משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת שבת. · דף כא
אמר ר' זירא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת ובין בחול, וכו'. ויש לעיין איך כייל רב בכיילא רבה אכל השמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בב"ח ובב"ש, הלא בין השמנים נמנה ג"כ שמן שריפה ולקמן בסוף דף כ"ג מפרש רבה מאי שמן שריפה שמן של תרומה שנטמאה כו' ובשבת מ"ע לא, מתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה, א"כ אמאי שרי רב שמן שש"ר בחנוכה בשבת, נהי דאסור להשתמש לאורו, מ"מ ניחוש שמא יטה מתוך שמצוה עליו לבערו כדסבירא לי' לרבה. אמנם לרב לא קשה כ"כ דנוכל לומר דסבירא לי' כר"ח דסובר לשמא יטה לא חיישינן, אך קושיא זאת תיסוב על אביי דקיבלה להא דרב כדאמרינן הכא, והא משמע מדברי התוס' לקמן ד' כ"ג בד"ה גזירה יו"ט כו' דאביי סבירא לי' כרבה, דכתבו שם דאבו"ר לקמן לא קיימי אמאי דקאמר מ"ט אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים בי"ט ולית להו האי גזירה תרומה אטו קדשים, אלא קיימי לפרושי מנ"ל שאין שורפין קדשים בי"ט ע"ש, א"כ בהכרח ס"ל גזירה י"ט אטו שבת, ובשבת חיישינן שמא יטה מתוך, וכו'
ונראה לתרץ דהנה הרי"ף והרא"ש פסקו דאחר שדלק השיעור יכול לכבותה וכן להשתמש לאורה וכן הובא בשו"ע או"ח ס' תער"ב, והנה לפי"ז יקשה אמאי שרי רב להדליק בהן בשבת, ניחוש שמא יטה לאחר שידלק השיעור ואז מותר להשתמש לאורו לכו"ע, וע"כ הא דרב מיירי שנתן שמן בצמצום שלא ידליק רק כשיעור, ואחר הנחה הזאת מיושב היטב הקושיא הנ"ל, כיון דרב איירי בנותן שמן בצמצום א"כ בודאי לא חיישינן בשש"ר שמא יטה, דהא אם יטה כדי לבערו מהר יחסר לו השיעור.
אמנם מעתה תסוב קושיא הנ"ל על רב חסדא בהיפך דהוא סובר כאן מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת, אמאי אסר כאן להדליק בשש"ר בשבת, הוא גופי' סובר לקמן לשמא יטה לא חיישינן ומוקים למתניתן דקתני ולא בשש"ר, בי"ט שחל להיות ער"ש עסקינן אבל בשבת גרידתא מותר א"כ אמאי אסר בשבת, וכן יקשה על רב הונא דסובר אין מדליקין בין בשבת בין בחול, אף אי נימא דסבר כרבה, ניחא מאי דאין מדליקין בשבת, אבל אכתי קשה אמאי אין מדליקין בחול, הא הוא נמשך אחר הפתילה יפה? אמנם לאחר העיון לק"מ דהא כאן דקדקו בדבריהם פתילות ושמנים שא"ח אין מדליקין בהן בשבת, וא"כ אין שש"ר בכלל דהא לקמן מוקים ר"ח למתניתין דקתני ולא בשש"ר, בי"ט שחל להיות ער"ש עסקינן, לפי שאין שורפין קדשים בי"ט, אבל בשבת גרידתא מותר להדליק, וכאן דייקו בלשונם, "שא"ח אין מדליקין בהן בשבת" כוונתם על שבת דעלמא שמותר להדליק בשש"ר וקיימו אשאר שמנים, ודו"ק.
אמנם כל זה צריכין אנו לתרץ אליבא דר"ה דיסבור כר"ח ולא נכלל שש"ר בכלל שמנים שאמרו חכמים א"מ בשבת, אבל אליבא דר"ח גופי' נוכל לתרץ באופן אחר דגם ר"ח יסבור שאין מדליקין בשש"ר בשבת דעלמא לכן קאמר שפיר מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת, ומה שהביאני לזה הוא מקושית התוס' לקמן כ"ד ד"ה התניא כותי' דר"ח, וז"ל וא"ת והא משמע חוץ משמן שריפה דאין מדליקין בשבת ולא בי"ט והיינו דלא כר"ח דלדידי' מדליקין בשבת וכו', ונראה ליושב, דהנה התוס' הקשו שם בד"ה גזירה וז"ל וא"ת דהכא גזר רבה י"ט אטו שבת ושבת גופי' שמא יטה א"כ סבר דגזרינן גזירה לגזירה ובריש פרקין קאמר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזלג"ז, ועפ"ז נוכל לומר דגם ר"ח סבר כרבה דבשבת אסור שמא יטה ולא פליג עלי' רק ביו"ט, דלרבה הטעם גזירה י"ט אטו שבת, ור"ח לא ניח"ל לומר כן דהיא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גל"ג כקושית התוס' הנ"ל ואינו דומה לחלב מהותך דגזרינן, דהתם ודאי יטה, אבל הכא אינו ברור שיטה כנ"ל, לכך דייק בלשונו לשמא יטה ל"ח, ר"ל כיון דבשבת גופא אינו רק שמא יטה ע"כ אין לנו למיחש בי"ט אעש"ב, דהוי גזירה לגזירה, והשתא לא מצי לפרושי דבי"ט אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט דמה שייך למיתני י"ט הכא כיון דביו"ט טעמא אחרינא הוא כמ"ש התוס' ד"ה גזירה הנ"ל, לכך נאיד מתרוצא דרבה ותירץ הכא בי"ט שחל להיות ער"ש כדי שיהי' רישא וסיפא חדא מילתא, והא דאיצטריך מתניתן לטעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא סגי בטעמא שמא יטה, משום דבטעמא דאין שוק"ד בי"ט יוצא לנו חומרא כגון באדם חשוב או שהנר סגורה בעששית, כמבואר בס' ער"ה, נמצא לפ"ז דגם ר"ח יסבור כרבה דבשבת חיישינן שמא יטה, ומעתה מיושב הקושיא הנ"ל על ר"ח וגם מיושב היטב קושית תוס' הנ"ל בד"ה תניא, וארוח לנו בזה התירוץ ליישב דברי הרי"ף והרא"ש שהביאו ראי' דכבתה אין זקוק לה מהא דשרי רב להדליק בחנוכה בשבת בפתילות ושמנים וש"מ שא"ח א"מ בהן בשבת ע"ש.
וראיתי בס' תשובה מאהבה שהקשה על דבריהם אמאי לא הביאו ראי' מהא דשרי רב בחול דגם משם ראיתם מכרעת. ונראה לתרץ ע"פ מה שהקשו התוס' ד"ה ומותר להשתמש ד' כ"א, וז"ל וא"ת מנ"ל לרבא דסבר ר"ה דמותר להשתמש לאורה דילמא הא דאמר אין מדל' בשבת משום שסובר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת ע"ש.
ונראה ליישב דסבירא לי' לרבא דאין סברא לאסור בחול שמא תכבה ופשט ולא מתקן לה במקום שאין לו הנאה מזה, והא הוא מחזר לקיים המצוה, אבל אם נימא דמותר להשתמש לאורה שייך שפיר הסברא שמא יפשט ולא יתקן לה כיון שיש לו הנאה מזה, לאחר כבי', לכך מוכרח רבא לומר אליבא דר"ה דס"ל מותר להשתמש לאורה, ומיושב קושית התוס' הנ"ל, ובזה מיושב דברי הרי"ף והרא"ש הנ"ל דמהא דשרי רב להדליק בהן בחול אין ראי' דסבר כבתה אין זקוק לה דדילמא היינו טעמא דלא חיישינן לשמא יפשע ולא יתקן לה, מאחר שאין לו הנאה מזה. דהא רב סבר אסור להשתמש לאורה, לכך הביאו ראיתם מהא דשרי רב להדליק בהן בשבת דאז אינו יכול לתקן ש"מ כבתה אין זקוק לה.
אמנם מצדה תברא דא"כ מנ"ל להגמרא לפרושי טעמא דר"ח דסבר כבתה אין זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה, דלמא סבר להיפך כבתה זקוק לה ואסור להשתמש לאורה, לכך שרי בחול ולא בשבת, ולא חיישינן שמא יפשע מאחר שאין לו הנאה ממנה דהא ס"ל אסור להשתמש לאורה. ובשבת אסור דלמא תכבה ואז אין יכול לתקן, אך עפ"י דברינו הנ"ל לק"מ דהא נחזי אנן דשני טעמים אמורים אליבא דר"ה במאי דאוסר להדליק בשבת, חדא משום גזירה שמא תכבה, ועוד משום דמותר להשתמש לאורה, חיישינן שמא יטה, והחילוק בין ב' הטעמים האלו נראה דלטעמא דכבתה זקוק לה היינו דוקא אם יש לו שמן אחר כשר, אבל אם אין לו אלא השמנים השנויין במשנתינו בודאי אין ס"ל שהוא יושב ובטל משום חששא שמא תכבה, אבל לטעמא דשמא יטה, בודאי אסור אף אם אין לו שמן אחר, כמו דאמרינן בנר ביתו דהוא קודם לנח"נ משום האי טעמא.
והנה רב חסדא כייל כל השמנים שא"מ בהם בשבת א"מ בחנוכה בשבת, ובכללם גם שש"ר כנ"ל ובחדא מחתא מחתינהו, ובשש"ר מוכרחים אנו לומר הטעם שמא יטה, דהא נמשך אחר הפתילה וא"כ אף אם אין לו שמן, אסור, ומעתה ילמד סתום מן המפורש דטעמא דכולהו משום שמא יטה ואסור בכל גונא דומיא דשש"ר דלא מסתבר כלל לומר דטעמא דשאר שמנים משום כבתה זקוק לה ואינו אסור רק ביש לו שמן אחר, דא"כ לא הוי דומיא דשש"ר, וכה"ג דייקינן בש"ס זימנא טובא, לכן מפרש הגמ' שפיר דטעמא דר"ח משום דסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה, אמנם אליבא דר"ה א"א לומר כן דא"כ אמאי אסר בחול, ומוכרח כמו שכתבתי בתירוץ הראשון ודו"ק.
(שם סוף הדף) אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמי' דר"ת נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי, ואר"כ דרש רנב"מ משמי' דר"ת מ"ד והבור ריק אין בו מים כו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. וצריך להבין הסמיכות של ב' המאמרים האלו? הנה יש להתבונן על ראובן שהכתוב מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, מה זו הצלה להשליכהו לבור שיש בו נחשים ועקרבים, הרי אמרי' ביבמות קכ"א נפל לחפירה מליאה נחוע"ק מעידין עליו שמת דאגב איצצא מזקי, וכתבו המפרשים משום דלעשות נס להנצל מבעלי בחירה קשה הדבר לפני הקב"ה דהבחירה חפשית, ולכן רצה רק להציל אותו מבעלי בחירה ולהשליכו לבור, ואי משום נחוע"ק הרבה רוח והצלה למקום להציל מבע"ח שאינם בעלי בחירה. וע"פ הקדמה זאת כתב אאמו"ר זצ"ל לבאר הכתוב בפ' וירא, גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטא לי עיי"ש, ומ"מ עדיין אינו מיושב דאיך סמך ראובן על נס שיעשו לו הרי איתא בעירוכין ט"ו כל המספר לה"ר ראוי להכישו נחש שנא' אם ישוך הנחש וכו', וכיון שכל האחים וגם ראובן בכלל האשימו אותו על שסיפר לה"ר והביא את דבתם רעה אל אביהם, הרי הוא ראוי לעונש להכישו נחש ומה זו הצלה להשליכו לבור נחוע"ק הרי בודאי לא ימלט מהם, וצ"ל דלפי מאי דאיתא בעירוכין שם מה תקנתן של מספרי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנא' מרפא לשון עץ חיים, וכיון שיוסף עסק הרבה בתורה ככתוב בתרגום ורש"י בריש פ' וישב, כי בן זקונים הוא לו, הרי בר חכים הוא לו שכל מה שלמד משם ועבר למד עמו א"כ הרי מצאנו לו תקנה על עון לה"ר שנתכפר לו בלימוד התורה, ובפרט לפי מאי דאיתא בסוטה ד' כ"א את זו דרש ר' מנחם בר"י כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב המצוה בנר והתורה באור מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, כך מצוה אינה מגין אלא לפ"ש, ומה אור מאיר לעולם כך התורה מגינה לעולם וכו' ד"א עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. וא"כ התורה שלמד יוסף מגינה עליו לעולם אף בעידנא דלא עסק בה כדאיתא התם ואין העבירה של לה"ר מכבה אותה, ושפיר ראוי לנס.
והנה במאמר הקדום שאמר נ"ח שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה עמדנו לדקדק דמ"ט אמר לשון "שהניחה" ולא אמר רבותא יותר "שהדליקה" למעלה מכ' אמה פסולה דאף שהניחה אח"כ למטה מכ' אמה פסולה כדאמר שם ט"ב דאי הדלקה עושה מצוה, הדלקה במקומה בעינן, ועכצ"ל דס"ל לר"ת דהנחה עושה מצוה וא"כ אי הניחה אח"כ למטה מכ' אמה באמת כשירה, כיון דהניחה למטה מכ' אמה, ולא שייך בזה לומר הא דאמר התם דלכך הדליקה מבפנים פסולה דהרואה אומר נצרכו הוא דאדלקה, דלמעלה מכ' אמה אין שייך לומר לצרכו הוא דאדלקה, דשם אינו ראוי להשתמש בו לצרכו, לכך נקט שהניחה.
והנה איתא במדרש פ' בהעלותך ורש"י הביאו שם, כשראה אהרן שכל הנשיאים הקריבו לחנוכת המזבח והוא לא הקריב עמהם חלשה דעתו, אמר הקב"ה למשה לך אמור לו לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מדליק את הנרות, הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם. וכתב הרמב"ן שרמז לו ענין נר חנוכה שנעשה הנס ע"י הכהנים החשמונאים ונר חנוכה נוהג לעולם. עיי"ש. ולפי"ז קשה לי על מ"ד הנחה עושה מצוה מ"ט לא יליף נר חנוכה ממנורה דמקדש דהתם הדלקה עושה מצוה כדאי' בשבת שם דלכך ממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים משום דהדלקה עושה מצוה וליכא משום ביזוי מצוה משא"כ בנ"ח עיי"ש והלא כיון דנרמז נר חנוכה במנורה דמקדש וא"כ הי' לנו להשוותם יחד ולומר דכמו דמנורה דמקדש הדלקה עושה מצוה כך נר חנוכה, וצ"ל דהמ"ד דס"ל דהנחה עושה מצוה לא ס"ל כפירוש הרמב"ן דנרמז במנורה מצות נר חנוכה רק ס"ל כפירוש המפרשים ומכללם ס' דברי אמת בכוונת המדרש, דידוע ממדרשים דהמנורה מקביל מול אור תורה אשר אור תורה אין לו כבי' ומאירה ומגינה לעולם כדאי' בסוטה. וז"ש הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן שכל הקרבנות יש להם ביטול, דכיון שהם רק בגדר מצוה, א"כ אינם רק לפי"ש ויש להם כבי' כנ"ל משא"כ נר תורה שאין לו ביטול שמאירה ומגינה לעולם כנ"ל.
ומעתה אתי שפיר סמיכות ב' המאמרים יחד, אר"כ נר חנוכה "שהניחה" למעלה מעשרים אמה פסולה, ומוכח מזה דס"ל הנחה עושה מצוה כנ"ל וקשה אמאי לא ילפינן ממנורה דהדלקה עושה מצוה, הלא נרמז נר חנוכה במנורה, וצ"ל דס"ל כפירוש המפרשים על המד"ת הנ"ל דהכוונה, הנרות לעולם, הוא על אור התורה שמרמז עליו המנורה שהוא מאיר ומגין לעולם, ואם כן יוסף שלמד תורה, כל תורתו של יעקב. יש לו הגנה מנחוע"ק ואין עבירה מכבה תורה, לכך אמר שפיר, והבור ריק, אבל נחוע"ק יש בו, ולא חשש ראובן שיהיה ניזוק ע"י הנחוע"ק מצד שסיפר לה"ר דהתורה מגינה עליו ויש לו תקנה על עון לה"ר ע"י עסק התורה ושפיר הסכים להשליכו לבור שיש בו נו"ע והכתוב מכתיב עליו ויצילהו מידם וא"ש ודו"ק.