אור ברסלב
משלי יעקב חומש שמות › פרשת בשלח

משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ

חומש שמות · פרשת בשלח

פרשת בא

ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. מדרש כששלח פרעה את העם מי צווח ווי פרעה משל למלך שהי' בנו הולך למדינה אחת הלך ושרה אצל עשיר א' וקבל וקבל העשיר בנו של מלך בעין טובה כיון ששמע המלך מי קבל בנו ובאיזה מדינה הוא הי' שולח אגרות אצל אותו איש ויאמר לו שלח את בני גו' עד שהלך והוציא לבנו בעצמו התחיל אותו איש צועק על שיצא בנו של מלך מתוך ביתו אמרו לו שכניו למה אתה צועק א"ל כבוד הי' לי כשהי' בן מלך אצלי שהי' המלך כותב אגרות לי והי' זקוק לי הייתי ספון בפניו עכשו שנמשך בנו של מלך מאצלי אינו נזקק לי בדבר לכך אני צועק. כך אמר פרעה כשהי' ישראל אצלי הי' הקב"ה זקוק לי והייתי ספון בפניו הי' משלח לי אגרות בכל שעה ואומר בה אמר ה' אלהי העברים גו' כשירד הקב"ה למצרים והוציא את ישראל התחיל פרעה צועק ווי ששלחתי את ישראל דכך נאמר ויהי בשלח פרעה. והמאמר הזה מפליא לב כל קורא ואין מהצורך להעיר בו כי הלא נודע מהות האגרות אשר שלח ית' לפרעה ולבוא אל כוונת הענין נעיר עוד במאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו אשר כמו זר נחשבו המעט מהם המכות הגדולות שהשיגו. ומה גם אשר מלת מעבדנו אך למותר ונזכיר עוד לזה מאמר רז"ל (ברכות ט') וינצלו את מצרים חד אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים וחד אמר כמצודה שאין בה דגן והכלל בזה הוא עם מה שאמרו ז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם והאמנם שהוא דבר שאין הפה יכול לדבר. אבל רז"ל כללו בזה הנהגתו ית' בהשפעת טובות העולם כי כביכול שיעבד הקב"ה כל הברכות וכל הטובות אל עמו ישראל. וכמאמר רז"ל אין טובה בא לעולם אלא בשביל ישראל וכל מקום שהם שורים שם הברכות מצוי'. והנה בהיותינו בארץ ישראל נתקיים בנו כמאמר התורה ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. ר"ל כי אנחנו היינו משיגים כל טוב ההשפעה מידו ית' לידינו ומאתנו השיגו כלם מחיתם ושפעתם לא כן בזמן הגלות נתקיים בהיפך נחלתינו נהפכה לזרים היינו כי מושגת אל יד זולתנו כ"כ עד אשר נוכל לחיות ממותר שלהם כמאמר המשורר (תהלים ד') נתת שמחה בלבי מאת דגנם ותירושם רבו. כלומר ה' ית' כחסדו הגדול הוא מרבה בשפעת ברכתם כעתה יתר מאד למען אשר נחי' בנותר:

(צד)

משל לבן עשיר א' שנתפס לבית האסורים ואביו שולח לו מאכלים ומשקים. הנה לא ישלח לו כפי השיעור שנתן לו בביתו. כי בהיותו בביתו קרוב אליו הי' בטוח במנת חלקו שיהי' לו לבדו ואין לזרים אתו אמנם לא כן בשבתו בתוך מאסר אם ישלח לו אך כפי אכלו לא יגיע אליו דבר ע"כ מהצורך אליו לשלוח עד אשר יאכלו כלם לשובע ובנו יחי' בנותר הנמשל מובן מאליו. והוא מה ששאל הנביא ע"ה (יואל ב') חוסה ד' על עמך גו' למה יאמרו בעמים אי' אלהיהם:

(צה)

משל לאיש כפרי א' נדיב ושוע נתן בנו אל עיר הקרובה למלמד א' ודבר עמו כי ישלח מביתו פרנסת בנו מכל טוב. ויושיט כל זאת אל בית המלמד ההוא ואשתו תשתדל בתקוני המאכלים כמשפט. ויהי הבן ההוא בבית הספר בעיר ואביו שלח לו כזאת מכל מאכל אשר יאכל מכל משקה אשר ישתה גם פזר נתן ושלח לו יותר מכפי מחית בנו למען העניק גם לבני הבית הבית של המלמד. אמנם האנשים האלה העלימו מאת הנער כל מבחרי המטעמים ששלח לו אביו וכל חלק טוב השאירו לעצמם ואל הנער ההוא נתנו מאכלים פחותים אשר לא נסה בם מעולם ובראות המלמד כי העלם קץ במאכליו עשה עצמו כמתמיה ואמר מה לאביך כי הקפיץ ידו מלפרנס אותך בריוח כאשר בהיותך אצלו והנער ההוא מחריש משתאה לו כי ידע בלבו האמת כי באין ספק הוא שולח לו מכל והמלמד וביתו בוזזים איש לו. לימים בא הנער לביתו וראה אביו כי הוא ככה דל ופניו רעים ויאמר לו הלא תגיד וכי אנכי מקמץ חלילה במחית פרנסתך הכי לא שלחתי לך כזאת וכזאת בריוח גדול ופורט לפניו כמה מיני מאכלים טובים ויקרים. ויען הנער ויאמר ידעתי אבי ידעתי. אבל חמסי על המלמד שנתת אותי אליו כי העלם יעלימו הוא ואשתו כל המאכלים הערבים אשר תשלח לידם ולי לא יתנו כ"א לחם נקודים מגואל ועל היותר יכאיבו את לבי כי עוד יניעו ראש לנגדי ויתפלאו עלי לאמר אי' אביך האכזר אי' עשרו וסגולתו מדוע ימנע ברכתו מבנו:

