משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת שבת. · דף קיד
ת"ר עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין ביוהכ"פ כו' דברי ר"י, רע"א לימד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט תוס' חלבי שבת קריבין ביו"ט, אומר ר"י דכל היכא דקתני תרי שבי דהא בהדי הדדי אתיא כאחרים דאמרי בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד, והכי מפרש הש"ס בסוכה נ"ד. והקשה בס' או"ח פסחים ה' לר"י דס"ל הבערה ללאו יצתה כמבואר בשבת ע' ע"כ איל"ו לימוד על חלבי שבת שקריבין בי"ע דהא כתבו התוס' בפסחים ה' ד"ה לחלק יצתה, דלמ"ד ללאו יצתה לא הי' אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עלי', ולפי"ז הקרבת אימורים ואופ"ד אף של חול אין אסור ביו"ט דאין לא רק הבערה וביו"ט אינו אסור הבערה וע"כ צ"ל דקרא אתא ללמוד על חלבי שבת שקריבין ביה"כ, וזה לא יתכן לר' יוסי דהא אמרינן בשבת פ"ז דר"י ס"ל בשבעה ניתנה התורה ז' חסירים עביד, ופרש"י ולית לי' דאחרים דאמרי אין מעברין ואין מחסרין שום חודש לצורך, וא"כ לא מיקלע תרי שבי בהדי הדדי כמש"כ התוס' הנ"ל, ועיי"ש שנשאר בצ"ע.
ונלענ"ד ליישב בפשוטו, דהא בזבחים פ"ז פליגי רבה ורבא אי לינה מועלת בראשו של מזבח או לאו, והנה למ"ד אין לינה מועלת, אין צורך לאוקמי שחל יוה"כ בא' בשבת דיתכן גם אם חל בשארי ימים, ומיירי שלנו בראשו של מזבח דלא נפסלו בלינה, ואשמעינן קרא דחלבי שבת קריבין ביוה"כ, ואף שהיה יכול להקריבם בימי החול שחלו בין שבת ליוה"כ מ"מ דחי כיון דתחילתו דחה שבת, ועי' יומא מ"ו, או דמיירי בשמינים שלא נתעכלו בימי החול ועי' זבחים שם, אולם למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח, א"א לאוקמא אלא בחל יוה"כ בא' בשבת, דאל"כ נפסלו בלינה, ואף דאמרינן בזבחים שם דאם לנו בראשו של מזבח מקריב והולך לעולם, היינו בתורת קדשים פסולים כפרש"י שם ושריפת קדשים פסולים ודאי לא דחי יו"ט ויוה"כ, כמו נותר, ואנן קיי"ל כרבא שם דלינה מועלת, ובע"כ דמיקלע תרי שבי בהדי הדדי ואתיא כאחרים כמש"כ התוס' הנ"ל, אולם לר' יוסי אין הכרח די"ל דס"ל אין לינה פוסלת ברשמ"ז ואין אנו צריכים לומר דמיקלע תרי שבי ובהה"ד דאפשר דחל יוהכ"פ בשאר ימי השבוע ומיירי שלנו בראשו של מזבח, וק"ל.
עוד יש ליישב קושיא הנ"ל דהנה המגיד משנה הובא במג"א סי' תקי"ח כתב הטעם דלמ"ד הבערה ללאו יצתה מותר הבערה ביו"ט היינו משום דמעטינן מדכתיב ביום השבת, הא ביו"ט שרי הבערה. אולם למ"ד לחלק יצתה י"ל דלא ממעט יו"ט רק לענין חילוק מלאכות כדאיתא במכות ד' כ"א חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט, והכי איתא בהדיא במכילתא פ' ויקהל ר"י אומר ת"ל ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט. ודברי תוס' הנ"ל בפסחים אתיא כדברי המכילתא, אולם שם במכילתא איתא דאיצטריך ביום השבת שלא נלמד ק"ו משביעית דשובת מע"ש לשביעית, שבת שחייבין עליו כרת ומיתת ב"ד אינו דין שישבות מערש"ב לשבת, וכו' ת"ל ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת, עי"ש. ולפי"ז לא מוכח מידי דביו"ט שרי הבערה דקרא אתיא למעט מער"ש לשבת. ומעתה מיושב היטב קושיא הנ"ל די"ל דר' יוסי ס"ל כהמכילתא. ובמקום אחר הארכתי בזה להוכיח דאליבא דר"ע הוכיח רבא שפיר דאי ללאו יצתה שרי הבערה, משא"כ אליבא דר"י, ואכמל"ה.
ועוד בה שלישי' ליישב קושיא הנזכר לעיל, והוא על פי מה שכתב בספר ישועות יעקב או"ח סי' תקפ"ו ליישב קושית התוס' הנ"ל ע"פ דברי הרשב"א יבמות ו' ד"ה ונגמר מהכא, שכתבו בשם מורו דהא דיש עול"ת ביו"ט היינו בדבר שקרוי מלאכה ובשבת ענוש כרת ונסקל, וע"ז קאי העשה דשבתון, אבל דבר שאין בו רק איסור לאו כמו מחמר אינו חשיב מלאכה ולא קאי עלי' עשה דשבתון, ואין בו רק איסור לאו, ולא עשה, ובזה מיושב קושית התוס' הנ"ל דרבא הוכיח שפיר דהבערה לחלק יצתה, דאי ללאו א"כ אין בו רק איסור לאו גרידא ולא עשה, א"כ מאי הוכיח ר"ע דביום הראשון מעריו"ט דאי ביו"ט היכי שרי לבער דילמא משום דעשה דוחה ל"ת אלא ע"כ מוכח דלחלק יצתה ויש בו עול"ת ואין עשה דביעור חמץ דוחה עול"ת. ועי"ש מה שהאריך בזה. ועפי"ז אמרנו ליישב קושית התוס' ביצה ח' ושבת כ"ה ד"ה ולא מילה, וז"ל וקשה לר"י דבפ"ק דביצה משמע דאית לי' לרבא דיו"ט עול"ת גבי אפר כירה דפריך ס"ס יו"ט עול"ת הוא, וכו' עי"ש. ולפי הנ"ל ניחא מאד, דהתם בביצה איירי לענין כתיתה דהיא מלאכה גמורה תולדה דטוחן ויש בה כרת ומיתת בי"ד, גם רבא מודה לר"א דיש בה ביו"ט עול"ת, והא דמוכח בשבת דלא ס"ל דיו"ט עול"ת הוא רק לענין הבערת קדשים וס"ל לרבא דהבערה ללאו יצתה. א"כ לא קאי עלה עשה דשבתון וכנ"ל. ובזה יתיישב לנכון ג"כ מה שהקשו המפרשים דאיך יפרנס רבא מתני' דר"ה ד' ל"ב שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וכו', ובגמ' מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עול"ת ואין עשה דוחה עול"ת, והוא ע"פ מה שכתב ביי"ע שם על הא דהשמיט הרמב"ם הא דאין מעבירין עליו את התחום, וכתב דתליא בזה אם תחומין דאורייתא א"כ אין בזה רק איסור לאו גרידא ושוב דחי עשה דשופר ללאו דתחומין, אבל אם תחומין דרבנן וע"כ משום לתא דמלאכה גזרו והעמידו דבריהם כדאורייתא, ה"ל בזה עול"ת. והמשנה הנ"ל ס"ל תחומין דרבנן. והרמב"ם ס"ל תחומין דאורייתא וכו' יעו"ש, וכ"כ יתיישב גם קושית המפרשים הנ"ל דרבא ס"ל ג"כ תחומין דרבנן כבשבת ד' ל"ד, וא"ש.
ומעתה יתיישב לנכון קושיית האו"ח הנ"ל דהא דאמר' דאי הבערה ללאו יצתה שרי ביו"ט היינו משום דאין בה רק לאו גרידא ועשה דול"ת (ואפשר יש להעמיס בכונת תוס') וזה ניחא לענין בעח"מ, משא"כ לענין חלבי שבת קריבין ביו"ט, דאף דאין בזה רק ל"ת, מ"מ איצטריך קרא להתיר, דהא אמרינן בזבחים צ"ו דאין עדל"ת שבמקדש, וכתב בס' טוא"ב ר"ה כ"ח דגזרת הכתוב הוא דהאי כללא דעדל"ת ליתא במקדש וכו', ושפיר איצטריך קרא ללמד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט ודו"ק. ואפי' לפי"מ שכתב הטו"א אח"כ להוכיח דעשה דמקדש דוחה ל"ת דעלמא, מהא דילפינן בשבת דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט מעולת שבת בשבתו, ולא עולת חול ביו"ט, ודילמא שאני התם דהוי עשה דמקדש, היינו לבתר דגלי קרא דעולת שבת קריבה בי"ט. וש"מ דעשה דמקדש דוחה ל"ת דעלמא, אבל אי לאו האי קרא ה"א דאפילו עשה דעלמא לא דחי וכמו שכתב הטו"א בתחילה.