משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת שבת. · דף פו
דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושיבר את הלוחות. הנה אמרנו לחבר הני ג' דברים דכולהו בחדא שיטה אזלי. ויתיישב בזה גם מה שיש להתפלאות במאמר זה, דהרי התוס' ד"ה היום כתבו אין זאת דרשה גמורה אלא משמע דהיום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו, וכן כתבו התוס' עוד בד"ה ומה ישראל, דלא הוה ק"ו גמור דש"ה משום עשה"ד, וכן כתבו, עוד בד"ה ומה פסח, אין זה, ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח משום קרבן, מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה, עכ"ד. והדבר תמוה דאם אין זה ק"ו גמור מנין למד מרע"ה לעשות השלשה דברים מדעתו אשר השכל מחייב הפכם? לזאת נלע"ד ליישב בטוב טעם ודעת, דהנה הא דהוסיף יום אחד מדעתו קאמר הגמ' מאי דרש היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא לי', שמ"מ תרי יומי לבד מהאידנא. ולכאורה קשה דידוע מחלוקת הקדמונים אי ישראל קודם מתן תורה הי' דינם כישראל או כב"נ כאשר האריך בזה הפרשת דרכים וידוע דגבי ישראל היום הולך אחר הלילה כדאיתא בחולין פ"א, ולגבי בני נח הלילה הולך אחר היום כדכתיב יום ולילה לא ישבותו, ולפי"ז למדס"ל דקודם מתן תורה היה דינם כב"נ איך למד מרע"ה היום כמחר ולילו דהאידנא נפקא לי', הא לגבי ב"נ מתחיל היום מן הבוקר והוי שפיר תרי יומי שלמים דהלילה הולך אחר היום. אמנם מצינו דמרע"ה דעתו היה דהי' דינם כישראל והוא מדאיתא בסנהדרין נ"ח אמר ר"ח גוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה, ויך את המצרי, ומזה הוכיח הפר"ד דס"ל דדינם גם קודם מת"ת כישראל, ע"כ דריש שפיר היום כמחר ולילו דהאידנא נפקא לי', ולזה קאמר הגמ' דעשה מדעתו היינו מסברתו דס"ל דדינם כישראל א"כ הוה דרשה גמורה, ולא קשה קושית התוס' דאם דרשה גמורה אין זה מדעתו דבאמת לולא מדעתו דסבר דינם כישראל אין זה דרשה כלל, רק מדעתו, היינו לסברתו. הזה דרשה גמורה, ושפיר נקרא מדעתו. ופירש מן האשה מאי דריש נשא ק"ו בעצמו ומה ישראל וכו', אני שכל שעה שכינה מדברת עמי ולא קבע לי זמן אעכו"כ עי"ש. והנה בס' הפלאה החדש וכן בס' מלהר"ע הקשו לפי מאי דאחז"ל דלא נתייחד הדיבור למשה רק ביום דכן כתיב ויהי ביום דיבר ה' אל משה ולעיל פ"ו אמרינן דניתנה תורה לטבולי יום, א"כ למאי הוצרך לפרוש מן האשה בלילה, הלא יכול לטבול קודם אור היום וניתנה תורה לטבולי יום, עי"ש מה שתירצו, ולענד"נ דלק"מ דודאי נבואת מרע"ה שהי' באיספקלריא המאירה ותמיד חופף עליו כבוד ה' כדכתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו, לא גרע מנכנס למחנה שכינה דטבול יום אסור לכנוס לשם, ורב ההבדל בינו ובין ישראל דאף שנדבר עמם מ"מ לא נכנסו למחנה שכינה ועמדו מרחוק משא"כ מדריגת מרע"ה דלא זזה שכינה ממנו בודאי אסור בטבו"י כמו הנכנס למקדש, וזה ברור.
והנה בהא דפירש מן האשה למד ק"ו מישראל, כתבו התוס' בשבת וביבמות ס"ב דלאחר שנאמר אל תגשו אל אשה למד ק"ו מישראל, ונדחקו התוס' דאז גילה לה דעתו ועשה לה אוהל בפ"ע או נתן לה גט, והיינו דקשה להו דבעת שנא' אל תגשו אל אשה לא הי' צריך לק"ו דכל ישראל נאסרו ותיכף לאחר שני דברות הראשונות נאמר לו בפירוש ואתה פה עמוד עמדי א"כ על איזה זמן הי' צריך ללמוד בק"ו, לכך כתבו שעשה גילוי דעת שרצונו לפרוש ממנה. אולם דבריהם אינם מסכימים לפי מאי דאיתא במכילתא יתרו על הפסוק, אחר שילוחיה, ר"י אומר אחר שנפטרה ממנו בגט נאמר כאן שלוח ונאמר להלן שלוח וכו', א"כ כבר קודם יצ"מ פטרה בגט, וגילה דעתו שרצונו לפרוש הימנה, ובאמת לפי המבואר בספרי שהביאו התוס' שם שאמרה צפורה שמיום שדיברה השכינה עם אחיך פירש ממני, משמע שכבר קודם יצ"מ פירש, וכן איתא במדרש דמיום שנגלה אליו בסנה פירש, וכן איתא בזה"ק.
ולולא דברי התוס' הי' נ"ל לומר דבאמת כבר פירש מהאשה קודם יצ"מ ואין להקשות דאיך למד אז ק"ו קודם שנאמר אל תגשו אל אשה, אך אין זה קשה די"ל דשפיר ידע אז שעתידה תורה לאסור תהמ"ט בעת מת"ת **(וכה"ג תירץ השט"מ ב"ק ל"ח קושית התוס' על נשא משה ק"ו ממדיינים, וה"נ י"ל כן.)** וכה"ג כתבו התוס' ביבמות ע"א ד"ה לא ניתנה פריעת מילה לא"א ומ"מ אברהם פרע, אע"ג דלא נצטוה, דקיים כל התורה עד שלא ניתנה עיי"ש, אולם לפי"ז יש להבין דלמאן דס"ל דקודם מת"ת הי' דינם כב"נ ולגבי ב"נ הלילה הולך אחר היום וא"כ אמאי פירש בלילה, הא הי' יכול לטבול קודם אור היום, ואין לומר כנ"ל דלפי מדריגת נבואתו הי' דינו כנכנס למחנה שכינה שאסור לטבו"י, דזה אינו דקודם מת"ת שהיום מתחיל מן אור היום ואז הוא יום אחר ואינו שייך ללילה הקודם א"כ לא הוה טבו"י כי אם דינו כמו מעורב שמש אחר מת"ת והוא פשוט. אכן לפי מה שכתבנו דדעת מרע"ה דגם קודם מת"ת דינם כישראל א"כ שפיר הוי טבו"י דהיום הולך אחר הלילה והוה יום אחד עם הלילה הקודם ושפיר למד ק"ו לפרוש אף בלילה, והוי שפיר מדעתו דלפי דעתו שדינם אז כישראל הוה ק"ו גמור, ואתי שפיר, ונכון.
שיבר את הלוחות למד ק"ו מפסח וכו', הנה התוס' שם כתבו אין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח משום קרבן מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה כנ"ל, והמהרש"א הוסיף שם להקשות דהא אמרי' ביבמות דאפי' נכרי עוסק בתורה ה"ה ככה"ג, וכתבנו במקו"א ליישב כ"ז עפ"י מאי דאיתא בזבחים י"ב אמר עולא אמר ר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה, ומעתה לפי דעת מרע"ה ללמוד ק"ו מפסח לא יועיל מה שיחזירם בתשובה להכשירם בזה כדי לקבל הלוחות דהואיל ונדחו ידחו, ואינם חוזרים להכשירם ולא קשה קושית התוס', וכן לא קשה קושית המהרש"א דהא גם נכרי ועוסק בתורה ה"ה ככ"ג ומכש"כ מומר, דנחזי אנן מאי דאמרינן לענין חטאת דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה, זהו רק קודם הקרבתו אבל אם נדחה לאחר הקרבתו כגון שהקריב פסח והמיר דת וחזר בו בודאי חוזר להכשירו לאכול בפסח דלא מצינו דחויין כ"א קודם ההקרבה, ומעתה כל זמן שלא קיבלו ישראל את התורה יש לו דמיון כמו קרבן פסח קודם הקרבה ולאחר הפרשתו, דבשעה ששמעו עשרת הדברות ונחצבו אז על הלוחות, הוה כמו הפרשת קרבן ואז מועיל שפיר דיחוי, אבל לאחר שקיבלו את הלוחות, דומה כמו לאחר הקרבת הקרבן דלא מועיל שוב דיחוי, ושפיר אמרינן דאפי' נכרי ועוסק בתורה ה"ה ככ"ג. וא"ש והארכנו בהסבר הענין הזה במקום אחר.
והנה התוס' בזבחים שם ד"ה יש דיחוי, כתבו בשם פי' רבינו הקדוש דלכך נקט ר"י אכל חלב והפריש קרבן, והמיר וחזר, שידחה, דה"ל נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר, דההוא כשר כיון שבידו לתקן בקל, כמו נפגם המזבח, וגם דיחוי מעיקרא דכשר עי"ש, ובשבת פ"ח אמרי' אמר ראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא דהקבלה הי' באונס, ולפי"ז כיון דלא מהני קבלת התורה, לא הוי כמו הפרשת קרבן, דיש להם טענת מודעה, ואפי' אי נימא דמה שקיבל מרע"ה הלוחות בסוף מ' יום בעד ישראל נחשב כמו הפרשת קרבן **(ובנדרים ל"ו אמר ר"א הפריש ק"פ על חבירו לא עשה ולא כלום, רק דבמת"ת ה"ל כמו מדעתו מדאמרו נעשה ונשמע, אך אי נימא דיש להם טענת אונס הוה כשלא מדעתו דלא מועיל הפרשה.)** מ"מ אז בשעת קבלתו, כבר השחיתו ישראל בעגל מיום שלפניו כמבואר בקרא, א"כ דומה להמיר ואח"כ הפריש קרבן וחזר דלא הוה דיחוי, וכשר הקרבן ומעתה חוזר וניעור קושית התוס' דה"ל להחזירם בתשובה וליתן להם הלוחות דכי"ב בפסח כשר לאכל בפסח.
אולם בעיקרא דמילתא דראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא, יש לעורר מן הא דאיתא במכילתא פ' יתרו עהפ"ס אשר הוצאתיך מאמ"צ, כדי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. והכונה עפ"מ דאיתא בגטין מ' הפודה את העבד ישתעבד לרבו שני, א"כ אין טענת מודעה כלל, ע"כ צ"ל דראב"י סובר כדעת המדרש דבאמת השלימו ישראל הזמן ד' מאות שנה דנחשב החשבון מלידת יצחק וכפירש"י שם פ' בא, א"כ הי' מועל על הקב"ה לגאלם בסוף הזמן. אולם המכילתא יסבור, כדעת המדרשים דבאמת לא השלימו הזמן וגאלם לפני הזמן שלא ישתקעו שם בטומאתה, ושייך שפיר כדי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי, ואין בזה טענת מודעה. ומעתה לפי המכילתא הנ"ל, א"כ שפיר עולה יפה תירוצינו על התוס' דהוה כמו הפריש קרבן, והמיר. אולם בהא פלוגתא דהמדרשים אי ישראל השלימו הזמן כתב הפר"ד דתליא אי ישראל לפני מת"ת הי' להם דין ישראל או כב"נ, דאי כישראל א"כ א"א למיחשב הזמן מלידת יצחק דכבר קנה אאע"ה ארץ ישראל בחזקה כדאמרינן ב"ב ק' הלך בה לארכה ולרחבה קנה שנ' קום התהלך אולם אי דינם כב"נ, והרי ב"נ אינו קונה בחזקה ושפיר מתקיים הקרא גר יהי' זרעך, מלידת יצחק עי"ש באורך.
ומעתה יבואר המאמר הנ"ל שיבר הלוחות מדעתו היינו מסברתו דהאבות הי' להם דין ישראל וקנה א"א אר"י בחזקה וא"א לחשוב הזמן מלידת יצחק דהא יצחק לא יצא מאר"י ולא מתקיים בארץ לא להם, וא"כ נגאלו קודם הזמן וא"כ אין טענת אונס ומודעה דכדאי ההוצאה שתהיו משועבדים לי, וא"כ בשעה ששמעו ישראל עשה"ד ונחקקו אז על הלוחות, הוי כמו הפריש קרבן ואז היו כשרים וה"ל כמו המיר לאחר הפרשה דאף דחזר בתשובה ה"ל נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה, דדחוין ילפינן מכי משחתם בהם מום בם כדאי' ביומא ושם הוה מחיים משא"כ לאחר הקרבה אין נדחין וכן איתא בתוס' להדיא. ולפ"ז שפיר למד ק"ו מפסח ולא קשה קושית התוס' והמהרש"א וא"ש הני ג' דברים דעשה מדעתו דבחדא מחתא מחתינהו ובחדא שיטה אזלי וכולם מדעתו היינו מסברתו, והדברים מאירים ושמחים.
(לדף צ"ד) הקשה לי כבוד מחותני הגאון משה דוד הכהן על הא דשבת צ"ד ע"ב ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות אפילו באחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש, והקשה דמשמע מזה דר"א ס"ל ג"כ דחייב באחת, מדקאמר ומודים חכ' לר"א, והא ס"ל אאחע"א אף בכולל כדאיתא בחולין קי"ג ע"ב לחד שנויא אבע"א הא דידי' והא דרבי', הוא לפי גירסת רש"י ר"א, וכיון דדבר זה אפילו בחול אסור ולדעת הרמב"ם חייב מלקות משום לא ילבש, ועי' ביו"ד סי' קפ"א ואיך אתא איסור שבת וחייל אלאו דלא ילבש לדעת ר"א דאאחע"א אפילו בכולל כנ"ל, עכ"ד.
והנה בפשוטו נוכל לומר דר"א דחולין הוא ר"א בן ערך והא דשבת הוא בן הורקנוס, והוא ס"ל באמת אחע"א כדמוכח בפסחים מ"ו במשנה כיצד מפרישים חלה בטומאה, עי"ש בס' באא"ב. וביותר י"ל ע"פ מש"כ הריטב"א מכות כ' דהא דמלקט לבנות מתוך שחורות אם הוא דאורייתא או דרבנן, תליא בפלוגתא בהא דשבת נ' אמימר ומר זוטרא ור"א אייתו לקמייהו ברדא, אמימר ור"א משו, ומר זוטרא לא משא, וקאמר שם ר"מ דאפילו בחול לא משי דס"ל כהא דתניא מגרר אדם גלדי צואה בשביל צערו. ואם ליפות אסור, ואינהו ס"ל כי הא דתניא רוחץ אדם פניו כו' בכל יום בשביל כבוד קונו שנאמר וכו', ופלוגתייהו תליא אי ליפות אסור מדאורייתא לדעת הרמב"ם משום לא ילבש, או דרבנן לדעת הראב"ד, דאי הוה דאורייתא לא הותר בשביל כבוד הבריות כדאיתא בברכות י"ט כ', דרק מידי דרבנן הותרו בשביל כבוד הבריות לכך אסור לרחוץ, ואם הוא איסור דרבנן לחוד הותר בשביל כבוד הבריות לכך רוחץ אדם בשביל קונו, ולפי"ז גם הא דאסור ללקוט לבנות מתוך שחורות למר זוטרא הוא איסור דאורייתא, ולאמימר ורב אשי הוא איסור דרבנן, ועפי"ז מיושב הקושיא הנ"ל והוא דהך אבע"א דר"א ס"ל אין אחע"א, יסבור דמלקט לבנות מתוך שחורות הויא איסור דרבנן ולכך שפיר חל איסור שבת על איסור זה דמלקט, ולמאן דס"ל דהוא איסור דאורייתא יסבור כאבע"א קמא דשאני הכא דגלי קרא עיי"ש וא"ש, שוב מצאתי כיו"ב בס' ענף יהושע בשבת נ' וצ"ד, עיי"ש.