משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת קדושין. · דף לח
בתוס' ד"ה דאקרוב עומר והדר אכלי, בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש, ומתרץ כו' ע"ש. בס' המקנה שם הביא מה שהקשו המפרשים בהא דמקשה הירושלמי מהכא והי' לו להקשות ממה שאמרו במנחות ס"ו כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל מצות, הא כיצד ששה מן החדש שבעה מן הישן, ואמאי ליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ול"ש בזה תירוץ התוס' גזירה כזית כו'.
והנלע"ד ליישב דהמפרשים הקשו אמאי מקשה הירושלמי ליתי עשה כו', הא אמרינן בפסחים ל"ח דאינו יוצא בחלות תודה ורקיקי נזיר וקאמר ר"י אמ"ק שבעת ימים תאכלו מצות מצה הנאכלת לז' ימים, יצתה זו שאינה נאכלת רק ליום ולילה ע"ש. והירושלמי פסחים שם הביא הטעם דר"י לחוד, וא"כ כיון דחדש אינו נאכל ביום ט"ו עד הקרבת העומר א"כ אינו נאכל לז' ואינו יוצא בו יד"ח. וכן מצאתי בתשובת הרי"מ חיו"ד סי' י"ט שהקשה כן.
ונראה ליישב דהנה הטו"א בר"ה י"ג הקשה אהא דקאמר מעיקרא לא אכול, דאמאי אסורין לאכול מקודם משום חדש, והרי אמרינן בחולין י"ז ובתים מלאים כל טוב אפילו כתלי דחזירי, ולפי"ז היו רשאים לאכול גם חדש בשבע שכבשו כו', ותירץ דהך סוגיא ס"ל כמ"ד בחולין שם כי אישתרי להו שלל נכרים, דידהו לא אישתרי, וארץ ישראל מוחזקת בידם מאבותיהם וה"ל התבואה שלל דידהו. עכ"ד.
ולכאורה דבריו צ"ע דהא הסוגיא דקאמרה דאקריב עומר והדר אכלי קאי בשיטת ר"א דס"ל מושבות כ"מ שאתם יושבים משמע וכמבואר בגמ' שם ובירושלמי רפ"ב דחלה מבואר דר"א ס"ל דא"י ל"ה מוחזקת, דאיתא התם פירות חו"ל שנכנסו לארץ ר"א פוטר מן החלה ור"ע מחייב כו' התיב ר"ע לר"א אי אתה מודה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין של נכרים שהם חייבים בחלה ולאו גדולי פטור נינהו, והוא מקבל מיני' פירוש קיבל ר"א תשובתו, וקאמר שם ר' יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב לר"א תמן עד שלא נכנסו בה ירשי כו', וא"כ ר"א שקיבל תשובתו ע"כ דס"ל א"י אינה מוחזקת וחוזר הקושיא לדוכתא אמאי לא אכול והא שלל נכרים אישתרי להו בכל. ומצאתי בקונטרס תבונה דף ע"א בשם הגאון מהרי"ד מוואלאזין שתירץ לקוש' הטו"א ע"פ מאי דאיתא בכריתות ה' האוכל לחם קלי וכרמל לוקה שלש והרי איסורא דלחם נתחדש בעת אפי' ונתחדש זה ביד ישראל וה"ל דידהו, כמו אם שללו בהמה מנכרי ונחרוה אחר שזכו בה דודאי אסורה וא"ש, ע"ש.
ונראה דל"ה מועיל בזה שיאפו הנכרים המצות בפני ישראל דכשרה למצת מצוה לדעת המג"א בסי' תס"א, דכיון שכבר זכו בהתבואה במה שלקחו מהנכרים שוב לא מועיל בזה שיאפו הנכרים דמ"מ ה"ל שלל דידהו. ודע דאין להקשות אמאי באמת לא אכלו מצה בליל פסח כדאמר בירושלמי הנ"ל הי' להם לאכול מצה ממה שאפו הנכרים בפניהם קודם שזכו בהתבואה או שיאפו הם עצמם ויכוונו שלא לזכות בהמצה עד אחר האפי' שבזה לא היה איסור משום חדש כנ"ל, די"ל בפשטות דזה לא הי' מצוי להם, רק מה שקנו מתגרי נכרים, ובקונטרס הנ"ל תירץ ע"פ מה דאמר בפסחים ל"ה דאינו יוצא במצה של טבל כיון דאינו אסור משום חמץ וכל שאינו בבל תאכל חמץ אינו בו בקום אכול מצה, היינו ג"כ על הדבר, עיי"ש, וה"נ במצה שאפאו נכרי קודם שזכו בו כיון דלא הי' איסור חמץ נוהג אז דאישתרי להו מטעם שלל נכרי, ממילא לא יכלו לצאת בו משום מצה, עכ"ד.
ולענ"ד דודאי איסור חמץ לא דמי לשאר איסורים דהתם לא נתחדש שום איסור אח"כ בבואם לרשות ישראל כ"א אותו איסור עצמו שהי' ברשות נכרי וזאת הותר להם, משא"כ בחמץ שנתוסף אח"כ איסור במה שזכה בו ישראל אח"כ והוא איסור בל יראה ובל ימצא וזאת נתחדש אצל ישראל בשעה שקנה החמץ וזה לא אישתרי להו דשלל דידהו לא אישתרי כדאמרן, וא"כ בעת שאפה הנכרי המצה מההיא שעתא נאסר לישראל אם הי' חמץ מלאכול ממנה דהא ע"י הלעיסה קני בשעת אכילה כמבואר בתוס' פסחים כ"ט ד"ה בדין, וא"כ שפיר היו יוצאין במצה זו.
ומעתה מיושב לנכון הקושיא הנ"ל דאיך אפשר להם לצאת יד"ח במצה של חדש הא ל"ה מצה הנאכלת לז', והוא ע"פ מאי דאמרינן בפסחים ל"ח ע"א דיוצא בחלה הלקוח בכסף מע"ש ואפילו לר"י דס"ל דל"ל פדיון וא"כ הא ליה נאכל בכל מושבות, מ"מ נפיק בי' דאמרינן הואיל ואי לא לקוח הוי, והואיל ולא קרא לה שם ואיטמי, יש לה היתר במושבות ונפיק בי', השתא נמי נפיק בי' עיי"ש, וה"נ אנן נמי נימא האי סברא לנידן דידן לענין מצה הנאכלת לז', הואיל ואי לא לקוח הוי היינו שלא זכה בו הישראל קודם האפי', רק הנכרי הי' אופה מדידי' הוי נפיק בי' דהא הוה נאכלת לז' דשלל דידהו אישתרי, השתא נמי אף שזכה בו ישראל ונאסר משום חדש נפיק בי' ומקרי מצה הנאכלת לז' כמעיקרא ושם חדש חד הוא, והתבונן בזה כי הוא דכבר נכון ומתקבל.
ומעתה יתיישב לנכון קושית המקנה הנ"ל אמאי לא מקשה הירושלמי על הגמ' דמנחות, והשתא ניחא דעל הקרא לא קשיא להו מידי, דודאי לא נפיק במצה של חדש דהא חדש אינו נאכל כל ז' שביום ט"ו אסור משום חדש ולא היה לו שעת הכושר להיתרו, אולם הירושלמי קאי אהא דלא אכלו מצה משנכנסו לארץ ואז אישתרי להו איסור חדש עם שארי איסורים של נכרים ולא נאסר להם רק מה שאפו בעצמם שאז נתחדש איסור חדש בעת האפיה, ובכה"ג מקרי שפיר מצה הנאכלת לשבעה דשם חדש חד וכנ"ל ומקשה שפיר ליתי עשה ולדחי ל"ת, ודו"ק ועיין.
עוד נראה ליישב קושית המקנה על הירושלמי, די"ל דהירושלמי ס"ל כר"ש פסחים ל"ה דאינו יוצא יד"ח בטבל משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ דאאחע"א. ולפי"ז היה בחדש אין איסור חמץ חל על איסור חדש, אולם בהא דויאכלו מעבור הארץ כו', מקשה שפיר לפי מה שכתבנו לעיל בשם הטו"א והגאון מהרי"ד, דבשבע שכבשו אישתרי להו דין חדש של נכרים זולת אם אפה ישראל אז נתחדש האיסור ביד ישראל ושלל דידהו לא אישתרי, ולפי דעת הירושלמי שהביאו האחרונים דמצות מצה צריך לאפות ערב פסח אחר חצות, וא"כ אז איסור חמץ קדים לאיסור חדש שאינו רק לאחר שנאפה ביד ישראל והוה שפיר איסורו משום בל תאכל חמץ.
ובזה מיושב לנכון מאי דמקשה עוד המקנה שם לפי דעת הירושלמי שהביאו התוס' ר"ה י"ג דבשעה שנכנסו לארץ אף חטים שבעלי' נאסרו משום חדש, א"כ שוב ל"ה חמץ איסור כולל על חדש ולא חייל אפילו לרבנן דר"ש הנ"ל וא"כ לא היו יוצאין בו יד"ח דאין איסורו משום בל תאכל חמץ, עי"ש, ולפי הנ"ל ניחא דבאמת חדש של נכרים אישתרי להו, רק בעת שאפו ישראל נתחדש להם איסור חדש כנ"ל, והאפי' היתה צריך להיות עכ"פ אחר חצות, ואז אם נחמץ אחר שזכו בהתבואה נאסר להם משום חמץ דדידהו לא אישתרי ואיסור חמץ קדים לחדש.