משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ
חומש בראשית · פרשת ויחי
ויחי יעקב וגו' ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנים. הנה מכבר העירו המפרשים ע"ה על הפרט הזה. והקרוב אצלי בזה הוא עם מה שאמרו ז"ל (בכ"מ) צדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה ובכתובים (איוב ח') והי' ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד. והוא כי ממדת טובו ית' למלא ולהשלים ימי האדם הראשונים לכל בהם חיי צער ומכאובי המקרים יתן ויוסף לו באחרית ימיו מנה אחת אפים להשלים כדי חסרונם כאלו ימים יוצרו להטיב בהם לצדיקים מדת יום ביומו. ועד"ז עצמו הי' הדבר ביעקב ע"ה שבאחרית ימיו נמצאו כל ימי חייו שהי' מעומס בהם בנטל המקריים ומשא היגונות מיוסף ושמעון ובנימין וכמוהם. ונשלם החסרון הזה בימים שהי' במצרים וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' כלומר בארץ מצרים הי' חיותו בטוב המעולה כ"כ עד ששלמו לו ימיו הראשונים והיו ימיו מאה וגו' כלומר עם הימים האלו נשלמו אתו כל הימים אשר חי. ואחרי הכלל הנאמן הזה עלינו להאמין כי עוד היום יבוא והוא ית' כאב את בנו ירצנו וימלא ימינו בטובות הנעדרות מאתנו כעתה והננו נתונים נתונים למשלח חציו ולמרמס אפו אבל בשיבחר ה' בציון וינהלנו לתוכה יתן ויוסיף בברכותינו וטובותינו להשלים מה שחסרנו עתה ממש כאשר נהג ית' את אבינו יעקב ע"ה וכאשר העידו ז"ל מעשה אבות סימן לבנים. הנה יש להתבונן בדברי הנביא (ירמי' א') מה אתה רואה ירמי' ואומר מקל שקד אני רואה ויאמר ה' אלי הטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו הלא מדרכו ית' להטיב לישראל כנודע. אבל נבין הענין בדמיון:
(ע)
משל עשיר א' מתה אשתו והי' בעירו אשה אחת גברת חיל להלל מאד אשר מעת מת בעלה עסקה במו"מ אף כי לא הי' לה דבר דבר משלה לקחה סחורה באמנה ובהקפה ותיטב האשה בעיניו לקחתה לו לאשה ויקרא אלי' וידבר על לבה לאמר הלא אנכי לא אקח ממך מאומה. אך עכ"פ מהצורך שתהי' נקי' מבעלי חובותיך הנושים בך מחיר סחורתם ולא יהי' חתימת ידך יוצא מיד מי לתבוע איזה חוב שלא אצטרך לשלם בעדך. והרחיב לה זמן עד כי תכלה מסחרה וחשבון כנעני' ונושי' למען לא יהי' לה דבר עוד עם אדם. אולם האשה ההיא היתה ממשכת הזמן. כדרך הבע"ח שמשמט עצמו מהם אשר שמה עלילות דברים לאמר אין לך בידי מאומה ומהם אשר כפרה במקצת וברצותם להזמינה לדין הסתירה עצמה מפניהם למען ילאו להשתדל עוד על נשיונם ויתרצו לקבל ממנה כפי הודאתה הפחות וירא העשיר כי ארכו לו הימים וירע בעיניו והי' הולך בלט אל הבעלי חובות הנושים בה והי' נותן להם עצות איה איפה יפרעו ממנו קל מהרה ויהי בהתודע הדבר אל האשה באתה אליו ותאמר אם ככה אתה עושה לי כהיום מה תעשה לי עוד אחרי הנשואין אמר לה הלא לך לב לדעת כי אין כוונתי במעשי להרע עמך ח"ו בלתי כל מה שאני עושה עמך כהיום הוא אך מפאת רוב אהבתי אותך וכי שוקד אני למהר לקחתך אלי לשוש בשמחתינו. הנמשל מובן מאליו ע"כ הנני שוקד על בוא הרעות מרוב חנותי אתכם כדי להעבירם חיש מהר למען הקדם ביאת הטובות לרגליהם וזהו כי שוקד אני על דברי לעשותו כלומר דברי הנחמות והישועות הנבאות:
ועל פי דרכנו נעמוד עוד על מליצת המשורר ע"ה (תהלים י"ג) עד אנה ה' תשכחני נצח וגו' האירה עיני פן אישן המות. ובמאמר המקונן ע"ה (איכה ה') למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים אשר אל שניהם יפלא השאלה על השכחה למה עד אנה הלא השכחה היא אך ענין אונס מה שלא יגביל אותה הזמן עד כמה או לשאול עלי' למה והבנת הדברים הוא:
(עא)
משל לאיש שיבה שלא הי' לו כ"א בת א' קטנה וקודם מותו קרא לא' מאוהביו וביקש אותו להיות אפטרופוס לכל מה שיוריש לבתו והבטיחו ע"ז. אבל הזהירו שלא יתן מהירושה הזאת לבתו לא מזונות ולא מלבושים עד מועד הנשואין רק תבקש לחמה מעמל נפשה. ויהי אחרי מותו ויקח האפוטרופס כל אשר לו והעלמה בקשה פרנסתה מכל אשר מצאה ידה לימים בא א' מקרובים להאפוטרופס לאמר. הן ראיתי פני הנערה רעים מאד מסבת מיעוט פרנסתה ומהצורך לתת לה מכסף ירושתה להוסיף לה על חוקה. אמר לא אוכל לתת כי כן צוה עלי אבי'. ויהי עוד הפעם ויבואו אליו אנשים והגידו לו לאמר הלא היא ערימה ויחף פה ולא ענה אותם דבר ויהי אחר זמן נפלה היתומה למחלה מסוכנת. והי' ההכרח לעזר עלי' כסף לדרוש ברופאים. באו להאפוטרופס לצורך הוצאות הרפואות וענה אותם כמשפט הראשון. אז ענו אותו עזות לו יהי כדבריך אבל אם תעצור על ידה לבלתי תת מהכסף כהיום על הרפואות את מי תשיא או את מי תכניס לחופה הלא היא קרובה למות למתי תשמור כספה:
הנמשל היא עם מה שאמרנו למעלה כי כי כל הטובות הנצחיים המעותדות צומחות מיסורי ומכאובי הגלות החיל הזה ע"כ פקד עלינו ית' לבל נדחוק את הקץ כמאמר הנביא (ישעי' כ"ח) המאמין לא יחיש וכמאמר שהמע"ה (שה"ש) השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו' עד שתחפץ ודרשו רז"ל (מגילה ז') השביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ כפרי עץ כל עוד שמחובר לאילן תגמר בטוב הביכור והבישול כן כל מה שיתאחר זמן ויסורי הגלות כן לעומתם תחזקנה הטובות העתידות. אולם שאגתנו אל ה' הוא כי המכאובות והתחלואות עצמו מאד עד כי אין להכילם אשר כפשע בינם ובין המות ומה ימריצנו טוב העתיד. וזהו למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים כלומר אם תעזבנו לאורך ימים. הלא בהכרח נהי' שכוחים לנצח כמת מלב. וזהו ג"כ עד אנה ה' תשכחני נצח כו' האירה עיני פן אישן המות ומובן כדברינו:
ויקרא לבנו ליוסף וגו' שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת וגו'. הנה דרשת חז"ל ידוע. אבל הבנת הדברים כך הוא:
(עב)
משל א' רצה לתת לאוהבו מתנה טובה אחד זמן ידוע ומדאגה פן תסרב אשתו בדבר חישב בנפשו לכתוב לו שט"ח על הסך ההוא שעלה על לבו ליתנו לו וחתם עליו עדים כמשפט עבור שבהגיע זמן הקבוע בשט"ח יהי' מוכרח לשלם לו ע"פ ב"ד ואשתו לא יהי' לה פה לדבר מאומה. הנה בדבר הזה יתואר פריעת החוב ע"ש חסד ואמת כי לעת התביעה שתבעו בשט"ח בב"ד יהי' נופל עליו תואר האמת על היותו מחויב באמת לשלם ככל הכתוב בשטר ועכ"ז הוא חסד מה שהתחייב עצמו מראש לכתוב לו שע"ח בחסד ונדבה. והוא מה ששאל יעקב מאת יוסף ע"ה ועשית עמדי חסד ואמת כי אלו לא נשבע יוסף ליעקב הי' מעשהו מתואר רק ע"ש החסד. אבל יעקב ביקש ממנו שיתחייב א"ע על הדבר בשבועה שיהי' מתואר גם ע"ש האמת כי יהי' ההכרח אתו לאמת שבועתו כי ידע בפרעה שלא יניחהו ללכת לארץ כנען בלתי אם יהי' מושבע ועומד וכאשר פקד יוסף אל פרעה אבי השביעני לאמר וגו'. והוא גם הוא אמר עלה וקבור את אביך כאשר השביעך (עי' רש"י ז"ל):
ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. מדרש. ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. הנה האמנם לא עמדנו בסוד ה' להבין עילת הסתרה זו מכל נביא וחוזה עכ"ז נאמר בטעם הדבר ע"פ קט השגתנו וע"פ מאמרי רבותינו ז"ל והוא בילקוט (חבקוק ב') על משמרתי אעמודה וגו' התחיל צווח עד אנה ה' שועתי וגו'. א"ל הקב"ה הוי רב את יוצרו חרס את חרסי אדמה הלא בן תורה אתה ולא עם הארץ אתה לך כתוב אל"ף בלוח ואח"כ תאמר הודיעני את הקץ וגו' ע"כ. והמאמר הזה הוא סתום וחתום מאד והענין הוא כך.
(עג)
משל כי הנה בשנתבונן בשמחות בני אדם וכמו כן בעתות צרתם באין מנוס כי כל שמחה מהול בתוכה הדאגה והתוגה וכל אנחה ודאגה כרוך בעקבה הששון והשמחה ונבארם לאחדים. כי הנה השמחה המוגבלת על ימים ידועים כל מה שיעבור עלי' יום או יומים קרובה היא לימי לימי חליפתה. וע"כ כל עוד שימשוך זמנה ויתאחר יותר לא תערב השמחה לנפש אדם ולא תהי' מוחשת אצלו עוד עם יודעו כי עוד מעט ימי העדרה יקרבון ויאתיון וכמו היגון והאנחה אשר גבלו על האדם השולטים בו לרע לו הנה כל יום שיעבור ויחלוף המספר הימים הנקובים עת ישועתה קרובה לבוא. ולזאת ירגיש מעט שמחה בלבו כל יום ביתר שאת ויתר עוז אמנם כל זה הוא בשמחה המוגבלת בזמנה ויגון המוגבל בזמנו לא כן השמחה המתמדת וכן הצער המתמיד כי תערב לאדם גם בהעטיף הזמן כי שמחת עולם הוא לו ולא תהי' נעדרת ממנו גם בשיארכו הימים. וכן הצער אם לא נודע אל האדם עת חליפתם וחושב בלבו שיתמידו בו כמכת בלתי סרה אז יהי' יגונו ואנחתו קשה עליו בתדירי על משקל א' כי אינו מיחל על העדרה:
והן זה הוא א' מטעמי חכמתו ית' להסתיר קץ גלותינו כי חפץ שיהי' אבלנו וצער גלותינו באחרית ימי הגלות כבימים הראשונים עת הגלה יהודה שלא יהי' נגרע דבר כמאמר הנביא (ישעיה ס') ושלמו ימי אבלך יען כי היגון והצער המה עקרים לכפרת חטאתינו:
ומעתה יחוורו גם דברי הילקוט מה שהשיב ית' לחבקוק לך כתוב אל"ף בלוח ואח"כ תאמר הודיעני את הקץ. והוא כי הקב"ה הבינו טעם ההעלמה זו:
(עד)
למשל האות הכתובה על הגליון. כי הנה המשפט בכתיבת האות להניח סביבו חלק שיהי' מוקף גויל כי ע"י הגויל המקיף את האות הוא ניכר שהוא כתיבת תמה לא כן כשיהי' האות כתוב על גליון מצומצם רק כמדת גוף האות אזי לא יהי' ניכר אם האות הוא בשלימותו הצורך כי אולי מקוצר הגויל קצר בו הכותב נמצא כי הגויל המקיף עם שאיננו מעצמות וגוף האות עכ"ז הוא מחויב אל הכתיבה שהיא תמה כנ"ל כן ממש זמן גלותינו ואבלנו מהצורך שיהי' מוחש אצלנו עודף על גוף הזמן כי ע"י מה שידומה אלינו לאריכת העת יהי' העודף משלים ומתאים גוף הזמן באבלו ויגונו הצורך משא"כ אם יהי' קצו מוגבל בידיעתנו הלא יהי' נגרע האבלות מגוף הזמן והבן:
ארור אפס כי עז ועברתם כי קשתה וגו'. מדרש. אפי' בשעה שקללם לא קלל אלא אפם. הנה רבים העירו על קללת האף שהוא לכאורה אך דברי הבאי. ואחשוב כי באמת יעאע"ה יכון לקללה נמרצה. אבל נצר על דל שפתיו מלהפריט במו פיו הקללה על בניו וישת על אפם פניו והוא:
(עה)
משל כי העשיר אם הוא איש חמה ולבו לב רוגז וחפצו תמיד להרבות עמל וכעס על ב"א. הנה אצלו לבו הכעסני מרומים ישכון בהיותו שליט ברוחו לדכא אנשים תחת רגליו ולשפוך עליהם כוס חמתו כאות נפשו לא כן אביוני האדם אם יהיו כעסנים וזועמים אשר אין לאל ידם להפיק זממם הנה באלה יהי' החמה והכעס מאורר ומקולל. וזהו ענין המארה שקלל יעקב אף בניו ואמר ארור אפם כי עז לאשר ידע בם כי המה אנשים מכועסים וזועמים מאד קלל אפם ועברתם היינו בל יכלו להפיק רצונם וביאר ואמר אחלקם אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ובמדרש. שיהיו עניים וסופרים וגו' ובזאת יקולל עברתם כנ"ל והבן.
ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה וגו' להחיות עם רב. הנה יוסף הצדיק ע"ה הפליג לנחמם ולהפיס דעתם לבל יעצבו מאומה על מה שעשו אתו:
(עו)
למשל כי הנה ידוע הדבר שנתקלקל לא יתוקן לשוב לאיתנו הראשון ממש בלתי אם ירבה דברים המועילים יתר מאד על ערך קלקולו כמו בנפול מעט מצבע שחור על יריעה לבנה ואדמדמת אם יתן על מקום הכתם מים המלבנים כערך השחרורי שנפל בו לא יועיל בזה לשוב לתוארו הקדום בלתי בשיתן ויוסיף עוד בכפלים לערך השחרורית אז יתבטל מעיקרו. הנמשל עד"ז ממש הי' יוסף ע"ה מרבה לנחם אחיו לומר אם הי' ערך הגדולה והטוב המושג לו על ידם רק כערך הרעה אזי הי' כתם רעתם עומד בעיניו אבל הדבר לא כך הוא כי רעתם היא מצער נגד הטובה. וזהו ואתם חשבתם עלי רעה כלומר רק עלי ואלקים חשבה לטובה להחיות עם רב וע"כ לעומת גודל ערך הטובה הנפלאה אשר עשיתם החיוב שלא ישאר מכתם רעתכם והבן:
וינחם אותם וידבר אל לבם מדרש והרי דברים ק"ו ומה יוסף שדיבר דברים רכים על לבם של שבטים כך ניחמו לכשיבוא הקב"ה לנחם את ירושלים עכו"כ הה"ד נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם ע"כ. והדבר רחוק מאד זה מזה אך כלל הענין בזה הוא עם מה שביארנו למעלה אשר כל הקורות הרעות לעת כזאת כלם מכוונים מאת ה' להכין עבורנו הברכה והטוב באחרית הימים:
(עז)
למשל כי המגרש את אשתו מסבת הריב שהי' ביניהם. אם גם לאחר זמן העיר את רוחו להשיבו אליו ופייסה ודיבר על לבה עכ"ז תכסנה בושה על זמן העבר שהי' לב בעלה רגז עלי' והי' מתעבר עמה. אבל לפעמים יקרה איש ואשה השלמים זע"ז מעולם בלתי מחמת שלא הולידו שאל לחכמי הרופאים והגידו לו כי ההכרח לגרש אשתו על זמן ידוע ואח"כ בשישוב אלי' תתעבר ותלד וביום שמעו הי' נחפז מאד לשלחה מביתו עד כי נמלאו הימים שהגבילו הרופאים לקחה אליו ותהי לו לאשה כמאז. הנה האשה ההיא אין לה להכלם על שנתגרשה כי אך מאהבה הוא כי פרידתה כל הזמן ההוא הוא סבה לכונן אהבתה לעולם. הנמשל כמו גבי יוסף ע"ה כן בכל הקורות אותנו לרעה בגלותנו אשר לפי ראות בעיני בשר המה ח"ו מסבת כעסו ית' עלינו וע"כ גם בשישוב ה' את שבותינו אליו עכ"ז יהי' לנו בושה על היותינו משולחים מאתו ית' משך זמן ההוא על זאת אלהינו מנחם אותנו לאמר לא תיראו כי לא תבושו (ישעי' מ') כלומר שיתגלה לנו לעתיד פעולת ההרחקה זו אז לא יהי' מקום אל הבושה כי כל זאת הי' אך מפאת רוב טובו וחסדו להכין מוצא אל הטוב הנצחי. וזהו כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו כלומר כ"ז הי' מכוון לעשותינו שנהי' מוכשרים להטוב והבן: