אור ברסלב
משלי יעקב חומש בראשית › פרשת וירא

משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ

חומש בראשית · פרשת וירא

פרשת לך לך

וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהי' לגוי גדול וגו':

(כב)

משל לב' סוחרים שהיו נוסעים בדרך על אודות מסחרם א' הי' צעיר ורך בשנים הב' שיבה זרקה בו בא בימים ויהי בבואם לעיר לעיר גדולה ראו חניות מוכרות בגדים לרוב אמר הזקן מה מאד כלתה נפשי לקנות לבני בן זקונים איזה בגד נאה ומשובח אבל יראתי פן לא יזדמן כמדו אמר הב' אני אקח ב' וג' מהם אמר לו הזקן מה תעשה אם לא יהיו מוכשרים לבניך אמר לו אתה לאשר אין לך כ"א הבן זקונים הצדק אתך כי משכח ידך מלקנות כי אם לא יהי' כמדו למי תלבישהו לא כן אני כי חנני אלקים בכמה ילדים צעיר ורב וגם צעיר אנכי לימים ואם לא יוכשר לא' יוכשר לשני או להבנים אשר יולדו:

הנמשל כי כל אשר פעל ית' את אבינו אע"ה שמר לדורות הבאים אחריו וע"כ ברצותו ית' לשפוך על סדום סוללה. אמר המכסה אני מאברהם וגו' והרצון לגלות אל אזני אברהם עבור יתפלל עליהם. והגם כי ידע ה' כי אין מקום לתפלתם עליהם כנודע עכ"ז לא הי' ח"ו לריק ולא שבה ריקם כי ארשת שפתיו לא מנע ה' ופעולתו תעמוד לדורות וזה שסיים ואמר ואברהם היו יהי' לגוי גדול כלומר הלא יוליד רבות ע"כ גם אם עתה אין תועלת בתפלתו תועיל לדורות הבאים והבין:

ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד לכאורה מלת כי הראשון אך למותר:

(כג)

ובמשל נבין הענין עם מה שנודע מחילוקי טבעי בני האדם ודתיהם כי שונות זמ"ז יש אשר מעודו לא נסה בסבלת המכאובות והתחלואות אף לא חלו בו ידים ולא שמע קול נוגש מעולם ומשפטו אם יתן אדם ידו עליו יפער פיו ויצעק הוי הוי וישמיע בחוץ קולו כאלו הכהו מכה רבה. אך אם אמנם כי יחרץ לשונו וירעים בקול, מקולו לא יחת אדם ולא יחרד לבוא אליו לראות ברעתו מדעתו כי מטבעו כן הוא להיות צועק וגונח ואין רע. לא כן האיש אשר עדו ועברו עליו כמה פגעים וקורות מכאיבות לא יהי' נשמע שאגתו בלתי אם תכבד עליו מכת מכהו למאד לכן אם יתן בקולו רבים יחרדו לעומתו ויאתיו אליו מידעם כי אין מטבעו להיות כ"כ מר צורח אם לא כי נגע בו חרב עד הנפש וכמו כן בדבר שבממון בעשיקת הנעשקים ראינו ג"כ הבדל הזה כי האדם הישר אשר מעודו לא פגע בשל אחרים כל מאומה בכמוהו אם יגזול אדם ממנו דבר יהי מה יהי' נפשו ירעה לו וירבה בזעקה לא כן האיש אשר ידיו דמים מלאו לעשוק אהב אם לפעמים יהיה הוא עשוק מאחרים הוא לא יצעק זולת על דבר גדול והשומע בקולו יבחון כי לא דבר רק הוא:

הנמשל עד"ז עצמו הי' ענין הסדומים כי כלם גזלו וחמסו איש את רעהו ואיש את אחיו כנודע וא"כ ודאי כי לא הי' מדרכם לצעוק כ"א על רעה רבה. וזהו צעקת סדום ועמורה כי רבה כלומר אם בסדום יזעיקו מרה כל כך באין ספק וחטאתם כי כבדה מאד עד כי אין מקום להכילם. הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר במדרש אמר הקב"ה אתה אמרת ואנכי עפר ואפר חייך אני נותן לבניך ב' מצות בהם אפר פרה ועפר סוטה. כדי לקרב הדבר מעט אל הפשוט איככה נמשך הצטוות ב' מצות אלו מסבת מאמרו ע"ה ואנכי עפר ואפר:

(כד)

משל א' עשה משתה גדול והזמין קרואיו. והי' ביניהם איש ישר נקי וצדיק וצדיק ונשוא פנים אשר לו נאה לשבת בראש הקרואים אבל מסבת ענייו מאד בחר לו מושב השפל הבעה"ב להיותו חפץ ביקרו העלה על לבו להושיב אצלו כל החשובים ובזאת הגביה השפל וקרנו הרים בכבוד:

הנמשל הוא הדבר באאע"ה כי מפאת היותו שפל בעיניו בענות צדק. אמר ואנכי עפר ואפר והקב"ה להיותו חס על כבוד הצדיק היקר הזה. אמר חייך שאני עושה עפר ואפר לענין יקר ורב החשיבות. וזהו חייך שאני נותן לבניך ב' מצות בהם כו':

ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים גו'. צריך להבין מה שהכפיל הכתוב בקרוא המלאך אל אברהם פעמים. ועל מה שחסר מלת ממני בקריאה הב' נעיר תחלה על שאלה אחת קטנה והיא עם המוזכר מהפלגת שמחת אברהם בעקדת יצחק עד שאמרו במדרש הי' דומה בעינו כאלו מוליכו לחופה ומה גם לפי דברינו (בקול יעקב קל"ג ב') כי אאע"ה חשבה לטובה נפלאה מאת השי"ת יען כל ישעו וכל חפצו להעמיד תולדות הי' אך להניח אחריו בן כמותו שימלא אחריו בעבודת שמים למען ינחת בו יוצרו. ויען כי אין אדם בטוח בעצמו כל מספר שני חייו. כמאמר ז"ל (אבות ב') אל תאמין בעצמך כו' ע"כ כאשר צוה אותו אלהים קח נא כו' להקריבו לריח ניחוח לפניו ית' שמח לבו ויגל מאד כי בשעה קלה ישיג תכלית הנרצה. מה שיכבד על האדם להשיג בכמה שנים. וא"כ מקום לומר כי ח"ו לא יחויב לו שכר על מעש' העקידה בשכבר החליטו ז"ל (אבות ה') לפום צערא אגרא. וכבר זכר הרמב"ם ז"ל (בשמונה פרקים פ"ו) דעת התורנים עם שכנגדם מי הוא הראוי לקיבל שכר יותר אם החסיד המעולה שנפשו איותה מעודו לכל הטוב לפני אלהים. או המושל ברוחו וכובש יצרו וסמכו דעתם במאמר הנזכר לפום צערא אגרא. ונאמר בהתרת השאלה הזאת. האף אמנם המושל ברוחו ראוי הוא להרבות מתן שכרו לפי צערו הגדול המגיעו עד כי יעשה איזה מצוה מהמצות ויביאה מכח אל הפועל עכ"ז החסיד המעולה מעריך אותו ית' לעומת המושל ברוחו על כל הפחות. ונבין בדמיון:

(כה)

משל שר א' הי' צריך איש משכיל ומצליח להפקידו על עסקיו וכל יש לו בבית ובשדה למען יכלכל דברי' במשפט ושידע לגדל ולדות מבהמות ועופות ולאסוף תבואת לצבור בר ולחם ומזון. עד שלא יצטרך לקוח דבר מאחרים. ויתן השר מועצות בנפשו אי' איפה ימצא איש מעולה כזה. ואיככה ינסהו בכל אלה. ועלה על רוחו לשוטט בארץ ולהתהלך בה אולי יזדמן לפניו איש כזה. ויהי בדרך במלון בבית א' הפחות מהכפריים שאל ממנו לערוך לו שלחן מיני מאכלים ומשקים לרוב כמשפט השרים. ויעש לו כן. ויאכל וישת ויטב לבו ויהי בבקר שאלו כמה הוצאת עבורי. וערך לו חשבון מכל דבר ודבר והעלה אותו בדמים באמרו הן קניתי כל דבר מן השוק ויסע השר הלאה ויט ג"כ אל א' הפחותים ללון שם ועשה לו כמשפט הראשון. וכאשר שאל אותו על סכום ההוצאות השיבו מה אשאל מאדוני או מה אחשוב אם לא הוצאתי מאומה כי לא קניתי שום דבר מן השוק אך מעמל נפשי הי' לי כל אשר שאלו עיניך. ובתבונות כפי עשיתי כל החיל הזה מהעופות ובשר בהמה חמאת בקר וחלב צאן צאן יין ושכר. השר בשמעו דברי האיש שמח לבו ויגל מאד. ויאמר אליו הלא אצלתי לך ברכה פקיד ונגיד תהי' על ביתי ועל פיך ישק כל הנלוים אלי כי אותך ראיתי משכיל בתהלוכות עסקי בבית ובשדה כאשר חפצי אח"כ אמר השר אל לבו הלמען אשר זה האיש הטיב עמדי במה שלא הוציא עלי מכספו יקופח שכרו הלא נחת יש לי מזה יותר מהראשון על גודל השכלתו ורוחב לב בינתו כי בכמוהו חפצתי ואם כי אין אתי לשער על מה שמגיע לו בעבור שלא הוציא מאומה. עכ"ז למה יגרע הוא עוד מן הראשון אשר גמלתיו בכסף מלא כפי הוצאותיו, יבוא גם הוא ויטול שכרו על כל הפחות כסכום אשר לקח הראשון:

הנמשל כי האמנם הכובש את יצרו אשר נפשו מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסוף אליהם ומתנגד בפעולותיו אל מה שיעירוהו אותו כוחותיו ראוי הוא לשכר גדול לפי צערו שמיגעו עדי יעשה אחת ממצות ה' ולא כן החסיד המעולה הנולד בטוב אשר מעודו נפשו מתאוה לכל הטוב בעיני ה' עדי כי יערב לו כל דבר גם מהקשות לקנותם קנין עצמו בנפשו ויהי' ראוי להמעיט בשכרו עליהם כי על נקל יעשה אותם בטוב לבב בלי עמל כבישת יצה"ר אולם יערב לו ית' וימתק לו עצת נפשו של החסיד במעשיו הרבה יותר מהכובש יצרו. גלל כן הקב"ה מעריכו נגדו לכל הפחות כי מדוע יגרע הוא ממנו ולמה יקופח שכרו בשגם לא טרח ועמל על עבודתו. הוא הדבר באברהם ע"ה בשגם הלך שמח לעשות רצון המצוה ונפשו אותה לעשות מעשהו. עכ"ז אין נגרע דבר מרב השכר הראוי בענין כזה לאיש אחד המושל ברוחו כי לא נופל הוא ממנו כנ"ל וע"כ אחר שאמר לו ית' אל תשלח ידך כו' כי עתה ידעתי כו' פרט לו עוד ואמר בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ר"ל אתה עם אומן לבבך הי' ערב עליך הדבר לעשותו ולא חשכת את בנך את יחידך. כלומר מפאת נדבת לבך הטהור ולא מצד ההכרח מה ששמתי עליך לעשותו לחק (אשר ע"כ לא סיים במלת ממני שהי' הוראתה כי אך למענו ית' עשה הדבר) לזאת הנה שכרך אתך כי ברך אברכך כו' גם כי הי' הדבר לאברהם עוד לטובה מאת ה' ית' כנ"ל כי אך זה חפץ ה' ואך בכזאת יתפאר:

תוכן העניינים

משלי יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה