משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת שבת. · דף קלה
תניא רשב"ג אומר כל ששהא באדם ל' יום וח' ימים בבהמה אינו נופל, הא לא שהה ספיקא הוה, מימהל היכי מהלינן לי', אמר ראב"א מוהלין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קא מהלין לי' ואם לאו, מחתך בבשר בעלמא הוא, ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו אה"ש אמאי נמהלי' ממ"נ אמר מר ברי' דרבינא כו' מימהל ה"נ דמהלינן לי' ל"נ אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א וכו' עיי"ש.
והנה ראיתי בתשובת שם ארי' בקונטרס רוב וספק בממון. שהקשה לשיטת השטמ"ק ב"מ ד' ו' בהא דקפץ אחד מן המנויים לתוכו כולן פטורים, והקשו התוס' שם נכבשינהו דניידי ונימא כל דפרי' מרובא פריש, וכתב השטמ"ק בשם הריטב"א והרא"ש ליישב דכיון דדרשינן עשירי ודאי, גם רוב לא מועיל דגם רוב לאו ודאי הוא עי"ש. א"כ קשה, דהא דדרשינן שבת ד' קל"ה ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ערלתו ספק, ואיך מותר למול בשבת דילמא נופל הוא, ואע"ג דרוב וולדות מעליא אכתי לאו ערלתו ודאי הוא דרוב ג"כ ודאי הוי ספק, ושם קצ"ו דפריך הש"ס על רשב"ג מימהל היכי מהלינן, אמאי לא מקשה אף לרבנן דפליגי עלי' וס"ל דאזלינן בתר רובא דלא נפלים הם, עכ"ז מימהל היכי מהלינן הא לאו ערלתו ודאי הוא, ונשאר בצ"ע.
והנה לכאורה לק"מ דהא כתבו התוס' שם ד"ה ולא ספק דוחה אה"ש, נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסק אדעתא לחלל את השבת ולא ידענא אם בר חיובא הוא או לא, אלא דעיקר קרא אתא לאנדרוגינס וכו', אולם באמת קושיתו חזקה לשיטת השטמ"ק, דהתוס' לא כתבו כן כ"א לשיטתם דלית להו הא סברא דהשטמ"ק, לכך מוכרחין לומר דאיצטריך קרא לדרשא אחרינא והמיעוט של ערלתו ספק רק אסמכתא בעלמא. אולם לדעת השטמ"ק היא דרשה גמורה דערלתו ודאי דו"ש ולא ספק, ואפילו רוב לא מהני דאכתי הוא בגדר ספק ולא מחשב כודאי, וא"כ קשה כנ"ל,
והנה לפי מאי דמתרץ הסוגיא שם דמוהלין אותו ממ"נ ולא נצרכה אלא לר"א וכו' וא"כ אליבא דמאן יסוב הקושיא, אי אליבא דר"א, הא נוכל לומר דלדידי' באמת אין עושין מכשירי מילה בשבת, כ"א בידעינן שכלו לו חדשיו, ואי אליבא דרבנן מקשה, הא אמרינן דמוהלין ממ"נ.
אולם באמת קושיתו חמורה לפי מאי דפסק הרי"ף כהך ברייתא דס' בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת. ובתשו' עמודי אור סי' צ"ו כתב ליישב דעת הרי"ף מקושית הר"ן דהא אנן קיי"ל כרבנן והך ברייתא אתיא כר"א כנ"ל, וכתב ליישב דעתו דבאמת במילה מלבד מלאכת חובל יש בזה איסור אחר מה שחותך את הערלה וזהו תולדה דקוצר, וכדמוכח בירושלמי והוי כמו הנוטל צפרנו בכלי דחייב משום קוצר, ובזה אין חילוק בין הוא חי או מת, דהא מאן דתלש כישותא מהיזמי והיגי ג"כ חייב, אולם זהו רק אליבא דר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה, אבל לר"ש דפוטר גם בזה פטור וכמ"ש התוס' שבת צ"ד לענין הנוטל צפרניו בכלי דלר"ש פטור דהוי משאצל"ג, וא"כ הרי"ף דפוסק כר"י שפיר פסק דס' בן ז' בן ח' אין מחללין עליו את השבת דבין כך ובין כך עושה מלאכה דהיינו קוצר, והא דקאמר בסוגיין דמוהלין אותו ממה נפשך אזלא אליבי' דר"ש.
ועפ"י דברי תשו' עמ"א הנ"ל נ"ל ליישב מה שראיתי מקשין בהא דפריך שם ד' קל"ה ארב אב"א, ואדשמואל לא עבר, אימר דא"ש שמא ערלה כבושה כו', לחלל שבת מי אמר, וקשה הא בשבת ד' ק"ו אמרינן דלר"י במילה הוא מתקן גברא וזולת זה הוה מקלקל בחבורה דפטור, וא"כ אף אי הוה רק ספק ערלה כבושה מ"מ מוהלין אותו בשבת ממ"נ, אי ערלה כבושה היא שפיר קא מהיל ואי לאו, מ"מ הא אינו מתקן בזה והוי רק מקלקל בחבורה ופטור בשבת וא"כ לא עבר אדשמואל, ולפי הנ"ל ניחא דרש"י כתב שם ד' ק"ו דפלוגתא דר"ש ור"י תליא אי מלאכה שאצל"ג חייב או פטור, דר"י דס"ל חייב ס"ל מקלקל בחבורה פטור, ור"ש דס"ל משאצל"ג פטור ס"ל מקלקל בחבורה חייב, והשתא ממ"נ עבר אדשמואל דאי ס"ל כר"ש דמשאצל"ג פעור וא"כ חייב משום מקלקל ואי ס"ל כר"י דמשאצל"ג חייב א"כ חייב משום קוצר וכנ"ל,
ומעתה קושית בעל השם ארי' קמה וגם נצבה דאיך מוהלין בשבת סתם ילדים אף דלא ידעינן בודאי שכלו להם חדשים מטעמא דסמכינן ארובא, הא מ"מ הוי רק ספק לדעת השטמ"ק ואנן דרשינן ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק.
וביותר קשה קושיא זו לדעת שמואל דס"ל בשבת ד' מ"ב כר"י דמשאצל"ג חייב, והכו"פ סי' ס"ג כתב דפלוגתא דרב ושמואל ביומא פ"ג אי הולכין בפ"נ אחר הרוב או לא תליא במחלוקת התוס' והשט"מ אי רובא חשיב ודאי או לאו, וא"כ שמואל דס"ל אין הולכין בפ"נ אחר רוב ס"ל כדעת השט"מ דרוב לא חשיב ודאי, ור"י אמר שמואל פסיק בשבת קל"ו דהלכה כרשב"ג ועי' בתוס' שם דאף בסתם וולדות פליגי רשב"ג ורבנן, וכן מיירי בגמרו שערו וצפרניו ומעתה אפי' אי נימא דרשב"ג מדרבנן חייש למיעוטא מ"מ מיעוט מיהא איכא ואינו כודאי לדעת שמואל דס"ל כהשמ"ק וא"כ תיקשי טובא איך מוהלין בשבת סתם תינוקות.
והנה לכאורה עלה בלבי, לתרץ קושיא החמורה הזו דעל כרחך אין כוונת הכתוב למעט גם היכא דיש רוב משום דבעינן ודאי גמור, דאם כן למשכח"ל כלל מילה בשבת דהא שם ע"ב אמרינן דמי שיש לו שתי ערלות ר"ה ורחב"ר חד אמר מחללין וחד"א אין מחללין, ופסקו הפוס' דאין מחללין ופרש"י שם שתי ערלות שתי עורות זעג"ז, והנה דבר זה בודאי א"א להבין מקודם שחתך עור הראשון, ואין מחללין דקאמר היינו שאין חותכין עור השני וכמ"ש אא"ז פמ"א ח"ב סי' ש"א הובא בפ"ת יו"ד סי' רס"ו וזה ודאי מעטינן ג"כ מערלתו דחד ערלה דו"ש ולפי"ז יקשה אי קרא דוקא על ודאי קאמר א"כ איך מוהלין שום תינוק בשבת ליחוש דילמא יש לו שתי ערלות אלא ע"כ דסמכינן ארובא וקרא לא ממעט כ"א בספק השקול, ועיקר קרא לאנדרוגינוס ולנולד מהול אתא דלספק לא איצטריך קרא למעוטי ספיקא כמ"ש בתוס'.
והנה כאשר נתתי לבי להבין דברי השטמ"ק טלה בלבי דבר חדש לפרש כונתו שלא שיערו רבותינו האחרונים ובזה יסתלק התמיהות על השעמ"ק מכמה מקומות. דלפי דעת האחרונים בכוונתו דדעתו דכ"מ שגלתה התורה דבעינן ודאי לא מהני רוב וס"ס, וא"כ קשה לי טובא דהנה זה פשוט הא דדרשינן בב"מ ז' עשירי ודאי ולא עשירי ספק לאו מיתורא דקרא דרשינן לי' דקרא לא מייתר דאיצטריך להא דאמר אביי גופי' בבכורות נ"ד תן עשירי לזה ועשירי לזה, וכן להא דדרשינן שם ס' שאם קרא לט' עשירי דמקודש, ועי' בת"כ עוד דרשות בזה, אלא ודאי ממשמעותי' דקרא נפקא דאיירי בודאי ולא בספק וכמש"כ בס' חוות דעת' בקו' שער ביה"ס דכל לישנא דקרא משמעותי' על הודאי וכתב עוד שם דהא דממעטינן עריפה לקרבן מכל אשר יעבור פרט לעריפה שאינ' עוברת, בעינן ג"כ יעבור ודאי וסט"ר פסול לקרבן מדאורייתא יעוי"ש שדבריו נחמדים, א"כ קשה מאי פריך בזבחים ד' ע"ג ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, הא כל היכא דגלי קרא דבעינן ודאי לא מהני רובא.
וכמו כן קשה לי לפי מאי דכתבו הרמב"ן והריטב"א בחולין ג' דטמא במוקדשין לא מטהרינן משום ס"ט ברה"ר כיון דכתיב משמרת תרומותי בעינן ודאי שימור וס"ט ברה"ר אינו ודאי, והעלה בשו"ת שואל ומשיב קמא סי' פ"ז, דבחטי שמורה דכתיב בהו ושמרתם את המצות בעינן שימור ודאי ואף רוב וס"ס לא מהני בהו מטעמא דשטמ"ק עיי"ש.
ולענ"ד קשה לי טובא, הלא גם במי חטאת כתיב בהו משמרת דכתיב למשמרת למי נדה, ומ"מ מהני בזה ס"ס כדאיתא בחולין ד' ט' צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה פרש"י שמלאוה מים חיים ועדיין לא נתקדשה] אם יכולה חולדה לשתות ממנה פסולה. וברמב"ם פ"ט מ"ה פרה הט"ז מסיים בזה ואם לאו כשירים מפני שיש כאן שתי ספיקות, ספק אדם גילה או בהמה וחי', ואת"ל אדם גילהו שמא הי' טהור לחטאת, ע"כ, הרי מבואר דמועיל בזה ס"ס אף דכתיב בהו למשמרת.
וכמו כן יקשה מתרומה דג"כ מועיל ס"ס כמבואר ברמב"ם שם פי"ד ה"ח כל הס' שתולין בהם את התרומה אם נולדו בחטאת הרי אלו נשרפין, ומדמהני ס"ס במי חטאת ע"כ דגם בתרומה מהני, הגם דכתיב בהו משמרת תרומותי וחזינן דרוב וס"ס מחשב כודאי.
וכ"כ יקשה מהא דאיתא בת"כ פ' קדושים פ"ט אביו ואמו, אביו ודאי ואמו ודאית, ולא הס', ומ"מ בעי בגמ' חולין ד' י"א למילף מזה דאזלינן בתר רובא ש"מ דרוב מועיל כמו ודאי. ולכן נלענ"ד דכוונת השטמ"ק ע"פ מש"כ התוס' בפסחים ד' יו"ד לשיטת ר"י בהא דהנכנס לבקעה דרבנן ס"ל אף דאיכא ס"ס טמא משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמיני' אחזקתי' רק דילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה לי חד ספיקא ומ"ל תרי, עי"ש, ודברי התוס' צריכים ביאור דאיך משוו תרי ספיקא לחד ספיקא הלא כל הני דאייתינן לעיל מהא דקדשים ותרומה ומי חטאת וכיו"ב דאסרה בהו התורה חדא ספיקא ומ"מ תרי ספיקא שריא. והנ"ל בכוונת דבריהם, דהא דספק טומאה ברה"י שאני מכל הני דאמרן, דהתם אף דאסרה התורה בהו ספק מ"מ אינם אסורים רק מטעם ספק ולא עשאו התורה כודאי ללקות עליו ולשארי נ"מ בזה, משא"כ בס"ט ברה"י דעשאו הכתוב כודאי טומאה כמבואר בסוטה כ"ח ובנזיר נ"ז א"כ חזינן דלא הוקלשה טומאתו מכח הספק דנידון בזה דין ספק רק דהספק הוא כודאי, א"כ הספק לא הועיל כלל להקל עליו מתורת ודאי, א"כ גם תרי ספיקא לא מהני, דמ"ל חד ספיקא ומ"ל תרי משא"כ בכל הני דאייתינן לעיל בהם לא עשה התורה ספק כודאי, רק דינם ליפסל מכח ספק א"כ בהצטרף עוד ספק שרי לגמרי דגם בהספק הראשון נקלש איסורא מודאי וא"כ בס"ס שרי לגמרי וזה ברור ונכון בסברא בס"ד.
ומעתה האמת יורה דרכו דגם דברי השטמ"ק סוברים על כוונה זו דהא דפטרה התורה עשירי ספק ממעשר הרי עשאתו התורה ספק כודאי דהרי מן הדין הי' לנו לחייב במעשר דהרי איקבע חיובייהו ויכול לעשור ממ"נ ומ"מ פטרתו התורה לגמרי א"כ הרי עשה בזה הספק כודאי מעושר, ולכך אף דאיכא רוב וס"ס לחיוב מ"מ פטור ממעשר דמ"ל חדא ספיקא ומ"ל תרי ספיקא, והרי זה דומה ממש לדברי התוס' הנ"ל, ולפי"ז גם בחיטי שמורה אין ראי' משטמ"ק לאסור בהו ס"ס ודלא כדעת השו"מ וכ"ז ברור בעיני, והצעתי זה לפני כבוד אדמו"ר הגאון מהרי"א מקובנה והוטב בעיניו ובתשובתי הארכתי בס"ד.
ומעתה קושית השם ארי' הנ"ל על השטמ"ק מהא דערלתו ודאי וכו' עי' לעיל בדברינו, סרה, דלא עלתה על דעת הש"מ לכויל בכיילא רבה דבכל דוכתי דבעינן ודאי לא מהני רוב וס"ס דז"א וכדאמרן, דרק במעשר דעשה בזה התורה ספק כודאי לכך לא מועיל רוב, משא"כ לענין מילה דאף דאסרה התורה ספק בשבת מ"מ אינו רק מטעם ספק ולא מתורת ודאי ולא קשה למאי איצטריך קרא למיסר ספיקא, אבע"א כדתריץ התוס' דעיקר קרא לאנדרוגינוס, או דנוכל לתרץ דסד"א להתיר ספק מילה בשבת דגדולה מילה דנכרתו עלי' י"ג בריתות ועי' בפ"ת יו"ד סי' ק"י דאיצטריך לה יטמא דאינו מטמא עהס"פ דסד"א משום מצוה שרי, וה"נ דכוותי'. ודו"ק בכ"ז היטב כי הוא נכון וברור בס"ד.