משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן עב · ס"ק יז
כאלו הלוהו ז"ל ובס' קצה"ח כתב לפטור שואל ספר מטעם מצות לאו ליהנות נתנו והוי כשאלה לראות בה דפטור דממונא דאית לי' הנאה מיני' בעינן ע"ש. ואישתמיטתי' מ"ש הט"ז בי"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג דת"ת ליהנות נתנו ע"ש ועוד דהא יכול להשכירו לאחר בתוך ימי שאלה במקום דלא שייך גבי אין השואל רשאי להשאיל כגון שלומד בביתו דלא שייך שיבריחם או לא' מב"ב כמבואר שם ועוד הא יכול ללמוד בתוכו לאחר בשכר עכ"ל. ואדמותיב מדברי ט"ז לסייע לו מדברי תשובת מיימוני הובא בב"י סי' רכ"א בהא דאם אסר ספרו על חברו אסור לנאסר ללמוד ממנו והוא מטע' שאין חיוב לאדם להשאיל ספריו לחבירו כו' ומותר להשכירו ונמצא מהנהו השכר שהי' צריך ליתן ע"ש הרי מבואר דאי לאו משום הנאת שכר לא הוי הלימוד הנאה.
(הגה ומ"ש הרהמ"ח ליישב דברי הר"ן דטעמא הוא דמחמת שטוח וניעור של המשכון ה"ל כמקבל שכר במה שנתן לו משכון ויש לו בו מצות שטוח וניעור וזה דוקא בשואל ספר דתחלתו מצוה משא"כ בשאר חפציו ע"ש. לא ידעתי מה חידש בזה שכל אלא דברי התימם שם ס"ק י"ח וע"ש שלא נתקרר' דעתו בזה והעל' דעיקר דעת הר"ן דמחמת שעת שאלה שעוש' מצוה בשאלת ספר הוי כמקבל שכרו פרוטה דר"י ע"ש וכן כתוב בקצה"ח ע"ש ומזה הכריחו דס"ל לר"ן כאותה שטה דפרוט' דר"י היינו בשע' שמשא ל ולא כאותו שטה דס"ל פרוטה דר"י משום שטוח וניעור ע"ש ובאמת נוראות נפלאתי על התומי' וגם על הרהמ"ח איך עלה על דעתם לומר דמשום מצוה שטוח וניעור של המשכון לא יהי' שואל. הא בשביל הפרוטה שנהנה בשטוח וניעור הוא נעשה ש"ש על המשכון ואיזה שכר נשאר לו עוד שלא תהי' כל הנאה של שואל הגע עצמך אם השאיל ראובן לשמעון חפץ היום ולמחר נתן שמעון חפץ לראובן לשמור בשכר הכי נאמר דלא הוי שמעון שואל כיון שנותן שכר לראובן א"כ ק' אמאי לא תני בגמ' השאילני ושמור לי בשכר דלא הוי שואל דהוי רבותא טפי מהשאילני ואשמור לך. וכמו שדקדק הר"ן בתשוב' ע"ש א"ו פשוט וברור דראובן אינו מקבל שכר בעד החפץ שהשאיל אלא בעד השכר הוא שומר פקדון וא"כ ה"נ אותו הפרוטה שנהנה בשביל המשכון הרי כבר נעשה עבור זה ש"ש על המשכון ואיזו הנאה נתוספה לו לראובן ע"י אותה השאל'. ועיין בתשובת הר"ן שם סי' כ' שכתב וז"ל שאע"פ שאפשר שראובן נעשה ש"ש כו' ואולי יעלה על לב לומר כו' שאף הוא הנאה יש לו כו' הא ליתי' כו' מ"מ באותו ספר שהשאיל לשמעון כל הכאה של שמעון כיון דראובן א"ל לאותו משכון אלא להבטחת ספרו ע"כ והמובן עזה שאם הי' מגיע איזו הנאה לראובן ע"י אותה השאלה לא הוי שטעון שואל. אבל אם מגיע לראובן הנאה מהחפץ שקיבל משמעון שלא מחמת השאלה רק מחמת דבר אחר הן במה דתפיס לי' או במה שמרויח פרוטה דר"י בשטוח וניעור ע"ז נעשה ש"ש ולא נשאר לו הנאה יתירה ושפיר הוי שמעון שואל וזה ברור:
ובאמת הר"ן ביאר דבריו היטב דעיקר הטעם הוא משום דנהנה המשאיל במה שלומד זה מספרו והוא עושה מצוה ופטור מפרוט' דר"י. ובזה נוכל לומר דדעת הר"ן ג"כ כאותה שטה דבכל שעה שהוא שוטח ומנער אית לי' פרוטה דר"י. וסרה תלונת התומים שהקש' מכל שואל חפץ ונותן משכון דל"ד כמ"ש למעלה דבעד אותה הנאה נעשה ש"ש ופקעה ההנאה וגם קו' רבינו תתיישב בזה דבמלוה אין כאן הנאה אלא בשעת הלואה משא"כ כאן דבכל שעה שהוא לומד יש לו למשאיל מצוה):
גם מ"ש הט"ז שם ס"ק מ"ג ז"ל ולפ"ז לא ק"מ מהא דסעיף י"א שאסור ללמוד בספר הנאסר עליו כו' אלא מטעם דהכא דודאי התורה משמחת לב שהרי אסור ללמוד בימי אבלו א"כ לא דמי' האי מצוה לשאר מצות דאמרי' לאו ליהנות נתנו אלה בזה נמשך לאדם הנאה ואין להקשות א"כ למה מותר ללמדו מדרש הא יש לו שמחה מזה. י"ל דהתם החיוב עליו ללמוד עמו מכח מה אני בחנם כו' ע"כ לא אכפת לן בהנאה משא"כ בשאילת ספרים שאין עליו חיוב כמ"ש בתשו' מיימוני הנ"ל עכ"ל. ואחרי נשיקות עפרות זהב לט"ז אינו מובן מ"ש דהתם החיוב עליו ללמדו בחנם ע"כ לא אכפת כן בהנאה. דמה בכך שהוא חייב ללמדו בחנם ואין לו לקבל שכר מ"מ היאך שרי לי' ליהנות דהא אם אסר ספרו על עצמו ג"כ יאסר ללמוד משום הנאה דאית לי' גם נראה שלא ראה אז הט"ז דברי הר"ן בנדרים דף ל"ז שכתב וז"ל ומותר ללמדו מדרש לפי שאינו רשאי לקבל שכר כו' והנאת לימוד גופי' לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו עכ"ל. ע"ש ומבואר מזה דאי לאו משום דלא הוי הנאה הי' אסור אע"ג דהחיוב עליו מכח מה אני בחנם. גם מבואר להדי' מדברי הר"ן דמצות לימוד דומה לשאר מצות שלא ניתנו ליהנות שכתב והנאת לימוד גופי' לאו הנאה היא כו' וא"כ הא דאסור לנאסר ללמוד היינו משום הנאת שכר וכמ"ש בתשובת מיימוני שם וכ"כ הש"ך שם וא"כ בשואל ספר ה"ל כשאלה לראות וכמו"ש בקצה"ח שם ס"ק ל"ד (הגה גם מ"ש הרהמ"ח דשואל חפץ לצורך הצלת דליקה פטור כמו רודף שרדף אחר רודף ושובר כלים פטור בסנהדרין פרק בין סורר ע"ש. אינו נכון דדוקא התם כדי שלא יהי' נמנעין מלהציל כיון שיהיו צריכין להתמהמה ולעיין בדרך כמ"ש הרמב"ם פ"ח מחובל ומזיק ע"ש וגם שם לא מן הדין אבל לשאול לו כלים הוי ממש מציל בממון חבירו לא מצינו שתקנו ע"ז דאפי' בנרדף עצמו לא תיקנו זה ע"כ אין דינו של הרהמ"ח מחוור):
עוד שם וז"ל דהא יכול ללמוד עם אחר בשכר ועוד דיכול להשכירו לאחר כו' כל הנך גווני יכול לצייר גם בשאלה לראות בו שיוכל להשכירו לאחר לראות בו במקום דלא שייך אין השואל רשאי להשאיל אלא דכל זה לא אקרי ממונא דאית לי' הכאה מיני' וכמ"ש תו' שם ז"ל ממונא דמתהני מיני' פי' שמשתמ' בו ע"ש והיינו אע"ג שהי' צריך ליתן שכר על מה שמתרא' בו לאו הנאה א"ל מיני' מקרי. וא"כ ה"ה הנאת שכר ספר מאחר. על כן דברינו נכונים שם בקצה"ח ס"ק ל"ד.