משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת שבת.
דף ד ע"ב
תוספות ד"ה זרק, וז"ל ולר"ת נראה דגרסינן בהזורק יתיב רב יוסף וקא קשיא לי', אמר לי' ר"ח וכו', ואתי שפיר דרב יוסף הוי מתני דברי רב יהודה אדרבי ובסמוך דפריך והא איתמר כו' הוה מצי למיפרך הא דקשיא לי' לרב יוסף בהזורק וכו' ונלענ"ד דבלא פירכת הש"ס מרב ושמואל לא הוי מצי למיפרך מר"י גופי', דהנה לקמן כתבו התוס' בד"ה למימרא, וז"ל הקשה הר' פור"ת מנ"ל דמחייב אתולדה במקום אב, דלמא הא דמחייב שתים היינו כשנודע לי' וחזר ונודע לי' כו', ואומר ר"י דא"כ לא הי' רב יהודה משמיענו שום חידוש שחייב שתים עכ"ל, ויש להקשות הא ר"י חידש לן טובא, דרבי לא בעי לא עקירה ולא הנחה על מקום ד' על ד' וע"כ מחייב שתים, וצ"ל דקושית רב יוסף היא לאחר דאיתמר הא דרב ושמואל דלא מחייב רבי, אלא ברה"י מקורה דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי א"כ אין שום חידוש אי נימא דמיירי בנודע וחזר ונודע דהא כאן מיחשב כמקום ד' על ד' דביתא כמאן דמליא דמי, והשתא ניחא גירסת ר"ת, דהא ע"כ צ"ל דרב יוסף דקאמר אלא הא רב"י, אכתי לא אסיק אדעתי' הא דרב ושמואל דהא הש"ס פריך עלי' מרב ושמואל, א"כ לא הוי מצי הש"ס למיפרך הא דקשיא לי' לרב יוסף דהא קודם דאסיק אדעתי' מרב ושמואל לא הוה קשיא לי' כלל הא דרב יהודה כנ"ל ודו"ק, אח"ז מצאתי שכונתי לכמה גדולים. ובזה יש ליישב קושית התוס' על רש"י ד"ה ודילמא, דילמא הא דלא קתני ר"ע מחייב שתים משום דלא מחייב אתולדה במקום אב וכו', ולפי דברינו א"ש דהא במילתא דר"ע קתני זרק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע א"כ שפיר הי' יכול לשנות ר"ע מחייב שתים ומיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש הוא דלא בעינן עקירה והנחה על מקום דע"ד כנ"ל אלא ע"כ דר"ע בעי עקירה ממקום ד' על ד'. וק"ל.
דף כא
אמר ר' זירא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת ובין בחול, וכו'. ויש לעיין איך כייל רב בכיילא רבה אכל השמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בב"ח ובב"ש, הלא בין השמנים נמנה ג"כ שמן שריפה ולקמן בסוף דף כ"ג מפרש רבה מאי שמן שריפה שמן של תרומה שנטמאה כו' ובשבת מ"ע לא, מתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה, א"כ אמאי שרי רב שמן שש"ר בחנוכה בשבת, נהי דאסור להשתמש לאורו, מ"מ ניחוש שמא יטה מתוך שמצוה עליו לבערו כדסבירא לי' לרבה. אמנם לרב לא קשה כ"כ דנוכל לומר דסבירא לי' כר"ח דסובר לשמא יטה לא חיישינן, אך קושיא זאת תיסוב על אביי דקיבלה להא דרב כדאמרינן הכא, והא משמע מדברי התוס' לקמן ד' כ"ג בד"ה גזירה יו"ט כו' דאביי סבירא לי' כרבה, דכתבו שם דאבו"ר לקמן לא קיימי אמאי דקאמר מ"ט אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים בי"ט ולית להו האי גזירה תרומה אטו קדשים, אלא קיימי לפרושי מנ"ל שאין שורפין קדשים בי"ט ע"ש, א"כ בהכרח ס"ל גזירה י"ט אטו שבת, ובשבת חיישינן שמא יטה מתוך, וכו'
ונראה לתרץ דהנה הרי"ף והרא"ש פסקו דאחר שדלק השיעור יכול לכבותה וכן להשתמש לאורה וכן הובא בשו"ע או"ח ס' תער"ב, והנה לפי"ז יקשה אמאי שרי רב להדליק בהן בשבת, ניחוש שמא יטה לאחר שידלק השיעור ואז מותר להשתמש לאורו לכו"ע, וע"כ הא דרב מיירי שנתן שמן בצמצום שלא ידליק רק כשיעור, ואחר הנחה הזאת מיושב היטב הקושיא הנ"ל, כיון דרב איירי בנותן שמן בצמצום א"כ בודאי לא חיישינן בשש"ר שמא יטה, דהא אם יטה כדי לבערו מהר יחסר לו השיעור.
אמנם מעתה תסוב קושיא הנ"ל על רב חסדא בהיפך דהוא סובר כאן מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת, אמאי אסר כאן להדליק בשש"ר בשבת, הוא גופי' סובר לקמן לשמא יטה לא חיישינן ומוקים למתניתן דקתני ולא בשש"ר, בי"ט שחל להיות ער"ש עסקינן אבל בשבת גרידתא מותר א"כ אמאי אסר בשבת, וכן יקשה על רב הונא דסובר אין מדליקין בין בשבת בין בחול, אף אי נימא דסבר כרבה, ניחא מאי דאין מדליקין בשבת, אבל אכתי קשה אמאי אין מדליקין בחול, הא הוא נמשך אחר הפתילה יפה? אמנם לאחר העיון לק"מ דהא כאן דקדקו בדבריהם פתילות ושמנים שא"ח אין מדליקין בהן בשבת, וא"כ אין שש"ר בכלל דהא לקמן מוקים ר"ח למתניתין דקתני ולא בשש"ר, בי"ט שחל להיות ער"ש עסקינן, לפי שאין שורפין קדשים בי"ט, אבל בשבת גרידתא מותר להדליק, וכאן דייקו בלשונם, "שא"ח אין מדליקין בהן בשבת" כוונתם על שבת דעלמא שמותר להדליק בשש"ר וקיימו אשאר שמנים, ודו"ק.
אמנם כל זה צריכין אנו לתרץ אליבא דר"ה דיסבור כר"ח ולא נכלל שש"ר בכלל שמנים שאמרו חכמים א"מ בשבת, אבל אליבא דר"ח גופי' נוכל לתרץ באופן אחר דגם ר"ח יסבור שאין מדליקין בשש"ר בשבת דעלמא לכן קאמר שפיר מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת, ומה שהביאני לזה הוא מקושית התוס' לקמן כ"ד ד"ה התניא כותי' דר"ח, וז"ל וא"ת והא משמע חוץ משמן שריפה דאין מדליקין בשבת ולא בי"ט והיינו דלא כר"ח דלדידי' מדליקין בשבת וכו', ונראה ליושב, דהנה התוס' הקשו שם בד"ה גזירה וז"ל וא"ת דהכא גזר רבה י"ט אטו שבת ושבת גופי' שמא יטה א"כ סבר דגזרינן גזירה לגזירה ובריש פרקין קאמר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזלג"ז, ועפ"ז נוכל לומר דגם ר"ח סבר כרבה דבשבת אסור שמא יטה ולא פליג עלי' רק ביו"ט, דלרבה הטעם גזירה י"ט אטו שבת, ור"ח לא ניח"ל לומר כן דהיא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גל"ג כקושית התוס' הנ"ל ואינו דומה לחלב מהותך דגזרינן, דהתם ודאי יטה, אבל הכא אינו ברור שיטה כנ"ל, לכך דייק בלשונו לשמא יטה ל"ח, ר"ל כיון דבשבת גופא אינו רק שמא יטה ע"כ אין לנו למיחש בי"ט אעש"ב, דהוי גזירה לגזירה, והשתא לא מצי לפרושי דבי"ט אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט דמה שייך למיתני י"ט הכא כיון דביו"ט טעמא אחרינא הוא כמ"ש התוס' ד"ה גזירה הנ"ל, לכך נאיד מתרוצא דרבה ותירץ הכא בי"ט שחל להיות ער"ש כדי שיהי' רישא וסיפא חדא מילתא, והא דאיצטריך מתניתן לטעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא סגי בטעמא שמא יטה, משום דבטעמא דאין שוק"ד בי"ט יוצא לנו חומרא כגון באדם חשוב או שהנר סגורה בעששית, כמבואר בס' ער"ה, נמצא לפ"ז דגם ר"ח יסבור כרבה דבשבת חיישינן שמא יטה, ומעתה מיושב הקושיא הנ"ל על ר"ח וגם מיושב היטב קושית תוס' הנ"ל בד"ה תניא, וארוח לנו בזה התירוץ ליישב דברי הרי"ף והרא"ש שהביאו ראי' דכבתה אין זקוק לה מהא דשרי רב להדליק בחנוכה בשבת בפתילות ושמנים וש"מ שא"ח א"מ בהן בשבת ע"ש.
וראיתי בס' תשובה מאהבה שהקשה על דבריהם אמאי לא הביאו ראי' מהא דשרי רב בחול דגם משם ראיתם מכרעת. ונראה לתרץ ע"פ מה שהקשו התוס' ד"ה ומותר להשתמש ד' כ"א, וז"ל וא"ת מנ"ל לרבא דסבר ר"ה דמותר להשתמש לאורה דילמא הא דאמר אין מדל' בשבת משום שסובר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת ע"ש.
ונראה ליישב דסבירא לי' לרבא דאין סברא לאסור בחול שמא תכבה ופשט ולא מתקן לה במקום שאין לו הנאה מזה, והא הוא מחזר לקיים המצוה, אבל אם נימא דמותר להשתמש לאורה שייך שפיר הסברא שמא יפשט ולא יתקן לה כיון שיש לו הנאה מזה, לאחר כבי', לכך מוכרח רבא לומר אליבא דר"ה דס"ל מותר להשתמש לאורה, ומיושב קושית התוס' הנ"ל, ובזה מיושב דברי הרי"ף והרא"ש הנ"ל דמהא דשרי רב להדליק בהן בחול אין ראי' דסבר כבתה אין זקוק לה דדילמא היינו טעמא דלא חיישינן לשמא יפשע ולא יתקן לה, מאחר שאין לו הנאה מזה. דהא רב סבר אסור להשתמש לאורה, לכך הביאו ראיתם מהא דשרי רב להדליק בהן בשבת דאז אינו יכול לתקן ש"מ כבתה אין זקוק לה.
אמנם מצדה תברא דא"כ מנ"ל להגמרא לפרושי טעמא דר"ח דסבר כבתה אין זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה, דלמא סבר להיפך כבתה זקוק לה ואסור להשתמש לאורה, לכך שרי בחול ולא בשבת, ולא חיישינן שמא יפשע מאחר שאין לו הנאה ממנה דהא ס"ל אסור להשתמש לאורה. ובשבת אסור דלמא תכבה ואז אין יכול לתקן, אך עפ"י דברינו הנ"ל לק"מ דהא נחזי אנן דשני טעמים אמורים אליבא דר"ה במאי דאוסר להדליק בשבת, חדא משום גזירה שמא תכבה, ועוד משום דמותר להשתמש לאורה, חיישינן שמא יטה, והחילוק בין ב' הטעמים האלו נראה דלטעמא דכבתה זקוק לה היינו דוקא אם יש לו שמן אחר כשר, אבל אם אין לו אלא השמנים השנויין במשנתינו בודאי אין ס"ל שהוא יושב ובטל משום חששא שמא תכבה, אבל לטעמא דשמא יטה, בודאי אסור אף אם אין לו שמן אחר, כמו דאמרינן בנר ביתו דהוא קודם לנח"נ משום האי טעמא.
והנה רב חסדא כייל כל השמנים שא"מ בהם בשבת א"מ בחנוכה בשבת, ובכללם גם שש"ר כנ"ל ובחדא מחתא מחתינהו, ובשש"ר מוכרחים אנו לומר הטעם שמא יטה, דהא נמשך אחר הפתילה וא"כ אף אם אין לו שמן, אסור, ומעתה ילמד סתום מן המפורש דטעמא דכולהו משום שמא יטה ואסור בכל גונא דומיא דשש"ר דלא מסתבר כלל לומר דטעמא דשאר שמנים משום כבתה זקוק לה ואינו אסור רק ביש לו שמן אחר, דא"כ לא הוי דומיא דשש"ר, וכה"ג דייקינן בש"ס זימנא טובא, לכן מפרש הגמ' שפיר דטעמא דר"ח משום דסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה, אמנם אליבא דר"ה א"א לומר כן דא"כ אמאי אסר בחול, ומוכרח כמו שכתבתי בתירוץ הראשון ודו"ק.
(שם סוף הדף) אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמי' דר"ת נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי, ואר"כ דרש רנב"מ משמי' דר"ת מ"ד והבור ריק אין בו מים כו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. וצריך להבין הסמיכות של ב' המאמרים האלו? הנה יש להתבונן על ראובן שהכתוב מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, מה זו הצלה להשליכהו לבור שיש בו נחשים ועקרבים, הרי אמרי' ביבמות קכ"א נפל לחפירה מליאה נחוע"ק מעידין עליו שמת דאגב איצצא מזקי, וכתבו המפרשים משום דלעשות נס להנצל מבעלי בחירה קשה הדבר לפני הקב"ה דהבחירה חפשית, ולכן רצה רק להציל אותו מבעלי בחירה ולהשליכו לבור, ואי משום נחוע"ק הרבה רוח והצלה למקום להציל מבע"ח שאינם בעלי בחירה. וע"פ הקדמה זאת כתב אאמו"ר זצ"ל לבאר הכתוב בפ' וירא, גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטא לי עיי"ש, ומ"מ עדיין אינו מיושב דאיך סמך ראובן על נס שיעשו לו הרי איתא בעירוכין ט"ו כל המספר לה"ר ראוי להכישו נחש שנא' אם ישוך הנחש וכו', וכיון שכל האחים וגם ראובן בכלל האשימו אותו על שסיפר לה"ר והביא את דבתם רעה אל אביהם, הרי הוא ראוי לעונש להכישו נחש ומה זו הצלה להשליכו לבור נחוע"ק הרי בודאי לא ימלט מהם, וצ"ל דלפי מאי דאיתא בעירוכין שם מה תקנתן של מספרי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנא' מרפא לשון עץ חיים, וכיון שיוסף עסק הרבה בתורה ככתוב בתרגום ורש"י בריש פ' וישב, כי בן זקונים הוא לו, הרי בר חכים הוא לו שכל מה שלמד משם ועבר למד עמו א"כ הרי מצאנו לו תקנה על עון לה"ר שנתכפר לו בלימוד התורה, ובפרט לפי מאי דאיתא בסוטה ד' כ"א את זו דרש ר' מנחם בר"י כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב המצוה בנר והתורה באור מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, כך מצוה אינה מגין אלא לפ"ש, ומה אור מאיר לעולם כך התורה מגינה לעולם וכו' ד"א עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. וא"כ התורה שלמד יוסף מגינה עליו לעולם אף בעידנא דלא עסק בה כדאיתא התם ואין העבירה של לה"ר מכבה אותה, ושפיר ראוי לנס.
והנה במאמר הקדום שאמר נ"ח שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה עמדנו לדקדק דמ"ט אמר לשון "שהניחה" ולא אמר רבותא יותר "שהדליקה" למעלה מכ' אמה פסולה דאף שהניחה אח"כ למטה מכ' אמה פסולה כדאמר שם ט"ב דאי הדלקה עושה מצוה, הדלקה במקומה בעינן, ועכצ"ל דס"ל לר"ת דהנחה עושה מצוה וא"כ אי הניחה אח"כ למטה מכ' אמה באמת כשירה, כיון דהניחה למטה מכ' אמה, ולא שייך בזה לומר הא דאמר התם דלכך הדליקה מבפנים פסולה דהרואה אומר נצרכו הוא דאדלקה, דלמעלה מכ' אמה אין שייך לומר לצרכו הוא דאדלקה, דשם אינו ראוי להשתמש בו לצרכו, לכך נקט שהניחה.
והנה איתא במדרש פ' בהעלותך ורש"י הביאו שם, כשראה אהרן שכל הנשיאים הקריבו לחנוכת המזבח והוא לא הקריב עמהם חלשה דעתו, אמר הקב"ה למשה לך אמור לו לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מדליק את הנרות, הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם. וכתב הרמב"ן שרמז לו ענין נר חנוכה שנעשה הנס ע"י הכהנים החשמונאים ונר חנוכה נוהג לעולם. עיי"ש. ולפי"ז קשה לי על מ"ד הנחה עושה מצוה מ"ט לא יליף נר חנוכה ממנורה דמקדש דהתם הדלקה עושה מצוה כדאי' בשבת שם דלכך ממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים משום דהדלקה עושה מצוה וליכא משום ביזוי מצוה משא"כ בנ"ח עיי"ש והלא כיון דנרמז נר חנוכה במנורה דמקדש וא"כ הי' לנו להשוותם יחד ולומר דכמו דמנורה דמקדש הדלקה עושה מצוה כך נר חנוכה, וצ"ל דהמ"ד דס"ל דהנחה עושה מצוה לא ס"ל כפירוש הרמב"ן דנרמז במנורה מצות נר חנוכה רק ס"ל כפירוש המפרשים ומכללם ס' דברי אמת בכוונת המדרש, דידוע ממדרשים דהמנורה מקביל מול אור תורה אשר אור תורה אין לו כבי' ומאירה ומגינה לעולם כדאי' בסוטה. וז"ש הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן שכל הקרבנות יש להם ביטול, דכיון שהם רק בגדר מצוה, א"כ אינם רק לפי"ש ויש להם כבי' כנ"ל משא"כ נר תורה שאין לו ביטול שמאירה ומגינה לעולם כנ"ל.
ומעתה אתי שפיר סמיכות ב' המאמרים יחד, אר"כ נר חנוכה "שהניחה" למעלה מעשרים אמה פסולה, ומוכח מזה דס"ל הנחה עושה מצוה כנ"ל וקשה אמאי לא ילפינן ממנורה דהדלקה עושה מצוה, הלא נרמז נר חנוכה במנורה, וצ"ל דס"ל כפירוש המפרשים על המד"ת הנ"ל דהכוונה, הנרות לעולם, הוא על אור התורה שמרמז עליו המנורה שהוא מאיר ומגין לעולם, ואם כן יוסף שלמד תורה, כל תורתו של יעקב. יש לו הגנה מנחוע"ק ואין עבירה מכבה תורה, לכך אמר שפיר, והבור ריק, אבל נחוע"ק יש בו, ולא חשש ראובן שיהיה ניזוק ע"י הנחוע"ק מצד שסיפר לה"ר דהתורה מגינה עליו ויש לו תקנה על עון לה"ר ע"י עסק התורה ושפיר הסכים להשליכו לבור שיש בו נו"ע והכתוב מכתיב עליו ויצילהו מידם וא"ש ודו"ק.
דף פו
דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושיבר את הלוחות. הנה אמרנו לחבר הני ג' דברים דכולהו בחדא שיטה אזלי. ויתיישב בזה גם מה שיש להתפלאות במאמר זה, דהרי התוס' ד"ה היום כתבו אין זאת דרשה גמורה אלא משמע דהיום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו, וכן כתבו התוס' עוד בד"ה ומה ישראל, דלא הוה ק"ו גמור דש"ה משום עשה"ד, וכן כתבו, עוד בד"ה ומה פסח, אין זה, ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח משום קרבן, מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה, עכ"ד. והדבר תמוה דאם אין זה ק"ו גמור מנין למד מרע"ה לעשות השלשה דברים מדעתו אשר השכל מחייב הפכם? לזאת נלע"ד ליישב בטוב טעם ודעת, דהנה הא דהוסיף יום אחד מדעתו קאמר הגמ' מאי דרש היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא לי', שמ"מ תרי יומי לבד מהאידנא. ולכאורה קשה דידוע מחלוקת הקדמונים אי ישראל קודם מתן תורה הי' דינם כישראל או כב"נ כאשר האריך בזה הפרשת דרכים וידוע דגבי ישראל היום הולך אחר הלילה כדאיתא בחולין פ"א, ולגבי בני נח הלילה הולך אחר היום כדכתיב יום ולילה לא ישבותו, ולפי"ז למדס"ל דקודם מתן תורה היה דינם כב"נ איך למד מרע"ה היום כמחר ולילו דהאידנא נפקא לי', הא לגבי ב"נ מתחיל היום מן הבוקר והוי שפיר תרי יומי שלמים דהלילה הולך אחר היום. אמנם מצינו דמרע"ה דעתו היה דהי' דינם כישראל והוא מדאיתא בסנהדרין נ"ח אמר ר"ח גוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה, ויך את המצרי, ומזה הוכיח הפר"ד דס"ל דדינם גם קודם מת"ת כישראל, ע"כ דריש שפיר היום כמחר ולילו דהאידנא נפקא לי', ולזה קאמר הגמ' דעשה מדעתו היינו מסברתו דס"ל דדינם כישראל א"כ הוה דרשה גמורה, ולא קשה קושית התוס' דאם דרשה גמורה אין זה מדעתו דבאמת לולא מדעתו דסבר דינם כישראל אין זה דרשה כלל, רק מדעתו, היינו לסברתו. הזה דרשה גמורה, ושפיר נקרא מדעתו. ופירש מן האשה מאי דריש נשא ק"ו בעצמו ומה ישראל וכו', אני שכל שעה שכינה מדברת עמי ולא קבע לי זמן אעכו"כ עי"ש. והנה בס' הפלאה החדש וכן בס' מלהר"ע הקשו לפי מאי דאחז"ל דלא נתייחד הדיבור למשה רק ביום דכן כתיב ויהי ביום דיבר ה' אל משה ולעיל פ"ו אמרינן דניתנה תורה לטבולי יום, א"כ למאי הוצרך לפרוש מן האשה בלילה, הלא יכול לטבול קודם אור היום וניתנה תורה לטבולי יום, עי"ש מה שתירצו, ולענד"נ דלק"מ דודאי נבואת מרע"ה שהי' באיספקלריא המאירה ותמיד חופף עליו כבוד ה' כדכתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו, לא גרע מנכנס למחנה שכינה דטבול יום אסור לכנוס לשם, ורב ההבדל בינו ובין ישראל דאף שנדבר עמם מ"מ לא נכנסו למחנה שכינה ועמדו מרחוק משא"כ מדריגת מרע"ה דלא זזה שכינה ממנו בודאי אסור בטבו"י כמו הנכנס למקדש, וזה ברור.
והנה בהא דפירש מן האשה למד ק"ו מישראל, כתבו התוס' בשבת וביבמות ס"ב דלאחר שנאמר אל תגשו אל אשה למד ק"ו מישראל, ונדחקו התוס' דאז גילה לה דעתו ועשה לה אוהל בפ"ע או נתן לה גט, והיינו דקשה להו דבעת שנא' אל תגשו אל אשה לא הי' צריך לק"ו דכל ישראל נאסרו ותיכף לאחר שני דברות הראשונות נאמר לו בפירוש ואתה פה עמוד עמדי א"כ על איזה זמן הי' צריך ללמוד בק"ו, לכך כתבו שעשה גילוי דעת שרצונו לפרוש ממנה. אולם דבריהם אינם מסכימים לפי מאי דאיתא במכילתא יתרו על הפסוק, אחר שילוחיה, ר"י אומר אחר שנפטרה ממנו בגט נאמר כאן שלוח ונאמר להלן שלוח וכו', א"כ כבר קודם יצ"מ פטרה בגט, וגילה דעתו שרצונו לפרוש הימנה, ובאמת לפי המבואר בספרי שהביאו התוס' שם שאמרה צפורה שמיום שדיברה השכינה עם אחיך פירש ממני, משמע שכבר קודם יצ"מ פירש, וכן איתא במדרש דמיום שנגלה אליו בסנה פירש, וכן איתא בזה"ק.
ולולא דברי התוס' הי' נ"ל לומר דבאמת כבר פירש מהאשה קודם יצ"מ ואין להקשות דאיך למד אז ק"ו קודם שנאמר אל תגשו אל אשה, אך אין זה קשה די"ל דשפיר ידע אז שעתידה תורה לאסור תהמ"ט בעת מת"ת **(וכה"ג תירץ השט"מ ב"ק ל"ח קושית התוס' על נשא משה ק"ו ממדיינים, וה"נ י"ל כן.)** וכה"ג כתבו התוס' ביבמות ע"א ד"ה לא ניתנה פריעת מילה לא"א ומ"מ אברהם פרע, אע"ג דלא נצטוה, דקיים כל התורה עד שלא ניתנה עיי"ש, אולם לפי"ז יש להבין דלמאן דס"ל דקודם מת"ת הי' דינם כב"נ ולגבי ב"נ הלילה הולך אחר היום וא"כ אמאי פירש בלילה, הא הי' יכול לטבול קודם אור היום, ואין לומר כנ"ל דלפי מדריגת נבואתו הי' דינו כנכנס למחנה שכינה שאסור לטבו"י, דזה אינו דקודם מת"ת שהיום מתחיל מן אור היום ואז הוא יום אחר ואינו שייך ללילה הקודם א"כ לא הוה טבו"י כי אם דינו כמו מעורב שמש אחר מת"ת והוא פשוט. אכן לפי מה שכתבנו דדעת מרע"ה דגם קודם מת"ת דינם כישראל א"כ שפיר הוי טבו"י דהיום הולך אחר הלילה והוה יום אחד עם הלילה הקודם ושפיר למד ק"ו לפרוש אף בלילה, והוי שפיר מדעתו דלפי דעתו שדינם אז כישראל הוה ק"ו גמור, ואתי שפיר, ונכון.
שיבר את הלוחות למד ק"ו מפסח וכו', הנה התוס' שם כתבו אין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח משום קרבן מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה כנ"ל, והמהרש"א הוסיף שם להקשות דהא אמרי' ביבמות דאפי' נכרי עוסק בתורה ה"ה ככה"ג, וכתבנו במקו"א ליישב כ"ז עפ"י מאי דאיתא בזבחים י"ב אמר עולא אמר ר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה, ומעתה לפי דעת מרע"ה ללמוד ק"ו מפסח לא יועיל מה שיחזירם בתשובה להכשירם בזה כדי לקבל הלוחות דהואיל ונדחו ידחו, ואינם חוזרים להכשירם ולא קשה קושית התוס', וכן לא קשה קושית המהרש"א דהא גם נכרי ועוסק בתורה ה"ה ככ"ג ומכש"כ מומר, דנחזי אנן מאי דאמרינן לענין חטאת דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה, זהו רק קודם הקרבתו אבל אם נדחה לאחר הקרבתו כגון שהקריב פסח והמיר דת וחזר בו בודאי חוזר להכשירו לאכול בפסח דלא מצינו דחויין כ"א קודם ההקרבה, ומעתה כל זמן שלא קיבלו ישראל את התורה יש לו דמיון כמו קרבן פסח קודם הקרבה ולאחר הפרשתו, דבשעה ששמעו עשרת הדברות ונחצבו אז על הלוחות, הוה כמו הפרשת קרבן ואז מועיל שפיר דיחוי, אבל לאחר שקיבלו את הלוחות, דומה כמו לאחר הקרבת הקרבן דלא מועיל שוב דיחוי, ושפיר אמרינן דאפי' נכרי ועוסק בתורה ה"ה ככ"ג. וא"ש והארכנו בהסבר הענין הזה במקום אחר.
והנה התוס' בזבחים שם ד"ה יש דיחוי, כתבו בשם פי' רבינו הקדוש דלכך נקט ר"י אכל חלב והפריש קרבן, והמיר וחזר, שידחה, דה"ל נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר, דההוא כשר כיון שבידו לתקן בקל, כמו נפגם המזבח, וגם דיחוי מעיקרא דכשר עי"ש, ובשבת פ"ח אמרי' אמר ראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא דהקבלה הי' באונס, ולפי"ז כיון דלא מהני קבלת התורה, לא הוי כמו הפרשת קרבן, דיש להם טענת מודעה, ואפי' אי נימא דמה שקיבל מרע"ה הלוחות בסוף מ' יום בעד ישראל נחשב כמו הפרשת קרבן **(ובנדרים ל"ו אמר ר"א הפריש ק"פ על חבירו לא עשה ולא כלום, רק דבמת"ת ה"ל כמו מדעתו מדאמרו נעשה ונשמע, אך אי נימא דיש להם טענת אונס הוה כשלא מדעתו דלא מועיל הפרשה.)** מ"מ אז בשעת קבלתו, כבר השחיתו ישראל בעגל מיום שלפניו כמבואר בקרא, א"כ דומה להמיר ואח"כ הפריש קרבן וחזר דלא הוה דיחוי, וכשר הקרבן ומעתה חוזר וניעור קושית התוס' דה"ל להחזירם בתשובה וליתן להם הלוחות דכי"ב בפסח כשר לאכל בפסח.
אולם בעיקרא דמילתא דראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא, יש לעורר מן הא דאיתא במכילתא פ' יתרו עהפ"ס אשר הוצאתיך מאמ"צ, כדי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. והכונה עפ"מ דאיתא בגטין מ' הפודה את העבד ישתעבד לרבו שני, א"כ אין טענת מודעה כלל, ע"כ צ"ל דראב"י סובר כדעת המדרש דבאמת השלימו ישראל הזמן ד' מאות שנה דנחשב החשבון מלידת יצחק וכפירש"י שם פ' בא, א"כ הי' מועל על הקב"ה לגאלם בסוף הזמן. אולם המכילתא יסבור, כדעת המדרשים דבאמת לא השלימו הזמן וגאלם לפני הזמן שלא ישתקעו שם בטומאתה, ושייך שפיר כדי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי, ואין בזה טענת מודעה. ומעתה לפי המכילתא הנ"ל, א"כ שפיר עולה יפה תירוצינו על התוס' דהוה כמו הפריש קרבן, והמיר. אולם בהא פלוגתא דהמדרשים אי ישראל השלימו הזמן כתב הפר"ד דתליא אי ישראל לפני מת"ת הי' להם דין ישראל או כב"נ, דאי כישראל א"כ א"א למיחשב הזמן מלידת יצחק דכבר קנה אאע"ה ארץ ישראל בחזקה כדאמרינן ב"ב ק' הלך בה לארכה ולרחבה קנה שנ' קום התהלך אולם אי דינם כב"נ, והרי ב"נ אינו קונה בחזקה ושפיר מתקיים הקרא גר יהי' זרעך, מלידת יצחק עי"ש באורך.
ומעתה יבואר המאמר הנ"ל שיבר הלוחות מדעתו היינו מסברתו דהאבות הי' להם דין ישראל וקנה א"א אר"י בחזקה וא"א לחשוב הזמן מלידת יצחק דהא יצחק לא יצא מאר"י ולא מתקיים בארץ לא להם, וא"כ נגאלו קודם הזמן וא"כ אין טענת אונס ומודעה דכדאי ההוצאה שתהיו משועבדים לי, וא"כ בשעה ששמעו ישראל עשה"ד ונחקקו אז על הלוחות, הוי כמו הפריש קרבן ואז היו כשרים וה"ל כמו המיר לאחר הפרשה דאף דחזר בתשובה ה"ל נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה, דדחוין ילפינן מכי משחתם בהם מום בם כדאי' ביומא ושם הוה מחיים משא"כ לאחר הקרבה אין נדחין וכן איתא בתוס' להדיא. ולפ"ז שפיר למד ק"ו מפסח ולא קשה קושית התוס' והמהרש"א וא"ש הני ג' דברים דעשה מדעתו דבחדא מחתא מחתינהו ובחדא שיטה אזלי וכולם מדעתו היינו מסברתו, והדברים מאירים ושמחים.
(לדף צ"ד) הקשה לי כבוד מחותני הגאון משה דוד הכהן על הא דשבת צ"ד ע"ב ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות אפילו באחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש, והקשה דמשמע מזה דר"א ס"ל ג"כ דחייב באחת, מדקאמר ומודים חכ' לר"א, והא ס"ל אאחע"א אף בכולל כדאיתא בחולין קי"ג ע"ב לחד שנויא אבע"א הא דידי' והא דרבי', הוא לפי גירסת רש"י ר"א, וכיון דדבר זה אפילו בחול אסור ולדעת הרמב"ם חייב מלקות משום לא ילבש, ועי' ביו"ד סי' קפ"א ואיך אתא איסור שבת וחייל אלאו דלא ילבש לדעת ר"א דאאחע"א אפילו בכולל כנ"ל, עכ"ד.
והנה בפשוטו נוכל לומר דר"א דחולין הוא ר"א בן ערך והא דשבת הוא בן הורקנוס, והוא ס"ל באמת אחע"א כדמוכח בפסחים מ"ו במשנה כיצד מפרישים חלה בטומאה, עי"ש בס' באא"ב. וביותר י"ל ע"פ מש"כ הריטב"א מכות כ' דהא דמלקט לבנות מתוך שחורות אם הוא דאורייתא או דרבנן, תליא בפלוגתא בהא דשבת נ' אמימר ומר זוטרא ור"א אייתו לקמייהו ברדא, אמימר ור"א משו, ומר זוטרא לא משא, וקאמר שם ר"מ דאפילו בחול לא משי דס"ל כהא דתניא מגרר אדם גלדי צואה בשביל צערו. ואם ליפות אסור, ואינהו ס"ל כי הא דתניא רוחץ אדם פניו כו' בכל יום בשביל כבוד קונו שנאמר וכו', ופלוגתייהו תליא אי ליפות אסור מדאורייתא לדעת הרמב"ם משום לא ילבש, או דרבנן לדעת הראב"ד, דאי הוה דאורייתא לא הותר בשביל כבוד הבריות כדאיתא בברכות י"ט כ', דרק מידי דרבנן הותרו בשביל כבוד הבריות לכך אסור לרחוץ, ואם הוא איסור דרבנן לחוד הותר בשביל כבוד הבריות לכך רוחץ אדם בשביל קונו, ולפי"ז גם הא דאסור ללקוט לבנות מתוך שחורות למר זוטרא הוא איסור דאורייתא, ולאמימר ורב אשי הוא איסור דרבנן, ועפי"ז מיושב הקושיא הנ"ל והוא דהך אבע"א דר"א ס"ל אין אחע"א, יסבור דמלקט לבנות מתוך שחורות הויא איסור דרבנן ולכך שפיר חל איסור שבת על איסור זה דמלקט, ולמאן דס"ל דהוא איסור דאורייתא יסבור כאבע"א קמא דשאני הכא דגלי קרא עיי"ש וא"ש, שוב מצאתי כיו"ב בס' ענף יהושע בשבת נ' וצ"ד, עיי"ש.
דף קו
תני ר' אבהו קמי' דר"י כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר, והא אנן תנן כל המקלקלין פטורים, מתניתין ר' יהודא, ברייתא ר' שמעון, מ"ט דר"ש מדאיצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב וכו' עי"ש.
והקשה בשו"ת חמדת שלמה, חא"ח סי' נ"ט ע"פ המבואר לקמן דף קל"ב דר"א ס"ל מכשירי מילה דוחין את השבת וכתב שם רש"י בד"ה וביום השמיני ימול, ואפי' בשבת, ומילה גופא דדחי שבת אמרינן לקמן הלכה לממ"ס אייתר לי' ביום למכשירים, ומעתה מנ"ל לר"ש להוכיח דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה, דילמא, מקלקל בחבורה פטור, וקרא אתא למכשירין דלמילה גופה ל"צ קרא כמו לר"א, ונדחק הרבה.
הנה בפשוטו אמרתי ליישב ע"פ המבואר לקמן קל"ג, אמר מר, י"ט אינו דוחה אלא בזמנה בלבד. מנה"מ כו' רבא אמר אך הוא לבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשירין. ובתוס' לעיל כ"ד כתבו דאתי משום דעשה דוחה ל"ת, ור"י מפרש מק"ו דנו"נ יעו"ש.
והשתא יתכן דר"ש ס"ל דרשא דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט מקרא דלבדו, ומעתה אי נימא דמילה עצמה ליכא שום מלאכה וקרא דביום אתא למכשירין, קשה לאיזה ענין צריך קרא למעוטי מילה שלב"ז דאינה דוחה יו"ט, אי לגוף המילה הא אין בה שום מלאכה ואי למכשירין קשה דמה"ת דידחה יו"ט, דבין לפירש"י ובין הר"י והר"י פור"ת, לא מצינן למילף דדוחה יו"ט כ"א בגוף המצוה, ולא במכשירי', אלא ע"כ יש במילה גופה איסור מלאכה דמקלקל בחבורה חייב, ואיצטריך קרא. ועל דרך הפלפול אמרתי ליישב קושית החמ"ש, דהנה ביו"ד סי' רס"ב ס"א בהגה איתא אם עבר ומל תוך ח' וביום יצא, והש"ך שם הקשה ע"ז מש"ס מנחות ע"ב דאיתא שם, אם נקצר שלא כמצותו כשר ואינו דוחה שבת, דיכול לקצור מע"ש, ואם איתא דמל תוך ח' יצא אמאי מילה דוחה שבת, נמהלי' מער"ש יעוי"ש. והנה, הש"א סי' נ"ב הקשה על הש"ך דאכתי יקשה הא בלאחר זמנו בודאי כשר, וא"כ אמאי דוש"ב נמהלי' אחר השבת, ועי' בי"נ שהשיב בזה דלא יתכן לדחות המילה דהא הוא מבטל בידים המ"ע של ביום השמיני אמנם הקשה הש"א סי' הנ"ל קושיא תמוה מהא דאיתא ד' קל"ב דר"י יליף מילה דוש"ב מביום, ושמיני אתא למעוטי שביעי, וחד למעוטי תשיעי, דהא משמיני ואילך זמנו יעוי"ש. והקשה הש"א הנ"ל למאי מצרכינן קרא למעוטי תשיעי הא יש למילף מדשרי מילה בשבת ש"מ דתשיעי לא הוה זמני' דאי משמיני ואילך זמני' אמאי דו"ש ע"ש.
והנה באמת קושיא זו לק"מ לפי מה שכתבתי במקו"א בישוב קושית הש"ך הנ"ל, דאנן קיי"ל דמשום חביבה מצוה בשעתה דחינן שבת אף שאפשר לאחר השבת, וראי' ממנחת נסכים דקריבין בשבת אף דיכול להקריבן אחר השבת ועי' בתוס' ר"ה ל', דאף לכתחילה יכול להקריבן אחר השבת ומ"מ דחינן את השבת בהקרבתן, ורק לר"ש לטעמו אינו מוכח ממנחת נסכים דס"ל מנחות ד' מ"ה דאם הי' להם פרים מרובים ולא הי' להם נסכים יקריבו פר אחד ונסכיו ואל יקריבו כולם בלא נסכים ויליף לה מקרא דיחזקאל ומעתה אין ראי' ממנ"ס דשאני התם דקודמת אפילו לפרים לקבוע להם זמן יעו"ש, ומיושב שפיר בזה קושית הש"ך והש"א, ואפילו לר"ש מ"מ שפיר מצריכינן קרא למעוטי תשיעי כי היכי דלא נימא דמתשיעי ואילך זמני' והא דד"ש היינו משום חביבה מצוה בשעתה ואף דאין לו לימוד אליבא דר"ש דחביבה מצב"ש מ"מ גם ההיפך אינו מפורש, ובפרט כי לרבנן באמת אמרינן כן, ולכן שפיר צריך קרא למעוטי.
אמנם נראה דהא דדחינן שבת משום מצוה בשעתה, הוא, דוקא למאי דקיי"ל שבת הותרה בציבור, אבל אם נימא דשבת דחוי' אין סברא לדחות שבת משום ה"ט, וזה נכון מצד הסברא, וגם מצאתי ראי' מפורשת לזה מיומא ד' מ"ו אמר ר"ה תמיד חחילתו דוחה סופו אינו דוחה, מאי אינו דוחה, אמר ר"ח דוחה השבת ואינו דוחה הטומאה ועי' פרש"י דתחילתו היינו שחיטה וזריקה וסופו היינו הקטרה, ומפרש שם טעמי' דר"ח שבת דהותרה בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחוי' בציבור תחילתו דעיקר כפרה תלויה בו דחי, סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי, הרי חזינן דמשום דטומאה דחוי' מדחינן הקרבת אימורין לגמרי, והרי הדברים ק"ו לענין שבת דיכול להקריבן לאחר השבת. ומעתה נחזי אנן לגבי מילה בשבת אי הותרה בשבת או רק דחוי', וראיתי בס' ישועות יעקב חאו"ח סי' של"א שכתב ע"ד סברת הרשב"א בברכות כ' במאי דאיתא התם ולאחותו, אבל מטמא למ"מ, ואמאי לימא אין חכמה ואין עצה נגד ה', שב ואל תעשה שאני, וכתב רש"י שם דאף דטומאת קרובים ומ"מ היא קום ועשה ה"ט דלא גמרינן מינה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב כשם שלא נכתב על קרובים וכו', ובתוס' שס הקשו עליו א"כ כ"מ דאמרינן עדל"ת מקרי שוא"ת ואיך קרי לי' דחי', וכתב הרשב"א [לפנינו ליתא זאת ברשב"א] דיש חילוק, דהיכא כשיפגעו העשה והל"ת בהכרח שיודחה הל"ת ואין מקום לקיים שניהם, אז ע"כ מעיקרא כשנכתב הל"ת לא במקום העשה נכתב, אבל היכא דיש לקיים הל"ת אז אמרינן דנכתבה גם במקום העשה היכא דיכול לקיים שניהם, ולפיכך מ"מ וטומאת קרובים דבהכרח שידחה הל"ת דטומאת כהנים בכל פעם דמתרמי בהדי העשה של טו"ק ומ"מ לא נכתבה כלל הל"ת במקום העשה, אבל בשאר עדל"ת דאפשר לפעמים לקיים שניהם לא מיקרי רק דיחוי יעו"ש. וא"כ הוא הטעם דאמרו שבת הותרה בציבור דע"כ שיודחה שבת מפני קרבנות ציבור בכל שבת ושבת וא"כ לא נכתב הל"ת של עשיית מלאכה בשבת במקום קר"צ, אבל לגבי טומאה דאפשר לקיים הקר"צ ע"י כהנים טהורים לכך אינו רק דיחוי, ואי איכא טהורים ליעבדו טהורים. ועפי"ז כתב היש"י דגם במילה אי שבת הותרה או דחוי' במילה, תליא בזה, דאי נימא מקלקל בחבורה חייב וא"כ ע"כ בכל פעם דמתרמי מילה בשבת בהכרח שיודחה שבת מפני מילה וכה"ג נימא דמלאכה בשבת לא נאמרה במקום מילה, והותרה לגמרי, אבל אם מקלקל בחבורה פטור כר"י ורק הטעם הוא משום דמתקן גברא, וכבר כתב התה"ד דזה לא שייך רק באבי הבן, וא"כ דחיית שבת מפני מילה היא רק במקרה דבאמת אם יש אחר אז לא ימול אבי הבן, ולגבי אחר לא נחשב תיקון, וא"כ הוא רק מקרה, לזאת אינה רק דחוי' יעו"ש בדבריו כי נחמדים המה. ועפי"ז נ"ל ליישב קושית התוס' בשבת ד' ק"ל ד"ה שלא. וז"ל קשה להרשב"א הא אמרינן לקמן כ"מ שאתה מוצא עול"ת, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו עדל"ת, והכא כיון דאפשר לקיים שניהם להביאו דרך גגות אמאי יביאו אותו דרך רשה"ר ע"כ, ולפי הנ"ל מיושב שפיר דשם קאי על מילה בצרעת ואי איכא אחר ליעבד אחר דכ"מ שאתה וכו' וא"כ כיון דאפשר שלא לדחות הל"ת באיזה פעם לא מיקרי רק דחוי', אבל לגבי מילה בשבת דבכל פעם ע"כ יודחה הל"ת מפני העשה מיקרי הותרה ויתכן דר"א ס"ל כמ"ד מקלקל בחבורה חייב.
ומעתה לר"ש דס"ל מקב"ח חייב וע"כ דשבת הותרה אצל מילה עולה שפיר תירוצינו הנ"ל על קושית הש"א, ולר' יהודה דס"ל דמילה הוא משום מתקן ולדידי' ע"כ דחוי' שבת אצל מילה כנ"ל מ"מ לא קשה ל"ל למעוטי תשיעי כקושית הש"א, משום דכל האי כללא דכייל היש"י הוא רק למ"ד דשבת הותרה בציבור וטומאה דחוי' וע"כ מוכרחין לחלק כנ"ל ונמצא מזה דגם מילה אי הואד"ח בשבת תליא אי מקלקל בחבורה חייב או דקרא אתא למכשירין כנ"ל ע"פ סברת היש"י, ומעתה לר"ש דס"ל ביומא ז' טומאה דחוי' בציבור וגם ס"ל שבת הותרה כמ"ש בשו"ת נודע בשערים בדרשותיו, וראיתו מדאיתא בסנהדרין דמעברין מפני הטומאה שם ד' י"ב וקשה לדידי' היכי מתרמי ער"פ שחל להיות בשבת דיעברו את החודש מפני הטומאה אלא ע"כ דס"ל שבת הותרה בציבור וע"כ דסובר כסברת היש"י הנ"ל, אכן לר"י דס"ל ביומא שם דטומאה ג"כ הותרה וא"כ בע"כ דל"ל כסברת היש"י וא"כ מילה ג"כ הותרה ולא קשה לדידי' קושית הש"א הנ"ל וק"ל. ומעתה מיושב שפיר קושית החמ"ש הנ"ל דאי"ל לשיטת ר"ש דס"ל מקלקל בחבורה פטור דקרא אתא למכשירין דא"כ ע"כ שבת רק דחוי' אצ"מ כיון דאפשר לקיים המילה בלי דחיית השבת אם הי' לו סכין מוכן מבעו"י, וא"כ ישאר קושית הש"א הנ"ל דל"ל קרא למעוטי תשיעי תיפוק לי' מהא דמילה דו"ש, וע"כ דשמיני זמני' ולא תשיעי דאל"כ נמהלי' בתשיעי אחר השבת, ואין לומר דהיינו טעמ' משום חביבה מצוה בשעתה, ז"א למדס"ל שבת דחוי' אצל מילה ובהכרח לומר דקרא דוביום אתא להורות דמקלקל בחבורה חייב, ודו"ק היטב.
דף קיד
ת"ר עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין ביוהכ"פ כו' דברי ר"י, רע"א לימד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט תוס' חלבי שבת קריבין ביו"ט, אומר ר"י דכל היכא דקתני תרי שבי דהא בהדי הדדי אתיא כאחרים דאמרי בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד, והכי מפרש הש"ס בסוכה נ"ד. והקשה בס' או"ח פסחים ה' לר"י דס"ל הבערה ללאו יצתה כמבואר בשבת ע' ע"כ איל"ו לימוד על חלבי שבת שקריבין בי"ע דהא כתבו התוס' בפסחים ה' ד"ה לחלק יצתה, דלמ"ד ללאו יצתה לא הי' אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עלי', ולפי"ז הקרבת אימורים ואופ"ד אף של חול אין אסור ביו"ט דאין לא רק הבערה וביו"ט אינו אסור הבערה וע"כ צ"ל דקרא אתא ללמוד על חלבי שבת שקריבין ביה"כ, וזה לא יתכן לר' יוסי דהא אמרינן בשבת פ"ז דר"י ס"ל בשבעה ניתנה התורה ז' חסירים עביד, ופרש"י ולית לי' דאחרים דאמרי אין מעברין ואין מחסרין שום חודש לצורך, וא"כ לא מיקלע תרי שבי בהדי הדדי כמש"כ התוס' הנ"ל, ועיי"ש שנשאר בצ"ע.
ונלענ"ד ליישב בפשוטו, דהא בזבחים פ"ז פליגי רבה ורבא אי לינה מועלת בראשו של מזבח או לאו, והנה למ"ד אין לינה מועלת, אין צורך לאוקמי שחל יוה"כ בא' בשבת דיתכן גם אם חל בשארי ימים, ומיירי שלנו בראשו של מזבח דלא נפסלו בלינה, ואשמעינן קרא דחלבי שבת קריבין ביוה"כ, ואף שהיה יכול להקריבם בימי החול שחלו בין שבת ליוה"כ מ"מ דחי כיון דתחילתו דחה שבת, ועי' יומא מ"ו, או דמיירי בשמינים שלא נתעכלו בימי החול ועי' זבחים שם, אולם למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח, א"א לאוקמא אלא בחל יוה"כ בא' בשבת, דאל"כ נפסלו בלינה, ואף דאמרינן בזבחים שם דאם לנו בראשו של מזבח מקריב והולך לעולם, היינו בתורת קדשים פסולים כפרש"י שם ושריפת קדשים פסולים ודאי לא דחי יו"ט ויוה"כ, כמו נותר, ואנן קיי"ל כרבא שם דלינה מועלת, ובע"כ דמיקלע תרי שבי בהדי הדדי ואתיא כאחרים כמש"כ התוס' הנ"ל, אולם לר' יוסי אין הכרח די"ל דס"ל אין לינה פוסלת ברשמ"ז ואין אנו צריכים לומר דמיקלע תרי שבי ובהה"ד דאפשר דחל יוהכ"פ בשאר ימי השבוע ומיירי שלנו בראשו של מזבח, וק"ל.
עוד יש ליישב קושיא הנ"ל דהנה המגיד משנה הובא במג"א סי' תקי"ח כתב הטעם דלמ"ד הבערה ללאו יצתה מותר הבערה ביו"ט היינו משום דמעטינן מדכתיב ביום השבת, הא ביו"ט שרי הבערה. אולם למ"ד לחלק יצתה י"ל דלא ממעט יו"ט רק לענין חילוק מלאכות כדאיתא במכות ד' כ"א חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט, והכי איתא בהדיא במכילתא פ' ויקהל ר"י אומר ת"ל ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט. ודברי תוס' הנ"ל בפסחים אתיא כדברי המכילתא, אולם שם במכילתא איתא דאיצטריך ביום השבת שלא נלמד ק"ו משביעית דשובת מע"ש לשביעית, שבת שחייבין עליו כרת ומיתת ב"ד אינו דין שישבות מערש"ב לשבת, וכו' ת"ל ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת, עי"ש. ולפי"ז לא מוכח מידי דביו"ט שרי הבערה דקרא אתיא למעט מער"ש לשבת. ומעתה מיושב היטב קושיא הנ"ל די"ל דר' יוסי ס"ל כהמכילתא. ובמקום אחר הארכתי בזה להוכיח דאליבא דר"ע הוכיח רבא שפיר דאי ללאו יצתה שרי הבערה, משא"כ אליבא דר"י, ואכמל"ה.
ועוד בה שלישי' ליישב קושיא הנזכר לעיל, והוא על פי מה שכתב בספר ישועות יעקב או"ח סי' תקפ"ו ליישב קושית התוס' הנ"ל ע"פ דברי הרשב"א יבמות ו' ד"ה ונגמר מהכא, שכתבו בשם מורו דהא דיש עול"ת ביו"ט היינו בדבר שקרוי מלאכה ובשבת ענוש כרת ונסקל, וע"ז קאי העשה דשבתון, אבל דבר שאין בו רק איסור לאו כמו מחמר אינו חשיב מלאכה ולא קאי עלי' עשה דשבתון, ואין בו רק איסור לאו, ולא עשה, ובזה מיושב קושית התוס' הנ"ל דרבא הוכיח שפיר דהבערה לחלק יצתה, דאי ללאו א"כ אין בו רק איסור לאו גרידא ולא עשה, א"כ מאי הוכיח ר"ע דביום הראשון מעריו"ט דאי ביו"ט היכי שרי לבער דילמא משום דעשה דוחה ל"ת אלא ע"כ מוכח דלחלק יצתה ויש בו עול"ת ואין עשה דביעור חמץ דוחה עול"ת. ועי"ש מה שהאריך בזה. ועפי"ז אמרנו ליישב קושית התוס' ביצה ח' ושבת כ"ה ד"ה ולא מילה, וז"ל וקשה לר"י דבפ"ק דביצה משמע דאית לי' לרבא דיו"ט עול"ת גבי אפר כירה דפריך ס"ס יו"ט עול"ת הוא, וכו' עי"ש. ולפי הנ"ל ניחא מאד, דהתם בביצה איירי לענין כתיתה דהיא מלאכה גמורה תולדה דטוחן ויש בה כרת ומיתת בי"ד, גם רבא מודה לר"א דיש בה ביו"ט עול"ת, והא דמוכח בשבת דלא ס"ל דיו"ט עול"ת הוא רק לענין הבערת קדשים וס"ל לרבא דהבערה ללאו יצתה. א"כ לא קאי עלה עשה דשבתון וכנ"ל. ובזה יתיישב לנכון ג"כ מה שהקשו המפרשים דאיך יפרנס רבא מתני' דר"ה ד' ל"ב שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וכו', ובגמ' מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עול"ת ואין עשה דוחה עול"ת, והוא ע"פ מה שכתב ביי"ע שם על הא דהשמיט הרמב"ם הא דאין מעבירין עליו את התחום, וכתב דתליא בזה אם תחומין דאורייתא א"כ אין בזה רק איסור לאו גרידא ושוב דחי עשה דשופר ללאו דתחומין, אבל אם תחומין דרבנן וע"כ משום לתא דמלאכה גזרו והעמידו דבריהם כדאורייתא, ה"ל בזה עול"ת. והמשנה הנ"ל ס"ל תחומין דרבנן. והרמב"ם ס"ל תחומין דאורייתא וכו' יעו"ש, וכ"כ יתיישב גם קושית המפרשים הנ"ל דרבא ס"ל ג"כ תחומין דרבנן כבשבת ד' ל"ד, וא"ש.
ומעתה יתיישב לנכון קושיית האו"ח הנ"ל דהא דאמר' דאי הבערה ללאו יצתה שרי ביו"ט היינו משום דאין בה רק לאו גרידא ועשה דול"ת (ואפשר יש להעמיס בכונת תוס') וזה ניחא לענין בעח"מ, משא"כ לענין חלבי שבת קריבין ביו"ט, דאף דאין בזה רק ל"ת, מ"מ איצטריך קרא להתיר, דהא אמרינן בזבחים צ"ו דאין עדל"ת שבמקדש, וכתב בס' טוא"ב ר"ה כ"ח דגזרת הכתוב הוא דהאי כללא דעדל"ת ליתא במקדש וכו', ושפיר איצטריך קרא ללמד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט ודו"ק. ואפי' לפי"מ שכתב הטו"א אח"כ להוכיח דעשה דמקדש דוחה ל"ת דעלמא, מהא דילפינן בשבת דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט מעולת שבת בשבתו, ולא עולת חול ביו"ט, ודילמא שאני התם דהוי עשה דמקדש, היינו לבתר דגלי קרא דעולת שבת קריבה בי"ט. וש"מ דעשה דמקדש דוחה ל"ת דעלמא, אבל אי לאו האי קרא ה"א דאפילו עשה דעלמא לא דחי וכמו שכתב הטו"א בתחילה.
דף קלא
א"ר יוחנן לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחה את השבת, שהרי שתי הלחם חובת היום הן ולא למדן ר"א מג"ש, דתניא רא"א מנין למכשירי שתה"ל שדוחין את השבת נאמר הבאה בעומר ונאמר הבאה בשתה"ל, מה הבאה האמורה בעומר מכשירין דוחין אה"ש, [ופרש"י כדאמרי' במנחות ע"ב בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצה"ע שהוא מצוה] אף הבאה האמורה בשתה"ל מכשירין דוחין אה"ש, מופני, דאי לא מופני איכא למיפרך, מה לעומר שכן אם מצא, קוצר, תאמר בשתה"ל שאם מצא קצור אינו קוצר כו', והתוס' שם ד"ה תאמר בשתה"ל הקשו וז"ל תימא מאי קפריך דהיא גופי' נילף מינה מה עומר אע"פ שמצא קצור קוצר, אף שתה"ל אם מצא קצור קוצר ונילף מינה. תרתי מכשירין וקצירה כו' ונתלבטו התוס' בקושיא זו.
ונלענ"ד לתרץ בטוטו"ד, דהנה במנחות פ"ג אמרינן מתני' דלא כהאי תנא, דתניא עומר הבא מן הישן כשר, שתה"ל הבאות מן הישן כשירות, כו' שתה"ל דכתיב תביאו, אפי' מן העלי'. ופריך הא כתיב ראשית גבי עומר] ומשני, למצוה, והכתיב חדשה, [גבי שתה"ל] ההוא מיבעי לי' כדתניא שתהא חדשה לכל המנחות, עיי"ש.
והנה הרמב"ם פ"ח מה' תו"מ פסק כהך ברייתא דאם הביא מן הישן כשר, והראב"ד חולק עליו דלא שבקינן מתני' מקמי ברייתא. וכתב הכ"מ ליישב דעת הרמב"ם דהוא סובר דגם מתני' מכשיר בדיעבד, ומה ששנינו חוץ מן העומר ושתה"ל, היינו לכתחילה, ומה דאמר בגמ' מתני' דלא כהאי תנא היינו ללמוד. דלתנא דברייתא לכתחילה נמי מותר מן הישן מדפלגינהו בברייתא לעומר ושתה"ל ולא ערבינהו למיתני עומר ושתה"ל הבאים מן הישן כשר משמע משום דלא שוו בדינייהו דעומר לכתחילה צריך להביא מן החדש [וכדאיתא בגמ' שם הא כתיב ראשית, למצוה] אבל שתה"ל לכתחילה נמי יכול להביא מן הישן לדעת הבריי' [והיינו משום דמרבינן מן תביאו אפי' מן העלי' והיינו לכתחילה] וכו' ע"ש.
ולפי"ז פסק הרמב"ם כמתני' עי"ש בדבריו, ומעתה לכאורה מיושב קושית התוס' הנ"ל דהא כיון דהמקשה לא אסיק אדעתי' דדריש לי' ר"א תביאו לגז"ש וא"כ דריש לי' נמי כהברייתא דתביאו אתא לרבות אפי' חטים שבעלי' ואפי' לכתחילה וכדעת הכ"מ הנ"ל ושוב א"א לומר דהיא גופא נילף מעומר דאם מצא קצור קוצר, דהא מתביאו ילפינן דאפי' לכתחילה יכול להביאו מן העלי' וכנ"ל, ויסבור ר"א כהך ברייתא דע"כ עומר ושתה"ל לא שוו בדינייהו, אולם באמת עדיין אינו מיושב בזה שפיר, דמנ"ל להמקשה למיפרך, דילמא ס"ל לר"א כמתני' דעומר ושתה"ל אינם באים אלא מן החדש ותביאו אתא להא דדריש שם שכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה ותביא תביאו לא משמע לי', כמו דס"ל להמתני', ואכתי תיקשי לן קושית התוס' דהיא גופא נילף מינה.
לכן נלע"ד דהמקשה הי' לו הוכחה מדברי ר"א גופה דע"כ ס"ל דבשתה"ל אם מצא קצור אינו קוצר, והיינו דס"ל כהברייתא הנ"ל דמרבינן לשתה"ל דאף לכתחי' יכול להביאו מן העלי', דהנה בטו"א ר"ה ע' כת' על הא דדריש ר"י בחריש ובקציר מה חריש רשות אף קציר רשות, והא ליכא למימר דנקיש איפכא מה חריש אסור לעולם ולא חלקת בו, דהא חריש מצוה ליכא אף קציר לא' תחלוק בו ובכל ענין אסור אפי' במקום מצוה, וכה"ג מצינו רפ"ו דחולין פ"ד מה חי' לא חלקת בו אף עוף לא תחלוק בו, וה"נ נימא הכי דלחומרא מקשינן א"א לומר כן דא"כ הקישא ל"ל הא בלא"ה ה"א דאין קצה"ע דו"ש דמהיכא תיתי שידחה, עכ"ד.
והנה לכאורה קשה טובא דמה יענה הטו"א אליבא דר"א דס"ל ג"כ הך דרשא דר"י בחריש, כמו שכתב רש"י כאן בסוגיין שהבאנו למעלה, ולשיטת ר"א דיליף לקמן דלולב סוכה ושופר כולהו מכשיריהם דו"ש, ולשיטתו שפיר נוכל ללמוד עומר ושתה"ל ממה הצד דכולהו מכשיריהם דו"ש וכמו שכתבו התוס' ד"ה אי מעומר יעו"ש. וא"כ לר"א ישאר הקושיא דנימא איפכא מקשינן ואין לומר דלשיטת ר"א דיליף מכשירי מצוה דו"ש ממה הצד דכולהו כנ"ל א"כ נוכל ללמוד ג"כ חרישה דמצוה שתהי' דו"ש וא"כ לא שייך לומר מה חריש אסור לעולם דבאמת גם חריש מותר זה אינו דודאי גם לר"א לא הותר מכשירי מצוה לדחות שבת רק באם שיהיו המכשירים מועילים לאותו שבת, אבל באופן שאין המכשירים מועילים תיכף רק לאחר שבת בודאי לא הותר לדחות שבת, וכמו דאמרינן במנחות מ"ח חטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרי' חטא בשבת כדי שתזכה בא' בשבת לא אמרינן, א"כ ה"ה בחרישת העומר לא מהני.
אמנם נראה ליישב, דהא ר"א יליף שתה"ל בגז"ש מעומר דמכשיריו דו"ש, ומעתה שוב לא נוכל לומר דנקיש איפכא לחומרא, דא"כ גז"ש למאי אתא, ואפי' לפי ההוה אמינא דהך גז"ש אינו מופנה מ"מ ע"כ הך גז"ש נתקבלה מסיני דא"א דן גז"ש מעצמו, ואי נימא דגם עומר אין מכשיריו דו"ש, למאי אתא הך ג"ש, דאין לומר דאיצטריך ללמוד דאין מכשירי שתה"ל דו"ש דלא נלמוד שתה"ל ממה הצד דלולב ושופר, דזה אינו, דהא לפי מאי דקיימינן השתא דקצה"ע לא דחי שבת א"כ שוב א"א ללמוד מכשירי שתה"ל ממה"צ הנ"ל דא"כ מצינו למיפרך עומר יוכיח דאינו דוחה שבת ובהכרח לומר דקרא להתיר אתא דקצה"ע דו"ש ושוב ילפינן שתה"ל מעומר דמכשיריו דו"ש.
אולם עדיין אינו מיושב לכאורה, דדילמא הג"ש דשתה"ל מעומר אתא לענין דאם מצא קצור קוצר וכקושית התוס' הנ"ל וא"כ הקל"ד על הטו"א דנימא אליבא דר"א, קרא אתא לאסור קצה"ע בשבת וכנ"ל, ומחמת קושיא זו מוכרחין אנו לומר דר"א ס"ל באמת כהברייתא דמנחות דילפינן מתביאו אפי' מהעלי' וכפירוש הכ"מ הנ"ל דגם לכתחילה יכול להביא מן העלי' וא"כ שוב לא יתכן לומר דהג"ש אתא למילף שתה"ל מהעומר דאם מצא קצור קוצר, דז"א דהא מרבינן אפי' לכתחילה שיכול להביא מן העלי' וכנ"ל,
ומעתה מיושב לנכון קושי' התוס' הנ"ל דזה גופה ניליף מינה, דז"א לפי סברת ר"א גופי' דע"כ מוכרחין אנו לומר דס"ל כברייתא, דאל"כ תיקשי לדידי' קושית הטו"א, וא"ש. ואף לפי מה דמסיק, תבואו רבויי הוא, ואתא לג"ש הנ"ל מ"מ נוכל לומר דס"ל לר"א בשתה"ל דאם מצא קצור אינו קוצר, ויליף להא דאפי' מן העלי' מן וא"ו דתביאו וכדאמרינן במנחות שם א"כ לימא קרא תביא מאי תביאו שמ"מ תרתי, וההיא דרשה כל שאתה מביא ממקום אחר ה"ה כזה, יליף מדרשה אחרת.
ודע דגם לפי דעת התוס' במנחות שם דמשמע מדבריהם דמפרשי להאי ברייתא הנ"ל לענין דיעבד, מ"מ לא נפלאת היא אם נאמר דר"א ס"ל דמרבינן מהאי קרא אפי' לכתחילה וכדעת הכ"מ.
ועוד אמרנו לתרץ תמיהת התוס' הנ"ל, דהמקשה הוכיח מדברי ר"א דס"ל כברייתא דמנחות דהנה המהרמ"ש כתב, אין להקשות מנ"ל שארי מכשירין דעומר דדחו שבת, דילמא דוקא קצירה שהיא בעצמה מצוה, דמה תועלת בקצירה אם לא יטחנו וירקדו.
ובס' א"י הקשה דאכתי תיקשי הא תינח מכשירין דלאחר קצירה, אבל מכשירין דקודם קצירה כגון לעשות ולהביא מגל לקצור או אפי' שלאחר קצירה כגון שנוכל לעשות מאתמול כמו לעשות כלי טחינה והרקדה מנ"ל דדחו שבת, והא במילה דחו גם כה"ג לר"א, ונשאר בקושיא.
ולענ"ד דהך קושיא ליתא לדעת רש"י בד"ה ולא למדן ר"א, שפירש דאפייתם דו"ש, וכתב המהמ"ל דס"ל לרש"י דאף אחרי דילפינן שתה"ל מעומר לא דו"ש רק האפי' עי"ש, א"כ מאי קשה לי' להמחבר הנ"ל טפי בעומר מבשתה"ל, ובאמת בשתיהן לא ד"ש בכל מכשירין רק עומר בקצירה, ושתה"ל באפי'. אמנם קושיא זו תסוב לפי מאי דמשמע פשטא דסוגיא וכן דעת התוס' ומהרש"א כאשר נבאר להלן, דבכל מכשירין ס"ל דד"ש בעומר ושתה"ל מנ"ל זאת? [ועי' בחי' מהרש"ש שכתב ג"כ דפשטות הסוגיא ותוס' ומהרש"א משמע דבכל מכשירי עומר ושתה"ל דוחה שבת] והיינו מדפריך הגמ' לקמן ע"ב אי מעומר ושתה"ל כו', ואי נימא דגם בעומר ושתה"ל לא דחו כל מכשירי שבת רק קצירה ואפי', איך ניליף לולב וסוכה ודומיהם מהם למכשיריהם, שאינם מצוה בפ"ע, וכן מבואר דעת התוס' ד"ה לא לכל אר"א כו' שהקשו הא דממעט לקמן ציצית ומזוזה, דאיך מצינו למילף הני ממילה, הא אין במצותן דחיית שבת, וקשה אמאי לא הקשו זאת אשתה"ל גופא דאיך הוה ילפינן ממילה הא אין במצותו ד"ש. אמנם נראה דהתוס' ס"ל דלא צריך למילף אפיית שתה"ל מג"ש מעומר אליבא דר"א לפי מאי דאיתא במנחות ע"ב דיליף רבי לאפי' שתה"ל דו"ש מקרא וידבר משה את מועדי ה', הכתוב קבע מועד אחד לכולן עי"ש והיינו למאן דדריש במועדו, כמבואר בפסחים שם, א"ל ר"א עקרת מש"כ בתורה במועדו ואפי' בשבת, כו', א"כ שפיר נוכל למילף לאפיית שתה"ל דד"ש מוידבר משה, וע"כ הא דאיצטריך הכא ג"ש למכשירי שתה"ל היינו לשארי מכשירין זולת אפי' שאינם בעצמם מצוה, וא"ש בזה דברי התוס' הנ"ל דבאמת בשתה"ל יש במצותן דחיית שבת היינו באפי' שהיא ג"כ ענף ממצות שתה"ל, ויתיישב בזה דברי המהרש"א שכ' על דברי התוס'. דבשתה"ל יש במצותו דחיית שבת, עי"ש, וכבר הקשה עליו בס' א"י הנ"ל ולפי דברינו הנ"ל הדבר נכון ואתי שפיר.
ומעתה מיושב קושית הא"י הנ"ל דמנ"ל לר"א מכשירי עומר דקודם קצירה דר"ש כנ"ל, דאחרי דילפינן למכשירי שתה"ל מעומר בג"ש, והיינו לכל מכשירין זולת האפי' שאין עצמן מצוה, א"כ שוב ילפינן בהאי ג"ש גופי' עומר ושתה"ל, דכל מכשירי עומר אף דקודם קצירה שאין עצמן מצוה מ"מ ד"ש כמו במכשירי שתה"ל והרי בא ללמד ונמצא למד, וכה"ג אשכחן טובא בש"ס, ואתי שפיר.
אמנם כן זה ניחא אי נימא דלא ילפינן שתה"ל מעומר לענין קצירה דאם מצא קצור קוצר והוי קצירה בשתה"ל ג"כ כמו שארי מכשירין שאינם בעצמן מצוה, אבל אי נימא דזה גופא נילף מעומר דאם מצא קצור קוצר, א"כ עדיין קושית הא"י במקומה עומדת, דהא מהשתא נימא דהג"ש דשתה"ל מעומר אתא רק אמצא קצור קוצר, ובאמת שארי מכשירין לא דחו שבת בין בעומר ובין בשתה"ל לבד באפי' ובקצירה שהן בעצמן מצוה.
ומעתה מיושב יפה קושית התוס' דהיא גופי' נילף מיני' מכשירין וקצירה וכנ"ל, דז"א דא"כ תשאר קושית הא"י, ועכצ"ל דס"ל לר"א דבאמת מרבינן מתביאו אפי' חטים שבעלי' ואף לכתחילה וכנ"ל בשם הכ"מ ואז שוב א"א למילף קצירה בשתה"ל מעומר, ודו"ק.
ובאופן אחר אמרתי ליישב קושית התוס' ד"ה תאמר בשתה"ל, וז"ל היא גופה ניליף מינה מה עומר אם מצא קצור קוצר אף שתה"ל כן. והנה כתב בס' ידות נדרים סי' רס"ב לתרץ קושית הלח"מ על הרמב"ם דפסק נקצר שלא כמצותו כשר ודוחה שבת ובגמ' מנחות ע"ב מבואר דאי נקצר שלכ"מ כשר ואינו דוחה שבת יעוי"ש וכתב הס' הנ"ל לתרץ דהנה התוס' שם במנחות הקשו דמה בכך דנקצר שלא כמצותו כשר מ"מ הא התורה אמרה במועדו ודחי שבת, אמנם נראה, דהנה במכות ח' הקשה ממאי דחרישת רשות, דילמא חרישת העומר, ותירצו לס"ד, קצירה דומיא דחרישה מה חרישה אם מצא חרוש אינו חורש אף קצירה ואס"ד דמצוה, מצא קצור אינו קוצר, בתמי', מצוה לקצור ולהביא. ולפי"ז י"ל, דהכי דייק הש"ס דאס"ד נקצר שלכ"מ כשר א"כ אם מצא קצור אינו קוצר ועכ"פ אם נקצר שלכ"מ לשם עומר, בודאי אינו מצוה לקצור, אם כן שוב יש לומר דמיירי מקצירה דמצוה, אפ"ה א"ת תשבות, א"כ אדרבה מבואר דקצה"ע אינו ד"ש, ולפי"ז דוקא לר"י, אבל לדידן דנפקא לן מבמועדו אין מקום לקושית הש"ס דאף דנקצר שלכ"מ כשר מ"מ ד"ש מבמועדו עכ"ד. העולה מדבריו דזה דאמרינן אם מצא קצור קוצר דוקא זה למאן דס"ל נקצר שלכ"מ פסול, ומעתה מוכרחין אנו לומר לר"א דנ"ל מבחריש ובקציר, ע"כ ס"ל דנקצר שלא כמצותו פסול דאל"כ מוכח מקרא איפכא וכנ"ל, ודו"ק.
דף קלה
תניא רשב"ג אומר כל ששהא באדם ל' יום וח' ימים בבהמה אינו נופל, הא לא שהה ספיקא הוה, מימהל היכי מהלינן לי', אמר ראב"א מוהלין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קא מהלין לי' ואם לאו, מחתך בבשר בעלמא הוא, ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו אה"ש אמאי נמהלי' ממ"נ אמר מר ברי' דרבינא כו' מימהל ה"נ דמהלינן לי' ל"נ אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א וכו' עיי"ש.
והנה ראיתי בתשובת שם ארי' בקונטרס רוב וספק בממון. שהקשה לשיטת השטמ"ק ב"מ ד' ו' בהא דקפץ אחד מן המנויים לתוכו כולן פטורים, והקשו התוס' שם נכבשינהו דניידי ונימא כל דפרי' מרובא פריש, וכתב השטמ"ק בשם הריטב"א והרא"ש ליישב דכיון דדרשינן עשירי ודאי, גם רוב לא מועיל דגם רוב לאו ודאי הוא עי"ש. א"כ קשה, דהא דדרשינן שבת ד' קל"ה ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ערלתו ספק, ואיך מותר למול בשבת דילמא נופל הוא, ואע"ג דרוב וולדות מעליא אכתי לאו ערלתו ודאי הוא דרוב ג"כ ודאי הוי ספק, ושם קצ"ו דפריך הש"ס על רשב"ג מימהל היכי מהלינן, אמאי לא מקשה אף לרבנן דפליגי עלי' וס"ל דאזלינן בתר רובא דלא נפלים הם, עכ"ז מימהל היכי מהלינן הא לאו ערלתו ודאי הוא, ונשאר בצ"ע.
והנה לכאורה לק"מ דהא כתבו התוס' שם ד"ה ולא ספק דוחה אה"ש, נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסק אדעתא לחלל את השבת ולא ידענא אם בר חיובא הוא או לא, אלא דעיקר קרא אתא לאנדרוגינס וכו', אולם באמת קושיתו חזקה לשיטת השטמ"ק, דהתוס' לא כתבו כן כ"א לשיטתם דלית להו הא סברא דהשטמ"ק, לכך מוכרחין לומר דאיצטריך קרא לדרשא אחרינא והמיעוט של ערלתו ספק רק אסמכתא בעלמא. אולם לדעת השטמ"ק היא דרשה גמורה דערלתו ודאי דו"ש ולא ספק, ואפילו רוב לא מהני דאכתי הוא בגדר ספק ולא מחשב כודאי, וא"כ קשה כנ"ל,
והנה לפי מאי דמתרץ הסוגיא שם דמוהלין אותו ממ"נ ולא נצרכה אלא לר"א וכו' וא"כ אליבא דמאן יסוב הקושיא, אי אליבא דר"א, הא נוכל לומר דלדידי' באמת אין עושין מכשירי מילה בשבת, כ"א בידעינן שכלו לו חדשיו, ואי אליבא דרבנן מקשה, הא אמרינן דמוהלין ממ"נ.
אולם באמת קושיתו חמורה לפי מאי דפסק הרי"ף כהך ברייתא דס' בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת. ובתשו' עמודי אור סי' צ"ו כתב ליישב דעת הרי"ף מקושית הר"ן דהא אנן קיי"ל כרבנן והך ברייתא אתיא כר"א כנ"ל, וכתב ליישב דעתו דבאמת במילה מלבד מלאכת חובל יש בזה איסור אחר מה שחותך את הערלה וזהו תולדה דקוצר, וכדמוכח בירושלמי והוי כמו הנוטל צפרנו בכלי דחייב משום קוצר, ובזה אין חילוק בין הוא חי או מת, דהא מאן דתלש כישותא מהיזמי והיגי ג"כ חייב, אולם זהו רק אליבא דר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה, אבל לר"ש דפוטר גם בזה פטור וכמ"ש התוס' שבת צ"ד לענין הנוטל צפרניו בכלי דלר"ש פטור דהוי משאצל"ג, וא"כ הרי"ף דפוסק כר"י שפיר פסק דס' בן ז' בן ח' אין מחללין עליו את השבת דבין כך ובין כך עושה מלאכה דהיינו קוצר, והא דקאמר בסוגיין דמוהלין אותו ממה נפשך אזלא אליבי' דר"ש.
ועפ"י דברי תשו' עמ"א הנ"ל נ"ל ליישב מה שראיתי מקשין בהא דפריך שם ד' קל"ה ארב אב"א, ואדשמואל לא עבר, אימר דא"ש שמא ערלה כבושה כו', לחלל שבת מי אמר, וקשה הא בשבת ד' ק"ו אמרינן דלר"י במילה הוא מתקן גברא וזולת זה הוה מקלקל בחבורה דפטור, וא"כ אף אי הוה רק ספק ערלה כבושה מ"מ מוהלין אותו בשבת ממ"נ, אי ערלה כבושה היא שפיר קא מהיל ואי לאו, מ"מ הא אינו מתקן בזה והוי רק מקלקל בחבורה ופטור בשבת וא"כ לא עבר אדשמואל, ולפי הנ"ל ניחא דרש"י כתב שם ד' ק"ו דפלוגתא דר"ש ור"י תליא אי מלאכה שאצל"ג חייב או פטור, דר"י דס"ל חייב ס"ל מקלקל בחבורה פטור, ור"ש דס"ל משאצל"ג פטור ס"ל מקלקל בחבורה חייב, והשתא ממ"נ עבר אדשמואל דאי ס"ל כר"ש דמשאצל"ג פעור וא"כ חייב משום מקלקל ואי ס"ל כר"י דמשאצל"ג חייב א"כ חייב משום קוצר וכנ"ל,
ומעתה קושית בעל השם ארי' קמה וגם נצבה דאיך מוהלין בשבת סתם ילדים אף דלא ידעינן בודאי שכלו להם חדשים מטעמא דסמכינן ארובא, הא מ"מ הוי רק ספק לדעת השטמ"ק ואנן דרשינן ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק.
וביותר קשה קושיא זו לדעת שמואל דס"ל בשבת ד' מ"ב כר"י דמשאצל"ג חייב, והכו"פ סי' ס"ג כתב דפלוגתא דרב ושמואל ביומא פ"ג אי הולכין בפ"נ אחר הרוב או לא תליא במחלוקת התוס' והשט"מ אי רובא חשיב ודאי או לאו, וא"כ שמואל דס"ל אין הולכין בפ"נ אחר רוב ס"ל כדעת השט"מ דרוב לא חשיב ודאי, ור"י אמר שמואל פסיק בשבת קל"ו דהלכה כרשב"ג ועי' בתוס' שם דאף בסתם וולדות פליגי רשב"ג ורבנן, וכן מיירי בגמרו שערו וצפרניו ומעתה אפי' אי נימא דרשב"ג מדרבנן חייש למיעוטא מ"מ מיעוט מיהא איכא ואינו כודאי לדעת שמואל דס"ל כהשמ"ק וא"כ תיקשי טובא איך מוהלין בשבת סתם תינוקות.
והנה לכאורה עלה בלבי, לתרץ קושיא החמורה הזו דעל כרחך אין כוונת הכתוב למעט גם היכא דיש רוב משום דבעינן ודאי גמור, דאם כן למשכח"ל כלל מילה בשבת דהא שם ע"ב אמרינן דמי שיש לו שתי ערלות ר"ה ורחב"ר חד אמר מחללין וחד"א אין מחללין, ופסקו הפוס' דאין מחללין ופרש"י שם שתי ערלות שתי עורות זעג"ז, והנה דבר זה בודאי א"א להבין מקודם שחתך עור הראשון, ואין מחללין דקאמר היינו שאין חותכין עור השני וכמ"ש אא"ז פמ"א ח"ב סי' ש"א הובא בפ"ת יו"ד סי' רס"ו וזה ודאי מעטינן ג"כ מערלתו דחד ערלה דו"ש ולפי"ז יקשה אי קרא דוקא על ודאי קאמר א"כ איך מוהלין שום תינוק בשבת ליחוש דילמא יש לו שתי ערלות אלא ע"כ דסמכינן ארובא וקרא לא ממעט כ"א בספק השקול, ועיקר קרא לאנדרוגינוס ולנולד מהול אתא דלספק לא איצטריך קרא למעוטי ספיקא כמ"ש בתוס'.
והנה כאשר נתתי לבי להבין דברי השטמ"ק טלה בלבי דבר חדש לפרש כונתו שלא שיערו רבותינו האחרונים ובזה יסתלק התמיהות על השעמ"ק מכמה מקומות. דלפי דעת האחרונים בכוונתו דדעתו דכ"מ שגלתה התורה דבעינן ודאי לא מהני רוב וס"ס, וא"כ קשה לי טובא דהנה זה פשוט הא דדרשינן בב"מ ז' עשירי ודאי ולא עשירי ספק לאו מיתורא דקרא דרשינן לי' דקרא לא מייתר דאיצטריך להא דאמר אביי גופי' בבכורות נ"ד תן עשירי לזה ועשירי לזה, וכן להא דדרשינן שם ס' שאם קרא לט' עשירי דמקודש, ועי' בת"כ עוד דרשות בזה, אלא ודאי ממשמעותי' דקרא נפקא דאיירי בודאי ולא בספק וכמש"כ בס' חוות דעת' בקו' שער ביה"ס דכל לישנא דקרא משמעותי' על הודאי וכתב עוד שם דהא דממעטינן עריפה לקרבן מכל אשר יעבור פרט לעריפה שאינ' עוברת, בעינן ג"כ יעבור ודאי וסט"ר פסול לקרבן מדאורייתא יעוי"ש שדבריו נחמדים, א"כ קשה מאי פריך בזבחים ד' ע"ג ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, הא כל היכא דגלי קרא דבעינן ודאי לא מהני רובא.
וכמו כן קשה לי לפי מאי דכתבו הרמב"ן והריטב"א בחולין ג' דטמא במוקדשין לא מטהרינן משום ס"ט ברה"ר כיון דכתיב משמרת תרומותי בעינן ודאי שימור וס"ט ברה"ר אינו ודאי, והעלה בשו"ת שואל ומשיב קמא סי' פ"ז, דבחטי שמורה דכתיב בהו ושמרתם את המצות בעינן שימור ודאי ואף רוב וס"ס לא מהני בהו מטעמא דשטמ"ק עיי"ש.
ולענ"ד קשה לי טובא, הלא גם במי חטאת כתיב בהו משמרת דכתיב למשמרת למי נדה, ומ"מ מהני בזה ס"ס כדאיתא בחולין ד' ט' צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה פרש"י שמלאוה מים חיים ועדיין לא נתקדשה] אם יכולה חולדה לשתות ממנה פסולה. וברמב"ם פ"ט מ"ה פרה הט"ז מסיים בזה ואם לאו כשירים מפני שיש כאן שתי ספיקות, ספק אדם גילה או בהמה וחי', ואת"ל אדם גילהו שמא הי' טהור לחטאת, ע"כ, הרי מבואר דמועיל בזה ס"ס אף דכתיב בהו למשמרת.
וכמו כן יקשה מתרומה דג"כ מועיל ס"ס כמבואר ברמב"ם שם פי"ד ה"ח כל הס' שתולין בהם את התרומה אם נולדו בחטאת הרי אלו נשרפין, ומדמהני ס"ס במי חטאת ע"כ דגם בתרומה מהני, הגם דכתיב בהו משמרת תרומותי וחזינן דרוב וס"ס מחשב כודאי.
וכ"כ יקשה מהא דאיתא בת"כ פ' קדושים פ"ט אביו ואמו, אביו ודאי ואמו ודאית, ולא הס', ומ"מ בעי בגמ' חולין ד' י"א למילף מזה דאזלינן בתר רובא ש"מ דרוב מועיל כמו ודאי. ולכן נלענ"ד דכוונת השטמ"ק ע"פ מש"כ התוס' בפסחים ד' יו"ד לשיטת ר"י בהא דהנכנס לבקעה דרבנן ס"ל אף דאיכא ס"ס טמא משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמיני' אחזקתי' רק דילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה לי חד ספיקא ומ"ל תרי, עי"ש, ודברי התוס' צריכים ביאור דאיך משוו תרי ספיקא לחד ספיקא הלא כל הני דאייתינן לעיל מהא דקדשים ותרומה ומי חטאת וכיו"ב דאסרה בהו התורה חדא ספיקא ומ"מ תרי ספיקא שריא. והנ"ל בכוונת דבריהם, דהא דספק טומאה ברה"י שאני מכל הני דאמרן, דהתם אף דאסרה התורה בהו ספק מ"מ אינם אסורים רק מטעם ספק ולא עשאו התורה כודאי ללקות עליו ולשארי נ"מ בזה, משא"כ בס"ט ברה"י דעשאו הכתוב כודאי טומאה כמבואר בסוטה כ"ח ובנזיר נ"ז א"כ חזינן דלא הוקלשה טומאתו מכח הספק דנידון בזה דין ספק רק דהספק הוא כודאי, א"כ הספק לא הועיל כלל להקל עליו מתורת ודאי, א"כ גם תרי ספיקא לא מהני, דמ"ל חד ספיקא ומ"ל תרי משא"כ בכל הני דאייתינן לעיל בהם לא עשה התורה ספק כודאי, רק דינם ליפסל מכח ספק א"כ בהצטרף עוד ספק שרי לגמרי דגם בהספק הראשון נקלש איסורא מודאי וא"כ בס"ס שרי לגמרי וזה ברור ונכון בסברא בס"ד.
ומעתה האמת יורה דרכו דגם דברי השטמ"ק סוברים על כוונה זו דהא דפטרה התורה עשירי ספק ממעשר הרי עשאתו התורה ספק כודאי דהרי מן הדין הי' לנו לחייב במעשר דהרי איקבע חיובייהו ויכול לעשור ממ"נ ומ"מ פטרתו התורה לגמרי א"כ הרי עשה בזה הספק כודאי מעושר, ולכך אף דאיכא רוב וס"ס לחיוב מ"מ פטור ממעשר דמ"ל חדא ספיקא ומ"ל תרי ספיקא, והרי זה דומה ממש לדברי התוס' הנ"ל, ולפי"ז גם בחיטי שמורה אין ראי' משטמ"ק לאסור בהו ס"ס ודלא כדעת השו"מ וכ"ז ברור בעיני, והצעתי זה לפני כבוד אדמו"ר הגאון מהרי"א מקובנה והוטב בעיניו ובתשובתי הארכתי בס"ד.
ומעתה קושית השם ארי' הנ"ל על השטמ"ק מהא דערלתו ודאי וכו' עי' לעיל בדברינו, סרה, דלא עלתה על דעת הש"מ לכויל בכיילא רבה דבכל דוכתי דבעינן ודאי לא מהני רוב וס"ס דז"א וכדאמרן, דרק במעשר דעשה בזה התורה ספק כודאי לכך לא מועיל רוב, משא"כ לענין מילה דאף דאסרה התורה ספק בשבת מ"מ אינו רק מטעם ספק ולא מתורת ודאי ולא קשה למאי איצטריך קרא למיסר ספיקא, אבע"א כדתריץ התוס' דעיקר קרא לאנדרוגינוס, או דנוכל לתרץ דסד"א להתיר ספק מילה בשבת דגדולה מילה דנכרתו עלי' י"ג בריתות ועי' בפ"ת יו"ד סי' ק"י דאיצטריך לה יטמא דאינו מטמא עהס"פ דסד"א משום מצוה שרי, וה"נ דכוותי'. ודו"ק בכ"ז היטב כי הוא נכון וברור בס"ד.
דף קלו
משנה מי שהיה לו שני תינוקות כו' שכח ומל של ערב שבת בשבת ר"א מחייב, ור"י פוטר, ובגמרא שם מבואר דאם קדם ומל של שבת בערב שבת ושל ערב שבת מל בשבת דברי הכל חייב דלא ניתנה שבת לידחות, עי"ש. ועי' בתשו' ח"ס חיו"ד סי' רנ"א הביא שהקשה לו חכם אחד, לפי דעת ריב"א בתוס' חולין קמ"א דהא דקיי"ל אין עדלתו"ע מ"מ הל"ת נדחה מפני העשה ונשאר רק העשה וממילא לא לקי עלה עי"ש, וא"כ קשה לפי דעת רב אשי בשבת קל"ג דהא דאין מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט משום דיו"ט עול"ת הוא ואין עדלתו"ע, ומה"ט לא דחי שבת משום דשבת הוי עול"ת, הא מ"מ הל"ת דשבת נדחה ולא נשאר רק העשה בשבת ואעשה לא מחייב כרת, וכיון דליכא כרת במזיד, בשוגג לא מחייב חטאת. והשיב לו המחבר הנ"ל דמאי דפשיט לי' דאי מדלית לאו דשבת ועבר אעשה דשבתון לא מחייב כרת, זה ליתא, שהרי מ"ע שבנדה ושבמקדש חייבים עליו כרת כמבואר בהוריות, אע"כ דהא כללא דרפ"ק דכריתות דליכא אלא פסח ומילה שהם בכרת, זהו רק במצוות שאין בהן אלא עשה, אבל באינך כולהו אית בהו לאווין ואז מחייב אפי' אעשין שבהם, וזה ברור עכ"ל הח"ס, עי"ש.
ולכאורה דבריו אינם מספיקים דהתינח לשיטת רבא במכות י"ג דאין צריך אזהרה לקרבן והא דפסח ומילה לא מייתו קרבן משום דקום ועשה נינהו, אולם לפי מש"כ התוס' ב"ק ק"ה ע"ב ד"ה מאי, דהא דפסח ומילה לית בהו קרבן משום דלית בהו לאו אע"ג דאיכא כרת, וכן דעת הרמב"ם ריש הלכות שגגות דלענין קרבן בעינן אזהרה, ועי' בשבת ס"ט תוס' ד"ה כגון ששגג, וע"ע בזה בעדות ביהוסף וכבר האריכו בענין זה "בארצות החיים" באר"י סי' ל"ו ובעמודי אור כי' מ"א יעו"ש, א"כ לפי"ז אם עבר ומל של ער"ש בשבת, כיון דהל"ת נדחה אין על העשה חיוב קרבן, דלקרבן בעינן אזהרה והל"ת כבר נדחה מפני העשה, והדרא קושיא לדוכתא.
אולם לענד"נ הדבר בפשוטו דלעיל כ"ד אמרינן אהא די"ט אינו דוחה אלא בזמנו, מנה"מ כו' אביי אומר א"ק עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, כא"א שבתון עשה הוא ואין עדל"ת ועשה, והנה הא דלא ניחא לי' לרבא בתירוצו דאביי, משום דהאי תירוצא לא יתכן כ"א לדעת ר"ע דס"ל שם קי"ד דעולת שבת בשבתו אתא למעט עו"ח ביו"ט וכמש"כ התוס' לעיל כ"ד ומני' ילפינן שפיר דה"ה למילה שלב"ז דאינו דוחה יו"ט, אולם לדעת ר"י דס"ל דנדונ"ד קריבין ביו"ט אתא למעט רק לא עו"ח בשבת ולא ידעינן דמילה שלב"ז אינה דוחה יו"ט, לכך תירץ ר"א משום דשבתון עשה הוא וכו' וזה התירוץ מספיק גם לר"י, אולם כ"ז צריך ר"א לשנויי באופן אחר מדאביי רק לעניין יו"ט אבל בשבת בודאי קם תירוץ אביי לנכון דזה ידעינן מדעולת חול אינה קריבה בשבת לכ"ע, כן ה"נ לענין מילה שלב"ז דזה ג"כ הוי עולת חול אינו דוחה שבת, ומעתה גם הל"ת דשבת אינו נדחה, מדמעטי' קרא ולא עו"ח בשבת ושפיר חייב קרבן אלאו דשבת, וקל להבין.
ועוד יש ליישב קושית החכם הנ"ל ע"פ מה שכתב בתשו' עמ"א סי' צ"ו דבמילה לבד מלאכת חובל משום נטילת נשמה, איכא ג"כ מלאכת גוזז בחתיכת הערלה, א"כ יש במילה שני מלאכות ולא דחי עשה דמילה שני מלאכות דשבת כדקיי"ל לא אתא חד עשה ועקר תרי לאווי, עי' ריש תמורה, וכה"ג תירץ בתשו' ת"ח בליקוטים לקושית התוס' ביצה י"ב עי"ש ובפנ"י שם.
ועוד בה שלישי' נלענ"ד לתרץ. דהנה בשבת ד' כ"ד כ"ה אמרינן דאין שורפין קדשים ביו"ט מנ"ל מדתני דבי חזקי' לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר, בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו, ואביי יליף מעולת שבת בשבתו וכו', ורבא יליף מהוא לבדו יעשה לכם וכו' ורב אשי משני שבתון עשה הוא ואין עדלתו"ע, והקשו בתוס' שם ד"ה ולא מילה, דמשמע מהכא דרבא ל"ל דיו"ט עול"ת הוא, ובביצה ד"ח אמרינן ס"ס יו"ט עול"ת הוא וכו' אלא אמר רבא, הרי דרבא נמי ס"ל כן. ובס' פ"ד פ' כ"ת תירץ לקושית התוס' ע"פ מ"ש התוס' בקידושין ל"ד ד"ה מעקה, תימא לרבי הא בכל הני אית בהו נמי לאו וא"כ איך יהי' נשים פטורות אפי' הם זמנ"ר הא השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואור"י דכולהו משכחת בהו עשה בלא לאו, וי"מ דמ"מ איכא נפקותא כשתהי' לאשה לקיים מ"ע, דאי ה"א נשים פטורות מעשה דלאו הזג"ר כ"כ יהי' פטורות מהלאווין דאיכא למימר דאתיא עשה ודחי ל"ת, אבל כשהן חייבות בעשה דלהז"ג אז לא יבא עשה וידחנו. אך הקשה הרב ר' יוסף מא"י על פי"ז א"כ גבי אמ"ד בשמן שריפה ביו"ט משום דיו"ט עשול"ת וכו', וכתב בס' הנ"ל דבאמת בהא סברא די"מ והר"י מא"י פליגי הני אמוראי, ורב אשי דמתרץ דיו"ט עול"ת, דבאמת כולהו ס"ל דיו"ט עול"ת אלא דלא מיתרץ להו בהכי דאכתי תיקשו אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוי זמג"ר וכי תוכל להדליק בשש"ר, וס"ל כסברת הי"מ דהל"ת נדחה וא"כ לגבי נשים דליכא עשה אז עדל"ת, לכן מתרצי דנפקא לן מקראי דאין שו"ק ביו"ט, אולם ר"א ס"ל כדעת הר"י מא"י דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי, לכן תירץ דיו"ט עול"ת ואף לגבי נשים אמרינן דהלאו אלים ולא דחי לי' עשה.
ועפי"ז מיושב היטב קושית התוס' הנ"ל דבאמת כולהו רבנן ס"ל דיו"ט הוי עול"ת רק דס"ל כסברת הי"מ דהל"ת נדחה מפני העשה אף כשיש עשה בהדיה וא"כ אכתי קשה דנשים יהי' מותרות להדליק בשש"ר ביו"ט, לכן מתרצי מקראי כנ"ל. ומעתה פריך הגמ' ביצה דף ח' שפיר לרבא, ס"ס יו"ט עשול"ת הוא, דכ"ע שווין בזה, ור"א דס"ל כר"י מא"י דלאו שיש עמו עשה אף היא אלים ולא נדחה, לכן מתרץ שפיר דיו"ט עול"ת הוא, עכ"ד.
והנה כמה מפרשים כתבו דמחלוקת ריב"א והתוס' בחולין קמ"א הנ"ל דריב"א ס"ל כשיטת הי"מ בקידושין הנ"ל דס"ל ג"כ דהלאו נדחה מפני העשה, והתוס' שם ובפסחים מ"ז דלא ס"ל כדעת הריב"א אזלי לפי שיטת הר"י מא"י דאף הלאו אלים ואינו נדחה, וכן ציין בגליון הש"ס בקדושין שם על התוס' חולין הנ"ל, ולפי דברי הפ"ד הנ"ל תליא זה בפלוגתת ר"א ואידך אמוראי בשבת שם כנ"ל ושיטת ריב"א אזלא לדעת חזקי' ואו"ר, דס"ל דהל"ת נדחה. איברא דפי"ז צריך להבין דא"כ מאי פריך ר"ח לרבה בפסחים מ"ז מהא דיש חורש תלם אחד וכו' וא"א הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי ד"צ. והקשו שם בתוס' ד"ה כתישה ביו"ט מי שרי, וז"ל, תימא היכי פריך דליתי עשה דכסוי וידחה לאו דיו"ט, הא אין יו"ט נדחה מפני עשה, וכו' וע"ז מתרץ הריב"א המובא בתוס' חולין קמ"א דמ"מ הל"ת נדחה ולא נשאר רק עשה ולא לקי עלה כנ"ל, ולפי האמור לעיל דשיטת הריב"א לא יתכן כ"א לדעת חזקי' ואו"ר אבל לדעת רב אשי לא יתכן, וא"כ מאי, פריך ר"ח לרבה, דילמא ס"ל ג"כ כדעת ר"א דהלאו אלים ולא נדחה, וליכא הואיל. והל"ל לומר בזה דבר נחמד, דהנה בשבת פ"ה יליף שיעור יניקת זרעים מלא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, גבול שגבלו ראשונים ל"ת, והקשו בתוס' שם א"כ הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תשיג, י"ל דלא לקי אהאי לאו, משום דקרא נמי איירי בהשגת גבול ממש דאין לוקין על לאו דניתן להשבון. ועוד דהוי לאו שבכללות עכ"ד. וראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהד"ת ח"ד סי' קס"א שהביא קושיא נפלאה שהקשה לו חכם אחד, דא"כ בהא דתניא במכות יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין, וחשיב שם כהן ונזיר אבית הטומאה, והרי שיטת רש"י בתמורה ד"ד ע"ב בהא דמתרץ שאני כהנים הואיל וריבה בהם הכתוב מצות יתירות, דהכהן חייב אף בלאו הניתק לעשה, וא"כ יתחייב בכלאים תרתי'
והנראה לי ליישב על נכון דהנה נ"ל דבר ברור דהא דקאמר בתמורה שם שאני כהנים הור"י בהם הכתוב מצי"ת לקו גם בלאו הניתק לעשה, לכאורה צ"ל איך תלויים זה בזה, ובאיזה סברא נחייבם בניתק לעשה, אך נ"ל דדבר זה משולב עם דעת הר"י מא"י שהבאנו לעיל דה"נ, שייך לומר גבי כהנים כיון דריבה בהם הכתוב מצות יתרות אף ל"ת הנל"ע אלים לגבייהו ולקו בזה דהעשה לא עקר להל"ת, וכמו דבעשה ול"ת לקי.
אולם לסברת הי"מ הנ"ל דהל"ת נדחה ולא אמרינן דאלים מחמת העשה, כ"כ בל"ת הנל"ע אף לגבי כהנים אמרינן דלא לקי דל"א דמצות יתרות מאלים להל"ת הנל"ע.
וכבר הזכרנו לעיל דבהאי סברא פליגי חזקי' ואביי ורבא, עם רב אשי, וא"כ אביי בתמורה שם דפריך מאונס שגירש, ולא ס"ל הך סברא דשאני כהנים, אזיל לטעמי' דס"ל דלא אמרינן הלאו אלים מחמת העשה, ור' אבין דמשני שאני כהנים יסבור כדעת רב אשי, וה"נ בכהנים. ומעתה מיושב קושית השו"מ, דשני תירוצי התוס' הנ"ל תליא בשיטת ר"א ואינך אמוראי דלחזקי ואו"ר דס"ל דהלאו אלים וה"נ גבי כהנים לא לקי בלהנל"ע, יתורץ תירוץ א' משום דה"ל ניתק לעשה, ול"ק מיש חורש תלם אחד, דהא לשיטתם גם בכהן לא לקי בנל"ע, ולדעת ר"א דס"ל דהעשה מאלים להלאו ולקי בעול"ת וה"נ גבי כהנים לקי בל"ת הנל"ע, יתורץ כתירוץ הב' משום דהוי לאו שבכללות, וזה נכון בסברא.
ומעתה מיושב היטב מה שהקשינו, דמאי פריך ר"ח לרבה, דילמא ס"ל לרבה כר"א דלא נדחה דבפסחים מ"א ס"ל לרבה [כפי גירסת ס' הכריתות וע' במלה"ר ערך לאו שבכללות] דלוקין על לאו שבכללות, וא"כ קשה לדידי' דילקה בכלאים משום לא תשיג, וע"כ לתרץ כתירוץ א' של התוס' בשבת משום דהוי נל"ע, וקשה הא לשיטת רש"י דכהנים חייבים בלהנל"ע ואמאי לא מחייב בחורש כ"א שמונה לאוין, ילקה נמי משום לא תשיג בכהן, וע"כ דרבה ס"ל דבאמת גם הכהנים אין חייבים בלהנל"ע והיינו כדעת חזקי' ואו"ר דלא אמרינן הלאו אלים מחמת העשה וכנ"ל ולפי"ז ע"כ דס"ל ג"כ כשיטת הריב"א דהא דאמרינן אין עדלתו"ע מ"מ הל"ת נדחה, ומעתה פריך לי' ר"ח לרבה לשיטתו שפיר מיש חורש, וא"א הואיל אחרישה לא ליחייב דהעשה דכסוי בודאי דוחה ל"ת דיו"ט העולה מכל המקובץ דשיטת ריב"א לאו אליבא דכ"ע נאמרה, כ"א לדעת חזקי' ואו"ר ועיקר דבריו נשנו בהא דפריך לרבה אחרישה לא ליחייב, וכבר כתבנו דע"כ רבה ס"ל ג"כ כהנך אמוראי, אולם ר"א לא ס"ל כן, רק כסברת הר"י מא"י בקידושין.
ועתה סרה מהר קושית הח"ס דאמאי חייב במל של ער"ש בשבת, לשיטת ריב"א, הא הל"ת נדחה, ואעשה לא מחייב כרת, ובאמת הדבר נכון מאד, דבמילה שלב"ז לכ"ע אין הל"ת של שבת נדחה כלל דלדעת חזקי' ואו"ר הא ילפינן מקרא דמילה שלב"ז אינו דו"ש ויו"ט ולדעת ר"א דס"ל מטעם דיו"ט עול"ת היא, הא הוכחנו דהוא סובר דהלאו אלים, וא"ש.
ובהנ"ל מיושב לנכון מאי דמקשה בשעה"מ ה' ע"ז לשיטת הר"י בנשים פטורות ממ"ע, אעפ"י שיש בהם לאו, דא"כ אמאי לא משני הגמ' בסוכה כ"ח על הא דפריך, נשים מדר"י א"ר נפקא לחייבם בעינוי יוה"כ, וכו' ומשני לנ"צ אלא לתוספות עינוי, ואמאי לא משני דהאזרח איצטריך לרבות נשים לעינוי יוה"כ גופי' כדי לחייבם בעשה דועיניתם דה"א דפטירי משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא.
אולם לפי הנ"ל ניחא דשם משני לה סתמא דגמ' והוא רב אשי דסובר דהלאו מאלים לעשה ונשים איתנייהו בעשה שיש עמו לאו. וק"ל. וגם יתיישב בדברינו הנ"ל מה שראיתי בתשו' שו"מ מהד"ת קמ"ט שהביא קושיא בשם הגאון מהר"א וואקס ז"ל בהא דקאמר בפסחים מ"ה דר"ע ס"ל דיקדש אתא להיתר מצטרף לאיסור עיי"ש. וכתבו התוס' ריש מ"ד דאף דלר"י חצי שיעור אסור מה"ת בלא"ה מ"מ לא דריש כל לענין מלקות כ"א לאיסורא בעלמא עיי"ש. ובזבחים צ"ז מקשה הש"ס וליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני ר"א דיקדש עשה הוא ואין עדלתו"ע, ולפי שיטת ריב"א סוף חולין דלא לקי אלאו, א"כ מאי מהני הך דרשא לענין היתר מצטרף לאיסור דהא מלקות ליכא, ואיסורא בלא"ה איכא משום חצ"ש, עיי"ש,
והנה בהשקפה ראשונה אמרתי דלק"מ לפמש"כ הספרים דבחצי שיעור ע"י תערובות ליכא איסור תורה עי' תוס' ע"ז ס"ח ובפמ"ג או"ח בזה, א"כ שפיר אהני לן קרא דהיתר מצטרף לאיסור לענין תערובות וכן תירץ השו"מ שם, אולם שבתי וראיתי דזה אינו לסברת ר"י גופי' דילפינן ביומא מכל חלב לרבות כוי וחצי שיעור, ובכו"פ סי' ק"י כתב לבאר דמאי ענין כוי לחצ"ש ואיך ילפינן תרווייהו מחד קרא, וכתב דלפי מאי דאמרינן ר"פ או"ב דכוי זה מתיש הבא על הצבי' וא"כ בכל כזית חלב ממנה יש חצי זית היתר וח"ז איסור, וה"ל ח"ש ודא ודא אחת היא עי"ש, א"כ הרי מוכח מכאן דח"ש ע"י תערובות כמו בחלב כוי ג"כ אסור מה"ת, וכן ס"ל לר"א חולין דף צ"ב א"ל אבוהו ועוד הא אר"י ח"ש אסור מה"ת עיין שם. אולם לפי דברינו הנ"ל מיושב קושיתו, דבאמת רב אשי לא ס"ל הא דהריב"א ושפיר אהני קרא לענין מלקות בהיתר מצטרף לאיסור וכנזכר לעיל.