משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת שבת. · דף קלו
משנה מי שהיה לו שני תינוקות כו' שכח ומל של ערב שבת בשבת ר"א מחייב, ור"י פוטר, ובגמרא שם מבואר דאם קדם ומל של שבת בערב שבת ושל ערב שבת מל בשבת דברי הכל חייב דלא ניתנה שבת לידחות, עי"ש. ועי' בתשו' ח"ס חיו"ד סי' רנ"א הביא שהקשה לו חכם אחד, לפי דעת ריב"א בתוס' חולין קמ"א דהא דקיי"ל אין עדלתו"ע מ"מ הל"ת נדחה מפני העשה ונשאר רק העשה וממילא לא לקי עלה עי"ש, וא"כ קשה לפי דעת רב אשי בשבת קל"ג דהא דאין מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט משום דיו"ט עול"ת הוא ואין עדלתו"ע, ומה"ט לא דחי שבת משום דשבת הוי עול"ת, הא מ"מ הל"ת דשבת נדחה ולא נשאר רק העשה בשבת ואעשה לא מחייב כרת, וכיון דליכא כרת במזיד, בשוגג לא מחייב חטאת. והשיב לו המחבר הנ"ל דמאי דפשיט לי' דאי מדלית לאו דשבת ועבר אעשה דשבתון לא מחייב כרת, זה ליתא, שהרי מ"ע שבנדה ושבמקדש חייבים עליו כרת כמבואר בהוריות, אע"כ דהא כללא דרפ"ק דכריתות דליכא אלא פסח ומילה שהם בכרת, זהו רק במצוות שאין בהן אלא עשה, אבל באינך כולהו אית בהו לאווין ואז מחייב אפי' אעשין שבהם, וזה ברור עכ"ל הח"ס, עי"ש.
ולכאורה דבריו אינם מספיקים דהתינח לשיטת רבא במכות י"ג דאין צריך אזהרה לקרבן והא דפסח ומילה לא מייתו קרבן משום דקום ועשה נינהו, אולם לפי מש"כ התוס' ב"ק ק"ה ע"ב ד"ה מאי, דהא דפסח ומילה לית בהו קרבן משום דלית בהו לאו אע"ג דאיכא כרת, וכן דעת הרמב"ם ריש הלכות שגגות דלענין קרבן בעינן אזהרה, ועי' בשבת ס"ט תוס' ד"ה כגון ששגג, וע"ע בזה בעדות ביהוסף וכבר האריכו בענין זה "בארצות החיים" באר"י סי' ל"ו ובעמודי אור כי' מ"א יעו"ש, א"כ לפי"ז אם עבר ומל של ער"ש בשבת, כיון דהל"ת נדחה אין על העשה חיוב קרבן, דלקרבן בעינן אזהרה והל"ת כבר נדחה מפני העשה, והדרא קושיא לדוכתא.
אולם לענד"נ הדבר בפשוטו דלעיל כ"ד אמרינן אהא די"ט אינו דוחה אלא בזמנו, מנה"מ כו' אביי אומר א"ק עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, כא"א שבתון עשה הוא ואין עדל"ת ועשה, והנה הא דלא ניחא לי' לרבא בתירוצו דאביי, משום דהאי תירוצא לא יתכן כ"א לדעת ר"ע דס"ל שם קי"ד דעולת שבת בשבתו אתא למעט עו"ח ביו"ט וכמש"כ התוס' לעיל כ"ד ומני' ילפינן שפיר דה"ה למילה שלב"ז דאינו דוחה יו"ט, אולם לדעת ר"י דס"ל דנדונ"ד קריבין ביו"ט אתא למעט רק לא עו"ח בשבת ולא ידעינן דמילה שלב"ז אינה דוחה יו"ט, לכך תירץ ר"א משום דשבתון עשה הוא וכו' וזה התירוץ מספיק גם לר"י, אולם כ"ז צריך ר"א לשנויי באופן אחר מדאביי רק לעניין יו"ט אבל בשבת בודאי קם תירוץ אביי לנכון דזה ידעינן מדעולת חול אינה קריבה בשבת לכ"ע, כן ה"נ לענין מילה שלב"ז דזה ג"כ הוי עולת חול אינו דוחה שבת, ומעתה גם הל"ת דשבת אינו נדחה, מדמעטי' קרא ולא עו"ח בשבת ושפיר חייב קרבן אלאו דשבת, וקל להבין.
ועוד יש ליישב קושית החכם הנ"ל ע"פ מה שכתב בתשו' עמ"א סי' צ"ו דבמילה לבד מלאכת חובל משום נטילת נשמה, איכא ג"כ מלאכת גוזז בחתיכת הערלה, א"כ יש במילה שני מלאכות ולא דחי עשה דמילה שני מלאכות דשבת כדקיי"ל לא אתא חד עשה ועקר תרי לאווי, עי' ריש תמורה, וכה"ג תירץ בתשו' ת"ח בליקוטים לקושית התוס' ביצה י"ב עי"ש ובפנ"י שם.
ועוד בה שלישי' נלענ"ד לתרץ. דהנה בשבת ד' כ"ד כ"ה אמרינן דאין שורפין קדשים ביו"ט מנ"ל מדתני דבי חזקי' לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר, בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו, ואביי יליף מעולת שבת בשבתו וכו', ורבא יליף מהוא לבדו יעשה לכם וכו' ורב אשי משני שבתון עשה הוא ואין עדלתו"ע, והקשו בתוס' שם ד"ה ולא מילה, דמשמע מהכא דרבא ל"ל דיו"ט עול"ת הוא, ובביצה ד"ח אמרינן ס"ס יו"ט עול"ת הוא וכו' אלא אמר רבא, הרי דרבא נמי ס"ל כן. ובס' פ"ד פ' כ"ת תירץ לקושית התוס' ע"פ מ"ש התוס' בקידושין ל"ד ד"ה מעקה, תימא לרבי הא בכל הני אית בהו נמי לאו וא"כ איך יהי' נשים פטורות אפי' הם זמנ"ר הא השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואור"י דכולהו משכחת בהו עשה בלא לאו, וי"מ דמ"מ איכא נפקותא כשתהי' לאשה לקיים מ"ע, דאי ה"א נשים פטורות מעשה דלאו הזג"ר כ"כ יהי' פטורות מהלאווין דאיכא למימר דאתיא עשה ודחי ל"ת, אבל כשהן חייבות בעשה דלהז"ג אז לא יבא עשה וידחנו. אך הקשה הרב ר' יוסף מא"י על פי"ז א"כ גבי אמ"ד בשמן שריפה ביו"ט משום דיו"ט עשול"ת וכו', וכתב בס' הנ"ל דבאמת בהא סברא די"מ והר"י מא"י פליגי הני אמוראי, ורב אשי דמתרץ דיו"ט עול"ת, דבאמת כולהו ס"ל דיו"ט עול"ת אלא דלא מיתרץ להו בהכי דאכתי תיקשו אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוי זמג"ר וכי תוכל להדליק בשש"ר, וס"ל כסברת הי"מ דהל"ת נדחה וא"כ לגבי נשים דליכא עשה אז עדל"ת, לכן מתרצי דנפקא לן מקראי דאין שו"ק ביו"ט, אולם ר"א ס"ל כדעת הר"י מא"י דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי, לכן תירץ דיו"ט עול"ת ואף לגבי נשים אמרינן דהלאו אלים ולא דחי לי' עשה.
ועפי"ז מיושב היטב קושית התוס' הנ"ל דבאמת כולהו רבנן ס"ל דיו"ט הוי עול"ת רק דס"ל כסברת הי"מ דהל"ת נדחה מפני העשה אף כשיש עשה בהדיה וא"כ אכתי קשה דנשים יהי' מותרות להדליק בשש"ר ביו"ט, לכן מתרצי מקראי כנ"ל. ומעתה פריך הגמ' ביצה דף ח' שפיר לרבא, ס"ס יו"ט עשול"ת הוא, דכ"ע שווין בזה, ור"א דס"ל כר"י מא"י דלאו שיש עמו עשה אף היא אלים ולא נדחה, לכן מתרץ שפיר דיו"ט עול"ת הוא, עכ"ד.
והנה כמה מפרשים כתבו דמחלוקת ריב"א והתוס' בחולין קמ"א הנ"ל דריב"א ס"ל כשיטת הי"מ בקידושין הנ"ל דס"ל ג"כ דהלאו נדחה מפני העשה, והתוס' שם ובפסחים מ"ז דלא ס"ל כדעת הריב"א אזלי לפי שיטת הר"י מא"י דאף הלאו אלים ואינו נדחה, וכן ציין בגליון הש"ס בקדושין שם על התוס' חולין הנ"ל, ולפי דברי הפ"ד הנ"ל תליא זה בפלוגתת ר"א ואידך אמוראי בשבת שם כנ"ל ושיטת ריב"א אזלא לדעת חזקי' ואו"ר, דס"ל דהל"ת נדחה. איברא דפי"ז צריך להבין דא"כ מאי פריך ר"ח לרבה בפסחים מ"ז מהא דיש חורש תלם אחד וכו' וא"א הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי ד"צ. והקשו שם בתוס' ד"ה כתישה ביו"ט מי שרי, וז"ל, תימא היכי פריך דליתי עשה דכסוי וידחה לאו דיו"ט, הא אין יו"ט נדחה מפני עשה, וכו' וע"ז מתרץ הריב"א המובא בתוס' חולין קמ"א דמ"מ הל"ת נדחה ולא נשאר רק עשה ולא לקי עלה כנ"ל, ולפי האמור לעיל דשיטת הריב"א לא יתכן כ"א לדעת חזקי' ואו"ר אבל לדעת רב אשי לא יתכן, וא"כ מאי, פריך ר"ח לרבה, דילמא ס"ל ג"כ כדעת ר"א דהלאו אלים ולא נדחה, וליכא הואיל. והל"ל לומר בזה דבר נחמד, דהנה בשבת פ"ה יליף שיעור יניקת זרעים מלא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, גבול שגבלו ראשונים ל"ת, והקשו בתוס' שם א"כ הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תשיג, י"ל דלא לקי אהאי לאו, משום דקרא נמי איירי בהשגת גבול ממש דאין לוקין על לאו דניתן להשבון. ועוד דהוי לאו שבכללות עכ"ד. וראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהד"ת ח"ד סי' קס"א שהביא קושיא נפלאה שהקשה לו חכם אחד, דא"כ בהא דתניא במכות יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין, וחשיב שם כהן ונזיר אבית הטומאה, והרי שיטת רש"י בתמורה ד"ד ע"ב בהא דמתרץ שאני כהנים הואיל וריבה בהם הכתוב מצות יתירות, דהכהן חייב אף בלאו הניתק לעשה, וא"כ יתחייב בכלאים תרתי'
והנראה לי ליישב על נכון דהנה נ"ל דבר ברור דהא דקאמר בתמורה שם שאני כהנים הור"י בהם הכתוב מצי"ת לקו גם בלאו הניתק לעשה, לכאורה צ"ל איך תלויים זה בזה, ובאיזה סברא נחייבם בניתק לעשה, אך נ"ל דדבר זה משולב עם דעת הר"י מא"י שהבאנו לעיל דה"נ, שייך לומר גבי כהנים כיון דריבה בהם הכתוב מצות יתרות אף ל"ת הנל"ע אלים לגבייהו ולקו בזה דהעשה לא עקר להל"ת, וכמו דבעשה ול"ת לקי.
אולם לסברת הי"מ הנ"ל דהל"ת נדחה ולא אמרינן דאלים מחמת העשה, כ"כ בל"ת הנל"ע אף לגבי כהנים אמרינן דלא לקי דל"א דמצות יתרות מאלים להל"ת הנל"ע.
וכבר הזכרנו לעיל דבהאי סברא פליגי חזקי' ואביי ורבא, עם רב אשי, וא"כ אביי בתמורה שם דפריך מאונס שגירש, ולא ס"ל הך סברא דשאני כהנים, אזיל לטעמי' דס"ל דלא אמרינן הלאו אלים מחמת העשה, ור' אבין דמשני שאני כהנים יסבור כדעת רב אשי, וה"נ בכהנים. ומעתה מיושב קושית השו"מ, דשני תירוצי התוס' הנ"ל תליא בשיטת ר"א ואינך אמוראי דלחזקי ואו"ר דס"ל דהלאו אלים וה"נ גבי כהנים לא לקי בלהנל"ע, יתורץ תירוץ א' משום דה"ל ניתק לעשה, ול"ק מיש חורש תלם אחד, דהא לשיטתם גם בכהן לא לקי בנל"ע, ולדעת ר"א דס"ל דהעשה מאלים להלאו ולקי בעול"ת וה"נ גבי כהנים לקי בל"ת הנל"ע, יתורץ כתירוץ הב' משום דהוי לאו שבכללות, וזה נכון בסברא.
ומעתה מיושב היטב מה שהקשינו, דמאי פריך ר"ח לרבה, דילמא ס"ל לרבה כר"א דלא נדחה דבפסחים מ"א ס"ל לרבה [כפי גירסת ס' הכריתות וע' במלה"ר ערך לאו שבכללות] דלוקין על לאו שבכללות, וא"כ קשה לדידי' דילקה בכלאים משום לא תשיג, וע"כ לתרץ כתירוץ א' של התוס' בשבת משום דהוי נל"ע, וקשה הא לשיטת רש"י דכהנים חייבים בלהנל"ע ואמאי לא מחייב בחורש כ"א שמונה לאוין, ילקה נמי משום לא תשיג בכהן, וע"כ דרבה ס"ל דבאמת גם הכהנים אין חייבים בלהנל"ע והיינו כדעת חזקי' ואו"ר דלא אמרינן הלאו אלים מחמת העשה וכנ"ל ולפי"ז ע"כ דס"ל ג"כ כשיטת הריב"א דהא דאמרינן אין עדלתו"ע מ"מ הל"ת נדחה, ומעתה פריך לי' ר"ח לרבה לשיטתו שפיר מיש חורש, וא"א הואיל אחרישה לא ליחייב דהעשה דכסוי בודאי דוחה ל"ת דיו"ט העולה מכל המקובץ דשיטת ריב"א לאו אליבא דכ"ע נאמרה, כ"א לדעת חזקי' ואו"ר ועיקר דבריו נשנו בהא דפריך לרבה אחרישה לא ליחייב, וכבר כתבנו דע"כ רבה ס"ל ג"כ כהנך אמוראי, אולם ר"א לא ס"ל כן, רק כסברת הר"י מא"י בקידושין.
ועתה סרה מהר קושית הח"ס דאמאי חייב במל של ער"ש בשבת, לשיטת ריב"א, הא הל"ת נדחה, ואעשה לא מחייב כרת, ובאמת הדבר נכון מאד, דבמילה שלב"ז לכ"ע אין הל"ת של שבת נדחה כלל דלדעת חזקי' ואו"ר הא ילפינן מקרא דמילה שלב"ז אינו דו"ש ויו"ט ולדעת ר"א דס"ל מטעם דיו"ט עול"ת היא, הא הוכחנו דהוא סובר דהלאו אלים, וא"ש.
ובהנ"ל מיושב לנכון מאי דמקשה בשעה"מ ה' ע"ז לשיטת הר"י בנשים פטורות ממ"ע, אעפ"י שיש בהם לאו, דא"כ אמאי לא משני הגמ' בסוכה כ"ח על הא דפריך, נשים מדר"י א"ר נפקא לחייבם בעינוי יוה"כ, וכו' ומשני לנ"צ אלא לתוספות עינוי, ואמאי לא משני דהאזרח איצטריך לרבות נשים לעינוי יוה"כ גופי' כדי לחייבם בעשה דועיניתם דה"א דפטירי משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא.
אולם לפי הנ"ל ניחא דשם משני לה סתמא דגמ' והוא רב אשי דסובר דהלאו מאלים לעשה ונשים איתנייהו בעשה שיש עמו לאו. וק"ל. וגם יתיישב בדברינו הנ"ל מה שראיתי בתשו' שו"מ מהד"ת קמ"ט שהביא קושיא בשם הגאון מהר"א וואקס ז"ל בהא דקאמר בפסחים מ"ה דר"ע ס"ל דיקדש אתא להיתר מצטרף לאיסור עיי"ש. וכתבו התוס' ריש מ"ד דאף דלר"י חצי שיעור אסור מה"ת בלא"ה מ"מ לא דריש כל לענין מלקות כ"א לאיסורא בעלמא עיי"ש. ובזבחים צ"ז מקשה הש"ס וליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני ר"א דיקדש עשה הוא ואין עדלתו"ע, ולפי שיטת ריב"א סוף חולין דלא לקי אלאו, א"כ מאי מהני הך דרשא לענין היתר מצטרף לאיסור דהא מלקות ליכא, ואיסורא בלא"ה איכא משום חצ"ש, עיי"ש,
והנה בהשקפה ראשונה אמרתי דלק"מ לפמש"כ הספרים דבחצי שיעור ע"י תערובות ליכא איסור תורה עי' תוס' ע"ז ס"ח ובפמ"ג או"ח בזה, א"כ שפיר אהני לן קרא דהיתר מצטרף לאיסור לענין תערובות וכן תירץ השו"מ שם, אולם שבתי וראיתי דזה אינו לסברת ר"י גופי' דילפינן ביומא מכל חלב לרבות כוי וחצי שיעור, ובכו"פ סי' ק"י כתב לבאר דמאי ענין כוי לחצ"ש ואיך ילפינן תרווייהו מחד קרא, וכתב דלפי מאי דאמרינן ר"פ או"ב דכוי זה מתיש הבא על הצבי' וא"כ בכל כזית חלב ממנה יש חצי זית היתר וח"ז איסור, וה"ל ח"ש ודא ודא אחת היא עי"ש, א"כ הרי מוכח מכאן דח"ש ע"י תערובות כמו בחלב כוי ג"כ אסור מה"ת, וכן ס"ל לר"א חולין דף צ"ב א"ל אבוהו ועוד הא אר"י ח"ש אסור מה"ת עיין שם. אולם לפי דברינו הנ"ל מיושב קושיתו, דבאמת רב אשי לא ס"ל הא דהריב"א ושפיר אהני קרא לענין מלקות בהיתר מצטרף לאיסור וכנזכר לעיל.