משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן עב
ס"ק ו
שלא בשעת הלואה ז"ל ובמשנה למלך פ"ו משכירות כתב דוקא במשכנו ע"פ ב"ד הוי משכון שלא בשעת הלואה כו' ובזה נסתלק מה שהקשה בס' קצה"ח ע"ש ואין הכונ' כדבריו במ"ל דא"כ למה כתב דוקא ע"פ ב"ד כיון דהיכא דיכול למשכנו ע"פ ב"ד יכול נמי בעצמו למשכנו ולא הי' לו לחלק אלא בין היכא דיכול למשכנו ע"פ ב"ד ועוד שם ז"ל גם מה שהקשה שם דאמאי הוי ש"ש בההיא הנאה שיכול לקדש בו את האשה כיון דקני' לי' ובשלו הוא מקדש הוי כלוק' לשלשים יום לק"מ כו' ע"ש ודבריו משוללי הבנה דהרי קנה המשכון לקדש בו האשה עוד שם ז"ל גם מ"ש להוכיח מדברי הרה"מ דתופס שלא ברשות לאו משום גזלן הוא לא ראה סוף דברי הרה"מ שהוכיח מהא דמכות דעובר בזה משום ה ע לאו דגזילה עכ"ל והמעיין בדברי הרה"מ שם יראה שדברינו נכוני' וז"ל ואם לא קיים עשה שבה כו' לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין והר"א ז"ל מדמה לאו זה ללאו דלא תגזול כו' ואפי' אין הגזילה בעין כיון שהוא חייב באונסין הרי זה לאו שניתק לתשלומין ואין לוקין עליו כו' ודעת רבינו הוא שאין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נטלו בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן אלא גזירת הכתוב היתה שלא לעשות כל אדם דין לעצמו ואין זה לאו שניתן לתשלומין כו' וא"ת היאך לוקה ומשלם כו' כל זה הי' נראה לדעת רבינו אבל הסוגי' שבאלו הן הלוקין לפי גרסת ספרינו מורה בביאור כדברי הר"א ז"ל ומשוה לאו זה ללאו דגזילה וכ"כ שם רמ"ה ז"ל ואפשר שהי' לרבינו גרסא אחרת שם עכ"ל הרי לדעת הרמב"ם מבואר דאין לאו זה משום לאו דגזילה אלא שכתב הרה"מ דלגרסת ספי מוכח כדברי הר"א ז"ל וע"ז כתב הה"מ דאפשר שהי' לרבינו גרסא אחרת ומוכח דלדעת הרמב"ם אין לאו זה משום לאו דגזילה ואין לא גנב ולא גזלן וא"כ מאן ספין ומאן רקיע להוציא ממון נגד הרמב"ם ז"ל ודברינו נכוני' בקצה"ח שם ס"ק ב' ע"ש:
ס"ק יג
אבד מעותיו ז"ל ומ"ש בקצה"ח דמטעמא דשמואל אינו חייב בגינבה באונס אינו נראה כיון דקתני הרי זה ש"ש משמע דכל דין שומר שכר עליו. עכ"ל ואין זה הכרע דהא לדעת מהרש"ך סימן קס"ט אפי' למ"ד שומר שכר מדרב יוסף לא אמרי' בי' מאי דאמרי' בשאר ש"ש להכי יהבי לך אגר כי היכי דלנטרי נטירותא יתירא והובא בקצה"ח ס"ק ה' ואע"ג דקתני הרי זה שומר שכר אמרי' לאו לכל מילי וא"כ למאן דפוסק כשמואל דאינו אלא משום דהוי כאלו פירש אם יאבד המשכון ואבד מעותיו ודאי דלאו לכל מילי הוא שומר שכר וכמ"ש שם בקצה"ח.
ס"ק טו
וחזר והפקידו ז"ל בס' קצה"ח נסתפק אם מותר להמלוה לקבל שכר מהלוה בעד מה שמשאיל המשכון להלוה ופשט מהא דכתבו התו' דף ח' דאפי' מה שמברך הלוה להמלוה הוי רבית דברים כיון דאינו קונה המשכון וא"כ כשנתן לו ממון הוי רבית גמור ולמד מדברי התוס' דמשכנו שלא בשעת הלואתו שקונה המשכון מותר ליטול שכר החזרת המשכון ולענ"ד לא נראה כן אלא במשכנו שלא בשעת הלואה ג"כ אסור ולא הי' צריך להביא ראי' ממרחק דש"ס מפורש הוא פ' איזהו נשך ובי"ד סי' קס"ד דאפי' במשכנתא בנכייתא אם חוזר ומשכירו ללוה דאסור כו' ומכ"ש כשממושכן אצלו בחנם שאסור להשכירו ללוה לקבל שכר והוי רבית גמור ולהכי אפי' במשכון שלא בשעת הלואה אסור כיון דס"ס נוטל יותר ממה שהלוהו מחזי כרבית וגם ל"ד להא דכתבו תוס' דשם דכיון דקני לי' להמשכון שלא להחזירו רשאי לברכו כשמחזירו משא"כ הכא דעיקר השכר שנותן לו הוא על הרשא' השימוש וכיון דמלוה לא קני לי' להשתמש בו אסור להשכירו ללוה להשתמש בו משום קושית הש"ס פ' א"נ גבי חכירי נרשאה דאימת קני' דלקני' נהלי' עכ"ל. והנה עה שמחלק מהא דכתבו תוס' קידושין דף ח' דהתם כיון דקני לי' למשכון שלא להחזירו רשאי לקבל שכר במה שמחזירו משא"כ הכא השכר הוא בעד הרשאת תשמישו והמלוה בעצמו לא קני לי' לתשמיש ז"א דשם בתוס' ג"כ הברכה הוא בשביל שמרשהו להשתמש בו דמה מועיל לו חזרתו בלבד וכן מבואר בתוס' להדיא וז"ל. וי"ל דדייק מדכתי' ושכב בשלמתו וברכך ואי לא הוי קונה לי' א"כ כשמברכו העני ה"ל רבית דברים ע"כ. ומבואר דעבור תשמישו בכסותו בלילה הוא מברכהו ואע"ג דהמלוה אסור לו להשתמש בו רשאי לקבל מהלוה כיון שקנהו שיוכל למנוע מהלוה מהשתמש בו ובעד מה שמרשהו מותר לו לקבל מהלוה. ומה שאמרו פ' א"נ אימת קני' דלקני' כתוב בש"מ שם ז"ל. האי אימת לאו דוקא דכיון דמשכן לו השדה קנאה בתורת משכון בכסף או בשטר אלא כיון שלא קנאה להיות שלו אלא בתורת משכנתא ושם הלוה נקרא על הקרקע החכירות שנותן למלוה בכל שנה נרא' כרבית. גם מה שפירש"י והוי רבית קצוצה לאו דוקא אלא נראה כהערמת רבית עכ"ל וע"ש וא"כ היינו דוקא בקרקע דשם הלוה נקרא עלי' גזרו בי' משום הערמת רבית אבל במשכון מטלטלין כל היכא דקני לי' למשכון לא גזרו בי' רבנן משום הערמת רבית דבמטלטלין לא נקרא שם הלוה עלי' כמו בקרקע. ותדע דהא גם האידנא שרי ללוה לברוכי למלוה כשמחזיר לו המשכון כדכתיב ושכב בשלמתו וברכך ועיין בריב"ש סי' ש"ה וז"ל ואין ספק שבדרך זה הוא מותר גמור ואפי' מי שאסר חכירי נרשאי אפי' במשכנתא דסורא התם הוא שאין גוף הבית מכור לו לגמרי רק הפירות לבד וחוזר וגובה אותם מן המוכר עצמו והוי הערמת רבית אבל כאן שגוף הבית מכור לו לגמרי יכול הוא להשכירו או להחכירו למי שירצה ואף למוכר עצמו עכ"ל. והיינו דגבי חכירי נרשאי אין גוף הקרקע קנוי דגבי קרקע לא אמרינן בע"ח קונה משכון וכמ"ש תוס' פרק השולח דף ו' ואינו אלא לפירי בנכייתא ומותר בזה לשכרו בפחות משום דספק אתי ושמא לא תעלה פירות כל כך והאחריות עליו נמצא כשמחכירו ללוה עצמו ה"ל הערמת רבית כיון שהאחריות עליו ועל המלוה אין שום אחריות. משא"כ במטלטלין דבע"ח קונה משכון ויש לו קנין בגוף המשכון יכול להשכירו ללוה וזה חילוק נכון:
ס"ק יז
כאלו הלוהו ז"ל ובס' קצה"ח כתב לפטור שואל ספר מטעם מצות לאו ליהנות נתנו והוי כשאלה לראות בה דפטור דממונא דאית לי' הנאה מיני' בעינן ע"ש. ואישתמיטתי' מ"ש הט"ז בי"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג דת"ת ליהנות נתנו ע"ש ועוד דהא יכול להשכירו לאחר בתוך ימי שאלה במקום דלא שייך גבי אין השואל רשאי להשאיל כגון שלומד בביתו דלא שייך שיבריחם או לא' מב"ב כמבואר שם ועוד הא יכול ללמוד בתוכו לאחר בשכר עכ"ל. ואדמותיב מדברי ט"ז לסייע לו מדברי תשובת מיימוני הובא בב"י סי' רכ"א בהא דאם אסר ספרו על חברו אסור לנאסר ללמוד ממנו והוא מטע' שאין חיוב לאדם להשאיל ספריו לחבירו כו' ומותר להשכירו ונמצא מהנהו השכר שהי' צריך ליתן ע"ש הרי מבואר דאי לאו משום הנאת שכר לא הוי הלימוד הנאה.
(הגה ומ"ש הרהמ"ח ליישב דברי הר"ן דטעמא הוא דמחמת שטוח וניעור של המשכון ה"ל כמקבל שכר במה שנתן לו משכון ויש לו בו מצות שטוח וניעור וזה דוקא בשואל ספר דתחלתו מצוה משא"כ בשאר חפציו ע"ש. לא ידעתי מה חידש בזה שכל אלא דברי התימם שם ס"ק י"ח וע"ש שלא נתקרר' דעתו בזה והעל' דעיקר דעת הר"ן דמחמת שעת שאלה שעוש' מצוה בשאלת ספר הוי כמקבל שכרו פרוטה דר"י ע"ש וכן כתוב בקצה"ח ע"ש ומזה הכריחו דס"ל לר"ן כאותה שטה דפרוט' דר"י היינו בשע' שמשא ל ולא כאותו שטה דס"ל פרוטה דר"י משום שטוח וניעור ע"ש ובאמת נוראות נפלאתי על התומי' וגם על הרהמ"ח איך עלה על דעתם לומר דמשום מצוה שטוח וניעור של המשכון לא יהי' שואל. הא בשביל הפרוטה שנהנה בשטוח וניעור הוא נעשה ש"ש על המשכון ואיזה שכר נשאר לו עוד שלא תהי' כל הנאה של שואל הגע עצמך אם השאיל ראובן לשמעון חפץ היום ולמחר נתן שמעון חפץ לראובן לשמור בשכר הכי נאמר דלא הוי שמעון שואל כיון שנותן שכר לראובן א"כ ק' אמאי לא תני בגמ' השאילני ושמור לי בשכר דלא הוי שואל דהוי רבותא טפי מהשאילני ואשמור לך. וכמו שדקדק הר"ן בתשוב' ע"ש א"ו פשוט וברור דראובן אינו מקבל שכר בעד החפץ שהשאיל אלא בעד השכר הוא שומר פקדון וא"כ ה"נ אותו הפרוטה שנהנה בשביל המשכון הרי כבר נעשה עבור זה ש"ש על המשכון ואיזו הנאה נתוספה לו לראובן ע"י אותה השאל'. ועיין בתשובת הר"ן שם סי' כ' שכתב וז"ל שאע"פ שאפשר שראובן נעשה ש"ש כו' ואולי יעלה על לב לומר כו' שאף הוא הנאה יש לו כו' הא ליתי' כו' מ"מ באותו ספר שהשאיל לשמעון כל הכאה של שמעון כיון דראובן א"ל לאותו משכון אלא להבטחת ספרו ע"כ והמובן עזה שאם הי' מגיע איזו הנאה לראובן ע"י אותה השאלה לא הוי שטעון שואל. אבל אם מגיע לראובן הנאה מהחפץ שקיבל משמעון שלא מחמת השאלה רק מחמת דבר אחר הן במה דתפיס לי' או במה שמרויח פרוטה דר"י בשטוח וניעור ע"ז נעשה ש"ש ולא נשאר לו הנאה יתירה ושפיר הוי שמעון שואל וזה ברור:
ובאמת הר"ן ביאר דבריו היטב דעיקר הטעם הוא משום דנהנה המשאיל במה שלומד זה מספרו והוא עושה מצוה ופטור מפרוט' דר"י. ובזה נוכל לומר דדעת הר"ן ג"כ כאותה שטה דבכל שעה שהוא שוטח ומנער אית לי' פרוטה דר"י. וסרה תלונת התומים שהקש' מכל שואל חפץ ונותן משכון דל"ד כמ"ש למעלה דבעד אותה הנאה נעשה ש"ש ופקעה ההנאה וגם קו' רבינו תתיישב בזה דבמלוה אין כאן הנאה אלא בשעת הלואה משא"כ כאן דבכל שעה שהוא לומד יש לו למשאיל מצוה):
גם מ"ש הט"ז שם ס"ק מ"ג ז"ל ולפ"ז לא ק"מ מהא דסעיף י"א שאסור ללמוד בספר הנאסר עליו כו' אלא מטעם דהכא דודאי התורה משמחת לב שהרי אסור ללמוד בימי אבלו א"כ לא דמי' האי מצוה לשאר מצות דאמרי' לאו ליהנות נתנו אלה בזה נמשך לאדם הנאה ואין להקשות א"כ למה מותר ללמדו מדרש הא יש לו שמחה מזה. י"ל דהתם החיוב עליו ללמוד עמו מכח מה אני בחנם כו' ע"כ לא אכפת לן בהנאה משא"כ בשאילת ספרים שאין עליו חיוב כמ"ש בתשו' מיימוני הנ"ל עכ"ל. ואחרי נשיקות עפרות זהב לט"ז אינו מובן מ"ש דהתם החיוב עליו ללמדו בחנם ע"כ לא אכפת כן בהנאה. דמה בכך שהוא חייב ללמדו בחנם ואין לו לקבל שכר מ"מ היאך שרי לי' ליהנות דהא אם אסר ספרו על עצמו ג"כ יאסר ללמוד משום הנאה דאית לי' גם נראה שלא ראה אז הט"ז דברי הר"ן בנדרים דף ל"ז שכתב וז"ל ומותר ללמדו מדרש לפי שאינו רשאי לקבל שכר כו' והנאת לימוד גופי' לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו עכ"ל. ע"ש ומבואר מזה דאי לאו משום דלא הוי הנאה הי' אסור אע"ג דהחיוב עליו מכח מה אני בחנם. גם מבואר להדי' מדברי הר"ן דמצות לימוד דומה לשאר מצות שלא ניתנו ליהנות שכתב והנאת לימוד גופי' לאו הנאה היא כו' וא"כ הא דאסור לנאסר ללמוד היינו משום הנאת שכר וכמ"ש בתשובת מיימוני שם וכ"כ הש"ך שם וא"כ בשואל ספר ה"ל כשאלה לראות וכמו"ש בקצה"ח שם ס"ק ל"ד (הגה גם מ"ש הרהמ"ח דשואל חפץ לצורך הצלת דליקה פטור כמו רודף שרדף אחר רודף ושובר כלים פטור בסנהדרין פרק בין סורר ע"ש. אינו נכון דדוקא התם כדי שלא יהי' נמנעין מלהציל כיון שיהיו צריכין להתמהמה ולעיין בדרך כמ"ש הרמב"ם פ"ח מחובל ומזיק ע"ש וגם שם לא מן הדין אבל לשאול לו כלים הוי ממש מציל בממון חבירו לא מצינו שתקנו ע"ז דאפי' בנרדף עצמו לא תיקנו זה ע"כ אין דינו של הרהמ"ח מחוור):
עוד שם וז"ל דהא יכול ללמוד עם אחר בשכר ועוד דיכול להשכירו לאחר כו' כל הנך גווני יכול לצייר גם בשאלה לראות בו שיוכל להשכירו לאחר לראות בו במקום דלא שייך אין השואל רשאי להשאיל אלא דכל זה לא אקרי ממונא דאית לי' הכאה מיני' וכמ"ש תו' שם ז"ל ממונא דמתהני מיני' פי' שמשתמ' בו ע"ש והיינו אע"ג שהי' צריך ליתן שכר על מה שמתרא' בו לאו הנאה א"ל מיני' מקרי. וא"כ ה"ה הנאת שכר ספר מאחר. על כן דברינו נכונים שם בקצה"ח ס"ק ל"ד.
ס"ק כב
נעשה שומר שכר ז"ל. ובספר קצה"ח כתב לפטרו כיון דהאב נאנס שמת ובנו הא לא פירש ליתא דהא הסברא דהוי כאלו פירש הוא משום דאמרי' דודאי המלוה מתרצה על זה בההיא הכאה דלא צריך למיעל ומיפק אזוזי כמ"ש ש"ך ס"ק כ"ה א"כ בבנו שייך ג"כ זה עכ"ל. וע"ש בקצה"ח ס"ק י"ג וז"ל כיון דכתב בד"מ דלא שייך כאילו פירש אלא הוי ש"ש משום דר' יצחק כו' וע"ש ס"ק ו' דכתב בד"מ דהא דשמואל לא אמר אלא בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה אינו קונ' אלא מדר"י וע"ש. וא"כ בבנו דלא שייך בי' משום דר' יצחק כיון דאביו לא קנה דהא גבי' הוי בשע' הלואה בנו נמי לא קנה וא"כ נהי דאביו ה"ל כאילו פירש כו' כיון דמת ה"ל אונס וכמבואר שם. וכל זה נכון:
ס"ק כה
שהרי הודה במקצתו. ז"ל בס' קצה"ח כתב דאם המלוה חשוד ואינו יכול לישבע תחלה שאינו ברשותו דדינו כשניה' חשודין ויחלוקו. ולפענ"ד נראה דליתי' דבשניהם חשודין הטעם כמ"ש הר"ן דבא מחמת פשיעת הנתבע אבל הכא דאין הנתבע חייב בדבר אפילו למאן דס"ל דעקרו' רבנן לשבועה דלוה ונתנו למלוה אם המלוה חשוד ו' אי דאינו יכול לטול כלום כשהוא חשוד כיון דאין הנתבע חייב כלום במה שאינו יכול לשבע כו' דהא אפי' בחמשין ידענ' וחמשין לא ידענא דהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מ"מ פטור במקום דלא ה"ל למידע שאין חיוב במה שאינו יכול לישבע מכ"ש כאן דהנתבע פטור כשהמלוה חשוד עכ"ל. והנה ז"ל הר"ן פ' כל הנשבעין עוד הקשה הרמב"ן ז"ל על ר"ת דא"כ היכא אמר ר' נחמן לקמן עלה דהא דרב ושמואל דמת לוה בחיי מלוה הבו דלא לוסיף עלה והא איהו מוסיף עלה בשניהם חשודין דמתוך שאין התובע יכול לישבע שבועת התקנה מפסיד פלגא. וגם זו אינה קושי' אצלי דכי א"ר נחמן הבו דלא לוסיף עלה ה"מ כגון פוגם שטרו כדאי' לקמן שמה שאין היורשין יכולין לישבע אינו בפשיעתן אבל תובע חשוד מפני פשיעתו הוא שאינו יכול לישבע וראוי שיפסיד יותר מדרו"ש ומפוגם שטרו ולאו מוסיף מקרי ועוד שכיון שאין חיוב הנתבע אלא מפני שאינו יכול לשבע ואף התובע אינו יכול לשבוע ראוי שיפסיד עכ"ל.
ומבואר מדברי הר"ן דלא קשי' לי' אלא על תובע חשוד דלמה יפסיד פלגא בשביל שאינו יכול לישבע הא אינו אלא שבועת התקנה והבו דלא לוסיף עלה. ולזה כתב דהוא משום פשיעתו דאינו יכול לישבע ומש"ה מפסיד. וזה דלא כמ"ש הרהמ"ח בשם הר"ן דבא מחמת פשיעת הנתבע ע"ש והר"ן לא אתי מטעם פשיע' אלא בתובע שהוא אינו חייב שבועת התור' אבל בנתבע שחייב שבועת התור' ואי"ל דינו שמשלם כולו אלא שפשיעת התובע פוטרתו מפלגא:
ומ"ש דהא אפי' בחמשין ידענא כו' פטור במקום דלא הוי לי' למידע שאין חיוב במה שאינו יכול לשבע. כבר פסק הש"ך סי' ע"ה כדעת הרמב"ם דאפי' במקום דלא ה"ל למידע כמי אמרי' משויל"מ ועוד דהא חזינין דבנדון דידן אמר שמואל אסיפא דרישא כו' דשבוע' גבי לוה הוא ואמור רבנן לשתבע מלו' שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון וע"ש. ואילו גבי חמשין ידענא היכא דלא ה"ל למידע לשנות תו' ורא"ש דלא אמרינן משויל"מ לא תיקנו דלשתבע מלוה וע"כ בנ"ד טפי חששו ושדי' לשבועה אמלוה גם לשמואל דלא ס"ל כלל משויל"מ ולא הדרי בש"ס מהא דשמואל אלא משום דזה נשבע תחלה וא"כ היכא דהמלו' חשוד ואינו יכול לישבע הדרי לדינא דשמואל דנתבע מפסיד אלא דהתובע ג"כ מפסיד מפני שאינו יכול לישבע דאע"ג דאינו אלא שבועת התקנ' מפסיד משום פשיעת התובע וכמ"ש הר"ן. ודברינו נכונים וברורים כמ"ש בקצה"ח ס"ק ט"ז ע"ש:
ס"ק ל
שהי' יכול להחזיק במשכון כו' והנ' בס' הזכות הקש' הראב"ד דבלא מגו דלקוח יהי' נאמן לטעון משכון כמו שנאמן לטעון לקוח כו'. ובס' קצה"ח כתב כיון דכתב הרמב"ן דבשטר דאין תפיסתו קנין לא הוי מוחזק ואינו נאמן לטעון לקוח אפי' באג"ק מש"ה אינו נאמן ג"כ לטעון למשכון במטלטלין דהא קי"ל בסי' ר"ז דמי שנתן לחבירו מנה והניח לו משכון עליו לא קנה דמנה אין כאן משכון א"כ. וצריך לטעון שנתחייב לו הלו' מעות שהלו' לו וכיון דאין תפיסתו עוש' קנין אלא ע"י מה שטוען חוץ לתפיסתו טענה אחרת הרי הוא כטוען על השטר אגב קרקע כיון שאין התפיסה עצמ' קנין אינו נאמן אבל אם ידוע החוב עפ"י עדי' הרי כבר עשת' התפיסה קנין ונאמן בלא מגו עכ"ל. ולענ"ד אין הנדון דומה לראי' כלל דהא מבואר בסי' ל"ט סעי' י"ז דאם החזיק במשכון להלוות לו נתחייב להלוות לו ונוציא ממנו ההלואה בדייני' ולפ"ז דמי ממש לטוען מכרת לי החפץ וקניתי אותו במשיכה ונתחייבתי לך הדמי' ופרעתי לך ה"נ יכול לומ' נתת לי המשכון להלוות לך וקניתי אותו ונתחייבתי להלוו' לך והלויתי לך דהא עינינו רואות דבמשיכת המשכון לבד קנה למשכון ובמשיכה זו נתחייב להלוות. וע"כ צ"ל דכשנותן המשכון כדי ללוות הוי כאומר קנה בגוף המשכון לשעבוד שלך ולא דמי למי שאמר הריני נותן לך מנה במתנה ונותן משכון דכל שלא נתן על הלואה אין שם משכון עליו עכ"ל. ואומר דברים שאין בהם תפיסה דמה שמחלק לומר דכשנותן משכון כדי ללוות הוי כאומר קנה בגוף המשכון לשיעבוד אינו נכון דודאי גם באומר זכה בגוף המשכון לשיעבוד אינו קונה דמנה אין כאן משכון אין כאן אלא באומר זכה בגוף החפץ שיעור מנה וכמבואר בס' קצה"ח סי' ק"צ ס"ק ו' ע"ש ובכה"ג הוי ממש טענת לקוח או מתנה ולא משכון גם מ"ש לחלק בין אומר קני בגוף המשכון לשיעבוד ובין אומר הריני נותן לך מנה והא לך משכון הרואה יראה דשוין הן ואין לנו לחלק והא דסי' ל"ט כבר כתבנו שם בקצה"ח ס"ק ט' דהך דינא דהחזיק במשכון נתחייב בהלואה הוא לדעת הרשב"א ולטעמי' דס"ל דיכול להתחייב על ידי משכון אבל לשטת תוספות והרא"ש דאינו יכול להתחייב במנה ע"י משכון לא מהני המשכון ע"ש. (הג"ה ועוד דהרשב"א שם מיירי במשכנתא של קרקע ובנכייתא והוא מכר ממש וכמ"ש שם בקצה"ח ע"ש) עוד שם ז"ל ועוד כיון דמשכחת קנין משיכה במשכון אחר הלואה נקרא ג"כ מוחזק בטענת משכנו תדע דא"כ לר"י דס"ל מעות קונה במכירה לא יהא נקרא מוחזק בטענת לקוח עכ"ל הרואה יראה דאין ממש בדבריו דמ"ש כיון דמשכחת קנין משיכה אחר הלואה כו' ודאי אחר שהלוה ונתחייב כבר בדמי' קונה לו המשכון אבל כ"ז שלא נתבררה ההלואה אין המשכון נקנה ואין תפיסתו מועלת כלום גם מ"ש תדע דא"כ לר"י כו' מי יתן ואדע איך בזה שכתב כיון דמשכחת קנין משיכה אחר ההלואה נקרא ג"כ מוחזק בשעת הלואה נתיישב לר"י דס"ל מעות קונות אתמהה ובאמת לק"מ לר"י דהרי כבר תקכו חז"ל גם לר"י דמשיכ' קינה ולא כסף ובתורה לא כתיבא אם הוי מוחזק כשטוען לקוח ועוד דהא במתנה גם לר"י משיכה קונה דהיכא דליכא כסף מודה ר"י דמשיכה קונה כמ"ש תוס' פ' השוכר דף ע"א במציאה ונותנה ע"ש א"כ נאמן לטעון לקוח במגו דמתנה ואע"ג דמחילה אינה טענה אלא במגו אפשר דנתנה עדיפא דתפיסתו מוכחת עליו ועוד גם גבי מכר מהני התנה לקנות במשיכה כמו שכתב בסימן קצ"ח והאידנא כבר תקנו משיכה במכר וכמו שכתבתי (הגה ועוד דהמעיין בר"ן יראה שלא כתב הרמב"ן דתפיסת החפץ עושה קנין מטעם משיכה רק כתב כיון דמסירה והגבהה קונה בהם ובהא לא פליג ר"י דהגבהה קונה בכל מקום ובחנם תפס הרב המחבר משיכה):
ס"ק לח
ואם יש עד אחד כו' וז"ל ומ"ש בס' קצה"ח הטעם דמהימן כשיש עדים כיון שנולד הספק על פיהם הוי כדררא דממונא דמהני תפיסה ליתי' כמ"ש בכללי דיני תפיסה דלא מהני תפיסה רק בטוען על גוף החפץ שהוא שלו ולא בטוען שיש לו שיעבוד על החפץ עכ"ל. ועיין בקונטרס הכללים לאחי הרב המובהק ש"ן כלל ב' סי' ח' שהעלה כהכרעת הש"ך בתקפו כהן דמהני תפיסה אפי' אינו טוען על גוף החפץ וגם בדררא דממונא כתב שם דמהני תפיסה אפי' אינו תובע גוף החפץ ונכונים דברינו שם בקצה"ח ס"ק כ"ה:
ס"ק מב
ונפטר שמעון כו' ז"ל ולפענ"ד נראה כו' אבל לא לתבוע גופו של לוה א"כ הכא כיון שנאבד המשכון אבד זכותו וזהו דוקא בנתן משכון במתנה אבל במשכון ללוה דאז חייב שמעון לשלם ללוה ושמעון תובע החוב מראובן באמת אין כאן ספק. ובקצה"ח כתב דבמשכון אינו קונה החוב רק המשכון ולא ידעתי כונתו ואולי כיון למ"ש עכ"ל. ולא הוסיף על דברינו מאומה והמעיין שם בדברינו יראה מבואר הכל באר היטב דקונה המשכון אינו קונה החוב אלא המשכון ואבד המשכון אבדו מעותיו כו' מיהו היינו דוקא בנתן מתנה אבל השכינו ללוי כו' ע"ש מבואר:
עוד שם ז"ל ומה שהקש' בס' קצה"ח דאפי' ברישא כשהוא ביד מי שאינו רגיל להפקיד שמ"מ יתחייב להחזיר ללוי חובו כיון שקנה החוב לק"מ דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכיון ששמעון כשאינו יכול לישבע אינו יכול לגבות מהמשכון ממילא גם לוי אינו יכול לגבות בו עכ"ל. ועיין שם בדברינו ס"ק ל"ב וז"ל נהי דשמעון אינו נוטל משום דאינו יכול לישבע לוי דיכול לישבע ישבע ויטול כו' דהא משכון יוכל למכור ע"ש.
ובזה לא שייך מה מכר ראשון לשני כיון דמה ששמעון אינו מודה הוא רק משום דאינו יכול לישבע אבל לוי יכול לישבע ראוי שיטול. וכה"ג כתב הש"ך בסי' ע"ה דמי שהלוה לחבירו על המשכון ושכח כמה הלוה וקרובו יודע כמה הלוה יכתוב הרשאה לקרובו וקרובו נשבע ונוטל עכ"ל ואע"ג דבסי' ע"ה ס"ק י"ח שם כתבנו דעתנו הקלושה בזה דלא כש"ך היינו מטעם שכתבנו שם ע"ש. אמנם בזה ודאי דלוי דיכול לישבע ראוי שיטול וזה פשוט:
ס"ק מו
ואם הוא מסופק. ז"ל בקצה"ח הקש' דלהמחבר דס"ל במשכון הוי ש"ש משים פרוט' דר"י והוי בדין זה גובה וזה גובה הוי המלוה כאומר א"י אם נתחייבתי לך כו' וליתי' דבמשכון לא שייך זה גוב' וזה גוב' כמש"ל ועוד דאפי' בדבר אחר כשהלוהו עושה זה לפרעון והוי כס' פרעון קודם לס' הלוא' דמבואר בש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ז דאם המלו' ג"כ מסופק פטור ע"ש כמ"ש ומ"ש משום דהוי דררא דממונא ומהני תפיס' ג"כ ליתי' דלא מהני תפיס' בדררא דממונא כי אם בטוען על גוף הדבר שהוא שלו כמ"ש בכללי תפיס' עכ"ל
והנה מ"ש דבמשכון לא שייך ז"ג כמש"ל כונתו למ"ש בס"ק ל"ז וז"ל שם דזה לא הוי רק כטענת פרעון מהלוה כיון שעוש' אותו לפרעון ע"ש. וכבר כתבתי בזה בסי' כ"ד שם דאינו יכול לעשות לפרעון דבר שאינו ראוי לפרעון כגון שזה במעות וזה בקרקע ע"ש וה"נ דיני' דש"ש בקרקע ודינו של מלוה במעות:
עוד שם וגם דינו א"נ שיהא במשכון דינא דז"ג דגדול' מזו כתב הסמ"ע ס"ק פ"ה דאפי' רק נפחת המשכון צריך לקבל מה שהנשאר מהמשכון בחובו ואף הש"ך דחולק מוד' בהא דהא לגוביינא שקלי' וכשפשע בו ואינו מחזירו א"צ לסלק לו דמי חובו ע"ש: ז"א אלא לדעת רמ"א דס"ל דה"ל כאלו פירש ולגוביינא שקלי' אבל לדעת הפוסקים כרב יוסף דהוי ש"ש משום דלא בעי למיתב פרוט' לעני א"כ אין לו אלא דין ש"ש ולא אמרי' דלגוביינא שקלי' ואמרי' בי' ז"ג בקרקע וז"ג במעות:
עוד שם ז"ל גם מה שהביא ראי' משלטי גבורים פ' הפרה נראה דלא קי"ל כן דזה כדעה אחת במרדכי פ"ק דמציעא כו' וכן מבואר בסי' ע"ה גבי מלו' בשטר דאם טוען יש לי בידך כנגדו דהוי כטענת פרעון ולא חילק כלל בין טוען שיש לו חפץ או מעות עכ"ל. והמחבר בעצמו הביא הך דש"ג בסי' כ"ד סקל"ט אלא שמפרש שם כונה אחרת וכבר כתבנו שם דליתי' לפירושו גם העתיק שם הש"ג בלשון אחר בכדי שיהי' סובל פירושו והמעיין שם בש"ג יראה כתוב שם כמו שהעתקנו דבריו שם סי' כ"ד ס"ק א':
ועוד דבכ"ד כ"ע מודו דאפי' נימא דבשטר אפי' טוען הלו' יש לי בידך כנגדו דבר שאינו מתקבל לפרעון נמי צריך המלו' לישבע ודאי אינו אלא משום מגו דכ"ע מודו דטענת יש לי בידך אינו אלא משום מגו דפרעתי. וא"כ דברינו בקצה"ח ס"ק ל"ב נכונים וברורים דבשלמא להפוסקים כרב' ואינו אלא ש"ש בכדי מעותיו ומשום דהוי כאלו פירש אינו צריך לשום מגו כיון דידוע שהי' תנאי שאם יגנב יפסיד מעותיו מצי טעין לוה מספק שנגנב. אבל לדעת הש"ע דס"ל כר"י דהוי ש"ש משום פרוט' דר"י ואינו אלא טענת יש לי בידך כנגדו מחמת שמירת החפץ מצריך לזה מגו וכשהוא מסופק ליכא מגו וזה ברור:
ומ"ש ועוד דאפי' בדבר אחר כו' הוי כס' פרעון קודם הלוא' דמבואר בש"ך סי' ע"ה כו' כבר כתבנו בס' ע"ה דלא כש"ך בזה. ומ"ש דלא מהני תפיס' בדררא דממונא רק בגוף החפץ כבר כתבתי דס"ל כדברי אחי הרב בקונטריס הספקות דהעלה כש"ך בתקפו כהן דבכל דבר מהני תפיסה ע"ש כלל ב' סי' ח'.
ס"ק נג
ונשרף המשכון ז"ל ובתומים כתב כיון דכותי צריך לישבע והוא חשוד ומחויב לשלם משועבד לו הישראל השני מדר"נ ובס' קצה"ח משיגו דהא ישראל השני נפטר מטעם דהוי כאילו פי' אם יאבד המשכון יאבדו מעותיו כו' ולא דיבר נכונה דהא מ"מ יש לחוש שמא ברשותו הוא ולא נפטר כלל מחובו. ועוד דאם באמת פשע חייב לשלם בדיננו וכנגד חובו פטור העכו"ם וא"כ לולי החוב שלו הי' העכו"ם נתחייב לשלם בדיננו הרי פורע חובו בשל אחרים. גם מ"ש דלא שייך קרא דראה ויתר אלא גבי נזיקין ודאי ליתי' דבכל מקום שישראל חייב נגד ישראל גם העכו"ם חייב מקרא דויתר ובישראל ועכו"ם אומרים לו כך דיננו עכ"ל ואין בפיהו נכונה דמ"ש דמ"מ יש לחוש שמא ברשותו ולא נפטר מחובו. שבוש הוא דודאי נפטר מחובו כשאינו מחזירו דהא הוי כאילו פי' שאם יאבד המשכון יאבדו מעותיו כ"ש אם יהי' ברשותו ולא יחזיר דאבד מעותיו עד שיחזיר המשכון דלגוביינא נקטי' עד שיחזירו למ"ד כאילו פירש. (הגה וראי' מהא דבעי' למימר ס"פ שבועת הדיינין דשמואל ס"ל כרשב"ג דאפי' אינו שוה אלא פלגא אינו משמט דהוי כאלו גבאו בחובו והתם המשכון ברשותו אלא כ"ז שאינו מחזירו פטור זה מחובו וזה ברור):
ומ"ש ועוד דאם באמת פשע חייב לשם בדיננו וכנגד חובו פטור העכו"ם כו' הרי פורע חובו בשל אחרים בזה יצא לטעון טענה מחמת עצמו ואינה מעין טענה שטוען בתומים. וגם זה אינו דבכל זה לא הוי פורע חובו בשל אחרי' כיון שאינו חייב בעת הזאת ורק הכאה יש לו וכיון דאמרינן שהוא פשע א"כ הישראל השני פטור ואין כאן שעבודא דר"כ. ועוד דהא העכו"ם לא ציית דינא ובדיניהם לא יתחייב אלא דהתומים בא עליו מחמת שעבודא דר"כ וכיון דהעכו"ם חייב בדיננו אע"ג דלא ציית דינא כיון דהישראל חייב לו שייך בי' שעבודא דר"כ לזה כתבנו דאין בזה שעבודא דר"נ דבין פשע העכו"ם או עדיין ברשותו פטור הישראל השני עד שיחזיר המשכון:
ומ"ש דבכל מקו' שישראל בישראל חייב גם העכו"ם חייב מקרא דויתר. ולדברי המחבר יתחייב עכו"ם ארבע' וחמשה כיון שישראל מישראל חייב. ומשפטיו עם ישראל שוין וזה לא יעלה על לב נבוב. ומה שאומרים לעכו"ם כך דיננו או כך דינכ' היינו אם הדין אצלינו גם בעכו"ם נגד ישראל כן אבל מה שאין הדין אצלינו כן בעכו"ם נגד ישראל אין אומרים לו כך דיננו. והאי קרא דראה ויתר אינו אלא בנזיקין וכמ"ש ועיין תוס' פ' שור שנגח דף ל"ח ד"ה עמד והתיר ז"ל משמע דוקא בענין זה שייך כו' ע"ש הגהת רש"ל ובש"ס ד' ווינא הגהת מהר"נש דכונת התוס' דלענין נגיחה דוקא מותר גזל עכו"ם ע"ש וברמב"ם פ"ח מה"ל נזקי ממון ז"ל קנס זה הוא לעכו"ם לפי שאין זהירין במצות ואין מסלקין הנזק ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותן ומפסידין ממון הבריות עכ"ל. ועיין ש"מ שם ז"ל וקנס הוא שקנסו חכמי' בממונם לשלם הכל משום דחשידי להפסיד בהמתן של ישראל וממונם. וכדי שלא יהיו רגילים בכך קנסום מה שאין לקנוס כן בישראל שכן דרך בני ברית לשמור בהמתו שלא יזיק ע"ש. והרי מבואר דכל זה אינו אלא לנזקין ותדע דהא משלם בין תם בין מועד נזק שלם וזה יותר ממה שחייב ישראל בישראל אלא דקנס הוא בנזקין שישמור שורו אבל לשאר מילי שהתורה פוטרתו לעכו"ם נגד ישראל אם נוטלין ממנו ה"ל גזל ואסור ולענין שומרים לשבועה העכו"ם פטור וזה ברור:
ועיין קצה"ח ס"ק מ"ג אבל לענין שומרין אוקמה אדינא ואפי' ודאי פשע פטור ובזה ניחא ליישב קושית ב"י סי' כ"ח. והוא טעות בדפוס וכצ"ל ולפ"ז עמדה במקומה קושית ב"י בסי' כ"ח הובא דבריו אצלינו שם סק"ה:
ובעיקר קושי' הט"ז סי' כ"ח במ"ש הטור בישראל התובע לעכו"ם וכפר ויש לעכו"ם ע"א דמותר להעיד דתיפוק לי' דחשוד פטור משבוע' לענ"ד לק"מ דכבר פסק בטור ח"מ סי' קפ"ב דישראל רשאי לקבל שבועה מן העכו"ם ע"ש וקמ"ל דעד אחד מותר להעיד. ועיין קצה"ח סימן כ"ח סק"ה: