אור ברסלב
משמרות כהונה חלק א מסכת כתובות › פרק ראשון

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת כתובות · פרק ראשון

מסכת כתובות

דף ב.

גמ' שקדו חכמים וכו' ומ"מ איצט' לטעמ' דטענת בתולי' לאפוקן ליל ד' דמשום שקדו ליכא ועיין במ"ש מהרמ"ש ז"ל בתוס' בד"ה ליום וכו' ע"ש:

תוס' ד"ה שאם וכו' תימה דהכא משמני וכו' עכ"ל בש"מ תי' בשם הרא"ש ז"ל דהתם בזנות נשואה הוא דלא שכיח אבל בזנות דארוסה שכיח ע"ש וי"מ דא"כ מאי פריך הגמ' שם בגיטין ד' כ"ו ע"ב למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי ומאי קושיא דאפילו למ"ד משום פירי מודה דבארוס' דלא שכיח דטע' משום בת אחותו וי"ל דא"כ כיון דדין זה דצריך להניח מקום הזמן בין בנשואה ובין בארוסה לא הו"ל לומר אלא טעמא דפירי דלא שייך אלא בנשואה הו"ל ג"כ טעמא דבת אחותו דשייך נמי בארוסה אלא ע"כ דבלאו טעמא דבת אחותו תיקנו ומאי טעמא ומשני דאיכא טעמא אחרינא בארוסה לכ"ע ולא נחלקו ר"י ור"ל אלא בנשואה אבל אי טעמא דבת אחותו די"ל להזכירו כיון דבר פלוגתיה הזכירו:

דף ב:

פירש"י בד"ה מת הוא דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה וכו' עכ"ל ולא ניחא לפ' משום דאונס גדול הוא משום דלא מסתבר לחלק בין דאונסין לקושטא דמילתא אע"ג דכ' אח"כ חלה וכ"ש מת:

בד"ה דילמא וכו' לכתוב אם לא באתי לר"ח פ' וכו' עכ"ל אינו מדוקדק דהתנאי אינו נכתב בגט כמבואר בגמ' ובפוסקים:

תוס' ד"ה מציא וכו' דלא מיפקדא אפריה וכו' עכ"ל מוכרח דס"ל דלא מיפקדא אפי' אשבת דלא תהו בראה וכו' ועיין במג"א סי' קנ"ג:

בד"ה דילמא וכו' דאיכא לאוקמה בין כתוב זמן וכו' עכ"ל כתב מהרש"א ס"ל דרבותינו דס"ל זמנו של ש"מ משום דהול"ל שבוע או שנה ע"ש ובלאו הכי י"ל דהתנאי דאם באתי הול"ל בגט זמן דר"ח פ' זמן התנאי כפרש"י מיהו בתנאי אם מתו דגם בו ס"ל לרבותינו זמנו של ש"מ כמבואר בגמרא בפ' מ"ש וגם בדברי התוס' כאן עכ"ל בתי' מהרש"א ז"ל:

דף ג.

בד"ה א"ד וכו' וק' לר"י דמסיק בפ' מ"ש עכ"ל עמ"ש מהרמ"ש ועיין במהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה דילמא מת דוקא וכו' עיי"ש:

ד"ה וסברא וכו' או אפילו כשקדם וכו' עכ"ל לפ"ז אפילו כשהתנאי הוא לאשה אין אונס דאיכא משום פרוצות דאפילו שהיא יודעת שהיא אינה אנוסה קאמר שהיא אנוסה דלא כמהרנ"ח סימן ק"ך שכתב דכשהתנאי הוא לאשה ליכא לא משום פרוצות ולא משום צנועות ע"ש:

פירש"י ד"ה דטריח ליה וכו' כונסה בא' בשבת וכו' עכ"ל ק"ק דבאחד בשבת אפי' אחר תקנת עזרא כונסה היכא דטריח ליה וצ"ל דעיקר דבריו אכונסה בב' בשבת ושיעור דבריו דכונסה באיזה יום שירצה באחד או בב' בשבת:

דף ג:

ד"ה ובשני וכו' ואין צריך לעקור בשבילה וכו' משמע דמשום דסגי להו בשלישי לא הוצרכו לעקור ב' ימים אבל אי איכא סכנה גם בשלישי היו עוקרין ב' ימים ולפ"ז ניחא מה שהק' התוס' בד"ה איספרווא מיהו התו' בד"ה ובשני כתבו בשמו דאפי' איכ' בג' לא יכנוס בשני:

דף ד.

ד"ה בועל דאי משום נדות כיון דבעיל וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א ז"ל מאי מק' התוס' לקמן לשמואל נימא דמפ"ל משום נדות ול"ל דרב יוסף משמיה דרבא ע"ש ל"ק דא"כ קשה לרבא משמואל דכה"ג פריך לעיל גבי אונס בגיטין לל"ב משמואל ארבא כתב הרא"ש לדחות דעת הר"מ מדלא קאמר ר"י מילתיה ארישא דברייתא כיון דברייתא ע"כ כמשנה א' מדתני פרשה נדה וכו' ע"ש וצריך פי' לדבריו מאי ראיה מדתני פרשה נדה ועוד מאי צריך לכל זה בפשיטות הי"ל לדחות ראית הר"מ דלא יתכן שיאמר אבל למשנה אחרונה שרי כיון דהברייתא היא כמשנה א' לפ"ד הר"מ וי"ל דמ"מ הי"ל לר"י למימר דהברייתא כמשנה אחרונה ודוקא באלמנה אבמ"ע מיירי ולהכי הוצרך להוכיח דע"כ הברייתא כמשנה א' מדתני פרשה נדה ולא תני דם בתולים בגוונא דלא בעל כגון מוכת עץ בשעת החופה:

דף ה.

תוס' ד"ה א"נ וכו' הא בבריית' קתני בהדיא משום ברכה עכ"ל י"ל בזה דעיקר התקנה משום שקדו אלא מאי דלא פלוג רבנן ואפי' באדם בטל איירי נבעלת כו' משום והאי טעמא דברכה אהני לטעמ' דלא פלוג אבל עיקר התקנה לא תקון משום ברכה לחודה כמ"ש התוס' בסמוך והיינו דקאמר בתר הכי מאי איכא בין ברכה לשקדו ר"ל מה הוסיפי לן בטעמא דברכה דנקטיה בברייתא ומה שלא הוזכר בברייתא טעמא דשקדו אין לחוש דכמו כן גבי בתולה לא הוזכר בבריי' טעמא דטענת בתולים ושקדו:

דף ה:

ד"ה מהו וכו' א"נ ידע להו ובעי היכי הילכת' וכו' עכ"ל ולל"ק דמיפקד פקיד והבעיות לענין הפתח האי דקתני לעיל מפני שעושה חבורה היינו חבורת הפתח וכ"כ בש"מ ומהרש"א הק' נימא דקאמר את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן תיפשוט מברייתא דלעיל מתקן הוא דקתני מפני שעושה חבורה ע"ש וי"ל דאפילו הוא מקלקל איסורו מדרבנן מיהא איכא דפטור אבל אסור והבעיא הי אי מקלקל הוא ומדרבנן הוא דאסור או מתקן ואיכ' איסורא דאורייתא כמו מפיס מורסא דאם לעשות לה פתח חייב והתוס' בסמוך ד"ה את"ל דמשמע להו דא' מקלקל שרי סמכו עצמן אהא דלקמן דרב שרי ואמ' בגמ' דללישנא דמיפקד פקיד מקלקל הוא שרי אבל בבעי' לחודה י"ל כדכתי' דהבעיא היא אי אסור מדרבנן או דאורייתא לפום האי תי' דאי נמי ואי קשיא להאי א"נ שכתבו התוס' דידע לברייתא תקשה מהאי ברייתא לרב דשרי ללישנא דפקיד משום מקלקל י"ל דמאי דאמרינן ללישנא דפקיד מקלקל הוא לרב היינו אחר דידע המסקנ' דמסיק לקמן תנאי היא וס"ל לרב דהנהו תנאי פליגי אי מקלקל הוא מתקן אבל קודם דידע הגמ' להנהו תנאי רב לא מתוקם אלא ללישנא דחבורי מחבר:

ד"ה דם וכו' ומיהו איסורא דקאמר הכא א"ל דהוי דרבנן וכו' עכ"ל י"מ לפ"ז מאי קאמר בל"ב הלכה כר"י או כר"ש הא אפי' הלכה כר"י שרי הכא משום מצוה כיון דליכא איסור אלא מדרבנן ולקמ"ד דלא כתבו התוס' דאיסורא דהכא דרבנן הוא אלא לר"ש אבל ר"י הא ס"ל מלאכה שאצ"ל פטור:

דף ו.

ד"ה האי וכו' ואלו בפ' תולין וכו' עכ"ל לכאורה י"ל לפירש"י דבשאר משקין ליכא איסור סחיטה מדאוריי' אבל מדרבנן מיהא אסור ולכך לא חשו שמא יסחוט דהוי גזירה לגזיר' ומסכורייתא דנזייתא דאסירא מדרבנן הוא מיהו בגמ' ר"פ מפנין גבי חברתה מביאה לה בשערה פריך והא אתי לידי סחיטה והיינו כיון דאתי לידי סחיטה ושרי אמאי לא תניא בכלי כדקתני בסיפא וכפירש"י שם ואי איתא דלא אסירא אלא מדרבנן לא פריך מידי:

בא"ד איכא למימר מצוה שאני וכו' עכ"ל והגמ' בשמעתין דפריך דרב אדרב לא מצי לשנויי דרב דשרי הכא משום מצוה דדוקא באיסור דרבנן הוא דשרי במקום מצוה אבל רב דאמר הלכה כר"י דדבר שא"מ אסור היינו מדאורייתא כדמוכח בס"פ ספק אכל ע"ש בתוס' ואיסור תורה לא משתרי משום מצוה ועיין במהרש"א ז"ל:

בא"ד דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאפרת וכו' עכ"ל י"מ לרבי יוחנן דאמר התם לגופן מותר למימיהן חייב מאי איכא למימר וי"ל לר"י ס"ל דכיון רבעי למימיהן לאו אוכלא דאפרת הוא דזה משקה וזה אוכל ודוקא לגופן וא"צ למימיהן אמרינן דאכתי שם אוכל עליהם כדמעיקרא אע"ג דאזלי לאיבוד:

דף ו:

גמ' מאן חכמים אמ"ר כ"ש היא וכו' ולשמואל לעיל דס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ואסר לבעול בתולה בשבת משום דס"ל לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך כמ"ש התוס' צ"ל דחכמים ות"ק כר"ש ס"ל אלא דפליגי בהא מילתא גופה אי לפתח הוא. צריך או לא ולל"ב פליגי אי לדם הוא צריך או לא:

גמ' מתיב ר"א המפיס מורסא וכו' אע"ג דמסיק לעיל דתנאי היא מ"מ פריך ממתניתין דהול"ל כסתם מתני' ולא הו"ל למיפסק כמחלוקת דברייתא:

תוס' ד"ה לא כהללו וכו' פי' לפי שאינו בקי בשע' ק"ש וכו' עכ"ל נר' דהוכרחו לפרש כן מדלא פריך אלא יאמרו שאינו בקי אסור וכו' ולא פריך אק"ש יאמרו שאינו בקי פטור בקי חייב אלא ע"כ דלגבי ק"ש אפי' הבקי קודם מעשה יראה וכו' וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:

דף ז.

גמ' ואבע"א בבחור וכו' עיין פירש"י לעיל ד"ה ע"א בד"ה למחר שכתב דמשתה אלמון באלמנה וכו' והיינו לשנוייא קמא כן אבל לאבע"א בבחור באלמנה איירי ומהר"ם שי"ף ז"ל שם הקשה לפירש"י כי קאמר הגמ' שם מה בין ברכה לשקדו אמאי לא קאמר א"כ בחור באלמנה ומשום ברכה ב"ה משום שקדו ליכא דהא ז' לברכה ע"ש ול"ק דהגמ' בעי לאשכוחי בינייא גם לשנוייא דאבע"א:

גמ' ואלמון שנשא אלמנה לא והאמר ר"ן וכו' מק' לפ"ז בבתרא ד' צ"א ע"א דאמ"ר אבצן זה בועז ודחיק לאשכוחי מאי נ"מ אמאי לא אמר נ"מ לאלמון באלמנה לברכה דאי אבצן לאו בועז י"ל דבועז בחור היה כדפירש"י שם וליכא למילף מניה דין אלמון באלמנה לברכה

ולכאורה י"ל דהגמ' שם בעי לאשכוחי נמי נ"מ גם לר' אבהו דנ"ל מקרא דבמקהלות ברכו אלהים ולא יליף מבועז מידי די"ל משום דרשא דעמוני ולא עמונית כדלקמן וליכא למילף מבועז אפי' אי אבצן הוא בועז מיהו אא ליתא דא"כ מאי פריך הגמ' בשמעתין ארב הונא דאמר אלמנה אי טעונה ברכה מר"ן לישני דר"ה ס"ל כר' אבהו דלא יליף מבועז אלא ע"כ דגם לר' אבהו איכא למילף מבועז לברכה אלא דס"ל דעשרה אין ללמוד משם די"ל משום דרשא הוא דבעי עשרה אבל מ"מ מודה דבבועז איכא ברכה ומייתי כאן מר"ן משום דמפורש בדבריו להדיא והדק"ל:

דף ח.

גמ' מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין וכו' בכולה שמעתא מבואר דליכא מאן דפליג רחתנים מן המנין וק"ק דלעיל אמר"ן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה דכתיב ויקח עשרה אנשים מזקני העיר והשתא בתשעה אנשים סגי והוא משלים לעשרה וי"ל היכא דאפש' טפי עדיף בעשרה לבד מחתן וי"מ דעשרה אנשים דכתיב היינו ט' והוא עשרה בין כולם דכ"הג כתב מהרש"א בח"א די"א ע"א דאמרינן התם דא"ל ר"ג לזמוני שבעה לעיבור החדש דהיינו ששה והוא שבעה ע"ש:

דף ט.

תוס' ד"ה ואבע"א וכו' וי"ל דאונסא קלא אית ליה וכו' עכ"ל אין להקשות אכתי נוקמה אחזקת היתר ונאמר שנבעלה ברצון בקטנותה דפתוי דקטנה אונס הוא ובכ"הג דברצון הוא ודאי ליכא קלא ואפי' איכא קול גם בכ"הג נימא דהיה קול וברוב הימים נשכח הקול וכמ"ש מהרימ"ט חח"מ סי' גבי שטר עיסקא ישן היוצא על היתומים אפי' בגוונ' דליתיה לטענת החזרתים טעינן נאנסו והיה קול ונשכח ברוב הימים ע"ש די"ל בכ"הג לא מוקמינן אחזקה היתר דאדרבא נימא השתא הוא דנבעלה דחזק' דגוף עדיפ' כמ"ש התו' בדיבו' הקוד' ובמאי דמתב' מדבריהם דברוב גמור לא מצטרף לס"ס כבר הארכתי במ"א בזה והוכחתי מדברי הרוקח דהתיר לאשת כהן מעוברת ליכנס באהל המת משום ס"ס ס' נפל ואת"ל בר קיימה שמא נקיבה היא הרי אפילו מיעוט נפלים מצטרף לס"ס והבאתי ממתני' דיבמו' דקי"ט עש"ב:

דף ט:

ד"ה מאי לאו וכו' דרוב פעמים לא מוקי אנפשיה וכו' עכ"ל תמיה לי דבגמ' שם פליגי ר"מ ור"י דר"מ ס"ל טענ' בתולי' ל"י ור"י ס"ל נסתר' לאלתר לא נסתרה אפי' אחר כמה ימים ור"י מוקי מתני' דהתם כר"מ ורבא מוקי לה כר"י ושאני יבמה דבזיז מינה וע"כ דלא הוצרכו התוס' לפ"ז אלא לאוקמתא דר"י דלאוקמתא דרבא א"ש בלא"ה דשאני יבמה דבזיז מינה והשתא קשה הא ר"מ ס"ל בטענ' בתולי' דחייב בכתובתה בתוך ל' יום אע"ג דרוב' ל"מ אנפשיה ואמאי הכא ביהודה חייב וצ"ל דהתוס' הכא מפ' דלא פליגי ר"מ אלא בדלא ידעינן אם נסתרה דלא כהתוס' שם מיהו קשה הא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי חייב בכתובתה משום דרוב פעמים לא מוקי אנפשיה:

ד"ה אבל בגליל וכו' דביהודה מגו דאי בעיא אמרה וכו' עכ"ל אע"ג שכ' לקמן בד"ה לא דהוי מגו במקו' חזקה דאין אדם טורח בסעוד' ומפסידה היינו רוקא בגליל אבל ביהודה ליכא חזקה דאפילו היא טענה בתולה אני י"ל דשכחה שהערה בה באירוסין כמו שהוא שכיח כדפרש"י ועל ידי ששכחה סברה שבתולה היא דבריא לה שלא בא אחר עליה ואין כוונתם לשקר לא היא ולא הוא ואזדא לה החזקה וניחא בזה גם מ"ש מהרש"א הא הוי מיגו להוציא ע"ש דמיגו להוציא לא אמרינן אלא היכא דליכא חזקה דגופא וליכא חזקה כנגדה ולא כתבו לקמן דהוי מיגו להוציא אלא בגליל דאיכא חזקה דאין אדם טורח כנגד חזקה דגופא אבל ביהודה דליכא חזקה דאין אדם טורח אמרינן מיגו להוציא דכל היכא דאיכא חזקה מסייעא למיגו אמרינן מיגו להוציא כמ"ש המרדכי:

דף י.

פירש"י ד"ה חכמים וכו' אי הוה כתוב' דאורי' וכו' עכ"ל לפ"ז לרשב"ג דס"ל כתובה דאוריית' אינו נאמן ולפמ"ש התוס' בסוטה ד' דאפילו למ"ד כתובת אשה דאורייתא לאו דאורייתא ממש אלא דיש לה אסמכתא בעלמא ע"ש א"כ לכ"ע נאמן דשייך גם בכ"הג למימר הם אמרו והם אמרו וגם בדעת רש"י ז"ל דס"ל כן ואי הוה כתובה דאורייתא ממש קאמר ואין כונתו ארשב"ג ולעולם דס"ל דרשב"ג לא קאי אלא אזיבורית ועפ"ז תירץ אחד מבני הישיבה קושיית התוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ט באוקמתא דפליגי בכבודן של ראשונים ע"ש מדברי התוס' בשמעתין בד"ה הואיל נר' דס"ל דלמ"ד כתובת אשה מדאורייתא מן התורה ממש:

תוס' ד"ה הואיל וכו' תימה דר"מ ז"ל וכו' עכ"ל בלאו סוגיא דשמעתין לא ק"ל ההיא דפ' אע"פ אההיא דפ' הנזקין די"ל דר"מ דס"ל כתובה דאורייתא היינו מהל' ל"מ ולא שייכא ג"ש דכסף ונתינה אבל משמעתין מוכח דלמ"ד דאורייתא נפקא ליה מכסף ישקול כמהר הבתולות ושייכא ג"ש דכסף מנזיקין לעדית ועיין למהרמ"ש ז"ל:

דף י:

ד"ה אמר וכו' הלכה כר"א דאינו מחייב על שאר משכרין וכו' עכ"ל ע"ש בגמרא דפלוגתא דרבנן ור"י היא בשאר משכרין ור"א לא אמר אלא דאם נתן בו מים פטור אלא דמשמע להו כיון דטעמ' דר"א משום דדריש שכר כדרך שכרותו שוב לא אייתר שכר למידרש לרבות שאר משכרין ותירצו דמ"מ אסור להורות ואין להקשות א"כ מאי פריך התם ואמ"ר הלכה כר"א ומר רמי ביה מייא נימא דמ"מ אסור להורות די"ל כיון דר"א קאמר טעמא משום דבעינן כדרך שכרותו שמע' דרמי ביה מייא אינו משכר וא"כ מותר להורות ול"ד לשאר משכרין דודאי משכרין הן וכן י"ל למ"ש התוספות שם דמ"מ מדרבנן אסור היינו בשאר משכרין אבל במזוג כיון דאינו משכר אפי' מדרבנן שרי לכך פריך ואמ"ר הלכה כר"א:

דף יא.

בד"ה מטבילין וכו' וי"ל דקסבר ש כמ"ד יש כח ביד חכמים וכו' עכ"ל מכאן קשה למ"ש מהרש"א לעיל ד' ג' ע"א בד"ה תינח דכ"הג דנמשך ממנו עבירה אין כח ביד חכמי' ולדברי מהרש"ל שם ניחא וי"ל לדברי מהרש"א דלא כ"כ אלא לדברי המק' אבל למאי דמשני שוייוה רבנן לבעילתו בעילת זנות יש כח ביד חכמים כ"הג וזהו עצמו מאי דמשני בגמ' שם:

בא"ד משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת וכו' עכ"ל אבל גר שנתגיירו בניו עמו דקאמ' הגמ' ניחא להו במאי דעבד אבוהון היינו נמי מדין זכייה ומדרבנן הוא מיהו ק' מאי קאמרי התוס' הומ"ל דקמ"ל דיש כח ביד חכמים הא חידוש זה כבר שמעי' ממשנתנו דהגיורת והשבויה דאפי' למאי דמוקי בנתגיירו בניו עמו אינו אלא מדרבנן ועו"ק למ"ד אין כח ביד חכמי' בקו"ע תיקשה ליה מתניתין דהגיורת ובמעוברת ל"ל מדקתני פחותה מבת ג"ש וי"ל:

גמ' הגדילו יכולין למחות כתב הרמב"ן ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל דדוקא דנתגיירו בניו עמו הוא דיכולין למחות אבל בהטבילוהו ב"ד אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ע"ש וי"מ מאי פריך ממתניתין נוקמה בהטבילוהו ב"ד וי"ל דמדקאמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וע"כ דס"ל דמתני' י"ל בנתגיירו בניו עמו וכדאמר הגמ' בסמוך ש"מ דאפילו בנתגיירו בניו עמו אין יכולין למחות ס"ל לר"ה ובכל מקום פריך הגמ' על האמוראי מהאמוראים שקדמו להם וכדכתי' לעיל:

תוס' ד"ה אביי וכו' וי"ל דהתם א"ל שפיר וכו' מוקמי' ליה אדינא וכו' עכ"ל ראיתי מק' דאכתי מק' בגמ' לקמן דט"ל גבי אביה יכול לעכב דקאמר רבא לא אמר שלא יהיה חוטא נשכר כיון דמשלם קנס ואמאי צריך להאי טעמא הא בלא"ה רבא לא ס"ל שלא יהיה חוטא נשכר אלא אי מוקמי' ליה אדיניה וי"ל דדוקא אי מדינא ל"ל כ"הג דשמעתין דנכרית היא הוא דל"ל לרבא חוטא נשכר אבל התם לא נתבאר בתורה דין דאביי אי יכול לעכב או לא וכיון שכן אמרינן שלא יהיה חוטא נשכר שאינו סותר דינו המפורש לו ומ"ש התוס' דמוקמי' ליה אדיניה ה"ה אי לא ידעי' דינו ולאפוקי אי טעמא דשלא יהיה חוטא נשכר סותר דינו כמ"ש בס"ד הוא דל"ל האי טעמא לרבא:

דף יא:

גמ' הא לא אתעביד מעשה בידי אדם וקטן הבא על הגדולה דעשאה מ"ע לא מקרי אתעביד מעשה בירי אדם כיון דבלא השיר הבתולים איירי כמ"ש התוס':

דף יב.

תוס' ד"ה וניחוש וכו' להפסידה כתובתה דאיכא ס"ס וכו' עכ"ל הא דלא כתבו דאינו מפסידה כתובתה משום דאית לה מגו דמ"ע משום דהוי מיגו להוציא כמ"ש התוס' לעיל ד"ט ע"ב ואע"ג דהכא בריא ושמא ולקמן אמרינן טעמא דר"ג דנאמנ' משום מיגו הרי דבבריא ושמא אמרי' מיגו להוציא י"ל היינו להך שינוייא אבל לאידך שינוייא דאמרי' טעמא דר"ג משום חזקא לא אמרי' מיגו להוציא אפי' בברי ושמא ועיין לה' תומים:

דף יב:

גמ' אמ"ל ר"ן אנא דאמרי אפילו לכ"ג וכו' ץ אבל ר"י לא אתי אלא כר"ג וק"ל דבגמ' בפ' הגוזל דקי"ח ע"א פריך לר"י ממתני' דהתם ומאי פריך נוקמה כר"י וי"ל דר"י אתי אפי' כר' יאושע דע"כ ל"ק ר"י דחייב אלא בבריא טוב ושמא גרוע כמ"ש התוס' ודר' יאושע בריא גרוע ושמא טוב וה"ה דהו"מ הגמרא למימר הכי אלא כיון דלית הלכתא כרבי יאושע לא חש ובמאי דקאמר הגמ' עד כאן לא קאמר אלא משים דאיכא מיגו דמ"ע מקשים משמא דרב אנגיל ז"ל לפי' ר"ח לעיל דמ"ע פתחה סתום הא הכא ליכא מיגו דהא מצאה בעולה ופתחה פתוח וי"ל דהבעל לא טען אלא טענת דמים דלא קאמר אלא דלא מצא לה בתולים וכיון דלא הזכיר אלא טענת דמים מוכח דלא קים ליה בפתח פתוח וא"כ היתה יכולה לטעון מוכת עץ:

דף יג.

תוס' ד"ה ר"א וכו' אבל נסתרה מודה ר"י וכו' עכ"ל כן מוכח מגמ' לקמן דפריך לר"א מברייתא דזו עדות שאשה כשירה לה ואי איתא דר"א מיירי נמי באמרה נבעלתי ובלא עדים מיירי מאי פריך הא שפיר קתני מדברת ומעוברת וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:

בד"ה חדא וכו' וחדא להודיעך כחו דר"י עכ"ל כתב מהרש"א דמפרש"י נר' דלר"ג אצט' תרווייהו ווייהו דאי תנא חדא הו"מ להכשיר בה דוקא ע"ש ולפ"ז הגמ' לקמן גבי ברייתא דבסתר או בחורבה דעביד צריכותא חדא לר"ג וחדא לר"י הי"מ למעבד כולהו אצטריך לר"ג דאי תנא חדא היה מוקמי' בחורבה דמתא:

דף יג:

גמ' משום דרוב כשירים אצלה וכו' צ"ל דמיירי בעיר שרובה ישראל וביושבת בין ההרים דאל"ה אזלי' בתר רובא דעלמ' דקי"ל כר"ח בפ' לא יחפור דכ"ג ע"ב דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וע"ש בגמ':

תוס' ד"ה ההוא וכו' א"נ התם דבעינן משום דמיירי בדדיימא וכו' עכ"ל לפ"ז מתורץ קו' א' שהק' דשמואל אדשמואל דהתם דהוולד ממזר בדדיימא והכא דנאמנת בדלא דיימא:

דף יד.

ד"ה חדא וכו' וזה אינו דהא אפלוגתא דרב ושמואל וכו' עכ"ל אע"ג דאביי אליבא דרב קאמר מ"מ לא מצינו דרב פליג אדשמואל בהא דקאמר הלכה כר"ג משמע דאפי' רב ס"ל הלכה כר"ג וכ"כ התוס' לקמן די"ד ע"ב ד"ה כמאן ע"ש:

ד"ה אלמנת וכו' ולהכי חשיב ליה לקמן ס"ס וכו' לשיטתייהו אזלי שכתבו בריש ביצה דאפילו ס' אחד בגופה וס' אחד בתערובת חשיב ס"ס ואפי' לחולקי' כתב מר"ן בב"י בי"ד סי' נ"ז דדוקא בנודע הס' הראשון קודם שנתערב ע"ש וא"כ י"ל דהכא מיירי שלא נודע ס' החלל אלא אחר שנתערב ועיין להרשב"א בתשו' ח"א סס"י ת"א ע"ש:

בד"ה ת"ר וכו' דהא דמכשיר רבי יוסי בשחיק ממזר אגוף העיסה וכו עכ"ל ור"ל דהכא בשתוק ממזר והתם בשתוק חלל דפסול לר"י וכמ"ש מהרש"א ולפמ"ש התוס' בסה"ד דבשתוק לעולם פסול מיתוקמא ההיא דהתם אפי' בשתוק ממזר ומיירי בשתוק לעולם ומה שהק' מהרש"א ז"ל מאי פריך ארשב"א נימא דקאי אפסול י"ל דמ"ל דקאי אכשרות כמו איזהו עיסה דת"ק:

בא"ד א"כ ר"מ דסבר וכו' עכ"ל הא דלא הוק"ל גם לרשב"א דס"ל דשתוק ממזר כשר היכי מפ' הא דקתני לטמא משום די"ל בממזר צווח דפסול לרשב"א כמ"ש התוס' בד"ה אבל:

דף יד:

ד"ה וו וכו' ובפ' ר"ח וכו' והא אמרת רישא וכו' עכ"ל והא דלא פריך דברי רשב"א אהדדי וכדפריך לפירוש רש"י י"ל דאיזהו עיסה דקאמר רשב"א אלטמא ולרחק קאי וכקו' מהרש"א ז"ל בד"ה ת"ר ע"ש:

דף טו.

גמ' אשטמיטיתי' הא דאר"י וכו' ק"ק למ"ל הא מימרא דאמ' רב אבל ליוחסין לא כיון דרב בקרונות הוה מעשה ואמר ר"פ הלכה כר"י ממילא שמעינן דליוחסין בעי תרי רוב וי"ל דהאי מימרא דליוחסין לא אמרה רב בתחי' ובתינוק מיירי דל"ל חזקת כשרות ואח"כ הוסיפו דאפילו באשה כה"ג דמתני' בעי תרי רובי:

תוס' ד"ה מאן וכו' תיקשי ריב"ן דאמר כמאן וכו' עכ"ל יל"ד נימא דהוראת שעה היתה דקאמר היינו דלדורות לא בעי רוב. כלל ואפילו פסולין כשירה ואתי שפיר כר"ג וי"ל דקושייתם היא על לשון ר"ח דקאמר וסגי לדורות בחד רובא ומאי דניידי מפי' ר"ח לגמרי משום קושייתם ר"ב וניחא בזה מה שהק' מהרש"א ז"ל לפי' רש"י לס"ד דמק' ריב"ן דאמר כמאן ע"ש די"ל דהוראת שעה היתה ולדורות לא בעי רוב כלל ואתיא כר"ג:

בד"ה להחזיר וכו' ואפי' לשמואל וכו' עכ"ל לפמ"ש התה"ד סי' דרוב העיר מקרי רובא דאיתיה קמן י"ל קושי' זו דברובא דאיתיה קמן מודה שמואל דהולכין בממון אחר הרוב כמו שנר' מדברי התוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ג ע"א ובמ"א כתבתי בזה:

בד"ה לא צריכא וכו' מע"מ נכרי ומנגח תורא דידן וכו' עכ"ל קושיתם היא לרב דהולכין בממון אחר הרוב אבל לשמואל מאי ארייא מע"מ אפילו רוב ישראל נמי פטור והגמ' דקאמר ל"צ דנגחיה תורא דידיה וכו' א"ש אפי' לשמואל דדוקא במע"מ אבל ברוב נכרים משלם דנכרי ל"ל חזקת ממון ומודה שמואל דהולכין אחר הרוב וכמ"ש הרא"ש בתוספותיו וספותיו ע"ש ומ"ש בספרים בשם מהר"ם כולה מילתא הומ"ל לענין נגיחה וכו' צ"ע:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה