אור ברסלב
משלי יעקב חומש שמות

משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ

חומש שמות

חומש בראשית

פרשת שמות

ויזכור ויזכור אלהי' וגו' וירא אלהי' וגו'. מדרש וירא אלהי' שלא הי' בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם. וכן הוא מפורש ע"י הנביא (יחזקאל ט"ז) רבבה כצמח וגו' לא צריך לומר אלא ושערך צמח, ואח"כ שדים נכונו שקודם בא סימן התחתון מן העליון. אלא שדים נכונו זה משה ואהרן שהיו נכונים לגואלם ושערך צמח הגיע הקץ של גאולה ואת ערו' וערי' בלא מע"ט. לכך נאמר וירא אלהי' וגו'. הנה מהראוי לעמוד על כוונת הצעה זאת. וגם איך יתישב שאלתם הלא סימן התחתון כו'. ואחשוב כי הם ז"ל הי' קשה להם סדר הכתובים שלפנינו. כי מהנכון הי' לומר וירא אלהים וגו' ויזכור אלהים וגו' להורות כי מה שראה ית' בעונות ישראל זה הי' סבה עצמית לזכור להם ברית אבות. והן על זאת באו ז"ל להעיר אותנו במדרשה זה חסדי ה' הגדולים אשר עליהם המליץ הנביא ע"ה שדים נכונו ושערך צמך וכמו שנתבאר. ומעתה דבריהם ז"ל במדרש אלא שדים נכונו אלו משה ואהרן מספיקים מאד להשיב על שאלתם מדוע הקדים הסימן העליון להתחתון והוא ע"פ דמיון:

(עח)

משל לב' בתולו' שנשאו אחת נתפרנסה מאבי' העשיר ואחת יתומה שפרנסוה בני משפחתה. זו שפרנסה אבי' הכין לה מלבושים כמשפט הנהוג וכדבר הצורך תחלה בגדי חול ואח"כ בגדי שבת ויו"ט ואח"כ בגדי חופה לא כן אותה שפרנסוה בני משפחתה הנה מדאגה פן לא יספיק על כל זה משפטם אשר המוכרח מוברח קודם היינו להכין תחלה בגדי חופתה והוצאת החתונה ואחר כך בגדים כפי מסת ידם והעילה לזה כי הדבר היותר מעכב הנשואין הוא קודם להבלתי מוכרח כ"כ. הנמשל וזהו מאמר הכתוב רבבה כצמח השדה נתתיך כלומר מה שהיית רבבה כצמח השדה הי' אך מה שנתתי אני לך ע"ד נדבה וחסד ולא מסבתך ובזכות עצמך והעד כי הכין ית' הגואלים הרומזים במאמר שדים נכונו טרם הגיע עת הגאולה שעליו יסוב מאמר ושערך צמח. הנה מזה יבחן רוב חנותו ית' כי חפץ חסד הוא להקדים ולהכין פועלי הגאולה ומוצא הרפואה טרם תכבד המכה ויתמעט הזכות. וזהו דברי המדרש וירא אלהים את ב"י שלא הי' בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם וכן הוא מפורש ע"י יחזקאל כו' לא היה צריך לומר אלא ושערך צמח כו' אלא שדים נכונו זה משם ואהרן שהיו נכונים לגאלה והן את כל זאת רמז הכתוב פה במ"ש וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים וגו' את אברהם וגו'. ולבל נחשוב לומר כי נאקתם היתה סבה עצמית להזכיר להם ברית אבות ולקדם הגאולה סיים ואמר וירא אלהים את ב"י לומר כי הוא ית' ראה הדבר מראש וידע אלהים שעליו לגאלם מבלעדי זכות ונאקת הנואקים והעד כי הגואלים המה משה ואהרן היה מוכנים ועומדים טרם נשמע קולם. וזהו שמסמיך ואומר ומשה הי' רועה ובמדרש כל מי שנאמר בו הי' הוא מתוקן לכך כלומר הי' מוכן ועומד מכבר כי ידע ית' שעליו לגאלם למען שמו:

ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. ויאמר משה אל אלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את ב"י ממצרים. הנה מהראוי להעיר בזה א' על אות וא"ו ממלת והוצא שהוא משוללת המובן כי כי הוראתה לחלק המאמר אל הנאמר לו כאלו שתים מבקש ית' ממנו והי' מהנכון לומר להוציא וכמו כן בתשוב' משה אל הי' מי אנכי כי אלך וגו' וכי אוציא וגו' הנה התשובה נכפלה במלו' שונות. אמנם הענין יתבאר בטוב טעם בהקדם דברי המדרש לכה ואשלחך אל פרעה. וז"ל א"ר אלעזר לכה ודאית ה"ה שבסוף התיבה לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם ונבוא אל כוונ' דבריהם אפתח במשל פי ונחקורה נא בדבר שליחו' כי יהי' בב' פנים:

(עט)

למשל יש שיאמר לא' ללכת למחוז ידוע להביא לו סחורה ויתן בידו כסף שברו. ויש שולח אחד על דבר מסחרו וכאשר ישאלהו על כסף מקנתו יאמר לו קנה נא במחיר כספך ובשובך מן הדרך אשיב לך הכסף וההבדל ביניהם אם יש ביד השליח לסרב בשליחו' הזה ולהעמיד אחר תחתיו כי הא' יש ביד לדחותו לבלתי שלחו לאמר הא לך איש אחר תנה הכסף על ידו והוא גם הוא ימלא העסק הזה כמוני לא כן השני אשר המשלח רוצה בו שיקח הסחורה בכסף שלו או שיקח בהקפה על עצמו הנה השליח הזה אין בידו לפטור עצמו ולומר שלח נא ביד אחר כי לשליחות כזה לא יצלח עוד שליח זולתו:

הנמשל כי הקב"ה רצה לשלוח אל פרעה להוציא את עמו ממצרים. ואם הי' בידם זכות להגאל אין ההבדל בהמשולחים מי ומי הם. אבל באמת לא היה ביד העם זכות להגאל כמאמר (יחזקאל ט"ז) ואת ערום ועריה ורצה הקב"ה לזכות אותם עם שלחו בשליחות ההוא אצילי העם גדולי הזכו' המה משה ואהרן וכמו שזכרו ז"ל במדרש (שמות רבה ט"ו). וזהו שדייק ית' ואמר אל משה לכה ואשלחך כי אם היה לך בלא ה"ה יהי' הרצון ההליכה לבדה (עי' מ"ש רש"י ז"ל במאמר ולכה לישועתה לנו וגו' תהלים פ') להורות כי לו לו תהי' הגאולה ואך בזכותו וא"כ לא יצלח שליח זולתו לעסק הזה. וזהו שאמר המדרש לכה ודאית הה"א שבסוף התיבה לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. וזהו ועתה לכה וגו' והוצא וגו' הנה שתים שאל ית' מאתו א' הליכתו לפרעה בשליחותו. הב' והוצא כלומר הוציאם אתה בזכותך. ועל זאת השיב משה בענותנותו ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו' כי הנה גם השליח הב' הנ"ל יש לו מקום לפטור עצמו משליחו' ההוא בשיאמר מה לי לקנו' לך סחורה מכיסי הלא אין בידי מאומה נקלה וחסר לחם מי יתן בהקפה. והן כדברים האלה דבר משה ע"ה מי אנכי כי אלך אל פרעה כלומר גם ההליכה לבדה אל מלך גדול כפרעה הוא בלתי אפשרי' אצלי וכי אוציא וגו' כלומר ומה גם כי תשאל ממני לגאלם בזכותי. וזהו שאמרו במדרש (מובא ברש"י) וכי אוציא באיזה זכות. כי מרוב ענותנותו החזיק עצמו לקטן הזכות ודל המעשים:

לך ואספת את זקני ישראל. ובמדרש לעולם הזקנים מעמידים את ישראל וגו' אימת ישראל עומדים כשיש להם זקנים שנא' שאל אביך ויגדך זקניך וגו' שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל. הנראה לדעתינו רצונם בזה להביננו עיקר גדול בין נביא האמ' לנביא השקר:

(פ)

המשל בזה החילוק בעצמו בין המלך המלקט ומקבץ חיילו' לבין קשר המורדים כי המלך ברצותו לאסוף אליו אנשים לצבא משפטו משפטו לעשות תחלה שרים שרי אלפים ואחר כך שרי מאו' והמה מאספים ומלקטים לאחד אחד אנשי ההמון עד כי יהיו לצבא רב לא כן קשר המורדים החרדים לעשו' דבר בנגלה משפטם לאסוף וללקט אנשי ההמון תחלה עד שהם רבים ואח"כ יתנו עליהם ראשים. כן הדבר בנביאי האמת כי הקב"ה יפקיד אותו על כל הדור כמו שפקד את משה על בני דורו והזהיר אותו לבלי יתחיל לגלות נבואתו לפני פחותי הערך כדרך הנביאים הבודים דבר מלבם המתחילים לדבר תחלה על לב ההמונים קלי הדעת שנאמר עליהם פתי יאמין לכל דבר עד שיתרבו בדעו' על הראשים ואחר כך יכופו גם את הראשים שיסכימו עמהם. אבל לא כן דרך הנביאים האמתיים כי מיד בקבלם הנבואה מהקב"ה יבשרו צדק אל הזקנים בעם ראשי העדה העומדים בסוד אלוה והמה יאספו כל ההמון ויגידו להם מה דבר ה' ואין ביניהם רק אלו מתחילים מלמעלה היינו יקבלו הנבואה מה' וממנו אל הקרובים אל ה'. וזהו שאמר ית' למשה לך ואספ' את זקני ישראל והם יאספו אליהם כל העדה. וזהו שהורו ז"ל במדרש לעולם הזקנים מעמידים את ישראל שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל:

ואגב נבאר המדרש בסמוך וז"ל תדע לך כששלח בן הדד אל מלך ישראל שנא' (מ"א כ') כה אמר בן הדד וגו' כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו וגו' והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו וגו'. מהו כל מחמד עיניך דבר שהוא חמדה מתוך חמדה זו התורה שנאמר (תהלים י"ט) הנחמדים מזהב ומפז רב. ראוי להעיר בזה כי עדיין הדבר צריך ביאור איככה החליטו ז"ל על מחמד עיניך שהוא מוסב אך על התורה וגם מאמר חמדה מתוך חמדה לא ידענו ביאורו:

ותחלה נשים לב אל המאמר המשורר שהביאו ז"ל הנחמדים מזהב ומפז רב אשר מלת רב לכאורה אך למותר. אבל הענין הוא עם מאמרינו בקול יעקב בביאור דברי רבותינו ז"ל (סוכה ע"ו) מדת ב"ו כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק אבל מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנא' אם שמוע תשמעו אם שמעת תשמע ואם לאו לא תשמע והוא כי כל מחמדי ותענוגי העה"ז לא יערבו לנפש האדם בלתי טרם השיגו הדבר שהוא נכסף אלי' אבל בהשיגו הדבר יופג ממנו ערבותו ונעימתו וכמו כן הדברים מעוטי המציאות המה גדולים בחשיבות ורובי המציאות חשיבותם מועטת:

(פא)

המשל בזה שני גננים היו אצל המלך א' הי' אומן חכם בנטיעות לנטוע עץ כל פרי הדר וכל מגדים כפרים עם נרדים. והב' הי' איש כפרי מעשהו בירקות וזרעוני גינה ויהי בתחילת הקיץ באו שניהם אל המלך ומנחתם בידם הנוטע והכורם הביא מבכורי ענביו ומחלביהם והב' הביא גם הוא מפרי האדמה מהירקות ודומיהם המפליאים רואיהם בעת ההוא להיותם חדשים ובלתי נמצאים עדיין וימצאו חן בעיני המלך ויט אליהם חסד ויאכל מפרים ויתן להם מתנות וילכו. ויהי בצאתם הלך הכורם אל בית היין לשתות ולשמוח והכפרי הזה אחריו לאמר אחי נעשה נא לנו כרה גדולה ונתעלסה באהבים יחד אמר לו הכורם מה לי ולך נבל הלא אתה ובית אביך עובדי אדמה מעולם ואני מלומד בחכמה יקרה מלאכת הנטיעה וההרכבה. ויען הכפרי ויאמר ויאמר לו הלא עיניך רואות כי מלאכתי עלתה על שלחן המלך ובה אכבדה כמוך כמוני. ענה ויאמר לו הרף ממני ימים אחדים או אז תראה מה בין מלאכתי למלאכתך ויתמהמה עד עת שהירקות מצויות לרוב ונמכרים בשוק אגודות קרא לבעל הירקות הזה ואמר לו הלא תדע כי אנכי אכין תשורה למלך מתבואות הכרם וגם אתה עתדה בשדה וקום ולך אתי אל המלך. ויען ויאמר לו לא יום תשורה עתה להביא מיני ירקות ועשבים לפני המלך כי כבר נמצאים ביד כל אדם יחד עשיר ואביון אמר לו הנה עתה דע נא וראה ההבדל במעשינו כי מלאכתי תעמוד בחשיבותה העצמית בכל הימים ובכל זמן להיותה יקרה בעצמותה כי היא חיי כל רוח במתק טעמה וריח ניחוחה לא כן מעשיך גם כי העלו חן לפני המלך הלא הי' סבתם הדר מציאותם בזמן ההוא ולכן עתה כי רבו כמו רבו לא עמד טעמם בה והי' לזרא:

הנמשל שכל החמדות והתשוקות באדם וכל חשיבות חפצי העה"ז הוא אך מצד העדר וקושי מציאותם והעד כי כאשר ירב מציאותם יתמעט חשיבותם כאשר כלל שלמה המע"ה (משלי כ"ז) נפש שבעה תבוס נופת וגו'. אמנם לא כאלה חלק תורה החמודה כי כל מה שירבה מציאותה ירבה חשיבותה. וכמליצת חז"ל למה נמשלו דברי תורה לדדים מה הדד הזה כל זמן שהתינוק יונק מוצא בה טעם וכו'. ולכן הוא יותר חמודה אצל לומדיה ומחזיקיה כי כל עוד שיעמיקו בה תוסיף תת כחה להם. וזהו הנחמדים מזהב ומפז רב כלומר תבחון חמדת התורה לעומת הרבה זהב ופז. אשר רבוים הוא סבה להמעיט חשיבותם כמאמר (מלכים א' יו"ד) אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה לא כן התורה כי אפי' כל הארץ תתמלא דעה וכלם יהיו אנשים חכמים ומלומדים הנה עוד יוסיפו ביקרת התורה וחביבותה. וכבר המשילו רז"ל לומדי התורה לדגים שבים כי הם תמיד במים ואעפ"כ הם משתוקקים לטפת מי גשמים וכל זה כלול במאמר הנ"ל מדת ב"ו כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק ומדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק. ומעתה דברי המדרש מובנים פשוט אשר מאמר וכל מחמד עיניך אינו מדבר מהזולת רק מהתורה כי הנה כל החפצים הנאים והמשובחים שיזדמן לעיני האדם בבואו לבית השר וקצין משפטו כי יתמה על החפץ ולא תשבע עינו לראות ולא כן בני הבית הרואים ביפים תמיד כבר המה רגילים בהם. אבל התורה היא בהיפך כנ"ל. ומעתה הכרעת המאמר כך הוא כי אם יסוב מאמר וכל מחמד עיניך על חפצי העה"ז אשר משפטם שהרואה אותם מחדש אצלו חביבים יותר ממי שרואה אותם תמיד. א"כ הי' ראוי לומר וכל מחמד עיניהם וזהו שדייקו ז"ל מהו וכל מחמד עיניך שהוראתו על דבר החביב בעיני בעליו בישן יותר מבחדש ע"כ החליטו אין זה כ"א התורה שהיא חמדה מתוך חמדה כלומר כי החמדה אשר אל התורה הולכת ונוספה חמדה מתוך חמדה היינו מדי השגתו ממנה יותר יחמוד יותר והבן:

וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעות לעם הזה וגו' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו'. הנה רבותינו ז"ל במדרש אמרו כי משה רבינו עליו השלום חטא בזה על שהקשה לדבר כאלה ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ובידינו לקרב הדבר כפי קט השגתינו בהקדם מאמר המדרש כאן (כאן) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע וגו'. אמר ר"פ אמר לפניו שמך הגדול גבור ונורא הוא וכל העולם כלו מתיראים ממנו ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד ע"כ אשר לכאורה לא ידענו תכלית רצונם בזה. אבל נעיר תחלה על מה שדייק הכתוב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך שאין מהצורך אליו כלל להזכיר לפני ה' כי בשמו דבר אל פרעה ודי הי' לו לומר ומאז באתי אל פרעה הרע וגו'. והקרוב כי משרע"ה כוון בזה אך לטובת ישראל ורצה בזה להעיר חמתו ית' על פרעה לעשות בו כליון חרוץ למען שמו להודיע את גבורתו:

(פב)

המשל בזה לב' עשירים שהיו בעיר א' והיו שונאים זא"ז מחמת קנאה ויהי היום והכה א' את משרתו של העשיר הב' והמשרת ההוא אמר בלבו להחריד את העשיר המכהו בבטחונו בבעליו כי יריב ריבו ואמר הלא ידעת בי כי אנכי משרת את אדוני הגביר תדע כי יקח נקמתי ממך. והעשיר בשמעו זאת אמר בלבו מדוע יפחידני הנבל הזה בנקמת אדוניו ויוסף להכותו על אלה מכה רבה הנה ופצוע ויהי הוא בא לבית אדוניו סר וזעף נעצב על מכתו ולא הגיד דבר וישאלהו בעליו לאמר מדוע פניך רעים היום נגועים ומונים אמר לו ולמה זה תשאלני האם תוכל להושיעני. ויאמר לו עכ"ז הגד נא לי מי עשה בך המכות והפצעים האלה. אמר לו מי ומי יכני יותר מהעשיר ההוא אמר לו אפשר כי לא ידע אותך ואת אדוניך. אז ענה המשרת ואמר הלא גם אנכי כן שגיתי וכן דמיתי אשר בהתודע אליו שם אדוני גור יגור וירף ממני. ועתה הלא כל תודות גמול מכותי אלה לך הם אדוני ובעבורך רבו פצעי חנם כי אותך זכרתי לפצעי ושמך לחבורתי כי מדי הזכרתי שם אדוני עלה עשן באפו להכות אותי עד דכא. העשיר הזה בשמעו זאת נתמלא עברה ותבער כאש חמתו ויאמר עתה תראה מה אעשה לו. ויקף עליו מצודו' עד כי שלם לו שבעתים על אשר עשה וכל זאת סבבה חכמת לב המשרת שהציע לפניו כי כל מה שהרבה להכותו הי' מסבת זכרו לפניו שם אדוניו ע"כ חייב א"ע לתבוע עלבונו ממנו ולהשיב אל חיקו חרפתו ולא בעבור אהבת המשר':

הנמשל הוא בדברי משה ע"ה אל ה' ית' כי הלא נודע אשר בזמן הגאולה בקרו למעלה זכו' ישראל שיהיו ראוים להגאל וכן כת המקטריגים באו בטענה הללו עובדי ע"ז וכו'. ומי כהחכם רועה נאמן משה רעה"ש ומה נעמו דברי מליצתו לפני ה' שהשיאו בהם לדבר אחר ויצת אש החמה והכעס על פרעה הרע הזה. כי הנה הוא ית' אמר לו בשלחו אותו אל פרעה ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו. ר"ל משולחים מתקיף ובעל היכולת והוא הזיד ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי וגו'. מעתה הלא מהצורך אליו ית' לעשו' בו נקמה למען כבוד שמו גם אם לא מאהבת ישראל. וזהו ה' למה הרעו' לעם הזה וגו' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע וגו' כלו' עיקר התעוררותו להגדיל עונו ולהכביד עבודת' הוא אך מסבת שדברתי אליו דברי בשמך וא"כ קנא לשמך הגדול ומה לך לבקש עתה זכות בענין הזה וזהו דברי המדרש אמר לפניו שמך הגדול גבור ונורא הוא וכל העולם כלו מתיראים ממנו ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד והן על השאלה ההוא נעתר ית' ויאמר אליו עתה תראה אשר אעשה לפרעה לפרעה כלו' אקח נקמתי ממנו למען שמי בלי זכות ישראל. וע"כ נאמר פעמים רבות וידעו מצרים כי אני ה' למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ:

למה הרעו' לעם הזה וגו' ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרע' וגו'. מדרש במלחמו' פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמה של ל"א מלכים שיעשה בהם יהושע תלמידך מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ. והדברים מופלאים מה הי' לבעל המאמר ליחס הדבר אל המקבל ולא אל הפועל. לאמר שנתן הקב"ה דין למשה וכו'. והיותר קשה הלא רז"ל הסכימו במדרש (דברים ב') בטעם הדבר שלא נכנס משה לארץ כדי שיקומו עמו מתי מדבר וז"ל שם כי לא תעבור את הירדן הזה אמר לו הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלם בזכותך הם באים עמך אר"ל למה"ד וגו'. הנה ההוראה מזה שלא הי' למשה חטא משפט מות במדבר וא"כ יהיו המאמרים מתנגדים זל"ז. ונזכיר עוד מדרשם (שם ז') א"ל הקב"ה למשה אין אתה יודע מה לעשו' אתה רוצה לאחוז החבל בשני ראשין אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא כיון ששמע משה רבינו כך אמר לפניו רבש"ע ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תתנזק צפרנו של א' מהם ולכאורה גם דבריהם אלו נעלמים הכונה. אבל נבוא לביאור המאמרים בהקדם דברי המדרש בסמוך ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה. ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן לא פגעה בו מה"ד. ויאמר ה' אל משה עתה תראה ע"ש ולהמתיק הענין:

(פג)

משל לב' עניים שבאו לעיר א' נער וא' זקן ויריבו שניהם ויקם הזקן והכה את הנער מכה ופצוע ויבוא הנער אל השופט ויאמר השופט למה הכית את העלם הזה. ענה ואמר דע נא אדוני כי אני דודו ואביו מת ואנכי גדלתיו על ברכי והנה עתה הוכחתיו בשבט פשעו כאשר ייסר איש את בנו למען ילך בדרך טובים והעלם הזה שאט בו לאמר שקר בפיו כי נכרי וזר הוא לא קרוב ולא גואל. אך זה ימים אחדים שנתועדנו בדרך במלון. ועתה בא אתי אל העיר הזאת והרבה פצעי חנם לכן ישפוט נא אדוני ביני לבינו מה לי ולו לאהוב אותי ולהוכיחני בשבט מוסר מה עשה השופט קנס את הזקן בכמה סלעים. ומהם צוה לעשו' בגד יקר לעלם הזה. וכה אמר אליו אם האמת כדברי העלם שאין אתה קרובו אתה ראוי באמת לתת דמי בשתו ואם כדבריך שאתה דודו הלא ראוי אליך לקיים גם את המצוה הזאת מבשרך אל תתעלם:

הנמשל כי הקב"ה צפה בדור המדבר שיצטרכו לצדיק א' שיהי' נקבר ביניהם למען העלותם ולהחיותם עמו לעתיד כדברי כמשל המובא במדרש הנ"ל. אמנם עדיין אין הכרע מי מהצדיקים יהי' הנבחר לזה וראה ית' במשה כי הוא הרועה ישראל הנאמן העומד בפרץ תמיד לפניו בעבורם. ונתן נפשו עליהם בעגל ובמרגלים וזולתם מה שהוא הוראה על רוב אהבתו אותם מדבקותו בהם. אך עכ"ז מקום למשה לומר מה אתה רואה אותי לאוהב גדול כ"כ לעתו קבור עמהם וכמו שאמר אעברה נא וגו'. ועל זה בא מדרשם ז"ל אמר הקב"ה למשה אין אתה יודע מה לעשות אם אעברה נא אתה מבקש בטל סלח נא כלומר מה הי' לך להשתדל להשתדל עבורם כ"כ לבקש סליחתם ואם סלח נא אתה מבקש הנך חפץ בטובתם והצלתם בטל אעברה נא למען תהי' קבור עמהם אבל ע"י הדבר הזה שאמר משה למה הרעו' נתנוצץ הכרעה היותר קיימת כי רק משה נבחר לזה באמת כי הלא לעינינו הוא כי דבר קשות אל צור ישראל מה שלא מלא לבב כל נביא וכל חוזה עד שעי"כ בקשה מה"ד לפגוע בו בלתי כי הוא ית' הרואה ללבב ידע שבשביל צער ישראל דבר כן ומגודל אהבתו אותם כנז' במדרש. וא"כ מי הוא הנאמן באהבתם והמצטער בצרתם כמוהו. ומה נמרצו עתה דבריהם ז"ל מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ כלומר הנה מסבת הדבר הזה נטלו בהכרח באין מנוס אם מצד העונש על מאמר הקשה הזה ואם לא הי' בזה עון וחטא כי מאהבתו את ישראל דבר כן הנה ראוי הוא אליו לעשו' גם את זאת עבורם:

פרשת וארא

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. יתכן בדברי התשובה על שאלת למה הרעו' לעם וגו' עם דבריהם ז"ל במדרש (ש"ר ג') א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא פעמים באל שדי בצבאו' באלהים בה' כו' וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה'. כי הנה גלה ית' למשה שאין גאולתם זו גאולה שלימה שאין עוד גלות אחרים בלתי כל עיקרה היא מפאת גודל הלחץ והדחק שאין ביכלתם למלא זמן השעבוד הנאמר לאברהם ע"כ בהכרח הוציאם ית' לשעה מוגבל' ואמר לו לוותר אי אפשר כי לא הבטיח מעולם אל האבו' שיותר לחלוטין וזהו ושמי ה' לא נודעתי להם בלתי מותר ומאריך אפו להמתין מזמן לזמן היינו שישלימו חק העבוד' שעליהם בגלו' שאחריו. ומעתה נבין הענין בדמיון:

(פד)

משל לא' שהי' חייב לרעהו סך גדול אשר לא השיגה ידו לשלם לו כעתה והי' המלוה מטיב עמו ליטול ממנו כפי שהשיגה ידו והנה המותר ההוא כל א' חושב בו מחשבה אחרת המלוה אומר בלבו אקבל ממנו לפי השגת ידו והמותר ישאר חוב אצלו ולימים עוד אגוש אותו גם על המותר והלוה לא כן ידמה כי על דעתו כבר נפטר מכל החוב בהסך ההוא שנתן לו והחילוק בזה כי כפי מחשב' הלוה יותר טוב לפניו להמעיט במה שהוא נותן לו עתה ויפטור חובתו בסך מועט. אולם אם הלוה יודע מחשב' המלוה הלא יכשר לפניו יותר לדחוק עצמו לתת להמלוה יותר ויותר כפי כל אשר תמצא ידו למען המעיט החוב הנשאר:

הנמשל כן הדבר במשה כי הוא ע"ה דימ' בנפשו כי העם ישיגו גאול' שלמ' ע"כ בראותו בה' ית' כי הוא דולג ומקפץ להמעיט גלותם ולמהר גאולתם מפאת ראותו בעיני העם כי רב הוא ע"כ הי' בעיניו כמו זר קושי השעבוד הנתוסף בם עתה מעת החל להיות שליח בעסק הזה ושאל למה הרעות וגו' ומאז באתי וגו' הרע לעם הזה ע"ז השיב לו ית' לא כשם שאת' סבור כו' במאמר המדרש ע"ש כי אין אני מותר עמם לחלוטין בלתי בלתי אני ממתין להם שישלימו שעבודם לזמן אחר וע"כ טוב להם מה שאקח מהם עתה כפי כחם למען ישאר חוב קטן וזהו וארא אל אברהם וגו' באל שדי. ובא מדרשם כשאני תול' על החטאים כו' היינו ממתין להם לאחר זמן. וע"כ כל מה שיש בידו לגבות מהחוב זה עתה הוא טובה גדולה אחרי כן לבניהם:

לכן אמור לבני ישראל אני י"י והוצאתי וגו' והצלתי וגו' וגאלתי וגו' ולקחתי וגו'. מדרש אין לכן אלא שבוע' שנאמ' לכן נשבעתי לבית עלי נשבע הקב"ה שיגאלם והוצאתי אתכם ד' גאולו' יש כאן והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וכנגדם תקנו חכמים ד' כוסות בליל הפסח לקיים מה שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא עכ"ל. הנה כדי להבין מה מקום לשבוע' במקום הזה נעמוד תחל' על הבנת ד' שמות הגאול' שהם ז"ל תקנו כנגדם ד' כוסות. והענין הוא עם מה שכתבנו בחלק הא' בחלוקי השמות בחפצים המורכבים אשר לפעמים נקראים בשם הכולל כל חלקיו כמו שם בית שהוא יקיף כל חלקי הרכבת הבנין ולפעמים אינם נקראים בלתי בשמות פרטים היינו בשם כל חלק וחלק כמו כוחל חלון. גג. ודומיהם ואמרנו שם כי הדבר הנקרא בשמות רבות הוא מפאת כי לא בא עדיין אל גמר שלמותו לקנות שם הכולל ע"כ ישמשו בו בשמות חלקי הרכבתו. אולם הדבר הבלתי נקרא זולת בשם א' הוא לעד כי יש לו גמר כל השלמות אשר יאות לקרותו בשם הכולל ונמתיק הענין:

(פה)

משל לחולה א' אשר מחלתו הולידה והצמיחה לו עוד ענפים הרבה כמו כאב הראש וכל אוכל תתעב נפשו נדידת השינה וכדומה מהדברים הבאים מסבת החולי ובבואו לפני הרופא משפטו אם הוא רואה בו שיכול לרפאותו מכל וכל אזי לא ירבה עמו דברים כ"א יאמר לו אל תירא הנה חיש קל תתחזק ותתרפא ותהי בריא כא' האדם לא כן אם הוא רואה בו שאין בידו לרפאותו עתה עד אשר יגיע עת מסוגל' לקבל' הרפוא' כמו בחודש זיו וכדומה ואך עתה יכול להקל מעליו המכאובים הפרטים המסתעפים מחליו הנה אם לא יעשה עמו דבר ויאמר לו לך עתה ותבוא לפני לזמן ההוא הלא יפחד ויתעצב מאימ' מות ע"כ משפטו לומר אליו אל תירא אחי הנה אסיר ממך כאב ראשך ועוד יערב לך אכול ושתות וגם שינה ינעם לעיניך ומספר והולך כמה תועל' פרטיו' שיעשה עמו עתה. אולם לדברים כאלה עוד יחרד לב השומע בשומעו כמה הוא פורט בשפתיו ויבין מזה כי אין הרופא דן דינו למזור ע"כ המשפט אל הרופא טרם יאמר לו כל אלה לדבר על לבו ולנחם אותו לאמור הלא תאמין לדברי שאני נשבע לך כי בבוא הזמן המסוגל אל הרפוא' תתרפא בשלמו' מכל וכל ועתה אועילך על דברים ההם:

הנמשל כי בכוונה הזכיר הכתוב גאול' זו בכינויים הרבה וחלק אותה לד' לשונות של גאולה להבינם בזה שאין זו גאול' שלמה אך הצלו' פרטיו' ולמען לא יחושו לומר אבדה התקוה ח"ו להשיג גאולה אמיתי' ע"כ הקדים תחלה מאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' וכלשון המדרש נשבע להם שהוא גואל אותם לעת קץ גאולת עולם וכעתה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים כנ"ל. וע"כ שקדו ז"ל לתקן לנו ד' כוסות כנגד הד' לשונות של גאולה גאולה לזכר הפעולו' פרטיות שעשה יח' במצרים וסדרו לנו לזכיר' ההיא שיר ושבח להלל אותו על העבר ולהתנפל על העתיד כנוסח הברכה אשר גאלנו כו' כן יגיענו כו' שמחים בבנין עירך כו'. וזהו שמביא המדרש כוס ישועו' אשא כלומר ממה שהרבו לנו ד' כוסות לזכור ד' חלקי הגאולה הנה מזה אדע כי עוד ידו נטוי' להגלו' אותנו ולגאלנו. לכן ובשם ה' אקרא כלומר אתפלל לד' לגאלינו חיש מהר:

ועם דברי המדרש הנ"ל נשבע להם הקב"ה שיגאלם נאמר טעם הגון על סמיכו' גאולה לתפלה שחייבו ז"ל (ברכות ט') ממ"ש יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי וסמיך לי' יענך ה' ביום צרה ויתכן ג"כ מ"ש בש"ע או"ח (קי"א א') דבשב' אין צריך לסמוך גאולה לתפלה הואיל דנפקא לן מיענך ה' ביום צרה ובשב' לאו יום צרה:

(פו)

המשל בזה לא' שהי' בדעתו לנסוע למדינה רחוקה אשר שם גוי לא ישמע לשונו ויהי טרם הקריב למחוז ההוא ויחפש איש היודע לשונו ולשון המדינה למען יהי' לו לפה ולמליץ בכל מקום בואו וירא שם בן אשה אלמנה עני' והוא לה בן יחיד ויבקש ממנה את בנה לנסוע עמו בדרך הזה. ולא רצתה עד שהי' מוכרח לתת לה ערבון ובטחון חזק אם לא יביאנו אלי' ויצג אותו לפניה ויהי' לה כל כבוד ביתו ותתנהו לידו ויסע עמו לדרכו. והי' האיש ההוא שומר אותו כאישון עינו מכל מכשול בדרך בעלותם על כל גבעה גבוה גם ברדתם לעמק ימינו תתמוך בו עד כמעט נשאהו על זרועותיו כאומן את היונק והנער ההוא דימה בנפשו כי כל אשר עשה עמו הוא מרוב אהבתו אותו. ויהי בדרך במלון אמר הסוחר לאשר על הבית לעשות לו מטעמים כאשר אהב. ולנער אשר אתו צוה לתת לו לחם ומעט ציר ויהי הנער מחריש משתאה לו לחקור אחר אשר יקרה נפשו בעיניו כ"כ יאמר לתת לו מאכל גס אשר יאכלו הנערים ולא יכלכלהו כמשפט לאוהב יקר ולא עצר כח עד ששאל אותו לאמר אמור נא מדוע תכבדני בכל עניני הדרך רק במלון אתה מקמץ במה שתתן לפני ענה ואמר לו הלא לך לב לדעת כי כל אשר אני עושה עמך בשמירתך איננו מפאת אהבתי. אך מפאת הערבונות שנתתי לאמך בעבורך ע"כ אצרך בכל הדברים אשר חייך תלוים בהם עד שובך אל אמך מדאגה פן יקראך אסון בדרך לא כן עניני אכילה ושתי' כי תוכל לחיות גם בלחם ומים. הנמשל מובן מאליו כי הבקשות שאנו מבקשין על חיותינו וקיומנו מפגיעת כל צרה וצוקה שהם בקשות ימי החול יש בהם דין סמיכת גאולה לתפלה יען כי הדברים האלה המה מהענינים המעכבים הגאולה בשיפגעו בעם ח"ו וכנ"ל א"כ הם סמוכים לעד ותלוים זה בזה לא כן בקשות יום השבת שהמה על דברי תענוגים אינם בכלל הסמיכות גאולה לתפלה כי גם בלעדם נוכל להגאל ברצותו ית' וזהו שרמזו יהיו לרצון כו' צורי וגואלי. וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. אבל מה שתשאל ביום שמחה ותענוג אין לו יחוס הסמיכות:

כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת. מדרש ר' פנחס פתח מגיד מראשית אחרית גו'. ור"י בר"ש אמר כהוגן הוא מדבר תנו לכם מופת. וכן אתה מוצא בנח אחר כל הנסים שעשה לו הקב"ה בתבה כו' התחיל מבקש סימן עד שאמר הקב"ה את קשתי נתתי בענן ומה נח הצדיק היה מבקש סימן פרעה הרשע על אכו"כ. ראוי להבין מה ראו ז"ל להצדיק את פרעה הרשע ולומר עליו כי כהוגן שאל מופת ונמתיק הענין:

(פז)

משל לא' שהי' מחזיק אצלו משרת כמה שנים ובכל פעם שהי' צריך להלות לו מעות אצל רעהו העשיר שלח אליו משרתו זה ועל פיו ועל ידו שלח לו הכסף ובהגיע תור המשרת הזה להתחתן לקח אל ביתו משרת חדש ולאיזה ימים שלח גם את המשרת הזה אל רעהו להלות לו סך ידוע ויאמר לו המלוה לא אתן לך כסף עד אשר תביא שט"ח מאת אדוניך וילך אל ביתו ויספר לו כדברים האלה ויתפלא מאד וישא את רגליו וילך בעצמו אל רעהו וישאלהו מה יום מיומים ויען ויאמר דע אחי כי איש נאמן אתה לי מעולם אולם המשרת הראשון אשר כבר ידעתיו כי הוא נאמן ביתך הנה מאתו לא דרשתי להביא שט"ח לא כן הבחור הזה כי עוד איני מכיר בו מי הוא ומי אדונו א"כ כהוגן שאלתי מאתו ראי'. הנמשל כן הדבר אצל פרעה כי מבואר במדרש (ש"ר ה') אשר בבוא משה אל פרעה ואמר אליו כה אמר ה' וגו' כעס ואמר מי ה' וגו' לא ידעתי וגו' אבל המתינו לי עד שאחפש בספר שלי. מיד נכנס לבית ארמון שלו והי' מביט כל אומה ואומה ואלהיה התחיל קורא אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי צידון. ואלהי ישראל לא מצא. אמר משה למה"ד לכהן שהי' לו עבד שוטה ויצא הכהן חוץ למדינה הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברו' אמרו לו אנשי העיר שוטה מה לכהן בבית הקברות כך אמר משה אלו שאתה אומר מתים הם. אבל אלהינו הוא אלהים חיים ומה לו בבית הקברות וא"כ כהוגן שאל פרעה מופת כי עוד לא הי' יודע ממנו:

פרשת בא

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו'. גמרא (ברכות ט') אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך כו' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. וכבר העירו בזה גדולי המפרשים ז"ל כי הלא גם אם לא יאמר אותו צדיק ועבדום כו' עכ"ז האם אין מהצורך אליו ית' לקיים דבר הבטחתו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והנרא' בזה:

(פח)

משל לב' מלכים שעשו מלחמה ימים רבים ואח"כ הסכימו ביניהם לבלי להשחית עוד ולהמית אנשים רבים מעורכי המלחמה רק לבחור איש א' איש א' לצבא וב' אלה ילחמו זה את זה ועל פיהם יקום דבר היינו שאותו שינצח הנה מלכו יעלה ויתפוש ממלכת הב' ויעשו כן ויבחרו השנים ויכרו בור עמוק להתנוסס מי בהם יוכל לשאת את הב' להפילו הבורה ויעמדו שני המלכים לראות בהאבקם יחד מי ומי ינצח וילך ויחזק ידו בהשני וישאהו על שכמו להפילו הבורה ויהי כי הקריבו אל שפתו ויתחזק השני ההוא על נושאו עד כי השליך אותו אל תוך הבור ויעל מלכו ויתפוש המלחמה אח"כ ענה המלך על על בחירו זה לא אכזב בך כי איש חיל אתה והכית צרי אחור. אבל עכ"ז תדע חטאתך מה שנתת לו להחזיק בך לשאת אותך על כתפו עד שפת הבור כי בראותי כי הסכן הסכנת לרדת אל ירכתי בור הכני לבי מכה על מכה באמרי אבד מנוס ממני ואני וממלכתי חטאים. הנמשל הוא הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה כי גר יהי' זרעך וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. והנה ידענו כי ביזת מצרים לא היתה נחשבת נגד ביזת הים כמאמר המדרש על תורי זהב נעשה לך זה ביזת הים עם נקודות הכסף זה ביזת מצרים וע"כ עבור קיום ההבטחה לא הי' מהצורך אל העם למהר שלל ביזת מצרים כי יקחו את שללם על הים בטח. אבל מדאגה שלא יאמר אותו צדיק לעת עתה בראותו כי יצאו ממצרים ריקם ועבדום וגו' קיים בהם ואח"כ וגו' לא קיים בהם. ע"כ הי' מהצורך לצוות דבר נא וגו' וישאלו וגו':

אולם נוכל לומר עילה אחרת היתה בזה אשר עבורה החריד ית' ואמר למשה דבר נא וגו' וישאלו גו' וכביאור המדרש כדי שלא יאמר אותו צדיק:

(פט)

משל לא' שעלה בדעתו להיות מתפרנס מאשר יהי' טבח ומחלק המנות בסעודות האנשים וכדי להתלמד בדבר שאל מאותם הרגילים לבוא על כל סעודה ועל כל שמחה להגיד לו סדר וקדימת המאכלים איזה מהם עולה ראשון על השלחן ואיזה הבא אחרון ויגידו לו כי בראשונה נותנים דגים ואח"כ צלי עם חזרת ויהי בעיר איזה סעודה והוא בא ועומד לפניהם להושיט להם המאכלים כמשפט שהגידו לו. והנה על השמחה היו קרואים הרבה מסובים על ב' שלחנות זה מול זה. והנה בהגישו לפניהם הדגים לקח בידו ב' קערות דגים ויציגם א' על שלחן זה וא' על שלחן הב'. ויהי בעלותו הצלי והחזרת לקח כמו כן קערת הצלי בידו האחת והקערה עם חזרת בידו השנית ויציגם הצלי על שלחן א' והחזרת על שלחן הב'. ויהי בעיניהם כמצחק לאמר מה לך איפא לתת לפנינו החזרת אחר כי לא נתת לפנינו הצלי. הנמשל מובן מאליו כי האמנם עדיין לא הי' מגיע זמן הבטחת רכוש גדול לגולי מצרים בלתי לאותם שיושלם הגלות על ידם. עכ"ז הי' מקום לבעל דין לומר הנה גולי מצרים יאכלו המרורים קושי השעבוד ודור האחרון יקחו חלקם ברכוש. וזהו שדייקו ואמרו כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם מורה על הגולים ההם אשר כבר שבעם נפשם מן המרורים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם כ"א בדור אחר אשר לא עמל בו:

החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה ובמדרש ראשון הוא לכם כביכול הקב"ה נקרא ראשון שנא' אני ראשון וגו' וציון נקרא ראשון שנא' וגו' ועשו נקרא ראשון שנא' ויצא הראשון וגו' יבא הקב"ה שנקרא ראשון ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון ויפרע מן עשו שנקרא ראשון בחדש הראשון שנא' וגו'. בביאור הדברים:

(צ)

משל לב' עניים הולכים מעיר לעיר א' הי' בריא וחזק מאד שלם בכל אבריו מעודו לא נסה בכל כאב אף לא חלו בו ידים והשני הי' בהיפך לא חסר בו כל מחלה וכל נגע מכף רגלו ועד קדקדו אין בו מתום והי הבריא הבריא מבזה אותו ולועג על רפיונו ומתפאר למולו בבריאתו ושלמותו והי' החולה הזה מוסר דינו לשמים. לאמר אתה ה' זכור חרפתי מני נבל הזה הבאת יום להתגולל עליו אשר תקפו וגבורתו תהי' סבה למפלתו וכן דלותי ומחלתי תהי' סבה לתשועתי וישע אלהים לקול שועתו ויהי הם באים אל עיר מלוכה ונזדמן כי מת א' מגבורי המלך אשר לא נמצא גבור בארץ כמוהו והי' גדול וחשוב מאד בעיני המלך והשרים. עוד קרה להם בזמן ההוא כי מת רופא א' אבי כל חכמי הרופאים ונעצב המלך על שניהם עד מאד ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו לבקש ב' אנשים כאלה תחת הראשונים למלאות חסרונו הגדול הזה וימצאו מבוקשו באחת מערי ממלכתו ויביאו אותם אל המלך וייטב בעיני המלך לנסותם אם כח להם למלא מקום הראשונים. אם לא. ענה הגבור לפני המלך יביאו לפני איש א' בריא מאד חזק ורב אונים והמת אמיתהו בתתי עליו אצבעי אך בנגיעה קלה. והרופא אמר יביאו לפני איש נגוע ומוכה מדוכה בחליים אעלה ארוכה לו וממכותיו ארפאהו ויהי' כא' האדם ויצו המלך על עבדיו לבקש באשר ימצאו להוציא הדבר אל הפועל. והנה הרצים יצאו בדבר המלך ויפגעו בב' העניים האלה ויעלו אותם אל המרכבה להביא אותם אל המלך ויאמר הבריא אל הב' ראה נא עתה כי אך בעבורי חרדו הרצים האלו ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר אם לא לאיש כמוני והחולה ההוא מחריש שופך לבו נוכח ה'. ויהי המה מובאים לפני המלך וייטבו בעיניו לנסות בהם את בחיריו ויתן את הבריא הזה לפני הגבור למען הראות כחו ועוצם ידו ויעש בו כאשר אמר ויקחו את החולה הנגוע ויתנוהו על יד הרופא וירפאו מכל מכאוביו. הנמשל כי כהיום יש במין האדם הומים פתיות ודוברים עתק לאמר מי ה' ומה שדי. וכמאמר (תהלים י"ד) אמר נבל בלבו אין אלהים אבל לעתיד במהרה אי"ה יקוים ונגלה כבוד ה' וידע כל פעול את פועלו. ובמה יודע איפוא הדבר לכל העמים ובמה יכירו כח מלכותו ית' אם לא בעשותו דברים הבלתי מושגים על דרכי הטבע והם להשפיל גאים עדי ארץ ולהגביה שפלים עדי מרום היינו שיקח הקב"ה את האומה (המושפלת) [המושלת] בעת ההיא על כל העולם וישפיל אותה עד לעפר והמופת הב' בקחתו האומה השפלה בעת ההוא גוי ממושך וממורט וירים קרנו בכבוד ויכוננהו עליון והשני מופתים האלה יעידו ויגידו לכלם כי ה' א' ושמו א'. וזהו מאמר המדרש הנ"ל. יבוא הקב"ה שנקרא ראשון כלומר הנה ימים באים שיבא הקב"ה ויפרסם עצמו וכח אלהותו כי הוא ראשון לראשונים והעילה שיתפרסם על ידה שה' א' ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון שהוא עתה שפל ומורד ויפרע מעשו הרשע שנקרא ראשון כלומר ע"י שניהם יתודע ויתפרסם כי יד ה' היא הפועלת כל מפעל וכי אך הוא ית' אדון כל המעשים ראשון לראשונים ואחרון לאחרונים:

מדרש דבר אחר החדש הזה לכם הה"ד אשרי הגוי אשר ה' אלהיו משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה שבו נגאלו ממצרים ובו עתידים להגאל שנא' כימי צאתך מארץ מצרים וגו' (מיכה ז') ובו קבל יעקב את הברכות ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשוע' שנא' ראשון הוא לכם ע"כ. וראוי להבין סמיכות הדברים האלה האלה אל מאמר אשרי הגוי שלכאורה כמו זר הוא. ונמתיק לזה מאמר הנביא ע"ה (ישעי' נ"ד) אל תיראי כי לא תבושי ולא תכלמי כי לא תחפירי כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכירי עוד כי בועליך עושיך אמר ה' צבאות וגואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא. ואמר עוד (שם ס"ב) כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך אשר מהראוי לתת לב אל כוונת דברי הנביא ומה מליצתם ונמתיק הענין:

(צא)

משל לאחד שהי' לו בת יחידה חביבה אצלו מאד וישא עיניו וירא בחור א' בעירו חכם ומופלג להלל מאד וגמר בדעתו לתת את בתו לאשה לו אבל לא עלתה בידו כי הלך הבחור ההוא למרחקים ללמוד ויהי כי ארכו הימים ובתו הגיע עתה עת דודים ומדאגה אולי לא תאבה לשבת גלמוד עוד. התקשר עמה עם בחור גרוע ופחות הערך כדי שלא יתקיים הזווג כ"א זמן מועט כי יהי' נקלה ומגואל בעיניה. וכן הי' כי שהתה עמו איזה זמן ונפלה מריבה ביניהם עד כי גרשה מביתו ובתוך כך בא הבחור הנ"ל לביתו וילך האיש לדבר על לבו שישא את בתו ולא אבה לקחתה באמרו אולי כמקרה הזה גם אני יקרני כי תגרשני מהסתפח בכבוד ביתי ותגזול את בתך מעמי כשמוע האב הדברים האלה קרא אותו אל ביתו ויגד לו את כל לבו לאמר דע בני כי על אפי ועל חמתי היו לי הנשואין הראשונים כי למן היום הכרתיך נתתי את לבי לתת את בתי לך לאשה ומעולם לא הי' בדעתי לתת אותה לאיש אחר. אך מסבת כי הרחקת נדוד נתתי אותה לבעלה הראשון אך לבלות זמנה עד שובך פה ולתת לו מופת ע"ז הכניסו בחדר מיוחד והראה לו כי הוא מלא כלו בגדי חמודות. וכלם עשוים כמדו מכבר קודם הנשואין הראשונים ועל כל א' מצויר שמו מעשה רוקם והחדר ההוא הי' סגור לא שזפתו עין ובעלה הראשון כל זמן שהי' עמה לא זכה לראותם אף כי ללבשם. ומזה האמין כי כל מחשבתו לא הי' כ"א עליו וכי הוא הוא זווגה באמת מעולם ממש כנושא בתולה:

הנמשל מבואר בדברי הנביא שזכרנו אל תיראי כי לא תבושי גו' כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד כלומר כי אז יתגלה לנו אשר כל הבא בגאולות הקודמים וכל הישועות שהשגנו עד עתה היו רק להכין מוסדות אל הגאולה העתידה וא"כ יהי' ענינינו אז ממש כבחור הנושא בתולה. וזהו שסיים כי בועליך עושיך וגו' אלהי כל הארץ יקרא כלומר אז יבינו הכל אשר ראשית הכוונה לא היתה כ"א על הגאולה ההוא והיא תכלית כל דבר אשר סוף מעשה הוא במחשבה תחלה. והמופת ע"ז בהראותו ית' אותנו לעתיד אוצר המלתחה היינו כל הנסים והנפלאו' שהקדים ועשה בגאולת מצרים אשר רבים מהם הי' ענינים הבלתי מוכרחים לזמן ההוא וכמאמר הנביא (מיכה) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות הוראת מלת אראנו לאמר כי אז תפקחנה עינינו להכיר פעולת כל נס שהי' ללא צורך הזמן ההוא. אבל עיקר המכוין בהם הי' להכין נסים וטובות הגאולה העתידה וא"כ יש מזה לנו מופת גדול כי הוא אלהינו מקדם ולא יתעמר בנו ת"ו עד הדור האחרון. וזהו שסמכו ז"ל מאמר אשרי הגוי אשר ה' אלהיו וגו' לדבריהם אח"כ משבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ממצרים ובו עתידים להגאל שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים וגו' ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה כלומר כל הנסים מהכנות האלו יתנו עדיהן כי מעולם ועד עולם כל מחשבותיו ית' עלינו לתת לנו אחרית ותקוה בגאולה העתידה במהרה:

ונבאר דברי הנביא (ישעי' ס') אני ה' בעתה אחישנה. שלכאורה ההוראה מזה שימהר ית' גאולת העתידה ואיך יהי' כזאת אחרי כי הזהיר ית' אותנו לבל נהי' נמהרים. ומה גם כי מלות בעתה אחישנה מתנגדים זה לזה. וכבר הרגישו רז"ל בזה ודרשו זכו אחישנה וגו'. אמנם יבואר הדבר עפ"י מליצה:

(צב)

משל לאורח שנתאכסן בבית אכסנאי אחד פעם בא מן השוק טרם הגיע עת האוכל המשוער בחצי היום בעבור שהי' לו דבר נחוץ אחר כלות השעה ההיא והוצרך להקדים מאכל שלחנו קודם זמנו ויהי בבואו הביתה ויבקש לאכול אמרה לו המבשלת מה אעשה לך אחרי כי עדן לא הבשילו המאכלים ומרוב הפצרתו בה ערכה לו שלחנו ותתן לפניו לאכול ויהי הוא מביא המאכל לתוך פיו ולא ערב לו כי לא הי' מבושל כל צרכו אמרה לו המבשלת הלא אמרתי אליך אל תחוש עלי ואתה מהרת עצמך ע"כ המאכלים משחתם בהם ואין טעמם בם כראוי ויהי למחרת ויקר מקרה להמבשלת שהיתה מוכרחת ללכת אל איזה מקום בחצות היום וקראה לאורח ההוא לתת לו ארוחתו בשעה הקודמת ויאכל ויערב לו אז אמר לה האורח הלא אמרת לי שאין טעם בהמאכל הבא במהירות וכהיום מהרת לתת לי קודם הזמן ואעפ"כ ערבו לי המאכלים ותאמר אליו הלא תדע ההבדל כי אתה אם תמהר ותחוש על המאכל אין טוב כי הלא אתה אין לך עסק בבישולי המאכלים לדעת מתי הם מבושלים על גמרם אך אתה מסבת רעבונך תחפוז לתת לפניך ע"כ לא יערבו ע"י מהירתך כי עדן לא נתבשלו כראוי משא"כ מה שמהרתי הוא לבעבור ראותי כי נגמרו בטוב בישולם וכן מהירתי גם המה סבות גורמות אל המאכלים להקדים בישולם טרם יגיע עת האוכל נמצא ההבדל בין מהירת האורח למהירת המבשלת כי הוא ממהר לתת לו לאכול אף טרם גמר המאכלים ומהירת המבשלת הוא למהר על המאכלים שיגמרו קודם זמנן:

הנמשל כי בגאולת מצרים היו ישראל נמהרים אל הגאולה מסבת רוב הדחק טרם נשלם זמן הגלות ע"כ לא היתה הגאולה שלמה בתכליתה משא"כ לעתיד אשר באמת קץ הימין משוער לזמן ידוע אליו ית' מתי שיטהרו ישראל ויתבררו ויתלבנו מכל חלאת זוהמת מעשיהם אשר האפשר כי יזדרזו ישראל וימהרו ויחישו לשוב בתשובה שלמה אזי הוא ית' ימהר ויקדים הגאולה ומה גם כי כל זאת הוא בידו ית' וכמאמר הנביא (יחזקאל נ"ו) ונתתי לכם לב חדש ואת רוחי אתן בקרבכם וגו'. וזהו שהנביא מקדים תחלה ואומר ועמך כלם צדיקים וגו' הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום אשר השמות האלו מורים על אושר שלמותם וטהרתם ובראותו ית' כי כבר נגמרו בשלמות והגיע עתם עת דודים ימהר ויגאלם. וזהו שדייק אח"כ אני ד' כלומר אך לי נאה למהר ומבאר ואומר בעתה אחישנה כי יכולת בידי לעשות סבה המביא העת להיות קודם נמצא ההבדל בין מהירת ישראל למהירתו ית' כי בשימהרו ישראל הנה ממהרים ע על גאולתם והצלתם אף אם טרם הגיע העת לא כן הוא ית' ממהר על העת שתגיע קודם וזהו אני בעתה אחישנה:

והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם וגו'. כבר התעוררו בזה רבים מהמפרשים מדוע החליפו ז"ל בסדר ההגדה תשובות השאלות מסדר שהם כתובים בתורה כי מאמר והגדת לבנך וגו' אמרה התורה לשאינו יודע לשאול והם ז"ל לקחו מאמר זה לתשובה על שאלת הרשע לי ולא לו. גם ראוי להבין מדוע החליטו ז"ל על השואל הזה לכם ולא לו ולא אמרו כן בשאלת מה העדות וגו' עד אתכם מה יתרון במלת אתכם על מלת לכם. אבל הנראה לדעתינו כי הם ז"ל לא החליטו לכם ולא לו ע"י דיוק מלת לכם. אבל החליטו זאת ע"י הוכחה היותר מוכרחת כי הנה:

(צג)

למשל אם יראה אדם בבית רעהו שעושה המשרת ענין זר שהוא נוקב כותלי הבית וכדומה. הנה אם לו לב חכם הלא כה תהי' שאלתו אל המשרת אמור נא ידידי למה צוה עליך אדונך המלאכה הזאת ומה הי' כוונתו בזה והוא כי החליט תחלה בלבו אשר באין ספק לא הי' עושה המשרת העסק הזה מלבו אם לא כי מוטל עליו לסור אל מצות אדונו לכן הוא שואל את פיו להגיד לו הטעם והסבה שכוון בזה אדונו. אמנם האויל יעיז ויאמר אל המשרת למה אתה עושה כן ומדוע תעמול בזה והוא כי מפאת זדון לבו ועריצת נפשו לא תשאנו רוחו להחליט בעבור שהוא מחויב לעשות ככל אשר יצוהו אדונו ולא יעשה הדבר מלבו. הנמשל ככה ראה איך רמז הכתוב ענין ההבדל הזה בצחות לשונו וכמו שזכרו רז"ל חכם מהו אומר מה העדות וגו' אשר צוה ד' אלקינו אתכם. מורה בלשונו הוא שואל לאביו אולי אתה יודע מה היתה הסבה אל אדונך שצוה עליך כן וזהו מובן מעצמו שהוא מחליט על העבדים אשר אחרי אדוניהם ילכו וממצותיהם לא ישנו וא"כ כלל בזה גם א"ע. ולכן קבע לו הכתוב תשובה לנכון להעיר אותו על טעם המצוה והוראתה. לא כן מה העבודה הזאת לכם ההוראה כי השואל מחליט ואומר מדוע המלאכה הזאת בידכם ומה לכם העבודה הזאת. וזה אינו מעלה על לבו כי עלה עלינו עול מצות אדון כל הארץ שאין לנטות עוד ימין ושמאל. וא"כ ממילא ע"י שאלתו זאת הוא מחליט ואומר לכם ולא לו כלומר שאין צורך לעמול בענינים כאלה ולזאת הלבישו אותו קללה כמדו ורמזו לו תשובה בעבור זה עשה ה' לי וגו' לי ולא לו והאף אמנם כי ביחוד נאמר זה אל הבלתי יודע לשאול עכ"ז נרמז בו תשובה גם לבן רשע במה שדייק בעבור זה עשה ה' לי להורות לי ולא לו ויפה המליץ עליו המגיד ואף אתה הקהה את שניו גו' אלו הי' שם לא הי' נגאל. כי אחר שהוא מחליט בלבו דעות נפסדות כאלה הי' נשאר במצרים לדראון עולם והבן היטב:

פרשת בשלח

ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. מדרש כששלח פרעה את העם מי צווח ווי פרעה משל למלך שהי' בנו הולך למדינה אחת הלך ושרה אצל עשיר א' וקבל וקבל העשיר בנו של מלך בעין טובה כיון ששמע המלך מי קבל בנו ובאיזה מדינה הוא הי' שולח אגרות אצל אותו איש ויאמר לו שלח את בני גו' עד שהלך והוציא לבנו בעצמו התחיל אותו איש צועק על שיצא בנו של מלך מתוך ביתו אמרו לו שכניו למה אתה צועק א"ל כבוד הי' לי כשהי' בן מלך אצלי שהי' המלך כותב אגרות לי והי' זקוק לי הייתי ספון בפניו עכשו שנמשך בנו של מלך מאצלי אינו נזקק לי בדבר לכך אני צועק. כך אמר פרעה כשהי' ישראל אצלי הי' הקב"ה זקוק לי והייתי ספון בפניו הי' משלח לי אגרות בכל שעה ואומר בה אמר ה' אלהי העברים גו' כשירד הקב"ה למצרים והוציא את ישראל התחיל פרעה צועק ווי ששלחתי את ישראל דכך נאמר ויהי בשלח פרעה. והמאמר הזה מפליא לב כל קורא ואין מהצורך להעיר בו כי הלא נודע מהות האגרות אשר שלח ית' לפרעה ולבוא אל כוונת הענין נעיר עוד במאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו אשר כמו זר נחשבו המעט מהם המכות הגדולות שהשיגו. ומה גם אשר מלת מעבדנו אך למותר ונזכיר עוד לזה מאמר רז"ל (ברכות ט') וינצלו את מצרים חד אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים וחד אמר כמצודה שאין בה דגן והכלל בזה הוא עם מה שאמרו ז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם והאמנם שהוא דבר שאין הפה יכול לדבר. אבל רז"ל כללו בזה הנהגתו ית' בהשפעת טובות העולם כי כביכול שיעבד הקב"ה כל הברכות וכל הטובות אל עמו ישראל. וכמאמר רז"ל אין טובה בא לעולם אלא בשביל ישראל וכל מקום שהם שורים שם הברכות מצוי'. והנה בהיותינו בארץ ישראל נתקיים בנו כמאמר התורה ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. ר"ל כי אנחנו היינו משיגים כל טוב ההשפעה מידו ית' לידינו ומאתנו השיגו כלם מחיתם ושפעתם לא כן בזמן הגלות נתקיים בהיפך נחלתינו נהפכה לזרים היינו כי מושגת אל יד זולתנו כ"כ עד אשר נוכל לחיות ממותר שלהם כמאמר המשורר (תהלים ד') נתת שמחה בלבי מאת דגנם ותירושם רבו. כלומר ה' ית' כחסדו הגדול הוא מרבה בשפעת ברכתם כעתה יתר מאד למען אשר נחי' בנותר:

(צד)

משל לבן עשיר א' שנתפס לבית האסורים ואביו שולח לו מאכלים ומשקים. הנה לא ישלח לו כפי השיעור שנתן לו בביתו. כי בהיותו בביתו קרוב אליו הי' בטוח במנת חלקו שיהי' לו לבדו ואין לזרים אתו אמנם לא כן בשבתו בתוך מאסר אם ישלח לו אך כפי אכלו לא יגיע אליו דבר ע"כ מהצורך אליו לשלוח עד אשר יאכלו כלם לשובע ובנו יחי' בנותר הנמשל מובן מאליו. והוא מה ששאל הנביא ע"ה (יואל ב') חוסה ד' על עמך גו' למה יאמרו בעמים אי' אלהיהם:

(צה)

משל לאיש כפרי א' נדיב ושוע נתן בנו אל עיר הקרובה למלמד א' ודבר עמו כי ישלח מביתו פרנסת בנו מכל טוב. ויושיט כל זאת אל בית המלמד ההוא ואשתו תשתדל בתקוני המאכלים כמשפט. ויהי הבן ההוא בבית הספר בעיר ואביו שלח לו כזאת מכל מאכל אשר יאכל מכל משקה אשר ישתה גם פזר נתן ושלח לו יותר מכפי מחית בנו למען העניק גם לבני הבית הבית של המלמד. אמנם האנשים האלה העלימו מאת הנער כל מבחרי המטעמים ששלח לו אביו וכל חלק טוב השאירו לעצמם ואל הנער ההוא נתנו מאכלים פחותים אשר לא נסה בם מעולם ובראות המלמד כי העלם קץ במאכליו עשה עצמו כמתמיה ואמר מה לאביך כי הקפיץ ידו מלפרנס אותך בריוח כאשר בהיותך אצלו והנער ההוא מחריש משתאה לו כי ידע בלבו האמת כי באין ספק הוא שולח לו מכל והמלמד וביתו בוזזים איש לו. לימים בא הנער לביתו וראה אביו כי הוא ככה דל ופניו רעים ויאמר לו הלא תגיד וכי אנכי מקמץ חלילה במחית פרנסתך הכי לא שלחתי לך כזאת וכזאת בריוח גדול ופורט לפניו כמה מיני מאכלים טובים ויקרים. ויען הנער ויאמר ידעתי אבי ידעתי. אבל חמסי על המלמד שנתת אותי אליו כי העלם יעלימו הוא ואשתו כל המאכלים הערבים אשר תשלח לידם ולי לא יתנו כ"א לחם נקודים מגואל ועל היותר יכאיבו את לבי כי עוד יניעו ראש לנגדי ויתפלאו עלי לאמר אי' אביך האכזר אי' עשרו וסגולתו מדוע ימנע ברכתו מבנו:

הנמשל שהקב"ה שולח השפעתו הנדיבה אל מקום שאנחנו גרים בו ולמעננו הוא שולח השפעתו ברוב עד כפי הספקת הרודים בנו וכנ"ל. אבל המה ימלאו את כליהם מכל מבחר ההשפעה ואותנו יכלכלו לחם דאגה ומי יגון כאלו נתמעטה חלילה השפע' אבינו ית' ויתמהו עוד איש לרעהו לאמר מה זאת לאביהם כי עצור עצר כל השפע' טובה מאת בניו וזהו למה יאמרו בעמים אי' אלהיהם כאלו לא ידעו דבר מהשפעת השי"ת:

ומעתה הנה הנם דברי המדרש שלפנינו כי הלא נודע מהפלג' הצלחת פרעה וכל מצרים מעת גלו ישראל לשם וכאשר הפליג הכתוב כגן ה' כארץ מצרים וכל זאת מפאת התקרבותו ית' אל עם בני ישראל הגרים בתוכם ע"כ בצאת ישראל ממצרים ונעדרו כל אלה צווחו ווי וזהו מי צווח ווי פרעה משל למלך וכו' כך אמר פרעה כשהי' ישראל אצלי הי' הקב"ה זקוק לי והייתי ספון לפניו והי' משלח לי אגרו' בכל שעה הענין מובן כי המליצה בזה על אבדת ההשפעה הגדולה והממשלה. וזהו ביאור המאמר הנ"ל וינצלו את מצרים חד אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים והוא כפשוטו להגיד חרבן מצרים ומפלתה וח"א כמצודה שאין בה דגן אחז מליצה צחה על קוטב הענין שזכרנו כי כמו הדגן שבמצודה הוא עיקר הסבה לצוד ציד חי' ועוף כי אך בשביל הדגן נגשים העופו' אל המצודה. כן ע"י היות ישראל במצרים נמשך לשם כל השפע והברכ' והתקרבות אלהותו ית' כענין מ"ש (ישעי' מ"ג) למענכם שלחתי בבלה. וכמו כן פה נאמר אנכי ארד עמך מצרימה. ובזה הי' למצרים בחינה המצודה לישראל בחי' הדגן וכשיצאו משם נשארו מצרים כמצודה שאין בה דגן וכבר סר צלו ית' והתקרבותו מעליהם והוסר ממשלתם והצלחתם. ובזה יתכן מה שאמר אח"כ ויהפך לבב פרעה ועבדיו וגו' ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו:

(צו)

משל לעשיר א' שעשה משתה גדולה ונתן כל המאכלים על יד מבשלת אחת שתקח אותם לביתה לעסוק בתיקונים ובבישולם עד גמרם לעת הזמנת הקרואים ישלח משרתיו להביאם משם ולהביאם לפניהם. והנה משפט משפט המבשלות לעסוק בתיקוני המאכלים לאט לאט כדי שיתעכבו בידה איזה זמן יותר כי כל עוד שהם ברשותה גם היא אוכלת מהמטעמים ההם ותגנוב גם בעד בני' ויהי להמבשלת ההיא איזה סבה שהי' ההכרח אתה ללכת אל איזה מקום על שעה או שתים ותנח בתה הקטנה להשגיח על המאכלים עד בואה ולשמרם מאיזה הפסד והנער' ההיא ברצותה להראות השתדלותה וזריזותה בפני אמה חגרה בעוז מתניה ותלך ותלקט עצים יבשים ותערוך על האש ומפח בידה עד כי נתבשלו כל המאכלים חיש קל ויבואו המשרתים ויקחו המאכלים כלם לבית המשתה ויהי בבוא המבשל' לביתה ותרא את אשר עשתה לה בתה ותרגז עלי' מאד לאמר מה זה מהרת על המאכלים אמרתי אני בלבי לקחת מהם בשבילי וגם לך אתן מהם ועתה גם לי גם לך לא יהי'. הנמשל כי הקב"ה נתן ישראל ליד מצרים למען ישיגו שם התיקון הגדול שיוכשרו לקבל התורה. והנה כל עוד שהיו ישראל במצרים היתה הברכה באה לרגליהם כנ"ל. והנה הקב"ה אמר לאברהם אע"ה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כי כן שיערה חכמתו זמן ההכשר ההוא. אמנם פרעה הרשע הכביד עליהם עולו הקשה וזה הי' סבה גדולה להכשירם בגמר התיקון ק"צ שנים קודם הזמן ההוא כמאמר המדרש (שיר רבה ט"ו) אמר משה רבון העולם ת' שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו אמר לי' כבר שלמו. ובזאת קלקלו לעצמן כי ע"י שהיו ממהרים על תיקון ישראל אבדו שפעת ברכתם והצלחתם. וזה שאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. כלומר מסבת שהיינו מעבידים בהם בפרך:

בילקוט ולא נחם אלהים דרך ארץ. דרך ארץ מים מלמעלה ולחם מלמטה ברם הכא הלחם מלמעלה שנא' הנני ממטיר לחם מן השמים והמים מלמטה אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר. הבנת הדברים כי הנה ידענו כי לאלהינו ית' ב' הנהגות שמנהיג אותנו בהם טבעית ונסית והנהגה הטבעית היינו מתנהגים עת היינו על אדמתינו והי' לנו בית המקדש ומזבח וקרבנות העלולים להריק ברכה ע"י עבודתינו בקודש ממש כאשר יאציל האב לבנו הגדול איזה סך ומורה אותו איזה מסחר שישא ויתן ויתפרנס ממעשה ידיו אבל טרם הביאנו ה' אל המנוחה ואל הנחלה הי' השגת טובותינו ע"ד הנהגה הנסית ממש כבן קטן הסמוך על שלחן אביו ומספיק לו כל פרטי מחסוריו כי עד היום ההוא לא הי' בידינו במה לעבוד את ה' לפרנס עצמינו מעמל נפשנו והנה ידענו שאין מציאות לענינים נסים בלתי במקום שכלו בו כל דרכי הטבע ובגמ' (שבת נ"ג) מעשה בא' שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא הי' לו שכר מניקה ונעשה לו נס ונפתחו לו שני דדים כדדי אשה כו' א"ר יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה אמר אביי אדרבא כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית אשר לכאורה יפלא לחלוק בפלוגתא רחוקה כזו שזה יאמר כמה גדול וזה יאמר כמה גרוע. אבל יתכן עפ"י מליצה:

(צז)

משל לבית אכסניא א' שהי' עליון על כל אכסנאות שבעיר היינו כי שם היו מספיקים כל מיני מטעמים יקרים אל השרים הגדולים ובני המלכים המתארחים שמה גם מהללים בחלילים בתוף וכנור המטיבים לב והמשמחים כל רוח המתארח שם שעה או שתים משלם כמה שקלי כסף פעם ראו בעיר סוחר א' הלך ונתעכב שם והתפלאו עליו לאמר איך ידו משגת לאכול ולשתות באכסניא יקרה כזו. ענה א' מהם ואמר כבר אני רואה אותו ערך חדש ימים הולך לשם ערב ובוקר ושוהא שם כמה שעות וישתוממו עליו לאמר כמה רב עשרו אשר יכולת בידו להוציא הוצאות רבות כאלה. ענה השני ואמר כמה עני הוא זה התחילו תמהים על דבריו הלא אם הי' עני לא הי' נשאו לבו ללכת לאכסניא כזו השיב ואמר האמת אתכם כי עשיר גדול הי' אבל תדעו כמה יגיע לו מן הדלות מעתה ואיך מהיום יתרושש מכל ע"י הפיזור הגדול הזה. הנמשל זהו ממש מאמר אביי כי גם הוא הי' מכריע כי אדם גדול הוא אחר שזכה לנס כזה. אבל עכ"ז אמר כמה גרוע אדם כלומר כמה מעתה נתמעטו זכיותיו עי"ז כמאמר ואם עושים לו מנכים לו מזכיותיו וע"כ גם עתה בזמן הגלות שנעדרו מאתנו כל כלי עבודתינו ואין מקום להתפרנס בדרכם הטבעים הנה בחסדו ית' ינהג אותנו בחסד ורחמים גדולים ע"ד הנהגה הנסית וכאשר הפליא אתנו קודם בואנו לא"י. וזה הענין פה כי אם הי' הגאולה בזמנה הי' באים מיד לארץ ישראל והי' מתנהגים בדרכי הטבע. אבל הנה מחמת דוחק השעה גאלם ית' אף קודם הזמן ולא"י לא הי' בידם ליכנס מטעם שכתבנו נמצא ממצרים יצאו ולארצם לא באו וע"כ אין מקום אל תחנותם אלא במקום שאין בו ישוב לבני אדם היינו במדבר ולנהגם עפ"י הנהגת הנסית כי עוד לא הי' להם חלק בהנהגת הטבע. וזהו ויהי בשלח פרעה את העם וכנ"ל שהיתה הגאולה אך מסבת פרעה שהכביד עולו על ישראל. ולכן הוצרך הקב"ה להוציאם קודם הקץ. ע"כ ולא נחם דרך ארץ וכדברי הילקוט כלומר לא נהגם עפ"י דרכי הטבע:

אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו' לא תוסיפו וגו':

(צח)

משל לעשיר גדול ומיוחס שהי' לו בת וראה אצל עני א' בחור מופלג ומהולל מאד והחליט בדעתו לקחת לו לחתן. ויהי ביום הנשואין החליף שמלותיו כאשר ילבשו בני הרוזנים מוכתר בכסף וזהב ואבני חפץ וערך את ביתו בכלים יקרים והזמין על המשתה כל גדולי משפחתו. והעריך השלחן בכל מגדים ומטעמים וכל זה עשה למען יראה החתן ויכיר בכבוד חותנו ופאר משפחתו ורוב עשרו וסגולתו. אבל החתן ההוא מסבת רעבונו כי עני הוא ותאב למאכלים ערבים לא שת לבו להתבונן כלל לא בעשרו ולא בכבוד משפחתו רק נתן נפשו ועיניו אל הלחם אשר הוא אוכל ויהי לקץ הימים עלה על לבו לחקור על מהות חותנו ועשרו ובני משפחתו ויתקצף עליו חותנו לאמר מדוע לא התבוננת אז בעת שהראתי לך את אשר לא ראו עיניך ואבות אבותיך. הנמשל זהו שהזהיר משה את העם בעת קרבו אל הים ואמר אל תיראו כי ידוע אשר היראה והפחד יפריעו את האדם מהתבוננות ושום שכל ממש כמשפט הבורח בפחד ורעדה נמנע ממנו שימצא איזה מציאה כי בחפזו לא ישגיח כלל גם על מה שעומד נגד עיניו. לכן אמר אל תיראו אבל היתיצבו בלב נכון ובטוח באין מורך וראו את ישועת ישועת ה' אשר יעשה לכם היום והטעם כי אשר ראיתם את מצרים היום כלומר הנסים והגבורות אשר אתם רואים שנעשו עתה עם מצרים לא תוסיפו לראותם וגו'. כלומר כי לאחר זמן תבקשו ענינים נוראים כאלה ולא תמצאו:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו:

(צט)

משל לעשיר א' שהי' לו בן רך ויחיד והי' מחזיק אותו על שלחנו בתמידות ויאמר האב אל לבו הנה עתה לא ידע בני שום עסק מסחר ומה אעשה עמו באחרית הימים ואם אומר לו צא ועסוק במו"מ והשתדל בפרנסתך יהי' כבד ממנו הדבר להרויח כדי פרנסת עצמו ואשתו ובניו וכדי להמשיכו ולהרגילו במו"מ עשה מאמר עם בנו לאמר צא ועסוק בכל שבוע עד כי תרויח ששה כסף וכאשר תביאם אלי ביום הששי הנה אנכי אשלים לך עד שלשים כסף. אך דע לך כי כל עוד שלא תביא אלי הששה כסף משלך לא אתן לך משלי ויעשו כמשפט הזה כמה ימים פעם בא הבן ההוא והי' לו ששה כסף חסר פרוטה אחת. ותקטן בעיניו לחזור אחרי' להשלים הסך ההוא. והלך אל אביו להשלים לו עד שלשים אמר לו אביו ספור עתה הסך שבידך. ויספור לו ששה כסף חסר פרוטה אמר לו אביו הנה לדעתך קלה בעיניך הפרוטה מחמת מיעוטה ואין בה כדאי לעכב הסך הגדול התשלום עד שלשים. אולם הלא תדע כי הסך שלי יותר קל על היותו שמור ומזומן תחת ידי ולכן יותר הי' עליך להשתדל על השלמת הסך בכל מה שתוכל כי יקר הוא ע"י איכות מציאותו אצלך לעכב הסך הגדול אשר לי קל המציאו'. הנמשל כי אם היו ישראל באים עד כרחוק דרך יום מהים ולא יאבו ללכת יותר עד כי יבקע הים הנה יהי' מהלך הטבעי מעכב את הנס כי כן מדרכי ית' בלי להקדים הנס אף רגע כל עוד שאיננו מוכרח. והנה אחרי בואם אל שפת הים נדמה להם כי כבר כלתה עליהם יכולת הטבעי וראוים הם לנס. וע"כ בראותם כי הים הולך אל מלואו כפעם בפעם צעקו לד' על דבר הנס. אבל באמת עוד הי' יכולת אתם ללכת גם בתוך הים עד חוטמם אך קטן הוא בעיני בני אדם ודומה בעיניהם שאין כדי לעצור הנס עבור זה. וע"ז אמר הקב"ה מה תצעק אלי כלומר על החלק אשר עלי לעשותו הלא שלי יותר קל מהמעט שלכם ע"כ יש בו כדאי לעכב הנס. וזהו דבר אל בני ישראל ויסעו כמדרש הנ"ל:

ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה. הנה מהראוי לשום לב אל הכפל הזה ואכבדה בפרעה וגו' בהכבדי בפרעה. והנראה בזה עם דברי המדרש ואני הנני מחזק. משל לב' א' חלש וא' גבור נצח הגבור לחלש ונטל עטרה בראשו מי גרם לגבור ליטול העטרה לא החלש כך מי גרם להקב"ה ליטול שבח וכבוד לא פרעה שניערו וכו'. ביאור הדברים:

(ק)

משל בזה כי משפט העשיר בעשותו משתה גדולה אשר זה צריך הכנה גדולה למלוח הבשר ולהכשירו ולבשל ולאפות ולצלות וכדומה מהענינים הצריכים כמה ענינים וחדרים לזה. זה דרכו לתת כל המינים האלה אל יד מבשלת אחת לביתה ואחר אשר יהיו המאכלים ערוכים ומתוקנים בטוב גמרם גמרם יבואו המשרתים ויביאו הסעודה בשלמות מבית המבשלת אל בית המשתה אמנם הלא ידעת גם שמעת כי גם בבוא המשרתים לקחת הסעודה מאת המבשלת האם את הכל יקחו ולא ישאירו שריד הלא אין זה מדרך המוסר אבל בהכרח ישאירו אל המבשלת מכל מאכל. גם מן הדגים גם מן הבשר כמו הכנפים והקורקבן והראש והרגלים והכבד:

הנמשל כי הקב"ה כביכול עשה לעצמו הכנת משתה גדולה בבית פרעה היינו כי הביא אותו באש ובמים והכל עבור שיצמח על ידו פרסום גדול מכח אלהותו ית' והשגחתו וכנ"ל וע"כ כאשר היתה המשתה בגמר כל השלמות אין עוד מדרך המוסר מבלתי להעניק גם את המבשלת הוא פרעה. וזהו ממש מאמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' לומר כי ע"י המופתים האלה יבואו מצרים גם הם להכירני והטעם בהכבדי בפרעה וגו' ר"ל הלא עיקר פרסום כבודי וידיעת אלהותי נצמח רק מסבתו:

וזהו ממש מאמר המדרש מי גרם להקב"ה ליטול עטרה לא לפרעה שניערו לפיכך ואכבדה:

אז ישיר משה במדרש הדא דכתיב (תהלים נ"ט) ואני אשיר עוזך וארנן לבקר חסדך ואני עשיר עוזך לעתיד לבא וארנן לבקר חסדך וכו' כי הייתי משגב לי באדום ומנוס ביום צר לי בגוג ומגוג. הנה כדי לבוא לתכלית כוונת דבריהם ז"ל שהסבו משמעות מאמר ואני אשיר עוזך על נסים העתידים. וגם להבין מאמר וארנן לבקר חסדך נקדים מאמר המשורר (שם י"ג) ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לד' וגו' עוד מ"ש שם ה' בעזך ישמח מלך וגו'. ביאור הדברים כי אנחנו עב"י מצווים על ב' דברים אשר האחד יכחיש ויסתור הב' והם הבטחון בהאלהים והשמחה בישועתו והוא כי כבר כתב החסיד ז"ל בחובת הלבבות כי משפט הבוטח השלם להיות תמיד בשמחה במה שיש יכולת ביד הבורא ית' להטיב לאדם. וכל כך יחליט השמחה בלבו כאלו כבר השיג הטובה עד שלא יהי' אצלו חילוק בין טרם השגתו מחסוריו ולאח"כ וכאשר אמר הנביא (ישעי' ס"ה) כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא:

(קא)

למשל בן העשיר שהוא שש ושמח ומתפאר בעושר אביו אף כי אין בידו מאומה בהיות מוחלט אצלו כי כל העושר הזה שמור בעבורו ולא ימנע ממנו אביו מאומה:

אמנם המצוה הב' היא סותרת מופתי שלמות הבטחון והוא מה שאנחנו מוזהרים להודות לו על כל דבר ודבר ולתת לו לו בכל יום מעין ברכותיו ולשמוח על כל הטובה שנשיג ממנו ית"ש כמאמר ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך. אשר מכל זה יתנכר כי בלבו הי' ההיפך כמו:

(קב)

משל של הנושה מעות מאנשים הרבה ומהם בטוחים ונאמנים גדולים שאין בלבו ספק כלל על גביית חובותיהם ומהם אנשים קשים לא יאבו לפרוע חוב הקפתם אשר באם יבוא א' לבשר לו כי ראה א' מבעלי חובותיו מכין מעות לפרוע לו חובו. הנה משפט המבשר ההוא מן הנושה ההוא כך אם האיש הזה המכין מעות הוא מן האנשים הבלתי פורעים חובותיהם והנושה כבר התיאש ממנו הנה יעיר א"א לתת להמבשר על בשורתו תשורה יפה כי הכניס בלבו שמחה חדשה מה שלא עלה על לבו כלל. אבל לא כן באם המכין מעות מעות החוב הוא איש בטוח ונאמן גדול הפורע חובו תמיד בזמנו כי לבשורה זו ולשמחה מה הוא עושה. כן הדבר בהבוטחים באלהים כי אותו שהוא מקטני אמנה כל זמן שאין הטובה בידו לא תפעול בו מאומה להעיר עצמו על השמחה אבל הוא עוד דואג ומצטער. הנה בתת ה' אליו טובתו מה מאד ירבה לשמוח ולשוש עד כי תחייב אותו שמחתו להודות ולהלל לד' על הטוב ההוא שגמלו אחרי שלא עלה על לבו שמחה ובטחון מקודם. אבל מי שלבו שלם עם ה' ובוטח בישועתו עד היותו מלא שמחה בעוז ויכולת המקום ב"ה כאלו כבר השיג טובתו. א"כ אי' איפה תתעורר שמחה בלבו בתת לו ה' דבר בהיות הטובה ההיא בלתי (מוחשת) [מוחשבת] אצלו כלל לענין מחודש. והן אמת כי על זאת התפאר המשורר על עצמו ואמר ואני בחסדך בטחתי אף טרם השגתי הישועה בפועלו עכ"ז לא מנעתי עצמי מלשמוח אח"כ. וזהו יגל לבי בישועתך. וזהו ג"כ ה' בעזך ישמח מלך כלומר על היות הדבר אצלך בכח. וגם בישועתך מה יגל מאד כלומר אחרי כי בא הישועה בפועל ואמר הטעם תאות לבו נתת לו. והוא כי באמת יש לשאול על עילת הדבר הזה מאין יתנוצץ שמחה בלב הבוטח ההוא על השגת טובתו אחרי כי הי' מוחלט אצלו כאלו כבר תשיג אותו בפועל. הנראה בזה:

(קג)

משל לאורח שהזמין אותו בעה"ב לסעודתו ואחרי אכלם אמר לו הבעה"ב תדע כי גם למחר אני מזמינך אצלי והודה לו האורח על בשורתו ועל טובתו. ויהי ממחרת אחרי כלותם לאכול ויברך האורח את בעה"ב ההוא בקול גדול והודה לו על טובתו אמר לו הלא מאתמול הזמנתיך וגם ברכתני תמול על הבשורה הזאת ומה לך עוד לברכני עוד היום אמר לו האורח אתמול הגיעתני הבשורה אחרי כי שבעה לה נפשי באכלי מכל בסעודת הצהרים ואף כי האמנתי וידעתי כי למחר אהי' רעב ואתה תטיב עמי להשביעני עכ"ז עדנה לא הי' מורגש אצלי צער הרעבון גם לא טובת השביעה שלמחר לא כן עתה הנה הייתי רעב וצמא ואתה בחסדך הטוב השבעתני מטובך הנה אני מרגיש ערבות טובך. ע"כ כהיום אודך בכל לב. כן הדבר בהבוטח כי האמנם הוא שש ושמח בישועת ה' בלב נאמן לאמר באם יחסר לי איזה דבר לא ימנע ממני ית' ואם ח"ו יפגעני איזה מקרה יצילני ה' עכ"ז עדן אין הצער ההוא מורגש לו כלל גם לא טובת ההצלה. ולכן אחר כי יחסר לו איזה דבר ויחננו ה' או כי יפגעו בו המקרים בפועל וירגיש בם ויצילנו ה' הנה אז ודאי יתחדש ויתעורר בשמחה היותר גדולה בהיותו מרגיש אז יקרת וטובת ההצלה כמה היא. וזהו ה' בעזך ישמח מלך ר"ל במה שיש יכולת ועוז בידך להושיע ועכ"ז ובישועתך מה יגל מאד כלומר אחר כי תושיע לו בפועל יגל וישמח מאד ביותר והעילה בזה תאות לבו נתת לו כלומר כי יותר מוחש אצלו הדבר אחר כי נכסף לו והשיג תאות לבו. וזהו ג"כ ואני בחסדך בטחתי ועכ"ז יגל לבי בישועתך וכנ"ל והטעם אשירה לה' כי גמל עלי. וזהו ג"כ ואני אשיר עוזך כלומר על הכח והעוז שיש בידך להושיעני ועכ"ז וארנן לבוקר חסדך כלומר אחרי בא התשועה בפועל והטעם כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי וע"כ התשועה יותר מורגשת אצלי מאשר בתחלה. ומעתה מה נמרצו דברי המדרש. אז ישיר משה הה"ד ואני אשיר עוזך כי הנה כבר כבר זכרנו למעלה כי בגאולת מצרים היתה כלולה גאולת העתיד עם כל פרטי הנסים העתידים. וע"ז יורה מאמר אז ישיר שר לא נאמר אלא ישיר לומר כי השירה הזאת עיקר תכליתה ופעולתה עתידים ישראל לשורר לעתיד וכמאמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה ובמדרש הי' לי ויהי' לי. וזהו שסמכו ז"ל הה"ד ואני אשיר עוזך לעתיד לבוא כלומר כעתה אמרו שירה על כח ועוז גאולת העתיד המקוה הכלולה עתה בגאולה זו. ועוד וארנן לבוקר חסדך וכלומר עכ"ז אכפיל לשורר בבוקר בהתחדש הנסים האלה לעת"ל והטעם כי היית משגב לי באדום ומנוס ביום צר לי בגוג ומגוג כלומר לכן בעת תושיעני מידם יהי' הנסים יותר מורגשים מאשר בתחלה. וזהו ג"כ הרמז במ"ש אז ישיר וגו' ויאמרו לאמר כלומר החליטו בלבם לשיר עוד אח"כ בבוא הנסים בפועל לעתיד:

מי כמוך באלים ה'. ילקוט מי כמוך באלו שאחרים קוראים אותם אלהות ואין בהם ממש ועליהם נאמר (תהלים קט"ו) פה להם ולא ידברו וגו' אלו פה להם ולא ידברו אבל מי שאמר והי' העולם אינו כן אלא אמר שני דברים בדבור א' מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן שנאמר (שם ע"ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי ע"כ. אמנם עכ"ז ראוי לשום לב על כלל המאמר מי כמוך וגו' איך יתכן לקחת מופת על גדולת אלהותו ית' מפאת היותו נעלה ומרומם מאלהי זרים מעשה ידי אדם וחלילה להעריך כן אלהי כל הארץ. ולבוא על הענין נעמוד תחלה על מאמר המשורר (שם קי"ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' גם מאמר הנביא (מלאכי א') כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר ומגש לשמי אשר מלת שם נראית אך למותר כי מה יבצר כשיאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל ה'. אבל בהתבונן מעט הנה לא הי' יכול לומר מהולל ה' יען כי באמת יש ויש כמה עובדים לכוכבים ומזלות השמים, וכדומה מהעצבים. אבל במ"ש מהולל שם ה' נכלל בזה כוונה אחרת:

(קד)

למשל גדול א' הי' מהולל ומפורסם בכל פאתי הארץ. ויהי איש מרמה נסע מעיר לעיר ורימה את העולם ואמר על עצמו שהוא הגדול ההוא ואסף הון רב ועשו לו כבוד גדול וכאשר שמע הגדול ההוא מעשה הרמאי הזה שמח מאד לאמר הלא עכ"פ הנה שמי נכבד הוא עד כי כל המתלבש והמתהדר בשמי יתכבד באנשים ע"י טעותם לאמר כי אני הוא. כן הדבר בהעובדי ע"ז כי האף שהמה מוטעים בדרכם ויקראו אלהים ללא אלהים עכ"ז הלא העילה בזה הוא מפני שחושבים על הע"ז שזהו האלהים האמת. וא"כ הלא בין כך יתכבד שם האלהות. וזהו ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. ר"ל גם אותם שמכבדים לע"ז היא בעבור שטועים וחושבים שהוא ה'. וא"כ גדול שם ה' וזהו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר ומגש לשמי:

ומעתה זהו שרצו ז"ל במאמר שלפנינו מי כמוך באלים. מי כמוך באלו שאחרים קוראים אותם אלהות כי הנה לפי דברינו מקום לומר כי יש התנצלות להעובדי ע"ז לומר כי מ"מ למען שמו עשו כל מה שעשו לזה אמרו מי כמוך באלו שאחרים קוראים אותם אלהות ואין בהם ממש ועליהם נאמר פה להם ולא ידברו וגו' אלו פה להם ולא ידברו אבל מי שאמר והי' העולם העולם אינו כן אלא אמר שני דברים בדיבור אחד כו'. אשר מהראוי להבין שפת יתר שאמר הכתוב פה להם ולא ידברו כי די הי' לומר לא ידברו לא יראו לא ישמעו. אבל המאמר נחלק לשני דברים כי הנה כל מה שנזכר בו ית' פה עין אוזן וכדומה כלם הם לשבר אוזן האדם מה שהוא יכול לשמוע אבל באמת אין לו גוף ואין לו שום דמיון כלל. וכמו שכתב החבר (מאמר ב' ב') שמות הבורא כלם נלקחות מפעולות הברואים. וא"כ תתגנה הע"ז בשתים. א' במה שיש לה פה וב' כי גם עם הפה לא תדבר. יש לה עין וגם לא תוכל לראות. וזהו עצבי הגוים כסף וזהב וגו'. וזהו שסיים הילקוט ועליהם נאמר פה להם ולא ידברו אלו פה להם ולא ידברו אבל מי שאמר והי' העולם אינו כן אלא אמר שני דברים בדבור א'. עתה נחזור על דברי המשל הנ"ל:

(קה)

משל פעם א' הי' א' מתחפש ברמי' ואמר על עצמו שהוא הגאון המפורסם ועשה מעשה הצבועים הלובשים לבושי צניעות גם לא הסתכל מד' אמותיו וספרו בידו ודבריו מועטים וכאשר שמע הגאון את כל הכבוד שעשו לו לא האשים אותם בזה מאומה כי רק עיני בשר להם אבל נתן האשמה בהנבל הצבוע הזה שרימה בהם. לימים בא א' מלובש כאשר ילבשו ההוללים יתנהג בקלות זולל וסובא לא תואר ולא הדר לו לא תורה ולא חכמה ואמר על עצמו שהוא הגאון הנ"ל והאמינו לקול דברו והרבו לו מאד מוהר ומתן וכבוד גדול כששמע הגאון הדבר הזה נתן האשמה עליהם לאמר האמנם כי גם הא' רימה בהם וטעו בו עכ"ז נתן להם מקום לטעות במה שהי' מתדמה במעשי ועניני אנשי הרוח לא כן הנבל הזה אחרי ראותם נבלת עניניו איך עלה על דעתם לטעות בו. הוא הדבר בעובדי אלהים אחרים כי אם היתה (יראתם) [מראיתם] מתדמית בצד מה לערך האלהות אף שבאמת איננה כלום עכ"ז הי' ראוי לזכותם ולומר הלא טעו ושגיאות מי יבין. אבל אחרי כי אין להם דמיון כלל וכלל כי לאלהיהם יש פה גם עינים גם אזנים. ועוד זאת כי גם עם הפה אינם מדברים ועל הקב"ה נאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי מה שאין הפה יכול לדבר וא"כ האשמה בראש השוגים ההם:

ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. מדרש למה ליהושע אמר לו זקנך אמר את אלהים אני ירא ובזה כתיב ולא ירא אלקי'. (ר"ל יוסף שהי' זקנו של יהושע אמר לאחיו את האלקי' אני ירא ובעמלק נאמר ולא ירא אלקים) יבוא בן בנו של יוסף שאמר את האלקי' אני ירא ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלקים. והדבר פלאי וכי בעבור שאמר יוסף את האלקי' אני ירא שוב מהצורך אל מי שנאמר בו ולא ירא אלקים ליפול בידו דוקא הלא באמת כל שבטי ישראל גם כי לא נאמר אצליהם את האלקי' אני ירא עכ"ז מקובל ומאומת אצלינו שהיו יראי אלקי' באין ספק כלל רק אצל יוסף הי' מהצורך אל הכתוב לכתוב כן מפני ההזדמנות. וא"כ אין מההכרח אל עמלק ליפול ביד יוסף דוקא. והנראה כי באו ז"ל להשיב בזה על מה שיש לשאול לכאורה בזה שהאשי' הכתוב את עמלק ואמר עליו ולא ירא אלקי' כי מי זה אמר הנכרי אשר לא מזרע ישראל הוא מחויב להיות ירא אלקי' עד שתהי שלילות שלילות היראה נחשב לו לעון וחטא. הנה על זאת הוכיחו ואמרו יבא בן בנו של מי שאמר את האלקי' אני ירא:

(קו)

משל לשני אחים שהיו בעיר א' עני וא' עשיר והי' העשיר מפרנס את העני ממאכלי' ומשקי' ומלבושי' וכדומה והי' דרכו תמיד לתת לאחיו העני המלבוש אשר הפשיט מעליו אחרי בלותו ואחרי אשר נהפך הודו למשחית. והעני הזה בלבשו את המלבוש ההוא אחר איזה ימים ראה אותו העשיר והנה המלבוש תלוי עליו ולבו מגולה החוצה ובטנו נראה לחוץ ושאל אותו העשיר על זאת. ויתנצל ויאמר מה אעשה אחי כי נתת לי הלבוש הזה אחרי משחתו וכבר אין בו קרסים לחבר שוליו. ויתעשת העשיר לבחון את אחיו ולנסותו ויקחהו וילך עמו אל סוחר א' ויקח אצלו ממין אחד על ב' מלבושים א' עבורו והב' עבור אחיו אחר ימים אחדים פגע בו בשוק והנה הוא הולך כדרכו מעולם והי' העשיר מתווכח עמו לאמר הבט נא וראה כי עתה נעשו המלבושי' בזמן א' ואותו שאני לבוש בו הוא ביפיו והדרו. ויען העני בשחוק ויאמר האם רצונך לשנות את חקי הטבע הלא זה משפט וחק הטבע אל העני להיות כנפי כסותו פתוחי' בלתי מחוברי'. העשיר בהכרח קיבל תשובתו. ויהי היום והיו שניהם על סעודת נשואין והי' הבדחן מתחפש ובא בדמות עני במלבושיו ובכל תנועתיו ויחרדו לקראתו כל הקרואים לראותו והציץ בו גם העשיר ההוא וירא והנה שוליו מחוברים בקרסים. אז אמר אל העני עתה אין לך תשובה כי הבדחן הזה מתחפש עתה ונוהג מנהגי העני בכל הדברים וכנפי כסותו מחוברי'. וא"כ יבחן בזה כי גם העני באמתו הולך כן כי דרך המתחפש לבלי השאיר שריד מכל המעשים והתנועות המיוחדי' לאותו שהוא מתחפש בדמותו. הנמשל כי הכתוב האשים את עמלק אך כדי שלא ותנצל לאמר כי הנכרי אינו מחויב להיות ירא אלקי' בשום דבר ואינו ראוי ע"ז לעונש כלל. הנה המכריע על זאת הוא יוסף שהי' מתנכר במצרים לאחיו ומתחפש בדמות נכרי עד שלא הי' מדבר עם אחיו כ"א ע"י מליץ ועכ"ז לא נצר על דל שפתיו מלאמר את אלקי' אני ירא. ואם הי' משפט הנכרי שלא להיות ירא אלקים איך א"כ הוציא יוסף דבר זה מפיו הלא יהי' נתפס עי"ז ליהודי:

תוכן העניינים

משלי יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה