משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת כתובות · פרק אחד עשר
דף צה:
תוס' ד"ה ואין וכו' כגון דליכא אלא מטלטלי וכו' עכ"ל כ' בפסקי התוס' דיורשיה חייבין בקבורתה כיון דאלו הי"ל מקרקעי הוו ירתי אע"ג דהשתא לא ירתי והר"מ בפי"ח מה"א דין ו' כ' דאין יורשיה חייבין בקבורתה אלא כשנשבעה אבל לא נשבעה אין חייבין ולא אמרי' כיון דאלו נשבעה וכו' הרי דחולק ע"ד הפסקי התוס' ויש לחלק בדבר ועיין בהשגת הראב"ד שם וראיתי במגדל עז שם דהכריחו להר"מ מלישנא דמתני' בכפל הלשון דקתני יורשיה יורשי כתובתה אלא דאתא לאשמעי' יורשיה דוקא בזמן שיורשי כתובתה ע"ש והוא תימה דא"כ היכי דייק הגמ' מדקתני יורשיה יורשי כתובתה איזהו אלמנה שיש לה ב' יורשין זו יבמה והא אצט' למתני יורשיה יורשי כתובת' לאשמעי' דדוקא בזמן שיורשי כתובתה:
דף צו.
גמ' בעי יתומים אמרו וכו' פירש"י דמי מזונות לשנה הבאה ולפ"ז מאי דקתני בברייתא נשאת ר"ל דהשתא ודאי על העבר הוא ועיקר החילוקים הוא בין להבא לשעבר ול"ד נשאת ע"ד מ"ש מהר"ם שי"ף בתוס' מיהו מ"ש רש"י בד"ה עליו דמנשאת אין הנכסים ברשותה ק' להולמו לפ"ז וצ"ל דמ"ש שם הוא לפי' המ"א שחזר בו רש"י לשעבר כמ"ש במקובצת:
דף צו:
ד"ה נכסי וכו' א"נ מזונות שאני וכו' עד שתתבע וכו' עכ"ל ק"ל דהא כ' התוס' בדיבור שאח"ז דאפי' תבעה כתובתה נכסי' בחזקתה והשתא קשיא תבעה כתובתה ותובעת מזונות של העבר אמאי נכסים בחזקתה מ"ש מכתובה כיון דהשתא דתבע' כתובה שוב אין לה מזונות ואין לו' כיון שקודם שתבעה היו נכסים בחזקתה לא פקעה חזקתה דאם כן אמאי הוצרכו לו' טעמא דמזונות משום דכל שעה וכו' הא בלא"ה כיון שהיו בחזקתה קודם שעבר זמנם לא פקעא תו חזקתה ויש ליישב:
ד"ה דר"י וכו' דלא שייך טעמא דמה הועילו וכו'
עכ"ל היינו טעמא דמה הועילו למאן דל"ל הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום אבל למאן דאית ליה לאו מטעמא דמה הועילו ועכ"ל טעמא דשתקה כמ"ש בד"ה יתומים והכא לפום אוקמתא הלזו כ"מ ול"ל הטוען אחר מעב"ד לא אבל לעיל בבעיא דר"י דאיהו ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד צ"ל טעמא דשתקה ועיין למהרש"א בד"ה נכסי:
דף צז.
ד"ה וסמך וכו' וא"ת ומאי נ"ל מינה וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל נימא דלא לקריוה רעבתנותא ל"ק דדוקא לעיל דקושטא הוא דמכרה לכתובה וכבר מכרה למזונו' ואם לא תפרש אלא לכתובה יהיו סבורים שהכל מכרה למזונות והוו מזונות יותר מהראוי לה והוי רעבתנותא אבל הכא דמוכרת השאר כדי מזונותיה דוקא לא שייך רעבתנותא כלל:
דף צז:
ד"ה בתולה וכו' אכתי ק' מהא דאמר וכו' ולהאי תנא אמאי אצט' וכו' עכ"ל ר"ל להך תנא דהתם דאמר אין בתולה אלא נערה ולהאי תנא דאמר בתולה שלימה משמע אמאי אצט' נערה בתול' בכ"מ ואתרווייהו מק' אבל מה שמק' בסה"ד מקנס דאמרי' דמודה ר' וכו' אמאי הא כתיב בתולה אינו אלא להך תנא דאמר אין בתולה אלא נערה אבל להאי תנא דשמעתין דאמר בתולה שלימה משמע ל"ק מקנס דכבר תי' בתחילת הדיבור דההיא בתולה אצטרי' לדרשא דפ' א"נ דתנא דשמעתין י"ל דלא קאמר בתולה שלימה משמע אלא אי בתולה מיותר אבל להך תנא דהתם דאמר אין בתולה אלא נערה מדכתיב והנערה טובת מראה מאד בתולה וכו' אפילו לא מיותר אין בתולה אלא נערה ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל:
דף צח.
ד"ה מוכרת וכו' מן הארוסין כר"ש וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ועמ"ש הוא עצמו לעיל בד"ה אלמנה דלפי הקמ"ל נהפכה הסברא ע"ש ולעיקר קושיתו י"ל דלהאי תי' דההיא דהשולח ר"ש היא י"ל דהתנא בא לסתום כר"ש ול"ק קו' התוספות לעיל אלא למסקנא דהכא דמוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה:
ד"ה אמר וכו' חדא דבשליח ב"ד מוקמי' לה כמו שפי' ר"ת וכו' עכ"ל ר"ל כמ"ש ר"ת בעיקר פלוגתא דשליח כדיינים או באלמנה אע"ג דסתמא קאמר שליח ופי' ר"ת שליח ב"ד ה"נ מאי דקאמר ה"מ שליח וכו' י"ל בשליח ב"ד קאמר וס"ל כמ"ד שליח כדיינים:
דף צח:
רש"י ד"ה שיש וכו' י"ל לשליח ניתנה וי"ל לבעל המעו' ניתנה וכו' עכ"ל הא דלא אמרי' כאן שודא דדייני י"ל משום דהכא אינו מכיר לבעל המעות דהשליח אינו מוכרח שיודיעו מי בעל המעות וליכא שודא והא דלא אמרי' הממע"ה כיון דהשליח תפוס משום דהשליח אינו טוען ברי והוי תפיסת ס' אחר שנולד הס' דלא מהניא התפיסה ומ"ש התוס' בד"ה אמר וכו' הטעם דפי' הוא עיקר דמוחזק ידו על העליונה וחולקין ועיין בהרא"ש ז"ל:
דף צט.
תוס' ד"ה אמר וכו' והכא מיירי בשכבר חתמו וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל ודבריו מוכרחים הם לגי' ר"ח דבסמוך דהכא בסתמא מיירי אבל כאן בפי' ר"ת א"צ דהא לא אמר ר"ה לא' ולא לב' אלא רגלי דעתיה דאמר לא' אבל בסתמא מודה ר"ה דאפי' לב' והיינו בשכבר מכר לר"ת אבל בעדין לא מכר הכל בעיא היא לעיל ומשה"ק מהרש"א ז"ל לפיר"ת מאי מייתי ממתני' דהיתה כתובתה ד' מאות זוז הא התם מכר הכל לק"מ דמכר האחרון דמנה ודינר בטל וצריך לקנין אחר הוי כמו לא מכרה הכל:
דף ק.
ד"ה ורבא וכו' ולעיל דאמר ר"נ וכו' ביותר משתות מיירי וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דלא ניחא להו לאוקמה לענין דמחזיר אונאה משום דא"כ מאי פריך לעיל ואמר מר אין אונאה לקרקעות נימא דלענין נקנה המקח קאמר אין אונאה לקרקעות ע"ש ולפמ"ש התוס' עצמן לעיל דמדברי ר"נ גבי מצרן שוה מנה במאתים פריך ע"ש ע"כ דגם הונאה אינו מחזיר דהא קנאו המצרן במאתים וי"ל דהתוס' כאן ניחא להו לאוקומה לההיא דלעיל ביותר משתות דהשתא א"ש גם לפירש"י לעיל דממתני' דאין אונאה לקרקעות פריך ועי"ל מדמייתי עלה לעיל מתני' דתרו' משמע דלענין נקנה המקח קאמ' ולא לענין אונא':
דף ק:
רש"י ד"ה ולא פירות וכו' והאי לא הרי ביה ואותבינך לאנתו וכו' עכ"ל היינו דשנייה אבל באילונית וממאנת קרי' ביה ואותבינך לאנתו אם ירצה ולהאי לישנא דפירות ממש קאמר עיקר חידושא הוא לשניה ולהכי בפי' קמא פירש"י טעמא משום דתנאי כתובה בבתובה ולא פי' משום דלא קרינן ביה ואותבינך לאנתו משום דבאילונית וממאנת לא שייך האי טעמא:
ד"ה ולא בלאות שחקי בגדים שהביאה לו וכו' עכ"ל משמע דבצ"ב מפ"ל למתני' והיינו לר"נ דלקמן דאמר פירא הוי אבל לשמואל מפ"ל למתנו' בנ"מ אבל צ"כ אית לה:
דף קא.
תוס' ד"ה אלימא וכו' למה יש לו לשלם פירו' שאכל וכו' עכ"ל והגמ' גופיה דלא מוקי לה כדין משום דאפי' אי לא קשיא קו' איפכא אכתי קשיא בצ"ב אמאי אית לה וה"ה דהו"מ לאוכוחי ממילתא דשמואל גופיה דאי בכדין מיירי מאי איריא הני בכל אשה נמי לית לה כיון דכדין אכל אלא משום די"ל דהגמרא בלא"ה פריך שפיר אמילתא דשמואל ולמסקנא דמוקמינן לה בשניה א"ש דאשמעי' בשניה דלא קנסי' ליה אבל בשאר נשים פשיטא דלית לה כיון דכדין אכל: