משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת שבת. · דף קלא
א"ר יוחנן לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחה את השבת, שהרי שתי הלחם חובת היום הן ולא למדן ר"א מג"ש, דתניא רא"א מנין למכשירי שתה"ל שדוחין את השבת נאמר הבאה בעומר ונאמר הבאה בשתה"ל, מה הבאה האמורה בעומר מכשירין דוחין אה"ש, [ופרש"י כדאמרי' במנחות ע"ב בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצה"ע שהוא מצוה] אף הבאה האמורה בשתה"ל מכשירין דוחין אה"ש, מופני, דאי לא מופני איכא למיפרך, מה לעומר שכן אם מצא, קוצר, תאמר בשתה"ל שאם מצא קצור אינו קוצר כו', והתוס' שם ד"ה תאמר בשתה"ל הקשו וז"ל תימא מאי קפריך דהיא גופי' נילף מינה מה עומר אע"פ שמצא קצור קוצר, אף שתה"ל אם מצא קצור קוצר ונילף מינה. תרתי מכשירין וקצירה כו' ונתלבטו התוס' בקושיא זו.
ונלענ"ד לתרץ בטוטו"ד, דהנה במנחות פ"ג אמרינן מתני' דלא כהאי תנא, דתניא עומר הבא מן הישן כשר, שתה"ל הבאות מן הישן כשירות, כו' שתה"ל דכתיב תביאו, אפי' מן העלי'. ופריך הא כתיב ראשית גבי עומר] ומשני, למצוה, והכתיב חדשה, [גבי שתה"ל] ההוא מיבעי לי' כדתניא שתהא חדשה לכל המנחות, עיי"ש.
והנה הרמב"ם פ"ח מה' תו"מ פסק כהך ברייתא דאם הביא מן הישן כשר, והראב"ד חולק עליו דלא שבקינן מתני' מקמי ברייתא. וכתב הכ"מ ליישב דעת הרמב"ם דהוא סובר דגם מתני' מכשיר בדיעבד, ומה ששנינו חוץ מן העומר ושתה"ל, היינו לכתחילה, ומה דאמר בגמ' מתני' דלא כהאי תנא היינו ללמוד. דלתנא דברייתא לכתחילה נמי מותר מן הישן מדפלגינהו בברייתא לעומר ושתה"ל ולא ערבינהו למיתני עומר ושתה"ל הבאים מן הישן כשר משמע משום דלא שוו בדינייהו דעומר לכתחילה צריך להביא מן החדש [וכדאיתא בגמ' שם הא כתיב ראשית, למצוה] אבל שתה"ל לכתחילה נמי יכול להביא מן הישן לדעת הבריי' [והיינו משום דמרבינן מן תביאו אפי' מן העלי' והיינו לכתחילה] וכו' ע"ש.
ולפי"ז פסק הרמב"ם כמתני' עי"ש בדבריו, ומעתה לכאורה מיושב קושית התוס' הנ"ל דהא כיון דהמקשה לא אסיק אדעתי' דדריש לי' ר"א תביאו לגז"ש וא"כ דריש לי' נמי כהברייתא דתביאו אתא לרבות אפי' חטים שבעלי' ואפי' לכתחילה וכדעת הכ"מ הנ"ל ושוב א"א לומר דהיא גופא נילף מעומר דאם מצא קצור קוצר, דהא מתביאו ילפינן דאפי' לכתחילה יכול להביאו מן העלי' וכנ"ל, ויסבור ר"א כהך ברייתא דע"כ עומר ושתה"ל לא שוו בדינייהו, אולם באמת עדיין אינו מיושב בזה שפיר, דמנ"ל להמקשה למיפרך, דילמא ס"ל לר"א כמתני' דעומר ושתה"ל אינם באים אלא מן החדש ותביאו אתא להא דדריש שם שכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה ותביא תביאו לא משמע לי', כמו דס"ל להמתני', ואכתי תיקשי לן קושית התוס' דהיא גופא נילף מינה.
לכן נלע"ד דהמקשה הי' לו הוכחה מדברי ר"א גופה דע"כ ס"ל דבשתה"ל אם מצא קצור אינו קוצר, והיינו דס"ל כהברייתא הנ"ל דמרבינן לשתה"ל דאף לכתחי' יכול להביאו מן העלי', דהנה בטו"א ר"ה ע' כת' על הא דדריש ר"י בחריש ובקציר מה חריש רשות אף קציר רשות, והא ליכא למימר דנקיש איפכא מה חריש אסור לעולם ולא חלקת בו, דהא חריש מצוה ליכא אף קציר לא' תחלוק בו ובכל ענין אסור אפי' במקום מצוה, וכה"ג מצינו רפ"ו דחולין פ"ד מה חי' לא חלקת בו אף עוף לא תחלוק בו, וה"נ נימא הכי דלחומרא מקשינן א"א לומר כן דא"כ הקישא ל"ל הא בלא"ה ה"א דאין קצה"ע דו"ש דמהיכא תיתי שידחה, עכ"ד.
והנה לכאורה קשה טובא דמה יענה הטו"א אליבא דר"א דס"ל ג"כ הך דרשא דר"י בחריש, כמו שכתב רש"י כאן בסוגיין שהבאנו למעלה, ולשיטת ר"א דיליף לקמן דלולב סוכה ושופר כולהו מכשיריהם דו"ש, ולשיטתו שפיר נוכל ללמוד עומר ושתה"ל ממה הצד דכולהו מכשיריהם דו"ש וכמו שכתבו התוס' ד"ה אי מעומר יעו"ש. וא"כ לר"א ישאר הקושיא דנימא איפכא מקשינן ואין לומר דלשיטת ר"א דיליף מכשירי מצוה דו"ש ממה הצד דכולהו כנ"ל א"כ נוכל ללמוד ג"כ חרישה דמצוה שתהי' דו"ש וא"כ לא שייך לומר מה חריש אסור לעולם דבאמת גם חריש מותר זה אינו דודאי גם לר"א לא הותר מכשירי מצוה לדחות שבת רק באם שיהיו המכשירים מועילים לאותו שבת, אבל באופן שאין המכשירים מועילים תיכף רק לאחר שבת בודאי לא הותר לדחות שבת, וכמו דאמרינן במנחות מ"ח חטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרי' חטא בשבת כדי שתזכה בא' בשבת לא אמרינן, א"כ ה"ה בחרישת העומר לא מהני.
אמנם נראה ליישב, דהא ר"א יליף שתה"ל בגז"ש מעומר דמכשיריו דו"ש, ומעתה שוב לא נוכל לומר דנקיש איפכא לחומרא, דא"כ גז"ש למאי אתא, ואפי' לפי ההוה אמינא דהך גז"ש אינו מופנה מ"מ ע"כ הך גז"ש נתקבלה מסיני דא"א דן גז"ש מעצמו, ואי נימא דגם עומר אין מכשיריו דו"ש, למאי אתא הך ג"ש, דאין לומר דאיצטריך ללמוד דאין מכשירי שתה"ל דו"ש דלא נלמוד שתה"ל ממה הצד דלולב ושופר, דזה אינו, דהא לפי מאי דקיימינן השתא דקצה"ע לא דחי שבת א"כ שוב א"א ללמוד מכשירי שתה"ל ממה"צ הנ"ל דא"כ מצינו למיפרך עומר יוכיח דאינו דוחה שבת ובהכרח לומר דקרא להתיר אתא דקצה"ע דו"ש ושוב ילפינן שתה"ל מעומר דמכשיריו דו"ש.
אולם עדיין אינו מיושב לכאורה, דדילמא הג"ש דשתה"ל מעומר אתא לענין דאם מצא קצור קוצר וכקושית התוס' הנ"ל וא"כ הקל"ד על הטו"א דנימא אליבא דר"א, קרא אתא לאסור קצה"ע בשבת וכנ"ל, ומחמת קושיא זו מוכרחין אנו לומר דר"א ס"ל באמת כהברייתא דמנחות דילפינן מתביאו אפי' מהעלי' וכפירוש הכ"מ הנ"ל דגם לכתחילה יכול להביא מן העלי' וא"כ שוב לא יתכן לומר דהג"ש אתא למילף שתה"ל מהעומר דאם מצא קצור קוצר, דז"א דהא מרבינן אפי' לכתחילה שיכול להביא מן העלי' וכנ"ל,
ומעתה מיושב לנכון קושי' התוס' הנ"ל דזה גופה ניליף מינה, דז"א לפי סברת ר"א גופי' דע"כ מוכרחין אנו לומר דס"ל כברייתא, דאל"כ תיקשי לדידי' קושית הטו"א, וא"ש. ואף לפי מה דמסיק, תבואו רבויי הוא, ואתא לג"ש הנ"ל מ"מ נוכל לומר דס"ל לר"א בשתה"ל דאם מצא קצור אינו קוצר, ויליף להא דאפי' מן העלי' מן וא"ו דתביאו וכדאמרינן במנחות שם א"כ לימא קרא תביא מאי תביאו שמ"מ תרתי, וההיא דרשה כל שאתה מביא ממקום אחר ה"ה כזה, יליף מדרשה אחרת.
ודע דגם לפי דעת התוס' במנחות שם דמשמע מדבריהם דמפרשי להאי ברייתא הנ"ל לענין דיעבד, מ"מ לא נפלאת היא אם נאמר דר"א ס"ל דמרבינן מהאי קרא אפי' לכתחילה וכדעת הכ"מ.
ועוד אמרנו לתרץ תמיהת התוס' הנ"ל, דהמקשה הוכיח מדברי ר"א דס"ל כברייתא דמנחות דהנה המהרמ"ש כתב, אין להקשות מנ"ל שארי מכשירין דעומר דדחו שבת, דילמא דוקא קצירה שהיא בעצמה מצוה, דמה תועלת בקצירה אם לא יטחנו וירקדו.
ובס' א"י הקשה דאכתי תיקשי הא תינח מכשירין דלאחר קצירה, אבל מכשירין דקודם קצירה כגון לעשות ולהביא מגל לקצור או אפי' שלאחר קצירה כגון שנוכל לעשות מאתמול כמו לעשות כלי טחינה והרקדה מנ"ל דדחו שבת, והא במילה דחו גם כה"ג לר"א, ונשאר בקושיא.
ולענ"ד דהך קושיא ליתא לדעת רש"י בד"ה ולא למדן ר"א, שפירש דאפייתם דו"ש, וכתב המהמ"ל דס"ל לרש"י דאף אחרי דילפינן שתה"ל מעומר לא דו"ש רק האפי' עי"ש, א"כ מאי קשה לי' להמחבר הנ"ל טפי בעומר מבשתה"ל, ובאמת בשתיהן לא ד"ש בכל מכשירין רק עומר בקצירה, ושתה"ל באפי'. אמנם קושיא זו תסוב לפי מאי דמשמע פשטא דסוגיא וכן דעת התוס' ומהרש"א כאשר נבאר להלן, דבכל מכשירין ס"ל דד"ש בעומר ושתה"ל מנ"ל זאת? [ועי' בחי' מהרש"ש שכתב ג"כ דפשטות הסוגיא ותוס' ומהרש"א משמע דבכל מכשירי עומר ושתה"ל דוחה שבת] והיינו מדפריך הגמ' לקמן ע"ב אי מעומר ושתה"ל כו', ואי נימא דגם בעומר ושתה"ל לא דחו כל מכשירי שבת רק קצירה ואפי', איך ניליף לולב וסוכה ודומיהם מהם למכשיריהם, שאינם מצוה בפ"ע, וכן מבואר דעת התוס' ד"ה לא לכל אר"א כו' שהקשו הא דממעט לקמן ציצית ומזוזה, דאיך מצינו למילף הני ממילה, הא אין במצותן דחיית שבת, וקשה אמאי לא הקשו זאת אשתה"ל גופא דאיך הוה ילפינן ממילה הא אין במצותו ד"ש. אמנם נראה דהתוס' ס"ל דלא צריך למילף אפיית שתה"ל מג"ש מעומר אליבא דר"א לפי מאי דאיתא במנחות ע"ב דיליף רבי לאפי' שתה"ל דו"ש מקרא וידבר משה את מועדי ה', הכתוב קבע מועד אחד לכולן עי"ש והיינו למאן דדריש במועדו, כמבואר בפסחים שם, א"ל ר"א עקרת מש"כ בתורה במועדו ואפי' בשבת, כו', א"כ שפיר נוכל למילף לאפיית שתה"ל דד"ש מוידבר משה, וע"כ הא דאיצטריך הכא ג"ש למכשירי שתה"ל היינו לשארי מכשירין זולת אפי' שאינם בעצמם מצוה, וא"ש בזה דברי התוס' הנ"ל דבאמת בשתה"ל יש במצותן דחיית שבת היינו באפי' שהיא ג"כ ענף ממצות שתה"ל, ויתיישב בזה דברי המהרש"א שכ' על דברי התוס'. דבשתה"ל יש במצותו דחיית שבת, עי"ש, וכבר הקשה עליו בס' א"י הנ"ל ולפי דברינו הנ"ל הדבר נכון ואתי שפיר.
ומעתה מיושב קושית הא"י הנ"ל דמנ"ל לר"א מכשירי עומר דקודם קצירה דר"ש כנ"ל, דאחרי דילפינן למכשירי שתה"ל מעומר בג"ש, והיינו לכל מכשירין זולת האפי' שאין עצמן מצוה, א"כ שוב ילפינן בהאי ג"ש גופי' עומר ושתה"ל, דכל מכשירי עומר אף דקודם קצירה שאין עצמן מצוה מ"מ ד"ש כמו במכשירי שתה"ל והרי בא ללמד ונמצא למד, וכה"ג אשכחן טובא בש"ס, ואתי שפיר.
אמנם כן זה ניחא אי נימא דלא ילפינן שתה"ל מעומר לענין קצירה דאם מצא קצור קוצר והוי קצירה בשתה"ל ג"כ כמו שארי מכשירין שאינם בעצמן מצוה, אבל אי נימא דזה גופא נילף מעומר דאם מצא קצור קוצר, א"כ עדיין קושית הא"י במקומה עומדת, דהא מהשתא נימא דהג"ש דשתה"ל מעומר אתא רק אמצא קצור קוצר, ובאמת שארי מכשירין לא דחו שבת בין בעומר ובין בשתה"ל לבד באפי' ובקצירה שהן בעצמן מצוה.
ומעתה מיושב יפה קושית התוס' דהיא גופי' נילף מיני' מכשירין וקצירה וכנ"ל, דז"א דא"כ תשאר קושית הא"י, ועכצ"ל דס"ל לר"א דבאמת מרבינן מתביאו אפי' חטים שבעלי' ואף לכתחילה וכנ"ל בשם הכ"מ ואז שוב א"א למילף קצירה בשתה"ל מעומר, ודו"ק.
ובאופן אחר אמרתי ליישב קושית התוס' ד"ה תאמר בשתה"ל, וז"ל היא גופה ניליף מינה מה עומר אם מצא קצור קוצר אף שתה"ל כן. והנה כתב בס' ידות נדרים סי' רס"ב לתרץ קושית הלח"מ על הרמב"ם דפסק נקצר שלא כמצותו כשר ודוחה שבת ובגמ' מנחות ע"ב מבואר דאי נקצר שלכ"מ כשר ואינו דוחה שבת יעוי"ש וכתב הס' הנ"ל לתרץ דהנה התוס' שם במנחות הקשו דמה בכך דנקצר שלא כמצותו כשר מ"מ הא התורה אמרה במועדו ודחי שבת, אמנם נראה, דהנה במכות ח' הקשה ממאי דחרישת רשות, דילמא חרישת העומר, ותירצו לס"ד, קצירה דומיא דחרישה מה חרישה אם מצא חרוש אינו חורש אף קצירה ואס"ד דמצוה, מצא קצור אינו קוצר, בתמי', מצוה לקצור ולהביא. ולפי"ז י"ל, דהכי דייק הש"ס דאס"ד נקצר שלכ"מ כשר א"כ אם מצא קצור אינו קוצר ועכ"פ אם נקצר שלכ"מ לשם עומר, בודאי אינו מצוה לקצור, אם כן שוב יש לומר דמיירי מקצירה דמצוה, אפ"ה א"ת תשבות, א"כ אדרבה מבואר דקצה"ע אינו ד"ש, ולפי"ז דוקא לר"י, אבל לדידן דנפקא לן מבמועדו אין מקום לקושית הש"ס דאף דנקצר שלכ"מ כשר מ"מ ד"ש מבמועדו עכ"ד. העולה מדבריו דזה דאמרינן אם מצא קצור קוצר דוקא זה למאן דס"ל נקצר שלכ"מ פסול, ומעתה מוכרחין אנו לומר לר"א דנ"ל מבחריש ובקציר, ע"כ ס"ל דנקצר שלא כמצותו פסול דאל"כ מוכח מקרא איפכא וכנ"ל, ודו"ק.