משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת כתובות · פרק רביעי
דף מב.
תוס' ד"ה ר"ש וכו' תימה לר"י ת"ל וכו' עכ"ל כתב מהרש"א ז"ל דלרבנן ניחא להו דמיירי ביחוד ע"ש וק' דא"כ דלא ק"ל אלא לר"ש אמאי לא תי' חדא ועוד קאמר כמ"ש בקו' דלקמיה אלא נר' דגם לרבנן ק"ל והא דנקטו ר"ש משום דלרבנן י"ל דייחד לו לכשיעמוד בדין כמו שתי' וס"ל דאדם מקנה דשב"ל כמ"ש בתי' אבל לר"ש אפי' נאמר דמיירי בהכי אכתי קשיא הא הוי דשב"ל כמו שהק' אח"כ:
ד"ה ונשבע וכו' הו"מ בעי לרבנן וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א לפירש"י אפילו בסתם תבעי לרבנן דבעמד בדין דאי מודה מחייב קנס הוא תובע אפי' לרבנן ע"ש ולפמ"ש הוא עצמו בדיבור שאחר זה דגם לפי' התוס' תבעי נמי לרבנן ל"ק דהתוס' הכא דנקטי פירש הוא לשיטתם דלקמן שדחו פירש"י מיהו דבריו דלקמן בדיבור שאח"ז אין נוחין לי כמ"ש לקמן:
ד"ה א"ר וכו' ונר' לפרש וכו' דלר"ש לא הוי ממון להורישו לבניו להכי מבע"ל וכו' עכ"ל אבל לרבנן כיון דהוי ממון להורישו לבניו גם לשבועה ולהודאה פשיט"ל דהוי ממון ודברי התוס' בדיבו' הקודם הם לשיטת רש"י ודלא כמהרש"א ומ"ש התוס' לפירש"י דמ"ש וכו' היינו משום דרש"י כתב דבהודאה פשיט"ל דממון הוי משום דדוקא בשבועה דבעי' דומיא דפקדון דה"נ י"ל להורישו לבניו דהוי ממון משו' דדוק' לשבוע' דכתי' פקדון:
גמ' בעי מניה אביי מרבה וכו' והוא אמר לא אנסתי
וכו' הו"מ למבעי בהודה שאנס ולא הכחיש אלא בהעמדה בדין אלא דניחא ליה למינקט הבעיא כגוונא דברייתא בהכחיש באונס:
תוס' ד"ה הפלת וכו' וא"ת מה יחוד כלי שייך גבי עבד וכו' עכ"ל כ' מהרש"א לפי"ה דמיירי בעמד בדין ע"כ דל"ל חדא ועוד קאמר דא"כ מ"ט דרבנן ע"ש ואין צריך לזה אלא ודאי חדא ועוד קאמר ע"כ קרא אסמכתא בעלמא לגבי עבד ודרשא גמורה לגבי שאר קנסות דשייך ביה יחוד וזה לא יתכן כמ"ש התוס' לקמן ד"ה לא:
דף מב:
ד"ה מאי וכו' אלא לר"ל דלא מחייב וכו' עכ"ל אע"ג דר"ל מודה דלר"ש מעות קונות מ"מ רישא דרבנן היא וע"כ לר"ל דמיירי בנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו ובכ"הג ר"ש מודה דחייב דממון שלו ובמאי פליגי רבנן אר"ש ומ"ש מהרש"א בזה לא נהירא די"ל קרא אסמכתא וכמ"ש התוס' בדיבור שאח"ז:
דף מג.
ד"ה בת וכו' מדתלי טעמא במזונות ומדמייתי וכו' עכ"ל עדיפא מינה הו"מ לאוכוחי דאי מדאורייתא קאמר היכי פשיט ליה כ"ש דמעשה ידיה של אחין הא מעשה ידיה לאביה נ"ל מלאמה ואמה אינה עובדת את הבן וכמ"ש התוס' בד"ה מגיד ואין לומר דר"ש בקטנה מיירי דא"כ מאי מותיב ליה רב יוסף ממתני' דמעשה ידיה ומציאתה הא מתני' בנערה מיירי:
דף מד.
גמ' אלא אי שניהם במכר וכו'
ק' דאפילו שניהם במכר מ"ל דלא ביטל ב' את הא' כגון שלא כ' דאקני וקנה אחר זמן הא' דהשתא בזמן הב' אהני ליה שיטרוף אותה שקנה אם מכרו אח"כ:
גמ' מאי בינייהו הו"מ למימ' אב' אם העדי' החתומי' על שטר א' הם עצמן חתומין בשטר ב' דלמ"ד אודי ליה לא שייך בכ"הג דא"כ איך החתימ' על שטר ב':
תוס' ד"ה והילכתא וכו' ואע"ג דאיכא לאוכוחי ממילתא דראב"ש ורבנן וכו' עכ"ל ק"ק הא מהתם ל"מ לאוכוחי אלא משום מילתא דר"פ דאמר אי הוסיף וכו' וא"כ אמורא הוא וי"ל דבלאו מילתא דר"נ כי היכי דלא תיקשה מילתייהו דרבנן אחד זה ואחד זה מן הנישואין אמתני' דשלהי הכותב דב' כתובות וגט אחד עכ"ל דש"ה דאוסיפ' וע"ש בגמר' מיהו איכא לאוקמא מתני' דהכותב כראב"ש דפליג אדרבנן והדק"ל:
בא"ד דס"ד הואיל ומנה ומאתים וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ול"ק דמדקאמר מודה ר"י בבגרה שמעי' דבלא בגרה של אחים ואי אתוספת קאי אמאי של אחין הא לא זכה בתוספת משעת אירוסין כיון דאכתי לא ס"ד טעמא דהואיל וברשותה נכתבים:
ד"ה אין לה וכו' והיינו נמי אין לה אב וכו' עכ"ל י"מ דנוקי לקרא דומתה לאין לה לחודיה ומנ"ל הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה כיון דכתיב בישראל ולפמ"ש מהרש"ל בתוס' בד"ה א"כ דמ"ש למיתה נתרבתה ולא לקנס הוא מיעוט גמור ל"ק דא"א לאוקמיה ומתה לאין לה אב לחודיה דא"כ לא מיתוקם המיעוט דקנס חייב לרבא ולריב"ח מקרא אחרינא אבל מהרש"א כ' שם דעיקר המיעוט הוא מבישראל ולא מומתה:
דף מד:
ד"ה א"כ וכו' דנימא אהני שלא ילקה וכו' עכ"ל הק' מהרש"ל הא נ"ל דלא ישלם מומתה וכו' ע"ש וי"ל דמ"ש בגמ' בישראל מאי אהני היינו דלא ליכתוב בישראל ולא ומתה דעיקר קרא דומתה לא איצט' אלא משום דהוה ממעיט בישראל כמ"ש התוס' לעיל ולא יתכן שנכתוב ומתה משום המיעוט דקנס לחודיה ובלא"ה לפמ"ש מהרש"א בדיבור זה דעיקר המיעוט לא מומתה אלא מבישראל ל"ק:
בא"ד מ"מ גמרי' קנס וכו' עכ"ל בקושי' רשב"א דקרא דבישראל לא איצטריך אלא לקנס ולא למיתה דהוי כמו אם אינו ענין לא הוצרכו לראיה אבל הכא דקרא איצטריך למיתה גופה הוצרכו לראיה דילפי' קנס ממיתה וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:
בד"ה המוציא וכו' וה"נ דריש לאבי הנערה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א דבדברי רע"ק אין צריך להאי דרשא דאבי הנערה ועפ"ד מתרצים בני הישי' מש"ק בתי' כאן על תי' התוס' הא רע"ק לא דריש הכי לעיל אלא מכח ג"ש:
דף מה.
ד"ה אמר וכו' בסקילה ואפי' זה זינתה תחתיו וכו' עכ"ל לפ"ז בברייתא דמוציא שכ' אמאי קתני נערה מאורסה שזינתה לתני רבותא אפי' זינתה אחר שכנסה לחופה וי"ל דמשום רבות' דאינו לוקה ואינו נותן ק' סלע:
ד"ה תנאי וכו' לדידיה ליכא לפלוגי וכו' עכ"ל קשה דהא מברייתא דנערה המאורסה דמוקמי' לה כר"ש ע"כ איכא לפלוגי דהא ברישא קתני באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה בסקילה ולשי' רש"י שכתבו התוס' בר"ה אמר דבמוציא ש"ר אפי' זינתה אחר הנישואין בסקילה ניחא די"ל רישא דברייתא במש"ר מיירי מיהו התוס' לעיל דחו פירש"י אח"ז ראיתי למהרמ"ש דרישא במש"ר וגזירת הכתוב היא במש"ר דאשתני דינא ולא אשתני קטל' ומ"מ בבגרה דאשתני גופא אפי' במש"ר אשתני קטלא דאלת"ה נוקמינהו להנך תרי ברייתו' כר"ש:
דף מה:
ד"ה אימור וכו' מידי דהוה הנחנקין שנתערבו וכו' עכ"ל יש לחלק קצת דהתם כבר נגמ' דינן לחנק אבל כמה שהוא ס' אם הוא בחנק או בסקילה מנ"ל שהיו גומרין דינו לחנק והצ"ת אצלי:
גמ' לוקה מכת מרדות וכו' ואע"ג דר"י ס"ל דלאו שאב"מ לוקה הכא שאני דגלי קרא דוקא בעל וכ"כ מהרש"א בתוס' דגם לפירש"י צ"ל כן לר"נ ומ"ש רש"י בלישנא בתרא דטעמא דת"ק דקסבר לאו שאב"מ אין לוקין עליו ולא כתב דאפי' ס"ל לוקין הכא שאני משום דכיון דר"י ס"ל לוקין אע"ג דס"ל כראב"י ול"ל דשאני הכא דגלי קרא דליכא למימר דפליגי תנאי בהאי סברא:
תוס' ד"ה ר"י וכו' אמאי צריך ויסרו וכו' עכ"ל הקשה מהרמ"ש ז"ל האי לא ילפי' לאו שאב"מ לוקין עליו אלא ממש"ר ואי לא כתיב ויסרו לא הוה ידעינן לאו שאב"מ לוקין עליו ע"ש וי"ל קצת דבגמ' ריש מכות יליף עולא ממש"ר ופריך שכן לוקה ומשלם אלא אמר כ"ל יליף מעדים זוממין ובמסקנא יליף מביניי' והשתא מדאמר יליף מעדים זוממין ולא קאמר עדים זוממין יוכיחו דכיון דעולא יליף ממש"ר נפריך ליה שכן לוקה ומשלם הו"ל לר"ל למימר ע"ז יוכיחו אלא ע"כ דר"ל ס"ד דילפי' מע"ז לחודיה ולא ס"ד מאי דפריך שכן א"צ התראה וא"כ ק' קו' התוס' לר"ל למ"ל ויסרו:
בא"ד דר"י גמר מע"ז ומש"ר וכו' עכ"ל ובעל לא הוי מעשה וכן שכירות העדים דר"י ס"ל עד שישכור כיון דעיקר החיוב על הוצאת ש"ר שהיא בדיבור ועיין למהרש"א בפירש"י:
דף מו.
רש"י ד"ה ויסרו וכו' אף כאן בן עמו וכו' עכ"ל והא דלא סגי דנילף ויסרו מויסרו דבן סורר ומורה דלוקה איפשר דבן סורר ומורה חידוש הוא דקטן הוא ולאו בר עונשין ומחידו' לא ילפי' דין אבל לאתויי כאן בן ילפי שפי':
תוס' ד"ה אתיא וכו' ולא בפחות משו"פ מדאמר בפ' אז"נ וכו' עכ"ל לדעת הר"מ ריש ה' גזילה דבגזל אסור אפי' בפחות משו"פ מדין ח"ש י"ל דה"ה ברבית והגמ' מבע"ל כאן אי ילפי' מן הלאו או כיון דמ"מ אסור בפחות מפרוטה מדין ח"ש ה"נ אפי' בפחות מהני ומהש"ק מהר"ם מלובלין ז"ל ותי' עיין בתוס' ריש קידושין ד"ג ריש ע"ב:
דף מז.
ד"ה משום וכו' לצדדין קטנה אפי אינה סמוכה נערה בסמוכה וכו' עכ"ל פי' דודאי דינא דנערה לא לישמיט ליה תנא אלא ודאי דקטנה אפי' אינה סמוכה קרי לה קטנה ונערה סמוכה קרי לה קטנה כיון דסמוכה ונכלל' במאי דקתני קטנים וא"כ קטנות דנקט תנא לצדדין הוא ודלא כמהרש"א ז"ל:
ד"ה דזכי וכו' ואע"ג דקרא כשהיתה קטנה וכו' עכ"ל י"ל בזה דאפי' נימא דקרא כשהית' קטנ מ"מ שמעי' מיהא דינא דקטנה וא"כ לאמה ע"כ לנערה דלקטנה ל"צ קרא ושפיר משני הגמ' ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א בגמ' ע"ש:
ד"ה כתב וכו' והורה ר"ת וכו' והיה אביה מוחזק וכו' עכ"ל נר' דל"ד אביה מוחזק אלא אפילו מונחין ביד שליש ולא מוחזקין לא האב ולא הבעל ולא באו אלא לאפוקי הבעל מוחזק דכיון שהוליכם האב לבית הבעל לא אמרי' אומדנא דלא כתב לה אלא על מנת שתהנה בתו:
דף מז:
רש"י ד"ה איפוך וכו' ונ"מ דאי אמרה וכו' עכ"ל לפום לישנא דבריי' שהביא הגמ' מזונות תחת מעשה ידיה עיקר אי' לו' אינה ניזונת ואיני עושה אפי' בלא איפוך ובעיקר פירש"י עיין להתוס' לקמן דנ"ב ע"א ד"ה רצה ובמהרש"א שם:
תוס' ד"ה שלא וכו' וכן ההיא דזבן ולא אצט' זוזי וכו' עכ"ל עיין בזה במ"א בפרט אונסא דשכיח אבעיא ליה לאתויי עש"ב:
תוס' ד"ה ומנין וכו' שאם אמרה היום איני ניזונת למחר וכו' עכ"ל לכאורה נר' דר"ל שאם אמרה סתם איני ניזונת והאמירה שלא היתה בידם זו ולא שהיא אמרה היום וסתמא לעולם אלא שהיא יכולה לחזור וכ"נ מדברי מהרש"א בר"פ הכותב בד"ה כדר"נ שהבין כן בכוונתם ע"ש אמנם נר' דזה אינו דא"כ לא אתי שפיר מ"ש אח"ז ואפי' את"ל וכו' דאפי' נימא שהיא יכולה לו' איני ניזונת לעולם מ"מ יכולה לחזור דסתמ' משמע לעולם כמו שאמרה בהדיא לעולם ועוד שהרא"ש ובש"מ כתב בזה הלשון אמרה איני ניזונת היום ואיני עושה היום דמשמע דאמרה היום וכ"כ הרב ב"ש סי' ס"ט סקי"ג ע"ש דהוכיח מדברי התוס' דיכולה לומר איני ניזונת זמן קצוב דלא כהר"ן ולפ"ז אין להוכיח מדברי התוס' הללו דיכולה לחזור ולפי' דאת"ל שכ' י"ל אע"ג דחוזרת כמ"ש בר"פ הכותב מ"מ הוי הפקעה כיון דאמר' לעולם ועיין במהרש"ל ובמהרמ"ש שכ' בר"פ הכותב:
דף מח.
גמ' מ"ש מהא דתניא וכו' יל"ד נימא בניו ובנותיו דמי שנשתטה הם קטנים דחייב בהם כמו אשתו ודהאי בריית' בגדולים ואין לומר דפריך ד"א אד"א חדא דמדברי התוס' משמע דפריך בניו ובנותיו אבניו ובנותיו ועוד דאי ד"א אד"א מאי קו' נימא דס"ל כרב יוסף ור"א דהאי בריית' צדקה וד"א דמי שנטתה תכשיט וי"ל דאי בניו ובנותיו דברייתא גדולים דוקא הו"ל זן את אשתו ובניו ובנותיו הגדולים ואי קטנים כיון דחייב בהם מאשתו שמעי' לה דלא איצט' למיתני א"כ בההיא דמי שנשתט' אמאי איצט' למיתני בניו ובנותיו הקטנים:
רש"י ד"ה לא ניחא ליה וכו' נר' דאדמר עוקבא וכו' ואיפכא גרסי' וכו' עכ"ל נראה דס"ל דאברייתא כבר אפליגו בפ' המדיר וע"כ דהכא אמר עוקבא קיימי והם אמרו דבריהם אמר עוקבא ואברייתא בחד זמנא אלא דהגמ' בפ' המדיר דלא מייתי שם אלא ברייתא מייתי לפלוגתייהו אברייתא והכא מייתי לה אדמר עוקבא וניחא דל"ק אפירש"י מפרק המדיר כמ"ש התוס':
תוס' ד"ה ולא שאני וכו' דאם לא השרה אותם ע"י שליש ולא פרנסם וכו' עכ"ל עיין להתוס' שם בפ' המדיר:
דף מח:
גמ' מסירתה לכל חוץ מתרומה וכו' מק' מ"ש דהחמירו בתרומה מבטומאה מ"ל איסו' לאו מ"ל איסור מיתה ורש"י כ' מסירתה לכל אפילו לטומאה וי"ל דכיון דיורשה מטמא לה דהוי כמת מצוה כדאי' ביבמות דפ"ט ע"ב והתוס' בד"ה ושמואל שכ' דמטמא לה כיון דאפקיה רחמנא מסקילה וכו' אזלי לשי' רש"י שכ' שם ביבמות דלאו מת מצוה ממש אלא דומה למ"מ ויש ביד חכמים לעקור בדבר הדומה ודוקא היכא דחכמים עקרו בהדיא:
גמ' הא גופה קשיא וכו' הא דלא קאמר נעשה משום דסמיך אקושיא דמ"ש דנקט ברישא חצר דידה ובסיפא חצר דידיה:
רש"י ד"ה לעולם וכו' אוקימנא דהאי לעולם וכו' עכ"ל נר' מדבריו דאי לא דאוקימנ' לעיל האי לעולם בתרומה י"ל לירושתה קאמר דבעי חופה אע"ג דלתרומה סגי וטעמא כמ"ש התוס' כיון דירושת הבעל דרבנן ולפ"ז י"ל דרב דקאמר מסירת' לכל חוץ מתרומה ה"ה חוץ מירושתה אלא דלא מיירי אלא בדאורייתא וניחא מ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה ושמואל:
תוס' ד"ה ר"א וכו' וק' לר"י דאפילו עולא וכו' עכ"ל י"ל לפירש"י דר"א ס"ל דאפילו למשנה אחרונה משום שמא ימזגו וס"ל דלמשנה אחרונה ל"ל כיון שהגיע זמן דוכתא מייחד לה כדס"ל למשנה ראשונה:
דף מט.
רש"י ד"ה מיבעיא וכו' אבל וכו' ל"ל הכי עכ"ל דברי רש"י הם בעיקר המימרא דר' אלעאי וכ"ה במרדכי וראיתי למהרש"ך סימן ל"ד ח"א שכ' גבי תקנת השוק דקי"ל מתנה כמכר ואין ב"ח גובה ממטלטלין שנתן אם נתן לבנו ב"ח גובה ממנו והוכיח דינו מכאן ע"ש ואין ראיה מכאן אלא לדברי המרדכי דכי אבע"ל בסמוך הילכת' כוותיה או לא היינו בהוא עצמו אבל אשתו ניזונת מהם אבל לפום פשטא דשמעתא דמבע"ל גם באשתו כמ"ש מהרש"א אין מכאן שום הוכחה דהא דמסקינן דלית הילכתא כוותיה:
תוס' ד"ה אכפיה וכו' וי"ל דאכפיה בדברים וכו' עכ"ל י"מ דבגמרא לקמן דע"ז ע"א אמרי' דבדברים לא יוסר עבד וי"ל דדוקא התם בדברים לא יוציא אשתו אבל בממון וגם דבר מצוה אפילו בדברים יוסר:
דף נ.
ד"ה הבעל וכו' אבל אין לומר בכתב לה וכו' עכ"ל עיין במהרש"ל וכדבריו משמע מדברי התוס' בבתרא דקל"ו ריש ע"ב ודלא כמהרש"א ועיין להרב נ"מ:
דף נא.
ד"ה מני וכו' ופי' ריב"ן וכו' עכ"ל עיין למהרש"א שכ' דאין לפ' הא דקאמר אפי' בקנאה דלמ' התקבלתי דהא בפ' החובל משמע דבהתקבלתי לית לה אלא צ"ל אפילו בתנאה דקאמר אמתני' דכתב לה שוה מנה ע"ש ואכתי ק' לפי' ריב"ן דכיון דמבואר בהחובל דבהתקבלתי לר"מ לית לה ומהני א"כ היינו ר"י ובמאי פליגי ר"מ ור"י שהרי בתנאי גם ר"י ס"ל דתנאה בטל ובהתקבלתי ס"ל גם ר"מ דמהני ולא הוי בעילת זנות לפי' ריב"ן וצ"ל א"כ התקבלתי בע"פ דר"י דוק' בכתב' לו ולר"מ אפי' אמרה לו בעל פה:
בא"ד כל הפוחת משמע אפי' באותו ענין שיש לה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ולתי' הראשון ק' במאי פליגי ר' יוסי דאמר רישא אר"מ לכן נראה עיקר כתי' הב':
דף נא:
ד"ה אונס וכו' דאי מדרבנן לא היו מוציאין וכו' עכ"ל ולשי' הר"מ ז"ל דס' דאוריית' לחומרא הוא מדרבנן דמדאורייתא כל ספיקא שריא צ"ל דאפילו מדרבנן מוציאין מיהו ק' לשי' הר"מ מאי פריך אונס דשרי רחמנא המ"ל הא אבוה דשמואל מדרבנן הוא דאסר וי"ל דגם לס' הר"מ אי מדרבנן לא היו מוציאין וע"כ מ"ש אבוה דשמואל חיישי' הוא בודאי דסופה ברצון מדלא צעקה מתחילה וכה"ג כתבו התוס' בגיטין ד"מ ע"ב דלשון חיישי' יתכן שהוא ודאי כדאמרי' חוששין שמא במי מילין כתבו ע"ש ואתי שפיר דפריך אונס המ"ל ועוד י"ל במ"ש מהרימ"ט דלא כ"כ הר"מ אלא משום דפסק כמ"ד בפ' ס' אכל דבעינן גבי אשם. תלוי חתיכה מב' חתיכות אבל למ"ד דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות ס' דאורייתא לחומרא הוא מן התורה מדמחייב אשם תלוי ע"ש ומעתה י"ל דהגמ' פריך אונס המ"ל הוא למאן דלא בעי חתיכה מב' חתיכות אלא ע"כ דלא חיישי' שמא סופה ברצון ובהאי לא אשכחן פלוגתא וההיא פלוגתא דחתיכה מב' ח' היא פלוגתא דתנאי שם דלר"א דאמר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי ס"ל דלא בעי חתיכה מב"ח ופריך שפיר הגמ' על אבוה דשמואל ואפשר דאבוה דשמואל גופיה ס"ל דלא בעי חתיכה מב"ח דאי ס"ל בעי חתיכה מב"ח ומדאורייתא הס' שרי ומדרבנן הוא דאסור היכי מוציאין אשה מתחת בעלה כמ"ש התוס' ופריך הגמרא שפיר אונס המ"ל:
דף נב.
ד"ה אין פודין וכו' ארישא קאי עכ"ל מ"ש מהרש"א וכ"כ לפירש"י לא ידענא אמאי לא מיתוקמא ארצו דסיפא גם לפירש"י שהרי אם רצה פודה דסיפא ע"כ דפודה אפי' עד עשרה בדמיה שהרי ת"ק ל"ל תקנת העולם דרשב"ג:
גמ' כנחלה שוויה רבנן ה' בית יאודה ח"ב סי' קי"ג נסתפק בבת הבן אם נוטלת כתובת ב"ד ע"ש משמע דפשיט"ל בבן הבן דאית ליה כתובת ב"ד ומסוגיין יש להוכיח דגם בת הבן אית לה שהרי אפי' בת בין הבנים היתה נוטלת אי לאו דכנחלה שוויה רבנן ואפי' דגם בהא אמרי' לא פלוג רבנן אבל מהריק"ש בתשו' סי' כ' דבן הבן נמי ל"ל דלא תקון רבנן אלא בבניו דוקא ע"ש:
רש"י ד"ה בנחלה וכו' דירתון תנן וכו' עכ"ל משמע דלמ"ד יסבון אפילו בת בין הבנים אית לה ודלא כהתוס' ולפירושו צ"ל דהגמ' דפ' י"ן דקאמר ירתון תנן מדלא טרפי ממשעבדי ה"ה דהומ"ל מדלא נוטלת בת בין הבנים וחדא מתרתי נקט:
דף נג.
גמ' שאין אני קורא בה ופירש"י דלא נשתעבד לה וכו' וק' כיון דלא נשתעבד לה במתה בחייו אמאי בנין דכרין מנה ומאתים כדאמרי' בגמ' לעיל ואימא דאב לירות דבעל לא לירות ע"ש בפירש"י וראיתי לה' בש"מ שכ' כדעת רש"י דלא כ"כ אלא בארוסה אבל בנשואה כיון דאיכא נדוניא קבורתה תחת מנה ומאתים ואפי' לא הכניסה לו נדוניא ומדברי התוס' לא נר' כן אלא דקבורה תחת נדוניא אפי' בנשואה ולפ"ז בנשואה שהכניסה לו נדוניא ולא זכה בה הבעל כגון שעדיין הנדוניא בבית אביה או מתה בשנה א' דאב יורש הנדוניא לדעת רש"י קבורה על הבעל כיון דיורש מנה ומאתים ולדעת התוס' על האב כיון שהוא יורש הנדוניא ועיין למור"ם בהגהה סי' נ"ה דין ה' שכ' מסברא דנפשיה ובכ"הג אין הבעל חייב בקבורתה ע"ש והיכא דמתה בשנייה במקום דנהגו שיחלוקו הנדוניא הבעל והאב כ' בח"מ שם דקבורתה על שניהם והב"ש חלק וכ' דקבורתה על הבעל והביא משומרת יבם דחולקין הנדוניא וקבורתה על הבעל וכ' בסי' קי"ח ס"ק כ"ג ולא זכר מ"ש התוס' לקמן ד"פ ע"ב ד"ה יורשי שכ' כיון שמת הבעל בחייה זכת' במנה ומאתים והוי כמכנסת אותם ליבם וכונתם דלעולם קבורתה תחת נדוניא ובשי' הוי כיורש מקצת נדוניא ובכ"הג דיורש מקצ' נדוניא קבורתה על הבעל וכן מצאתי בתשו' המיימוני בה' אישות סי' ל"ד וכ"כ מהרח"ש ח"ג סי' ס"ה דק"א ע"ב ע"ש וכ"נ עיקר דלא כח"מ ומצאתי להרדב"ז ח"א סי' רס"ה שכ' כדברי הח"מ וכ' ההיא דשי' שאני שהיא מדינא ולא מתקנה ע"ש ומדברי הגהמ"י שם נר' דאין לחלק בכך:
דף נג:
גמ' ארוסה יש לה מזונות או לא עיין בהר"ן ובש"מ דהר"מ מפ"ל אי מחוייב הארוס במזונותיה ופ' כל"ב והרי"ף בהגיע זמן דחייב במזונותיה כשמת חייבין היורשין או לא ומהתימה על הב"ש סי' קי"ב סק"ו שכלל דעת הרי"ף עם דעת הר"מ בחיוב הארוס במזונות בת הנזונת מן האחים ע"ש:
תוס' ד"ה אלמנה וכו' ור"ת מפ' וכו' עכ"ל עיין לה' בש"מ שהביא פירוש ר"ח דמפ"ל בארוסה ובחיי אביה ע"ד פי' ר"ת וזוהי ס' י"א שהביא מור"ם בסי' קי"ב וע"ש בב"ש:
דף נד.
גמ' וכן בלקיט וכו' כ' הרא"ש ז"ל בשכיר לזמן ויצא אחר הזמן אין שמין דכיון דשכיח בזמנו הו"ל לאתנויי ע"ש ויש להוכיח מדבריו דבאונסא דשכיח אפילו איכא אומדנא אמרי' דהו"ל לאתנויי דהא הכא איכא אומדנא דלא עשאן אלא למיקם קמיה כדקאמר הגמ' דלא כמהריב"ל ח"ג סי' קכ"ג ובמ"א הארכתי בזה:
גמ' דתנן אחד המקדיש וכו' משמע דשמואל דקאמר אין שמין מה שעליה ל"ד מה שעליה אלא אפילו לא לבשתם אלא עשאן לשמה שהרי מדמה ההיא דשמואל לההיא דהמקדיש וק' דבסמוך בעובדא דכלתיה דבר אלישיב דלבשתינהו לכולהו מני דהוה ס"ל הילכת' כשמו וא"ל הילכתא כרב משמע דשמואל דוקא לבשתם וי"ל דמעיקרא ס"ד דשמואל ל"ד מה שעליה ולכך מייתי מהמקדיש אבל אחר דמסיק דגבי אלמנה איכא סברא דלא כתב לה אלא למיקם קמיה י"ל דגם שמואל אית ליה האי סברא לענין מה שעדיין לא לבשתם א"נ מאי הא דלבשתינהו לכולהו מני טועה היתה בסברת שמואל וסברה דוקא מה שעליה ועיין להלח"מ בפ"א מה' מו"ל דין ה' ולכנה"ג סי' רפ"ח בהגה"ט: