משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
תנצב"ה. מסכת ברכות. · דף מז
אכל דמאי הא לא חזי לי' מיגו דאי בעי מפקיר נכסי' וחזי לי' השתא נמי חזי לי' כו' והקשה הפנ"י לשיטת הרמב"ם הובא ברא"ש כאן דבאכל דבר איסור אפילו דרבנן, אינו צריך לברך לא בתחלה ולא בסוף, א"כ מאי מועיל הא דאי בעי כו', הא באמת לא הפקיר נכסי' ואכל דבר איסור, ובשלמא לשיטת ראב"ד דרק לענין זימון מיתניא שפיר דרשינן דיכול להפקיע האיסור שפיר הוה קביעות, עי"ש. וכן הקשה בישי"ע. ולענד"נ ליישב על נכון, דהא בב"ק צ"ד איתא דע"כ לא קאמר ראב"י דאין זה מברך וכו', אלא לענין ברכה משום דה"ל מצהב"ע, והנה הפנ"י בעצמו כתב בסוכה ל' דטעמא דרשב"ג דס"ל ל"ש אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני, מתוך שיצא בשאול יצא בגזול, והכוונה דלא הוה מצהב"ע אלא בגוונא דאינו יכול לקיים המצווה זולת העבירה וכמש"כ התוס' שם כיו"ב, וא"כ ביט"ר שפיר פסול גזול, דזולת הגזל ל"ה יכול לקיים המצוה דשאול פסול, אבל ביע"ש הי' יכול לקיים אף בלא גזל באופן שישאל מחבירו הלולב, ול"ה מצהב"ע, וזה כוונתו מתוך שיוצא בשאול וכו', ומעתה סרה מהר קושית הגאונים על הרמב"ם דהרמב"ם פסק כרשב"ג דבי"ט שני שיצא בגזול והיינו מטעמא דפנ"ו, וא"כ ל"ק עליו מ"ע מברך באכל דמאי, דכיון דהיה יכול לאכול בהיתר לא מיקרי מצהב"ע וכנ"ל, ובטבל אין שייך להקשות דנימא מיגו דהי' מתקן ויזמנו עליו, דא"כ גם בלולב ביע"ר נימא מיגו אם היה קונה אותו בדמים, ועי' ברש"י פסחים מ"ח בזה. ודו"ק.