הנמשל שהקב"ה שולח השפעתו הנדיבה אל מקום שאנחנו גרים בו ולמעננו הוא שולח השפעתו ברוב עד כפי הספקת הרודים בנו וכנ"ל. אבל המה ימלאו את כליהם מכל מבחר ההשפעה ואותנו יכלכלו לחם דאגה ומי יגון כאלו נתמעטה חלילה השפע' אבינו ית' ויתמהו עוד איש לרעהו לאמר מה זאת לאביהם כי עצור עצר כל השפע' טובה מאת בניו וזהו למה יאמרו בעמים אי' אלהיהם כאלו לא ידעו דבר מהשפעת השי"ת:

ומעתה הנה הנם דברי המדרש שלפנינו כי הלא נודע מהפלג' הצלחת פרעה וכל מצרים מעת גלו ישראל לשם וכאשר הפליג הכתוב כגן ה' כארץ מצרים וכל זאת מפאת התקרבותו ית' אל עם בני ישראל הגרים בתוכם ע"כ בצאת ישראל ממצרים ונעדרו כל אלה צווחו ווי וזהו מי צווח ווי פרעה משל למלך וכו' כך אמר פרעה כשהי' ישראל אצלי הי' הקב"ה זקוק לי והייתי ספון לפניו והי' משלח לי אגרו' בכל שעה הענין מובן כי המליצה בזה על אבדת ההשפעה הגדולה והממשלה. וזהו ביאור המאמר הנ"ל וינצלו את מצרים חד אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים והוא כפשוטו להגיד חרבן מצרים ומפלתה וח"א כמצודה שאין בה דגן אחז מליצה צחה על קוטב הענין שזכרנו כי כמו הדגן שבמצודה הוא עיקר הסבה לצוד ציד חי' ועוף כי אך בשביל הדגן נגשים העופו' אל המצודה. כן ע"י היות ישראל במצרים נמשך לשם כל השפע והברכ' והתקרבות אלהותו ית' כענין מ"ש (ישעי' מ"ג) למענכם שלחתי בבלה. וכמו כן פה נאמר אנכי ארד עמך מצרימה. ובזה הי' למצרים בחינה המצודה לישראל בחי' הדגן וכשיצאו משם נשארו מצרים כמצודה שאין בה דגן וכבר סר צלו ית' והתקרבותו מעליהם והוסר ממשלתם והצלחתם. ובזה יתכן מה שאמר אח"כ ויהפך לבב פרעה ועבדיו וגו' ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו:

(צו)

משל לעשיר א' שעשה משתה גדולה ונתן כל המאכלים על יד מבשלת אחת שתקח אותם לביתה לעסוק בתיקונים ובבישולם עד גמרם לעת הזמנת הקרואים ישלח משרתיו להביאם משם ולהביאם לפניהם. והנה משפט משפט המבשלות לעסוק בתיקוני המאכלים לאט לאט כדי שיתעכבו בידה איזה זמן יותר כי כל עוד שהם ברשותה גם היא אוכלת מהמטעמים ההם ותגנוב גם בעד בני' ויהי להמבשלת ההיא איזה סבה שהי' ההכרח אתה ללכת אל איזה מקום על שעה או שתים ותנח בתה הקטנה להשגיח על המאכלים עד בואה ולשמרם מאיזה הפסד והנער' ההיא ברצותה להראות השתדלותה וזריזותה בפני אמה חגרה בעוז מתניה ותלך ותלקט עצים יבשים ותערוך על האש ומפח בידה עד כי נתבשלו כל המאכלים חיש קל ויבואו המשרתים ויקחו המאכלים כלם לבית המשתה ויהי בבוא המבשל' לביתה ותרא את אשר עשתה לה בתה ותרגז עלי' מאד לאמר מה זה מהרת על המאכלים אמרתי אני בלבי לקחת מהם בשבילי וגם לך אתן מהם ועתה גם לי גם לך לא יהי'. הנמשל כי הקב"ה נתן ישראל ליד מצרים למען ישיגו שם התיקון הגדול שיוכשרו לקבל התורה. והנה כל עוד שהיו ישראל במצרים היתה הברכה באה לרגליהם כנ"ל. והנה הקב"ה אמר לאברהם אע"ה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כי כן שיערה חכמתו זמן ההכשר ההוא. אמנם פרעה הרשע הכביד עליהם עולו הקשה וזה הי' סבה גדולה להכשירם בגמר התיקון ק"צ שנים קודם הזמן ההוא כמאמר המדרש (שיר רבה ט"ו) אמר משה רבון העולם ת' שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו אמר לי' כבר שלמו. ובזאת קלקלו לעצמן כי ע"י שהיו ממהרים על תיקון ישראל אבדו שפעת ברכתם והצלחתם. וזה שאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. כלומר מסבת שהיינו מעבידים בהם בפרך:

בילקוט ולא נחם אלהים דרך ארץ. דרך ארץ מים מלמעלה ולחם מלמטה ברם הכא הלחם מלמעלה שנא' הנני ממטיר לחם מן השמים והמים מלמטה אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר. הבנת הדברים כי הנה ידענו כי לאלהינו ית' ב' הנהגות שמנהיג אותנו בהם טבעית ונסית והנהגה הטבעית היינו מתנהגים עת היינו על אדמתינו והי' לנו בית המקדש ומזבח וקרבנות העלולים להריק ברכה ע"י עבודתינו בקודש ממש כאשר יאציל האב לבנו הגדול איזה סך ומורה אותו איזה מסחר שישא ויתן ויתפרנס ממעשה ידיו אבל טרם הביאנו ה' אל המנוחה ואל הנחלה הי' השגת טובותינו ע"ד הנהגה הנסית ממש כבן קטן הסמוך על שלחן אביו ומספיק לו כל פרטי מחסוריו כי עד היום ההוא לא הי' בידינו במה לעבוד את ה' לפרנס עצמינו מעמל נפשנו והנה ידענו שאין מציאות לענינים נסים בלתי במקום שכלו בו כל דרכי הטבע ובגמ' (שבת נ"ג) מעשה בא' שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא הי' לו שכר מניקה ונעשה לו נס ונפתחו לו שני דדים כדדי אשה כו' א"ר יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה אמר אביי אדרבא כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית אשר לכאורה יפלא לחלוק בפלוגתא רחוקה כזו שזה יאמר כמה גדול וזה יאמר כמה גרוע. אבל יתכן עפ"י מליצה:

(צז)

משל לבית אכסניא א' שהי' עליון על כל אכסנאות שבעיר היינו כי שם היו מספיקים כל מיני מטעמים יקרים אל השרים הגדולים ובני המלכים המתארחים שמה גם מהללים בחלילים בתוף וכנור המטיבים לב והמשמחים כל רוח המתארח שם שעה או שתים משלם כמה שקלי כסף פעם ראו בעיר סוחר א' הלך ונתעכב שם והתפלאו עליו לאמר איך ידו משגת לאכול ולשתות באכסניא יקרה כזו. ענה א' מהם ואמר כבר אני רואה אותו ערך חדש ימים הולך לשם ערב ובוקר ושוהא שם כמה שעות וישתוממו עליו לאמר כמה רב עשרו אשר יכולת בידו להוציא הוצאות רבות כאלה. ענה השני ואמר כמה עני הוא זה התחילו תמהים על דבריו הלא אם הי' עני לא הי' נשאו לבו ללכת לאכסניא כזו השיב ואמר האמת אתכם כי עשיר גדול הי' אבל תדעו כמה יגיע לו מן הדלות מעתה ואיך מהיום יתרושש מכל ע"י הפיזור הגדול הזה. הנמשל זהו ממש מאמר אביי כי גם הוא הי' מכריע כי אדם גדול הוא אחר שזכה לנס כזה. אבל עכ"ז אמר כמה גרוע אדם כלומר כמה מעתה נתמעטו זכיותיו עי"ז כמאמר ואם עושים לו מנכים לו מזכיותיו וע"כ גם עתה בזמן הגלות שנעדרו מאתנו כל כלי עבודתינו ואין מקום להתפרנס בדרכם הטבעים הנה בחסדו ית' ינהג אותנו בחסד ורחמים גדולים ע"ד הנהגה הנסית וכאשר הפליא אתנו קודם בואנו לא"י. וזה הענין פה כי אם הי' הגאולה בזמנה הי' באים מיד לארץ ישראל והי' מתנהגים בדרכי הטבע. אבל הנה מחמת דוחק השעה גאלם ית' אף קודם הזמן ולא"י לא הי' בידם ליכנס מטעם שכתבנו נמצא ממצרים יצאו ולארצם לא באו וע"כ אין מקום אל תחנותם אלא במקום שאין בו ישוב לבני אדם היינו במדבר ולנהגם עפ"י הנהגת הנסית כי עוד לא הי' להם חלק בהנהגת הטבע. וזהו ויהי בשלח פרעה את העם וכנ"ל שהיתה הגאולה אך מסבת פרעה שהכביד עולו על ישראל. ולכן הוצרך הקב"ה להוציאם קודם הקץ. ע"כ ולא נחם דרך ארץ וכדברי הילקוט כלומר לא נהגם עפ"י דרכי הטבע:

אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו' לא תוסיפו וגו':

(צח)

משל לעשיר גדול ומיוחס שהי' לו בת וראה אצל עני א' בחור מופלג ומהולל מאד והחליט בדעתו לקחת לו לחתן. ויהי ביום הנשואין החליף שמלותיו כאשר ילבשו בני הרוזנים מוכתר בכסף וזהב ואבני חפץ וערך את ביתו בכלים יקרים והזמין על המשתה כל גדולי משפחתו. והעריך השלחן בכל מגדים ומטעמים וכל זה עשה למען יראה החתן ויכיר בכבוד חותנו ופאר משפחתו ורוב עשרו וסגולתו. אבל החתן ההוא מסבת רעבונו כי עני הוא ותאב למאכלים ערבים לא שת לבו להתבונן כלל לא בעשרו ולא בכבוד משפחתו רק נתן נפשו ועיניו אל הלחם אשר הוא אוכל ויהי לקץ הימים עלה על לבו לחקור על מהות חותנו ועשרו ובני משפחתו ויתקצף עליו חותנו לאמר מדוע לא התבוננת אז בעת שהראתי לך את אשר לא ראו עיניך ואבות אבותיך. הנמשל זהו שהזהיר משה את העם בעת קרבו אל הים ואמר אל תיראו כי ידוע אשר היראה והפחד יפריעו את האדם מהתבוננות ושום שכל ממש כמשפט הבורח בפחד ורעדה נמנע ממנו שימצא איזה מציאה כי בחפזו לא ישגיח כלל גם על מה שעומד נגד עיניו. לכן אמר אל תיראו אבל היתיצבו בלב נכון ובטוח באין מורך וראו את ישועת ישועת ה' אשר יעשה לכם היום והטעם כי אשר ראיתם את מצרים היום כלומר הנסים והגבורות אשר אתם רואים שנעשו עתה עם מצרים לא תוסיפו לראותם וגו'. כלומר כי לאחר זמן תבקשו ענינים נוראים כאלה ולא תמצאו:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו:

(צט)

משל לעשיר א' שהי' לו בן רך ויחיד והי' מחזיק אותו על שלחנו בתמידות ויאמר האב אל לבו הנה עתה לא ידע בני שום עסק מסחר ומה אעשה עמו באחרית הימים ואם אומר לו צא ועסוק במו"מ והשתדל בפרנסתך יהי' כבד ממנו הדבר להרויח כדי פרנסת עצמו ואשתו ובניו וכדי להמשיכו ולהרגילו במו"מ עשה מאמר עם בנו לאמר צא ועסוק בכל שבוע עד כי תרויח ששה כסף וכאשר תביאם אלי ביום הששי הנה אנכי אשלים לך עד שלשים כסף. אך דע לך כי כל עוד שלא תביא אלי הששה כסף משלך לא אתן לך משלי ויעשו כמשפט הזה כמה ימים פעם בא הבן ההוא והי' לו ששה כסף חסר פרוטה אחת. ותקטן בעיניו לחזור אחרי' להשלים הסך ההוא. והלך אל אביו להשלים לו עד שלשים אמר לו אביו ספור עתה הסך שבידך. ויספור לו ששה כסף חסר פרוטה אמר לו אביו הנה לדעתך קלה בעיניך הפרוטה מחמת מיעוטה ואין בה כדאי לעכב הסך הגדול התשלום עד שלשים. אולם הלא תדע כי הסך שלי יותר קל על היותו שמור ומזומן תחת ידי ולכן יותר הי' עליך להשתדל על השלמת הסך בכל מה שתוכל כי יקר הוא ע"י איכות מציאותו אצלך לעכב הסך הגדול אשר לי קל המציאו'. הנמשל כי אם היו ישראל באים עד כרחוק דרך יום מהים ולא יאבו ללכת יותר עד כי יבקע הים הנה יהי' מהלך הטבעי מעכב את הנס כי כן מדרכי ית' בלי להקדים הנס אף רגע כל עוד שאיננו מוכרח. והנה אחרי בואם אל שפת הים נדמה להם כי כבר כלתה עליהם יכולת הטבעי וראוים הם לנס. וע"כ בראותם כי הים הולך אל מלואו כפעם בפעם צעקו לד' על דבר הנס. אבל באמת עוד הי' יכולת אתם ללכת גם בתוך הים עד חוטמם אך קטן הוא בעיני בני אדם ודומה בעיניהם שאין כדי לעצור הנס עבור זה. וע"ז אמר הקב"ה מה תצעק אלי כלומר על החלק אשר עלי לעשותו הלא שלי יותר קל מהמעט שלכם ע"כ יש בו כדאי לעכב הנס. וזהו דבר אל בני ישראל ויסעו כמדרש הנ"ל:

ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה. הנה מהראוי לשום לב אל הכפל הזה ואכבדה בפרעה וגו' בהכבדי בפרעה. והנראה בזה עם דברי המדרש ואני הנני מחזק. משל לב' א' חלש וא' גבור נצח הגבור לחלש ונטל עטרה בראשו מי גרם לגבור ליטול העטרה לא החלש כך מי גרם להקב"ה ליטול שבח וכבוד לא פרעה שניערו וכו'. ביאור הדברים:

(ק)

משל בזה כי משפט העשיר בעשותו משתה גדולה אשר זה צריך הכנה גדולה למלוח הבשר ולהכשירו ולבשל ולאפות ולצלות וכדומה מהענינים הצריכים כמה ענינים וחדרים לזה. זה דרכו לתת כל המינים האלה אל יד מבשלת אחת לביתה ואחר אשר יהיו המאכלים ערוכים ומתוקנים בטוב גמרם גמרם יבואו המשרתים ויביאו הסעודה בשלמות מבית המבשלת אל בית המשתה אמנם הלא ידעת גם שמעת כי גם בבוא המשרתים לקחת הסעודה מאת המבשלת האם את הכל יקחו ולא ישאירו שריד הלא אין זה מדרך המוסר אבל בהכרח ישאירו אל המבשלת מכל מאכל. גם מן הדגים גם מן הבשר כמו הכנפים והקורקבן והראש והרגלים והכבד:

הנמשל כי הקב"ה כביכול עשה לעצמו הכנת משתה גדולה בבית פרעה היינו כי הביא אותו באש ובמים והכל עבור שיצמח על ידו פרסום גדול מכח אלהותו ית' והשגחתו וכנ"ל וע"כ כאשר היתה המשתה בגמר כל השלמות אין עוד מדרך המוסר מבלתי להעניק גם את המבשלת הוא פרעה. וזהו ממש מאמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' לומר כי ע"י המופתים האלה יבואו מצרים גם הם להכירני והטעם בהכבדי בפרעה וגו' ר"ל הלא עיקר פרסום כבודי וידיעת אלהותי נצמח רק מסבתו:

וזהו ממש מאמר המדרש מי גרם להקב"ה ליטול עטרה לא לפרעה שניערו לפיכך ואכבדה:

אז ישיר משה במדרש הדא דכתיב (תהלים נ"ט) ואני אשיר עוזך וארנן לבקר חסדך ואני עשיר עוזך לעתיד לבא וארנן לבקר חסדך וכו' כי הייתי משגב לי באדום ומנוס ביום צר לי בגוג ומגוג. הנה כדי לבוא לתכלית כוונת דבריהם ז"ל שהסבו משמעות מאמר ואני אשיר עוזך על נסים העתידים. וגם להבין מאמר וארנן לבקר חסדך נקדים מאמר המשורר (שם י"ג) ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לד' וגו' עוד מ"ש שם ה' בעזך ישמח מלך וגו'. ביאור הדברים כי אנחנו עב"י מצווים על ב' דברים אשר האחד יכחיש ויסתור הב' והם הבטחון בהאלהים והשמחה בישועתו והוא כי כבר כתב החסיד ז"ל בחובת הלבבות כי משפט הבוטח השלם להיות תמיד בשמחה במה שיש יכולת ביד הבורא ית' להטיב לאדם. וכל כך יחליט השמחה בלבו כאלו כבר השיג הטובה עד שלא יהי' אצלו חילוק בין טרם השגתו מחסוריו ולאח"כ וכאשר אמר הנביא (ישעי' ס"ה) כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא:

(קא)

למשל בן העשיר שהוא שש ושמח ומתפאר בעושר אביו אף כי אין בידו מאומה בהיות מוחלט אצלו כי כל העושר הזה שמור בעבורו ולא ימנע ממנו אביו מאומה:

אמנם המצוה הב' היא סותרת מופתי שלמות הבטחון והוא מה שאנחנו מוזהרים להודות לו על כל דבר ודבר ולתת לו לו בכל יום מעין ברכותיו ולשמוח על כל הטובה שנשיג ממנו ית"ש כמאמר ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך. אשר מכל זה יתנכר כי בלבו הי' ההיפך כמו:

(קב)

משל של הנושה מעות מאנשים הרבה ומהם בטוחים ונאמנים גדולים שאין בלבו ספק כלל על גביית חובותיהם ומהם אנשים קשים לא יאבו לפרוע חוב הקפתם אשר באם יבוא א' לבשר לו כי ראה א' מבעלי חובותיו מכין מעות לפרוע לו חובו. הנה משפט המבשר ההוא מן הנושה ההוא כך אם האיש הזה המכין מעות הוא מן האנשים הבלתי פורעים חובותיהם והנושה כבר התיאש ממנו הנה יעיר א"א לתת להמבשר על בשורתו תשורה יפה כי הכניס בלבו שמחה חדשה מה שלא עלה על לבו כלל. אבל לא כן באם המכין מעות מעות החוב הוא איש בטוח ונאמן גדול הפורע חובו תמיד בזמנו כי לבשורה זו ולשמחה מה הוא עושה. כן הדבר בהבוטחים באלהים כי אותו שהוא מקטני אמנה כל זמן שאין הטובה בידו לא תפעול בו מאומה להעיר עצמו על השמחה אבל הוא עוד דואג ומצטער. הנה בתת ה' אליו טובתו מה מאד ירבה לשמוח ולשוש עד כי תחייב אותו שמחתו להודות ולהלל לד' על הטוב ההוא שגמלו אחרי שלא עלה על לבו שמחה ובטחון מקודם. אבל מי שלבו שלם עם ה' ובוטח בישועתו עד היותו מלא שמחה בעוז ויכולת המקום ב"ה כאלו כבר השיג טובתו. א"כ אי' איפה תתעורר שמחה בלבו בתת לו ה' דבר בהיות הטובה ההיא בלתי (מוחשת) [מוחשבת] אצלו כלל לענין מחודש. והן אמת כי על זאת התפאר המשורר על עצמו ואמר ואני בחסדך בטחתי אף טרם השגתי הישועה בפועלו עכ"ז לא מנעתי עצמי מלשמוח אח"כ. וזהו יגל לבי בישועתך. וזהו ג"כ ה' בעזך ישמח מלך כלומר על היות הדבר אצלך בכח. וגם בישועתך מה יגל מאד כלומר אחרי כי בא הישועה בפועל ואמר הטעם תאות לבו נתת לו. והוא כי באמת יש לשאול על עילת הדבר הזה מאין יתנוצץ שמחה בלב הבוטח ההוא על השגת טובתו אחרי כי הי' מוחלט אצלו כאלו כבר תשיג אותו בפועל. הנראה בזה:

(קג)

משל לאורח שהזמין אותו בעה"ב לסעודתו ואחרי אכלם אמר לו הבעה"ב תדע כי גם למחר אני מזמינך אצלי והודה לו האורח על בשורתו ועל טובתו. ויהי ממחרת אחרי כלותם לאכול ויברך האורח את בעה"ב ההוא בקול גדול והודה לו על טובתו אמר לו הלא מאתמול הזמנתיך וגם ברכתני תמול על הבשורה הזאת ומה לך עוד לברכני עוד היום אמר לו האורח אתמול הגיעתני הבשורה אחרי כי שבעה לה נפשי באכלי מכל בסעודת הצהרים ואף כי האמנתי וידעתי כי למחר אהי' רעב ואתה תטיב עמי להשביעני עכ"ז עדנה לא הי' מורגש אצלי צער הרעבון גם לא טובת השביעה שלמחר לא כן עתה הנה הייתי רעב וצמא ואתה בחסדך הטוב השבעתני מטובך הנה אני מרגיש ערבות טובך. ע"כ כהיום אודך בכל לב. כן הדבר בהבוטח כי האמנם הוא שש ושמח בישועת ה' בלב נאמן לאמר באם יחסר לי איזה דבר לא ימנע ממני ית' ואם ח"ו יפגעני איזה מקרה יצילני ה' עכ"ז עדן אין הצער ההוא מורגש לו כלל גם לא טובת ההצלה. ולכן אחר כי יחסר לו איזה דבר ויחננו ה' או כי יפגעו בו המקרים בפועל וירגיש בם ויצילנו ה' הנה אז ודאי יתחדש ויתעורר בשמחה היותר גדולה בהיותו מרגיש אז יקרת וטובת ההצלה כמה היא. וזהו ה' בעזך ישמח מלך ר"ל במה שיש יכולת ועוז בידך להושיע ועכ"ז ובישועתך מה יגל מאד כלומר אחר כי תושיע לו בפועל יגל וישמח מאד ביותר והעילה בזה תאות לבו נתת לו כלומר כי יותר מוחש אצלו הדבר אחר כי נכסף לו והשיג תאות לבו. וזהו ג"כ ואני בחסדך בטחתי ועכ"ז יגל לבי בישועתך וכנ"ל והטעם אשירה לה' כי גמל עלי. וזהו ג"כ ואני אשיר עוזך כלומר על הכח והעוז שיש בידך להושיעני ועכ"ז וארנן לבוקר חסדך כלומר אחרי בא התשועה בפועל והטעם כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי וע"כ התשועה יותר מורגשת אצלי מאשר בתחלה. ומעתה מה נמרצו דברי המדרש. אז ישיר משה הה"ד ואני אשיר עוזך כי הנה כבר כבר זכרנו למעלה כי בגאולת מצרים היתה כלולה גאולת העתיד עם כל פרטי הנסים העתידים. וע"ז יורה מאמר אז ישיר שר לא נאמר אלא ישיר לומר כי השירה הזאת עיקר תכליתה ופעולתה עתידים ישראל לשורר לעתיד וכמאמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה ובמדרש הי' לי ויהי' לי. וזהו שסמכו ז"ל הה"ד ואני אשיר עוזך לעתיד לבוא כלומר כעתה אמרו שירה על כח ועוז גאולת העתיד המקוה הכלולה עתה בגאולה זו. ועוד וארנן לבוקר חסדך וכלומר עכ"ז אכפיל לשורר בבוקר בהתחדש הנסים האלה לעת"ל והטעם כי היית משגב לי באדום ומנוס ביום צר לי בגוג ומגוג כלומר לכן בעת תושיעני מידם יהי' הנסים יותר מורגשים מאשר בתחלה. וזהו ג"כ הרמז במ"ש אז ישיר וגו' ויאמרו לאמר כלומר החליטו בלבם לשיר עוד אח"כ בבוא הנסים בפועל לעתיד:

מי כמוך באלים ה'. ילקוט מי כמוך באלו שאחרים קוראים אותם אלהות ואין בהם ממש ועליהם נאמר (תהלים קט"ו) פה להם ולא ידברו וגו' אלו פה להם ולא ידברו אבל מי שאמר והי' העולם אינו כן אלא אמר שני דברים בדבור א' מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן שנאמר (שם ע"ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי ע"כ. אמנם עכ"ז ראוי לשום לב על כלל המאמר מי כמוך וגו' איך יתכן לקחת מופת על גדולת אלהותו ית' מפאת היותו נעלה ומרומם מאלהי זרים מעשה ידי אדם וחלילה להעריך כן אלהי כל הארץ. ולבוא על הענין נעמוד תחלה על מאמר המשורר (שם קי"ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' גם מאמר הנביא (מלאכי א') כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר ומגש לשמי אשר מלת שם נראית אך למותר כי מה יבצר כשיאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל ה'. אבל בהתבונן מעט הנה לא הי' יכול לומר מהולל ה' יען כי באמת יש ויש כמה עובדים לכוכבים ומזלות השמים, וכדומה מהעצבים. אבל במ"ש מהולל שם ה' נכלל בזה כוונה אחרת:

(קד)

למשל גדול א' הי' מהולל ומפורסם בכל פאתי הארץ. ויהי איש מרמה נסע מעיר לעיר ורימה את העולם ואמר על עצמו שהוא הגדול ההוא ואסף הון רב ועשו לו כבוד גדול וכאשר שמע הגדול ההוא מעשה הרמאי הזה שמח מאד לאמר הלא עכ"פ הנה שמי נכבד הוא עד כי כל המתלבש והמתהדר בשמי יתכבד באנשים ע"י טעותם לאמר כי אני הוא. כן הדבר בהעובדי ע"ז כי האף שהמה מוטעים בדרכם ויקראו אלהים ללא אלהים עכ"ז הלא העילה בזה הוא מפני שחושבים על הע"ז שזהו האלהים האמת. וא"כ הלא בין כך יתכבד שם האלהות. וזהו ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. ר"ל גם אותם שמכבדים לע"ז היא בעבור שטועים וחושבים שהוא ה'. וא"כ גדול שם ה' וזהו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר ומגש לשמי:

ומעתה זהו שרצו ז"ל במאמר שלפנינו מי כמוך באלים. מי כמוך באלו שאחרים קוראים אותם אלהות כי הנה לפי דברינו מקום לומר כי יש התנצלות להעובדי ע"ז לומר כי מ"מ למען שמו עשו כל מה שעשו לזה אמרו מי כמוך באלו שאחרים קוראים אותם אלהות ואין בהם ממש ועליהם נאמר פה להם ולא ידברו וגו' אלו פה להם ולא ידברו אבל מי שאמר והי' העולם העולם אינו כן אלא אמר שני דברים בדיבור אחד כו'. אשר מהראוי להבין שפת יתר שאמר הכתוב פה להם ולא ידברו כי די הי' לומר לא ידברו לא יראו לא ישמעו. אבל המאמר נחלק לשני דברים כי הנה כל מה שנזכר בו ית' פה עין אוזן וכדומה כלם הם לשבר אוזן האדם מה שהוא יכול לשמוע אבל באמת אין לו גוף ואין לו שום דמיון כלל. וכמו שכתב החבר (מאמר ב' ב') שמות הבורא כלם נלקחות מפעולות הברואים. וא"כ תתגנה הע"ז בשתים. א' במה שיש לה פה וב' כי גם עם הפה לא תדבר. יש לה עין וגם לא תוכל לראות. וזהו עצבי הגוים כסף וזהב וגו'. וזהו שסיים הילקוט ועליהם נאמר פה להם ולא ידברו אלו פה להם ולא ידברו אבל מי שאמר והי' העולם אינו כן אלא אמר שני דברים בדבור א'. עתה נחזור על דברי המשל הנ"ל:

(קה)

משל פעם א' הי' א' מתחפש ברמי' ואמר על עצמו שהוא הגאון המפורסם ועשה מעשה הצבועים הלובשים לבושי צניעות גם לא הסתכל מד' אמותיו וספרו בידו ודבריו מועטים וכאשר שמע הגאון את כל הכבוד שעשו לו לא האשים אותם בזה מאומה כי רק עיני בשר להם אבל נתן האשמה בהנבל הצבוע הזה שרימה בהם. לימים בא א' מלובש כאשר ילבשו ההוללים יתנהג בקלות זולל וסובא לא תואר ולא הדר לו לא תורה ולא חכמה ואמר על עצמו שהוא הגאון הנ"ל והאמינו לקול דברו והרבו לו מאד מוהר ומתן וכבוד גדול כששמע הגאון הדבר הזה נתן האשמה עליהם לאמר האמנם כי גם הא' רימה בהם וטעו בו עכ"ז נתן להם מקום לטעות במה שהי' מתדמה במעשי ועניני אנשי הרוח לא כן הנבל הזה אחרי ראותם נבלת עניניו איך עלה על דעתם לטעות בו. הוא הדבר בעובדי אלהים אחרים כי אם היתה (יראתם) [מראיתם] מתדמית בצד מה לערך האלהות אף שבאמת איננה כלום עכ"ז הי' ראוי לזכותם ולומר הלא טעו ושגיאות מי יבין. אבל אחרי כי אין להם דמיון כלל וכלל כי לאלהיהם יש פה גם עינים גם אזנים. ועוד זאת כי גם עם הפה אינם מדברים ועל הקב"ה נאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי מה שאין הפה יכול לדבר וא"כ האשמה בראש השוגים ההם:

ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. מדרש למה ליהושע אמר לו זקנך אמר את אלהים אני ירא ובזה כתיב ולא ירא אלקי'. (ר"ל יוסף שהי' זקנו של יהושע אמר לאחיו את האלקי' אני ירא ובעמלק נאמר ולא ירא אלקים) יבוא בן בנו של יוסף שאמר את האלקי' אני ירא ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלקים. והדבר פלאי וכי בעבור שאמר יוסף את האלקי' אני ירא שוב מהצורך אל מי שנאמר בו ולא ירא אלקים ליפול בידו דוקא הלא באמת כל שבטי ישראל גם כי לא נאמר אצליהם את האלקי' אני ירא עכ"ז מקובל ומאומת אצלינו שהיו יראי אלקי' באין ספק כלל רק אצל יוסף הי' מהצורך אל הכתוב לכתוב כן מפני ההזדמנות. וא"כ אין מההכרח אל עמלק ליפול ביד יוסף דוקא. והנראה כי באו ז"ל להשיב בזה על מה שיש לשאול לכאורה בזה שהאשי' הכתוב את עמלק ואמר עליו ולא ירא אלקי' כי מי זה אמר הנכרי אשר לא מזרע ישראל הוא מחויב להיות ירא אלקי' עד שתהי שלילות שלילות היראה נחשב לו לעון וחטא. הנה על זאת הוכיחו ואמרו יבא בן בנו של מי שאמר את האלקי' אני ירא:

(קו)

משל לשני אחים שהיו בעיר א' עני וא' עשיר והי' העשיר מפרנס את העני ממאכלי' ומשקי' ומלבושי' וכדומה והי' דרכו תמיד לתת לאחיו העני המלבוש אשר הפשיט מעליו אחרי בלותו ואחרי אשר נהפך הודו למשחית. והעני הזה בלבשו את המלבוש ההוא אחר איזה ימים ראה אותו העשיר והנה המלבוש תלוי עליו ולבו מגולה החוצה ובטנו נראה לחוץ ושאל אותו העשיר על זאת. ויתנצל ויאמר מה אעשה אחי כי נתת לי הלבוש הזה אחרי משחתו וכבר אין בו קרסים לחבר שוליו. ויתעשת העשיר לבחון את אחיו ולנסותו ויקחהו וילך עמו אל סוחר א' ויקח אצלו ממין אחד על ב' מלבושים א' עבורו והב' עבור אחיו אחר ימים אחדים פגע בו בשוק והנה הוא הולך כדרכו מעולם והי' העשיר מתווכח עמו לאמר הבט נא וראה כי עתה נעשו המלבושי' בזמן א' ואותו שאני לבוש בו הוא ביפיו והדרו. ויען העני בשחוק ויאמר האם רצונך לשנות את חקי הטבע הלא זה משפט וחק הטבע אל העני להיות כנפי כסותו פתוחי' בלתי מחוברי'. העשיר בהכרח קיבל תשובתו. ויהי היום והיו שניהם על סעודת נשואין והי' הבדחן מתחפש ובא בדמות עני במלבושיו ובכל תנועתיו ויחרדו לקראתו כל הקרואים לראותו והציץ בו גם העשיר ההוא וירא והנה שוליו מחוברים בקרסים. אז אמר אל העני עתה אין לך תשובה כי הבדחן הזה מתחפש עתה ונוהג מנהגי העני בכל הדברים וכנפי כסותו מחוברי'. וא"כ יבחן בזה כי גם העני באמתו הולך כן כי דרך המתחפש לבלי השאיר שריד מכל המעשים והתנועות המיוחדי' לאותו שהוא מתחפש בדמותו. הנמשל כי הכתוב האשים את עמלק אך כדי שלא ותנצל לאמר כי הנכרי אינו מחויב להיות ירא אלקי' בשום דבר ואינו ראוי ע"ז לעונש כלל. הנה המכריע על זאת הוא יוסף שהי' מתנכר במצרים לאחיו ומתחפש בדמות נכרי עד שלא הי' מדבר עם אחיו כ"א ע"י מליץ ועכ"ז לא נצר על דל שפתיו מלאמר את אלקי' אני ירא. ואם הי' משפט הנכרי שלא להיות ירא אלקים איך א"כ הוציא יוסף דבר זה מפיו הלא יהי' נתפס עי"ז ליהודי:

[אמר המלקט אגב אורחא אביא גם אני איזה גרגיר מה שחנני החונן לאדם דעת על מאה"כ ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. לכאורה המקרא הזה אומר דרשוני וחיו. א' אומרו ויחלוש ומדוע לא אמר ויהרוג. ב' למה כפל הכתוב את עמלק ואת עמו הלא הוא עמלק והוא עמו כמאמר השם צא והלחם בעמלק. ונראה לפע"ד כי ידוע מאמרם ז"ל על הכתוב יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. אין הקב"ה משפיל אומה למטה עד שמשפיל השר למעלה. והנה השר של עם עמלק בודאי עמלק שמו ומצאתי און לדברי מהזהר הק' פ' בשלח ר' יוסי אומר ויחלוש דתברן חילא דלהון לעילא. ועתה נוכל לבאר ולומר ויחלוש יהושע את עמלק ר"ל השר שלהם כי אליו לא יאות לשון הריגה ואח"כ את עמו לפי חרב ר"ל קל מהרה הי' יכול להרוג את עמו לפי חרב]:

תוכן העניינים

משלי יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה