משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
תנצב"ה. מסכת ברכות. · דף ט
דתניא שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים ר"א אומר בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף, ופירש"י כלומר בבוקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ממתינין לו עד בקר שני עכ"ל.
והנה ראיתי בס' אבני מלואים למגילה ד' כ' שעמד דמאי נ"מ שבבוקר הוא נעשה נותר הא מ"מ אינו נשרף בבוקר מטעם אין שורפין ביו"ט ועיי"ש, ולענ"ד הי' נ"ל ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' בשבת ד' כ"ד ד"ה ליתן, דהקשו היכא מוכח מזה דאין שורפין קדשים ביו"ט, הא ע"כ אינו מטעם זה דהא בליל מוצאי יו"ט נמי אינו יכול לשורפו וא"כ גזה"כ הוא לשרוף בבוקר שני, וי"ל הא דאין שורפין בלילה היינו דהקפיד הכתוב שלא לשרוף קדשים בלילה עיי"ש, וא"כ י"ל דר"א ס"ל כדעת ר' יוחנן ביבמות ד' ע"ב דקדשים שלא בזמנם נשרף גם בלילה וא"כ ע"כ הא דאינו נשרף נותר דפסח עד בוקר שני ע"כ דגזה"כ הוא לשרוף בבוקר שני ולא נוכל למילף מיני' דאין שורפין קדשים ביו"ט, לכך גלי קרא דמועד צאתך ממצרים אתה שורף שהגיע אז זמן השריפה וא"כ הא דנתן הכתוב בוקר שני לשריפתו ע"כ הוא מטעם דאין שורפין קדשים ביו"ט, והא דאינו נשרף בלילה במוצאי יו"ט בהכרח הוא מטעם דאין שורפין קדשים בלילה אפי' נותר שלא בזמנו וכדהדר בי' ר"י לגבי ר"א ביבמות שם, וא"כ הלכתא גבורתא שמעינן מהא קרא מועד וכו' לכדאמרן, וק"ל. והנה לולא פרש"י הי' נראה לפרש דלר' אליעזר באמת נשרף הנותר בעלות השחר דהיינו מועד צאתך ממצרים שהוא עה"ש כמו שפרש"י שם ד"ה שעת חפזון שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר, ויבואר עפ"י דברי המכילתא פ' בא סי' י"ב אות מ"ג רבי ישמעאל אומר א"צ וכו' ומה ת"ל עד בוקר אלא אם חל אור ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא עד י"ז ע"כ. וכתב עלה בהתוהמ"צ שזה פליאה גדולה שאם אינו דוחה יו"ט הקל היכי ס"ד שידחה שבת החמור. ונראה עפ"י מש"כ התוס' יומא ד' מ"ו שהקשו על מש"כ בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים, והיינו אברים ופדרים דחול, והא דרשינן ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט? ותירצו דמה דאמרינן ולא עולת חול בשבת ולא ביו"ט, היינו בליל שבת ויו"ט דלא ניתנה שבת לדחות בההיא שעתא אצל שום קרבן, והא דאמר למשרי אברים ופדרים היינו סמוך לבקר כי זה מסדר מערכה דיומא וכיון דבלא"ה מבעיר אש לצורך תמידים שרי גם לגבי אופ"ד דחול שכבר ניתנה שבת לדחות, והשתא כיון שיכול לשרוף את הנותר מעצי המערכה לפני הבירה כמבואר בפסחים ד' פ"ב ה"א שבבקר שניתנה שבת לדחות יכול ליקח מעצי המערכה ולשרוף, וזה שייך דוקא בשבת שהבערה בכלל אסורה וניתנה לדחות לצורך התמיד י"ל כיון דאידחי אידחי, לכן צריך לכתוב עד בקר שלא נטעה בזה, אבל ביו"ט אזיל ר"י לשיטתו דס"ל נדרים ונדבות קריבין בי"ט, שבת ד' קי"ד, ולא שייך לומר דהמערכה ניתן לדחות דהא אינה אסורה כלל, ור' יונתן ס"ל דנו"נ א"ק ביו"ט ויסבור ג"כ דלא אמרינן מתוך כו' וא"כ סברא זו שייך גם ביו"ט אחר שהותר ההבערה לצורך המערכה ניתן לדחות בי"ט כמו בשבת ואם בי"ט לא הותר כש"כ בשבת עכ"ל, ומעתה מצינו לומר דלר' אליעזר דס"ל מועד צאתך ממצרים אתה שורף דבאמת הותר לשרוף הנותר בעלות השחר, דהא ר"א ס"ל דנו"נ אינן קריבין בי"ט כדאי' בביצה ד' י"ט, וגם ס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה כדאיתא שם ד' י"ב, וא"כ לדידי' שפיר מותר לשרוף הנותר בי"ט עצמו בעה"ש שהוא מועד צאתך ממצרים מטעם דניתנה י"ט לדחות בשביל אש המערכה שעורך שני גזרי עצים בבקר שהוא בעה"ש, והא דכתיב והנותר ממנו עד בקר וכו' לא ידרוש ליתן לו בקר שני לשריפתו רק יסבור כמו שדרש במכילתא שם ליתן תחום לבקרו של בקר שהוא מעה"ש וכמו שפרש"י שם לפי משמעו, ומעתה כיון שאין לנו מקרא מפורש שאסור לשורפו בי"ט באמת הותר לשורפו בי"ט בעה"ש מטעם הואיל וניתנה יו"ט לדחות אצל המערכה בההיא שעתא, ואתי שפיר וק"ל,