אור ברסלב
משלי יעקב חומש שמות › פרשת פקודי

משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ

חומש שמות · פרשת פקודי

פרשת ויקהל

אלה פקודי המשכן וגו'. מדרש שנו רבותינו וכו' אשר פקד משה אין כתיב כאן אלא אשר פוקד ע"פ משה ע"י משה ביד אתמר עליו נאמר מלכים (מלכים ב' י"ב) ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה'. והדבר פלאי שהמדרש מביא ראי' אל דבריו שהי' צורך למשה לתת חשבון ממאמר שמבואר בו ההיפך ומלבד כל זה רחוק מאד להרהר אחר משה איש אלקים בכל הכסף הנקבץ תחת ידו שיהי' ספק בו אם לא גנב ממנו וכבר העיד עליו הכתוב בכל ביתי נאמן הוא:

(קלב)

המשל בזה לא' שהי' לו בתולה יפה עד מאד מהוללת ומשובחת ומושלמת ורצה להרבות לה מוהר ומתן. אולם כל ההתחתנות שהציעו לפני' מצאה בו חסרון לתפארת רום ערכה פעם בא שדכן א' ממרחקים והציע לפני' שידוך עם גביר מפורסם הנודע בשמו והאב אמר אל לבו מי יודע אם הנער הוא יפה עינים וטוב רואי כמשפט להנושא בתי אבל חשב עם נפשו מה לעשות עם השדכן כי לאמר לו שאינו רוצה להתקשר עמו עד שיבא הגביר עם הבחור ויראה אותו אם יהי' טוב בעיניו זה לא יוכל לאמר לו כי לא נכון לחרף כ"כ גביר נכבד. התחכם ואמר אליו דע ידידי כי בתי טובה היא בעיני ומי יודע אם תהי' טובה בעיני הנער וכבר ידעת אין אדם טורח בסעודה ומפסידה לכן אין רצוני לעשות התקשרות בלא ראות רק יבא הבחור בעצמו לראות את בתי ותהי' טובה בעיניו נכתוב תנאים למז"ט. ובאמת הי' בלבו ההיפך כי כל כוונתו הית' רק שיבוא אליו למען ראותו. הנמשל כן הדבר במשה איש אלהים כי הוא ע"ה הי' צריך כי יתאספו אליו כלם למען אשר יבקר אותם וטהרת לבם אם אפשר לקבוע חלקי נדבותם במלאכת בית ה' ומצד ענותנותו לא הי' יכול לגלות להם זאת ובהכרח הפך הדבר על עצמו לאמר הלא אתם נתתם הרבה כסף וזהב לכל הפחו' בואו לעשות חשבון עמי ובתוך כך הי' הוא מביט ועושה את שלו ובדק אותם תוך משכיות לבב. וזה מתק לשון המדרש אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה אשר פקד משה אינו אומר כ"א אשר פוקד להורות כי בקש מהם בואו ואני עושה לפניכם חשבון. וכדי לבאר כוונת משה בחשבון זה המליצו ז"ל ואמרו ועליו נאמר ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם וכו' כי באמונה הם עושים ר"ל אל תדמה בנפשך כי הי' החשבון הזה מסבת כי נחשד משה ח"ו לגנב אבל החשבון הי' לעילה אחרת הכרחית. וזהו כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה'. כלומר הכוונה היתה רק לבקר אם לא נמצא בנדבותיהם כסף אשם וגו' היא מליצה על הנותן בכוונה רעה וחטאה וקורא אותו הכסף כסף אשם וכסף חטאות. והענין יקר למבין:

מדרש אלה פקודי המשכן משכן העדות. מהו משכן שני פעמים א"ר שמואל שנתמשכן שני פעמים וכו'. זהו שאנשי כנה"ג אומרים (נחמי' א') חבול חבלנו לך ולא שמרנו את המצות ואת החקים וכו' ואין חבול אלא משכון ע"כ. הנה מה מאד ראוי להתבונן בדברי הכתוב שהביאו ז"ל שאינו כסדר הראוי היינו להקדים הסבה אל המסובב. והכתוב שינה את הסדר ואמר חבול חבלנו ואפר כך ולא שמרנו וגו'. ונקדים מאמרם ז"ל (ויקרא רבה ל') ולקחתם לכם ביום ביום הראשון. ר' ברכי' בשם ר' לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הרי אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון זה עשו הרשע ובונה לכם ראשון זה בית המקדש וכו'. ולבוא אל ביאור המאמרים נקדים עוד דבריהם ז"ל (שם) אמר ר' אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדין ולית אנן יודעין מאן נצח אלא מאן דנסיב באיין (פי' כידון) בידי' אנן יודעין דהוא נצח. כך אומות העולם באים ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה ולית אנן יודעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהון ואתרוגיהון בידיהון אנו יודעין דישראל היו נוצחין. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון. והדבר פלאי וכי המצות נתנו להתפאר בהן. ומה לנו אם אין אנו יודעין מי היו הנוצחים די לנו האמת שמובטחים אנחנו כשם שאדם הראשון נידון בראש השנה ויצא בדימוס גם אנו יצאנו בדימוס. אבל הנה לדעתי כוונו ז"ל בזה לאמת לנו הטובה שגמלנו הקב"ה והפך לנו את הדין לרחמים להטיב לנו מראשית השנה ועד אחרית השנה. אך הם ז"ל רצו לבאר עוד כי הדבר תלוי בצדקותינו ובמעשינו של השנה כולה כאשר זכרו ז"ל (ראש השנה י"ז) הרי שהיו ישראל בראש השנה צדיקים ופסקו להם הרבה גשמים כו' עד הקב"ה מורידן במדבריות ולכן חייבה החכמה העליונה לצוות עלינו מצות הד' מינים בראשית השנה למען היות ניר לזרוע לצדקה מראשיתה עד אחריתה:

(קלג)

המשל בזה לא' שהרחיק נדוד. ויהי הוא בא אל בית עשיר א' והי' כמה שנים. ויהי ברצותו לשוב לביתו נתן לו בעליו את כל המשכורת של משך הזמן ההוא וילך לו בחוץ לבקש עגלה ובתוך כך אבד את כל כספו ויתמרמר מאד בבכי ויזעק זעקה גדולה ויחמול עליו בעליו וילך ויחפש בכל שערי העיר עד שנתוודע אליו שהוא אצל בליעל א' וישתדל בכל מאמצי כחו עד כי השיב לו הכסף אז אמר אליו בעליו הלא ראית בעיניך כמה עמלה נפשי להפיק טובתך אבל עכ"ז מפחד אני עליך עד בואך לביתך כי רב ממך הדרך פן תשכב ותרדם ויבוזו זרים ויקחו חילך או תאבד אותו ותהי' יגיעתי לריק לכן ראה נא למסור הכסף ליד בטוח גדול והוא ימסור אותם בעצמו לאשתך. הנמשל כי הנה הקב"ה עושה עמנו כחסדו והופך לנו מדת הדין לרחמים גדולים ומדאגה אולי במשך הזמן נשוב ללכת בדרכים הראשונים ונאבד חליל' את כל הטוב ההוא צוה אותנו הקב"ה מצוה זאת. והמתחיל במצוה אומרים לו גמור היינו מן השמים יסייעו אותו וכמאמר החכם כל התחלה היא יותר מחצי'. וכבר מבואר בדברי רבותינו ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו וכמאמר (איוב ח') והי' ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד וזה מאמר המדרש אוה"ע באים ומקטרגי' בר"ה ולית אנן יודעין מאן נצח כלומר אף שנצחנו זה עתה. עכ"ז אין הדבר בטוח בידינו פן יגרום החטא אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהון בידיהון אנו יודעין דישראל היו נוצחים כלומר בתחלת השנה העמיס אותנו במצות חדשות בלולב ואתרוג ומצות סוכה וכל אלה לסקל לנו המסילה ולכונן פעמינו אל המסילה הישרה בראשית השנה ואחרי' כל אדם ימשוך עד מועד צאתה וזהו ג"כ מה שסיימו ז"ל שם הוא שאמר דוד (תהלים ט"ז) תודיעני אורח אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח אם קיימת מצות לולב שנקרא נעים הרי אתה מבושר שנצחת לאוה"ע שנאמר נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. הנה פה מבוארים דברינו עוד יותר:

(קלד)

והמשל בזה לעני שלקח איזה חפץ מאת עשיר ונתן לו בזול והניח החפץ בידו עד אשר יביא לו המעות. ויהי בלכתו לביתו פגע א' מאוהביו ויספר לאמר הלא תדע ידידי שלקחתי חפץ פ' בזול מאד אבל הנחתיו ביד העשיר ואני דואג שלא יחזור בו. ויענה ויאמר לו סכל הלא העשיר בודאי לא ישקר ולא ינחם רק אתה לא תשקר מלשלם לו כי כאשר לא תשלם לו ודאי יתבטל המקח. וזהו ממש מאמר דהע"ה אם תקיים מצות לולב כו' אתה מבושר שנצחת והטעם כי נעימות בימינך נצח. כלומר המצוה תגין עליך שתהי' ימינך נאמנת לנצח שלא לשנות מעשיך הטובים בכל השנה ומאת הקב"ה ודאי לא תהי' המניעה כי נצח ישראל לא ישקר כו'. ונחזור למאמר המדרש מי הכריחו לעקור הכתוב מפשוטו לעשות ממלת משכן משכון. אמנם נבין הענין ע"פ דמיון:

(קלה)

משל לעשיר א' שהי' לו בת יחידית. וראה נער הגון אצל עני א' ויטב בעיניו להתקשר עמו לתת לו בתו. ויהי בכתיבת התנאים ויאמר העני שיתן העשיר בטחון על קיום ההתקשרו' והעשיר לא שאל כן מאת אבי הבן כי לא יעלה כזאת על הלב שיהי' הצורך לקחת בטחון מן העני שלא יחזור בו. ויהי' בתתו כסף הבטחון ערך עשרים אדומים ליד שליש וירא א' הבלתי יודע מה נעשה ביניהם וחשב שזהו שנותן ליד השליש הוא נדן בתו ויתפלא מאד ויאמר עשיר גדול כמוהו לא יתן לבתו נדן כ"א כעשרים אדומים ויאמרו לו לאמר אין הכסף הזה כ"א בטחון מאת העשיר שלא יחזור בו. ויאמר אם הדבר כן למה לא יתן גם הצד השני. ויענו אותו סכל מה עולה על דעתך שיחזור העני מי הוא שיעזוב טובה נפלאה כזאת. לימים חזר בו העני מן ההתקשרו' הזה ויתמהו כלם איש לרעהו לאמר כמה העזנו פנינו נגד העשיר שיתן משכון לקיום הדבר להיו' הקשר אמיץ ועל העני לא עלה על לב א' שיחזור בו ואיך עתה הי' להיפך:

הנמשל מי שרואה חשבון המשכן אשר לפי כבודו ית' הי' הראוי שלא יהי' ערך ומספר למלאכת המשכן בשכבר גינו ז"ל את ישראל בזמן שיש להם מספר כ"ש משכן כבודו ית'. לזה מתנצל הכתוב ואומר אלה פקודי המשכן לאמר זה אינו כ"א לפי שעה לבטחון על העתיד למקדש שלמעלה שאז יהי' מבלי ערך. וזהו משכן העדו' וכמאמר המדרש עדו' הוא שיש סליחה לישראל והוא רק משכון על קיום ההבטחה. אבל אצלנו לא ביקש הקב"ה מאומה כי לא עלתה על רוח שנשוב מאחריו כמאמר היעזוב מצור שדי וגו'. ועתה נהי' להיפך כי שבנו מאחרי ה'. וזהו שהתפלא הכתוב ואמר חבול חבלנו לך כלומר אנחנו לקחנו משכון מאתך ולא אתה מאתנו ועתה נתהפך הדבר ולא שמרנו את המצוה כו'. או יאמר על דמיון א':

(קלו)

משל לשני בני אדם שעשו שידוך ביניהם. א' הי' בעל מלאכה שלא הי' שום אדם יכול לעשות' בלתי הוא לבדו. והב' הי' לו בחנותו כל הכלים הנאותים למלאכתו. והנה בעת ההתקשרו' קשר המשפט שיתנו הצדדים בטחונו' על קיום הדבר אמר השליש די שיתן זה הכלי מלאכ' אשר לו בחנותו וזה יספיק לבטחון משניהם כי כמו שהבעל מלאכה אינו יכול לעשו' מלאכתו מבלעדי הכלים האלו כן בעל הכלים לא יוכל למכור כליו כ"א לזה שאין זולתו עוסק במלאכ' זאת נמצא במשכון א' נתמשכנו שניהם להיו' מוכרחים לקיים הדבר ולאיזה ימים עזב הבע"מ את מלאכתו והתחיל לעסוק במלאכה אחרת. הנה אז אין המשכון מכריח כ"א את בעל הכלים לא את הבעל מלאכה אחרי שאין לו צורך עוד בכלים אלו בשכבר פונה למלאכה אחרת. הנמשל הוא מה שאמרנו למעלה בביאור משכן משכן שנתמשכן ב' פעמים אין הכוונה על המשכונות של ב' הגאולות. אבל גם באחד שייך שני פעמים משכון היינו אשר המקדש הי' משכון מאת הקב"ה לידינו כי יוסיף שנית ידו ויגאלנו. והב' שהי' ג"כ אל הקב"ה משכון מאתנו להכריח אותנו לשוב אליו כי כמו שאין אומה זולתנו לעבוד עבוד' המקדש כן לנו אין אפשר לעבוד עבודתנו בשלמו' בלתי במקום הקודש כידוע וא"כ זהו מ"ש שנתמשכן ב' פעמים היינו שיש עליו שם משכון בב' תוארים להיו' משכון על ב' סוגים מהקב"ה עלינו ומאתנו להקב"ה אבל כל זה כשאנחנו אוחזים ביקר מלאכתינו ושוקדים על עבודתינו הנבחר' הנה מפאת חסרון הכלים הנאותים אל העבודה אנחנו מוכרחים לשוב לה' ובזאת הנה המשכן למשכון גם מאתנו להקב"ה. אבל כאשר אנחנו עוזבים חלילה מלאכתינו אין צורך לנו אל כלי מלאכתינו ואז אין המשכן כ"א מהקב"ה. זה חבול חבלנו (רק) לך והטעם מחמת ולא שמרנו את מצות ה'. וא"כ חורבן בהמ"ק לא נחשב אצלנו לחסרון מאומה והבן. או יאמר על המדרש הנ"ל:

(קלז)

למשל כי הנה אותם שקונים תכשיטין ואבני חפץ יזדמנו בשני פנים יש שלוקח אותם לתשמיש שלו מרוב עשרו וקונה התכשיטין בעבור אשתו או בתו. ויש קונה אותם אותם אך מדאגה מי יודע מה יולד יום אולי יצטרך פעם אל איזה הלואה יהי' בידו למשכנם. והנה אם רצונך לעמוד לדעת אשר בלבבו בעבור מה הוא קונה התכשיטין סימן זה יהי' בידך לבחון אותו ומגמתו כי אם יקנה אותם רק בעבור צורך עצמו לאשתו ובניו הנה תראה כי אחר אשר ישלם אל הסוחר מחיר התכשיטין לא יעשה דבר רק יתנם תיכף ליד אשתו או ליד בתו ויאמר לכי בהם לשלום. לא כן אותו שקונה התכשיטין מדאגה מה יהי' באחרונה הנה תראה כי אחר אשר ישלם מחירם יצוה אל משרתו לתת לפניו גליון ודיו ויאמר להביא אליו משקול' ומאזנים לשקול כל דבר לדעת כמה משקלו של כל א' וכן יכתוב בספר לזכרון ערך משקלם וכמה נתן מחירם למען דעת אח"כ כמה יתן אל המלוה. הנמשל הוא כי הקב"ה צוה לעשות לו בנין מפואר וכלים יקרים משכן וכלי קודש וא"כ כאשר נגמר מלאכתו לכל מעשהו הי' מהראוי לתת את כל התכשיטין האלה ליד ישראל והם יתעסקו בו במשמרתו ובעבודתו כמשפט. ומה זאת היתה מלפניו ית' לקחת פלס ומאזנים לשקול ולספור משקלו של כל א' וא'. וא"כ ממה שראינו שהקב"ה שוקל וסופר את כל אלה מזה יש להוכיח שהוא רואה בו שעתיד להתמשכן להתמשכן. וזהו צחו' לשונם ז"ל אלה פקודי המשכן. ר"ל ממה שאנו רואים ספור ומנין המשכן שהי' אך למותר לספר ערכו ומשקלו אם לא כי מכבר דאג שעתיד להתמשכן וכו' אשר מטעם זה פרט הכתוב (ירמי' נ"ב) ג"כ משקל הבית כלו בעת נמסר ליד נבוכדנצר והבן:

ויביאו את המשכן אל משה. מדרש ר' תנחומא ב"א פתח לרקמו' תובל למלך כו'. מה לרקמו' זה המשכן שהוא מצויר מהו תובל למלך זה משה שנקרא מלך תובל שהביאו לו המשכן בתולו' אלו ישראל כו' מובאו' לך שביום שנגמר המשכן הביאוהו אצלו ע"כ:

(קלח)

המשל בזה למלך שבא לעיר אשר אנשיה עניים ודלים ותשורה אין בידם להביא לפני המלך ויהי בתוכם עשיר א' ישר וטוב לב אשר יש לו כח לעמוד בהיכל מלך מפני חשיביתו גם להקריב אשכר כמשפט לקבל פני המלך. אך מפאת ישרו וטובו רצה לזכות את כלם מה עשה צוה עליהם לעשות כלי נחמד מאד מורכב מחלקים רבים וכל חלק הי' צריך בעל מלאכה אחר אשר לזהב לזהב אשר לכסף לכסף עד אשר בכל חלקיו ופרקיו יהי' לכל בעל מלאכה חלק בו איש לא נעדר ובכלות מלאכתו הביאו לפני המלך ורמז לכל בעלי המלאכות שילכו אחריו ויהי כבואו לפניו עם הכלי הי' המלך משתעשע מאד במלאכת כל פרקיו והרכבתו א' אל א'. ושאל אותו על כל דבר ודבר מי עשה את זה ומי עשה את זה וקרא אליהם איש למלאכתו אשר עשה והי' מראה את המלך לאמר זה עשה חלק זה וזה חלק זה עד שהביא כל אנשי העיר לפני המלך. הנמשל מבואר לרקמות תובל למלך כו' בתולות אחרי' רעותי' אלו ישראל שהם רעיו של הקב"ה לאמר אשר תכלית הדבר מה שהי' המשכן מובא אל משה הי' אך למען אשר יבואו בני ישראל עמו אשר כל או"א הובא והעלה חן לפני המלך מפאת חן מלאכתו שכל א' עסק בחלקי הרכבתו אשר ע"כ הי' ההכרח אשר כל א' יביא חלקו אל משה בעת שהקימו המשכן ולא הי' די שיבחרו להם אחד דהיינו בצלאל שהי' ראש לכל החרשים והבונים בנין הנבחר הזה כי הוא סיבב עליהם שיעלה חן כלם ע"י המשכן:

מדרש ד"א ויביאו את המשכן הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון כו' מעשה בר' אבוהו שהי' מסתלק מן העולם ורואה כל הטוב שמתוקן לו לעוה"ב התחיל שמח ואמר כל אלין דאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי וגו' (ישעי' מ"ט) הוי ותשחק ליום אחרון ע"כ. הנה באין ספק לא בשפתי מרמה נאמרו הדברים כ"א באמת וא"כ יפלא מאד הכי לא ידע בעצמו רובי תורתו שלמד ומעשיו הטובים שעשה ובאין ספק האמין ג"כ כי נאמן בעל מלאכתו שישלם שכר פעולתו. ולבוא אל הענין נבאר תחלה ענין גדול אשר מצינו בתנ"ך כמה מאמרים המכחישים זה את זה בדבר שמירת התורה והמצות. בתורה (פ' חקת) זאת. התורה אדם כי ימות באהל ובמדרש (ברכות ס"ג) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ובמקום אחר אמר ההיפך (פ' נצבים) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. וכן אמר הנביא הנביא בשם ה' עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי לאמר כי נקל מאד ללכת בדרכי התורה כי כל דרכי' דרכי נועם ונתיבותי' שלום ומלבד זאת גם החושים הגסים יגידו כי העבודה תכבד מאד אצל עובדי' עד שאמרו רז"ל במדרש (ב"ר פ"ט) על מאמר ושם ינוחו יגיעי כח. מפני מה עזרה מיתה על הצדיקים אלא כל זמן שהם חיים נלחמים עם יצרם וכיון שהם מתים יניחו מעבודתם. אבל ביאור הדברים ע"פ דמיון:

(קלט)

משל לעני א' שהי' לו קרוב עשיר גדול והעשיר הי' צריך לעשות חתונה לבנו ובאין ספק סעודה גדולה כזאת צריכה הכנה. העני הזה אמר בלבו הלא גם אנכי אקרא אל שלחן דודי א"כ אכין א"ע לבלי לאכול בביתי מאומה. וע"ד שהמליצו באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכורא והי' יושב בתענית שני ימים למען הרעיב א"ע ויוכל אח"כ להתעדן בדשן המטעמים הערבים. ויהי ביום השני לעת ערב ויתעלף מאד וישקף בעד חלון ביתו אם התחילו המשרתים ללכת אל הנגידים להזמינם אל הסעודה וירא את המשרתים כלם חלפו עברו לפני פתח ביתו ואותו עזבו. וימר לו מאד ויאמר לאשתו העני' כי תתן לפניו לאכול מאשר אתה בבית ותתן לפניו לחם ובצלים וצנון הרבה ולא הי' שריד ביום רעבונו ואחר אכלו את כל אלה בא אליו משרתו של דודו ואמר הנה אדוני מבקש את פניך לבוא אליו על יום חתונתו ושמחת לבו וילך במר נפשו. ויהי כי הסב על השלחן ונתנו תחלה דגים ולא מצא טעם בהדגים מאומה כמשפט להיות נפש שבעה תבוס נופת. ואח"כ הביאו על השלחן צלי ורוטב ויהי כי לקח אל פיו כף א' רוטב בעודו חם. הנה מבטנו יורישנו המרירות של הבצלים והצנון והי' מוטעם לו המאכל הנכבד הזה למר ולחומץ והי' אצלו כמו שער בנפשו וישב כן בכל הסעודה ולא אכל מאומה מכל המאכלים הערבים האלה. ויהי אחרי הסעודה והקרואים הולכים לביתם וישמע את קול האנשים כמה הם מפליגים להלל הסעודה הגדולה הזאת בנועם המאכלים הערבים והמשקים היקרים ויענה ויאמר בשחוק הלא התל תהתלו כי גם אנכי טעמתי מהם והיו כלם בפי כמרורים ויהי הם מתפלאים עליו איך אפשר לגנות סעודה יקרה כזאת ענה א' מהם ואמר אנכי אגיד לכם כי אנכי ראיתיו שאכל תחלה הרבה ירקות חמוצים ומרים טרם שהלך אל הסעודה וא"כ שוב לא אפשר אליו לטעום טעם טוב בהמאכלים אם עוד מתחולל בקרבו המרירות. הנמשל כי באמת הקב"ה הזמין אותנו אל תורה ומצות כלם אהובים כלם נעימים ומתוקים מדבש רק יהי' מוחשים במתיקתם אל הבא אליהם בנפש טהורה בלב טהור ורוח נכון לא כן אותו שכבר שבעה לה נפשו מן המרורים מן הבלי תאות הרעות א"כ גם כי יבוא פעם אל התורה איך איפוא יטעום לו טעם מתיקתה הלא התורה דבריה תאמר בהיפך מכל אשר יתאוה הוא ויאמר א"כ כי התורה רעה ומרה. וזהו הוי האומרים לרע טוב היינו שאמרו תחלה על הרע שהוא טוב ומלאו את מעיהם מרמה ותוך. א"כ יחויב לאמר ולטוב רע שמים מר למתוק וממילא המתוק למר. וכבר המליצו ע"ז במדרש (מובא בתוס' כתובות ק"ד א' ד"ה לא) אמר הקב"ה עד שאתם שאתם מתפללים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיכם בקשו שיצאו דברי הבלים מתוך מעיכם ממש כמו שביארנו:

המורם מדברינו כי כל כבדת שמירת התורה הוא שבירת התאוה היינו הסור מרע והיא המיגעת את האדם אשר הורגל בהם מנעוריו וקשה לו אח"כ לפרוש מהם. אמנם חלק ועשה טוב הוא דבר שנאמר עליו הבא לטהר מסייעים אותו וא"כ ר' אבוהו ברוחב לבבו ראה את זאת ויוכח לאמר כל אלין דאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי כו':

(קמ)

המשל בזה לא' שנשרף ביתו והשכנים עשו את המקום הזה מקום זבל ואשפתות. לאחר ימים מצא הנשרף הזה חן בעיני שר העיר לבנות לו חומה גבוה וארמון מפואר ואמר אליו כי ישתדל תחלה לראות שיהי' קרקע הבית נקי להוליך מעל פניו הזבל והאשפה שנזרק שמה והאיש הזה הרבה בהוצאות והפסיד כל הנשאר לו אשר מוצל מאש על הוצאות נקיון קרקע ביתו ואחרי כי הי' נקי ואחרי חלץ עציו ואבניו שלח השר את כל הצורך לבנין החומה ושלח בעלי מלאכות ויבן לו חומה נשגבה. לימים שמע השר את האיש מתפאר בפני אנשים לאמר שהוא בנה את הבית הזה בשותפות עם השר בא אליו השר ואמר לו שמעתי עליך שאתה מתפאר שהיית עמי בשותפות בבנין החומה א"כ הראני נא חלקך מה שנתת להרכבת הבנין והראני חלקי מה שנתתי אני. ויוציא מתוך חיקו חשבון ארוך כתוב על גליון גדול כך וכך עגלות אשפה פניתי מעל מקום הזה וכמה עגלות עצים רקבים ואבנים ויאמר אליו השר סכל מי חייב לך בדבר הלא לא הוצאת כ"א מה שהכנסת כי אתה בעצמך היית הזורק האשפה אבל הארמון בכללו הוא רק שלי. הנמשל כן ממש הזולת מבני אדם מעריך א"ע כי ראוי הוא לשכר מאת הקב"ה כי כמה הוצאות וכמה יגיעות הי' לו עד כי שלל מקרבו התאות ועשה את עצמו נקי מכל האשפות החמדות המדומות אמנם האלקי הזה ר' אבוהו ע"ה שיער את זאת בנפשו מדוע יחויב אליו שכר על ענין כזה אחר שהאדם בעצמו התגאל תחלה בהבל הזה וזהו שהתפלא ואמר כל אלין דאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי כלומר כל יגיעתי לא היה כ"א לטהר א"ע שאהי' נשאר ריקם ממה שהכנסתי וזהו ולתוהו והבל כחי כליתי ר"ל הייתי צריך ליגיעות לנקות עצמי מההבלים שנסתבכו בי בראשונה וא"כ ע"ז לא מגיע שום שכר ואם על סוג ועשה טוב הלא הוא של הקב"ה כנ"ל. וזהו אכן משפטי היינו משפט העשה טוב שקיימתי הלא הוא את אלקי והכל ממנו:

ובזה נבין מה שאמרו ז"ל (סוכה נ"ב) לעתיד מביא הקב"ה ליצה"ר ושחטו בפני הרשעים ובפני הצדיקים הצדיקים נדמה להם כהר וכו' הללו בוכים והללו בוכים כו' איך יכולנו לכבוש הר גדול כזה. אשר לכאורה לא ידענו מה מקום הצדיקים לבכות אחר אשר עכ"ז כבשו אותו. א"כ מעתה ראוים הם לשמוח שמחה גדולה ולא לבכות. אבל לדברינו יתכן כי הנה כל החלק האדם בשמירת התורה מה שהוא מתייגע בו הוא רק הסור מרע והקב"ה בחסדו הוא גומל את האדם על החלק הזה. ולכן לעתיד שהקב"ה מראה אותנו היצה"ר כהר כהר גבוה ותלול מה שהוא נמנע אל האדם לכבוש הר גבוה כזה אם לא כיד ה' עשתה זאת. כמאמר (סוכה נ"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו כאשר יתברר עליהם זאת ויראו לעינים רב כחו של היצה"ר יבכו לאמר הלא עתה לא נשאר להם מאומה לא חלק בעשה טוב ולא נחלה בסור מרע כי רק הקב"ה כבש את היצה"ר לפניהם ומה מהשכר מגיע אליהם עתה. וזהו שאמרו ואף הקב"ה מתמה עמהם שנאמר והי' כי יפלא בעיני שארית העם הזה גם בעיני יפלא. היינו כי מרוב חסדו ית' יעשה עצמו כאלו אינו יודע מזה:

(קמא)

משל א' הי' ברצונו לעזור ולתמוך יד עני א'. אבל העני לא רצה לקחת מתנה מה עשה הלוה לו סך ידוע על מו"מ וצוה בלט על הסרים למשמעתו שיקנו ממנו את סחורתו וישלמו לו אחד באחד ויותר לימים בא העני אל העשיר והחזיר לו הלואתו והתפלא מאד לאמר לא ידעתי היש למצוא סוחרים כאלה שיתנו ריוח גדול כזה. ואף הוא הי' מתפלא לעומתו למען לא ירגיש בו את התחבולה אשר עשה. וזהו ואף הקב"ה מתמה עמהם לאמר כי כיבוש היצה"ר לא הי' ממנו כ"א מאתנו וע"ד שאמרו התולה בזכות אחרים תולין בזכות עצמו כי אנחנו תולין בהקב"ה והוא יתפלא ג"כ עמנו וכנ"ל והבן:

תוכן העניינים

משלי יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה