אור ברסלב
משאת בנימין (אייזנשטדט) תנצב"ה. מסכת ברכות.

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

תנצב"ה. מסכת ברכות.

ציון לנפשות יקרות!

מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ובגמרא שם הקשו מכדי כהנים אימת אכלי בתרומה מצה"כ ליתני מצה"כ, מילתא אג"א קמ"ל כו' והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא כדתניא וכו'. ע"כ. והתוס' שם עמדו הא תנינא חדא זימנא בנגעים העריב שמשו אוכל בתרומה כו', עוד יש לדקדק דמה ענין תרומה לק"ש ומאי רצה התנא להשמיענו דין אכילת תרומה אצל דין קר"ש? ועי' בצל"ח שם שכתב דגם ממתני' מוכח דמיירי במחוסר כפרה מדלא קתני משעה שנכנסין לאכול בקדשים והי' כולל גם ישראלים בק"ק ואמאי נקט כהנים בתרומה אלא ע"כ דמיירי במחו"כ דבקדשים אסירי עד שיביאו כפרתם ורק בתרומה מותרין. ועי' לקמן בקו' הדרנים, הדרן ב' אופן ב', שכתבנו שם דבר נחמד בקשר ב' הדינים שבמשנתינו דרצה התנא להשמיענו דק"ש דאורייתא וזה יהי' נלמד מהא דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה, דהנה ביבמות ע"ד וע"ה שקיל וערי בגמ' מנ"ל זה דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה, ופריך שם לתנא דבר"י דס"ל בזב בעל ב' ראיות ובמצורע מוסגר הכתוב מדבר, דאימא ה"מ דלאו בני כפרה אבל בני כפרה עד דמייתא כפרה לא אכלי, ומסיק אביי תרי קראי כתיבי כו' עיש"ה בסוגיא, והנה שם תמהנו דמנ"ל באמת להך תנא דפליג על תדבר"י דבזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר ויצא לו מזה קולא דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה, אימא דמיירי בהני דלאו בני כפרה והלא דבר הלמד מענינו הוא דומיא דט"מ דלאו בנכ"פ, עי' שם מה שכתבנו ליישב זאת. וכעת נ"ל ליישב באופן אחר דהך תנא הי"ל ראי' ברורה דמיירי במחו"כ ואפ"ה אכלי בתרומה, ועפי"ז נבוא לחבר ב' הדינים שבמשנתינו באופן אחר דהנה בת"כ פ' אמור כ"ב אות פ' דריש על האי קרא ובא השמש וטהור ואחר יאכל מן הקדשים, יש לך קדשים שאינו אוכל פרע לעירובין בפחות ממאה, וע"י בהוהמ"ל אות ע"ח שביאר דמקצת קדשים אוכל והוא אם הוא מחו"כ אם נתערבה תרומה בקודש ויש מאה סאין של תרומה אוכל כי שם תרומה עלה אבל פחות ממאה סאין של תרומה לא יאכל כי שם קודש עלה, ועיי"ש ברש"י שכתב ג"כ מן הקדשים ולא כל הקדשים, וכתב שם המזרחי והג"א דמיירי במחו"כ שאינו מותר רק בתרומה ולא בקדשים, עיי"ש. הרי נראה בעליל דהכתוב מדבר במחו"כ ואפ"ה מותר בתרומה. ואני תמה מזה על התדבר"י דמוקי לה בהני דלאו מחו"כ נינהו וכן טל הגמ' דשקיל וטרי דמנ"ל זאת, והלא מהאי דרשה דת"כ מבואר בהדי' דמיירי במחו"כ כנ"ל, והן אמת שראיתי להק"א שפירש בזה להא דת"כ דהא דממעט למקצת קדשים פרע לעירובין בפחות ממאה, היינו שנתערב סאה תרומה טמאה בתרומה טהורה, דאסור לאכול משום תרומה טהורה. אבל לענ"ד איני יכול להלום פירושו דמאי שיאטא דתרומה טמאה הכא דמיירי בגברא דלא חזי וקאי באוכלין ממעט נאכלין כדאמר בפסחים מ"ג ע"ב, והנכון כמש"כ התוה"מ הנ"ל.

והנה לחומר הנושא נלע"ד ליישב קושיתינו הנ"ל דתדבר"י יסבור כהנך תנאי דס"ל בפסחים דאין שוחטין וזורקין על ע"ש ואף דחזי לאורתא מ"מ מדאורייתא לא חזי כדס"ל לרב שם צ' ע"ב ולדידי' אף אם שחט וזרק לא הורצה כדאיתא ר"פ מ"ש טמא, וא"כ י"ל דהך מיעוטא דממעט הכתוב מקצת קדשים שאינו אוכל איכא לאוקמא בפסח, והיינו היכא שהי' טמא בשעת שחיטה של פסח אף דטבל אח"כ ובא השמש וטהור לכל הקדשים מ"מ בפסח אינו אוכל דמיעטי' קרא לט"ש שאינו אוכל אף דחזי לאורתא כדאיתא התם, ואי"ל ע"ז דלמאי צריך קרא הכא למעוטי, ט"ש הא בפסחים יליף לה מהא דר' יצחק, אולם באמת ניחא לפי דעת הרמב"ם בפ"ו מה' קר"פ דט"מ בז' שלו אע"פ שהוזה וטבל אין שוחטין עליו א"כ אכתי לא ידעינן דאין שו"ז על ע"ש דהך קרא ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מיירא בט"מ, ועי' בצל"ח שם, ולהכי איצטריך הכא האי קרא למעוטי ט"ש ושארי טומאות ערב דמיירי לעיל מיני' דאינו אוכל בפסח, וזה ברור ונכון בס"ד. ולפי"ז צריכין אנו לומר דהאי תנא דאמר בזב בעל ג"ר ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר ס"ל כעולא שם וכסתמא דמתני' ר"פ מש"ע דשוחטין זבח על ע"ש, וא"כ א"א לאוקמא הא דמקצת קדשים שאינו אוכל על פסח דלדידי' באמת גם בפסח אוכל וע"כ דמיירי קרא במח"כ דזב ומצורע, וא"ש.

איברא דעדיין אינו מיושב בזה הא דאמר הגמ' ריש ברכות וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהור טהור יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהור טהור גברא, כו', ופירש"י דילמא ביאת אורו שיבא השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל. ותמוה דאיך אפשר לומר כן הלא אם הביא גם כפרתו א"כ הוא מותר לאכול בכל הקדשים ואיך מיעטי' קרא מן הקדשים יש לך קדשים שאינו אוכל, וכאן אין לתרץ שמיעטי' מפסח כנ"ל דהא שו"ז על מחו"כ לכ"ע כמבואר בפסחים שם, אמנם הדבר נכון ע"פ מש"כ הצל"ח פסחים שם צ' ד"ה וא"ר ידחו, דלפי המסקנא דע"ש מדאורייתא לא חזי וע"י דשרץ חזי וההפרש הוא דזה מחוסר מעשה כו' א"כ ה"ה מחו"כ הר"ה מחוסר מעשא ואין מועיל מה שמסר קרבנו לב"ד וק"ו קודם שמסר, ולפי"ז קשה איך אמר רב שו"ז על מחו"כ גם קודם שהקריב כפרתן ורב תרתי בעי כו' עיי"ש עוד. ולפי"ז מיושב קושיא הנ"ל דלפי ההא"מ של הגמ' דהאי וטהור טהור גברא היינו שיביא כפרתו א"כ גם מחו"כ איקרא טמא דהא עדיין אסור בתרומה וגם מדכתיב וטהור מכלל שהוא טמא מקודם כדאיתא כיו"ב ביבמות, וגם הוא מחוסר מעשה א"כ לא עדיף מע"ש דאין שו"ז עליו בדלא מסר קינו לב"ד, ומיתוקם שפיר הך מיעוטא דמן הקדשים כו' בפסח שהקריבוהו בעודו מחו"כ, וא"ש ודו"ק. ועי' בהמפרש שביאר להא דכתיב כי לחמו הוא, לפי פשוטו יאמר אע"פ שהוא עמא ולא הי' רשאי לעבוד במקדש מותר לאכול גם מן הקדשים שהוקרבו בימי טומאתו כי לחמו הוא שנתתי אותם לאכילת הכהנים בין מותרים לעבודה בין אסורין כמו שהותרו לבעלי מומין, עכ"ד. ולפי"ז יערב לנו ויבושם התירוץ הנ"ל שכתבנו דהקרא אתא למעט שאינו רשאי לאכול בקר"פ שהוקרב בהיותו ע"ש או מחו"כ לפי ההא"מ בברכות הנ"ל, דומיא דהיתר שהתירו הכתוב לאכול בקדשים שהוקרבו בימי טומאתו וכנ"ל וא"ש.

העולה מדברינו דהך תנא דאמר בזב בעל ג"ר ומצורע מוחלט הכמ"ד הוכיח סברתו מהא דדריש בת"כ מן הקדשים כו' וע"כ מיירי קרא במחו"כ שמותר בתרומה ואסור בקדשים, ומדלא ניחא לי' לאוקמי להאי מיעוטא בפסח שהוקרב בעודו טמא כדס"ל לתנא דבר"י ט"כ דס"ל כעולא דשו"ז על ט"ש וכסתמא דמתני' ר"פ מש"ע וכנ"ל, והנה התוס' בפסחים ס"ט ד"ה שוחטין כתבו וא"ת אי שו"ז על ט"ש אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא, דהא כתיב איש לפי אכלו לעכב דבעינן גברא דחזי לאכילה כדמוכח בכ"צ ע"ח. [היינו אפילו לר"נ דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא מ"מ בעי גברא דחזי לאכילה אפי' לעכב] ונראה לרשב"א דאיצטריך לאשמעינן דחייב בפ"ש כו' א"נ איצטריך למימר דציבור עבדו בטומאה כו', ע"כ. והנה הש"א והשעה"מ תמהו על התוס' דאכתי קשה במאי נסתפקו הטמאים וגם מרע"ה אמאי נסתפק אי עבדו בטומאה הא כתיב איש לפי אכלו, ובזה ל"ש תירוץ התוס', ועי' באו"ח בזה, וראיתי ישוב נכון לזה בתשו', נוב"ש בדרוש לשה"ג דף קכ"ב. דהנה ביבמות בסוגיא דעלי' רצו להוכיח דעדל"ת שיש בו כרת מתמיד, ודחי שאני תמיד כו' ותו רוצה ללמוד מפסח ודחי שאני פסח שיש בו כרת, ולפי"ז קשה מאי פריך הגמ' פסחים ס"ו פסח דדחי טומאה מנ"ל, הא כיון דכבר ידעינן דדחי שבת מג"ש דמועדו א"כ חזינן דעשה שיש בו כרת דוחה ל"ת שיש בו כרת ומה"ע ידחה טומאה כו', אך דהגמ' פריך שפיר דאחר שגילה לן הכתוב דטמאים נדחים לפ"ש מנ"ל דציבור אין נדחים וליכא למילף משבת כו' דלא מצינו תשלומין לשבת משא"כ טומאה דיש לה תשלומין, עיש"ה. אולם לפי"ז קשה להפך אמאי דחי להם מרע"ה בשתי ידים והשיב להם אין קדשים קריבים בטומאה כדאיתא בספרי פ' בהעלותך, דהא מקודם שידע דטמאים נדחים לפ"ש הא מצינו למילף דחיית טומאה אף ביחידים מדחיית שבת והיינו לפי מאי דקי"ל כר"מ בפ"ב דתמורה דכל שזמנו קבוע בין יחיד ובין ציבור דו"ש וטומאה, וכתב התוי"ט בשם הרמב"ם דגם רבנן לא פליגי על ר"מ עי"ש במשנה א, וא"כ שפיר מצינן למילף דחיית טומאה אף ביחידים מד"ש. אך באמת ניחא לפ"מ דאיתא ביומא מ"ו דשבת הותרה בצבור וטומאה דחוי' א"כ לא מצי' למילף טומאה משבת דשאני שבת דהותרה בציבור כו' עי"ש עוד עכ"ד. העולה מזה דמאן דס"ל שו"ז על ט"ש ע"כ ס"ל דשבת הותרה בציבור וכנ"ל ודוק ועיין.

וביתרון הכשר דעת נ"ל להוכיח דמאן דס"ל שו"ז, על ט"ש ע"כ ס"ל שבת הותרה בציבור דהנה הצל"ח פסחים ס"ו ע"ב כתב דאף למאן דדריש ממשמעות מועדו דפסח דו"ט מ"מ צריך ללמוד דפסח דו"ש מקרא דר"י איש איש כי יהי' טמא לנפש או מקרא דר"ל דיליף מוישלחו כו' והנה שם ס"ז איתא אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא א"כ לכתוב רחמנא איש איש כי יהי' טמא, לנפש ל"ל כו' ועיי"ש בפירש"י שכ' לנפש ל"ל אלא ע"כ מיעוטא דציבור לאקולי אתא ולמימר דאין נדחין אלא עושין בטומאה ומשו"ה כתיב לנפש לומר דבטומאת מת הוא דאקיל עלייהו ולא זיבה וצרעת, עכ"ד. והנה שם צ' מסקינן אלא לרב מדאורייתא לא חזי דכתיב איש איש כו' מי לא לא עסקינן שחל ז' שלהם בער"פ דהיינו ט"ש ואמ"ר נדחי וכ"ת ממאי דהכי הוא, [ופרש"י ודילמא מדכתיב עמא לנפש ולא כתיב ט"ש שמ"מ ט"מ שאינו ראוי לערב קאמר] ס"ל כר"י כו', וכתב אא"ז בעל כתנות אור פ' בהעלותך דהא דדריש ר"י לעיל ס"ז מאיש איש דציבור אינם נדחים והיינו כדמסיק אביי א"כ לימא קרא כו' לנפש ל"ל, לא יתכן רק לדעת רב דס"ל אין שו"ז על ט"ש ויליף לה מקרא וע"כ דלנפש לא אתא למידק דבט"מ שאינו ראוי לערב קאמר, וע"כ דרשינן מזה דציבור עבדי בטומאה בטומאת נפש, אולם לדעת עולא דס"ל שו"ז על ט"ש וא"כ לנפש אינו דיוק כלל למימר דכי עבדי ציבור כו' דלנפש אתא להורות דדוקא בטמא לנפש שאינו חזי לערב נדחה לפ"ש ולא בט"ש וכנ"ל, וכ"כ רש"י דף צ"ג ד"ה לדידי, מדכתיב טמא לנפש ולא כתב ב"ק או ט"ש שמ"מ דלא פטרינן אלא בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא. וא"כ לפי"ז לא מצינו למילף מהאי קרא דאיש איש דציבור עבדי בטומאה דאימא ציבור כלל לא וע"כ דעולא יליף דציבור עבדי בטומאה מהאי קרא דר"ל מוישלחו מן המחנה כו', אולם שם פריך אבוו איה לימא נמי יאמר זב וט"מ ואל יאמר מצורע ואני אומר זב משתלח מצורע לכש"כ אלא יש לך שעה שמצורעין משתלחין ואין זבין וט"מ משתלחין ואיזה זה פסח הבא בטומאה וכ"ת ה"נ והתניא כו', ואחרי אשר נדחה להא ילפותא דר"ל א"כ תקשה על עולא דס"ל שו"ז על ט"ש דמנ"ל דפסח דו"ע דקרא דר"י דיליף מאיש איש ליתא לשיעת עולא דס"ל שו"ז על ע"ש וכנ"ל וקרא דר"ל דחי לי' אביי, אולם הדבר נכון מאד דאם דאביי דאי לדר"ל מ"מ חוזר ונראה לדעת ר"ל ועולא גופיי' ע"פ מה שראיתי בתשו' מהר"י הכהן שהביא בשם חכם אחד שכתב לו ליישב דעת ר"ל דהנה בזבחים ל"ב איתא אמר עולא אמר ר"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה כו' אמר ר"י קסבר עולא רובן ט"מ ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן א"ל אביי מי דמי כו' עיי"ש. והקשה בס' חק נתן למה לא אמר ר"י רובן ט"מ ונעשו מצורעין, ותירץ ע"פ מש"כ התוס' שם דלא שייך לומר הואיל והותרו דהא המצורע נשלח חוץ למחנה שלישית וא"כ ל"ה יכול לכנוס בירושלים לאכול הפסח דהא ט"מ לא נאסרו מעולם ול"ש לומר הואיל ואישתרי כו', ולפי"ז ר"ל לשיטתו הוכיח שפיר דפסח דו"ט דיאמר ט"מ ואל יאמר זומ"צ ול"ק דיאמר זב ואל יאמר מצורע כו' דאין ה"נ דילפינן מזה דיש לך שעה שזבין אינן משתלחין ומצורעין משתלחין ואיזה זה פסח הבא בטומאה וכגון שהיו רובן ט"מ ונעשו זבין דהואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן אבל מצורע משתלח דלא שייך לומר גבי' הואיל והותרו דהא מצורע משתלח חוץ למחנה שלישית כו' כנ"ל וא"ש דעת ר"ל, ואביי דפריך עלה אזיל ג"כ לשיטתו דס"ל שם להא אידחאי ולהא לא אידחי עכ"ד הנחמדים ועי', והשתא לשיטת עולא גופי' תריץ יתיב הך לימודא דר"ל דיליף מן וישלחו מן המחנה כו' וכאמור כו'.

והנה בכריתות י"ד אמרינן דתניא ושילח ביד איש עתי כו' עתי אפילו בטומאה ואפילו בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ, ופרש"י דאי יש איסור הוצאה ליו"כ אמאי איצטריך לרבויי שבת הא דחי יו"כ וה"ה לשבת, ודחי ממאי דילמא שאני יוה"כ דהכשירו בכך אלא דרפרם בדותא הוא, והתוס' שם כתבו ובפ' שני שעירים ס"ו איתא נמי להא דהכא ולא דחי כדדחי הכא אלא רגילות הוא דב"ת עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ע"כ וראיתי בתשו' שאילת שמואל סי' מ"ג שכתב ליישב קו' התוס', דבזבחים ל"ב פליגי אבו"ר דלאביי אמרינן בהיתר כיון דאישתרי אישתרי אבל בדחי' לא אמרינן הואיל, ורבא ס"ל בהיפך, והנה ביומא מייתא אמילתא דרב ששת הך דרפרם זא"מ כו' ור"ש ס"ל לעיל ז' טומאה דחוי' בציבור א"כ ה"ה שבת ואף דביומא אמרינן שבת הותרה וטומאה דחוי' היינו לענין תמיד אבל לענין שעיר המשתלח דשבת וטומאה מחד קרא נפקא שוין הן, ולפי"ז לרבא דס"ל גבי דחוי' אמרינן הואיל וכנ"ל א"ש דברי רפרם ושפיר הוכיח דאין עירוב והוצאה ליוה"כ דאל"כ כיון דיוה"כ דחי ה"ה שבת דהואיל ואידחי אידחי ואמאי איצטריך לרבויי שבת, אולם שם בכריתות קאי רפרם על הברייתא דמתני' בת"כ וסתם ספרא ר"י ור"י ס"ל ביומא ז' טומאה הותרה וה"ה שבת, ובהיתר ל"א הואיל, ולפי"ז שפיר דחי הגמ' דשאני יוהכ"פ דהכשירו בכך ושפיר איצטריך לרבויי שבת עכ"ד ונכון הוא. אולם באמת משמע בפרש"י כאן בכריתות דילפינן מתמידין שכן כתב רש"י שאני יוה"כ דהכשירו בכך דומיא דתמידין שקריבין בשבת, חזינן דילפינן ד"ש לענין שעה"מ מתמידין וא"כ דון מינה כמו דתמידין הותר לגבייהו שבת ה"ה לענין שעיר המשתלח, וכ"כ הצל"ח פסחים ס"ו דכל שארי הקרבנות ילפינן מועדו מועדו מתמידין, ולפי"ז אין הדבר תלוי בטומאה הותרה ודחוי' דאפילו למ"ד דחוי' מ"מ שבת הותרה דומיא דתמידין, וביותר נ"ל לפי דרכו של הש"ש דסוגיא דיומא אזלא אליבא דאביי דס"ל דגבי היתרא אמרינן הואיל, א"כ א"ש דברי רפרם דאס"ד דיש עירוב והוצאה ליו"כ אמאי צריך קרא לרבות שבת לימא הואיל ואישתרי, אולם סוגיא דכריתות אזלא אליבא דרבא דס"ל בהיתרא ל"א הואיל כו' א"כ דחי שפיר דילמא שאני יוה"כ דהכשירו בכך.

והנה דברי רפרם לבד מה דדחו להם בגמ' דכריתות, הנה באמת דחוים הם מעיקרא מסוגיות שונות בש"ס כמו שכתב שו"ת ש"א שהקשה עליו מהא דמגילה ז' אין בין שבת ליוה"כ כו', עוד הקשה מכריתות י"ט בהא דהגבי' בהש"מ דשבת ויוה"כ, ועי"ש עוד, ולפי"ז צריכים אנו להבין לפ"מ דאמרינן בטעמא דר"ל דיליף מוישלחו כו' דס"ל דלגבי טומאה אמרינן הואיל ואידחי א"כ לאיזה ענין מרבינן מעתי אפילו בשבת נימא הואיל ואישתרי לפ"מ דסתם לנו תנא דלא כרפרם, וע"כ צ"ל כדדחי הגמ' בכריתות שאני יוה"כ דהכשירו ומצותו בכך והיינו לפי המבואר לעיל דבהיתרא ל"א הואיל ואישתרי כו' וכדעת רבא בזבחים שם, א"כ מוכח מזה דשבת הותרה בציבור. העולה מהנ"ל דמאן דס"ל שו"ז על ט"ש א"כ לא מצי למילף דפסח דו"ש מקרא דאיש איש כו' וע"כ דיליף מקרא דר"ל וישלחו וע"כ דס"ל דגבי דחוי' אמרינן הואיל ואידחי כו' א"כ צ"ל דס"ל דשבת הותרה בציבור דאל"כ ל"ל עתי אפילו בשבת וכנ"ל, ודו"ק.

אולם באמת צריכים אנו להבין דמנ"ל דשבת הותרה בציבור כדאמרינן ביומא מ"ו ובפרט לפ"מ דקי"ל דטומאה דחוי' מנ"ל דשבת הותרה, דבאמת אף מאן דס"ל טומאה דחוי' מ"מ ס"ל שבת הותרה כאשר הוכיח במישור שו"ת נוב"ש דרוש הנ"ל וכאשר כן מבואר ביומא שם, וראיתי בישועות יעקב סי' של"א דכיון דא"א שלא יודחה שבת מפני קרבנות ציבור הקרובין בשבת א"כ לא נאמרה ענין שבת אצל קר"צ וכמו שכ' רש"י ברכות דף כ' לענין טומאת קרובים כיו"ב וכמו שביאר הרשב"א דבריו ולכן הותר לגמרי שבת בציבור משא"כ לענין טומאה שהוא רק ע"ד מקרה וההזדמן שלא נמצא שארי כהנים טהורים ולכן הוא רק דחוי', עי"ש ותמצא נחת. אולם לענ"ד דבריו אינם מספיקים דהא בודאי אין הכרח שוודחה שבת מפני קר"צ לפ"מ דקיי"ל שבת צ' דשנים שעושים מלאכה בשבת פטורים היכא דזה יכול וזה יכול, ועי' בדגמ"ר או"ח סי' תמ"ב שהעלה שדבר שאינו אכיל חצ"ש אינו אסור מה"ת רק מדרבנן, ועי' בארעא דרבנן בזה, א"כ בזה יכול וזה יכול דהוה כמו חצ"ש אינו אסור מה"ת, וא"כ משכ"ל שלא יודחה שבת כלל אצל קר"צ באופן שיעשו שנים המלאכה של שחיטה והקטרה דאין בזה דחיית שבת כלל ובודאי אין לומר דילפינן דשבת הותרה מדאיצטריך עתי אפילו בשבת וע"כ דשבת הותרה וכנ"ל דהא באמת עתי אינו מיותר להך דרשא דהא איצטריך עתי אפילו בטומאה ולבמזומן, וכן אין ללמוד דשבת הותרה מהא דהשיב מרע"ה לאותן אנשים דאין קדשים קריבין בטומאה וע"כ דשבת הותרה וכנ"ל, דאכתי צריכין אנו להבין דהיכא רמיזא זאת באורייתא דשבת הותרה, וראיתי בתשו' נוב"ש שם שכתב להוכיח דשבת הותרה מהא דמנחות ע"ב ופסחים ס"ח בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים כשירים כל הלילה ואינו ממתין עד שתחשך, וא"כ שמ"מ דהותרה דאי רק דחוי' לבד לא היינו מחללין שבת בדבר שיש הכשר אחר השבת וכמו בטומאה דאפילו איכא טהורים בבית אב אחרינא מהדרינן עלייהו, ובאמת דבריו מחוסרין תבלין דהא קאמר שם בסוגיא דמנחות דשה"ת שכבר דחתה שחיטה את השבת, והלא מהך טעמא מסקינן שם לענין קצה"ע דאי נימא דדוחה שבת ע"כ נקצר שלא כמצותו פסול דאי כשר אמאי ד"ש נקצרי' מער"ש ולא אמרינן דידחה שבת משום דהותרה, אלא דשאני או"פ שכבר דחתה שחיטה את השבת וכנ"ל.

אמנם דברי הנוב"ש נכונים ע"פ מש"כ בשו"ת פרי יצחק ס"ס כ"ח (הבאתי דבריו באורך בכמה דוכתי עי' בקו' הדרנים הדרן ב' אופן, ובהדרן ד' ועוד בכ"ד) והמתבאר שם מדבריו הוא דהא, דדחי במנחות שה"ת שכבר דחתה שחיטה אה"ש אתא אליבא דר' יוסי דס"ל בשבת קל"ג אף בפירש חוזר על ציצין שאין מעכבין משום דכולה חדא מילתא ה"נ לענין הקטרת או"פ הוה חדא מילתא וכיון שנתנה שבת לידחות אצל שחיטה נתנה נמי לדחות אצל או"פ אף דאין מעכבין דכשירין אף בלילה, והא דדחי הגמ' אליבא דר' יוסי משום דכל דברי הגמ' סובבים דר"א בר"ש ורבי ס"ל כר"ש רבם כדאיתא בגמ' שם ורבי לאו תלמידי' דר"ש הוא, ובמנחות צ"ט איתא אמר ר' אמי מדבריו של ר"י נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שתו"ע קיים מצות לא ימוש ואמר ר"י משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא קר"ש שו"ע קיים לא ימוש כו' ומבואר דס"ל לר"ש כר"י לענין לחה"פ דפירש לא הוה התחלה אחריתא לכן דחי הגמ' שפיר שה"ת שכבר דחתה שחיטה אה"ש אולם אליבא דרבנן דפליגי התם אר"י גבי לחה"פ וס"ל דטפחו של זה בצד טפחו של זה ובלא"ה אין זה תמיד וכן לדידהו גבי מילה, הגם דכבר דחתה מילה אה"ש מ"מ הוא השתא התחלה אחריתא אחרי שפירש, א"כ ה"ה לענין או"פ ל"ש לדחויי כדדחי, התם דלדידהו אין זה גמר מילתא של שחיטה וכיון דאין מעכבין כפרה ל"ה ראוי לדחות רק מטעמא דחביבה מצוה בשעתה, זהו תוכן דבריו ועי"ש עוד מה שהאריך בזה.

וע"פ הדברים הללו נכונים מאד מה שכתבנו דמהא דאו"פ נקטרין בשבת כדילפינן בשבת קי"ד מעולת שבת בשבתו, נוכיח במישור דשבת הותרה בציבור דאי דחוי' בודאי לא הוה הקטרתן דו"ש כיון דאפשר להקטירן בלילה וכנ"ל בשם הנוב"ש, וכמו דמצינו לר"ח ביומא מ"ו בתמיד דסופו לא דחי טומאה משום דטומאה דחוי' לא דחי הקטר חלו"א כיון דלאו עיקר כפרה נינהו, ואפילו לרבא דפליג התם היינו משום דא"כ יודחו לגמרי הקטרתן אבל לענין שבת אי הוה דחוי' ל"ה הקטרתן דו"ש כיון דאפשר משחשיכה, וז"ב. [ואי"ל דאכתי לר"ש מנ"ל דשבת הותרה דבודאי גם ר"ש ס"ל כן כאשר הוכיח הס' הנ"ל מסנהדרין י"ב דס"ל מעברין מפני הטומאה ולא קאמר נמי מפני השבת, וע"כ שהותרה, אך באמת נכון ע"פ סברתו של הישי"ע הנ"ל, ואין לדחות דהא אפשר שלא ידחה שבת כלל באופן שיעשו ב' הקרבן וכנ"ל דלדעתו א"א, שחיטה בשנים דהא ס"ל בקדשים אין ב' שוחטין זבח אחד, בחולין ל', אכן לפי מאי דקי"ל כרבנן שם אין דברי הישי"ע מספיקין כנ"ל, אך יש לנו לדעתם לימוד אחר מהא דהקטר חלו"א וכנ"ל].

והנה בברכות כ"א איתא דר"י ס"ל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן, מתיב ר' יוסף בשכבך ובקומך א"ל אביי ההוא בד"ת כתיב, וכתב רב"י דר"ל שצריך לעסוק בתורה בזמן שכיבה וקימה ומה"ת הוי סגי באיזה דב"ת שיהי' וחכמים תיקנו שיקרא קר"ש דוקא בזמנים הללו. ור"א ס"ל דספק לא קרא חוזר וקורא עי"ש. וראיתי בס' אגד"א דף ע"ד דהך פלוגתא אי ק"ש דאורייתא או דרבנן תליא בפלוגתא דפליגי תנאי במנחות צ"ט אי יוצא בק"ש שו"ע מצוה דלא ימוש כו' דלר"ש דס"ל התם שיוצא בק"ש מצות ת"ת א"כ נוכל שפיר לומר כאביי דק"ש דרבנן ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב והיינו שילמוד איזה ד"ת בזמנים אלו וכדעת תר"י הנ"ל, אולם לר' ישמעאל דס"ל התם דמצות ת"ת שילמוד בלי הפסק עי"ש א"א לאוקמא קרא בשכבך בד"ת דלדעתו אינו יוצא בקביעת זמנים אלו. ובמנחות מבואר שם דהך פלוגתא דר"ש ורי"ש תליא בפלוגתא דר"י ורבנן לענין לחה"פ וכנ"ל.

ובהתאסף כל הענינים הנ"ל יתחבר בקשר אמיץ ב' הענינים ששנא התנא במשנתינו הרחוקים לכאורא זמ"ז, ולדברינו יתיישב כמין חומר דהתנא האיר לנו נתיב להוכיח במישור מהא דכהנים נכנסים לאכול בתרומתן מצה"כ דק"ש דאורייתא, דמתני' מיירי במחו"כ כנ"ל וע"כ צ"ל דילפינן מהא דדריש בת"כ ואחר יאכל מן הקדשים יש לך קדשים כו' כנ"ל לפי מסקנתינו, וע"כ צ"ל דשו"ז על ט"ש, וע"כ דילפינן דפסח דו"ט מקרא דר"ל וישלחו מן המחנה כנ"ל וא"כ צ"ל כדעת ר"י בזבחים וכדעת רבא שם ל"ב, וקשה למאי איצטריך לרבויי עתי אפילו בשבת וע"כ דשבת הותרה, וע"כ דילפינן מהקטר חלו"א, וצ"ל דס"ל כרבנן דלחה"פ כנ"ל, וה"ה לענין ת"ת, וע"כ דקרא בשכבך ובקומך קאי אק"ש ומוכח מזה דק"ש דאורייתא, ועי' לעיל בכ"ז היטב, וכשתדקדק בכל אמת הבנין תמצא שכולן הולכין לשיטת ההלכה כמו שפסק הרמב"ם בכל.

דף ב

מאימתי קורין את שמע וכו', אמרתי להעתיק כאן מה שהשבתי להאברך המופלג מו"ה יהודא ליב פרידמאן מאשמינא.

וז"ל בדבר אשר הקשית על דברי ספר "מלא הרועים" שכתב לפרש פלוגתת ר"ג ורבנן בענין סייג לקר"ש דתליא בזה אי קר"ש דאורייתא או דרבנן, וחכמים ס"ל קר"ש דאורייתא לכן עשו סייג לדבריהם, ור"ג ס"ל קר"ש דרבנן ויש לו תשלומין, לכן אין צורך לעשות סייג וכו' ובזה תירץ דעת הרמב"ם דפסק כחכמים יעו"ש. והקשית עליו דהא שם בגמ' דף ח' תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא קר"ש שתי פעמים בלילה, אחת קודם עלות השחר וכו', ומוכח מזה דרשב"י ס"ל כר"ג דזמנה עד שיעלה עהש"ח. והלא רשב"י ס"ל קר"ש דאור' כמו שהוכיח בתשובת שאג"א סי' א' מהא דסוטה א"ל הקב"ה לישראל וכו'

הנה לכאורה לק"מ דהרי דעת הכ"מ פ"א מה' ק"ש בדעת הרמב"ם שפסק מצותה מצה"כ עד חצי הלילה, ואם איחר וקרא קודם שיעלה עה"ש יצא, דפלוגתת רבנן ור"ג דוקא בלכתחילה, ובדיעבד אף לרבנן קורא אחר חצות, וכתב שם דרשב"י לא פליג על רבנן יעו"ש, ועי' בצל"ח ד' ט' שכתב הא דנקט רשב"י לענין דיעבד, הלא כיון דהלכה כר"ג לא עשו סייג בקר"ש, ודוחק לומר דרשב"י פליג על ר"ג, ולפי דברי הכ"מ אין כאן דוחק דבאמת רבנן ורשב"י אמרו דבר אחד, דלכתחילה עד חצות ובדיעבד אף לאחר חצות. ומה"ט פסק הרמב"ם כרבנן, ומעתה כיון דהמלא הרועים נסיב לה אליבא דהרמב"ם אין כאן קושיא כל עיקר.

ובר מן דין ראית הש"א בדעת רשב"י לכאורה אינה מוכרחת כ"כ, ועי' ברמב"ן על ספר השרשים שורש א' שכתב שהחכמים נוהגין כמה פעמים להביא בענינים של דבריהם לשון תורה ולחזקם, כמו אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג, ואמרו לפני מלכיות וכו' והדבר ידוע בגמ' שאינם אלא דרבנן.

ומה שכתבת לבאר פלוגתת חכמים ור"ג דפליגי אי איסור דרבנן מיקרי ראוי מדאור' או לא כדפליגי ר"מ ור"י בעשה סוכה ע"ג בהמה, סוכה ד' כ"ג, ורבנן ס"ל דאיסור דרבנן מהני לדאור' לכן גזרו שלא לקרות אחר חצות משום דמעוכב מחמת סייג של דבריהם ואי קרא לא יצא יד"ח, ור"ג ס"ל דאיסור דרבנן לא מהני לדאור' לכן אין תועלת בסייג דס"ס יקרא אחר חצות ויוצא יד"ח, כן נ"ל כונתך אף שאין זה לשונך. הנה אפיריון נמטי' לך כי אמרת דבר שכלי, אמנם אחר ההתבוננות אין הנידון דומה לראי', דהתם במחלוקת ר"מ ור"י, הגזירה דרבנן לא היתה בעצם הסוכה גופה רק בענין איסור משתמש בבע"ח בי"ט, ובזה פליגי דר"מ ס"ל איסור דרבנן מיקרי ראוי מדאור', וא"כ ה"ל כמו שאר איסורי דרבנן דלא מהני לדאור', כמו נטל אתרוג המוקצה שיוצא בו יד"ח, ור"י ס"ל דבי"ט מחמת איסור משתמש בבע"ח אף שאין זה אלא מדבריהם מ"מ ס"ס אינו ראוי לו, יהי' מאיזה טעם שיהי', ולא נתקיים התנאי שיהי' ראוי לז' ימים, וכה"ג כל הני דחשיב במ'שנ"ל פ"י דתרומות, ובמ'לה"ר בערך אי'ד'ר, וכו' כולם על קוטב זה, אבל בגזרה שגזרו חכמים במצוה זו גופה אינו בכלל זה ויש במשמעו להקל ולהחמיר, היינו שיש לומר דלכו"ע יוד"ח אם עבר הסייג של דבריהם, או שי"ל דלכו"ע אינו ייד"ח כמו שיש כח לעקור דבר מה"ת ועי' כאן ברבנו יונה, ובש"א סי' ד'. ועי' ברא"ש פ' לולב הגזול סי' י"ד שכתב וז"ל אלא כל הני פסולים מסרם הכתוב לחכמים והם אמרו שלא בשעת הדחק אפי' בדיעבד לא ייד"ח כדי, שיזהרו ישראל במצוות, אבל בשעת הדחק הכשירום כיון שא"א בענין אחר מברכין עליהם יע"ש בק"נ מה שהביא מח"צ שהשיג על הרא"ש, ולדידי אפשר דהרא"ש ס"ל ג"כ כדעת הרשב"א סוכה ד' י"ד דכל הני פסולין הם מדרבנן, הרי מבואר מהרא"ש דבפסולי דרבנן אף בדיעבד לא יצא יד"ח אף שפסק כר"מ בסוכה ע"ג בהמה, ובזה מיושב מה שהקשית במאי פליגי ר"מ ור"י אי שעת הסכנה ראי' די"ל דר"י ס"ל כדעת הראב"ד שם ברא"ש שכתב דאיך יתכן זה להיות שבמקום הדחק יוצאין בו ומברכין עליו לכתחילה ושלא בשעת הדחק אפי' בדיעבד לא יצא. והרא"ש ס"ל לחלק בין שעת הדחק לשלא בשעת הדחק ועי' במג"א סי' תרכ"ט ס"ק כ"ב.

והנה רבינו יונה כתב בשם מורו דלרבנן אם לא קרא קודם חצות שוב אינו קורא דיש כח ביד חכמים לעקור דבמה"ת בשוא"ת, והש"א סי' ד' כתב דמצד הסברא א"א לומר כן דמפני שלא יאמר עדיין יש לי שהות, בעלו חכמים את זה שלא יקרא קודם חצות, ממצות קר"ש, ולא מצינו סייג בכ"מ אלא שלא יבא לאיסור אחר יעו"ש, ולכאורה הך דאין מסככין בנסרים הוי סיעתא לדעת רב"י דהתם פסלו אף בדיעבד כמו שבארנו לדעת הרא"ש זולת במקום הדחק הכשירו אף שהגזירה אינה משום לתא דאיסורא, רק בענין מצות סוכה גופה, שוב מצאתי באשל אברהם שם שהביא הך דרבינו יונה הנ"ל.

ועוד אפשר להביא ראי' לדעת רב"י, מביצה ר"פ יו"ט דאיתא שם מנה"מ, אמר שמואל א"ק זכור את יום השבת לקדשו, זכריהו מאחר שבא להשכיחו, מ"ט אמ"ר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' יעו"ש, המתבאר מזה דכל עיקר תקנת עירוב לא הי' משום לתא דאיסור כי אם משום כבוד השבת ומ"מ אם שכח ולא עירב אינו רשאי לבשל לשבת כ"א תבשיל אחד כמבואר שם, ומתבטל עי"ז ממצות עונג שבת שהוא מדברי קבלה שכדברי תורה דמי, הרי מצינו שהעמידו חכמים דבריהם אף לענין דיעבד לבטל ממצוה אף שאין בזה חשש איסור ולכאורה היא ראי' נכונה לדעת רב"י.

והנה המפרשים הקשו עוד על רב"י שכתב דסייג הוי אף לענין דיעבד, דמה הועילו חכמים בתקנתם, הא מ"מ רשאי לקרות אחר חצות כאדם הקורא בתורה ואכתי יש לחוש שיתעצלו מלקרות קודם חצות ויקרא לאחר חצות, ויוצא בזה יד"ח מן התורה ואינו דומה לשאר סייגים דהתם אסרו אף בדיעבד משא"כ כאן, ונדחקו בזה והנראה לי בזה עפ"י מה שכתבו התוס' לקמן ד' י"א ד"ה תני ר"י, פי' הר"ר שמעי' דקא מדמי הכי, מדקאמר לא קיימת מצות סוכה מימיך אף שמן הדין יצא כו' כה"ג גבי קר"ש אף שמן הדין יצא בדיעבד כיון דלב"ה אינו נכון אם עשה כב"ש לא עשה ולא כלום. ובתוס' מס' סוכה ד' ג' ד"ה דאמר לך, כתבו דהיכי דב"ה מחמירי מדרבנן וב"ש מוקמי לה אדאורייתא, אם עשה כדברי ב"ש לא יצא יד"ח אפי' מדאור' יעו"ש.

ומעתה לא קשה מידי קושית המפרשים דודאי הועילו בתקנתן שאם לא יקרא קודם חצות אז אינו יוצא יד"ח אף מדאור', ומהתימא על המפרשים שנעלם מהם דברי התוס' סוכה אולם דברי התוס' בעצמם קשים להולמם, דאיך יצוייר דבשביל גזירה דרבנן לא ייד"ח אף מדאור', ומה ענין דרבנן לדאור' כיון דמ"מ עשה המצוה כתיקונה מדאור' אמאי יפסיד שכרה? ואין זה דומה לעושה סוכה ע"ג בהמה דאינו יוצא לר"י אף מדאור', דש"ה כיון דהתורה הקפידה שתהא ראוי' לשבעה ימים וזו אינה ראוי' בי"ט ואסור לכנוס לתוכה יהי' מאיזה טעם שיהי' כמו שחילקנו לעיל, משא"כ הכא, ולא מצאתי עוד בהמפרשים.

והנראה לי בזה שדברי התוס' מסכימים לדעת הרמב"ם שכתב בס' המצות שורש א' שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים בין שהם מצוות כגון מקר' מ"ג או שהם מן התקנות והסייגין וכן כתב בס' שופטים וז"ל אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה ואחד דברים שעשו אותם סייג לתורה בכל אחת ואחת מהם מ"ע לשמוע להם והעובר על אחת מהן עובר בל"ת, ומעתה לא נפלאת היא לומר דדעת התוס' סוכה הנ"ל ג"כ כדעת הרמב"ם ומשו"ה אם עבר סייג דרבנן לא ייד"ח אף מדאור' דהסייג גופי' דינו כשל תורה ודומה כמו שחיסר בהסוכה התנאים המעכבים בה מן התורה, ובזה מיושב ג"כ שיטת רב"י. והנה בפני יהושע כתב בהא דעשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום דמייתא ראי' מר"י החורני אע"פ שהי' מתלמידי ב"ש אפ"ה הי' יושב ראשו ורובו בסוכה אע"ג דב"ש פוסלין בכה"ג, היינו משום דלעולם יש לעשות כב"ה בין לקולא ובין לחומרא, ואפי' המחמיר כב"ש לא עשה ולא כלום, ודבריו מסכימים לדעת מהרש"ל פ' כה"ב סי' ו' שאין אדם רשאי להחמיר ע"ע בדבר המפורש בגמ' להיתר ועי' בס' סלת למנחה כלל ע"ו ס"ב שכתב ג"כ הכי ועי' בפ"ת יו"ד סי' קי"ו.

אכן הש"ך ביור"ד סי' פ"ע ס"ק י"ז חולק על המהרש"ל, ונ"ל דפלוגתייהו תליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל דלדעת הרמב"ם דהעובר על של דבריהם כאלו עובר על של תורה א"כ אין אדם רשאי להחמיר ע"ע בדבר המפורש בגמ' להיתר כמו שאין אדם רשאי להחמיר ע"ע על דברי תורה כמש"כ הט"ז ביור"ד סי' קי"ז שאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר, כן ה"נ בדבר המפורש בדבריהם להיתר, זולתי בדבר שהם גופייהו גילו דעתם דיותר עדיף להחמיר ע"ע, אכן לדברי הרמב"ן, דדברי סופרים לאו כדברי תורה דמי שפיר י"ל שאדם רשאי להחמיר ע"ע.

והנה מצינו דר"ג החמיר ע"ע בכמה דברים כב"ש עי' בשבת י"ח אמר רשב"ג נוהגין היו בית אבא וכו' ובמס' ביצה כ"א איתא במשנה ג' דברים הי' ר"ג מחמיר כדברי ב"ש כו', ועי' בס' תפא"י שבת שהקשה הא העושה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום עי"ש מה שתירץ, ודבריו נסתרים מתוס' סוכה ד' ג' ד"ה דאמר ולדברינו ניחא דזה תליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן כנ"ל ואפשר דר"ג ס"ל כדעת הרמב"ן.

ועפי"ז נבין דעת קדושים במאי פליגי ר"ג ורבנן במתניתין ריש ברכות, ויתכן דחכ' ס"ל כדעת התוס' סוכה הנ"ל דאם עשה כב"ש לא ייד"ח אף מדאור' לכן שפיר עשו סייג שלא יקרא ק"ש רק עד חצות ואם יעבור על דבריהם ויקרא אחר חצות לא יצא יד"ח ולא קשה מידי קושית המפרשים הנ"ל ובתוכם הי"י, וכ"ז לשיטת הרמב"ם בסה"מ הנ"ל, אכן ר"ג אזיל לשיטתו דעשה כדברי ב"ש עשה וע"כ דבר שהוא מדבריהם אין דינו כשל תורה כנ"ל ואדם רשאי להחמיר ע"ע א"כ אם עשה כב"ש בדבר שב"ה מחמירים בדרבנן שפיר יוצא יד"ח מה"ת א"כ אין שום גדר ותקנה בסיוג דאכתי יקרא אחר חצות ויוצא יד"ח מה"ת כקושית הי"י הנ"ל לכן לא עשו סייג בזה ומיושב שפיר, ולדברינו יתיישב לנכון הא דאמרו לקמן ד' ט', ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג, ה"ק רבנן פליגי עלך ויחיד ורבים הלכה כרבים א"ד רבנן כוותך ס"ל, ועי"ש בפרש"י, והקשו המפרשים מאי נ"מ ס"ס יחיד ורבים הלכה כרבים? ולדברינו ניחא, דה"ק דאי טעמא דרבנן משום סייג לבד בזה אין הלכה כדבריהם לפי שיטתם דבני ר"ג דס"ל דאדם רשאי להחמיר ע"ע וע"כ ס"ל דרבנן לאו כד"ת דמי וא"כ אף אם יעבור הסייג יצא יד"ח ואין מקום לעשות סייג בקר"ש כקושית הי"י הנ"ל ודו"ק.

והנה בענין איסור דרבנן אי מקרי ראוי לדאור' אמרתי פרפרת אחת לתרץ קושית ס' יערות דבש שהקשה על הא דאיתא בחולין ק"א טמא שאכל קודש בין קודש טהור בין קודש עמא חייב ר' יוסי הגלילי אומר טמא שאכל את הטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא א"ל אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגעו בו טמאהו, והקשה ביע"ד הנ"ל לפי שיטת תוס' פסחים ד' ל"ג ובכמה דוכתי דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה א"כ משכחת לה שאכל פחות מכביצה ולענין אכילה בטומאת הגוף חייב בכזית, ונדחק בישובו. ואמרתי לתרץ דהנה המשנ"ל פ"ג דתרומות נסתפק בתרומה טמאה בטומאה דרבנן אם חייב עלי' אם אכלה כהן בטומאת הגוף אי נימא דמיקרי מחולל ועומד א"ד כיון דמדאור' טהור, והביא שם כל הנך דאיסור דרבנן אי מהני לדאור' וכן כתבו ספרי הכללים דזה תליא בזה שהיא מחלוקת תנאים ואמוראים.

והנה בס"פ משוח מלחמה איתא מי האיש הירא ריה"ג אומר הירא מעבירות שבידו, ר"י אומר כגון אלמנה לכה"ג, מאי בינייהו איכא בינייהו עבירות דרבנן לריה"ג אף בעבירות דרבנן חוזר, וע"כ דס"ל דאיסור דרבנן מהני לדאור' עי' בספרי הכללים, והנה התוס' בב"ק דף ק"א כתבו דפחות מכביצה מ"מ טמא מדרבנן, וכ"כ בס' שמות בארץ' ביומא דף ע"ט ד"ה הא כביצה. והנה התוספות כאן ד"ה בנטמא כתבו דהא דקאמרי רבנן כיון שנגע בו טמאוהו היו סבורין דריה"ג פוטר משום דמחולל ועומד הוא וגמר מתרומה, ומעתה מתורץ שפיר קושית היע"ד דשפיר איתבו לי' רבנן לריה"ג כיון שנגעו בו טמאוהו, וליכא לתרץ דמשכחת לה בפחות מכביצה' דכיון דאף פחות מכביצה מקבל עכ"פ טומאה דר' ולשיטת ריה"ג איסר דרבנן מהני לדאורייתא וא"כ מחולל ועומד הוא ואיך משכח"ל טמא שאכל את הטהור, וא"כ לשיטתו מקשין לי' רבנן שפיר.

ומתורץ בזה קושית התוס' שם דכתבו לרבנן דפרכי כיון שנגעו בו טמאוהו, היכי משכחת לי' טמא שאכל תרומה שיהא ב"מ הא כיון שנגעו בו טמאוהו, ולדברינו ניחא דלרבנן משכח"ל שפיר באכל פחות מכביצה, וכקושית היע"ד הנ"ל, ורבנן סברי דאיסור דרבנן לא מהני לדאורייתא, וכל קושיתם הוא רק לשיטת ריה"ג גופי' ודו"ק.

דף ח ע"א

אמר לו רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהנהו מילי מעלייתא דאמרת לן משמי דר"ת במילי דבי כנישתא, א"ל הכי אמר ר"ח מ"ד אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מכל בתי כנסיות ומבמ"ד, והיינו דאמר רחב"א משמי' דעולא מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד. והנה כמה מפרשים תמהו על המאמר הזה, דמה שטענו לא הודה לו, רבא ביקש שיאמר לו ממילי מעלייתא דבי כנישתא, ורפרם השיב לו ממעלות השערים המצויינים בהלכה שהם חשובים יותר מבכ"נ ובמ"ד, והלא בזה נגרע ערך מעלות הבכ"נ ובמ"ד?

והנלע"ד ליישב דבאמת בתשובה זו הרים למעלה קדושת הבכ"נ ובמ"ד, דהנה במס' מגילה דף כ"ח איתא, אמר רב אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן הן עשוין. וכתבו התוס' שם רצה לומר כל זמן שהן בעלין דהא חזינן בברייתא דלעיל, וגם האמוראים לא היו רוצים לכנוס בהם בגשמים מפני הגשמים אלא דשמעתא בעי צילותא, והכא מיירי כשחרב דאז מהני תנאי ע"כ, וכ"כ הרא"ש שם להוסיף בביאור דרב אסי קאי אמתניתן דתני ועוד אמר ר"י בהכ"נ שחרב אין מספידין בו וכו', שנאמר והשימותי את מקדשיכם, קדושתן אף כשהן שוממין, וע"ז אמר רב אסי דבכ"נ שבבבל לאחר שחרבו מותר להשתמש בהם תשמיש חול דעל תנאי הן עשויין. וכתבו עוד התוס' שם, וז"ל ודוקא לאותן שבבבל מהני התנאי שהרי לעת בא גואל במ"ב תפקע קדושתן, אבל לאותן שבארץ ישראל לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם ע"כ. אולם בהגהות הרא"ש שם כתב בשם אור זרוע דמותר אפילו בישובן ומותר לאכל ולשתות בב"כ ובמ"ד אפילו בני אדם שאינם תצמידי חכמים, והני רבנן שלא רצו לכנוס, מחמירין אנפשייהו הוו עיי"ש. ולהבין דעת האור זרוע באיזה טעם פליג אתוס' דמפרשי להא דר"א דוקא בחורבנן אבל בישובן לא מהני תנאי, דלכאורה עדיף טפי שיטת התוס' דרבנן הנ"ל דינא קאמרי ולא ממדת חסידות, וגם במאי דקאמר שם אמר לו ראבד"י לר"א אי איצטריך לי' למקרי גברי מבי כנישתא וכו', מהא משמע דשאל לענין דינא ולא לחומרא בעלמא, אכן נראה דתוס' והאור זרוע פליגי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מה' בית הבחירה הלכה י"ד, דהרמב"ם ס"ל דאף דקדושת הארץ לא קידשה לע"ל, מ"מ קדושת המקדש והעזרות קידשה לע"ל, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים אעפ"י ששוממין בקדושתן הם עומדים כו', והראב"ד שם חולק עליו וס"ל להיפך דאפילו למ"ד קדושת הארץ קידשה לע"ל מ"מ קדושת המקדש לא קידשה לע"ל עיי"ש. ובמג"א סי' תקס"א.

ולדעת הראב"ד צ"ל הא דאר"י במשנה הנ"ל בכ"נ שחרב וכו' שנאמר והשימותי את מקדשיכם אסמכתא בעלמא היא ורק מדרבנן אסור. וכ"כ בטורי אבן שם והוכיח מדר"י עצמו דס"ל בברכות דף נ"ח דבזמן שאין בהמ"ק קיים מותר עיי"ש, ולפ"ז נראה ברור דמהני תנאי אף בבתי כנסיות שבארץ ישראל אחר שחרבו להשתמש בהם תשמיש חול דהרי כתב המג"א בסי' תרל"ח דלטעם הר"ן הא דלא מהני תנאי לסוכה משום דאיסורא דאורייתא הוא ולפי"ז כשנפלה דמותר מדאורייתא לדעת ר"י או ביותר מכדי הכשר סוכה לדעת ר"ת מהני תנאי עיי"ש ובמחצה"ש שם. ולפי"ז תיקשי לן אמאי אמר ר"א בכ"נ על תנאי הם עשויין, דמשמע דבכ"נ שבא"י לא מהני בהם תנאי וכמש"כ התוס' שם, ואמאי הא רק מדרבנן אסורין לאחר שחרבו, ועכצ"ל דהא דר"א קאי בעודן בישובן אבל לאחר שחרבו מהני תנאי גם בא"י. ומעתה נראה דהאו"ז יסבור גם כדעת הראב"ד הנ"ל לכך מוקי להא דרב אסי בעודן ביישובן, מ"מ מותר לאכול ולשתות שם אף ב"א שאינם ת"ח אף האידנא ועיין באו"ז גופי' בה' בהכ"נ שכתב שם בפירוש דרק בתכ"נ שבארץ ישראל אסור אבל בבבל וכן האידנא מותר לאכול ולשתות שם, ומזה נראה שלא היה לפני המג"א בסי' קנ"א הס' או"ז רק מה שהעתיק מהג"א ועיי"ש במה"ש אות י"ב.

אולם התוס' יסברו כדעת הרמב"ם דקדושת המקדש לא בטלה אף כשהוא חרב, ועי' במג"א ס"ס תקס"א שיישב דעת הרמב"ם הנ"ל עפ"י דברי התוס' מכות ד' י"ט עיי"ש. וא"כ בתכ"נ אף לאחר שחרבו לא מהני תנאי כיון דאסורין מדאורייתא רק בכ"נ שבבבל שרי לאחר שחרבו מטעמא שכתבו התוס' שהרי לעת בא גואל תפקע קדושתן, אבל לאותן שבא"י לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם, ולפי"ז שפיר מפרשי להא דר"א דקאי אלאחר שחרבו כפשטא דשמעתא שם כמו שבארנו לעיל, וא"ש.

והנה המג"א שם ס"ק ט"ו הקשה על התוס' מהא דאמר במגילה ד' כ"ט תניא ר"א הקפר ברבי אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י וכו', וא"כ לא תפקע קדושתן ונראה דהתוס' קאי אבחורבנן וכמש"כ התוס' שם מקודם, וכיון שחרב קודם ביאת הגואל לא יקבעו בא"י עכ"ל, אולם קושיתו אינו מיושב לדעת האו"ז הנ"ל דס"ל דבכ"נ שבבבל מהני בהם תנאי גם בעודם ביישובן ובזה לא שייך סברת התוס' משום דתפקע קדושתן לעת בא הגואל דהרי בעודן ביישובן עתידים שיקבעו בא"י ולא תפקע לעולם ואמאי נשתנו אותן שבבבל מאותן שבא"י, וצ"ל דס"ל כמו שכתבו איזה מפרשים דהא דאמרינן עתידין שיקבעו בא"י, הכוונה שהקדושה השכונה בבכ"נ ובמ"ד יקבעו בא"י, אבל לא גוף הבנינים, וא"כ באמת תפקע קדושתן לעת בא הגואל, לכך מהני בהו תנאי גם ביישובן, וא"ש, ובזה בארנו פירוש הפסוק אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, דמם דמכל אין פירושו מם המורה יתרון, רק הוא מורה על הקיבוץ, והכוונה דלכך אוהב ה' שערי ציון לפי שהוא כולל ומאוסף מהקדושה שבכל משכנות יעקב.

העולה מכ"ז דלדעת התוס' בשתים עלתה קדושת בהכ"נ ובמ"ד, ה"א, דקדושתן קדושת עולם דאף כשיבוא הגואל ב"ב לא תפקע קדושתן ועתידין שיקבעו בא"י, וה"ב, דאף לאחר שחרבו לא פקעה קדושתן, והנמשך מזה דלא מהני בהו תנאי בעודן ביישובן ומחויבים לנהוג בהם כבוד ומורא מקדש מעט, ולדעת האו"ז הנה מגרעות נתן לבהכ"נ ובמ"ד שאין קדושתם לעולם ואין גוף בהכ"נ עתידין שיקבעו בא"י, ולאחר שחרבו פקעה קדושתן מדאורייתא, והנמשך מזה שמותר להשתמש בהם תשמיש חול וכנ"ל, ולפי"ז יתכן לומר דרבא הי' מסתפק אם העיקר כדעת התוס' או כדעת האו"ז, לכך ביקש מרפרם שיאמר לו ממילי מעלייתא דבי כנישתא דאמר לי' משמי' דר"ח, לפשוט מזה ספיקו, והשיב לו הכי אמר ר"ח וכו' דמאמר דר"ח יהי' מוכח כדעת התוס' הנ"ל דקדושתן קדושת עולם ואסור להקל ראש בבכ"נ ובמ"ד והיינו מילי מעלייתא דבי כנישתא, דהנה לכאורה יש להוכיח מהאי קרא אוהב ה' שערי ציון דלא כדעת הראב"ד הנ"ל דס"ל דקדושת המקדש בטלה בחורבנה דהרי הכתוב מסיים עיר האלקים סלה, ואמרינן בעירובין דף נ"ד כ"מ שנאמ' סלה אין לו הפסק והוא לעולם, הרי מוכח מזה דלא בעלה קדושת המקדש וירושלים, אבל באמת אין מזה ראי' דאף דבטלה מ"מ כיון שעתיד הקב"ה לחזור ולבנותו ויה' בנין עדי עד שפיר נכתב סלה המורה על נצחיות כמו זאת מנוחתי עדי עד, וכמו ינחלו לעולם, אף שגלו ממנה, אולם מהא דדריש ר"ח דהאי קרא משתעי בשערים המצויינים בהלכה ואף אותן שבכל הארצות בכלל ואם נימא כדעת האו"ז דכשיבוא הגואל תבעל קדושתן א"כ איך קאמר הכתוב עיר הא' סלה המורה על נצחיות, וע"כ מוכח מזה כדעת התוס' דלא בטל קדושתן בעודן בישובן שעתידין לקבוע בא"י כשיבא הגואל וקדושתן לעולם ומחויבים לנהוג בהם כבוד גדול, והיינו מילי מעלייתא אשר אין למעלה ממנו.

ובדרך דרושיי נ"ל לבאר המאמר הנפלא הנ"ל באופן זה, דהנה יש להתבונן לפי דרשת ר"ח דאוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבכ"נ ובמ"ד, איך יבאר המשך הפסוק השני נכבדות מדובר בך עיר האל' סלה, אטו בבכ"נ ובמ"ד אין מדובר בהם נכבדות, וכי תורה ותפלה המדובר בבכ"נ וב"מ אינם כדאי להקרא דברי נכבדות ואינם ראויים להקרא עיר הא"ס? והנ"ל לומר ע"פ דברי המהרש"א בח"א שם שכתב לבאר הא דשערים המצויינים בהלכה הכוונה על מקום מושב הב"ד אשר מהם תצא תורה והוראה ומשפט לכל ישראל, ובלשון הכתוב ג"כ מקום הקבוע לב"ד הוא בשערי העיר כמש"כ שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, וכן תרגום, והוצאת את האיש ההוא אל שעריך, לתרע בית דינך, וכה"א והציגו בשער המשפט, יעוי"ש, והנה לפי המושכל ראשון אם נבא לשקול במאזני שכלנו איזה מהם עדיף אם הבכ"נ וב"מ או שערים המצוינים בהלכה המיוחדים למושב ב"ד, בודאי יעלה על דעתנו כי היושבים לפני ה' בבתי כנסיות וב"מ הם מעולים וחשובים יותר מהב"ד היושבים לשפוט את העם אם מצד התכלית כי הראשונים הם דבוקים באלקים בתורה ותפלה ושפתי רננות והלל פיהם ותהלות ה' אשר זהו אושר האדם ותכליתו, ולא כן היושבים על מדין אשר כל עסקם עם אנשי עול ומרמה אשר יחפצו לבלע חיל זרים והדיין צריך לשים כל מעייניו להכיר בשקרו ולהוציא בלעו מפיו ולשבור מלתעות עול, וכן להעניש העוברים על התורה אשר כל פעולותיו של הדיין לא יעשו פרי ישוה עם אלה היושבים על התורה אשר בצל שדי יתלוננו ולבם אחוז בחכמה ויראה, ואם מצד עצם הפעולות כי הראשונים ישלחו ידם אל עץ החיים ויעשו הטוב בפועל ולא כן אלו היושבים לשפוט את העם כל פעולתם הוא שלילת הרע למען יחדל העם מעושק ידם ולו הי' כל העם אנשים תמימים ונאמני רוח ולימודי ה' לא הי' צריכים לדיינים ושופטים ומורים, א"כ חוק פעולתם ישתרע רק מצד חסרון אמונה וצדק של העם להנחותם הדרך אשר לא ישלחו בעולתה ידיהם, כן הי' נראה לכאורה, אולם ר"ח גילה לנו עמוקות שלא כן הדבר כאשר חשבנו מדעתנו ואדרבא הש"י אוהב שערי ציון הם שערים המצויינים בהלכה, והכוונה השערים אשר בם קבוע ישיבת הדיינים, מכל משכנות יעקב והם הבכ"נ וב"מ, ובאמת הדבר צריך טעם ובאור למה יהי' כן ועל מה זה גדלה מעלת שערים המצויינים בהלכה על מטלת הבכ"נ ובמ"ד?

אכן נראה להסביר הדבר עפ"י מה שבארתי הכתובים בפ' יתרו, ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה כו', וירא חותן משה כו' מדוע אתה נצב לבדך וכל העם נצב עליך, וכו'. וצריך להבין מדוע מעיקרא כתוב ויעמוד העם על משה, ובמאמר יתרו כתוב "וכל" העם נצב, ואח"כ כאשר השיב יתרו שנית אמר גם העם הזה ולא אמר כל העם כמו שאמר קודם, גם עמדו המפרשים דעדיין לא השיב משה טעם על שאלת יתרו מדוע אתה יושב לבדך, וגם יש להבין בסדר הדברים בתשובת משה דמתחלה אמר כי יבא אלי העם לדרוש אלקים, ואח"כ, כי יהי' להם דבר בא אלי, ואח"כ היפך הסדר ושפטתי בין איש ובין רעהו, ואח"כ והודעתי את חקי האלקים כו'. והנלענ"ד לומר בזה דבאמת הגם דכל המון ישראל התאספו יחד ויעמדו על משה לא לכולם הי' להם משפטים וריבים בין זה לזה רק לאנשים פרטים וכלל ישראל בא לשמוע דבר ה' מפי משה ולדרוש אלקים, ויתרו חשב שכולם באו בגלל המשפט שיש להם זע"ז ע"כ הקשה לו שלשפוט כולם צריכים הרבה דיינים ושופטים וא"כ מדוע אתה יושב לבדך, "וכל" העם נצב עליך כי לא תוכל לשפוט כל העם, וע"ז השיב משה שלא כן הדבר כאשר חשבת שכולם באו בעבור המשפט, רק כי יבא אלי העם לדרוש אלקים דעיקר ביאתם אלי הוא בכדי לדרוש אל' וגם מהם נמצאו אנשים שיבואו למען לשפטם, וזהו, כי יהי' להם דבר בא אלי, ולאלה האנשים המעטים הבאים גלל המשפט יספק שאשפוט אנכי לבדי אותם, והגם שבאו בעצם וראשונה לדרוש האלקים ולשמוע חקי אל' מ"מ הקדים מרע"ה לשפוט את העם ונתן להם משפט הבכורה כמ"ש ושפטתי וכו', והודעתי את חקיו ואת תורותיו, והטעם לזה כי לא יתכן להשמיעם דבר אלקים וללמדם תורה ומצוות. בעוד אשר בכפם דבק מאוס מעושק ובצע מעשקות כמו שאמרו חז"ל ביומא, מה הבריות אומרים עליו אוי לפלוני שלמד תורה וכו' וע"כ ראה מרע"ה להקדים משפע העם לחדול מעושק ידיהם ואח"כ ללמדם תורה, וע"ז השיב יתרו:

אמת שחלק האנשים הבאים למשפט תוכל לשפעם לבדך, אבל אחרי שצריך אתה גם להודיע ליתר העם הבאים לדרוש את חוקי אלקים ותורותיו א"כ לא תוכל לעשות שני הענינים יחד ויצטרכו להמתין עד שיוגמר משפט העם, וע"ז אמר נבל תבל גם אתה גם העם אשר עמך, הכוונה העם הבאים לדרוש אלקים ולזה אמר, עמך שהם עמך בדומים לך לשמוע דבר ה' ולהשכיל באמתו, לזאת איעצך הי' אתה לעם מול האלקים, הכונה כי אתה תקח לך חלק הלימוד וההזהרה לעם אשר הם מול אלקים, היינו שבאו לדרוש אלקים, והזהרת אתהם את החוקים ואת התורה, ועל חלק המשפטים תבחר לך אנשי החיל שישפטו את העם בכל עת, וא"ש.

ובזה בארתי הכתובים בתהילים קכ"ב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. והכונה לענ"ד כי באמת לא יתכן לאדם לבא ולהראות את פני ה' במקום מקדשו בעוד אשר ידיו נגואלו בגזל ועושק כפי המבואר במד' תנחומא פ' משפטים כי בעון גזל בהמ"ק חרב ושכינה מסתלקת מישראל, וא"כ באיזה פנים יבא לראות את פני האדון ה' בבית ה' והוא הגורם לחורבן בהמ"ק ולסלק שכינה מישראל, ע"כ טרם שיכנוס האדם לראות פני ה' צריך לשוב מן החמס אשר בכפו ואם לא ידע כי אשם בגזל כי אין אדם רואה חובה לעצמו, יכנוס מקודם לפני הב"ד היושבים בשערי ירושלים והם יגידו לו דבר המשפט וישוב מן החמס אשר בכפו ואז יוכל לבוא להראות את פני ה', וכעצת הנביא רחצו הזכו כו' דרשו משפט כו' אז לכו נא לבית המקדש וחטאתיכם כשלג ילבינו. ולזאת אמר דהמע"ה שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, היינו ששמח באותם האנשים שאמרו לו אשר בעת שהלכנו לבית ה' עומדות היו רגלינו וכו' שהוא מקום הסנהדרין והב"ד בכדי לעשות משפטם כי טרם שנכנסו לבהמ"ק נכנסו למקום הב"ד לדרוש משפט למען לחדול מעושק ידיהם כנ"ל, והנה אמרו חז"ל ירושלים של מטה מכוון כנגד ירושלים של מעלה, והיינו כי השראת השכינה בירושלים היא ע"י שני ענינים, האחד מצד הבהמ"ק הבנוי בה אשר בו ישכון הכבוד העליון ית"ש, והשני ע"י הסנהדרין אשר בירושלים כמאמרם אל' נצב בעדת א' וע"ז אמר ירושלים הבנוי' כעיר וכו' היינו כירושלים של מעלה המשוכלל בהשראת השכינה והטעם לזה שחוברה לה יחדיו שיש בו שני האמצעים הגורמים להשראת השכינה, ומפרש ששם עלו שבטים היינו לבהמ"ק להורות לשם ה', והב' כי שמה ישבו כסאות למשפט אשר עי"ז ישכון ה' בתוכם כמאמרם אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. המורם מכל האמור כי לא ירצו לפני ה' עסק לימוד התורה ורינת התפלה, כל עוד אשר העם לא נזהר מגזל ועושק כאשר הבאנו למעלה. וע"כ אמר אוהב ה' שערי ציון והם שערים המצויינים בהלכה, והיינו הב"ד צדק כנ"ל מכל משכנות יעקב יותר מבתי כנסיות וב"מ, ומפרש הפסוק השני הטעם לזה כי נכבדות מדובר בך, הכוונה, הנכבדות, והם התורה והתפלה שמדובר בבכ"נ וב"מ הם "בך" היינו על ידך ובאמצעותך, כמו "בך" ארוץ גדוד, "בך" צרינו ננגח, והרבה כיוצא בו, כי ע"י השערים המצויינים בהלכה המנקים את ישראל מכל שמץ מעשים רעים וגזל ועושק יקובל כשי עסק התורה והתפלה ועם ידם ובאמצעותם ישכון ה' במשכנות יעקב אחרי כי יבטלו הסיבה הגורמת להסתלקות השכינה והם הגזל והעול אז ישכון ה' במשכנות יעקב כמאמרם הקב"ה מצוי בב"כ ובמ"ד שנאמר ואהי' להם למקדש מעט ולזה אמר עיר האלקים סלה, ואתי שפיר.

ומעתה יתיישב לנכון מה שעמדנו בראש דברינו שרבא ביקש מרפרם שיאמר לו מילי מעלייתא דבי כנישתא, והוא השיב לו משערים המצויינים בהלכה, ולפי האמור א"ש היטב כי באמת השיב לו ממילי מעלייתא דבי כנישתא, כי לפי דרשתו הפסוק נכבדות מדובר בך וכו' קאי על המשכנות יעקב והם הב"כ ובמ"ד וכנ"ל, ואם אמנם השערים המצויינים הם הסיבה והגורם שיהי' נכבדות מדובר בם ושיקראו עיר הא' סלה אכן הבכ"נ וב"מ הם האושר התכליתי והצלחת הנפשיי שיהי' דבק באלקים חיים וישב עולם לפני אלקים לבקר בהיכלו הנקרא עיר האלק' וכאמור, והבן.

דף ט

דתניא שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים ר"א אומר בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף, ופירש"י כלומר בבוקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ממתינין לו עד בקר שני עכ"ל.

והנה ראיתי בס' אבני מלואים למגילה ד' כ' שעמד דמאי נ"מ שבבוקר הוא נעשה נותר הא מ"מ אינו נשרף בבוקר מטעם אין שורפין ביו"ט ועיי"ש, ולענ"ד הי' נ"ל ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' בשבת ד' כ"ד ד"ה ליתן, דהקשו היכא מוכח מזה דאין שורפין קדשים ביו"ט, הא ע"כ אינו מטעם זה דהא בליל מוצאי יו"ט נמי אינו יכול לשורפו וא"כ גזה"כ הוא לשרוף בבוקר שני, וי"ל הא דאין שורפין בלילה היינו דהקפיד הכתוב שלא לשרוף קדשים בלילה עיי"ש, וא"כ י"ל דר"א ס"ל כדעת ר' יוחנן ביבמות ד' ע"ב דקדשים שלא בזמנם נשרף גם בלילה וא"כ ע"כ הא דאינו נשרף נותר דפסח עד בוקר שני ע"כ דגזה"כ הוא לשרוף בבוקר שני ולא נוכל למילף מיני' דאין שורפין קדשים ביו"ט, לכך גלי קרא דמועד צאתך ממצרים אתה שורף שהגיע אז זמן השריפה וא"כ הא דנתן הכתוב בוקר שני לשריפתו ע"כ הוא מטעם דאין שורפין קדשים ביו"ט, והא דאינו נשרף בלילה במוצאי יו"ט בהכרח הוא מטעם דאין שורפין קדשים בלילה אפי' נותר שלא בזמנו וכדהדר בי' ר"י לגבי ר"א ביבמות שם, וא"כ הלכתא גבורתא שמעינן מהא קרא מועד וכו' לכדאמרן, וק"ל. והנה לולא פרש"י הי' נראה לפרש דלר' אליעזר באמת נשרף הנותר בעלות השחר דהיינו מועד צאתך ממצרים שהוא עה"ש כמו שפרש"י שם ד"ה שעת חפזון שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר, ויבואר עפ"י דברי המכילתא פ' בא סי' י"ב אות מ"ג רבי ישמעאל אומר א"צ וכו' ומה ת"ל עד בוקר אלא אם חל אור ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא עד י"ז ע"כ. וכתב עלה בהתוהמ"צ שזה פליאה גדולה שאם אינו דוחה יו"ט הקל היכי ס"ד שידחה שבת החמור. ונראה עפ"י מש"כ התוס' יומא ד' מ"ו שהקשו על מש"כ בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים, והיינו אברים ופדרים דחול, והא דרשינן ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט? ותירצו דמה דאמרינן ולא עולת חול בשבת ולא ביו"ט, היינו בליל שבת ויו"ט דלא ניתנה שבת לדחות בההיא שעתא אצל שום קרבן, והא דאמר למשרי אברים ופדרים היינו סמוך לבקר כי זה מסדר מערכה דיומא וכיון דבלא"ה מבעיר אש לצורך תמידים שרי גם לגבי אופ"ד דחול שכבר ניתנה שבת לדחות, והשתא כיון שיכול לשרוף את הנותר מעצי המערכה לפני הבירה כמבואר בפסחים ד' פ"ב ה"א שבבקר שניתנה שבת לדחות יכול ליקח מעצי המערכה ולשרוף, וזה שייך דוקא בשבת שהבערה בכלל אסורה וניתנה לדחות לצורך התמיד י"ל כיון דאידחי אידחי, לכן צריך לכתוב עד בקר שלא נטעה בזה, אבל ביו"ט אזיל ר"י לשיטתו דס"ל נדרים ונדבות קריבין בי"ט, שבת ד' קי"ד, ולא שייך לומר דהמערכה ניתן לדחות דהא אינה אסורה כלל, ור' יונתן ס"ל דנו"נ א"ק ביו"ט ויסבור ג"כ דלא אמרינן מתוך כו' וא"כ סברא זו שייך גם ביו"ט אחר שהותר ההבערה לצורך המערכה ניתן לדחות בי"ט כמו בשבת ואם בי"ט לא הותר כש"כ בשבת עכ"ל, ומעתה מצינו לומר דלר' אליעזר דס"ל מועד צאתך ממצרים אתה שורף דבאמת הותר לשרוף הנותר בעלות השחר, דהא ר"א ס"ל דנו"נ אינן קריבין בי"ט כדאי' בביצה ד' י"ט, וגם ס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה כדאיתא שם ד' י"ב, וא"כ לדידי' שפיר מותר לשרוף הנותר בי"ט עצמו בעה"ש שהוא מועד צאתך ממצרים מטעם דניתנה י"ט לדחות בשביל אש המערכה שעורך שני גזרי עצים בבקר שהוא בעה"ש, והא דכתיב והנותר ממנו עד בקר וכו' לא ידרוש ליתן לו בקר שני לשריפתו רק יסבור כמו שדרש במכילתא שם ליתן תחום לבקרו של בקר שהוא מעה"ש וכמו שפרש"י שם לפי משמעו, ומעתה כיון שאין לנו מקרא מפורש שאסור לשורפו בי"ט באמת הותר לשורפו בי"ט בעה"ש מטעם הואיל וניתנה יו"ט לדחות אצל המערכה בההיא שעתא, ואתי שפיר וק"ל,

דף יב

אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות עד שדרשה בן זומא שנ' למען תזכור וכו' כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח, ועי' פירש"י דלאו זקן ממש הי' אלא שבאה עליו שיבה יום שהעבירו את ר"ג מנשיאותו ומינו אותו. ועמדו המפרשים דמה זו סמיכות הא דנראה כזקן ליצ"מ עי' בדבריהם.

והנראה לענ"ד ליישב בס"ד, דהנה בסוף הוריות איתא אר"י בימי רשב"ג נשנית משנה זו כו' אמר רשב"ג לא בעי למיתוי היכרא בין דידי לדידהו כו', א"ל ר"מ לר"נ אנא חכם ואת אב"ד נתקין מילתא, לדידן מאי ניעביד לי' נימא לי' גלי לן עוקצין דלית לי' וכיון דלא גמר נימא לי' מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלתו וכו', ר"נ אזיל לגבי' דרשב"ג א"ל נהי דאהני לך קמרא דאבוך למיהוי אב"ד, למיהוי נשיא נמי וכו'? והמאמר הזה תמוה מאד, וראיתי בס', רשמי שאלה, שכ' דבר נאה ומתקבל, דהנה במ' סוטה ד"ו א"ר נחמן ב"י לא מיני' ולא מקצתי' מי זוטר דכתיב בי' תועבת ה' כל גבה לב, והנראה דמחלקותם בזה תליא במה דפליגו רבי ורבנן בהכוהו עשרה בני אדם אי דרשינן, כל כולי משמע או מקצתו משמע וכן פליגי במס' פסחים ד' ס' בהא דכל ערל לא יאכל בו, אי כולה ערלה מעכב או אפי' מקצתה מעכב ולפי"ז ה"נ בהא דכתיב תועבת ה' כל גבה, ס"ל לרחב"א אמר רב דכל כולו משמע אבל מקצתה מותר, לכן ס"ל דת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית, אבל רנב"י ס"ל כל מקצתה משמע לכן ס"ל לא מיני' ולא מקצתה, ולפי"ז גם בהא דסוף הוריות בדרשא ישמיע כל תהלתו, מי יכול למלל תהלת ה' מי שיכול למלל כל תהלתו ממש, למ"ד כולו משמע, אבל אי מקצתה משמע סגי גם במי שיכול להשמיע מקצת תהלתו, והנה ר"מ ור"נ ראו שרשב"ג עביד היכרא בין דידי' לדידיהו א"כ בהכרח ס"ל דת"ח צריך שיהי' בו מקצת גאוה וס"ל כל כולו משמע ולפי"ז שפיר אמרי דלמחר נימא לי' גלי לן עוקצין דלית לי', ולפי שיטתו כל כולו משמע ונעברי' ותהוי את נשיא ואנא אב"ד, דהם בעצמם ס"ל דכל מקצתה משמע וסגי גם ביכול להשמיע מקצת תהלתו לכן שפיר ראויים להתמנות לנשיא ואב"ד הגם שלא החזיקו עצמם שיכולים להשמיע כל תהלתו, ומעתה א"ש הא דהשיב רשב"ג לר"נ נהי דאהני לך קמרא דאבוך למשויך אב"ד למהוי נשיא נמי? והוא ע"פ מש"כ הרמב"ם בה' מלכים דאם הבן ממלא מקום אביו ביראת חטא אף בשאינו ממלא מקומו בחכמה צריך למנותו תחת אביו, והוא בגמ' כתובות ד' ק"ד, ולפי"ז השיב רשב"ג תשובה נצחת לר"נ דבאמת כל כולי' משמע, אבל הוא ראוי להיות נשיא אחרי שירש כסא הנשיאות מאביו, אבל אתה ר"נ כיון דלא אהני לך קמרא דאבוך למהוי נשיא א"כ אין אתה ראוי להתמנות נשיא כיון דאינך יכול להשמיע כל תהלתו עכ"ד הרשמי שאלה בקיצור ובתוס' דברים.

והנה בס' כתר תורה כתב דבר נכון בפלוגתא דב"ז וחכמים דפליגי נמי בהא דכל אי נימא כולי' משמע או מקצתו משמע והוא דב"ז ס"ל כל מקצתו משמע, ע"כ מרבה הלילות דהם נקראים מקצת חיים מחיי הימים אבל חכמים ס"ל כולי' משמע לכן מרבי להביא ימות המשיח שהם נקראים חיים גמורים לגבי העוה"ז ונתרבו מכל ימי חייך, והנה במעשה דראב"ע שנתמנה לנשיא מבואר בברכות ד' כ"ח שהעבירו לרבן גמליאל מחמת דצערי' לר' יהושע, והסכימו משמים על ראב"ע ונעשה לו נס ואהדרו לי' תמני סרי דרי חוורתא א"כ רואים אנו בזה דלא טוב עשה ר"ג דצערי' לר"י ובע"כ צ"ל דדעת רנב"י דלא מיני' ולא מקצתי ולא הי"ל להגדיל על ר"י א"כ דרשינן כל מקצתו משמע וא"כ בהא דכל ימי חייך דרשינן מקצת חיים הלילות, ומעתה א"ש הא דאמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה והיינו דנראה כזקן דאיתעביד לי' ניסא כנ"ל הרי דהסכימו משמים על נשיאותו וע"כ דכל מקצתו, משמע והי"ל לרבות מכל ימי חייך להביא הלילות, אך לא זכיתי בזה את החכמים שהם ס"ל כר"י דאין משגיחין בב"ק דלא בשמים היא, עד שדרשה ב"ז והסכימו עמו רוב דיעות ונקבע הלכה כבן זומא וא"ש ודו"ק.

ובאופן פשוט נלע"ד ליישב הא דאמר ראב"ע ה"א כבן שבעים שנה וכו' דהנה המפרשים הקשו דקודם שדרשה ב"ז מקרא, מנין למד ראב"ע דמזכירין יצ"מ בלילות? ונראה ליישב דראב"ע למד זאת מסברא דס"ל כר' יוחנן לעיל ד' ד' דצריך להסמיך גאולה ש"ע לתפלה של ערבית, דגאולה מאורתא נמי הוי, ע"כ מסברא ידעינן דצריך להזכיר יצ"מ בלילות, שוב מצאתי שכתב כן הצל"ח שם והנה הצל"ח עמד על מה דאמר לעיל ד' ד' אמר מר קורא ק"ש ומתפלל מסייע לי' לר"י איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה ותמה הצל"ח דהיכן נזכר בברייתא דצריך לסמוך גאולה לתפלה ואפי' אי ק"ש קדים אפשר דא"צ לסמוך ונוכל להפסיק בפסוקים וקדיש. כמש"כ התוס' בשם סדר רב עמרם, והנלע"ד ליישב קושיתו עפ"י דעת סדר ר"ע הנ"ל דס"ל דמ"ד ת"ע רשות א"צ לסמוך גאול"ת בערבית, ולפי"ז נראה דמ"ד ת"ע חובה ס"ל דצריך לסמוך גאול"ת עפ"י מש"כ רש"י שם וסמיכת גאל"ת רמזה דוד דכתיב ה' צורי וגואלי וסמוך לי' יענך ה' ביום צרה, ואמרינן בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאל"ת כו', אלא יהי' אדם מקרב להקב"ה ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יצ"מ והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יתפלל ויתבע צרכיו ע"כ, ולפי"ז למ"ד תפ"ע חובה ממילא צריך לסמוך גאל"ת מה"ע שיתקרב אליו הקב"ה וכפי הרמז בתהלים, ולפי דעת סדר רב עמרם יתכן לומר דבזה פליגי בהא דתפ"ע רשות או חובה, דמאן דס"ל רשות ס"ל דא"צ לסמוך בערבית ומדס"ל חובה ס"ל דצריך לסמוך גם בערבית כנ"ל, והנה בברייתא הנ"ל מסיים וכל העובר על ד"ח ח"מ, וקאמר בגמ' לאפוקי ממ"ד תפ"ע רשות קמ"ל דחובה, ומעתה מיושב קושית הצל"ח דכיון דס"ל להך ברייתא תפ"ע חובה וא"כ מוכח דצריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית ושפיר קאמר מסייע לי' לר' יוחנן, ואתי שפיר.

והנה בהא דאמר ראב"ע ה"א כבן שבעים שנה פרש"י שבאה עליו שיבה ביום שהעבירו את ר"ג מנשיאותו ומינו אותו, ומבואר לקמן דהפלוגתא הי' בין ר"ג ור"י דר"ג ס"ל תפ"ע חובה ור"י ס"ל תפ"ע רשות וכיון דאסכימו משמיא להעביר את ר"ג ולמנות תחתיו את ראב"ע מוכח מזה דר"ג לא טב הורה והלכה כמ"ד תפ"ע רשות, וא"כ אין צריך לסמוך גאל"ת לדעת סר"ע הנ"ל וא"כ מוכח מזה דגאולה מאורתא לא הוה הלכך לא חשיבא לאהדורי עלה סמיכת תפלה וא"כ אין לראב"ע ראי' דצריך להזכיר יצ"מ בלילות, ומעתה תתפרש המשנה הנ"ל הרי אני כבן שבעים שנה, והוא דעד אותו מעשה דנתמנה לנשיא ונראה כזקן הי' לו לראב"ע לימוד דצריך להזכיר יצ"מ בלילות מהא דצריך לסמוך גאל"ת בלילה וע"כ דגאולה מאורתא נמי הוה אכן כאשר נתמנה לנשיא ונעשה לו תמני סרי חיורתא ונראה כזקן, א"כ מוכח מזה דמשמיא אסכימו דתפ"ע רשות דלא כר"ג וא"כ א"צ להסמיך גאל"ת בערבית וע"כ דגאולה מאורתא לא הוה וא"צ לפי"ז להזכיר יצ"מ בלילות ולכך קאמר לא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות עד שדרשה בן זומה מקרא, ואתי שפיר וק"ל,

דף מז

אכל דמאי הא לא חזי לי' מיגו דאי בעי מפקיר נכסי' וחזי לי' השתא נמי חזי לי' כו' והקשה הפנ"י לשיטת הרמב"ם הובא ברא"ש כאן דבאכל דבר איסור אפילו דרבנן, אינו צריך לברך לא בתחלה ולא בסוף, א"כ מאי מועיל הא דאי בעי כו', הא באמת לא הפקיר נכסי' ואכל דבר איסור, ובשלמא לשיטת ראב"ד דרק לענין זימון מיתניא שפיר דרשינן דיכול להפקיע האיסור שפיר הוה קביעות, עי"ש. וכן הקשה בישי"ע. ולענד"נ ליישב על נכון, דהא בב"ק צ"ד איתא דע"כ לא קאמר ראב"י דאין זה מברך וכו', אלא לענין ברכה משום דה"ל מצהב"ע, והנה הפנ"י בעצמו כתב בסוכה ל' דטעמא דרשב"ג דס"ל ל"ש אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני, מתוך שיצא בשאול יצא בגזול, והכוונה דלא הוה מצהב"ע אלא בגוונא דאינו יכול לקיים המצווה זולת העבירה וכמש"כ התוס' שם כיו"ב, וא"כ ביט"ר שפיר פסול גזול, דזולת הגזל ל"ה יכול לקיים המצוה דשאול פסול, אבל ביע"ש הי' יכול לקיים אף בלא גזל באופן שישאל מחבירו הלולב, ול"ה מצהב"ע, וזה כוונתו מתוך שיוצא בשאול וכו', ומעתה סרה מהר קושית הגאונים על הרמב"ם דהרמב"ם פסק כרשב"ג דבי"ט שני שיצא בגזול והיינו מטעמא דפנ"ו, וא"כ ל"ק עליו מ"ע מברך באכל דמאי, דכיון דהיה יכול לאכול בהיתר לא מיקרי מצהב"ע וכנ"ל, ובטבל אין שייך להקשות דנימא מיגו דהי' מתקן ויזמנו עליו, דא"כ גם בלולב ביע"ר נימא מיגו אם היה קונה אותו בדמים, ועי' ברש"י פסחים מ"ח בזה. ודו"ק.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה