משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ
חומש בראשית
פרשת בראשית
בראשית ברא אלהים וגו'. מדרש. ר' הושעי' רבה פתח ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום וגו' כו'. עוד שם ד"א אמון אמון. התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה בנוהג שבעול' מלך בו"ד בונה פלטון אינו בונה אותו מד"ע אלא מדעת אומן והאומן אינו בונה אותו מד"ע אלא דיפטראות ופונקסאות יש לו איך הוא עושה חדרים כו' כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה בראשית ברא אלהים. אין ראשית אלא תורה. כמד"א ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. הנה לכאורה מלות קדם מפעליו מאז נראים מיותרים. אבל ידענו ממאמרם ז"ל בכ"מ אשר משפט הבריאה הוא להיות הטפל מוקדם בזמן להעיקר. ומהם הקש לתבואה הקליפה לפרי וכן כל הנבראים קדמו לאדם. וכאשר האריך בזה הזוה"ק, ועילת הדבר הוא ע"ד מליצת רש"י ז"ל הנכנס ראשון יוצא אחרון והוא כי הפרי הוא ראשית ומוקדמת אצל מחשבת הנוטע או הזורע. כי אלי' הוא נושא את נפשו בעמלו. אך מטבע וחוק הבריאה מוסד שהראשון יוצא אחרון והקדם לו הטפל והקליפה. ועד"ז ממש הענין עם תורתנו הקדושה כי גם היא ראשית ועיקרית לבריאת עולם. וכאשר עלה ברצונו ית' להצמיח פרי תבונתה ולהפיץ ענן אור התגלותה תוך העוה"ז כמו כן חייבה חכמתו ית"ש להחל בבריאת העולם שהיא כקליפה הטפלה לפרי ויוציא אלהים את כל הנמצאים בעולם. ואחר תצמח ותתגלה פרי תבואתה. ומעתה הלא מקום לשאול התפארות התוה"ק בקדמותה בהמאמר ה' קנני ראשית דרכו כו'. ואם המונח קיים כי המאוחר חשוב יותר. אבל הבנת הדבר ע"פ דמיון:
(א)
משל לשני נערים שהיו מריבים זע"ז. אמר אחד להשני איככה מלאך לבך להעיז נגדי ולדבר אלי קשות הלא ידעת מאבי כי מאז ומעודו הוא ראש הקהל מנהל העדה. ענהו. הלא ידעת כי לעת כזאת לאשר רבו הגייסות והשערורות בוחרים בעיר הפחותים בעם לשומם ראשים עליהם למען יצאו בראש לסבול משא ועול הגייסות. א"ל חבירו. סכל. האם אך עתה הושם לראש זכר נא כי גם מלפנים בהיות העיר בטוב שלותה מאז הושם לראש וקצין עם והוא לעד על יקרת ערכו ומעלתו כי ראוי הוא לכל הגדולה והכבוד נמצא כי הפרנס הזה אם לעת כזאת לא הי' ממונה לראש הי' חשיבותו בכפלים עבור היותו ראש וחשוב בזמן הקדום:
הנמשל כן הדבר בעניננו כי מאז הוסד ארץ על מכונה מוטבע בכל דבר להיות הטפל מוקדם בזמן להעיקר. והמאוחר קודם במעלה וטרם נתהוה נתהוה העולם הי' אז המוקדם קודם במעלה. וזהו שאמרה תורה. ה' קנני ראשית דרכו. אך לא עתה שהמאוחר חשוב כ"א קדם מפעליו מאז. וכמאמרם ז"ל במדרש שני דברים קדמו לבריאת העולם התורה וכסא הכבוד. אבל אינו יודע איזה מהם קודם. אר"א התורה קדמה לכסא הכבוד. שנא' ה' קנני ראשית דרכו. קודם לאותו שנאמר בו נכון כסאך מאז:
מדרש אימתי נבראו המלאכים. רי"א בב' נבראו. רח"א בה' נבראו. הכל מודים שלא נברא ביום א' כלום שלא יאמרו מיכאל הי' מותח בדרומה של רקיע וגבריאל בצפונה והקב"ה ממדד באמצעו. אלא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי. מי אתי כתיב מי הי' שיתף עמי בבריאתו של עולם. ד"א כי גדול אתה ועושה נפלאו' אתה אלהים לבדך. בנוהג שבעולם מלך בו"ד מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו מפני שנושאין עמו במשאו. אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם. הוא לבדו מתקלס בעולם הוא לבדו מתהדר בעולמו ע"כ. ותכלית כונתם ז"ל בזה הוא עם מה שהזהירה תורה (משפטים י"ט כ"ב) זובח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו ופירשו הרמב"ן ז"ל וזולתו מהמפרשים כי הוא מוסב על מערכת השמים ושרי מעלה ולגיונות האלהים העומדים ממעל לו ית' אשר על פיהם מוריק ומשתלשל שפעת הטובו' מאתו יה' אלינו כי מכבר נודע אשר מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. ועל זאת הזהירה אותנו התוה"ק זובח לאלהים כו'. לבלתי נהי' משוכים אחריהם להקריב להם קרבן ולא נכבדם בכבוד ומורא ח"ו בלתי לד' לבדו. וכי ישאלך לבבך לאמר למה לא יחפוץ ה' ביקרם הלא המה מובחרי ברואיו. צבאי מרום רואי פני מלך. ולא כן הוא ממשפט מלך בו"ד כי יאבה ויחפוץ ביקר לגיונותיו ושריו. התשובה בזה כי מלך בו"ד לא יתכן מלכותו כ"א באמצעות שריו ויועציו. כי המה לו לעזרה להנהגת המדינה. ובלעדם לא יעצור כח אף להנהגת עיר אחת קטנה. ע"כ הקילוס יחויב להם מצד הדין. וכך הוא המדה כי גם עליהם עול וכובד משא המדינה. לא כן מלכותו ית' שאיננו צריך לשום סעד ועזר ח"ו משום נברא. ולכן אין מקום לשרי מעלה שישיגו ההידור והקילוס מבני אדם. וזה מ"ש המדרש הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום שלא יאמרו כו' אלא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים כו'. ולכן הוא לבדו מתקלס ומתהדר בעולם:
ומעתה אחרי המונח המאומת הזה יפול בלב האדם שאלה לשאול על עיקר הוויתם. ועל עילת מציאתם אם המוחלט הוא אשר המה לא לעזר אליו ית' להנהגת עולמו. ונאמר עליו בתשובת השאלה הזאת עפ"י מה"כ דוגמת המוזכר זה תארו לא יהי' לך אלהים אחרים על פני (יתרו כ' ג') ובדרש (ילקוט) אחרים שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם אשר לכאורה לא ידענו מה ראו חז"ל להוציא מלת אחרים מפשוטה ולדרשה לשון איחור. ואחשוב בזה כי הם ז"ל כוונו בדבריהם להשיב על השאלה הנזכרת. והוא על ב' פנים. הא' עם הנודע והמפורסם כי השפע המוצאת מידו ית' אין ערוך לגודל קדושת'. ובהירותה ורוחניותה. עד שעבור גודל יקרת ערכה וזיוה והדרה. אין די כח והשגת יד אנושי אנושי לסבול שפעת האלהי המאירה. אשר על זאת ראה ית' להכין עבורינו דרך ומבוא להושיט טוב אל צבאי מרום. העומדים בין ה' ובינינו. ועל ידי השתלשלו' הרקות ההשפעה מיד ליד לממונים שונים זה למטה מזה. וכלם יקחו ממנה ערובתם. בזאת ימעטו וישוחו גבהי רום ערכה הנכבד ותורק מבשמי השמימים ותלבש מעטה העולמי מעט מעט. עד כי יהי' בכח יד האדם לקבלה. בהיותה נעשית ראוי' לו לקבל שתהי' כמדו. המורם מדברינו כי לעילה גדולה פקד ה' צבאי המרום במרום ולטוב מועיל בראם אלהים. אך עכ"ז אינם ראוים לחלק כבוד של מעלה. גם כי מרבים הם עשות עמנו טובה וחנות. ויתבאר הענין ע"פ דמיון:
(ב)
המשל בזה למזמין על שלחנו כמה קרואים. והושיבם על השלחן ממעלה עד למטה מגדולם עד קטנם. והדרך בהביא הקערה עם המנות לפניהם לוקח הבעה"ב הטוב והמובחר ממנה. ואח"כ הוא מושיטה להיושב סמוך לו. והוא גם הוא בורר לו חלק היפה. והנשארים יגיע על מי שאחריו. וכן כלם עד כי להאחרון יגיע חלק הפחות והגרוע מכלם. פעם נזדמן אשר האחרוני הזה הי' מאור ענים. ולא ראה ולא ידע כל זאת. ויהי בהגיע אליו חלקו מיד חבירו שלפניו החל להחזיק לו טובה על שהגיע לו חלקו. אמרו לו מיודעיו הלא תדע כי כלנו משל בעה"ב אכלנו. והמושיט אליך הקדים ואכל מהמנה את כל חלבה ואשר הותיר משבעו נתן גם לך. לכן אתה על מה עתה באת להחזיק לו טובה. אם על מה שאכל לעצמו הטוב. ואם על מה שהושיט אליך הלא איננו שלו. טוב טוב לפניך ליתן תודו' לבעל הסעודה כי מטובו שבענו:
הנמשל כן הדבר בעניננו כי כל מלאך הממונה להריק הברכה אלינו נהנה תחלה מטוב דקות רוחניותה וזיו קדושתה. ואחריו לשני לו וכן כלם. ולפי רוב השתלשלותה מדרגה למדרגה שלמטה ממנה כן תשיגנה הדלות והרזות. כי הממוצעים ימוצו חלבה ממנה. ואחר משילין אותה על עולם השפל הנוכחי. ומובאת אל האדם בהיותה ראוי' אליו כפי קט קבלתו. וא"כ למי הראוי להחזיק טובה אם על המקבלים הממוצעים הלא לעצמם מקבלים אם על הנשאר המגיע לנו. הלא טוב לנו לתת ההודאה לבעלי'. וזהו הטעם לא יהי' לך אלהים אחרים מוסב על איסור ההקרבה וההקטרה לאמצעים הנבדלים המתוארים ע"ש אלהים. כי אינם כדאי לקבל חלק מכבודו ית' כענין הכתוב אני ואפסי עוד. וכי תאמר הלא המה מריקים שפעת ה' ית' להאדם בל תדמה בנפשך כי הוא ית' צריך להם. כי מכבר נאמר אנכי ה' עשיתי כל כו'. אבל כל עילת מציאותם הוא אך למען יאחרו התכת ההשפעה מבוא בעולם עד אשר תהי' ראוי' לבני אדם. וזהו שביארו במדרש ז"ל אחרים שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם. כלומר לעילה זו נוצרו מראש להיותם מאחרים טוב ההשפעה מלבוא בעולם מטעם המדובר. או יאמר:
(ג)
משל לעשיר שהי' לו בן במרחקים ללמדו אומנת וכמוהם. והי' משלח תמיד עם העוברים ושבים כסף משקלו לצורך הוצאותיו. והי' מחזר מחזר תמיד אחר עובר ושב. אולם משפטו כאשר הודיעו אותו מאיש ישר ונאמן הנוסע לשם למען ישלח על ידו. שתק ושחק ולא שת לבו לזה ובהתודע אליו מאיזה איש כילי ורע עין אשר אין להוציא כל מאומה מידו כ"א בקושי גדול חרד לקראתו לשלח מעותיו על ידו. ויהי המה כמשתוממים לדעת מה ראה על ככה ומה הגיע אליו כי לא יחפוץ בנדיבים ונאמנים ויבחר בכילי הזה. אמרו לו הלא ידעת כי יעבור על בנך ימים או עשור טרם יוכל לקחת הכסף ממנו אחת אחת. כי תת לא יוכל ועינו רעה בשל אחרים. ענה ואמר תדעו ותאמינו כי אך כילי הזה טוב לי לשלוח הכסף לבני. כי יתאחר כספו אצלו ולא יוכל בני לבזבז על ענינים פחותים כדרך הנערים. כי יהי' לו רב הטורח טרם יוציא מכילי הזה לרעבון נפשו יום יום. לא כן אם אשלח ביד נדיב ושוע החרד להשיב כסף לבעליו. בני. להיותו להוט אחר הוללות האוילים וחמדת התעלולים יבזבז את הכסף בשעה אחת. לשמוע בקול שרים ושרות:
הנמשל מובן מאליו כי לולי מערכת השמים אשר על ידם יתאחר ויתעכב ההשפעה וימעטו בטובתה היתה לצור מכשול לבני אדם כי קצר כח סבלם לקבלה כמות שהוא בערכה הרב לבל תטרידם משבילי צדקתם כי בקל יחטא האדם ויאשם עלי'. גלל כן היתה עצתו אמונה ית' לשלחה לעה"ז באמצעו' צבאיו והם יעצרו על ידה ויאחרו פעמיה:
ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. מדרש במי נמלך ר"ח אמר במלאכי השרת נמלך ואמר נעשה אדם בצלמינו. א"ר סימון בשעה שהקב"ה רצה לברוא את האדם נעשו מהש"ר כיתים כיתים חבורו' מהם אמרו יברא ומהם אמרו אל יברא כו' ר"ה ברבי אמר עד שמלאכי השרת מדיינים אלו עם אלו ומתעסקים אלו עם אלו בראו הקב"ה. אמר להם מה אתם מדיינים כבר נעשה אדם. הנה ההוראה מדבריהם הוא שהם ז"ל מפרשים מלת נעשה על לשון נפעל לומר נעשה:
והוא מתנגד אל הפשוט. המורה על המלכתו ית' עם מלאכי מעלה. וכמו שזכרו הם ז"ל. והיותר תמוה וכי מה צורך הי' להקב"ה לעצתם הלא מכבר אמר הנביא (ישעי' מ') את מי נועץ ויבינהו ומי יאמר לו מה תעשה. ובגמרא (סנהדרין ל"ח) בשעה שבקש הקב"ה לברוא את האדם ברא כת של מלאכים אמר להם רצונכם נעשה אדם אמרו לפניו מה אנוש כי תזכרנו הושיט אצבעו ושרפן וכן כת שני'. שלישית אמרו לפניו. ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו כו' עד כל מה שאתה רוצה לעשו' עשה כיון שהגיעו אנשי דור המבול ודהפ"ל שמעשיהם מקולקלים אמרו לפניו רבש"ע לא יפה אמרו ראשונים. אמר להם ועד זקנה אני הוא כו' אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ע"כ. וגם במאמר הזה אנו רואים בו לכאורה מן הזרות כי מה ראה ית' לברוא כת אחר כת. ולהמלך עמהם. לבלתי שמוע לעצתם ומה הועילו בתשובתם. ולבי אומר לי כי אבינו מעולם עשה זאת לטובת האדם ולקיומו הוא מהחסדים הנפלאים והרמים שבלעדו הי' העולם כבר חרב ח"ו וההכרח הי' כי יתיעץ עמם גם כי לא יאבה ה' לקבל עצתם ולהסכים עמהם והוא ע"פ דמיון:
(ד)
משל שר א' צוה לאשר על ביתו לנסוע לעיר ידוע על יום השוק לקנו' לו איזה חפץ יקר. והזהיר לבל ישוב ריקם לביתו ויהי בבואו העירה התחיל לחקור ולחפש אי' איפוא ימצאנו לקנותו ולא מצא כ"א א' בעיר ביד סוחר א' והסוחר הי' מעלהו בדמים יקרים והאיש ההוא הי' הולך הלוך ושוב שוקד על דלתות הסוחר לישא וליתן עמו ויהי קרוב לגמר המקח נתודע הדבר לסרסור א' ויבקש עילה כי יהי' לו דבר עמהם בענין המו"מ הזה. ובא אל הסוחר לאמר לו הלא ידעת אחי כי גם אנכי כמוך ידעתי מהחסרון והמגרעת הנמצא בהכלי. ועתה אם לא תפייסני ברצי כסף. אלך ואגלהו לאזני הקונה. ויקפוץ ידו מקנותו. וירע הדבר מאוד בעיני הסוחר ויחר אפו. ויאמר צא נבל לא אתן לך כל מאומה. ולא נח לבב הסרסור וילך ויגד להקונה החסרון הנמצא בהכלי והאיש ההוא עם כי מתחלה אחרי שמעו הוסב אחור מלקנותו אולם אחר יום או יומים נחם על לבו כי אין לבוא אל בית השר בלתי אם הכלי אתו. וילך אל הסוחר ונתן דמי הכלי כחפצו. ויהי בשובו לבית השר עם הכלי לא רצה השר לקבלו. כי אמר כבר מצאתי אחר נאה הימנה או אי אפשר בכלי יקר כזה אז חלץ חושים ובא העירה אל הסוחר ואמר לו קח לך כילך. והחזר לי כספי ראה גם ראה מהחסרון אשר מצאתי בו השיב לו הסוחר מה לי ולך מאומה. הלא הוגד לך מראש מהסרסור טרם נתת דמיו ואתה רצית בו וקנית:
הנמשל כי מן הנודע הוא שכל תכלית בריאת האדם הי' לכבודו ית' לירא מפניו ולשמור מצותיו כמאמר (ישעי' מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו'. וחיוב טבע הבריאה הוא להיות האדם ישר נקי מכל חטא והי' כי יחטא ואשם לעבור את פי ה' אחת דתו להחזיר העולם לתוהו ובוהו כי לא על תנאי זה הטבעו אדני ועמודי העולם. שיהי' מעשי ידי יוצר מכעיסים לפניו. ולפי שורת מדת הדין גם תשובה לא תועילנו (כמ"ש החסיד בהקדמתו לשער התשובה) ואלהינו מרחם להיות קורא הדורות מראש. ומרחוק נראה אליו כי רבה רעת האדם מנעוריו ואין אדם שליט ברוחו לעשו' טוב ולא יחטא. לזאת טרם עשה את האדם ראה והכין לו אופן קיומו בארץ בל יפגעו בו הדוברים עליו עתק והוא להתיעץ עם המלאכים ולהמלך עמהם על בריאתו והם יענו לעומתו עתיד הוא לחטוא ואחרי כי יזכירו לפניו מה שבלבם יעשה כחפצו ורצונו ויברא את האדם ועילת הדבר הוא, כי מאז אף כי יחטא האדם ואשם אין מקום לבעל דין לקטרג ולדבר דבר. אם מראש הוכיחו על רעתו והזכירו גנותו לפני השי"ת כי הוא עתיד לחטוא ועכ"ז בראו אלהים. וזהו מאמר הגמרא כיון שהגיע לדור המבול ולדור הפלגה כו' אמר להם הקב"ה ועד זקנה אני הוא אני עשיתי ואני אסבול כלומר הלא קדם ידעתי מגנות האדם וחסרונו ועכ"ז עשיתיו לכן ואני אסבול וזהו מ"ש המדרש בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם נעשו מלאכי השרת כתות כתות חבורות חבורות מהם אמרו יברא מהם אמרו על יברא ועילת הרצון הי' בזה אך למען שיזכירו רעת האדם וחסרונו וע"כ אחר שהזכירו עמד ובראו. וזהו מ"ש מה אתם מדיינים אלו עם אלו כבר נעשה נעשה אדם. כלומר לא נמלכתי עמכם למען עשות כדבריכם גם לא שאלתי על עצתכם זולת להתודע ולהגלות ולהזכר רעת האדם על פיכם ואני הטוב בעיני עשיתי:
מדרש ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותנו. ר"י פתח אחור וקדם צרתנו וגו' אר"י אם זכה אדם נוחל ב' עולמות שנא' אחור וקדם צרתני ואם לאו בא ליתן דין וחשבון שנאמר ותשת עלי כפך כו'. עוד נקדים לזה דברי המשורר (תהלים צ"ו) יעלוז שדי וכל וגו' אז ירננו כל עצי יער וגו' אשר לכאורה לא ידענו לשמחה מה זו עושה ועל מה ירננו. אבל הנה ידענו מאמרם ז"ל (חולין ס') אר"י ב"ל כל מעשי בראשית בקומתן נבראו ובדעתן נבראו ובצביונם נבראו. שנא' ויכלו השמים וגו' אל תקרא צבאם אלא צביונם. והרצון כי כלם בחר להם דמותם ומהות תכונתם. ויאותו בבריאתם. והנה מהראוי לחקור מה ראו שלא בחרו צלם ודמות האדם ודמות ענינו בחכמה ודעת מושל בכל הנבראים. אמנם ידענו כי לפי רוב הכבוד וההתנשאות אשר לנברא על זולתו כן עודפות לו המקריים ומשא התלאות והמכאובות הנכונים לעומתו. והי' השפלתו שבעתים כי כשהאדם מתנהג בחכמה ודעת יגדלנו ה' וקרנו ירים בכבוד ויתנהו עליון על כל. ובהיפך שבעתים יוקם כמאמר החכם (קהלת א') כי ברוב חכמה רב כעת ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. זאת ראו ובחרו באשר יחפצון:
(ה)
המשל בזה לשני סוחרים מעיר אחת עוסקים במו"מ אחד. אחד הי' מדרכו לסחור אך במעט הכסף אשר לו ולא חפץ להתעזר בהלואו' ובהקפו'. השני הי' מרבה בסחורה במה שהרבה ללות מכמה אנשים ולקח סחורות הרבה בהקפה ויהי המה בדרך עם סחורתם קדם הסוחר האחד בנסיעתו ונטה ללון באחת האכסנאות. ויולך עגלתו לתוך החצר החיצונה ויתן תבן ומספוא לחמורו והוא לן בבית האכסניא, בשכבו וישמע הבעה"ב קול נהמת דהרות סוסים ושאון מרכבות נוסעים ובאים לעומת שער החצר התחיל לדפוק על משכב הסוחר להקיצו משנתו. ויאמר אליו קום לך חיש מהר אסור חמורך למשוך עגלתך חוצה ופנה מקום לסוחר הבא. כי גדול ורב הוא כבד מאד בסוסים וחמורים מושכים מרכבות טעונו' סחורו' לרוב. ויקם האיש ממשכבו ויצא החוצה ויביט לקראת הבא לדעת מי הוא וירא והציץ בו כי הוא האיש שהרבה מסחריו בהקפותיו הרבים וירע הדבר בעיניו למאד שיהי' מוכרח לסור ממקומו למענו ועכ"ז לא שת לבו לדבר נגדו מאומה וישם לפיו מחסום לימים הקפיהו הנושים בו על דבר הקפותיו עד כי נתנוהו במאסר ויהי כלוא בכבדות ויתיעצו מיודעיו לסבב עבורו על פתחי נדיבים. ויהי בלכתם אל נדיבי העם גם כן סרו אל הסוחר הראשון ויספרו לו את כל התלאה אשר מצאתהו. ויזכור את אשר עשה מלפנים ויען ויאמר הלא קדם ידעתי כי באחריתו יהי' נבל והחל ליתן תודות לה' על כי מעודו שמח בחלקו והסתפק במתן גורלו ולא חמד את שאינו שלו:
הנמשל כי כל הנבראים האמנם מעט הוא מנת חלקם וכוסם חלושי כח חסרי דעת ולשון מדברת ובידם הי' לברור למו היפה והמובחר שביצורים הוא האדם. עכ"ז מיאנו בכזה באמרם הלא כמה מהחבלים וצירים קצובים ועומדים ממעל לו. והאדם הוא בא ומילא את לבבו לאמר טוב לי להיות מבחר הגברים כלם ולמשול במשפחות האדמה למיניהם ואישיהם והרבה לצבור אסיפת חלקי הנבראים ולקח באמנה פרטי מדותיהם וכחותיהם. למען יהי' כלול מכלם ואותו לקח ה' והמשילו על כל צבאם. ואת כל נתן בידו כמאמר הכתוב תמשילהו במעשי ידיך וגו' והוא מלך בתחתונים ומוראו עליהם. כמאמר ומוראכם וחתכם וגו' ועושה בם כחפצו. והאמנם לע"ע רע להם המעשה. אולם לעתיד ביום הדין הגדול והנורא אשר ה' במשפט יבוא עם האדם על כל נעלם מטוב ועד רע. הנבראים כשמעם עומק הדין יתרועעו אף ישירו בגיל ורנן על שבחרו להם בהמיותם ודלת איכותם וזהו יעלוז שדי וכל אשר בו. כולל כל חית השדה והמוני הנבראים וגם אז ירננו כל עצי יער לפני ה' על שבראם כמו שהם והטעם כי בא לשפוט את הארץ ויראו כי קו הדין מתוח לשפוט העובר להכותו מכה רבה יגילו וירננו למפרע על דלות ערכם. ובזה נעמוד על הבנת דבריהם ז"ל שם אר"ש אף בקילוס אינו אלא באחרונה הה"ד הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות וגו' עד מלכי ארץ וכל לאומים וגו' בחורים וגם בתולות וגו'. וראוי להתבונן למה יהי' האדם אחרון בקילוסו ונבין הענין בהקדם דברי המשורר ע"ה (תהלים ק"ג) ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה':
(ו)
המשל בזה לשר א' נוסע למרחקים עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו אשר משפטם בבואם לאכסניא יפרדו איש איש למאכלו ומשתהו זה ללחום לחם וזה למזון וזה למעדנים. כי המשרתים לא יאכלו בלחם השמור להשר אבל יאכלו פת בגם לבדם ולא יבואו על שלחן אדוניהם וכשיבוא בעל אכסניא לתבוע מה שאכלו משלו יצוה אדוניהם להם לאמר בואו חשבון עם בעה"ב ואחר שחישב עה כל א' כפי ארוחתו מביא סכום החשבון מכלם אל השר והוא משלם בעבור כלם:
הנמשל כי האדם הוא השר והמושל בכל הנבראים וכלם נבראו לצרכו ולשימושו כמאמר רז"ל (ברכות ו') כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא בשביל זה וכמאמרם ז"ל (קדושין פ"ב) כל אלה לא נבראו אלא לשמשני וא"כ על האדם למלא מחסור העבודה המוטלת על כל הנבראים. והשבח לאל יוצרם כי המה נעדרים מזה להיותם מוכרחים בטבעם כנ"ל. וזהו ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו וגו' כלומר מחויבים אתם בעבודה והלל יה ית' כלכם יחד. אולם אני בא ועל משמרתי אעמודה להשלים העבודה וההודי' מה שנגרע מכם מפאת חסרון שלימותכם ועלי לשלם הקפותיכם. וזהו ברכי נפשי את ה' כלומר מה שאתם חייבים להלל יה ע"י יושלם. וזהו כונת המדרש הנ"ל אף בקלוס אינו בא אלא באחרונה נמשך למה שאמרו קודם אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וקדם לכל העונשים. ולבאר דבריהם סיימו ז"ל ואמרו ואמרו אף בקילוס אינו בא אלא באחרונה ואין כונתם שהוא האחרון בקילוסו כ"א הכונה שהוא בא אחרון בספר מהללי יה יען כי עליו נופל השלמת חשבון חובת תהלתם ע"כ הקדים דוד המע"ה בהזכרת הנבראים כלם ואמר הללו את ה' מן הארץ תנינים וגו'. ואח"כ אמר מלכי ארץ וכל לאומים כמשל הנ"ל. עוד נוסף ספיר ונופך בזה:
(ז)
משל לשר העיר מספיק משקים שלו עבור כל העיר ע"י כמה מוזגים נבחרים שבעיר וכל מוזג ומוזג קיבל עליו כמות המזיגה אשר יחויב לקבל ממנו במחיר כך וכך מדות לשנה פעם א' בא אליו א' ואמר לו אדוני תנה נא על ידי כל מזיגות ומשקים שאתה מספיק ע"י כמה מוזגים. ואני אשלים לך מחיר הקצוב בעדם השר עת התקשר עמו זה רשם בכתב שהוא מקבל על עצמו לקבל ממנו מזיגה לשנה כסכום שקבלו כל המוזגים. ויהי לקץ השנה בבוא עמו השר לחשבון פתח לו פנקסו משנה העברה והראה לו מוזג פלוני הוציא כך וכך מדות בשנתו וכן שני וכן שלישי והי' מחויב האיש ההוא להשלים לו כפי אשר הי' מוציא והרויח על ידם:
הנמשל מובן כנ"ל. ויאמר אליהם לא טוב היות האדם לבדו וגו' הנראה מזה המאמר כו עיקר במציאות מין אנושי הוא האדם. ואך בו היתה הרצון מאלהים ית' בהכינו שמים וארץ וצבאם אבל האשה אינה זולת עבור כי ראה ה' בהאדם ויוכח עליו כי לא טוב היותו לבדו עשה לו עזר כנגדו ונבין הענין ע"פ מליצה ואחשוב בזה בשנעמוד על ההבדל בין כלים חפצים לכלים הכרחים:
(ח)
למשל כי הכלי אשר מלבד תשמישה ותועלתה עוד היא עלולה להתהדר ולהתנאות בה מיקרת יפיה ועוצם יפעתה מדרך האדם החפץ במעשים להוסיף בנתחים ופרחים למען הרבות ביקרה וליפותה כפי השגת יד בעלי' לא כן הדבר הנעשה מפאת ההכרח אשר לא יספיק שימושי האדם בלעדה ומהם כלי בישול וכלי מים אשר לא יקחם האדם ולא יאספם הביתה אם לא מפאת הכרחיותו אליהם. למלאות שימושו על ידם בכמוהם ממשפט האדם למעט בהם ולצמצם בל יעדוף מהם יותר מכפי הכרחיותו אליהם:
ולמשל כיוצא בזה העושה לעצמו בגד חדש משפטו להרבות במעשהו במיני ציורין ועל שפתו יוסיף כמה קשוטים והידורים. וכל אשר ירבה בו אף יותר מהצורך יהי' משובח בתכלית ההוד וההדר. אבל אם בהזדמן יקרע קרע בבגד האדם ויהי' מוכרח לתקנו באיזה הטלאות והסחבות למען יורכסו שני צדדי הקרע אז ימעיט ווצמצם במדת הטלאה בל תהי' כי אם במדת הקרע ולא יותר עבור כי גם הוא דבר מגונה מאד אל הבגד. אך בלעדה יותר מגונה בשיהי' הקרע מפולש ע"כ יצמצם בה אך כשיעור ההכרחי:
הנמשל כן הדבר בענינינו כי עיקר המציאות בב"א על הארץ המה הגברים ואותם ברא הקב"ה כרצונו וחפצו לתורה ולעבודה וע"כ יתוארו אצלו ית' ע"ש כלי חפץ כי חפץ במו ה' לחדש מציאותם אבל האשה א לא ברא המקום ב"ה כ"א מפאת ההכרח המבואר לו טוב היות האדם לבדו ולולא זאת לא הי' שוקד לבראה ודאי כי במחצב ובבריאתה צמצם ית' מאד אך כשיעור ההכרחי והצורך לקיום העולם במבחרי ועיקרי הברואים המה הגברים העובדים את ה'. ועם דברינו אלה הקרוב לומר טעם הגון על מה שאמרו חז"ל (קידושין כ"ט) מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ולכאורה הדברים מנגד יעמודון לאיש משכיל כי למה יגרע גורל האשה להיותה שלולה מחיות מ"ע שהזמן גרמא ונבין בדרך דמיון:
(ט)
משל לסוחר נוסע ועבדו נוסע עמו לשרתו הנה על הסוחר יאמר איש הזה נוסע למקום פלוני ובזמן פלוני על כי נסיעתו תלוי בהזמן והמקום והמה מחייבים נסיעתו עבור תיקון ענינו ומסחרו והיא לא תצלח בזולת מהזמנים והמקומות כי רק לעת כזאת ובמקום ההוא יחרוץ בענין חפצו ולא לעת אחר ולא בזולת מהמקומות לא כן עבדו הנוסע עמו לשרתו אין נסיעתו תלוי בהזמן ובהמקום כי בבעליו כי למתי שיבחר הוא ואל אשר ישאנו רוחו ללכת שמה הוא נוסע עמו ולא יתכן לומר על העבד הוא נוסע למקום פלוני או בזמן פלוני כי אין נסיעתו עקרית כ"א טפילה אל נסיעת אדוניו:
הנמשל כן הדבר בענינינו כי האדם מובחר מן האנושי אותו ברא אלהים בכונה. מכונת ועקרית להעמיסו בעול התורה והמצות מה שיש בהם תיקון העולם בכללם ע"כ האישים והגברים מציאותם והויתם מתיחס אל הזמן כי הזמן גורם מציאותם לעתות הפרטים דור ודור בזמנו כי לא כל הזמנים שוים בסגולתם ופעולת תועלתם ותיקונם לאישיהם וכמו כן עסקו בעבודת ד' לתיקון העולם מהם המתיחסים אל הזמן כי התקונים תלוים בזמנים המסוגלים. וע"כ שייך בו מצות שהזמן גרמא משא"כ האשה אחרי שמציאותה איננה עיקרית כ"א טפילה ואך לטובת ולעזרת האדם ואין מציאותה מתיחת על שום פעולה עיקרית ולא נתצבר מראש להשלים על ידה תכונת נבראי העולם וחייתם ע"כ איך יתכן אצלה מצות הזמניות שהוראתם על תיקונים מיוחדים ומציא' עיקרית:
המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת. הנה מהראוי להעיר על יתורי המלות אשר צויתיך לבלתי אכל וגו' מה מני יהלוך אם יאמר המן העץ הדעת אכלת ונבין ע"פ דמיון:
(י)
משל לסוחר א' שבא לשבות אצל אכסנאי א' והי' אתו ארגז קטן אשר בו הי' מונח צרור כספו. ומחמת איסור ההוצאה בשבת לא הי' יודע מה לעשות בהמפתח לתתו במקום משתמר ויתיעץ לתתו תוך הארגז ולהסגירנו בו ויהי' שמור וחתום במסגרתו תוך הארגז עד אחר השבת ואז יקרא לבע"מ ויפתח את המסגרת בדבר קל והבעה"ב בנתנו עיניו בממונו ויהי אך יצוא יצא הסוחר מביתו בדק בעה"ב בין מפתחותיו וימצא מפתח אחד המסוגל לפתוח בו הארגז וילך ויפתחהו ויוציא הכסף והארגז סגר אחריו ויהי אחר השבת קרא הסוחר לבעל מלאכה לפתוח לו הארגז וירא והנה המפתח שמור בתוכו וצרור הכסף איננו וישתומם אל לבו לאמר אם המפתח הי' סגור איככה נפתח הארגז:
הנמשל כל התאות והחמדת המוטבעות באדם לטוב והערב נתהוו מסיבת אכילת האדם מעץ הדעת כי כן נקרא שמו עץ הדעת טו"ר על היותו פותח שער למבוא התאוה והחמדה ובלעדו לא הי' האדם יודע ולא הי' מבחין בין טו"ר אשר על כן הבורא ית' קדם פני אדה"ר ויצוהו מכל עץ הגן וגו' ומעץ הדעת וגו' לא תאכל למען יהי' לבו ריק מכל חמדת העולם המדומים והכוזבים כי לא יהי' לו הבחנה בין הטוב והרע. ובזאת טמן ית' מפתח התאוה מאת פניו ויסגור אותו במחבואת מסגרת אזהרתו והאדם טרם אכל מפריו עודנה הי' מפתח התאוה נסגר ע"ז בא ית' ושאלו לאמר מאין נמצא אתך החמדה והתאוה לאכילת העץ אם עודך היית משולל ונעדר התאוה טרם אכלת ממנו. וזהו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת (ויהי' הה' במלת המן ה' התמי') כלומר מאין צמחה תאותך לאכילת העץ עצמו ענה ואמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי וגו' כלומר זה הי' מסבת מפתח אחר כי היא פיתתני ואפת וכמובאר במדרש שהיתה מיללת עליו עד שאכל ואח"כ אמר אלהים גם אל האשה מה זאת עשית ולא אמר למה עשית אבל המכוון הוא כפי דברינו בהמשל איככה נפתח הארגז באם המפתח הי' מסוגר וזהו מה זאת עשית כלומר ספר נא סבת עשייתך כי איככה אשר לא בתן בטוב יתאוה לטוב ותאמר הנחש השיאני ובמדרש נשואין היתה לו בה והיינו שהטיל בה זוהמתו ובזאת נפתח הארגז במפתח אחר וכח אחר מעורב בה:
ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת וגו' על גחונך תלך וגו' מהראוי להבין איך נמשך מאמר על גחונך תלך למאמר הקדום כי עשית זאת. ונראה עם מה שידענו מקדמונינו ז"ל. אשר חטא האדם הי' היצה"ר עומד מנגד וחוץ ממנו וכחו הי' בפה לפתות האדם בחלק שפתיו ממש כאשר ידבר איש אל רעהו ואחר החטא נתמזג בהאדם ונעשה מגורו בקרבו ומסיתו בקרב לבו למרות פי ה' ית' אך נבין בדרך מליצה:
(יא)
למשל א' נסע לדרכו על אודות מסחרו. ויהי בעברו דרך עיר אחת פגע בו נער א' והוא מקרוביו מסכן ודל ושיחר פניו לאמר הן נתקשרתי בתנאים עם ב"ג והעדר המלבושים עצר עלי מבוא בנשואין עמה זה זמן כביר. הבטיחו הסוחר שיביא לו משי ורקמה על בגדים בשובו מדרכו ויהי בשובו בא לפניו וחותמו ופתילו בידו א"ל הסוחר מה אלו בידך א"ל כבר הי' לי נשואין עם מה שסמכה דעתו עליך הנדיב כי תלבישני בגדי כבוד כמו שהבטחתני א"ל מעתה מה לי ולך אומה אחרי כי מכבר זוגתך נשואה לך ידעתי כי לא יגרשוך בעבור העדר המלבושים:
הנמשל כי קודם חטא האדם שלא הי' להנחש כח להסית ולהדיח אלא בפיו ממש כסרסור המפתה ללוקח ומשבח הסחורה לפניו אם ישמע ואם יחדל. לכן אז הי' הצורך אליו הדרת הקומה ותואר הפנים וההילוך והדיבור כבני אדם אבל אחרי אשר ניתך זוהמתו והטיל בו ארס תכונתו ורעתו עד אשר האדם יהי' נמשך אל החטא מסבת עצמו ורוע לבו מה להנחש עוד להדרת התואר והקומה. וזהו מ"ש ית' כי עשית זאת כלומר אחר שכבר כלית המעשה המעשה ההוא להטיל בו רוע זוהמתך ובקרבו תשים ארבך א"כ מה לך עוד התואר והקומה כי המה אך למותר וידיך רב לך לבצע מעשיך גם אם על גחונך תלך:
עוד ביאור ע"ז בשנעיר עוד במאמרם ז"ל (סנהדרין כ"ט ובמדרש פרשותינו) ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת עם כלם נשא ונתן כו' ועם הנחש לא נשא ונתן אלא קפץ עליו ופסק לו את דינו וכדי לקרב הדבר מדוע לא הניחו ית' לטעון נאמר בהבנת הדבר ע"פ מאמר רז"ל (סנהדרין נ"ט) חבל על שמש גדול שנאבד מן העולם שאלמלא נתקלל הנחש הי' כל א' מישראל מזדמן לו שני נחשים ושולח א' לאספמיא ומביא לו אבנים טובות ולא עוד אלא שמשפיל לו רצועה תחת זנבו ומביא עפר לגינתו ולחורבתו. אשר הוראת דבריהם הוא שהי' עיקר מציאת הנחש לסיבת תשמיש האדם ויהי' בזה מן התימה כי אחר שישמש בו האדם ענין יקר ונכבד ישוב יקחנו לעבודה בזוי' ופחותה וענין בהמי. וא"כ מהראוי לדעת מדוע עשה ה' ככה במחצב בריאתו. אבל הבנת הענין כך הוא. כי נודע להמעיין בדחז"ל אשר קודם החטא הי' האדם זך ובהיר מכל סוגי התאוות והחמדות מקודש ומטוהר כאחד מצבאי מרום דמי לבר אלהין אשר מאז הי' ראוי אליו אך המנוחה והמרגוע כעיר וקדיש ולסבת טרפו ומזונו והצטרכותיו ברא לו אלהים הנחש אשר על ידו יעשה כל מעשהו למגדול ועד קטן אבל אחר שהטיל בו הנחש זוהמתו הרעה ועשהו עלול לחטא ראה ית' כי לא טוב עוד המנוחה אליו הכין לו עבודה רבה והוא בקשת טרפו ומזונו והזולת מכל אשר יחסר להאדם. מטעם המבואר בדחז"ל (אבות) שיגיעת שניהם משכחת עון. וזהו שאמר ית' ארורה האדמה בעבורך למען הרבות לו עבודתו וכאמרם ז"ל במדרש (ב"ר ל"ד) אר"א מי גרם להם שימרדו בי לא ע"י שהיו זורעים אחת לארבעים שנה מכאן ואלך עוד כל ימי הארץ זרע וגו' ומעתה נבוא אל הענין:
(יב)
משל לעשיר גדול שהי' לו בן יחיד רך וענוג מאד והי' אביו מניח לו מכל עסקיו הרבים אשר לו בבית ובשדה ויעזוב את כל אשר לו על נאמן ביתו בא בשכרו והוא הי' העוסק בכל ענייני מסחריו וקניניו. פעם נלוה האיש הזה אל בן העשיר בערמה והי' מבהילו ומפחידו בדמיונות רעות וידבר לו על לבו משאות שוא ומדוחים ויהי כי נעצב הבן וירא אביו וידע את אשר עשה לו חבורת האיש ההוא וישאל ברופאים להגיד לו עילת הפגת פחדו ויראתו ויאמרו הרופאים הנה רפואתו קרובה כשיהי' מעומס ברב היגיעות וכובד המלאכות ושיהי' משאו ומתנו עם הבריות ואך בזה ינוס לעזרה כי יבריח משאות הכוזביות מקרב לבו. האב בשמעו דברי הרופאים אמר לאשר על ביתו גש הלאה כי אין לך עוד חלק בעסקים אשר לי מסבת הפחדתך לב בני והאיש ההוא דימה בנפשו כי בעונש בא עליו על מה שעשה אתו רעה החל להתנצל לפניו ולהוכיח בטעמים כי איננו חייב בדבר. אמר לו העשיר הלא בין כך ובין כך הפסדת כי גם אם אינך חייב בדבר לא תעבוד עוד עמדי כי כל עסקי אתן לבני יען כי רפואתו ותועלתו קרובה מסבתם וא"כ מה לך עוד בביתי:
הנמשל מובן מדברינו הקודמים וזהו מ"ש ית' אל הנחש כי עשית זאת כלומר יהי' איך שיהי' אבל עשותך זאת שזוהמת הרעה כבר נתמזג בהאדם אשר מעתה הצורך אליו היגיעה ורוב העבודה א"כ מעתה אין מהצורך לשירותך ולשימושך ולזאת ארור אתה וגו' ואין מקום להנחש לדבר מאומה ולטעון נגדו ית' כי מה יתן ומה יוסיף. ונעמיק עוד יותר בהבנת הענין בשום לב אל מה שהפליגו ז"ל באבדת שימוש הנחש באמרם חבל על שמש גדול שנאבד כו' גם מה שדקדקו ואמרו הי' כל א' מישראל מזדמנין לו שני נחשים ולא אמרו אל כל מין האנושי לומר היה מזדמנים לכל אדם ב' נחשים ונקדים לזה מאמר הנביא (הושע י"ד) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. דע כי כל חפצי העם כלולים משני סוגים והם ערב ומועיל ומתבקשים אל האדם ע"י ב' עילות והם החכמה והתאוה כמו עסק מסחר יש העוסק במסחרו עבור תועלתו למען השג בו מחיתו ומחית ביתו ויש עוסק מפאת תאותו כי חפץ בהון ועושר ורבים כאלה שיאריך זכרם והן על ב' סוגים האלה דיבור הנביא ע"ה ואמר צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ובזה נעמוד על דברי החכם ע"ה (משלי י"ג) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר:
(יג)
למשל כי הנה המבחן בזה לעמוד על מחשבת העושה אם הוא מכון לתועלתו או לערבותו הקרוב לדעת באם יאונה אליו דבר מה שעל ידו יוכל לעמוד על השלמת העסק המועיל בקיצורו ויחדל מעשות עוד בעסק הזה זה לעד שאינו רוצה במעשהו זולת התכלית הטוב והמעולה כמו מורה השעות שהוא נושא ב' סוגים הנז' זולת התועלת הרב המושג ממנו עוד הוא דבר רב היופי ובאם יבקש א' לקנות זייגר לביתו ודאי כי נוכל לדונו על ב' פנים אם מפאת חפצו בהשגת התועלת ממנו גם מהקרוב לשפוט עליו כי כונתו להשביע תאותו ולהתפאר בהדרתו והדרך הקרוב לבוא אל תוכן כונתו הוא באם באותו העת לקח שכנו הקרוב אל ביתו מורה השעות אשר יתן בקולו קול עוז להשמיע גם אליו מספר השעות ומחציתם. הנה בזה יבחנו עשתונות האיש ההוא כי אם יניח ידו עוד מלחזור אחר כלי ההוא יוכיח על, פניו כי כל מגמתו ותשוקתו לא היה בלתי אל טוב תכליתו משא"כ אם עוד ירבה לבקש על קניות הכלי ההוא בזה יתנכר כי מגמתו אך למה שמפיק ערבותו. ומזה תמשיל על כל עניני וחפצי העה"ז. וזה צדיק אוכל לשובע נפשו כלומר איננו דורש באכילתו זולתי השובע ושבר הרעבון וע"כ בהשיגו תועלתו גם בלי הערבות הנה הוא שמח בלבו לא כן הרשעים כי יבקשו ערבות אכילתם וכל מגמתם וחפצם למלאות תאותם ואשר ישאלו עיניהם וגם אחר השגתם התועלת הצורך. עוד בקשה נפשם ערבות הדבר אבל סגר עליהם בטנם בלי לקבל עוד. וזהו בטן רשעים תחסר כלומר נגרע להם מהבטן כי קטן הוא מלקבל כשיעור חפץ תאותם. ועד"ז נבין דברי הנביא מה שיעד לנו (יואל ג') ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם:
(יד)
המשל בזה א' הי' לו שני בנים במרחקים דרים בעיר א'. אחד עשיר עשיר וא' עני והעשיר עם רב הגעגועים שהי' לו לבו להתעלס באור פני אביו עסקיו הרבים עצור עצרו על ידו ולא נתנוהו הלוך גם מקיר העיר וחוצה פעם החליט בדעתו וגמר אומר מה שיהי' יהי' הנה בקרב הימים אשליך כל עסקי אחרי גוי ואעלה אל אבי אחיו הדל גם הוא עם ראותו כי כלתה אליו לחיצת הזמן אמר בלבו מעתה ההכרח אתי להרחיק נדוד ולשוט בארץ לקבל מתת הנדיבים ולמען העלים יעלים את הדבר מאנשי עירו גלל על שפתיו ואמר אהה כי עבר עלי עדן עדנים ופני אבי לא ראיתי השקט לא אוכל עדי אקום ואתהלך אל בית אבי וכונתו הי' אשר בדרך לכתו יסור אל נדיבי העם בכל עיר ועיר עדי בואו אל עיר אביו וכמו כן בשובו. העשיר בהתודע אליו מאחיו העני כי חפץ לנסוע אל אביו. שלח אחריו ואמר לו הלא אני כמוך אורז נסיעתי אל אבי עתה לכה עמדי ויסעו וילכו יחד אל אביהם. והנה מגמת כל א' מחולפות בטוחות זה לכבד את אביו וזה לקבץ ממון ויבחנו לאמיתן ויתברר ענינם באם אביהם גם הוא געגועיו הרבים הערוהו לנסוע ולבוא אל בניו והם כצאתם את העיר לא הרחיקו ללכת וישאו עיניהם והנה אביהם נוסע לקראתם. אך אז התודע והתברר כונתם לעין כל כי העשיר כראותו את אביו מה מאד ירבה לשמוח בפגעו בו עודו קרב אל ביתו. לא כמוהו אחיו הדל כי בפגעו באביו נפרעו מועצותיו ומחשבותיו אשר חשב. כי כל עיקרו בנסיעתו הי' אך להרבות בנסיעתו לקבוץ על יד נדבות המתנדבים:
הנמשל כי הצדיק כל מגמתו וחפצו באכילתו אך להחיות את נפשו ולשבור רעבונו והרשע בשגם גם הוא אוכל לרעבונו. אולם עודו מחזיק בדרך אכילתו יסור ויקבוץ און לו היינו להתעדן באכילתו וללחום במנעימים כאות נפשו התאונית והבחינה על שניהם היא באם יפגעם השביעה טרם ירבו לאכול כי הנה הצדיק אם יקרה לו שיהי' שבע גם מאכילה קטנה וקלה מה מאד ישבע גם נחת כי מה לו להרבות בענין בהמי כזה. אבל הרשע לרעה יחשבהו כי חפצו לאכול ולהתעדן עוד ובטנו העומד על מלואו עצר בעדו וזהו ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אשר עשה עמכם להפליא כלומר תהללו ה' על הפלא הנורא ההוא שתשבעו מאכילה מועטת ומאז ולא יבושו עמי לעולם כי עי"ז יתודע טוב כונתם אשר אינם רוצים במאכלם מפאת ערבותו כ"א מפאת תועלתו:
ומעתה נבוא לביאור המאמר הנ"ל כי הנה הקב"ה ברא עולמו באופן שגם הרשעים ימצאו ערבותם ובמה למלאות תאותם אשר ע"כ ברא ית' בהמות וחיות איש איש למלאכתו אשר המה עושים השור לחרישה החמור למשא הסוס לרוץ וכאלה, ומה שיעשו הם לא יעשה העבד כי ידיו רב לו לישא וליתן בעסקים נכבדים לשלחו למרחקים להביא לו אבנים טובות וכדומה והוא אך למען הגדל מעשיו ולהרבות באודותיו למען השביע עינו ולבו השואלים תענוגות בני אדם עד למרבה אבל האיש הישראלי הי' מהראוי שלא יהי' לו כ"א משרת א' משכיל ומצליח לכל עבודה גדולה וקטנה ויהי' מעט הכמות ורב האיכות ולעילה זו ברא ה' ית' הנחש שיעבוד האדם וישרת אותו בכל הענינים היינו היינו לשלח לו לאספמיא להביא לו אבנים טובות ומרגליות. ולא עוד אלא שמשפיל לו רצועה תחת זנבו ומוציא עפר לגינתו ולחורבתו שהוא ממעשי השור והחמור למען המעט עליו הטרדות והעסקים. וזהו שדייק חבל על שמש גדול כו' הי' כל א' מישראל מזדמנים לו ב' נחשים לא אל הזולת כי אליהם אין הקיצור בעניני תענוגי עה"ז משובח. והנה כל זה הי' כביכול ראשית רצונו ית' שלא הי' עדיין היצה"ר שולט באדם אבל אחר החטא ראה ית' כי טוב להעמיסו ביגיעות ובעסקים רבים כמאמר חז"ל שיגיעת שניהם משכחת עון וכמדובר למעלה א"כ לא יצלח עוד שמש גדול כזה שיעשה כל המלאכות שעל האדם לעשותם וזהו ויאמר אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה כו':
(טו)
והמשל בזה לא' שהי' לו משרת נאמן רוח רק הי' מטבעו לישן הרבה מאד. והי' קשה מאד להקיצו משנתו עד כי גם בקומו ממשכבו הי' דעתו בלתי צלולה ובלתי מיושבת עליו כראוי והי' הולך ומתנמנם. מה עשה אדונו. עת שהעירו משנתו הי' מרבה ליגעו בעסקים ובמלאכות זרות למען הסר שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו והנה ראשית מלאכתו עליו בכל יום בבקר להדליק לו הנר. והי' מהצורך לו להוציא האש באמצעים דקים המיוחדים לזה והי' משפט אדונו לפזר האמצעים האלה בכל פינות הבית למען יצטרך המשרת לחפש אחר כל דבר פרטי ולמשש בחושך במקומות שונות ובכלים מכלים שונים. ובתוך כך יתעורר היטב משנתו ומתרדמתו. פעם הביא א' למכור כלי העלולה להוציא אור עם יגיעה קלה. והיו רבים עליו הקופצים לקנותה. אך הבעה"ב הזה לא הניח אותו בוא הביתה למען לא יראנו משרתו עם הכלי ההוא. כי אליו יאתה אך היגיעה והעבודה בענין הזה:
הנמשל מובן כבר מדברינו למעלה. וזהו כי עשית זאת כו' כלומר אין מקום לטענתך כי כמוך כבר לא תצלח:
ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך כו' ארורה האדמה בעבורך כו' עד שובך אל האדמה כי ממנו לקחת. מדרש אמר הקב"ה קומץ עפר שנבראת ממנה לא גזולה הוא בידך. הנה הוראת דבריהם לתת טעם על גזירתו ית' על האדם שישוב אל האדמה למען לא יהי' קומץ עפרה גזולה בידו. וא"כ מה יאמרו אלולא חטא האדם בעץ הדעת והי' חי לעולם לא הי' קומץ עפר גזולה בידו, הנה מכבר הוכחנו למעלה. אשר האדם הוא משותף ומורכב מחלקי כל חי ומדותיהם וכחותיהם. למען אשר על ידו ישיגו שפעתם ומחיתם ומברכתו כלם יתברכו. ומאז דיבר אלקים נעשה אדם שמחו ונאספו יחד להאציל חלקי המדות והכחות לתתם להאדם אשר עשה ה'. ובשמחתם לא יתערב תוגה עד כהיום. יען כי גם היום משיגים טובתם ע"י האדם וזכות מעשיו. אך הארץ להיותה מוכרחת אחר החטא לקבל קללת ה' לתקנת האדם אמר ה' ית' אל האדם קומץ עפר שנבראת ממנה לא גזולה הוא בידך והוא ע"פ משל:
(טז)
משל עשיר א' נולד לו בן זכר. והי' צריך למינקת. ונזדמנה אליו אשה מינקת אביונה הסובבת על פתחי נדיבים אשר בבואה לפני העשיר העשיר הלז ועמדה על פתח ביתו. הכיר בה שהיא מינקת. אמר רצונך להניק בני משך זמן הצורך אמרה הן אם תתן שכרי. העשיר ענה עזות לאמר היעלה עוד על לבך קחת המשכורת מאתי הביטי נא וראי מה לקטת היום גם תמול היש בו להשביע נפשך העיפה. ועמדי מה תעשה כי תשבי שאנן בביתי ותאכלי מכל כאחד אוכלי שלחני ותשכב במטה מוצעת כאחת השרות. תדע כי לא אאספך הביתה כי אם בשתפייסני עוד לתת לי איזה סך מכיסך. השיבה אמרי' כנים דבריך כנים. אבל מה אתן לך ומאומה אין בידי. אמר אם תתן ערבון. ותורד שקה מעלי' ותוציא אחת השמלות מבגדי' החמודות אשר אתה לשבת ויו"ט ותתן לו ותהי לו למינקת. לימים נחלה הילד וישאל לרופאים על מהות מחלתו. אמרו כי חלב המינקת כבד ממנו מהכיל. וזאת העצה למנוע ממנה כל חלקה טובה כל מאכל דשן כמו בשר חמאה וחלב. יין ושכר לא תביא לתוך פי'. וגם להאכילה איזהו מהסמים העלולים להקל חלבה. ויהי' הילד בריא וחזק ויעש כן. ואז מצאה המינקת את לבה לשאול על ערבונה. להשיבו אלי' באמרה הלה מכבר עצור עצרו על ידי מהתענג ומרוך בשמניכם. וארוחתי קטן ודל כמשפט העניים:
הנמשל הוא כי כל ברואי מטה נתנו חלקיהם להאדם למען אשר על ידו יזכו גם המה. ועל ידו ישיגו שפעתם וברכתם כאשר הארכנו למעלה. וכמו אז כן עתה בצלו הם חיים וקיימים. לא כן האדמה אשר אררה ה' ית' עבור האדם מטעם המבואר למעלה מני אז שורת הדין הוא שיחזור האדם וישיב לאדמתו לתת לה בחזרה עכ"פ קומץ עפרה שנברא ממנה. וזה מ"ש ית' עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת. וזהו שביארו במדרש. קומץ עפר אשר נבראת ממנה לא גזולה הוא בידך כלומר אחר שאיננה משגת מאתך הטוב והתועלת. אבל עוד קללת אלקים בא עלי' מסיבתך למנעה מתת ברכתה שחפצה. ע"כ קומץ עפרה גזולה בידך:
פרשת נח
ויחל נח איש אדמה ויטע כרם. מדרש נתחלל ונעשה חולין. למה ויטע כרם. לא הי' לו ליטע דבר של תקלה כו' אלא ויטע כרם. אר"ח ב"א בו ביום נטע בו ביום שתה. בו ביום נתבזה ונקדים עוד מאמרם ז"ל (מדרש בראשית) ויברך אלקים את יום השביעי. כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ברכת ה' הי' תעשיר. זה יום השבת ולא יוסיף עצב עמה. זה האבל ויתבאר הענין:
(יז)
משל אחד הי' בדרך פגע בצדיק א' אשר ידע בו כי את אשר מברך יבורך. אמר לו רבי ברכני אמר לו יהי רצון שהעסק הראשון שתתחיל לעסוק בבואך לביתך יהי מבורך ומוצלח. מה עשה זה גמר אומר בלבו אלך לביתי ואקח צרור כספי למנותם ובהם תחול הברכה שברכני הרב. ויהי כבואו לביתו אמר לאשתו מהרי ותני לי צרור הכסף. והיא לאשר לא ידעה מה ברצונו ברצונו נחשב בעיני' למשתגע ולא נתנה לו. ויגער בה התחילה לקללו ויוסף לאררה. עד כי הריב שביניהם גדלה והצליחה וירב המדון ויעצם למאד בעבור כי הוא הי' העסק הראשון בבואו לביתו. הנמשל כי הלא ידענו שכל שפעת ימי החול וברכתם מושפע בא מברכת יום השבת כי הוא מבוא הברכות וכמבואר בספר הזהר כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא דשביעא תליין כו'. בגין דיתברך פתורא כל שית יומין וכו' והוא כי כל המעשים שהאדם עוסק בהם בשבת מושפע בהם הברכה ועי"כ יהיו מבורכים גם בימי החול. וזהו חמדת ימים אותו קראת כלומר כל הימים חומדים ומשתוקקים אליו. כי ממנו יבורכו וזהו ויברך אלקים את יום השביעי כו'. כלומר חלק לו מקור הברכה ומעין השפע אשר ממנו יניקו ששת הימים. וע"כ החוב עלינו עב"י שיהי' יום השבת כלול בכל הטוב לשמים ביראת ה' כל היום. ולענגו באכילה ושתי'. ועי"כ יושפע בהם ברכת ה' בכל ימי החול. וזהו שהביאו ז"ל. ברכת ה' היא תעשיר זה השבת. כלומר השבת היא מקור הברכה לכל המעשים. ולכן יזהר האדם שלא יוסף עצב עמה זה האבל כי בזאת יהי' גורם לעורר ח"ו דרך עוצב על כל ימי השבוע והן על דרך זה הי' ג"כ ענין מטע נח. כי אחר המבול הי' תגבורת מדת הרחמים והחסד מאת השי"ת על העולם לבנותו כמקדם ולכוננו על מלואו כמ"ש לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כו'. ולכן הי' הדין נותן כי העסק הראשון שיתחיל האדם לעסוק בו מה שהוא מתיקוני העולם יהי' מבורך ומוצלח בהפלגה רבה ועצומה. ונח לא עשה כן. וירא ראשית לו לנטוע כרם ועסק במטע תחלה ובאה הברכה בעסק זה כמרז"ל בו ביום נטע בו ביום שתה בו ביום נתבזה. וזהו מ"ש המדרש ויחל נח כו'. נתחלל ונעשה חולין (גם רז"ל הניחו מלת ויחל על פשוטה שהוראתה התחיל נח אך אמרו נתחלל ונעשה חולין כלומר ע"י שהתחיל במטע בראשית עסקיו נעשה חולין. וזהו שאמרו למה ויטע כרם לא הי' לו ליטע דבר אחר של תקלה כו'):
פרשת לך לך
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. מדרש. וילך אברם וגו' ולוט טפל לו. והנה לא ידענו לכאורה מה הודיענו אותנו בזה. ומה חדשו מה שאיננו מבואר בכתוב אחשוב בביאור דבריהם כי הקשה להם ז"ל בכתוב מלת אתו מדוע לא אמר וגם לוט הלך עמו. לזה אמרו ולוט טפל לו:
(יח)
משל לסוחר אחד נוסע למקום השגת מסחרו יאמר עליו פלוני נוסע למקום פלוני עבור מסחרו. יען כי מסחרו הוא סבת נסיעתו ולפעמים יזדמן א' אשר מסחרו קטן מהכיל ההוצאה הרבה על מקום המסחר ואין לאל ידו לזרז נסיעתו לשם בעצמו. זולת בשיקרה לפניו אחד אוחז דרכו למחוז ההוא יהי' ג"כ נוסע עמו. אז יאמר סוחר פלוני נוסע למקום פלוני וגם האיש ההוא נוסע עמו. יען כי כל א' על אודותיו נוסע להשגת מבוקשם. אבל על המשרת אשר נוסע עם הסוחר לשרתו. עליו יאמר הוא נוסע את הסוחר כי (כי מלת את הוראתה על דבוק המחובר והמקושר לא כן מלת עם כי הוראתה על דבוק הנפרד) כי נסיעתו איננה אך על אודות הסוחר למענו והוא טפל לו:
הנמשל כי אברהם אבינו ע"ה אותו צוה המקום ב"ה שילך לארץ ישראל. ולוט הלך גם הוא ולמען לא יעלה על דעת אדם לומר כי גם לוט הי' חפץ לבוא לארץ ישראל. אך מפאת כן לא מצאה ידו די הפק זממו עד כי הלך אברהם ויקל עליו הדרך הלך גם הוא עמו ע"ז בא הכתוב ואמר וילך אותו לוט כלומר לא שהלך לדעת עצמו ורצונו לבא לא"י. אבל הליכותו הי' בעבור היותו את אברהם ונקשר אחריו. וזהו שביארו ז"ל וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כלומר הוא הלך ע"פ דבר ה' ולוט הי' אך טפל לו כלומר אברהם לקחו אתו. וכמ"ש ויקח אברם את שרי אשתי ואת לוט בן אחיו:
ויאמר אברהם הן לי לא נתת זרע וגו' ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וגו' כה יהי' זרעך. ילקוט' אמר אברהם נסתכלתי באצטגנונית שלי וראיתי שאין אני מוליד אמר לי' הקב"ה צא מאצטגנונית שלך מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד אני מראה לך שאתה מוליד והמאמר תמוה מאד. א' היכי אברהם אע"ה טעה באצטגנוניו הלא מכבר אמרו ז"ל אצטגנונית גדולה היתה בלבו של אברהם. ב' מ"ש מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד אני מראה לך שאתה מוליד כי גם אם נחליט שכוונו בזה על שידוד המערכת. בשגם הוראת הכוכב הוא עתה שלא יוליד. ישוב ויראה לו בו שיוליד. וע"ד שאמרו ז"ל (שבת קנ"ו) מאי דעתך דקאי צדק במערב מהפכינה ליה כו' א"כ הי' מהראוי שיאמר מאותו כוכב כו' אני אראה לך שאתה מוליד והי' מדבר מתמורת ושידוד הכוכב שיעשה עבורו. אבל מ"ש אני מראה לך מורה כי עתה הוא ית' מראה את אברהם ומגלה לו שהוא מוליד. ואברהם ראה בהיפך אתמה. ונקדים לזה דברי הנביא ישעי' לחזקי' המלך. (מלכים ב' כ') צו לביתך כי מת אתה ולא תחי' ובדרוש (ברכות י') כי מת אתה בעה"ז כו' אמר לו אמאי א"ל משום דלא עסקת בפו"ר כו'. א"ל א"כ הב לי ברתך אפשר מהני זכותא דידי ודידך והוו לי בנין דמעלי. א"ל כבר נגזרה גזירה א"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני כו' עד אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים ואשא משלי ואומר:
(יט)
משל כפרי א' הי' לו כלי כסף וכלי זהב ותכשיטים הרבה מאד. והי' ירא ופחד עליהם להניחם אותו בביתו ויתנם לרעהו אשר לו בעיר הקרובה אליו. למען יהיו שמורים אתו כמוסים בסתר אהלו ויקר מקרה כי באו גגבים שודדי לילה ויוצאיו משם כל כספו וזהבו וסגולתו יהי' בבקר שלח העירוני הלז שליח מיוחד להכפרני להגיד לו מקרהו ויהי בשמעו את הדבר הרע הזה זירז אנשיו אשר אתו וירק את חניכיו לשלח אותם על הדרכים אלה מפה ואלה מפה לחפש אחר הגנבים אולי ימצאו הגניבה השליח בראותו זאת ענה ואמר לדעתי הרפו והניחו ידכם מזה למה זה לריק תעמולו נפשכם להפסיד גם הכסף הנמצא אתכם אמר לו הכפרני הלא תגיד למה באת הלום. ויאמר הנה רעיך העירני שלחני להודיעך אודות הגניבה. אז ענהו הכפרני אך עתה בינה אמריך והשמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך כי הנה למה זה חלץ חושים חושים לשלחך להגיד לי ולהודיעני הדבר אם לא כי לבבו יבין אשר בעמל נפשי בחיפוש הגניבה עוד בידי למצוא אותו. והנה עתה ביאתך הוא ענין מתנגד לעצתך הנבלה. הנמשל הוא כי כל כוונתו ית' בשלחו אלינו נביאו להגיד לנו בשמו דבר הנבואה הוא אך למען נחפש על מוצאה ומאין תבוא לבקר אחר העילה המסבת הנבואה ולשרש אחרי' עם שובנו עדיו ית' בתיקון המעות. והן עד"ז ממש שלח הקב"ה את ישעי' הנביא לחזקי' ע"ה לאמר צו לביתך כי מת אתה ולא תחי' על שלא עסק בפו"ר וכשמוע חזקי' את דבריו אמר א"כ הב לי ברתך וישעי' ענהו כבר נגזרה גזירה ע"ז אמר לו חזקי' בן אמוץ כלה נבואתך וצא כי הלא לך לב לדעת אשר עוד לאל ידי למלא חסרוני. ולהפריע החזיון המיועד. כי לולא כן למה זה שלחך ית' אלי על חנם ולמה לו להודיעני. אם מכבר הדבר מוחלט. והנה עתה יופיעו דברי הילקוט הנ"ל. כי ברצותו ית' להודיע את אברהם על אודותיו ואין עוד נביא' היתה מחכמתו ית' להודיע ע"פ כסילי ומזרות השמים ומשמשיהם והרצון בזה הי' למען יבקש מלפניו ית' על בנים. וכמאמר ז"ל למה היו אמותינו עקרות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. לכן הראה אלקים אותו בכוכבים שאינו מוליד. ואברהם הבין ג"כ שהוראת הכוכבים חוק הוא שאין לעבור על גבולו. וזהו שאמר נסתכלתי באצטגנונית שלי וראיתי שאין אני מוליד ע"ז אמר לו ית' צא מאצטגנונית שלך כלומר לא ידעת ענין הוראת הכוכבים כי אדרבה אתה הראת לדעת ולהשכיל ההיפך. וזהו מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד אני מראה לך שאתה מוליד כי אם כדעתך למה לי להראות ולהודיעך דבר אשר לא תחליפנו ולא תמירנו:
אל תירא אברם אנכי מגן לך לפי שהי' אברהם מתפחד ואומר ירדתי לכבשן האש ונצלתי כו' תאמר שקבלתי כל שכרי בעה"ז אמר לו הקב"ה אל תירא אנכי מגן לך כל מה שעשיתי עמך חנם עשיתי עמך כו' עכ"ל המדרש. והנה לכאורה המאמר הזה הוא ענין מתנגד למאמרם ז"ל כל האומר הקב"ה ותרן כו' ונאמר בהבנת הענין:
(כ)
משל לאחד הבא אל עיר נכרי' אל בית נדיב ושוע. לבקש מלפניו לתתו משרת בביתו. אמר לו העשיר לא אוכל כי הלא נכרי' אנחנו. אנכי עדן לא ידעתיך אם אתה איש משכיל ומצליח לעניני ועסקי. וגם אתה לא ידעתני עם תהלוכות ביתי האנכי טוב לך. והנה לרוב הפצרת האיש אמר לו העשיר אם יש את נפשך תשב אתנו איזה זמן תאכל בלחמי. ובין כך תראה ותתבונן בעסקים אשר לי בבית או בשדה. ועתה גם אתה בעתים הנאותים בהזדמן דבר לפניך תעשהו ובו אדע זריזותך והשתדלותך. או אז נשתעה יחד אודות מבוקשך. ויעש כן. והנה אחר זמן ידוע הוטב הדבר לפני שניהם ולקחו העשיר לשרתיהו ואת ביתו וקצב לו שכרו. ויכתבו בספר כל הנעשה בין שניהם באודות העבדות אשר עליו לעשות לבעליו ואודות המשכורת המגיע לו ממנו ומתחלה נכתב אשר בין הבעה"ב ובין המשרת היינו את שהבעל הבית צריך להשיג ממשרתו מהעבודה והשירות כפי הצורך אליו. ואח"כ אשר בין המשרת להבעה"ב להבעה"ב והוא אודות הגמול והמשכורת המגיע לו ממנו. והנה ההבדל בין ב' עתים הללו היינו קודם השוואתם יחד אל העת שאחרי' הוא. כי האמנם גם מאז הי' עובד את בעה"ב והוא גם הוא עשה עמו טובה וחנות בהספקת מחסוריו אבל לא היו אז בגדר החויב זע"ז. ולא הי' נערך פעולת המשרת ממש מול מה שהושג מאת הבעה"ב. כי פעם הי' שירותו יותר על השגת גמולו ופעם להיפך. כי מעשה שניהם הי' עדיין אך ע"ד החסד והנדב' ועוד זאת כי לא הי' אז מקום אל ההקפדה והכעס גם אם לא הוטב שירותו לפני בעה"ב כי הלא איננו מחויב בהדבר עדיין וכן להיפך משא"כ אחר השוואתם כי אז כתבו בספר וחתום עדים על אודותם זע"ז. ותכבד ההקפדה אם יעבור עליו לכל דבר כי כן קיימו וקבלו עליהם:
הנמשל הוא באברהם אע"ה כי ברוח בינתו הכיר את בוראו מעצמו ובא להסתפח אל כהונת ה' ולעמוד על משמרתו ועבודתו רק מהשכלתו ובר לבבו אשר נדבו רוחו אותו. והאמנם עדן לא הי' מגיע לו שכר מהשי"ת על מעשיו הטובים כי לא צוה אותו אלקים דבר. עכ"ז בהשקפתו ית' על אוהבו הנאמן כי תחת מסבות יתהפך כמקרה הכבשן אש. ומלחמות מלכים וזולתם. עמד על ימינו לעזרו להחיש מפלט לו. אבל הצלתו היתה אך ע"ד חסד ונדבה ואז לא הי' נערך עבודתו מול השגתו מהשי"ת כי הוא ע"ה עבד בחנם מנדבת לבו כענין הכתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. והקב"ה גם הוא עשה עמו טובה וחנות לעתים מיוחדים. וזהו שאמרו ז"ל לפי שהי' אברהם מתפחד ואמר ירדתי לכבשן האש ונצלתי כו' תאמר שקבלתי כל שכרי בעוה"ז אמר לו ית' אל תירא אברם אנכי מגן לך כל מה שעשיתי עמך חנם עשיתי עמך כלומר כל הטובות שגמלתיך לא הי' חלף עבודתך כי הלא לא הפקדתיך על משמרת עבודתי רק אתה מצאת את לבבך הנאמן לעמוד לפני ולשרת בשמי. ולמה אחשוך גם אנכי מהושיעך בצר לך ע"ד הנדבה והחנות:
עוד זאת כי מאז החל אע"ה לבוא לגשת נוכח פני ה' ולשרת לפניו מהערת עצמו לא הי' עודנה מקום להקפיד עלי'. גם אם הי' נגרע ממנו דבר מהמצות אשר על האדם לעשותם. אחר שאיננו מחויב בם. אבל אחרי כי הגיע אל תור זקנתו וראה בו ית' כי לא חסר את נפשו כל מאומה מהעבודה המאושרה אליו ית'. אז בו חשק ה' לקרבו אל המלאכה לעשות אותה וכרת עמו הברית להיותו עבד נאמן בבית ה' ויעד לו השכר בעבודה שיעבוד עמו. ומאז נפל עליו החויב בלי להפיל דבר מכל אשר יעבור תחת הברית הכרותה אתו. וכן ה' ית' לא יחסר ולא יותר מאומה כ"א לעומת פעולתו לפיהם ישוב גמולו. וזהו דברי הכתוב ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי כביכול כאשר בעה"ב ברצותו להתודע א"ע אל אשר יקחנו אל ביתו לשרתו יאמר אני אני הוא אשר לאל ידי לתת לאשר ישר בעיני כאות נפשי. וזהו אני אל שדי התהלך לפני כלומר מהיום שכור שכרתיך לעבוד עמדי והי' תמים כלומר אך עתה אין נגרע מעבודתך דבר ואמר ואתנה ברית בני ובינך כלומר נכרתה ברית על מה שאנכי אשיג מידך ממשמרת עבודתי. וזהו ביני וגם אשר אשר עליך להשיג מאתי לתת לך משכורתך וזהו ובינך, ומאז וארבה אותך במאד מאד (ויהי' הב' ממלת במאד ב' התמורה כמו טוב ברע או רע בטוב) כלומר מעתה לא אותר עמך ע"ד חסד ונדבה כ"א בעבודה שתעבוד עמי. ואם תחפוץ רב טוב עליך להרבות בעבודתך. וזהו וארבה אותך במאד מאד כלומר חלף עבודתך בשתהי' מאד יהי' גם שכרך מאד והבן:
ועם דברינו אלה יתבארו דבריהם ז"ל בגמ' (ברכות ז') אמר רשב"י מיום שברא הקב"ה את העולם לא הי' אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון כו'. ואף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנא' כו' עד למען אברהם שקראך אדון והמאמר מבקש ביאור ונמתיק הענין במליצה:
(כא)
משל לשר א' שנפלה לו עיר א' בירושה והוא להיותו מנעוריו איש שקט. לא ידע מאומה ממשפטי השרים מאת עריהם וחוק נמוסיהם במסים וארנוניות בא א' לפניו והודיעו מנמוסי השרים ותהלוכותם ואופני הכנסותיהם מגביית המסים. ויהי בשמעו עצת האיש הזה נתן דת ויפקד פקידים על אנשי עירו להיות כל א' מביא סך מסוים אל גנזי השר איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ולענוש העובר ע"ז באיזה קנס לימים רבים ויקר לכבד האיש לעבור חוק השר ויתנהו בכלא ויהי זקן א' בעיר ההוא אשר זכר כי הפקידה הזו נתחדשה לו מאת אבי אביו. הלך אל השר לבקש מלפניו על העובר לאמר אדונינו האמנם הראוי להעובר על פיך להענישו עכ"ז זכר נא מי הסב החוק ההוא האלה אביו הזקן הוא יעץ עליך טובות לחדש בעיר גביית המסים האלה אשר מעולם לא היו. ע"כ הלא עליך לעשות עם נכד היועץ הזה לפנים משורת הדין לבלתי הענש אותו במשפט הנחרץ אך מאתו:
הנמשל עד אברהם הי' ה' מנהיג עולמו בחסד חנם ובריותיו ברחמים ע"ד נדבה לא לפי מעשיהם. אולם אאע"ה הכיר את בוראו וקבל עליו עול מלכותו ויהי למס עובד ומאז הי' ית' מתואר אדון בעבור אברהם עבדו ומה גם מאז כרת עמו הברית כנז' נעשה מדה"ד בעולם שיתנהג העולם כפי שורת הדין עפ"י מעשה ב"א אם טוב ואם רע ולא ע"פ חסד חנם וכמבואר במדרש וישובו אל עין משפט עין שעשתה מדה"ד בעולם זה אברהם ע"כ וזהו ששאל דניאל ע"ה למען אברהם שקראך אדון כלומר הלא הוא אשר המציא המדה הזאת בעולם ואך על ידו נקראית אדון לכן כדאי הוא שתהי' נושא פנים לזרעו אחריו להכנס עמהם לפנים משה"ד:
פרשת וירא
וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהי' לגוי גדול וגו':
(כב)
משל לב' סוחרים שהיו נוסעים בדרך על אודות מסחרם א' הי' צעיר ורך בשנים הב' שיבה זרקה בו בא בימים ויהי בבואם לעיר לעיר גדולה ראו חניות מוכרות בגדים לרוב אמר הזקן מה מאד כלתה נפשי לקנות לבני בן זקונים איזה בגד נאה ומשובח אבל יראתי פן לא יזדמן כמדו אמר הב' אני אקח ב' וג' מהם אמר לו הזקן מה תעשה אם לא יהיו מוכשרים לבניך אמר לו אתה לאשר אין לך כ"א הבן זקונים הצדק אתך כי משכח ידך מלקנות כי אם לא יהי' כמדו למי תלבישהו לא כן אני כי חנני אלקים בכמה ילדים צעיר ורב וגם צעיר אנכי לימים ואם לא יוכשר לא' יוכשר לשני או להבנים אשר יולדו:
הנמשל כי כל אשר פעל ית' את אבינו אע"ה שמר לדורות הבאים אחריו וע"כ ברצותו ית' לשפוך על סדום סוללה. אמר המכסה אני מאברהם וגו' והרצון לגלות אל אזני אברהם עבור יתפלל עליהם. והגם כי ידע ה' כי אין מקום לתפלתם עליהם כנודע עכ"ז לא הי' ח"ו לריק ולא שבה ריקם כי ארשת שפתיו לא מנע ה' ופעולתו תעמוד לדורות וזה שסיים ואמר ואברהם היו יהי' לגוי גדול כלומר הלא יוליד רבות ע"כ גם אם עתה אין תועלת בתפלתו תועיל לדורות הבאים והבין:
ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד לכאורה מלת כי הראשון אך למותר:
(כג)
ובמשל נבין הענין עם מה שנודע מחילוקי טבעי בני האדם ודתיהם כי שונות זמ"ז יש אשר מעודו לא נסה בסבלת המכאובות והתחלואות אף לא חלו בו ידים ולא שמע קול נוגש מעולם ומשפטו אם יתן אדם ידו עליו יפער פיו ויצעק הוי הוי וישמיע בחוץ קולו כאלו הכהו מכה רבה. אך אם אמנם כי יחרץ לשונו וירעים בקול, מקולו לא יחת אדם ולא יחרד לבוא אליו לראות ברעתו מדעתו כי מטבעו כן הוא להיות צועק וגונח ואין רע. לא כן האיש אשר עדו ועברו עליו כמה פגעים וקורות מכאיבות לא יהי' נשמע שאגתו בלתי אם תכבד עליו מכת מכהו למאד לכן אם יתן בקולו רבים יחרדו לעומתו ויאתיו אליו מידעם כי אין מטבעו להיות כ"כ מר צורח אם לא כי נגע בו חרב עד הנפש וכמו כן בדבר שבממון בעשיקת הנעשקים ראינו ג"כ הבדל הזה כי האדם הישר אשר מעודו לא פגע בשל אחרים כל מאומה בכמוהו אם יגזול אדם ממנו דבר יהי מה יהי' נפשו ירעה לו וירבה בזעקה לא כן האיש אשר ידיו דמים מלאו לעשוק אהב אם לפעמים יהיה הוא עשוק מאחרים הוא לא יצעק זולת על דבר גדול והשומע בקולו יבחון כי לא דבר רק הוא:
הנמשל עד"ז עצמו הי' ענין הסדומים כי כלם גזלו וחמסו איש את רעהו ואיש את אחיו כנודע וא"כ ודאי כי לא הי' מדרכם לצעוק כ"א על רעה רבה. וזהו צעקת סדום ועמורה כי רבה כלומר אם בסדום יזעיקו מרה כל כך באין ספק וחטאתם כי כבדה מאד עד כי אין מקום להכילם. הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר במדרש אמר הקב"ה אתה אמרת ואנכי עפר ואפר חייך אני נותן לבניך ב' מצות בהם אפר פרה ועפר סוטה. כדי לקרב הדבר מעט אל הפשוט איככה נמשך הצטוות ב' מצות אלו מסבת מאמרו ע"ה ואנכי עפר ואפר:
(כד)
משל א' עשה משתה גדול והזמין קרואיו. והי' ביניהם איש ישר נקי וצדיק וצדיק ונשוא פנים אשר לו נאה לשבת בראש הקרואים אבל מסבת ענייו מאד בחר לו מושב השפל הבעה"ב להיותו חפץ ביקרו העלה על לבו להושיב אצלו כל החשובים ובזאת הגביה השפל וקרנו הרים בכבוד:
הנמשל הוא הדבר באאע"ה כי מפאת היותו שפל בעיניו בענות צדק. אמר ואנכי עפר ואפר והקב"ה להיותו חס על כבוד הצדיק היקר הזה. אמר חייך שאני עושה עפר ואפר לענין יקר ורב החשיבות. וזהו חייך שאני נותן לבניך ב' מצות בהם כו':
ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים גו'. צריך להבין מה שהכפיל הכתוב בקרוא המלאך אל אברהם פעמים. ועל מה שחסר מלת ממני בקריאה הב' נעיר תחלה על שאלה אחת קטנה והיא עם המוזכר מהפלגת שמחת אברהם בעקדת יצחק עד שאמרו במדרש הי' דומה בעינו כאלו מוליכו לחופה ומה גם לפי דברינו (בקול יעקב קל"ג ב') כי אאע"ה חשבה לטובה נפלאה מאת השי"ת יען כל ישעו וכל חפצו להעמיד תולדות הי' אך להניח אחריו בן כמותו שימלא אחריו בעבודת שמים למען ינחת בו יוצרו. ויען כי אין אדם בטוח בעצמו כל מספר שני חייו. כמאמר ז"ל (אבות ב') אל תאמין בעצמך כו' ע"כ כאשר צוה אותו אלהים קח נא כו' להקריבו לריח ניחוח לפניו ית' שמח לבו ויגל מאד כי בשעה קלה ישיג תכלית הנרצה. מה שיכבד על האדם להשיג בכמה שנים. וא"כ מקום לומר כי ח"ו לא יחויב לו שכר על מעש' העקידה בשכבר החליטו ז"ל (אבות ה') לפום צערא אגרא. וכבר זכר הרמב"ם ז"ל (בשמונה פרקים פ"ו) דעת התורנים עם שכנגדם מי הוא הראוי לקיבל שכר יותר אם החסיד המעולה שנפשו איותה מעודו לכל הטוב לפני אלהים. או המושל ברוחו וכובש יצרו וסמכו דעתם במאמר הנזכר לפום צערא אגרא. ונאמר בהתרת השאלה הזאת. האף אמנם המושל ברוחו ראוי הוא להרבות מתן שכרו לפי צערו הגדול המגיעו עד כי יעשה איזה מצוה מהמצות ויביאה מכח אל הפועל עכ"ז החסיד המעולה מעריך אותו ית' לעומת המושל ברוחו על כל הפחות. ונבין בדמיון:
(כה)
משל שר א' הי' צריך איש משכיל ומצליח להפקידו על עסקיו וכל יש לו בבית ובשדה למען יכלכל דברי' במשפט ושידע לגדל ולדות מבהמות ועופות ולאסוף תבואת לצבור בר ולחם ומזון. עד שלא יצטרך לקוח דבר מאחרים. ויתן השר מועצות בנפשו אי' איפה ימצא איש מעולה כזה. ואיככה ינסהו בכל אלה. ועלה על רוחו לשוטט בארץ ולהתהלך בה אולי יזדמן לפניו איש כזה. ויהי בדרך במלון בבית א' הפחות מהכפריים שאל ממנו לערוך לו שלחן מיני מאכלים ומשקים לרוב כמשפט השרים. ויעש לו כן. ויאכל וישת ויטב לבו ויהי בבקר שאלו כמה הוצאת עבורי. וערך לו חשבון מכל דבר ודבר והעלה אותו בדמים באמרו הן קניתי כל דבר מן השוק ויסע השר הלאה ויט ג"כ אל א' הפחותים ללון שם ועשה לו כמשפט הראשון. וכאשר שאל אותו על סכום ההוצאות השיבו מה אשאל מאדוני או מה אחשוב אם לא הוצאתי מאומה כי לא קניתי שום דבר מן השוק אך מעמל נפשי הי' לי כל אשר שאלו עיניך. ובתבונות כפי עשיתי כל החיל הזה מהעופות ובשר בהמה חמאת בקר וחלב צאן צאן יין ושכר. השר בשמעו דברי האיש שמח לבו ויגל מאד. ויאמר אליו הלא אצלתי לך ברכה פקיד ונגיד תהי' על ביתי ועל פיך ישק כל הנלוים אלי כי אותך ראיתי משכיל בתהלוכות עסקי בבית ובשדה כאשר חפצי אח"כ אמר השר אל לבו הלמען אשר זה האיש הטיב עמדי במה שלא הוציא עלי מכספו יקופח שכרו הלא נחת יש לי מזה יותר מהראשון על גודל השכלתו ורוחב לב בינתו כי בכמוהו חפצתי ואם כי אין אתי לשער על מה שמגיע לו בעבור שלא הוציא מאומה. עכ"ז למה יגרע הוא עוד מן הראשון אשר גמלתיו בכסף מלא כפי הוצאותיו, יבוא גם הוא ויטול שכרו על כל הפחות כסכום אשר לקח הראשון:
הנמשל כי האמנם הכובש את יצרו אשר נפשו מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסוף אליהם ומתנגד בפעולותיו אל מה שיעירוהו אותו כוחותיו ראוי הוא לשכר גדול לפי צערו שמיגעו עדי יעשה אחת ממצות ה' ולא כן החסיד המעולה הנולד בטוב אשר מעודו נפשו מתאוה לכל הטוב בעיני ה' עדי כי יערב לו כל דבר גם מהקשות לקנותם קנין עצמו בנפשו ויהי' ראוי להמעיט בשכרו עליהם כי על נקל יעשה אותם בטוב לבב בלי עמל כבישת יצה"ר אולם יערב לו ית' וימתק לו עצת נפשו של החסיד במעשיו הרבה יותר מהכובש יצרו. גלל כן הקב"ה מעריכו נגדו לכל הפחות כי מדוע יגרע הוא ממנו ולמה יקופח שכרו בשגם לא טרח ועמל על עבודתו. הוא הדבר באברהם ע"ה בשגם הלך שמח לעשות רצון המצוה ונפשו אותה לעשות מעשהו. עכ"ז אין נגרע דבר מרב השכר הראוי בענין כזה לאיש אחד המושל ברוחו כי לא נופל הוא ממנו כנ"ל וע"כ אחר שאמר לו ית' אל תשלח ידך כו' כי עתה ידעתי כו' פרט לו עוד ואמר בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ר"ל אתה עם אומן לבבך הי' ערב עליך הדבר לעשותו ולא חשכת את בנך את יחידך. כלומר מפאת נדבת לבך הטהור ולא מצד ההכרח מה ששמתי עליך לעשותו לחק (אשר ע"כ לא סיים במלת ממני שהי' הוראתה כי אך למענו ית' עשה הדבר) לזאת הנה שכרך אתך כי ברך אברכך כו' גם כי הי' הדבר לאברהם עוד לטובה מאת ה' ית' כנ"ל כי אך זה חפץ ה' ואך בכזאת יתפאר:
פרשת חיי שרה
שמעני אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו. מדרש הה"ד יפיפית מבני אדם זה אברהם נתיפית בעליונים שנא' הן אראלם צעקו כו' נתיפית בתחתונים שנא' נשיא אלהים אתה בתוכנו. הבנת המאמר הוא עם הנודע כי הכבוד הראוי לאדם מעולה ונכבד יחויב לו כפי איכות יקרותו ותכונת מדותיו המאושרות ולא לפי יתרונו על סביביו לבד. וכאשר רמז החכם ע"ה בקוצר דברים (משלי י"ב) לפי שכלו יהולל איש:
(כו)
משל לגדול הדור אשר מעולם הי' רב ומורה בעיר גדולה רבת העם ולעת זקנתו שבתו נתן בעיר קטנה ואנשים בה מעט אם יתארח שם אחד וישאל עליו ועל אודותיו ויענהו א' מתושבי העיר לאמר הלא זה נשיא עירנו עירנו מורה דרכינו. הנה בשגם מגמתו לספר שבחו ובפיו יתן אומר כבוד עכ"ז הלא באמת הוא פיחת כבודו הרבה כי לפי יקרותו ורוחב לב בינתו אין מעצור לו להיות רב ומורה בקהל רב בעיר גדולה מלאה חכמים וסופרים. אבל מהצורך אליו להשיב אל השואל לאמר הלא זה הוא רב ונשיא עיר גדולה. אך לע"ע הוא יושב בתוכנו. הנמשל הוא הדבר ממש בבני חת ברצותם להפליג שבח אברהם ע"ה אשר לא זאת לבד שהוא עולה על גביהם בהדרת מדותיו ומעשיו הטובים אבל עוד הוא גבוה מעל גבוה' המליצו ואמרו נשיא אלהים אתה בתוכנו כלומר נישאותך ורוממותך רב ועצום מאד גם אם תעלה במעלות בני עלי' גם שם לך יד ושם טוב להיות נשיא ורב יתר מכולם. וזהו נשיא אלהים אתה בתוכנו. כלומר אך כעת הנך בתוכנו וזהו שביארו ז"ל הה"ד יפיפית מבני אדם כלומר נעלית מתואר היופי הנערכים בו בני אדם ומלת יפיפית ע"ד ירקרק או אדמדם שהרצון בהם ירוק מן הירוק אדום מן האדום כן יפיפית יתבאר הנך יפה מן היפה עד כי אין ערוך אליך ביופי וחשיבות הבו"ד. וזהו יפיפית מבני אדם. וזה שהמליצו ז"ל נתיפית בועלינים כלומר יעיך הוא גם בעליונים שנא' הן אראלים צעקו חוצה וזה נתניפית בתחתונים שנא' נשיא אלהים אתה בתוכינו וכנ"ל:
צ וישקול אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת. מדרש הה"ד נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו. נבהל להון איש רע עין זה עפרון. ולא ידע כי חסר יבואנו. שחיסרתו תרה ו'. הנה מהראוי לשית לב אל חסרון הלז מה זו עושה לעפרון או מה יחוש בזה. וכדי לבוא אל הענין נסוב את פנינו מול רובי הזכירות שהזכיר הכתוב את בצלאל בן אורי עד שאמר ראה קראתי בשם בצלאל כו' אבל עילת הדבר הוא כי בצלאל זכה להיות לו יד ושם במלאכת בית קדשו ית' וידיו עשו משכן ה' וכליו על מתכונתם לשכון יה אלהים בו. וע"כ כל אימת שיעלה זכרון הבית לפניו ית' גם זכרונו יעלה לטוב וכמו כן על חירם מלך צור אמרו רז"ל כי הרע לנפשו במה שעשה עצמו אלוה כי לולא זאת הי' חי זה כמה והוא אך בעבור עמדו לימין שהע"ה לעזרו בבנין אלהים ושלח ארזים ועצי ברושים וכמוהם המבוארים בספר מלכים. גלל כן הי' הראוי להיות לו חלק וזכרון תמידי בהיכל ה' והן לעילה זאת ה' גם עפרון ראוי לזכרון תמידי כמוהו אחד. יען כי בחלקת שדהו ספונים אבנות העולם ע"ה אשר זכרם לא יסוף מזרעם. ועי"ז הי' הוא נזכר ג"כ לטוב נצח. אולם גם הוא נפשו ירעה לו במה שהיה נבהל להון ואבד זכותו במה שמכרה ולא נקרא עוד שמו עלי' כי קמה וגם נצבה לאברהם לאחוזת עולם וכמ"ש ויקם השדה והמערה כו' לאברהם למקנה. והנה אחר דברינו אלה כי עפרון במה שנתן עיניו בממון חשך את נפשו מטוב הזכרון המעולה הנ"ל יפול ספק הלא חירם לקח גם הוא הרבה מתנות וסגולות מלכים מאת שהע"ה כמבואר ועכ"ז הי' לזכר עולם לולא שעשה עצמו אלוה, וא"כ למה יגרע עפרון ממנו ונאמר בתשובת השאלה הזאת עם מה שנבין תחלה משנתם ז"ל (אבות א' ב') אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כו':
(כז)
משל לשר גדול שנתאכסן אצל א' ללון. ופינה לו בית לכל כליו ומקום לעבדיו ומושכי מרכבתו. ועשה לו מטעמים כאשר אהב ויאכל וישת ויטב לבו. וכאור בוקר שאל אותו על המגיע לו אמר כך וכך. ויתן לו ויסע לדרכו. ולא זכר עוד את האיש ההוא (גם כי כטוב בעיניו עשה לו אבל אחרי שהוא עשה עמו אך לטובת עצמו והוא גם הוא נתן שכרו משלם אין עוד לזה על זה מאומה) לימים בא השר הגדול ההוא אצל איש אחר וכבדו בכל הטוב כמשפט ובלבו הי' כי עשה יעשה עמו בחנם על רוב שעשועיו שהי' לו ממה שבא אל ביתו לאכול בלחמו כי הדבר הזה יקר בעיניו מכל הון. ויהי טרם נסע השר קרא את בעל האכסניא להגיד לו מה משכורתו בא לפניו ואמר אדוני מה אספר מהפלגת שעשועי לבבי במה שבאת לביתי. ובמה שזכיתי לשרתך. ואיך אבקש מאת אדוני כסף או זהב. וכשמוע השר את דברי האיש נתעורר בלבו רוח אהבה וחבה יתירה על האיש ההוא ויפצר בו שיקח מאתו משאת ומתנות הגונות. שהיו עולים שבעתים על ערך השכר המגיע לו ומן הוא והלאה זכרון האיש ההוא נשאר חקוק על לוח לבבו לפקוד אותו ואת ביתו במתנות יקרות כל ימי צבאו:
הנמשל הוא הדבר בדמותו בב' סיגים העובדים הנז' כי העובד עבור תקות השכר וכשכיר יקוה פעלו האמנם עבודתו רצוי' בעיני הי"ת עכ"ז אין לו אלא שכרו, לא כמוהו העובד הנאמן השמח במה שזכה לעבוד עבודת מלכנו הקדוש ובה' תתהלל נפשו בזה שבחר בו לשרתו ולברך בשמו ולא יתן עינו ולבו על שכר העבודה הוא עומד לרב טוב יתר מאד לעד ולנצח ומה הוא בחנם כו'. ועד"ז הי' ענין חירם מלך צור מה שהי' מעותד לטובה עולמית ונצחית לולא שעשה עצמו אלוה. כי האמנם שלמה המלך ע"ה הרבה לו מתנות אבל הוא לא הי' דעתו על המתנות. רק ע"ד מתחסד ומפאת רוחו הנדיבה ע"כ הי' ראוי שיהי' זכור לטוב כל הימים מצד חסד ה' משא"כ עפרון שהי' נבהל להון לקוח כסף מלא בעד שדהו בזאת הי' לבו חסר ממנו נבער מדעת ולא ידע כי חסר א"ע מטוב תמידי ונצחי. ומעתה מה נמרצו דברי המדרש נבהל להון איש רע עין זה עפרון כלומר מפאת עינו הרע נבהל ונחפז לקבל מיד מחיר אחוזתו ולא ידע כי חסר יבואנו ר"ל לא ידע החסרון הגדול שעשה לעצמו כי חיסר א"ע מחסד ה' שהוא קיים לדור ודור ועל רוב גנותו המליצו ז"ל שחסרתו התורה ו' לרמוז על חסרונו והבן:
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. מדרש. מי יעלה בהר ה' זה אברהם כו' עד ישא ברכה מאת ה' כו' עד אברהם הי' מברך את הכל שנא' ונברכו בך ומי ברך את אברהם הקב"ה מברכו. הוי וה' ברך את אברהם ע"כ:
הנה תכלית רצונם ז"ל בזה נראה פשוט כי כוונו להתיר ספק גדול בענין ברכת אברהם ע"ה והוא כי מכבר ידענו מרוב טובו ית' וחסדו על העולם שחלק בשני אדם גם ביודעי בינה חלקו של זה איננו כשל זה. וכמאמרם ז"ל במדרש (ויקרא רבה ט"ו) הה"ד (איוב כ"ח) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה אמר ר"א אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל יש שמתנבא ספר א' ויש שנים אר"י בר"ש אפי' דברי תורה לא לא נתנו אלא במדה יש זוכה למקרא ויש זוכה למשנה לתלמוד כו'. וכן בענינים זולתים מהחכמה והגבורה והעושר הי' מחכמתו ית' לחלקם ולהפיצם מבלי אשר לא ימצא האדם יחד את כולם כי עי"ז אחד באחד יגשו ואיש את רעהו יעזורו ויהי' אחוזים ודבוקים איש באחיו. ואחר המונח הנאמן הזה יש לשאול על אברהם ע"ה שברכו ה' בכל באין מחסור דבר מה שהוא ענין מתנגד אל תהלוכות סדרי העולם. והן זאת הקשה לבעל המדרש ע"ה שע"ז הוכרחו לומר אברהם הי' מברך את הכל ומי מברך את אברהם הקב"ה וכמו שיתבאר:
(כח)
משל כי הנה ממשפט בעלי המלאכות שיהי' נמצא אתם אך הכלים הנאותים למלאכתם וכמו החייט החיוב כי ימצא אתו כלי תפירה מחטים ודומיהם ואצל החורש נחושת וברזל כשיל וכלפות ומקבות וכאלה. ואם בהזדמן יראה אדם אצל החייט כלי החורש או אצל החורש מחטים ודומיהם מכלי התפירה הלא באין ספק יתמה על החפץ אבל לפעמים יקרה שיראה אדם אצל א' הרבה כלי מלאכה כלים מכלים שונים מכלי האורג והתופר והחורש והחוצב וזולתם ועכ"ז לא יהי' הדבר בעיניו לפליאה והוא כי האדם הלז שהכלים האלו תחת ידו חנוני הוא אשר כל בעלי מלאכות באים אליו לקנות כלים הנאותים איש איש למלאכתו אשר המה עושים. ולכן כי ההכרח יהי' אתו עמו כל הכלים אשר יעשה מלאכה בהם למען אשר החפץ ימלא את ידו במה שהוא נאות אליו. הנמשל כי הקב"ה חלק לכל או"א חכמתו ומדותיו ומעלותיו הפרטים ומה שחיסר לו ידרוש מזולתו. אבל אאע"ה שבו נאמר והיה ברכה וכאמרם במדרש עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי מכאן ואילך הרי הברכות מסורין בידך והוראתם שהקב"ה מסר בידו מבוע הטוב הכללי אשר ממנו יהי' נשפע לכל מבקש ברכת ה' ולכך צלחה עליו ברכת הכל. וזהו שאמרו אברהם הי' מברך את הכל כלומר הוא הי' המשפיע לכולם ומי מברך את אברהם הקב"ה הוי וה' בירך את אברהם בכל: