אור ברסלב

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת יבמות

מסכת חגיגה

פרק ראשון

דף ב.

פירש"י בד"ה ואם חמותו וכו' ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו וכו' עכ"ל לפ"ז פי' בתה דקרא היינו אשתו ואשה דקרא היינו חמותו וק' דבסמוך כ' דאשה היינו ע"י קידושין וי"ל:

תוס' בד"ה אשתו וכו' ובתר הכי דריש לה מנדה נר' מדבריהם דעיקר ההכרח הוא מת"כ ולא מירוש' והיינו משום דמהירוש' י"ל דמערירי ממעט להו אבל בת"כ קאמר מה אחות אביו ואחות אמו וכו' והנך לא כתיב בהו ערירי ותי' דאית בהו ערירי מהיקשא דר"י:

דף ב:

בד"ה או וכו' והר"א מבורגוילא וכו' עכ"ל ק"ל דלפ"ד הר"א אמאי קטנה אינה מתייבמת הא ס"ס הוא דשמא אינה אילונית ואת"ל אילונית שמא היה מקפיד והו"ל אשה דעלמא וי"ל דס"ס העשוי להתברר לא סמכי' עליה כמ"ש הפר"ח בכללי הש"ס והכא עומד לברר אי אילונית אי לא אבל ק"ל לדברי הר"א דבגיטין דף פ' ע"א תנן אם הלכו הצרות ונשאו ואח"כ נמצאו אילוניות אלו העריות תצא מזה ומזה משמ' דנמצאו אח"כ אילוניות ובגמ' שם נשאו אין זינו לא דאי זינו מתייבמת ולדברי הר"א שמא לא היה מקפיד והו"ל אשת אח שלא במקום מצוה וי"ל:

בא"ד אע"ג דבקדשה ע"ת וכו' עכ"ל התוס' שם בפ' המדיר לא הוק"ל אלא לפי מ"ש שם דאפי' בקדשה סתם ע"ש ונר' דס"ל דמקדשה ע"ת ל"ק דכיון דהזכיר התנאי הרי אסיק אדעתיה המום וכשנכנס' סתם מחיל התנאי אבל בקידש סתם באילונית י"ל דלא אסיק אדעתיה המים וא"צ לחלק בין אילונית לשאר מומין אלא לפמ"ש דאפי' בקדשה סתם צריך גט:

בד"ה ואי אתה וכו' משמע דבקדושי קטנות נמי איירי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל דס"ל דלר"מ חמותו לאח"מ בכרת ע"ש וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' א"ב וע"ש למרן בכ"מ ומאי דק"ל להר' ז"ל דבפלוגת' לא קמיירי ובהא פליגי רע"ק ורי"ש ע"ש בלא"ה ק' מאי ק"ל להתוס' דהא פליגי תנאי ארי"ש כדתנן שם בפ' בא סימן עד מתי ממאנת עד שתביא ב"ש די"א עד שירבה השחור ע"ש:

בד"ה בתו וכו' היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה וכו' עכ"ל נר' מדבריהם דבקידושין לחוד לא אסירא ומ"ש בתר הכי לשון קדושין ל"ד וכ"ה בפסקי תוס' וכ"נ מדברי הטור באה"ע סי' ט"ו שכ' בת אשתו מן הנישואין ע"ש וכו' מגמ' דר"פ נושאין שהביאו התוס' בסה"ד דטעמא משום שאר ע"ש ובאירוסין ליכא שאר כמבואר בגמ' בסנהדרין דף כ"ח ע"ב ע"ש אך מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' א"ב דין ז' שכ' כיון שקידש אדם אשה נאסרו קרובותיה וכו' וחשיב בת אשתו ע"ש נראה דאפי' מן האירוסין:

דף ג.

גמ' ליתני אוסרות וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל וק"ק מאי פריך ליתני אוסרות כיון דס"ד דלשון אוסרות לא א"ש אחליצה נימא דלכך קתני פוטרות משום דבעי למיתני מן החליצ' ומן היבום לאשמועינן כאבא שאול כדלקמן וי"ל כיון דבמאי דתני פוטרות אתי למטעי דאי בעי מיבם כדפירש"י לא הו"ל למיתני פוטרות כדי לאשמועי' כאבא שאול:

דף ד.

תוס' בד"ה דא"כ וכו' כיון דהלמד נכתב במקומו וכו' עכ"ל לפי זה דלא יבא ממזר הוא משום מופנה ולא משום מוכח כמ"ש בתחלה דההוא הלמד נכתב במקומו:

דף ד:

גמ' ותנא דרי"ש טעמא וכו' הא דתלי לה בתדרי"ש עיין פירש"י ז"ל ואילולי פי' היה נר' יותר לפ' דמאי דקאמר הגמ' ותנא דרי"ש נמשך עם הקודם ילפי' שעטנז ותנא דרי"ש ואח"כ פריך טעמ' וכו':

תוס' בד"ה ואמר וכו' ושמעתי בשם ר"י וכו' עכ"ל ק"ק נימא דאי לאו יחדיו הוה מסתברא דתוכף תכיפה א' חיבור והו"א כלאים שרי בציצית אבל לפום קושטא דמילתא דכתי' יחדיו וממעטי' תכיפה א' אז מוקמי' לקרא דציצית בתכיפה א' ולית לן שום הוכחה דכלאים בציצית שרייה רחמנא:

דף ה.

תוס' בד"ה מה וכו' אבל סוגיא דשמעתין וכו' עכ"ל מה שפי' מהרש"א דאא"ע דקאמר הגמרא היינו אראשו רש"י ז"ל לא פי' כן אלא אזקנו הוא דקאמ' אא"ע ועוד דלפ"ד לא א"ש מ"ש התוס' לקמן דהומ"ל משום עשה ול"ת דהא הגמ' ידע כ"ז וקאמר דראשו אא"ע ולקושייתו נרא' דבס"ד י"ל דהאי תנא דזקנו ל"ל ג"ש דקרחה קרחה דאמרי' בגמ' בפ"ב דמכות וכיון דל"ל ג"ש בישראל דכתיב לא תשחית שרי במספריים אבל בכהני' דכתיב גילוח אסור מספריים וא"כ ל"מ לאוקי קרא בישראל דכיון דישראל דכיון דאפשר ע"י מספריים לא דחי דגילוח מצורע דבעי תער מדרשא דראשו דמוקמינן למצורע ונזיר הוא דנ"ל כדאיתא בפ' ג' מינים ע"ש וא"כ נוכל לומ' דהשתא להאי תנא דזקנו מצורע הוי במספריי' ולכך לא מוקי קרא אלא בכהנים דאפי' במספריים אסיר ודחי ליה עשה דמצורע משום דא"א לקיים בע"א:

בד"ה ואכתי וכו' הוי טפי אינו שוה בכל וכו' עכ"ל ק"ק לפ"ז היכי ילפי' מיניה בעלמא באא"ע דעשה דוחה ל"ת השוה בכל לגמרי נימא תנהו ענין לשוה קצת וכה"ג הקשה מהרש"א ע"ד מהרש"ל בפירוש רש"י ז"ל:

דף ו.

בד"ה טעמא וכו' קרא דכלאים בציצית למ"ל וכו' עכ"ל מהרש"א משם הפ"י וי"ל דא"כ יחדיו למ"ל לב' תכיפות הא ידעי' מדסמך כלאים לציצית ועיין להתוס' לעיל דף ד' בד"ה ואמר ע"ש:

בד"ה נגמר וכו' דילמא שאני הכא דהוי עשה ול"ת וכו' עכ"ל ה"ה דהו"מ לאקשויי היכי יליף תנא דברייתא דאל יטמא משבת נימא שאני שבת דהוי לאו ועשה השוין בכל אבל טומאה דהוי לאו ועשה שאין שוין בכל דחי' כדילפי' לעיל מראשו וכמ"ש התוס' לעיל:

בא"ד ועשה דבת כהן עדיפי וכו' עכ"ל נר' דק"ל אמאי אצט' קרא דבת כהן לא דחיא שבת הא קי"ל דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ונהי דהוה ס"ד דדחי לאו שיש בו כרת משום דמ"ל חומרא רבה וכו' אבל לאו ועשה פשיטא דלא דחי כמ"ש התוס' בדבור הקודם ותי' דהוה ס"ד דדחי משום כפרה ועיין למהרש"א ז"ל:

גמ' ליגמר מהכא התוס' ר"פ במה בהמה כ' דבשבית' בהמתו ליכא אלא עשה וכ"ד הרמב"ם רפ"ך מה' שבת ע"ש בה' המגיד אבל דעת רש"י בפ"ק דע"א דט"ו דיש בו לאו כמו מחמר ע"ש ולכאורה יש להוכיח מכאן כדעת רש"י מוקי לה בהשבתת בהמתו דליכא אלא עשה וסד"א משום דהשוה כבודן לכבוד המקום דחי עשה דכיבוד לעשה דהשבתת בהמתו קמ"ל דמאי אולמיה דהאי עשה וכו' ולעולם דאתי עשה ודחי ל"ת מיהו הא ליתא דהשתא דלא ס"ד ליתא דהכשר מצוה ודאי דאתי עשה דכיבוד ודחי עשה דשבת שהרי במחמר נמי איכא עשה וכמו שכ' התוס' בד"ה נגמר וכו' ומכאן ק' למ"ש הרמב"ן לדעת הרמב"ם הביאו ה' המגיד שם דבמחמר ליכא לאו אלא עשה ע"ש:

פירש"י בד"ה מאי לאו וכו' הו"א אתי עשה וכו' עכ"ל נר' מדבריו דכי איירי קרא בעשה שיש בו כרת אצט' לגופיה דלא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה טעמא וכו' ולפ'"ז ק' מאי קאמר טעמא וכו' הא בעלמא דחי דילמא ילפי' מינה וכמו אי איירי במחמר דפריך ונגמר מינה וצ"ל דס"ל דכיון דקרא לא כתיב אלא במקום סקילה שמעי' דבעלמא דליכא אלא כרת דחי מדלא גלי אלא במקום מיתה ואכתי עליה למ"ל וכ"כ התוס' לקמן בד"ה טעמא:

דף ו:

גמ' לא ר' יוסי וכו' ק"ק דניפרוך ליגמר מהכ' כדלעיל וע"כ הכשר מצוה ונגמ' מכיבוד או"א ולמ"ל קרא בהבערת בת כהן וכדפריך לעיל וי"מ דהכא ליכא למיפרך ליגמר מהכא דהכא איכא עשה ול"ת ול"ל השתא חומרת כפרה דכ' התוס' לעיל בד"ה נגמר דלא כ"כ התוס' אלא למאי דקאמר הגמ' לקמן דמשום כרת הוא כמ"ש מהרש"א שם והגמר' השתא דחי דלא נימא חומרא דכפרה:

דף ח.

גמ' לחומרא מקשי' וכו' מכאן מוכח דהא דאמרי' בעלמא היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן לאו מכח דהוי ספק וס"ד לחומרא דאי איתא הכא אמאי אינה חולצת כיון דספיקא הוא אלא ע"כ דמדה היא בתורה ועיין להתוס' בריש קמא ד"ד בד"ה דומיא דכ"כ מכח קושי' שהק' בגמ' שם וע"ש להרשב"א ז"ל בחי':

תוס' בד"ה רבא וכו' וא"ת והא לכל הפחות וכו' עכ"ל ה' טורי אבן בחי' למגילה ד"ג ע"ב בד"ה ולאחותו כ' דלק"מ דרבא לטעמיה דס"ל שם בפ"ג דזבחים דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אלא לגבי טומאה דדחויה היא אבל מצורע דהיתרן הוא לא ע"ש ודבריו תמוהים דא"כ קשיא לרבא מהאי ברייתא דמצורע שחל ח' שלו כדפריך הגמ' שם לעולא ועכ"ל לא ס"ל כעולא דביאה במקצת ל"ש ביאה וא"כ היינו מה שתי' התוס' בתירוצא קמא ולפי תי' בתרא דרבא ס"ל כעולא צ"ל דרבא שם הק' אדרבה בטומאה מסתברא דאמרי' הואיל ואשתרי אשתרי טפי ממצורע וכיון דאפי' במצורע אמרי' הואיל כ"ש בטומא' ואתא לאפוקי מדאביי דאמר בטומאה לא אמרי' הואיל ומה שהקשו שם בבריית' דולאחותו אמאי לא מוקמי' חד קרא לגופיה למי' דכהן והוא נזיר א"מ לקרובים דסד"א דאמרי' הואיל ואשתרי כהן אשתרי נזיר ע"ש ל"ק דכהן לא אשתרי כלל בקרובים ולא הזהירה תורת בקרובים וכה"ג לא אמרי' הואיל ול"ד להני דאמרי' בהו הואיל ואשתרי אשתרי:

דף י.

תוס' בד"ה לעולם וכו' וא"ת ליתני א"א וכו' עכ"ל והא דלא ק"ל בשינויא דר"א קרחינאה משום די"ל דאי לא קתני ולר"א אסורה לינשא בחיי המגרש:

בא"ד תדע דלא תני לוי חייבי לאוין וכו' עכ"ל ולשינויא קמא דקאמר ר' הני כללי ל"ל וד"ח תני פלוגתא הא דלא תני חייבי לאוין לר"ח משום דלא ס"ל כרע"ק אבל ר' דקאמר בפלוגתא לא קמיירי מ"ל להך שינוייא דאפילו פלוגתא דס"ל כוותיה לא קתני:

בד"ה לר"י וכו' א"כ ע"כ סבר נמי דאין קדושין תופסין וכו' עכ"ל ואמתני' דפרק ד' מיתות שהביאו לעיל דס"ל לר"י קדושין תופסין לא ק"ל הכי משום דלא מוכח ממתניתין דקדושין תופסין ולא כ' לעיל אלא דאליבא דתנא דמתני' אין הכרח דס"ל לר"י אין קדושין תופסין וע"ש בגמ':

דף י:

גמ' אלא שליחותא וכו' מזה מוכח דלר"י נמי אי לאו קרא הוה בכרת כמו לר"ל כמ"ש מהרש"ל בתוס' בד"ה איהו דאי לר"י אי לאו קרא הוה שרי כמ"ש במ"כ לא הוה צריך לשליחותא לאפוקי מס' ר"ל דס"ל בכרת וכו' מדברי התוס' לקמן בד"ה חד אך ק' דמלישנא דקאמר מי איכא מידי נראה דמסברא בלא קרא הוה שרי:

דף יא.

פירש"י בד"ה עמד וכו' אחר חליצה או אפי' וכו' עכ"ל ק"ק לפמ"ש רש"י לעיל דלר"ש דוקא אחר חליצה וקידושין ע"כ הכא אחר קידושין דוקא מדאוקמה כרבנן:

תוס' בד"ה צריך מאחר דאסירא לבעלה וכו' עכ"ל קשה מ"ש מדתנן בר"פ יש מותרות אלו אסורות לבעליהן ומותרו' ליבמיהן ע"ש וי"ל:

דף יא:

גמ' וחכ"א אחת זו ואחת זו אסורה אלא מת"ל וכו' פירש"י משום דכתי' והיתה לשון הויה שהיא קידושין וכיון בזה לתרץ מ"ש התוס' בד"ה לרבות וראיתי להרמב"ן ז"ל על התורה בפ' תצא שכ' וז"ל והנה הם ב' לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות ע"ש והוא תימה דלרבנן אפי' מן הארוסין ולר"י בן כיפר ל"ל לאו בסוטה ונ"ל דאפי' לרבנן מקראי א"י מידי פשוטו כמ"ש בגמ' בסמוך וא"כ הו"ל כתיבי תרווייהו מן האירוסין מדכתיב לשון הויה כדפירש"י ואחרי אשר הטומאה הוא נשואין אלא משום דקרא יתירה הוא כיון דמלשון הויה שמעי' דאפי' מן האירוסין ולהכי מוקמי ליה דאתא נמי לסוטה והו"ל כאלו כתיבי תרי לאו במחזיר גרושתו וסוטה והרמב"ן כיון לישב פשט המקרא וראיתי לה' ראש יוסף בח"מ סי' ל"ד דיצא לידון בדבר חדש דמן האירוסין אינו אסור אלא מדרבנן ואינו נפסל לעדות אלא מדרבנן ועפי"ז כ' לישב דברי רי"ו ונסתייע מדברי הרמב"ן עש"ב וליתא דחכמים ס"ל מדאורייתא הוא כדקאמרי אלא מה ת"ל וכו' דר"ל דכיון דאפי' מן הארוסין אסור משום דכתיב לשון הויה וכדפירש"י א"כ מה ת"ל אחרי אשר הוטמאה וכ"מ עוד לקמן בפ' האשה רבה דפ"ח ע"ב דפריך א"ה סיפא דקתני וכו' ע"ש ואי איתא דמדרבנן הוא לא פריך מידי וע"ש עוד לה' ראש יוסף שנר' מדבריו שנעלם ממנו סוגיא דשמעתין ע"ש:

שם אמינא לך סוטה ודאי וכו' לפי' התוס' דדוקא טומאה דכתיבה בלשון לאו א"כ לר"י בן כיפר דליכא לאו בסוטה שפיר חולצת וק' דמאי פריך ממתני' דחולצת נוקמה כר"י בן כיפר דהשתא א"צ לדחות מאי נסתרה נבעלה וצ"ל דמ"ל דמתני' ליכא מאן דפליג ובהכי י"ל מ"ש מהרש"א ז"ל בתוס' בד"ה ר"ש ע"ש ואכתי ק' בגמ' ריש מכילתין דפריך ליתני סוטה מאי פריך לישני בפלוגתא לא קמיירי ואף למ"ד בפלוגתא קמיירי היינו בפלוגתא דס"ל כוותיה כמו שהוכיחו התוס' לעיל דף י ע"א ע"ש וי"ל:

עוד בגמ' אמר ליה תניתוה וכו' מפירש"י נראה דפשיט לל"ב ועיין במ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל לישב פירש"י דאף דהמבעי מיפשט פשיט"ל דלרבנן כיון דאיעקר איעקר מ"מ הפשטן פליג עליה בהא והוכיח זה מברייתא הלזו דכר"י ן' כיפר לא מיתוקמא דקתני היא חולצת וע"כ כרבנן ומדהיא אינה מתייבמת ע"כ דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דאי מיעקר איעקר מתיבמת שפיר כן הוא דעת רש"י ז"ל לסברת הפשטן דהשתא וכיון דשמעי' מינה דלרבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכתיבה בה טומאה ואפ"ה צרתה מתיבמת ע"כ דהיא טעמא משום דדרשי' היא תועבה ואין צרתה תועבה וממילא איפשיטא לן לר"י בן כיפר דצרתה מתיבמת דדרשי' היא תועבה ואין צרתה תועב' דבהא לא פליגי ואתי שפיר הכל:

תוס' בד"ה צרתה וכו' וכ"מ לקמן וכו' עכ"ל הוו מצו לאוכוחי כן מהפשטן הא דקאמר וקתני אם היה מיבם מיבם לכשירה ואי איתא דאי לרבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו אינה חולצת אמאי לא הוכיח מרישא דקתני אם היה חולץ חולץ לפסולה ואי אין מקרא יוצא מידי פשוטו אמאי חולץ לפסולה ומדלא הוכיח אלא מסיפא מוכח דלרבנן חולצת אפי' להצד דאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

דף יב.

בד"ה מאי וכו' וא"ת אמאי לא פריך וכו' עכ"ל דקדק מהרש"א ז"ל אמאי לא הוק"ל מצרת ממאנת ולא מיתרצא בשינויא דגמ' וכו' ע"ש ולא היא דבשינויא דגמרא ודאי מיתרצא די"ל דזו היא למעט צרת אילונית דמתייבמת ואינו מוכרח שימעט הכל אלא כיון דמיתוקם מיעוטא לחדא מילתא סגי ועיין בתוס' הרא"ש ומעתה י"ל דלא הוק"ל להתוס' אלא מצרת מחזיר גרושתו דר"ש איירי בה לעיל דבעו מיניה מר"ש ואיהו הוא דמותיב הכא אצרת אילונית אבל הנך מימרי דממאנת וצרת סוטה אפשר דלא שמיע ליה לר"ש:

דף יב:

בד"ה שכבר וכו' מדרבנן מפני שנראית וכו' עכ"ל לפ"ז מאי פריך מרבה בר שמואל נימא דתוך זמן ואחר זמן היינו בשנת י"ב ואחר י"ב וקודם הבאת השערות דהשתא ליתא למה שהכריחו התוספות בדבור הקודם דא"כ מצינו חמותו ממאנת וכו' משום דאי בי"ב מתה ואי אחר י"ב מדרבנן אינה ממאנת כיון שילדה נראית כגדולה ועיין מה שהק' מהרש"א ובתירוצו יתורץ קו' זו מיהו בקושיתו בלא"ה י"ל דהגמרא כאן לא הגיה אלא מכח קושי' וכיון שיתורץ בלא הגהה ניחא ליה ולכך קאמר לעולם שמא תמות והיותר נ"ל דהגמ' גופה קי"ל דתוך זמן ואחר זמן היינו הבאת שערות והתוס' בדבור הקודם נחתי לאוכוחי מנ"ל שדעת הגמרא כן וניחא הכל:

דף יד.

תוס' בד"ה פשיטא וכו' אבל הוא ראב"ש שהוא תנא וכו' עכ"ל ק"ק דא"כ לקמן דפריך מבריית' דנמנעו מן הודאי אלא ב"ש אמאי נמנעו מב"ה בני חייבי לאוין נינהו וכו' מאי פריך נימא דהך תנא דברייתא ס"ל כרע"ק א"ש: דיש ממזר מחייבי לאוין ובשלמא אי ר"א אמורא א"ש:

דף טו.

בד"ה איני וכו' לפי שר"נ מתלמידי ב"ש וכו' עכ"ל לפ"ז הו"מ הגמ' לאוכוחי דעשו ב"ש כדבריהם מדהיה חושש שלא שמרה ר"צ:

דף טז.

בד"ה בני וכו' ועוד אור"י דלא תהיה וכו' עכ"ל ק"ק לפ"ז בגמ' לקמן דצ"ב דקאמר אי קדושין תופסין לא אתי קרא אלא ללאו ע"ש הא אפי' קדושין תופסין אתי קרא לומר דאינה מפקעת הזיקה:

דף טו:

בד"ה נכרי וכו' וע"כ ר"י דאמר וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א ז"ל דגם לתי' קמא דהא בהא תליא י"ל דההיא כמ"ד אליבא דר"י הולד כשר אלא דלפ"ז הי"ל לרש"י לפ' בדר"י דלקמן דוכולן לפסול כמו לר"א וכו' ע"ש דבריו תמוהים דלר"י דנ"ל מכי יסיר ודריש ולא בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אבל בנך הבא מישראלי' שבא עליה גוי קרוי בנך ע"כ דס"ל דנכרי הבא על בת ישראל הולד ממזר דהא קרוי בנך ובבא מן הנכרית קרוי בנה וע"כ דלאו הא בהא תליא ודלא כרב אסי דס"ל הא בהא תליא לתי' קמא ואף לפי' התוס' דלקמן בד"ה ואין וכו' ע"כ דרבינא חידש דכך פי' דקרא אליבא דרבינא וע"כ אף דס"ל נכרי הבא עב"י הולד ממזר מ"מ בישראל הבא על הגויה ולדה כמוה:

פרק שני

דף יז.

תנן יבמתו שמתה וכו' ק"ק נימא דהא מני ריב"ב דס"ל יש זיקה ורב דאמר כרבנן דאין זיקה דלא מצינו לרב דס"ל הלכה כסתם משנה וי"ל דכיון דהא דריב"ב נשנית קודם הך סתמא הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם עיין בריש ביצה ואף לרב אשי שהביאו התוס' דמוקי סתמא דמתני' דאין זיקה מ"מ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ומחלוקת ואח"כ סתם וכ"הג הלכה כסתם כמ"ש הרא"ש ביבמות דקי"ח אמתני' דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת ע"ש:

דף יח.

גמ' א"נ בתרי ולא יבם ולא מת אע"ג דס"ל זיקה ככנוסה והו"ל אשת החי ובלא"ה אסורה משום דבעלה הב' חי הוא מ"מ אצט' יחדו לאסור אשת אחיו שלא היה בעולמו דכיון דלא אצט' קרא אלא להיכא דהיתה חמותה מעוברת כמ"ש התוס' לעיל די"ז רע"ב ע"ש א"כ אי לאו יחדיו הו"א דחלה הזיקה גם על העובר כיון דאיתיה בעולם וא"כ הו"ל זיקת ב' יבמין ולא ככנוסה כמסקנא דשמעתין קמ"ל דאסורה על העובר וה"ה דהומ"ל בינייא אחריתי בג' אחים לבד מזה ומת אחד מהן ונשארה זקוקה לב' יבמין דבזיקת ב' יבמין מודה ר"ש דלאו ככנוסה כמסקנא דשמעתין:

פירש"י בד"ה מיבם וכו' ולא אעשה בה מאמר קאי וכו' עכ"ל נר' דהיינו לר"פ אבל לר' אושעיא דחלוק ר"ש בא' בעשה מאמר נמי מיבם לאיזה שירצה מיהו לפי מה שחידש לן מהרש"א ז"ל לקמן די"ט ע"ב גבי חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרתה דלר"ש א"י ליבם לבעלת המאמר משום גזירה אטו אשת אחיו שלא היה בעולמו גם לרבי אושעיא ע"ב דר"ש דקאמר מיבם לאיזה שירצה לאו אעשה מאמר קאי ונר' פשוט דע"כ לא כ' מהרש"א דגזרי' בכ"הג אלא דוקא בלא כנסה היבם אח"כ אבל בכנסה לא גזרינן כדמוכח ממאי דקאמר חלוק ר"ש אף בראשונה ואמר מיבם וכ"מ לקמן גבי ברייתא דכלל אר"ש כל שהלידה קודם וכו' ע"ש וה"ט דל"ג בכנסה משום דאשת אחיו שלא היה בעולמו ליכא לר"ש אלא בחד אחא או בתרי ולא יבם וליכא גוונא באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו בכנסה ולכך ל"ג בכנסה ודברי מהרש"א נר' מוכרחים בדעת רש"י ממ"ש לעיל ד"ט ריש ע"ב ר"ש פליג באשת אחיו שלא היה בעולמו ומצריך ליה חליצה ע"ש ובכל הסוגיא ליתא להא מילתא דד"ש מצריך חליצה ועפי"ד מהרש"א ז"ל ניחא שפיר ועפי"ז ניחא לי מה שהק' מהרש"א ז"ל בשמעתין לר' אושעיה דרישא לרבותא דר"ש אמאי קתני כנסה אפי' בזיקה לחודה ע"ש ולפי"ז מוכרח למתני כנסה דאל"ה לא היה אומר ר"ש עלה מיבם ולר"א ר"ש ארישא וסיפא קאי אך ק' בעיקר דברי מהרש"א ז"ל דאי איתא דגזרי' בכ"הג גם בכנסה לגזור אטו ב' יבמין דמסקינן לרבי אושעיא דבב' יבמין מודה ר"ש דאסירא וההיא אפילו בכנסה אח"כ:

דף יט.

גמ' ת"כ דר"פ וכו' ושנייה או חולצת וכו' הא דלא הוכיח מכאן מדלא פליג ר"ש בהא י"ל דר"ש דקאמר בסיפא הואיל ובא ומצאה בהיתר וכו' גם ארישא קאי דכיון דזיקה ככנוסה מצאה בהיתר קרי' ביה:

דף יט:

חלץ לבעלת מאמר וכו' מה שהק' מהרש"א ז"ל אמאי לא הוכיח מדלא קתני מיבם וכו' ע"ש נר' דל"ק דכי ייבם לא מצי למתני לא נפטרה צרתה דודאי נפטרה צרתה דהא דבית א' הם דהשתא ל"ל דגזרי' משום ב' יבמות הבאות משתי בתים כמ"ש התוס' דלא טעו אינשי בזה דהוו ב' בתים דאי הוו ב' בתים הוי אשת אחיו שלא היה בעולמו ולא הוה מצי ליבם באיסור ומדייבם ידעינן שפיר דבית אחת הן ובמה שחידש לן מהרש"א דגזרינן משום אשת אחיו שלא היה בעולמו עיין מה שכתבתי ע"ד בריש סוגיין ע"ש:

דף כ.

גמ' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' מכאן ק' עמ"ש הרשב"א הביאו בש"מ בכתובות ד"מ דלאו הבא מכלל עשה הוי לאו לענין דחיה ואתי עשה ודחי ליה ע"ש דהכא לאו הבא מכלל עשה דכי אם בתולה וכו' וקרי ליה עשה לדחיה וצ"ל דמ"ש כאן ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ל"ד אלא דאין עשה דוחה תרי לאויי וכ"הג אמרי' בפ"ק דתמורה לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ועפי"ז ניחא לי מה שהק' ה' שמחת יו"ט סימן לדעת הר"ב בה' א"ב דאין כ"ג נושא ב' נשים לעולם דאשה אחת ולא ב' הא הכא אי אית ליה אשה אף מן האירוסין הוי לאו ועשה והול"ל קפסיק ותני ל"ש אית ליה אשה ל"ש ל"ל אשה ע"ש ועפי"ז ניחא שפיר דהוו תרי לאוי רחיקי ואתי עשה ודחי תרי לאוי דרחיקי כמ"ש התוס' בפ"ג דמכות דט"ו ע"א דדוקא בסמוכים הוא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ע"ש מיהו דברי הרשב"א הנז' קשיין דא"כ מאי פריך במנחות דפ"ד ע"א אמאי עומר בא בשביעית לאכלה אמ"ר ולא לסחורה ומאי פריך ליתי עשה דעומר ודחי לאו דולא לשריפה וכן ק' מגמ' ספ"ק דבכורות גבי חלה ועיין לה' טורי אבן בחי' לר"ה דף ל' ע"ש:

אלא מן האירוסין וכו' מק' אמאי לא פריך אגרושה וחלוצה לכהן הדיוט בהדיא ונ"ל דל"ק דגרושה לכ"ה איכא לאו ועשה דקדושים ודוקא כ"ג באלמנה הוא דליכא עשה דעשה דקדושים לא קאי אלא אמאי דכתיב בההיא פרשתא כמ"ש התוס' בפ"ב דמציעא ד"ל ע"א:

דף כ:

ממזרת ונתינה א"ל וכו' כ' הריטב"א ז"ל ה"ה דהומ"ל גרושה מא"ל ע"ש והוא תימה דבגרושה איכא עשה דקדושי' ואף למסקנא דליכא באלמנ' עשה דקדושים בגרושה איכא עשה דקדושים כמ"ש התוס' במציעא ד"ל ונר' דט"ס הוא בדברי הריטב"א וצ"ל חלוצה ועיין להשע"ה ה' יבום דק"י ע"ש:

עוד בגמ' תנ"ה אם בעלו קני וכו' פי' תנ"ה דביאה ב' אסורה ולא אמרי' אשתו היא והא דלא מייתי ברייתא דלעיל דפצוע דכא אסור לקיימה י"ל דפצוע דכא שאני דאסור בקהל דאפי' אשתו היא אסור בה ולכך מייתי האי ברייתא דגבי איסורי כהונה מתניא וכ"מ בסנהדרין די"ט דגבי איסורי כהונה מתניא ורבא דשני לעיל דאיכא עשה דקדושה צ"ל דלא ידע האי ברייתא דקתני באיסורי כהונה אם בעלו קנו ועפ"ז ניחא מה שהק' התוס' בד"ה מיתיבי וכו' והיה בהניח מאי דאיכא למידק מאי פריך הגמרא אאוקמתא דרבא מדקתני אם בעלו קנו נימא דרבא דקאמר אפשר בחליצה ס"ל כמ"ד מצות חליצה קודמת וברייתא דאם בעלו קנו כמ"ד מצות יבום קודמת ולא אפשר בחליצה דפלוגתא דתנאי וצ"ל דטעמא מאי דמצות יבום קודמת משום הקמת זרע וכ"הג דהעראה דוקא הוא דשריא כמ"ש התוס' ליכא הקמת שם ואפי' להסוברים דשרי אפי' בגמר ביאה מ"מ ביאה ב' אסורה ואין אשה מתעברת מביאה א' כמ"ש התוס' לעיל וכיון דליכא הקמת שם לכ"ע מצות חליצה קודמת וכ"ז אחר דשמעינן מברייתא הלזו דביאה שניה אסורה אבל רבא גופיה לא ידע לבריתא הלזו דמתניא גבי איסור כהונת ויכול להיות דביאה ב' שריא ואיכא הקמת שם ואף דרבה גופיה משני גזירה ביאה א' אטו ביא"ב מסברא הוא דביאה ב' אסורה והשתא הדר ביה דגם ביאה ב' שריא ואפשר בחליצה למ"ד מצות חליצה קודמת דוקא ול"ק מבריתא דפצוע דכא והגמ' פריך ליה מברייתא דאיסורי כהונה דלא ידע לה רבא ועמ"ש בחי' בסנהדרין דנ"ג ע"א בסוגיא זו:

חד אמר פוטרת צרתה כ' מהרש"א ז"ל דהיא גופה לא בעי חליצה לכ"ע דקדושין תופסין והק' אפירש"י אמאי לא פליגי בהיא גופה ע"ש קנה מ"ש דקדושין תופסין כ"נ מפירש"י לעיל גבי מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין ע"ש אך דבר תימה הוא דא"כ מאי פריך רבא לעיל ממתני' דפצוע דכא דאם בעלו קנו נימא קנו מחמת קדושין ובשלמא הכא דפריך מבעלו קנו י"ל דפריך מאידך ברייתא דקתני אם בעלו קנו וכו' ואסור לקיימה בביאה ב' מדקתני איסור בביאה ב' מכלל דביאה ראשונה בהיתירא אבל לעיל ק' ונ"ל דדייק מדהוצרך תנא להשמיענו דאסור לקיימה ע"כ ביבום איירי ואשמעינן דלא נימא כיון דבהיתיר' יבם הותרה דאי בקדושין פשיטא דאסור לקיימה דמקרא כתוב דלא יבוא פ"ד וכו' אלא ע"כ מדין יבום קנו ועיין להשע"ה בה' יבום דק"ט ומה שכ' ליישב מה שהק' מהרש"א לפירש"י אמאי ל"פ בהיא גופה דאי פליגי בהיא גופה הו"א בצרתה כ"ע דלא מפטר' משום דהוי ביאה פסולה אפי' היא לא סגי בגט אלא בעי חליצה וכדתנן בר"פ ר"ג נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה ע"ש וא"כ כי אשמעי' דהיא לא בעי חליצה ידעי' שפיר דלאו ביאה פסולה היא:

דף כא.

תוס' בד"ה אי הכי וכו' מאם אם חמיו ל"מ למפרך וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"ל בכוונתם ומה שהק' ע"ד מהרש"א ז"ל דא"כ ליפשוט מהכא דאין לה הפסק ותק"ל נמי כלת בנו וכו' ע"ש נ"ל בדעת מהרש"ל ז"ל דס"ל דלא גזרו שניות אלא בחיי הערוה וא"כ בשינוייא דמשני הגמרא הא לא פסיקא ליה מיושב הכל דלא פסיקא ליה דאי מתה הערוה מותרה השניה וכה"ג כתב השה"ג בשמעתין דכלת בתו דאסורה משום כלת בנו דוקא אי אית ליה כלת בנו אבל אי לית ליה אלא כלת בתו שרי ע"ש וה"ה אי מתה כלת בנו הוי כמו לית ליה והב"ח בסי' ט"ו הוכיח כן מדברי רש"י לקמן גבי מאי דאמרינן כגון כלתיה דבר ציאתאי ע"ש אך נר' פשוט דלא כ"כ אלא בכלת בתו דלא אסירא אלא משום כלת בנו דגם היא שניה הוא דהוי ומשום דמחלפא הוא אבל בשאר שניות דאסירי משום גזירת ערוה לא שני לן וראיתי לה' נודע ביהודה מ"ק חא"ה סי' כ"ו שכ' דאפי' מאן דאסר אשת חמיו לא אסר אלא בחיי אשתו אבל כי מתה אשתו שריא אשת חמיו וטעמא טעים דכיון דאשת חמיו משום חמותו היא לא גזרו אלא בחיי אשתו דחמותו בשריפה אבל אחר מיתת אשתו דחמותו וגופה ליתא בשריפה כמ"ש הר"מ בפ"ב מה' א"ב לא חמירא כולי האי ולא גזרי' אשת חמיו אתו חמותו ועפי"ז דן דגם בקורבא דשניות דמכח חמיו כי מתה אשתו אשתרו ליה ע"ש שהאריך בזה ואף דאח"כ הק' ע"ז מ"מ יראה הרואה דלדעת הרמב"ם ניחא ליה שפיר ע"ש ומעתה ניצול מהרש"ל ז"ל ממה שהק' ע"ד מהרש"א ליפשוט מהכא דאין לה הפסק כיון דבשינוייא דגמ' ניחא שפיר והתוס' לא הוק"ל אלא דהמקשה אמאי לא הקשה גם מזה ומ"ש מהרש"א בתחילת קושייתו ע"ד מהרש"ל ז"ל לדברי התוס' דלקמן דהבעיא גם בשלישי שבבתו מאי קמבעיא ליה הא אסיר כה"ג וכו' ע"ש דבריו בלתי מובנים דמאי אולמה דג' דר"ח מרביעי ותק"ל ב"ד דר"ח מאי מבע"ל כה"ג וזו היא קושייתו שהק' אח"כ ליפשוט מהכא ע"ש ונ"ל בכוונתו דהנה הריטב"א לקמן בבעיא דאין לה הפסק דחה דברי התוס' וכ' דלא מבע"ל אלא ברביעי אבל בשלישי ודאי דאין לה הפסק דהוי כמו אם אמו למ"ש למעל' מלמטה ע"ש ודעת התוס' היא דאין לדמות גזירות חכמים דאפשר דכך נר' לחכמים דלמעלה אין לה הפסק ולמטה יש לה הפסק והשתא מק' מהרש"א שפיר דלפ"ד מהרש"ל דמדמי אם אם אם חמיו לאשת חמיו ואף דזה דאורייתא וזה דרבנן מ"מ כיון דחד דרי שוין הן וכי היכי דאשמועי' באשת חמיו דאף דבתה אסורה היא מותרת ה"נ הו"ל לאשמועי' באם אם וכו' דה"נ הוה ס"ד דאסירי כמו אשת חמיו ה"נ ודאי בג' דר"ח ודאי דאין לה הפסק כמו דרי מלמעל' דאמו והיכי מבע"ל בזה בכוונתו ודוק. אך מ"ש מהרש"א דמדברי התוס' נראה דהבעיא בבת אשתו וכו' ק' דהא לאו מתורת התוס' למדנו דהגמ' קאמר בהדיא שלישי ורביעי אין וכו' ועיין להריטב"א שם:

דף כא:

בד"ה לא וכו' ועוד מדפשיט מינה וכו' עכ"ל מלשונם נראה דבאו לאוכוחי דטעם גמור הוא ולא סי' דאי סי' נוקמה בכלתו ולא תפשוט דאף דכללא כייל אין למידין מן הכללות אלא ע"כ טעם גמור ואף דבכלת בתו איירי מ"מ תפשוט הבעיא דחד טעמא הוא מיהו ק' דא"כ הגמ' אמאי לא פשיט הבעיא עד דמייתי מילתא דרבא דפריך וכללא הוא וכו' דנר' מזה דאי מיתוקם מילתא דר"י בחד מהנך גווני דפריך רבא מפשט הבעיא אף דחד טעמא הוא דמסקנ' דהתוס' דטעם גמור הוא ולא סי' ואפשר לו' בכוונתם דאי טעם גמור הוא פשיט שפיר דלא מצי לאוקמ' בכלת בתו דכלת בתו א"צ לההוא טעמא דבלא"ה אסירא משום כלת בנו שו"ר דהא ליתא דמטעם כלת בנו לא אסירא אלא כי אית ליה כלת בנו כגון כלתיה דבר ציתאי ולכך אצט' לטעמא דכל שבנקבה דמההוא טעמא אפי' לית ליה וכמ"ש הריטב"א ז"ל ע"כ נד' עיקר דמ"ש מדפשיט ט"ס וצ"ל ועוד דפשיט וכו' ולא באו לאוכוחי דטעם גמור ולא סי' אלא באו להקשות קושי' אחריתי דאמאי לא קאמר עוד כלת בתו וכ"מ בתוספי הרא"ש ז"ל ע"ש:

בד"ה ר"א וכו' וביום שמת רבא וכו' עכ"ל לא ניחא להו למי' דמרי בר איסק האריך ימים הרבה והרמב"ם ז"ל בהקדמתו כ' רב אשי קבל מרבא הפך הגמ' דקאמר ביום שמת רבא נולד ר"א ועיין להב"ש בתשובותיו שכ' דתרי רב אשי הוו ולפ"ז אצ"ל תרי מרי בר איסק:

דף כב.

גמ' כיון דלענין יבום מיפטר וכו' ק"ל לפ"ז מאי מקשים התוס' לעיל די"ז ע"ב אחוה נילף אשת אחיו שלא היה בעולמו אחוה מבני יעקב נימא כיון דלענין מיפטר בהניח אשתו מעוברת פטר דנ"ל מעיין עליו או מלא ימחה כמ"ש התוס' לקמן דל"ה ע"ב מיזקק נמי זקיק ובמעוברת הוא דאצט' קרא לעיל כמ"ש התוס' לעיל שם בד"ה אשת ע"ש:

תוס' בד"ה מי וכו' וי"ל דאי מהתם וכו' עכ"ל: ק"ק דא"כ מאי קאמר מהו דתימא נילף אחוה וכו' הא מרישא ש"מ דלא בעי' כשרים ואמאי אצט' סיפא ואין לו' דהוה ילפי' אחוה מבני יעקב מה להלן שניהם שוין אף כאן שניהם שוין דא"כ לא מק' התוס' בדבור שאח"ז מידי וצ"ל דאמתני' לא ק"ל דכיון דממזר צריך להשמיענו דלא נילף אחוה מבנ"י ניחא ליה לתנא למתני כל ענייני נזיר:

בד"ה פשיטא וכו' דמשום האי טעמא אצט' בן וכו' עכ"ל א"כ למ"ש התוס' לקמן בד"ה בן דבת כ"ל מאין לו עיין עליו א"ש דבריהם כאן דר"ל דא"כ ק' בנו דסיפא למ"ל פשיטא ועיין להתוס' בדבור שאחר זה עיין שם:

דף כב:

גמ' לחייבו על אחותו וכו' פירש"י ז"ל דלאנוס' אצט' דנשואה נ"ל מבת אשת אביך והק' הריטב"א ז"ל א"כ מנ"ל לחייבו ב' ותירץ דאחר דכתיב אחותך ידעי' גם נשואה ומעתה אייתר אשת אביך לחייבו ב' ע"ש ותמהני דאכתי אמאי פירש"י דלנשואה לא אצט' נימא דאתי קרא גם לנשואה כי היכי דלייתר בת אשת אביך לחייבו ב' דאי לאו אחותך הוה מוקמי' בת אשת אביך לאחותו בת אביו ובת אמו ע"כ נראה דאף דאתא קרא דבת אשת אביך לאחותו בת אביו ובת אמו מ"מ שמעי' נמי דחייב ב' אף דלא מייתר קרא מ"מ תרי לאוין איכא ודוקא לריב"י דאיכא מיעוטא דאחותך היא הוא דלא מחייב ב' דבהכי ניחא נמי דפריך הגמ' ור"י ברבי יהודה מ"ט ומשני דאחותך היא מיעוטא ולא משני דאצט' בת אשת אביך לדרשא דמי שיש לו לאביך אישות כדלקמן ועפי"ה ניחא דמ"מ שמעינן דחייב ב' אף דלא מייתר וא"צ לדחוק דדרשא דלחייבו ב' מסתבר טפי למדרשא יותר מדרשא דמי שיש לו אישות:

עוד בגמ' א"כ לכתביה רחמנא וכו' ק"ק מנ"ל לריב"י בעלמ' דאין מזהירין מ"ה נימא דאתא אחותך היא למיעוטא דלא לחייבו ב' ולחייבו לאחותו בת אביו ובת אמו ובפ"ג דמכות די"ז ע"ב מוכח דליכא למ"ד מזהירין מ"ה וי"ל:

כתב הריטב"א ז"ל דבבהמ' דל"ל סי' טהרה מזהירין מ"ה משום דאיכא לאו הכא מכלל עשה ועיין לה' המגיד ברפ"ב מה' מ"א ע"ש:

תוס' בד"ה כשעשה וכו' התם כשעשה תשובה וכו' עכ"ל ק"ל לפ"ז מאי פריך הגמ' בפ"ב דמכות די"ב ע"א והאמ"ר בר"ה לכל אין הבן נעשה שליח וכו' נוקמה להנך ברייתות דהבן נעשה גואל הדם ואין נעשה בלא עשה תשובה אלא ע"כ דאפי' בלא עשה תשובה אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו דאף ע"פי שאינו נהרג איסורא איכא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ממרים ופ' הטוש"ע סי' רמ"א א"ה עיין להריטב"א בחי' שם במכות מה שתי' ע"ש וצ"ע:

ודע דמדברי התוס' הללו דמוקי לה כשעשה תשובה מוכח דאין לדייק מלישנא דאין הבן נעשה שליח להכותו דדוקא לבזותו אסור אבל לכבדו לא שהרי כשעשה תשובה מצווין לכבדו כדאיתא בר"פ הגוזל ודלא כה' ראשון לציון בנימוקיו שם בסי' רמ"א שהק' ע"ד הרמב"ם שהבאתי ונדחק בישובו גם מדברי התוס' נראה דדוקא בדידעי' שעשה תשובה אבל מספיקא דשמא עשה תשובה לא ודוקא משום חומרא דאשת איש היא דאמרינן בפ"ב דקדושין ע"מ שאני צדיק גמור חוששין שמא עשה תשובה ועיין לה' ראשון לציון שם בסי' ר"מ ע"ש:

דף כג.

תוס' בד"ה ומ"ש וכו' ועוד דבסמוך וכו' עכ"ל מפירש"י נר' דמפרש דפריך אתרווייהו אמאי לא אמרי' שם נמי אחד חולץ ואחד מיבם ואמאי אם כנסו יוציאו ומשני הגמ' דשם אפילו חליץ חד עדיין האיסור על הב' במקומו אבל כאן כי חליץ חד לא נשאר איסור על הב' ולקושי' הב' דמ"ש במתני' אם כנסו לא יוציאו ולא אסרי' על הראשון כיון דבשעה שכנסה באיסור כנסה אפי' כי אח"כ כנס הב' לא נשאר איסור על הא' מ"מ כיון שכנסה באיסורא הול"ל יוציא ולזה משני כיון דס' הוא דאימור דידיה אתרמי ליה לכך לא יוציא וזה מדוקדק בדברי רש"י הלכך מספיקא לא מפקי' וכו' אבל התוס' מפרשי דלא ק"ל אלא ארישא אבל אאם כנסו לא ק"ל במתני' דכיון דכי ייבם הב' פקע האיסור מהראשון אף שכנסה באיסור אין מקום לקונסו להוציא ול"ד לההיא דד' אחין וכו' ומאי דאמרי' אימור דידיה אתרמי ליה בא לתרץ אמאי לא גזרי' כמ"ש בדבור שאח"ז דל"ל גזירה בכולה שמעתא מוכרח לפ' דקושי' הגמ' גם אסיפא דאם כנסו וכו' דאל"ה אמאי הוצרך הגמ' לו' אימור דידיה אתרמי ליה ועיין להריטב"א ז"ל:

דף כד.

גמ' ליהדר הגדול מפירש"י נר' דהקושיא היא מהכפייה והא דלא ק"ל להגמ' מדלא רצה הולכין אצל קטן משום די"ל דמדרבנן הוא אבל מדאורייתא כולן שוין אבל אין כופין אלא אי רמיא מדאורייתא ומאביי קשישא משמע ליה דכופין דלא רצה חוזרין אצל גדול משמע נמי הב' כיון שלגבי הג' גדול ונ"מ היכא דמת הא' ואי גריס בגי' התוס' מתיישב טפי ויותר נר' דהקושיא מהולכין אצל קטן ומ"ש בגמ' לשון ליהדר ופירש"י כפיה משום דקושט' הוא דאף לענין כפיה כופין וכ"נ מדברי מהרש"ל שהבין כן ע"ש:

דף כד:

גמ' אמר רב ובעדים עמ"ש בזה בחי' בא"ה סי' א'.

דף כה.

מתני' הרגתיו וכו' הטעם מבואר בגמר' משום דפלגי' דיבוריה וכ' הרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ז דוקא באומר אשתך זנתה עמי פלגי' דבוריה דזנתה ולא עמו אבל כי אמר אני זניתי עם אשתך לא פלגי' דבוריה כיון דאינו מתפרש דבורו בהכי והרגתיו דפלגי' דבוריה היינו ר"ל דהרגו באונס או בשוגג ע"ש ומדברי הרא"ש בספ"ק דמכות גבי אילעא וטוביה וכו' נר' בהדיא דמפרש דפלגי' דיבוריה שלא הרגו אלא אחר וא"כ חולק בדינו של הרשב"א ז"ל ועיין לה' נודע ביהודה מ"ק חא"ה סי' ע"א עש"ב:

דף כה:

תוס' בד"ה טעמא וכו' הך תנא לא ס"ל כוותיה דחד ודאי וכו' עכ"ל בפרק מצות חליצה דק"ד ע"ב תנן ר"ש ור"י הסנדלר מכשירין ונראה מפירש"י שם דבשנים הוא דמכשירין וג' מחלוקת בדבר ע"ש ולפ"ז אכתי ק' דנוקמה כהנהו תנאי דמכשירין בב' אך התוס' אולי לשי' בדק"ה ע"ב בד"ה ר"ש וכו' ע"ש שנר' מדבריהם דר"ש ור"י הסנדלר מכשירין בחד וק"ק לפ"ז מ"ש בגמ' בדק"ד ע"א אלא יחידי ק"ל איך עביד ביחידאה ולפ"ד התוס' אמאי קרי להו לתלתא תנאי יחידאה:

פרק שלישי

דף כו.

בד"ה אי הכי וכו' דרי רבות' טפי וכו' עכ"ל ולא מסתברא ליה להגמ' למי' דקושטא הוא כיון דחדא מנייהו לא חזיא ליבומי ליכא ביטול מצוה ומ"מ רבות' מיהא הוי:

בד"ה למיתה וכו' ומאי קושיא וכו' עכ"ל הא דלא ק"ל למאי דאמרי' לעיל מזה דחיישי' למיתה ורבנן לא חיישי למיתה שם ביומא אפי' למיתה דחד די"ל הא דלא חיישי התם משום דאין לדבר סוף וכ"נ מתירוצם ועיין להתוס' לעיל די"ח ע"א בד"ה דילמא שהק' לרבנן ע"ש וק' ימא משום דאין לדבר סוף וי"ל:

דף כז.

גמ' לדברי האומר אין זיקה וכו' ואיכא לא מ"ל ע"ד שהק' התוס' ברב לעיל בד"ה לדברי. וכו' משום דשמואל אמר לעיל די"ח הלכה יש זיקה ע"ש:

פירש"י בד"ה לעולם כו' ולא גזרו חכמים אלא באחות זקוקה עכ"ל משמע מדבריו דלא גזרו כלל וא"כ ק' יבומי נמי תתיבם כדפריך לב"ש גם מפירש"י לעיל בד"ה חלץ מבואר דאין מתיבמת שכ' ואע"ג דצרות נמי אי בעי מיבם ל"מ מיבם וכו' ע"ש וע"כ אליבא דר"א קאמר ונ"ל דכמ"ש שמואל חלץ לצרות וכו' נכלל נמי אם חלץ תחילה לאה ואח"כ חלץ לצרת רחל וע"ז קאמר דלא נפטרו אחיות וכמ"ש התוס' בד"ה אי הכי ע"ש ובזה אי בעי ליבם צרת רחל אחר חליצת לאה ל"מ ליבם דהו"ל צרת קרובת חלוצתו ולכך לא קאמר תתיבם אבל בלא חלץ ללאה תחילה אה"נ דמתיבמת צרת רחל דהו"ל צרת אחות זקוקה ולא גזרו ורש"י בד"ה חלץ דכ' ל"מ מיבם בחלץ ללאה תחילה איירי וקאמר אע"ג דלא מצי מיבם מיהו קל איסורא משל אחיות כיון דאחיות נאסרו משעת נפילה אבל צרה לא נאסרה אלא אחר חליצת לאה כנ"ל ליישב פירש"י לפי חומר הנושא:

דף כח.

גמ' ואי אשמעי' הכא אדרבה תרווייהו מוכחי וכו' כתב מהרש"א ז"ל דהומ"ל דהו"א משום דליכא למיגזר וכו' אלא משום דהא שמעי' מיהא דלעיל בפ"ב ע"ש והוא תימה דההיא דלעיל ליכא למגזר ואי כוונתו דלא אצט' לסיפא דהכא דשמעי' לה מההיא דפ"ב הרי כבר כ' התוס' בד"ה אבל דההיא דבפ"ב מוכחא מדאינא מתייבמת ולא חולצת ע"כ נר' דאצט' להאי צריכותא דתרווייהו מוכחי דלא תקשה למ"ל ההיא דבפ"ב הא שמעינן לה מסיפא דהכא וכיון דמ"מ צריך להאי סברא דתרווייהו מוכחי נקט לה שפיר גם לגבי רישא:

דף כט.

פירש"י בד"ה מיגמר ולא אתי למישרי אחותו זקוקה דעלמא עכ"ל ר"ל דאחות ערוה מתייבמת ולא גזרי' שמא ייבם אחות זקוקה בעלמא דערוה מיגמר גמירי לה וידעי דלא הוי אחותה אחות זקוקה ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל:

בד"ה אלא מאמר וכו' שלא תאסרנה לזו וכו' עכ"ל

ק"ק דכאן בסברת ר"א דחי לצרה גם מחליצה ולקמן בדברי ר"א דס"ל דוחה ומשייר ובעי חליצה לצרה הוא דלא נ"מ אלא לענין שלא תאסרנה לזו כדפירש"י לקמן:

דף כט:

בד"ה ולא מיטמאה וכו' ולאו דוקא וכו' עכ"ל לכאורה כיון דמפרש לענין חיוב א"ש בדוקא וכמ"ש התוס' ונר' דס"ל כמ"ש הר"מ בפ"ב מה' אבל דבנות אהרן אינם מצוות ליטמא לקרובים דכל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא וכו' וע"ש בהשגות הראב"ד ז"ל ולהכי כ' דלאו דוקא דהא אפי' בנשואה דינא הכי דאין מצוו' ליטמ' לקרובי' והתוס' ס"ל כהראב"ד ז"ל:

תוס' בד"ה אלא וכו' וי"ל דעבד מאמר ובא וכו' עכ"ל שי' מהרש"ל ז"ל בזה נכונה דגבי מתני' דהפרה בלא ביאה איירי ומ"מ מוכיח מינה בעיין דביאה דאי אירוסין עושה ופקעה זיקת יבמין לא הוה מהני המאמר להפרה וכמבואר בדברי מהרש"ל ול"ק מה שהק' מהרש"א ז"ל אלא דלא היה צריך מהרש"ל לו' דלא הדר אלא מהפרה דהומ"ל דמכולהו הדר דכולהו חד דינא אית להו דאפי' אירוסין עושה מיפר ויורשה וכו' ול"ד לאסורא דעלמא ועיין להרשב"א ז"ל ומ"ש מהרש"א ע"פ דרכו דטעמא דר"י משום דכיון דמאמר מדרבנן לא מפקיע הזיקה ע"ש ק' להולמו דא"כ מאי פשיט מר"א תיפשוט מר"י להפך דהא לשי' רש"י גם לב"ש מאמר לא הוי אלא מדרבנן וכמ"ש בד"ה השתא ואיהו כ' כדברי התוס' דבביאה איירי וא"כ הו"ל להגמ' למי' כתנאי ע"כ נר' עיקר כדברי מהרש"ל ז"ל:

דף ל.

בד"ה אשה וכו' ובפ"ק דחולין וכו' עכ"ל עיין למור"ם בהגה ובד"מ בי"ד סי' ן' ולהש"ך ושאר אחרוני' שם עש"ב:

דף לא.

גמ' וקדושין גופייהו וכו' דילמ' בב' כתי וכו' נראה דגם לפירש"י צ"ל דפריך דילמא בב' כתי וכו' ר"ל דוקא ב' כיתי עדים אבל כת אחת מתיבמת אף דס' דאורייתא לא גזרו ועיין מהרש"א בתוס' דאי לא"ה אלא דפריך דילמא גם בב' כתי עדים מאי פריך הא מ"מ לא מצי למיתני גירושין דהו"א דאיירי אפילו בכת אחת דומיא דקדושין דאיירי בכל גופא:

פירש"י בד"ה קיימי וכו' ואית דמפרשי וכו' דלעיל איהו גופיה פי' הכי עכ"ל וכיון דאיירי בב' כתי עדים מעיקרא ל"ק מאי דפריך לעיל א"ה קדושין נמי וא"צ לתירוצא דלחומרא ותתיבם ואין בכך כלום:

תוס' בד"ה ב' כתי וכו' וא"ת כיון דמסקי' וכו' עכ"ל אזלי לתי' בתרא שכ' בדבור הקודם דלתי' קמא ל"ק דבבת אחת מתיבמת:

דף לא:

בד"ה למעוטי וכו' מספקא לר"י עכ"ל לכאורה לפמ"ש התוס' לעיל בטעמו של דבר דכתב בכתב ידו דהוי כמו שאין בו זמן אין מקום להסתפק בזה וי"ל דלא פסיקא להו דאפ' דמטעמ' אחרינ' או דגרע מאין בו זמן כיון שכתוב בו ואינו מועיל:

בד"ה דחזו וכו' ואור"י דה"נ וכו' עכ"ל ומפירש"י בד"ה לינחי' שכ' אלא להכי אמרת דמהני דזמנין וכו' נר' דס"ל דאפי' מעידין שכך ראו בשטר לא מהני אלא דבכל גוונא דאמרת דע"ז תיקנו זמן בההיא לא מהני דמפיהם ולא מפי כתבם ולישנא דגמרא דחיקא טובא לפירש"י:

בא"ד ועוד דהתם וכו' אלא שכותב לזכרון וכו' עכ"ל ע"ש להתוס' בכתובות שכ"כ בשם ר"י וביארו דלתי זה אפי' כתוב שלא מדעת המתחייב הוי שטר גמור ועיין להש"ך בסי' ט"ל סק"ט שכ' דלתי' זה ס"ל בס' ר' "ת דיכול לשלוח עדותו בזוכר ולכך הוי שטר גמור אפי' השתא אינו זוכר ע"ש ובעיקר ס' ר"ת ראיתי מק' מדאמרי' בפ' ד' מיתות בעדות דמגדף דא' מן העדים מעיד והב' אומר אף אני כמוהו ולדעת ר"ת אמאי התירו להעיד הא יכול לכתוב עדותו ולפמ"ש בתשו' רמ"א סי' י"ב משם המרדכי בשמעתין דדוקא בד"מ אבל בד"נ לא מהני לשלוח עדותו ע"ש א"ש אך הרואה יראה דברי המרדכי בשמעתין דלר"ת בשולח עדותו וזוכר הוי מפיהם ממ"ש ובדיני ממונות אפי' אינו זוכר דאפ' מפי כתבם מהני וכ"כ בהג"ה בפ"ב דכתובות דלר"ת בד"מ אפי' אינו זוכר ע"ש וא"כ מאי דבעי ר"ת זוכר עדותו בד"נ והדומה לו הוא:

בד"ה והא עבדא וכו' ועוד דהתם לא תיקנו וכו' עכ"ל והטעם דלא תיקנו עיין בהריטב"א וי"א דהכא למ"ד משום בת אחותו איירי ולדידיה לא תיקנו רבנן אלא משום איסור ולא חשו לממון וליתא דמהגמ' בגיטין דכ"ו דפריך למ"ד משום בת אחותו אמאי לא אמר משום פרי ומשני ע"ש נראה דבעלמא חשו גם לממון:

מתני' וחולץ לשניה הא דחולץ משום דשמא מאמרו של ב' מאמר והו"ל ב' יבמות הבאות מבית אחת ולכך אינה מתייבמת והא דצריך מיהא חליצ' שמא מאמרו של ב' אינו מאמר ובאות מב' בתים ועיין פירש"י לקמן בדצ"ו ע"ב בד"ה וחולץ לב' ע"ש:

דף לב.

תוס' בד"ה לא פקע וכו' וא"ת לר"ש וכו' עכ"ל ק"ק מאי קושיא הא אפי' למ"ד דבפלוגתא איירי דוקא בפלוגתא דס"ל כוותיה כמ"ש התוס' לעיל דף י רוהכריחו מדלא תני חייבי לאוין ע"ש ונ"ל משום דנשא מת ואח"כ נשא חי איסור כולל הוא כדאמרי' בסמוך ובמכות דכ"ב ע"א מסיק בגמרא אלא האי תנא איסור כולל ל"ל ע"ש הרי מצינו דסתם משנה ס"ל כר"ש דל"ל כולל ולכך מק' שפיר מיהו לר"ל דס"ל בפ"ג דשבועות דכ"ד ע"א דלא אמרי' כולל אלא בהבא מאליו אבל בע"י עצמו ל"ל כולל ל"ק קושיית התוס' דההיא דמכות איסור שבועה הוא דע"י עצמו הוא:

דף לב:

בד"ה איסור וכו' ואור"י דקסבר דא"א ונעשית חמותו וכו' עכ"ל וה"ה דהומ"ל דהכא אליבא דר' אבהו קיימי' ואיהו ע"כ דל"ל כולל לר"י ס"ל דאי ס"ל דאית ליה כולל לר"י הול"ל מודה ר"י באיסור כולל וכ"ש איסור מוסיף וכ"כ הריטב"א ז"ל ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א בסמוך בד"ה אלא וכו' עיין שם:

בד"ה בע"מ וכו' לא הוזהרו זרים וכו' עיין מ"ש בת"כ פ' אמור פ"ד ע"ש:

דף לג.

גמ' באיסור כולל ואליבא דר"י וכו' ק"ק אמאי לא מוקי לפלוגתייהו אליבא דר"ש דלא מחייב אלא חדא ופליגי ר"ח וב"ק בלקוברו בין רשעים גמורים וכדמוקי ר"א לזר דר"ש וצ"ל דלישנא דר"ח דחייב ב' מ"ל חייב ממש וכל כמה דמצי לאוקמה בחיוב ממש לא מוקי בלקוברו וכו':

תוס' בד"ה לא וכו' ולקוברו בין רשעים גמורים עכ"ל כ' מהרש"ל ז"ל דלפ"ז צ"ל דהשתא מוקי בפרו ולא כר"א ע"ש וזר שאכל מליקה בכולל לס""ד דהשתא ואע"ג דכ' התוס' לקמן בד"ה אמר דקל על חמור לא חייל בכולל זרות באכילת קדשים ונבילה שוין הן דלאוי נינהו והוי כמו בע"מ וטומאה דשוין וחייל בכולל ודברי מהרש"ל מוכרחי' דאי זר ששימש בלקוברו איירי מאי קאמר בגמ' בשלמא זר מעיקר' וכו' הא אפילו דליכא כולל שייך פלוגתא דלקוברו ודלא כמהרש"א שכ' ליישב ס"ד דהשתא בשינוייא דר"א דבאיסו' קל לא שייך לקוברו ע"ש דליתא כמו שהוכחתי:

גמ' א"נ שחתך אצבעו וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל על קושית מהרש"ל ז"ל וכן נ"ל להוכיח מדברי רש"י שכ' דבב"א דמתני' בשוו שליח ואי איתא משכחת לה בנשא מת ומת ואחר שמת נשא החי דאע"ג דהו"ל אחות זקוקתו אינו אלא מדרבנן וקודם שנשא החי היתה מותרת לו וכשנשא חיילי תרווייהו בב"א אלא ע"כ כיון שהותרה לו איסור אשת אח תו לא חייל וה"נ דכוותה כשהותרה לו טומאה תו לא חייל ועי"ל קושית רש"ל דכיון דלגבי קרבן יחיד חייל איסור טומאה הו"ל טומאה קדמה:

תוס' בד"ה בר קפרא וכו' כגון אחות אשה וכו' עכ"ל מ"ש לישנא דהותרה הטומאה ושבת ונבילה קאי אבל אחות אשה הקולה היא דיש לה היתר כמ"ש בדבור הקודם ועיין מהרש"א ז"ל:

בד"ה אצבעו וכו' עד משהו אחרון וכו' עכ"ל אבל הריטב"א כ' כיון דבתוך ב"ד הוא הוי ככת א' ע"ש ולפ"ז י"ל מה שהק' התוס' בד"ה אלא מליקה וכו':

דף לג:

גמ' ומדהנך לפטורא וכו' ל"ד אלא ר"ל מדהא לפטורא וכדפירש"י דהך דנבילה קרי לה מדהא וכו' וכדקאמר מדהא בב"א וכו' ומנבילה גופה הו"מ לאוכוחי דר"ש ל"ל אפילו בב"א אלא דניחא ליה לאתויי מכולהו:

בפירש"י אי בהקטרה וכו' דקס"ד חטאת מחייב ליה עכ"ל נר' דלא מפרש כפירוש התוס' דמשום דלא חייל הוא דפריך אלא אחטאת דמשמע ליה דבחטאת איירי ואין להק' הא אזרו' ל"מ חטאת וכדפירש"י לעיל די"ל דע"כ שבת משום חטאת נקטיה ונ"מ בהזיד בזרות ושוגג בשבת דמחייב חטאת ומיתה דאי לא"ה מנ"מ בחיוב ב' וק"ק לפירש"י אמאי קאמרי מידי לאוי קתני אפי' לאוי קתני ניחא שפיר וי"ל דרש"י מפ' נמי הקושיא כהתוס' אלא דנקט חטאת כי היכי דאתיא הקושי' גם לבר קפרא דבב"א פליגי ולא שמיע ליה ההיא ברייתא דשרייא מליקה:

תוס' בד"ה אסור וכו' מחייב באיסור כולל וכו' עכ"ל והיינו לר"ח אליבא דידיה ורב"ק אבל לבר קפרא גופיה אפשר דלר"י לית ליה כולל דהא לדידיה ניחא דידיה ודר"ח וכדקאמר הגמ' בשלמא לבר קפרא ודלא כמהרש"א לעיל דל"ב ע"ב בד"ה איסור ע"ש וכ"נ מדבריהם לקמן בד"ה לקוברו דנקטו ר"ח ואפילו להספרים דגרסי בדבריהם בר קפרא היינו ב"ק אליבא דר"ח אבל ב"ק גופיה אפשר דל"ל כולל לר"י שו"ר שדברי מהרש"א עיקר דכיון דלר"ח ע"כ דאית ליה לר"י כולל לא פליג עליה ב"ק בהא והוא ממ"ש התוס' בד"ה לקוברו דהא חשיב בע"מ ששימש וקשה נימא דבע"מ נמי לקוברו דנימא דס"ל בע"מ במיתה והוי קל על חמור דטומאה הותרה וכמ"ש התוס' בד"ה אמר דאי בע"מ במיתה הוי קל על חמור ואע"ג דכי אתניא ר' מיעקרא איסור כולל אתניא וע"כ דס"ל בע"מ באזהרה כמ"ש התוס' מ"מ נימא דכאשר שכח ב"ק וסבר דבב"א אהניא סובר דבע"מ במיתה וכן לב"ק גופיה וברייתא דשיירא מליקה לקוברו איירי ומאי פריך אלא ע"כ כיון דלר"ח ס"ל בע"מ באזהרה דהא קאמר דד' א"כ אתניח ולא מצינו שנחלק עליו ב"ק בזה מסתמא כוותיה ס"ל:

פרק רביעי

דף לה:

מתני' ולא פסלה מן הכהונה כתב הריטב"א דלא חיישי' למצריכה כרוז לכהונה משום דולדה מוכח עליה ע"ש ועיין בגמ' לקמן דמ"א ע"ב ובמה שכתבתי באה"ע סי' ק"ע ע"ש:

בזמן שהולד של קיימא יוציא וכו' הא דלא קתני הוא מותר בקרובותיה כדקתני ברישא עיין במה שהוכחתי באה"ע סי' ט"ו ע"ש:

תוס' בד"ה ונמצאת וכו' ואור"י דנהי וכו' עכ"ל דע דמדאורייתא קרובת חלוצה שריא כדאיתא בקדושין דמ"ה ע"א ע"ש ואפ"ה מחמרי' כה"ג לאסור דרבנן בדאורייתא אע"ג דממ"נ שריא ועיין בתשו' הרא"ש כלל ב' ובדיני עגונה כתבתי בזה:

בד"ה תגלי וכו' אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה וכו' עכ"ל וזה לר"ל אבל לר"י אמרינן אגלאי מילתא למפרע ואפילו במה שאין ראוי להתברר עכשיו וע"כ הוצרכו בגמ' שם למי' הכא אם יבא אליהו הא קטנה לאו בת אעבורי ולא סגי ליה במה שאין ראוי להתברר עכשיו דסוגיא דהתם אליבא דר"י כמבואר שם:

דף לו.

גמ' ונמצאת מצריכה כרוז לכהונה עיין מה שהק' הריטב"א ז"ל ממתני' דבולד בן קיימא לא פסלה מכהונה ולא חיישי' לכרוז ותי' דולדה מוכח אבל הכא ולד חברתה בעיר אחרת לא מוכיח ע"ש ועיין במה שכתבתי ע"ד באה"ע סי' ק"ע מסוגיא דלקמן דמ"א ע"ב ע"ש:

פירש"י בד"ה אלא וכו' וקשה לי וכו' עכ"ל עדיפא מינה פריך וה"ה דק"ל נמי בקושי' התוס' ולכך הוצרך להגיה תחלוץ בתוך ט' ולא סגי ליה בחליצה דתוך ג':

דף לז.

תוס' בד"ה דאמר וכו' ובפ"ק דב"ק וכו' עכ"ל עיין רש"ל ומהרש"א ז"ל ונ"ל דהתוס' נחתי לישב הגמ' דקמא גם לאדמון אבל לרבנן אפי' מפקיע דינו אמרי מהדרנא וע"ש בתוס' דכתובות:

דף לח.

פירש"י בד"ה מי א"ל וכו' אי פלג' וכו' או מנתא בנכסי יבם כצ"ל ומ"ש בספרים או פלגא מנתא ט"ס:

תוס' בד"ה הוי וכו' אלא הא דקרי הכא יבם ודאי וכו' עכ"ל ק"ק דאכתי לרבנן דסבור למי' קמיה רב משרשיא מתני' היא וסברי דספק הוי ודאי משום ממ"נ תקשה להו ממתני' דמציעא דזה אומר כולה שלי וכו' וי"ל דהנך רבנן ס"ל דמתני' דמציעא בדליכא עדים וכיון דלא הוי מוחזק אלא ע"פ הודאת חבירו לא הוי מוחזק והתוס' דק"ל מינה לפירש"י משום דס"ל דדוחק הוא דלמסקנא דוקא בדליכא עדים דסתמא קתני ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל:

דף לט.

פירש"י בד"ה ה"ג וכו': קודם שנפלו וכו' עכ"ל דאפי' עביד מאמר אח"כ הו"ל כמו נפלו לה עד שלא נתארסה ונתארסה דמוכרת וכ"כ הריטב"א ז"ל וק"ל דמפירש"י ר"פ האשה שנפלו נר' דנפלו לה עד שלא נתארסה ונשאת לא תמכור וכ"כ התוס' שם ע"ש והכא דס' נשואה היא אמאי מוכרת הכל לב"ש הול"ל יחלוקו:

דף לט:

פירש"י בד"ה אמר וכו' ואי ניחא לתרווייהו וכו' עכ"ל לא רצו שניהם קאמר דאפי' היא אינה רוצה אין כופין כל שאין נותנת אמתלא אלא ר"ל דידעי' דדבר דניחא לתרווייהו הוא דכיון דליכא אמתלה ודאי ניחא לתרווייהו ועיין להריטב"א ז"ל:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה