אור ברסלב
משלי יעקב חומש בראשית › פרשת ויצא

משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ

חומש בראשית · פרשת ויצא

פרשת תולדות

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. נתלבטו בה רבים מהמפרשים בהבנת מלות הכפולות. ויצא. וילך. ובמדרש מכאן שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם ולבי אומר לי בהבדל המלות שהמה מכוונים לעומת ב' סוגי ההליכות של ב"א והוא כי ההולך ממקום למקום יהי' הליכתו לא' מב' סיבות אם בעבור צרכו ללכת למחוז חפצו או להיותו מוכרח לעזוב מקומו. והנה על ההולך למחוז חפצו שהעיקר אצלו ההליכה למקום ידוע עליו נופל מאמר וילך ולא ויצא. יען כי יציאתו אך טפלה אל מה שהעיקר אצלו היינו ללכת ולבוא אל מחוז ההוא. ובאותו אשר הליכתו היא טפלה ליציאתו והעיקר אצלו אך ההעתקה ממקומו לאיזה סיבה עליו יאמר ויצא. ולא וילך שהוא יחוס אל הטפל ליציאתו כי מסבתה הוא הולך למקום שיזדמן:

והנה ב' סוגי ההליכות האלה נקבצו באו יחדיו באבינו יעקב יעקב ע"ה. א' שהי' מוכרח לברוח ולצאת ממקומו מפני עשו והב' כי הי' הצורך אליו לבוא לבית לבן לישא אשה וכאמרם ז"ל במדרש יש הולך אצל זווגו ויש שזווגו בא אליו. יצחק זווגו בא אצלו יעקב הלך אצל זווגו. וא"כ היציאה וגם ההליכה שניהם היו אצלו ענינים עקרים ע"כ פרט עליהם ויצא כו' וילך חרנה מדרש. ר' שמואל בר"נ פתח שיר למעלות אשא עני אל ההרים למלפני ולמעבדני מאין יבוא עזרי אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' ויקח העבד כו' ואני לא נזם א' ולא צמיד א'. חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי ח"ו לית אנא מוביד סברי מן בריי. אלא עזרי מעם ה' עושה כו' ראוי להעיר בזה האמנם כי סוף דברי יעקב ע"ה הי' מן המאמינים השלמים להיות לו מבטח עוז בהשי"ת לאמר ח"ו לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה'. אבל עכ"ז ראשית דבריו מאין יבוא עזרי וכו' מפליא מאד כי ההוראה הוא כי הי' ח"ו מפחד ודואג מאין ימצא עזרה והוא אך מדרך חסרי הבטחון וכדי לבוא אל ביאור דבריהם נקדים מאמר הנביא (ישעי' ס"א) שוש אשיש בה' ותגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני אשר לכאורה לא נדע מה הם הבגדי ישע ומעיל הצדקה ומה מליצתם אבל הבנת הענין הוא עם מה שזכרנו מב' ההנהגות אשר לאלהינו ית' אתנו עב"י הטבעית והנסית. והנה ודענו כי אין מדרכו ית' לעשות עניני נסים למעלה מן הטבע כל עוד שיספיקו הטבעיות או אז הוא ית' יפליא עשות נוראות למעלה מן הטבע ועל ההנהג' הגבוה הזו המליץ הנביא ע"ה כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני ובזה נבוא אל הענין:

(לט)

משל עשיר א' נתן לבנו סך מסוים שישא ויתן לו לפרנס א"ע ואת ביתו והבן לא הצליח במעשיו ובמסחריו. וילך הלוך ודל ומחיתו הי' בצמצום מאד. פעם ספר עניניו אל אביו ויגער בו לאמר מה לך עוד אצלי הלא כבר אצלתי לך מהוני ונתתי לך חלקך. ועתה הספק עצמך במה שבידך זולת אם אראה כי לא יהי' בידך כל מאומה או אז יהי' ההכרח אתי לקחתך אלי ותהי' כא' מאוכלי שלחני לימים יצאה אש בשערי העיר ותיקד סמוך לבית חנותו אשר שם מעט סחורתו באו אליו ממיודעיו ומכיריו להעיר אותו ולזרזו למען ימהר ויחיש להציל סחורתו וימאן ויאמר נחת הוא לי אם תהי' למאכולת אש. יען כי אתה אעלה אל אבי העשיר ואהי' מאוכלי שלחנו כי יראה לעינים כי לא נשאר כל מאומה. הנמשל הוא מה שאמרנו כי אותם אשר עדן לאל ידם למצוא נושאי קיומם ע"ד הטבע אך בדאגה ובעצבון מאד. הנה בכלות להם כל העילות האמצעים הטבעים ישמח לבם ויגילו מאד וירבו תודות לד' ית' כי הלא אז ישועתם קרובה לבא נורא מאד למעלה מהטבע. וזהו שוש אשיש בה' כו' כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטנו. והוא הדבר ביעקב אע"ה כי טרם הלך לדרכו ברכו אביו ברכת גליות היינו שיעשה ית' עמו מה שהוא למעלה מהטבע ע"ד ההנהג' הנסית וע"כ בלכתו בדרך חיפש ובדק א"ע אם כבר הוא ריק מכל ונכון להתגולל עליו ישועה הנסית ואחר כי ראה כי אין בידו כל מאומה חיזק לבו במבטח עוז ונאמן כי הוא ית' יערה עליו ממרום ברכת אברהם אברהם הנז'. וזהו שאמרו ז"ל אשא עיני כו' מאין יבוא עזרי כלומר חשב בנפשו אולי עוד באפשרי אתו להשיג מאיזה מקום עזרו ולהסתפק בדרכי הטבע ע"כ אמר אליעזר בשעתה כו' ואני לא צמיד א' ולא נזם א' כלומר אין בידי מאומה. חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי כו' אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. כלומר אך עתה הנני הולך לאבינו שבשמים ותושיעני ימינו ע"ד ההנהגה הגבוה למעלה מהטבע ויקוים בי ברכת אברהם. וזהו תחלת דברי המדרש אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני והבן:

ויפגע במקום. מדרש. צלי בבהמ"ק אריב"ל אבות הראשונים התקינו ג' תפלות כו' הנה כדי להבין תואר תפלת יעקב ע"ה ע"ש פגיעה נעיר תחלה על שאלה הידועה אם מכבר מאמרו ית' קיים וקראני ביום צרה כו' (תהלים נ') יקראני ואענהו (שם צ"א) הלא יום יום הוא ית' קרוא בתחנות ובקשות נמרצות על גילוי כבודו ועל קיבוץ גליות ועל בנין בהמ"ק יום ולילה לא דומי' לו. ועדנה לא השגנו מענה עליהם מאתו ית' ולא נעשה עמנו דבר. אך עוד הוא ית' מפליא לשאול אותנו על ידי נביאו (ישעי' נ') מדוע באתי ואין איש כו' הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להושיע. ונאמר בישוב הדבר:

(מ)

משל א' שחטא אליו בנו ויגרשהו מביתו והי' נע ונד בארץ. והאב עם גודל מגמתו ותשוקתו שישוב בנו מדרכיו הרעים כי נכמרו רחמיו להשיבו אליו הי' יושב ומצפה על בוא בנו אליו או כי ישלח דבריו ע"י שליח כי ניחם אל לבו וכי הוא נעצב אל מעשיו הראשונים ומתחרט אליהם. אבל הבן עם קשיות ערפו לא בא אליו גם לא הריץ דבריו ע"י שליח ובתוך כך קרה כי הי' נוסע ובא א' מאנשי העיר שנתגורר הבן ההוא שמה להעיר שאביו יושב בה על אודות מסחריו ונשא ונתן גם עם אביו ההוא ובתוך הדברים נתגלגל על שפתימו ענין הבן ההוא. אמר לו האיש מתי תשיב את בנך אליך. אמר לו כשיבקש ממני או ישלח שליח. א"ל אם הדבר תלוי בבקשה מבקשך אני עבורו והלא אנכי טוב מעשרה שלוחים אמר לו האב דבריך לא בדעת כי הלא כל ישעי וכל חפצי בבקשת בני הוא אך לאשר מדברי בקשתו כשיתנפל לפני אז יתברר אצלי אמיתת ענינו בלב עמוק אם הוא נוחם על מעשהו מודה ועוזב וכמו כן אם יגיעני דבריו ע"י שליחו הי' לי ג"כ לעד נאמן כי כיבס מרעה לבו אחרי השתדלותו לשלוח אלי ציר מיוחד. לא כן עתה אתה כי באת הלום אך עבור מסחרך וע"ד מקרה פגעת בי ועלה על רוחך לבקשני עבורו. הלבעבור זאת ארצהו. או העל זאת אשא פניו:

הנמשל כי אם היינו משימים עיקר מגמתינו בתפלתינו לבקש מלפניו ית' על כבוד שמו הגדול ואך להתפלל על בנין בהמ"ק וירושלים ודאי היינו נענים קל מהרה. אבל עתה בעה"ר עלינו צווח הנביא (ישעי' ס"ד) אין קורא בשמך בצדק מתעורר להחזיק בך. ר"ל שאין אדם מתעורר מעצמו להיות קורא לה' על כבוד השכינה. אך לאשר מכבר נקבעים תפלות מסודרות מפי אכנה"ג בהם מבקשת הטרף והמזון והסליחה והרפואה. וכאלה ובתוכם לוטה גם תפלה על בהמ"ק וירושלים ומלכות ב"ד ומדי דברנו בבקשת בבקשת מחיתינו מתגולל על שפתינו גם הבקשות האלה. וזהו הענין עצמו ביעקב אע"ה בלכתו חרנה ועבר מקום הקודש ולא שת לבו אל המסילה אשר דרך בה. אך כאשר הרחיק ללכת זכר את אשר עשה ואמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי כמוזכר בדרז"ל ולולא שעבר דרך שם לא הי' מחייב עצמו להתפלל גלל כן תתואר תפלתו ע"ש פגיעה. יען כי אך פגיעתו במקום הקודש הסבה תפלתו וזהו שסמכו ז"ל ואתה אל תתפלל בעד העם הזה והטעם אל תפגע בי כלומר הלא אין אתה משולח מהם לבקש מלפני עליהם זולת ממה שאתה פוגע בי בהיותי מדבר עמך תמיד נשאך לבך להתפלל עליהם לכן אל תפגע בי:

והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. ילקוט כתיב ואל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל מדבר ביעקב דכתיב ויחלום והנה סלם כו' והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו אלו שרי אוה"ע. מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו ע"ה שרה של בבל עולה שבעים חווקים ויורד ושל מדי עול' חמשים ושנים ושל יון מאה ושמונים ושל אדים עולה ולא ידע כמה. באותה שעה נתירא יעקב אמר תאמר שאין לזה ירידה אמר לו הקב"ה אל תחת ישראל כו' הה"ד אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה' ע"כ. הנה כדי לעמוד על טעם הדבר מדוע לא הראה ית' ליעקב גם זמן שרה של אדום עד כמה הוא עולה. נקדים לבאר מדרשם ז"ל (בשלח פ' כ"ה) מלך ביפיו תחזינה עיניך אמרו ישראל רבש"ע איך אנו רואים פניך והלא מסרתנו ביד אדום אמר להם אל תראו מהם שעתידים אתם שתאמרו לי היכן הם הה"ד את עם נועז לא תראה ואתם רואים שמחתה של ציון שנא' חזה ציון קרית מועדינו כו'. וכלל הענין הוא עם מה שביארנו מאמר רבותינו ז"ל (במדרש אחרי) אמר הקב"ה להרשעים הצדיקים לא שמחו בעולמם. ואתם מבקשים לשמוח כו' עד יעקב לא שמח בעולמו שמח ישראל בעושיו לא נאמר אלא ישמח עתידים הם לשמוח במעשיו של הקב"ה לע"ל. כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו שמח ה' במעשיו לא נאמר אלא ישמח ע"כ. ואמרנו כי רצונם ז"ל להביננו עילת מה שהוא ית' מעכב ומאחר שלות ישראל ומקדים לזולת:

(מא)

משל ממש כמשפט בעל אכסניא שבאו אליו אורחים הרבה כאחת. ואינו מספיק להאכיל את כולם בשעה א' שמקדים להאורח היותר אץ לדרכו ומאחר לאשר בדעתו להתמהמה וכן הדבר באדום אשר צבא לו עלי ארץ מהצורך לבהל מנת חלקו כי עוד מעט ואיננו לא כן יעקב אשר לפני שמש ינון שמו. וזרעו לעד יכונו אליהם יעכב ומאחר הוא ית' חלקיהם ומנותיהם לעתיד לבוא. ומעתה מה נמרצו דבריהם ז"ל אמר להם הקב"ה כו' שעתידים אתם שתאמרו לי היכן הם כלומר חלוצים יעברו מן העולם ע"כ ההכרח לקדם פניהם להשביעם מטוב העולם ככל אות נפשם והקרוב אצלינו עוד בטעם הדבר ע"ד מליצת הנביא ע"ה (עמוס ז') מי יקום יעקב כי קטן הוא והוא כי ענינינו עתה הוא ממש:

(מב)

למשל הקטן שהנחילו אביו מלבושים נאים ויקרים שאינו ראוי ללובשם עד כי יגדל ויהי' לאיש. כן כל הברכות הרמות והגבוהות מאבותינו ע"ה. הננו כהיום קטנים מהכילם. אבל יחטיאו אותנו כי בקל נבעט על ידם. כענין הכתוב (האזינו) וישמן ישורון ויבעט ולעתיד אי"ה שנהי' יכולים לקבל רוב טובה ולא נבעט על ידה או אז הוא ית' יתן ויחזור ויתן וכמ"ש הנביא (יואל ב') ואכלתם אכול ושבוע והללתם כו'. כלומר רוב הטוב לא יזיק אליכם. ומאז ולא יבושו עמי לעולם:

המורם מדברינו כי הב' עילות הנזכרים הן הנה היו לבני ישראל בדבר שלילות טובות העוה"ז מהם ולהיותם נתונים לעם אחר. והנה עצת חסדו ית' היתה עתה לחלק טובות עה"ז לכל העמים לכל א' זמנו הקצוב. ואחריו לאחר עד עת בא דברו הטוב להרים קרן משיחו ובזה נבוא אל הענין:

(מג)

משל לאחד שהניח אחריו בן קטן והנחילו בית אכסניא טובה ורחבה ב"ד העמידו לו אפטרופס שישכיר הבית לאחר עד אשר יגדל הנער ורבו עלי' הקופצים והעלו אותו בדמים אמר להם אשר על הבית מה זאת תריבון זע"ז מה יבצר מכם שתשכרו אותו כולכם בשותפות ותחלקו ביניכם לכל א' זמן קצוב עד כי יגדל הנער וישמעו לו ויעשו כעצתו ויכתבו בספר להיות לראי' על הדבר מקביעות הזמנים לכל א' ראשיתו ואחריתו ואשר בכלות זמן הא' הוא התחלה זמן הב'. אבל לאותו שזמנו הוא אחרון שבכלם לא כתב לו זמן כ"א התחלת זמנו למתי יכנס לתוך הבית ולא האחרית יען כי במשך הזמן המוגבל ממשכירי הבית יגדל העלם ויהי' לאיש וע"כ מה לו לכתוב בספר סוף זמן האחרון הזה כי הלא הבעה"ב אין מהצורך אליו להיות נעזר לכנוס תוך שלו עם מה שיהי' רשום אחרית זמן המוגבל כי ידיו רב לו להוציא מביתו כל מי שיהי' בו:

הנמשל מובן מאליו כי הקב"ה בהשקפתו עלינו עב"י כי הננו דלים ורשים מהתענג ומרוך בטובות העולם מטעם המוזכר למעלה לזאת נדיבות יעץ למסרם לשרי אוה"ע עד אשר נהי' מוכשרים לקבלם ונוכל שאתם בל נבעט בם ובחכמתו ית' חלק לכל א' זמן שליטתו על הארץ וקצב לכל א' ראשיתו ואחריתו יען כי הגבלת אחרית זמן הוא פועלת התחלת ממשלת השני וירידתו של זה תהי' סבה אל עליית זולתו. אבל לא כאלה המולך לאחרונה הוא אדום אליו לא הי' מהצורך לרשום אחרית זמן ממשלתו כי אז הא' הממליך מלכים לבדו ימלוך ובעצמו יקח הממשלה מידו כמ"ש ועלו מושיעים כו' והיתה לה' המלוכה. וזהו מאמר הילקוט הנ"ל. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים הראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה שבעים חווקים ויורד של מדי וכו' ושל אדום עולה ולא ידע כמה באותה שעה נתירא יעקב ואמר תאמר שאין לזה ירידה א"ל הקב"ה אל תחת ישראל כו'. הה"ד אם תגביה כנשר כו' משם אורידך נאם ה'. כלומר אני בעצמי וע"כ אין מהצורך לסמן ירידתו מתי הוא:

או יאמר במה שלא הראה ה' ליעקב זמן ירידת שר של עמלק ועל מאמר הנביא (עובדי' א') כה אמר אלהים לאדום כו' מי יורידני ארץ כו' וכדי לבוא אל הענין נפתחה במשל פינו:

(מד)

משל א' הי' לו משרתת רעבתנית מאד עד כי אחר שלקחה הקערות מעל השלחן הי' משפטה ללקט הפרורים הנשארים דבוקים בדופני הקערות והבעל הבית מעולם לא צוה לקנח הכלים לשטפם במים בין מאכל למאכל כיאות רק מסרם בידה והיא בלקיטתה הפרורים ממילא נשארו הכלים נקיים. והנה הגם כי הוא והיא מובדלים בכוונתם זה כיון שיהיו כליו נקיים וזו אך למלאות תאותה עכ"ז מה איכפת לו מה שכוונה היא אחר שנעשה רצונו. אך בבא זמן ביעור חמץ צוה לשכור אנשים מיוחדים לנקות הכלים היטב שאלוהו מה יום מיומים. הנה שפחתך תנה אותם על ידה ותבער החמץ הדבוק בהם כדרכה מאז ואמר להם הנה לעת כזאת לא יספיק לי מה שאתנם לידה. כי היא להיות עיקר מגמתה להנות את עצמה ולמלאות תאותה לא תתעסק בנקייתם זולת כל עוד שיהי' לה מה להביא תוך פיה מהמדובק בהם. אולם אנכי אשר עיקר חפצי בביעור החמץ ולצאת ידי חובתי ההכרח אתי להעמיד אנשים מיוחדים שיכונו לגרור ולחטט הדק היטב בכלי הנקיון עד בלתי השאיר כל מאומה. הנמשל כי ירידת גדולת השרים האמנם כונת מורידם הי' אך לסיבת עליתם ולרומם את עצמם עכ"ז רבות עשו מה שמפיק פעולה התכליתית כי ממילא הורד גאון וממלכה הא' ע"י מה שכוון הב' לעלות ואם גם נותר בהא' הנכאים והנכשלים אין בזה מאומה כי כבר נשבת מהיות עוד גוי וממלכה לא כן זה האחרון הוא עמלק אשר עליו נאמר ואחריתו עדי אובד. אין די לו במה שיורידוהו זולת מהשרים כי הם לא ישימו לב רק לטובת עצמם ולהשביע תאות לבם ויאכלו אך בשר האבירים ויבז בעיניהם לחפש אחר הטמונים בירכתי בור הדלים והחלשים וכבר נחרץ עליו (עובדי' א') ולא יהי' שריד לבית עשו בעבור הנאמר בו ויזנב בך כל הנחשלים כו' ע"כ המשפט לאלהים הוא להיות הוא בעצמו עוסק בירידתו כמאמר הכתוב מלחמה לה' בעמלק וזהו דברי הנבי' וקמתי עליהם נאום ה' צבאות כלומר אני בעצמי והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד כו' כלומר לכך אין די לו אם יהי' מורד ממילא ע"י עלית זולתו כי מהצורך לעקר ולשרש אחריו לבלתי הותר ממנו מאומה. וזהו צחות מליצתו וטאטאתי' במטאטא השמד כלומר בכונה ובכלים מיוחדים לכך. וזהו דברי הנביא הנז' אם תגביה כנשר כו' משם אורידך נאם ה' כלומר בעצמי ואמר הטעם אם גנבים באו לך אם שודדי לילה הלא יגנבו דים בחר הנביא דמיון אחר על המדובר והוא:

(מה)

למשל בשיחפוץ א' לדור באחד הבתים אשר גם גר שמה זולתו ורצונו שיהי' הבית פנוי וריק מכל. הנה אם יקרה להבית הזה מקרה לילה ויבואו גנבים ויגנבו כל אשר בבית. עכ"ז לא נשלמה חפצו עדיין כי הגנבים עינם ולבם אך על דבר יקר ונכבד והטוב עבורם ולא על פחות שבכלים לפנות הבית מבלויי בגדים וסחבות וכמוהם וזהו שהמליץ עליו אם גנבים באו לך אם שודדי לילה (תואר על מורידים זולתם אשר העיקר אצלם לבקש גדולה לעצמם) הלא יגנבו דים כלומר כל מגמתם אך להשביע עיניהם בטוב להם עד כי יהי' די למו ולא יתנו לב להריק אחריך עד בלתי השאיר לך שריד שריד ע"כ למען השבית מאנוש זכרך הצורך כי הוא ית' בעצמו יחפש אחריך לעשות אתך כלה וזהו איך נחפשו עשיו נבעו מצפוניו. ומעתה יתבאר המאמר בנושא דרושנו מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ע' חוויקים ויורד כו' עד שרה של אדום עולה ולא ידע כמה כלומר על היות מפלת עמלק לאחרונה וע"י השי"ת בעצמו אי אפשר להודע מזה כמאמר ז"ל (סנהדרין צ"ט) לבא לפומא לא גליא פומא למאן גליא וע"כ חרד יעקב ואמר תאמר שאין לזה ירידה אמר לו ית' אל תירא כו' עד משם אורידך נאם ה' כלומר אני בעצמי כנ"ל:

והנה אנכי עמך וכו' והשיבותיך כו' כי לא אעזבך כו'. מדרש רבנן אמרי על הכל השיבו ועל הפרנסה לא השיבו אם יהי' אלהים עמדי. הנה אנכי עמך ושמרני ושמרתיך ושבתי והשיבותיך. א"ר איסי אף על הפרנסה השיבו שנא' כי לא אעזבך ראוי להעיר מדוע לא השיבו ית' על הפרנסה ואיך לדעת ר' איסי יהי' נכללה תשובת הפרנסה במלות כי לא אעזבך ונבין בדמיון:

(מו)

משל לא' שהי' שולח בנו למרחקים והכין לפניו כל הדברים אשר הצורך אליהם בדרך גם הכין צרור הכסף לתת בידו להספקת הוצאותיו ובתוך כך נתודע להם כי הדרך משובש בגייסות אמר האב מעתה ההכרח אתי ליסע בעצמי עם בני עבור לשמרו מכל פגעי הדרך ויהי בעלותם המרכבה אמר הבן לאביו איה צרור הכסף אשר הכינות תנה נא אותו על ידי הוצאתי דרכיו אמר לו אביו מה לך לשאול מאתי על הוצאות הלא אתך אנכי נוסע ומידי תבקש כל מחסורך:

הנמשל כי אחר שהבטיחו ית' ליעקב מיד בצאתו הנה אנכי עמד ושמרתיך כו' מעתה אין מהצורך להשיבו על הפרנסה כי הלא מלחם אביו ית' יאכל ור' איסי בא כמבאר ונותן טעם לומר אף על הפרנסה השיבו שנא' כי לא אעזבך כלומר הלא אנכי עמך תמיד תקרא ואני אענה וכנ"ל:

ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה כו' ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים כו'. הנה מהראוי להבין כפל הלשון אם יש ה' במקום הזה. מה נורא המקום הזה. וביותר יש להתבונן כי מאמר אין זה כו' הוראתו כאלו אחרים מתווכחים עמו בדבר בדעות שונות ובא הוא להחליט ולומר אין זה כמה שאמרתם כ"א בית אלהים. והנראה כי הוא בא להתיר שאלת רבים מהחוקרים מה נשתנה בהמ"ק ממקומות זולתים אם המוחלט הוא כי הוא מלא כל הארץ כבודו. (וכמו כן יקשה על מאמר יעקב אבינו ע"ה אכן יש ה' במקום הזה) אבל הוא ע"ה התיר השאלה הלזו בעצמו במה שסיים ואמר מה נורא כו' אין זה כו':

(מז)

למשל א' בא לעיר מלוכה ויסובב בשוקים לראות בבנינים המפוארים וירא ארמון מבצר משגב ומפואר להלל מאד שאל למי הוא השיבו לו ואמרו הוא ארמון המלך ויגש אל חצר החיצונה והביט על רוב הבתים הפרטים הנמצאים בו וישאל עליהם למי הם אמרו על כל או"א זהו למושב רופא המלך וזה ליועציו ושריו וכדומה עד כי בא אל הפלטון אשר המלך יושב בו ושאל גם עליו ויאמרו לו זהו בית המלך וישתומם מאד לאמר הלא מכבר אמרתם על הארמון הארמון כולו כי הוא ארמון המלך. ועתה תאמרו אך על הבית הזה כי הוא בית המלך. ויענו אותו לאמר האמנם כנים דברינו כי הארמון כולו הוא ארמון המלך. עכ"ז הנה המלך נתן דת גם לזולתו לדור בחדריו החיצונים. אבל הבית הזה עליו אמר כי הוא אך של המלך כלומר מיוחד לו לבדו ואין לזרים בו מאומה והוא כי לא יערב שום אדם לגשת תוך הבית בלתי רשות ועת קצוב לו מאת המלך ואך בלבשו מלבושים הנאותים לכבוד המלך. הנמשל כי האמנם כבוד אלהים ית' מלא עולם עכ"ז הארץ נתן גם לבני אדם וזולת הנבראים כלם ישכנו ארץ ובתוכם ה' כמאמר הכתוב השוכן אתם בתוך טמאותם אבל המקום אשר בו בחר ה' לשכן שמו בו נאמר וכל זר לא יבוא באוהל מועד והוא מיוחד בלתי לה' לבדו. אשר ע"כ צוה ית' גם על הכה"ג לאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש כו'. בזאת יבא אהרן כו' וזהו ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ומבאר ואומר מה נורא המקום הזה והוא כמתמי' על מורה מקדש מלך יתר מאד ממקומות זולתים אף הוא השיב אמרים לעצמו ואמר אין זה כ"א בית אלהים כלומר המיחד אך אליו ולא לבלעדו:

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה הנה מהראוי לתת לב אל מאמר ויפתח את רחמה הלא מטבע וחוק הבריאה הוא שיהי' רחם אשה פתוח להוליד לצורך קיום העולם ע"כ אין מהנכון לומר בכזה ויפתח את רחמה אבל להיפך עצירת הרחם הוא ענין השתנות בטבע עדה"כ וה' סגר רחמה ובמדרש כי שנואה לאה שהיתה אמורת לשונא ורחל עקרה עיקרה של בית. עוד שם במדרש קודם לזה ויהי בבוקר והנה הוא לאה אמר לה מה רמייתא בת רמאה לאו בלילה הוי קרינא רחל ואת ענית לי אמרה לי' אית ספר דלית לי' תלמידים לא כך הי' צוח לך אביך עשו. ואת ענית לי' הדברים מפליאים עוד שם וז"ל ועיני לאה רכות שהיו אומרים כך היו התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן. והיתה בוכה ואומרת יהי רצון שלא אפול בגורלו של עשו אר"ה קשה היא התפלה שביטלה את הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה וגם בזה יש להעיר אחר שכבר היו התנאים הגדולה לגדול איככה מצאה את לבבה להתפלל עוד כי יהי' תפלתה תפלת שוא. וכדי לבוא אל ביאור המאמרים נקדים לבאר מה"כ (תולדות) ויאמר אבי ויאמר מי אתה בני ויאמר אנכי עשו. בכורך כו' ומכבר נתלבטו בזה המפרשים בהבנת דברי יעקב אנכי עשו שלכאורה הוא ח"ו כדובר שקרים אבל בהתבונן בדבריו בטוב העיון לענינינו הוא כי יאע"ה דיבר האמת כמו שהוא ושמר על נפשו מלדבר כזב והוא מה שרצה בשפת יתר שאמר אנכי עשו בכורך והלא על שאלת יצחק מי אתה בני יספיק להשיב עשו מלה אחת אם לא שכוון בזה להאמית ענינו:

(מח)

משל ממש ע"ד ראובן שמכר לשמעון שטר חוב שיש לו על לוי ושמעון בא לתבוע החוב מלוי אמר לו לוי מי אתה א"ל אנכי ראובן שאתה חייב לו אמר לו הלא ידעתיך בשם כי שמעון אתה וממך לא לויתי אמר לו גם אם שמעון אנכי עכ"ז עתה בעסק גבית החוב אנכי ראובן הנושה בך כי קניתי שט"ח ממנו ומכחו אני בא. הנמשל כי נודע מה שבדעת יצחק ע"ה לברך את את עשו מטעם כי הוא הבכור והוא קודם לברכה וע"כ כאשר בא יעקב לפניו שאלו לאמר מי אתה בני כי הי' ירא לנפשו פן יפגע בבנו הצעיר אשר לא כן משפט הבכורה לזאת יעקב בידעו כי קנה כבר הבכורה מעשו השיבו אנכי עשו וזהו אנכי עשו בכורך. כי אני הוא במקומו לקבל הברכה ההגונה אל הבכור. וזהו מה שצווח עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי כלומר אך עתה ידעתי מה שעשה לי בערמימותו. כן כל עיקר לקחו הבכורה ממני הי' עבור לקחת עתה את ברכתי. וזהו שאמרו במדרש אר"ל לפי שהי' אבינו יצחק מתפחד ואומר תאמר שעשיתי את שאינו בכור בכור. כיון שאמר את בכורתי לקח אמר א"כ יאות ברכתיו. ומעתה נבוא אל ביאור המאמרים כי כמו שהברכה מחויבה להיותה מבוהלת אל הבכור כן גם לאה להיותה הגדולה היתה שמורה ומיועדת אל הבכור ולולא שלקח יעקב הבכורה מעשו הי' עשו המתברך והנושא את לאה בהחלמו אך מאז לקח יעקב הבכורה מעשו ונתברך על ידה אין הדבר מוכרע מי מהם יהי' נושא ללאה אם יעקב כי הוא הגדול מפאת קחתו הבכורה וקם על שם אחיו הבכור או עשו שהוא עצם הבכור מרחם אמו, וע"כ הי' מקום להתפלל וזהו מ"ש המדרש שכך היו התנאים הגדולה לגדול כו' כלומר לא נקבו בשמות לאה לעשו ויעקב לרחל רק התנאים היו ע"ד סתם הגדולה לגדול והקטנה לקטן. ולכן היתה בוכה ואומרת כו' אחר שהתנאים אינם מבוררים וזהו קשה היא התפלה שביטלה את הגזירה. ולא עוד אלא שקדמה לאחותה כלומר תפלתה הועילה לה לדון את יעקב לבכור לקחת גם אותה וגם להקדימה לאחותה:

ומעתה מה נמרצו דברי המדרש הקדום לפי שכל הלילה הוא צוח לה רחל והיא עניא לי' בצפרא והנה היא לאה אמר לה רמייתא ב' רמאה כו' אמרת לי' כו' לא כך צווח לך אביך. מי אתה בני ואת ענית לי' אנכי עשו בכורך והוא מטעם היותך קם על שם אחיך בקחתך הבכורה ממנו וא"כ גם לאה נבררת לך. וזהו שאמרה אית ספר דלית לי' תלמידים כלומר ממך למדתי זאת. אבל אם כי לאה פעלה בתפלתה שתהי' ליעקב מפאת היותו הבכור עכ"ז רחל עם שהיא הקטנה גם היא היתה ליעקב ולא נדחה מאתו. ואולי על זאת ירמוז הכתוב במ"ש ויבוא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה לומר כי ראשית ועיקר הנשואין הי' את לאה. אך צדקת רחל ע"ה ראה אלהים ויוכח וסיבב עלי' שתהי' גם היא אשה ליעקב. וזהו ויבוא גם אל רחל אך יעקב ע"ה באהבתו אותה חשבה לו לעיקר וזהו ויאהב גם את רחל מלאה כלומר עם כי היא היתה טפלה חשבה לעיקר באהבת נשיו. ומעתה נבוא אל ביאור הכתוב בנושא דרושנו וירא ה' כי שנואה לאה כו':

(מט)

משל לעיר קטנה שנבחרו בה שלשה פרנסים ע"פ שלמונם ויהי בעיר איש א' החפץ מאד להיות א' מן הג' פרנסים והשלטון לא חפץ בו מה עשה נסע אל מקום משכן שר העיר ובידו מנחה לרצותו על הדבר ויפנה השר אל האיש ואל מנחתו וכתב לו ונתן בידו מגילת ספר לפקידו השליט היושב בעיר ההוא שיכלול אותו בין השלשה ראשים ויהי' כא' מהם ושיעבור א' מן המנוים המנוים לתתו תחתיו ונשתהה הדבר איזה זמן טרם כלה מעשהו בתוך כך נזדמנה איזה עלילה בעיר ויכבוש השלטון השלשה ראשים וישימם במאסר ויהי בהיותם בבית האסורים בא האיש ההוא אל השלטון ויתן לו מכתבי השר ויהי כקרוא השלטון בהם אמר לו כן אעשה אתה תהי' א' מהראשים וצוה לשימו בבור ואת האחר להריצהו נקי לביתו. הנמשל כי מהמוחלט הי' שיהי' אמותינו עקרות ע"פ טעם הכמוס אתו ית' והנה אברהם אע"ה לא הי' לו רק אשה אחת ואותה סגר ה' בעד רחמה וכן יצחק אבל יעקב שהי' לו ב' נשים רחל ולאה הי' מהצורך להסגיר זו שהיא עיקרית נשואיו וגברת ביתו ולאה להיות עיקר וראשית הנשואין אך בה כנ"ל הי' המשפט להסגיר אותה ולעצור בעד רחמה וכאשר העידו רז"ל (ב"ב קכ"ג) ראוי' היתה בכורה לצאת מרחל אלא וכו'. אבל אחרי כי יעקב ע"ה אהב את רחל מלאה וחשב אותה לעיקר המשפט לאלהים הוא לפתוח מסגרת לאה ולהסגיר את רחל במקומה. וזהו וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה. וע"ז בא מדרשם ז"ל כי שנואה שהיתה אמורה לשונא כלומר יעקב חשבה אך לטפלה בנשיו ולהיות היא אמורה לשונא הוא עשו ורחל עקרה עיקרה של בית כלומר לבעבור כי יעקב ע"ה החזיקה לעקרת הבית הנה בזאת פעל להיות היא העקרה בבנים:

ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי וגו' ותען רחל ולאה וגו' כי כל העושר אשר הציל אלהים וגו'. הנה מהראוי להבין מדוע יהי' עושר יעקב בשם הצלה יכונה. עוד יש להעיר בתשובת יעקב ע"ה ללבן מה פשעי וגו' זה עשרים שנה וגו' טרפה לא הבאתי אליך וגו' עד את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש. אשר לכאורה עוד השיבו דבר המורה חצים בתוך לבב לבן חץ מוסר ודעת כי היא הנותנת לעורר את רוחו להמשיכהו אליו לשמור צאנו למען לא יפגם הפגעים שהזכיר וכמ"ש בעצמו נחשתי ויברכני וגו' גם מ"ש ויוכח אמש לא ידענו מה הי' התוכחה. וביותר מהראוי להתבונן וכי יעקב ע"ה יתנהג ברמאות כנאמר ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו' ומה גם כי מן השמים הסכימו עמו כמ"ש ויאמר אלי מלאך האלהים וגו' עד כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך ומהראוי להבין הענין. ואחשוב בהתכת הכתובים האלו עם המבואר במדרש אנכי אחטנה אני הייתי חוטא על הארי שכך גזר הקב"ה לארי שיהי' טורף ואוכל מצאן לבן בכל יום ואם תאמר שאם הי' רועה אחר הי' מצילם ת"ל כאשר יהגה הארי והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה ובזה נבוא אל הענין בהקדים:

(נ)

משל לחייט גדול ששכר פועל לעשות עמו במלאכתו וימאן החייט הזה לקצוב עם פועלו ע"ד ומשפט הנהוג בבעלי מלאכה זו. היינו החתיכות הנשארים מבגדי החופש והרקמות יהיו למשכורת הפועל רק פרט לו שכרו לשלם לו מכיסו דינר זהב לחודש ושיריים יהיו שלו ואין לפועל בהם כל מאומה ויהי ביום החודש תבע הפועל די משכורתו ודחה אותו על חודש השני וכן מחודש לחודש ויהי בצאת השנה ופעלו לא נתן לו הזמינו לדין ותבעו כל שיורי החתיכות הנותרים מהבגדים הנעשו במשך השנה ההיא (כי עודפת הרבה דלת על סך המעות שקצב לו) אמר לו בעה"ב מה לך ליתורי החתיכות הלא קצבתי לך מעות תחתם. ענה השופט ואמר לבעה"ב לו יהי כדבריך אבל אתה הגם כי החלפת משכורתו הראוי לו על מעות מעט הלא גם המעות לא נתת לו אי לזאת תשוב משכורתו לאיתנה מאז לתת לו כל יתור וריוח שיורי הבגדים כמשפט כל הפועלים מאת בעליהם. הנמשל כי מאז ברא אלהים כל היצורים למיניהם מבהמות שדי וחיתו ארץ ורמש האדמה חלק להם מזונם וטרפם לרגל המלאכה אשר הם עושים מהם יבקשו אוכל למו על נאות דשא ומהם בזרע הארץ ומהם צודים וטורפים ציד נפשות כמו הארי והזאב וכמוהם שכל מחיתם ופרנסתם הוא ממה שיטרפו בזרוע עוזם אביוני הנבראים ככבשים וכעזים. וזכות יעקב ע"ה עמדה לו ללבן עד כי במשך זמן עבודתו אצלו לא קרה לצאנו כמקרה העדרים טרף חי' או זולת המקרים הנופלים בצאן וזהו שאמר יעקב זה לי עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו וגו' טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה וביארו הם ז"ל אני הייתי חוטא נגד הארי שכך גזר הקב"ה לארי שיהי' טורף ואוכל מצאנו של לבן בכל יום כלומר כי זה ארוחתו ארוחת תמיד מאת המלך ית' ואנכי במה שעמדתי נגדו להציל מפיו הנה בזה הייתי חוטא נגדו. והנה מהראוי הי' כי כל הניצולים מהמקרים הנזכר ע"י זכות יעקב ע"ה לו יהיו כי כחו ועוצם ידו עשה הצלתם. אך לבן במה שקצב לו שכרו היו הניצולים לו לשלל ויעקב אין לו אלא שכרו ולו הקים לבן דברו לתת ליעקב משכורתו הקצוב לו ודאי כי הניצולים היו מגיעים אליו בהחלט אבל הוא הי' סובב בתמורת משכורת יעקב כדלת על צירה. וזהו והחליף את משכורתי עשרת מונים מאז ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי כלומר נתן לי הניצולים. וזהו ג"כ כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא. והן זאת היתה תשובת יעקב ללבן זה עשרים שנה וגו' כלומר מה לך איפה כי חרדת כ"כ על רוב עשרי חשוב נא כל הניצולים על ידי מיום הייתי שומר צאנך טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה ר"ל אנכי הצלתי הצאן מהטורפים וכנז' במדרש לזאת את עניי ואת יגיעי כפי ראה אלהים ויוכח אמש כלומר הוכיח למפרע כי הניצולים לי הם ואך זאת היתה כונת יעקב במעשה המקלות והמעשה מעשה אלהים הוא אך להחזיר הניצולות למפרע והבן:

תוכן העניינים

משלי יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה