עניי לויים קאמר דלוים אפילו עשירים כדקתני בכל הנהו בתורת לויה וכל לוים במשמע וא"כ ע"כ למ"ד קנסא לעניים היינו עניי כהני' וישראל ואין צריך למ"ש מהרש"א ז"ל:

ד"ה והאמר וכו' שהרי העד גרוע מן הקול אי לאו

משום דחזקה וכו' עכ"ל ק"ק נימא דע"א כי מסייע ליה חזקה עדיפ' מן הקול ואכתי בההיא דגיטין קשיא נימא דש"ה דאיכא ע"א דמסייע ליה חזקה ובכה"ג הוא דבעי ערער תרי וי"ל בההיא דגיטין איכא נמי חזקה דמה"ט לא פריך התם כדפריך בקידושין וא"כ לא עדיפא ההיא דר' יוחנן אלא משום ע"א לחוד והרי איכא קול כנגדו דעדיף מניה:

דף כו:

גמ' א"ה אפי' תרי ותרי וכו' ק"ק דלא הול"ל אלא אפילו תרי לחוד ואמאי הזכירו בקושייתם תרי קמאי ולפמ"ש התוס' בד"ה ואסיקניה דאפי' בפעם אחת איכא זילותא דב"ד א"ש דפריך דאין צריך להקול והעד הא' אלא דאתו תרי ואמרי ן' גרושה ואחתיניה ואתו תרי ואמרו דכהן הוא ופליגי בזילותא דב"ד ואמאי נקט ר"א אין מעלין ע"פ ע"א הא בכה"ג אפי' ע"פ תרי לא מסקי ליה דחיישי' לזילותא דב"ד ולזה כוונו התוס' בסד"ה אנן שכ' ועוד דר"א משמע וכו' דלא כמהרש"א ז"ל שם:

תוס' ד"ה אנן וכו' ועוד כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכו' עכ"ל ק"ק דהא בכה"ג דליכא חזקה לא דאיסור ולא דהיתר ספיקא דאורייתא הוא דלא הוי ספיקא דרבנן אלא כי איכא חזקת כשרות והתם ביבמות אפילו נאמר דלא חשיבא חזקה דאיסור מ"מ ודאי דליכא חזקת היתר:

בא"ד וב' אומרים נתגרשה אע"פ שהם העידו תחילה וכו' עכ"ל כ' מהרש"א היינו סברת המק' דלעיל אבל הגמ' ביבמות ס"ל דהורע חזקת איסו' ע"ש וליתא דמסברת המ' לא מוכח מידי דלעולם הורע חזקת איסור כיון שעדים שאמרו נתגרשה באו תחילה אלא דמ"מ הוי תרי ותרי וספיקא הוא ולכך תצא וההיא דיבמות בנשאת לאחד מעידיה דודאי אפי' נאמר דהורע חזקת איסור ליכא נמי חזקת היתר וכוונת התוס' היא דמדקאמר לעיל מ"ש רישא ומ"ש סיפא משמע דשניהם שוין ואף על גב דבנתקדשה באו עידי האיסור תחילה ובנתגרשה באו עידי ההיתר תחילה מ"מ היתה בחזקת איסור ושניהם שוין:

בא"ד וכן ההיא דהאשה רבה ודינאי וכו' עכ"ל י"מ מאי פריך התם גבי ינאי תרי ותרי נינהו נוקמה שאמרו שהיו אומרים אמו נשבית לא היה אלא קול בעלמא ואח"כ ויבוקש הדבר וימצא שהיו תרי ותרי כה"ג שבאה עידי ההיתר תחילה ואח"כ אתו עדים שאמרו נשבית וי"ל דע"י קול בעלמא לא היה אומר אלא הנח בתר כהונה וכה"ג כתבו הראשונים במאי דהוכיח אביי מינה לאשתו אנתו בע"א ע"ש:

דף כז.

גמ' בעי ר"א אמרה לא נחבתי וכו' וממתני' דקתני אמרה ונשבתי וטהורה אני נאמנת ליכא למיפשט מינה די"ל דהפה שאסר הוא הפה שהתיר שאני דעדיפ' ממגו כמ"ש הת"י לעיל א"נ דשאני מתני' דאי בעי שתקא אבל הכא צריכה היא לטעון נחבתי וכה"ג חילקו התוס' לעיל אך מדברי רשב"ם בפ' חזקת דל"ב ע"ב גבי אין שטרא זייפא וכו' נר' דגבי מגו במקום עדים אפי' מגו דאי בעי שתיק לא אמרי' ועיין להפ"ח בנימוקיו למכילתין:

תוס' ד"ה ואם וכו' דהכי אמרי' בשבועות וכו' עכ"ל כ' מהרש"ל ז"ל דנחתי להוכיח דאכי' נשאל והותר כי איכא טומאה ודאית אסור והוכחתם מדפריך שם בכריתות אמר"ש ואפי' בקמייתא ומדלא משני בנשאל והותר מוכח דבכה"ג נמי חייב ע"ש ואין להקשות נימא דלא משני הכי משום דא"כ מאי טעמא דרבנן דס"ל להגמ' דבכה"ג דנשאל לא מחייבי רבנן די"ל דמ"מ הו"ל להגמ' לצדד הכי ולא למיפרך בפשי' אכ"ש לחוד ועוד דמדקאמרי רבנן הלך בא' ולא נכנס פטור דמיירי בפטורה ולא תני עדיפא מינה דאפי' נכנס נמי בב' כיון דנשאל בא' פטור מוכח דבכה"ג מחייבי רבנן אלא משום דאיכא למימר ר"ש פליג בהא נחתי התוס' להוכיח מהמק' דבכה"ג לכ"ע חייב:

דף כז:

גמ' במסיחה לפי תומה הק' מהרש"א ז"ל במתני' נמי לישני במסיחה לפי תומה וי"ל דא"כ הו"ל לאשמועי' מתני' אפי' גוי כיון דמסיחה לפי תומה אבל בברייתא י"ל דהכל נאמנים דקתני אפי' גוי במשמע:

דף כח.

גמ' התם דאגיר מיגר וכו' יל"ד מ"ש דבשניהם שכרו היא נדחית מפניו פשיטא ליה ובחצר של שניהם מבע"ל ועיין מה שנדחק בזה הרב במקו' ז"ל ונ"ל דהנה בשכר הבית הבעל לחודיה וכן משמע הלשון דאגיר מיגר וכתב מהרשד"ם ס"י דאשה חייבת בשכירות הבית אפילו שלא שכר הבית אלא הבעל לחודיה ע"ש וסד"א כיון דאשה חייבת גם בשכירות חשיב כמו ששכרו שניהם קמ"ל דהיא נדחית מפניו כיון שהוא העיקר בשכירות אבל בחצר של ב' שיד שניהם שוה מבע"ל אי היא נדחית מפניו או לא:

פירש"י ד"ה ואם היה כהן אפי' לא נשאת עכ"ל משמע דגם בנשאת אסורה במבוי באשת כהן דבאיסורי כהונה החמירו דלא כהתוספות ומפירושו בדיבור שאח"ז משמע דס"ל דמבוי גדול משכונה ועיין להג"פ סי' קי"ט:

תוס' ד"ה קיום וכו' כגון שלוה מודה שכתבו וכו' עכ"ל מק' משמא דה' ס' הכתוב' אמ"ש הש"ך סי' ע"ה ס"ק מ"ב כשיש ע"א על הקיום סגי דמתוך שאי' ל"מ לפ"ז כיון דהכא בגדול עמו מיירי כדאמר ר"ה אמאי צריך לעדות הקטן כלל כיון דאיכא ע"א על הקיום ומתוך שאיל"מ תו לא מהימן לומר פרוע במגו דמזוייף עכ"ד ונר' דלא קשה שהרי כתבו התוס' בדיבור הקודם דלא אמר רב הונא דצריך שיהיה גדול עמו אלא במילתא דבעי ב' עדים אבל בדבר דסגי בעד אחד בעי גדול עמו וא"כ לפי תי' זה של התוספות דהכא במודה בשטר שכתבו כיון דכה"ג סגי בע"א ע"כ דרב הונא לא קאי אקיום דלא בעי גדול עמו בקיום וכל זה לפום האי תי' אבל למסקנת התוס' אחר שהביאו ההיא דריש גיטין ממילא נדחה גם תי' זה דמהתם מוכח אפי' דאתי בעל ומערער מזוייפ' הקיום לא הוי אלא מדרבנן ודברי רב הונא אקיום נמי קאי וכן משמע מדברי התוס' בכ"מ דאפי' בטוען מזוייפ' קיום שטרות מדרבנן:

פרק שלישי

דף כט.

ד"ה הבא על הנתינה וכו' ועוד דבאלו הן הלוקין וכו' עכ"ל ע"ש דתני נמי חלוצה וצ"ל דהתוס' כאן אזלי בשי' רש"י דחלוצה דאורייתא וע"ש בתוס':

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה