אור ברסלב

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת קדושין.

מסכת סוטה.

דף ב ע"ב

מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן, עי' באו"ח שהקשה למה באמת תני מעיקרא לישנא דאורייתא ולבסוף דרבנן, ובריש כיצד אמרינן בהיפך איידי דאתיא מדרשא חביבה לי' עיי"ש.

ונ"ל ליישב דהנה התם פ' האיש מקדש אמרינן דילפינן שליחות בגיטין מושלח ושלחה, ובקדושין משום דאיתקש הוי' ליציאה, ופריך שליחות בקדשים מנ"ל, וראיתי למחבר אחד שהקשה דאמאי לא ילפינן מקדושין הא אמרינן לעיל ב' ומאי לישנא דקדושין דאסר לה אכו"ע כהקדש, וע"ע בדף ז' ברש"י ותוס' ד"ה נפשטו, דמבואר שם דלשון קדושין הוא הקדש לפיכך יש להיות דינה כהקדש, וכיון דילפינן דיש שליחות בקדושין שפיר ידעינן גם בקדשים, ולענ"ד דבריו נאמרו שלא בהשגחה דאטו לשון קדושין הוא מה"ת ואדרבה הא אמרינן לעיל דקדושין הוא לישנא דרבנן וא"כ איך מצינו למילף שליחות בקדשים מקדושין דאימא גם בלישנא דקדושין לא מצי משוי שליח, והא דילפינן שליחות בקדושין היינו באומר לה לישנא דאורייתא הרי את לקוחה או שארי לשונות, אכן לבתר דילפינן שליחות בקדשים ידעינן מזה דגם בלשון קדושין משוי שליח, ומעתה מיושב קושית או"ח הנ"ל, דהתנא רוצה לשנות לשון קדושין מטעם דיש בזה דין מחודש דגם בלישנא דרבנן האיש מקדש בו ובשלוחו דיש שליחות בקדשים, ומילתא אגב אורחא קמ"ל זה, וכן דרך התנא לשנות בקצרה מה שמפורש במק"א כמש"כ התוספות ריש ברכות ובפרט דהכא צריך להורות לנו דין זה לענין קדושין דאיירי בה. וק"ל.

דף טו

ממעט אמה העברי' שאינה נרצעת מדכתיב אזנו ולא אזנה, או מדכתיב ואם אמר יאמר העבד, העבד ולא האמה.

והקשה לי בחור חריף אחד, דאמאי איצטריך קרא שאין אמה נרצעת הא אמרינן שם בהאי סוגיא וכן לקמן כ"ב דבעינן שיאמר כשהוא עבד שאם לא אמר לא אצא חפשי עד שיכלו שש שנים אינו נרצע, וכיון דלא משכ"ל שתהא אמה העברי' נמכרת כ"א בקטנותה ע"י אבי' ויוצאת בסימנין או בשש היינו לאחר שתשקע החמה של סוף שנת י"ב או סוף שנת שש, וא"כ אם תאמר לא אצא אפשי מקודם כלות הזמן הנ"ל, עדיין היא קטנה ומאי מהני אמירתה, ואם תאמר אח"כ כשהיא גדולה הא לא מהני דבעינן שיאמר כשהוא עבד ומאי צריך קרא למעט אמה העברי'?

והשבתי לו ע"פ דעת רש"י ביבמות ל"ד בהא דרב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לחיובי אינהו, מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי, ופרש"י כגון שנולדו הזכרים בא' בתשרי ולשנה הבאה נולדו הנקבות בא' בתשרי וביום אחד מישלם י"ב לנקבות שהן י"ג לזכרים ומסרו קדושין שיחולו ליום מחרת כשהן נעשים גדולים כשחשכה רה"ש של י"ג לנקבות שהוא י"ד נזכרים, עיש"ה, הרי מבואר דעת רש"י דאף דאין מעשה קטן וקטנה כלום, מ"מ כשמסרו הקדושין שיחולו לאחר שיגדילו מהני אחרי גדולתם, וא"כ ה"נ לענין רציעה אי לאו קרא ה"א דגם אשה נרצעת ומהני אמירתה כשהיא קטנה לענין שיחול אמירתה אחרי שתגדיל שלא תצא לחפשי, והלא גם גבי קדושין בעינן אמירה לשם קדושין וחזינן דמהני בקטנותו לענין שחלים אח"כ, וא"ש.

אולם דעת התוס' שם ד"ה מתוך י"ג נראה שחולקים על רש"י שהקשו דנדות חל מקודם שאין יכול לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום. אמנם כבר העלה בתשו' נוב"י מהד"ת סי' נ"ב דגם התוס' מסכימים עם רש"י, רק כוונת התוס' דכיון דאין מעשה קטן כלום ואינו יכול לקדש עכשיו אף שיכול לקדש שיחולו אח"כ כשיגדיל לא מצי עתה משוי שליח אף שהשליח יעשה הדבר אחר שיגדיל, דהא כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח ואדרבה אני אומר דמזה יש הוכחה שהתוס' מסכימים לרש"י דאל"כ מי הכריחם להזכיר שליחות בקידושין בקושייתם, אלא ודאי דהם ג"כ סברי שהקדושין חלים כשיגדיל עכ"ד. ולפי"ז תריץ יתיב דברינו בישוב הקושיא אליבא דכולהו רבבתא, ועי"ש בנוב"י שהעלה דגם דעת הרשב"א כרש"י,

ועוד נ"ל ליישב הקושיא הנ"ל, דבזה אתיא קרא דפרשה ראה ואף לאמתך תעשה כן כפשוטו דגם אמה נרצעת ולא נצטרך לדחוק דקאי על הענקה, ואי משום דלא משכ"ל דנרצעת, ה"א אי לאו קרא דגם אשה נמכרת בגנבתה ומשכ"ל דתרצע בנמכרת בגנבתה, והוא על פי מה דאיתא במכילתא משפטים פ' ג' ותמכר על גנבתה ודין הוא, ומה הבן שאין אביו רשאי למוכרו נמכר הבת שאביה רשאי למוכרה אינו דין שתמכר על גנבתה, לא אם אמרת בבן שהוא נרצע לכך הוא נמכר בגניבתו, תאמר בבת שאינה נרצעת, לפיכך לא תמכר על גנבתה, ותרצע והדין נותן וכו'. ומעתה לתלמודינו דממעטינן דאינה נרצעת מהעבד ולא האמה א"כ בטל הק"ו מבן, שוב ממעטינן דאינה נמכרת בגנבתה מונמכר בגנבתו כו', אבל אי לאו האי קרא דהעבד ה"א דגם הבת נמכרת מק"ו דבן, ובגנבתו הוה דרשינן ולא בכפלו וכמש"כ בביאור בירורי המדות שם. וא"ש.

דף לה

עיי"ש בכל הסוגיא דרוצה הש"ס ללמוד דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהא דהוקשה כל התורה לתפילין, מה תפילין מ"ע שהז"ג ונשים פטורות, אף כל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, ומכלל דמ"ע שלא הז"ג נשים חייבות, ופריך לר"י דאמר תפילין מ"ע שלא הז"ג וסבר ב' כתובים הבכ"א מלמדין מאי איכא למימר עיש"ה. והקשו בתוס' שם ד"ה משום וז"ל וא"ת תרצת ההיא דמ"ע שהז"ג דפטורות כו', אלא שלא הז"ג דחייבות מנ"ל, אימא דפטורות מת"ת ופה"ב. וי"ל דל"ל לר"י הא דר"י ב"ב וה"ל ג' כתובים ת"ת ופה"ב ופו"ר עי"ש.

והנה תירוץ של התוס' נסתר לפי דברי מהרש"ל בדף ל"ד ד"ה דה"ל ת"ת. שכתב וז"ל אמאי לא נימא דה"א פו"ר חייב מקרא דאותם, ונ"ל דבקושיא, דפריך ולר"י ב"ב כו' איתא נמי האי קושיא אלא עדיפא פריך, עי"ש ובמהרש"א ובמפרשים, א"כ לפי דברי מהרש"ל אין לחשב פו"ר בכלל הג' כתובים דפו"ר איצטריך לגופי' דלא נימא דחייבות מקרא דאותם, והדרא קושית תוס' למקומה. ואמרתי לתרץ דלר"י לשיטתו דס"ל ב' כתובים מלמדין יהי' הדבר נכון מאד, בהקדם, דברי התוס' ביבמות ד' ד"ה דכת' וז"ל הקשה הר"י דאורלייניש ליחייבו נשים בציצית דאית לן למימר כל שישנו בבל תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך כו', וי"ל הא דנשים פטורות בציצית היינו משום דיליף ראב"י דמ"ע שהז"ג פטורות דהוקשה כל התורה לתפילין והקישא עדיפא מסמוכין, ולמ"ד דתפילין לא מ"ע שהז"ג אפשר דלדידי' נשים חייבות מסמוכין, והקשה לי האברך המופלג חו"פ המנוח מו"ה יקותיאל צבי ז"ל, דא"כ מאי פריך הגמ' בקדושין ולר"י דאמר ב' כתובים הבכ"א מלמדין ותפילין מ"ע שלא הז"ג מאי איכא למימר, דילמא קסבר ר"י דלילה לאו זמן ציצית ומ"מ חייבות מסמוכין כמש"כ התוס' הנ"ל. דאליבי' ליכא הקישא לתפילין וא"כ ה"ל ג' כתובים עם מצה והקהל, וכן מצאתי אחר זמן רב הקושיא הזאת בארצות החיים, ואמרתי לחזק הקושיא עוד יותר דלר"י לשיטתו ע"כ דסובר לילה לא זמן ציצית דהנה במנחות מ"א איתא דר"ש סובר דמראיתם אותו אתא למעט כסות לילה ואשר תכסה בה, לרבות כסות סומא ורבנן ס"ל דכסות לילה חייב בציצית, וקאמר שם ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי בי', ומשני כדתניא וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזהו זה קר"ש כדתנן כו', והנה בב"ק פ"ז איתא דר"י סובר סומא פטור מן המצות, וכתבו התוס' שם דהא דאמר ר"י סומא שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע, משמע הא ראה פורס, הא פטור הוא ואיך יכול להוציא אחרים שחייבים מדאורייתא, וי"ל דס"ל קר"ש דרבנן עיי"ש.

ומעתה ע"כ דר"י ס"ל דוראיתם אתא למעט כסות לילה, דאין לומר למעט סומא, דהא ס"ל דהוא פטור מכל המצות וגם אין לומר ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזהו קר"ש, דהא קר"ש דרבנן לדידי', ואף דבתוס' שם העירו דזה אסמכתא בעלמא דקר"ש דרבנן מ"מ זה אינו דנראה כדוחק מסתימת התלמוד והפוסקים עי' באו"ח סי' נ"ט וכ"כ בארצות החיים וע"כ אתא למעט כסות לילה, א"כ קשה קושיא הנ"ל.

ואמרתי לתרץ דלר"י לשיטתו שפיר פריך שם בקידושין, דהנה הטו"א בחגיגה ט"ז ד"ה בני ישראל, כתב לתרץ קושית התוס' בקדושין ל"ו ד"ה הקבלות כו', שהקשו אמאי איצטריך קרא למעוטי נשים מכל הני תפ"ל דכולהו מ"ע שהז"ג שהרי אינם אלא ביום כו', וכן במה שהקשו שם כ"ט ד"ה אותו, ל"ל קרא תפ"ל דמ"ע שהז"ג שנימול לח' כו'. וכתב הטו"א וז"ל ולי נראה דלק"מ דלא היי מ"ע שהז"ג אלא היכא שהזמן קבוע לה הוא קבוע ועומד בענין כשעבר הזמן אזדא לה לגמרי ובעלה מצותה ואין תשלומין כשופר ולולב וראי' כו', כשעבר רגל זה ולא קיימה בעלה מצותן לגמרי ואע"ג דכשיחזור ויבואו רגלים אלו הדר חייבים במצוות הללו, ההיא מ"ע בפע"צ ה' ואינם תשלומין לאותם שלא קיים כו', אבל גבי סמיכה הא קביעת זמן שקבע תורה ביום דוקא ולא בלילה אין הלילה מבטל מצותה לגמרי אלא מפסקת וכשהאיר היום חוזר וניעור והדרא עלי' מצות סמיכה של קרבן זה גופי' כו' ואין זה מ"ע שהזמן גרמא, עי"ש שהאריך להסביר הענין והביא ראיות לזה, ותורת אמת היתה בפיהו. מעתה אמינא, דבר ברור ואמת דלמ"ד ציצית חובת טלית הוא אף אם ציצית אינן נוהגות בלילה ג"כ אינן בגדר הז"ג כיון דאין הלילה ביטל למצוה זו, רק מפסקת והחיוב שהטילה עליו תורה להטיל ציצית בטלית לא בטלה מצותו וכשלא קיים ביום זה, כשהאיר יום השני ועשה ציצית חזר ותיקן מצוה זו גופי' דבשלמא למ"ד חובת גברא הוא, אה כן עיקר החיוב הוא בעת עטיפת הטלית. מובן דזה הוי הזג"ר, אבל למ"ד חובת טלית א"כ אף כלי קופסא חייבים בציצית כמבואר במנחות שם ודף מ"ב. וכשעושה ציצית בטלית זהו גמר מצותן כמבואר ברש"י שם ע"ב ד"ה בהא פליגי, א"כ כשלא עשה ציצית היום ועשה אח"ז מקיים מצוה זו גופה בטלית זה והר"ז דומה ממש למילה וסמיכה בלי הפרש. ואם כן למ"ד חובת טלית אף אי ס"ל לילה לא זמן ציצית מ"מ אין זה מצות עשה שהזמן גרמא, ואמרתי להוכיח דר"י ע"כ ס"ל חובת טלית היא, דהנה התוס' ביבמות צ' ד"ה דכתיב, כתבו וז"ל, ואיפכא ליכא למימר דבמקום גדילים ל"ת שטענז, דא"כ לישתיק קרא מיני' וממילא ידעינן, דלא דחי עשה דציצית לאו דכלאים, עי"ש. והנה אם מצינו לימוד ממק"א דעשה דל"ת א"כ שפיר נוכל לומר איפכא, כקושית התוס' הנ"ל.

והנה שם בתוס' ד' ה' ד"ה שכן, כתבו וז"ל אבל קשה דנילף מכהן ונזיר ומילה דדחי צרעת דה"ל עול"ת, ונראה דהוו כמו ב' כתובים הבכ"א דממילה וחד מהני איכא למילף נמצא חד דלא איצטריך עיי"ש. וא"כ לר"י דס"ל ב' כתובים כו', מלמדין שפיר נוכל למילף מכהן ונזיר ומילה בצרעת דעשה דוחה ל"ת ועשה ומכש"כ לית לחודא דוחה עשה וא"כ נוכל לומר איפכא דבמקום גדילים ל"ת שעטנז, ואין לומר דא"כ לישתוק קרא מיני', דהא ה"א עשה דציצית דוחה ל"ת דכלאים. ומעתה יסתעיי לנו קושיא חזקה על ר"י מהא דאיתא בשבת כ"ה ע"ב כך היה מנהגו של ר"י ב"ע כו', ולובש בסדינין המצוייצין כו', ופרש"י שם סדינין של פשתן ובהם ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מה"ת, דדרשינן סמוכין עי"ש, ואף לתוס' שם דלא מפרשי כפרש"י, מ"מ מוכח מדבריהם דליכא למ"ד לאסור כלאים בציצית עי"ש ד"ה סדין, וידוע דסתם ר"י הוא ר"י ב"ע כמבואר בשבת ל"ג ע"ב, א"כ קשה טובא מנ"ל דכלאים בציצית שרי מקרא דגדילים כו' דילמא דרשינן איפכא, כנ"ל,

אמנם אם נאמר דר"י ס"ל חובת טלית היא נכון מאד, דליכא למידרש לאיסורא, דבאיזה ענין בא הכתוב לאסור כלאים בציצית, דאם קודם לבישה בשעה שמטיל בו ציצית עדיין ליכא איסור לבישת כלאים, ואם בא לאסור שלא ילבוש טלית של פשתן מצוייצת חוטין של צמר, או איפכא, קשה ל"ל קרא לישתוק קרא, ואין לומר דה"א עשה דוחה ל"ת, הא למ"ד חובת טלית אינה עושה שום מצוה בלבישת ציצית והטלת הציצית בבגד היא גמר מצותה וא"כ מהיכא תיתי למישרי כלאים שלא במקום מצוה, וכן אין לומר דבא הכתוב לאסור שלא יטיל ציצית של צמר בעודו לבוש בבגד של פשתן דאז הוא מקיים המצוה וה"א דדחי' זה אינו דהא אפשר לקיים שניהם היינו שיפשוט הבגד מעליו ואז יטיל בו ציצית, וע"כ אתא קרא למישרי כלאים בציצית דבמקום ל"ת שעטנז גדילים תעשה לך, ואין לומר דל"ל קרא למישרי הא כבר ידעינן דעשה דול"ת כנ"ל, דזה אינו דהכתוב בא להתיר בלבישת כלאים בציצית אף דאינו מקיים המצוה בלבישה, והוא מגזה"כ דאפ"ה שרי וכ"כ בישי"ע סי' י"ט וז"ל דלמ"ד כלי קופסא חייבים בציצית צ"ל דהתורה התירה ללבוש בגד כלאים בציצית אף דלענין קיום המצוה אין הכרח ללבוש אותו, וא"ש ודו"ק. ומעתה מיושב שפיר קושיא הנ"ל דמאי פריך בקדושין לר"י, הא לר"י לשיטתו דס"ל לילה לאו זמן ציצית וס"ל תפילין מ"ע שאין הז"ג וא"כ נשים חייבות בציצית ושפיר איכא ג' כתובים עם ציצית כנ"ל, ועתה נכון מאד דלר"י לשיטתו פריך שפיר כיון דס"ל ב' כתובים אין מלמדין ע"כ ס"ל ציצית חובת טלית כנ"ל וא"כ אף דס"ל לילה לאו זמן ציצית. מ"מ אין זה מ"ע שהז"ג שיש לה תשלומין. ודו"ק.

ומעתה מתורץ שפיר קושית התוס' שהתחלנו בריש דברינו שהקשו מ"ע שלא הזג"ר מנלן דחייבות כו', דהנה לעיל ל"ד בתוס' ד"ה ונילף מת"ת כתבו וז"ל וא"ת אדרבה אית לן למילף ממורא לחיוב דלחומרא מקשינן, ואמר הר"מ דמסברא איכא למילף מת"ת טפי כיון דאשכחן דנשים פטורות ממצוה יקרה וחביבה כת"ת דין הוא שיהיו פטורות בכל שאר מצוות שלא הזג"ר, עוד י"ל דשאני מורא דהוקש כבודם לכבוד המקום, עוי"ל דאין סברא למילף ממורא דמורא נמי פעמים אינה חייבת היכא דרשות אחרים עלי' כו' עיי"ש.

והנה בברכות כ"א מבואר דמאן דס"ל קר"ש דרבנן ס"ל דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב ועי' בש"א סי' א' ב' דהכונה שחייב לקבוע ללמוד איזה ד"ת בבקר ובערב, ואם כן הוה ת"ת גופי' מצות עשה שהזג"ר וכיון דכבר כתבנו בשם התוס' דר"י ס"ל קר"ש דרבנן ע"כ לדידי' ת"ת הוא מ"ע שהזג"ר א"כ אין ללמוד מת"ת לפטורא ממ"ע שלא הזג"ר.

וכן לפי אינך שנויי דהתוס' אתא שפיר דכבר העלינו דר"י ס"ל ציצית חו"ע היא והוי מ"ע שלהז"ג וא"כ שפיר נוכל ללמוד מיני' חיובא לכל מ"ע שאין הזג"ר כמו ציצית דחייבות מסמוכין כנ"ל, ובזה לא שייכים תירוצים של התוס' וא"כ לחומרא מקשינן וא"ש. ובפשוטו נ"ל ליישב קושית המופלג הנ"ל ע"פ מאי דאיתא בעירובין צ"ו בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, וסתם סיפרא ר"י, ולפי"ז בפ' ציצית כתיב בני ישראל, ובפירוש ממעטינהו קרא וקושית התוס' ביבמות רק לר' יוסי ור"ש דס"ל נשים סומכות רשות אבל לר"י מעיקרא לק"מ.

דף לח

בתוס' ד"ה דאקרוב עומר והדר אכלי, בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש, ומתרץ כו' ע"ש. בס' המקנה שם הביא מה שהקשו המפרשים בהא דמקשה הירושלמי מהכא והי' לו להקשות ממה שאמרו במנחות ס"ו כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל מצות, הא כיצד ששה מן החדש שבעה מן הישן, ואמאי ליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ול"ש בזה תירוץ התוס' גזירה כזית כו'.

והנלע"ד ליישב דהמפרשים הקשו אמאי מקשה הירושלמי ליתי עשה כו', הא אמרינן בפסחים ל"ח דאינו יוצא בחלות תודה ורקיקי נזיר וקאמר ר"י אמ"ק שבעת ימים תאכלו מצות מצה הנאכלת לז' ימים, יצתה זו שאינה נאכלת רק ליום ולילה ע"ש. והירושלמי פסחים שם הביא הטעם דר"י לחוד, וא"כ כיון דחדש אינו נאכל ביום ט"ו עד הקרבת העומר א"כ אינו נאכל לז' ואינו יוצא בו יד"ח. וכן מצאתי בתשובת הרי"מ חיו"ד סי' י"ט שהקשה כן.

ונראה ליישב דהנה הטו"א בר"ה י"ג הקשה אהא דקאמר מעיקרא לא אכול, דאמאי אסורין לאכול מקודם משום חדש, והרי אמרינן בחולין י"ז ובתים מלאים כל טוב אפילו כתלי דחזירי, ולפי"ז היו רשאים לאכול גם חדש בשבע שכבשו כו', ותירץ דהך סוגיא ס"ל כמ"ד בחולין שם כי אישתרי להו שלל נכרים, דידהו לא אישתרי, וארץ ישראל מוחזקת בידם מאבותיהם וה"ל התבואה שלל דידהו. עכ"ד.

ולכאורה דבריו צ"ע דהא הסוגיא דקאמרה דאקריב עומר והדר אכלי קאי בשיטת ר"א דס"ל מושבות כ"מ שאתם יושבים משמע וכמבואר בגמ' שם ובירושלמי רפ"ב דחלה מבואר דר"א ס"ל דא"י ל"ה מוחזקת, דאיתא התם פירות חו"ל שנכנסו לארץ ר"א פוטר מן החלה ור"ע מחייב כו' התיב ר"ע לר"א אי אתה מודה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין של נכרים שהם חייבים בחלה ולאו גדולי פטור נינהו, והוא מקבל מיני' פירוש קיבל ר"א תשובתו, וקאמר שם ר' יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב לר"א תמן עד שלא נכנסו בה ירשי כו', וא"כ ר"א שקיבל תשובתו ע"כ דס"ל א"י אינה מוחזקת וחוזר הקושיא לדוכתא אמאי לא אכול והא שלל נכרים אישתרי להו בכל. ומצאתי בקונטרס תבונה דף ע"א בשם הגאון מהרי"ד מוואלאזין שתירץ לקוש' הטו"א ע"פ מאי דאיתא בכריתות ה' האוכל לחם קלי וכרמל לוקה שלש והרי איסורא דלחם נתחדש בעת אפי' ונתחדש זה ביד ישראל וה"ל דידהו, כמו אם שללו בהמה מנכרי ונחרוה אחר שזכו בה דודאי אסורה וא"ש, ע"ש.

ונראה דל"ה מועיל בזה שיאפו הנכרים המצות בפני ישראל דכשרה למצת מצוה לדעת המג"א בסי' תס"א, דכיון שכבר זכו בהתבואה במה שלקחו מהנכרים שוב לא מועיל בזה שיאפו הנכרים דמ"מ ה"ל שלל דידהו. ודע דאין להקשות אמאי באמת לא אכלו מצה בליל פסח כדאמר בירושלמי הנ"ל הי' להם לאכול מצה ממה שאפו הנכרים בפניהם קודם שזכו בהתבואה או שיאפו הם עצמם ויכוונו שלא לזכות בהמצה עד אחר האפי' שבזה לא היה איסור משום חדש כנ"ל, די"ל בפשטות דזה לא הי' מצוי להם, רק מה שקנו מתגרי נכרים, ובקונטרס הנ"ל תירץ ע"פ מה דאמר בפסחים ל"ה דאינו יוצא במצה של טבל כיון דאינו אסור משום חמץ וכל שאינו בבל תאכל חמץ אינו בו בקום אכול מצה, היינו ג"כ על הדבר, עיי"ש, וה"נ במצה שאפאו נכרי קודם שזכו בו כיון דלא הי' איסור חמץ נוהג אז דאישתרי להו מטעם שלל נכרי, ממילא לא יכלו לצאת בו משום מצה, עכ"ד.

ולענ"ד דודאי איסור חמץ לא דמי לשאר איסורים דהתם לא נתחדש שום איסור אח"כ בבואם לרשות ישראל כ"א אותו איסור עצמו שהי' ברשות נכרי וזאת הותר להם, משא"כ בחמץ שנתוסף אח"כ איסור במה שזכה בו ישראל אח"כ והוא איסור בל יראה ובל ימצא וזאת נתחדש אצל ישראל בשעה שקנה החמץ וזה לא אישתרי להו דשלל דידהו לא אישתרי כדאמרן, וא"כ בעת שאפה הנכרי המצה מההיא שעתא נאסר לישראל אם הי' חמץ מלאכול ממנה דהא ע"י הלעיסה קני בשעת אכילה כמבואר בתוס' פסחים כ"ט ד"ה בדין, וא"כ שפיר היו יוצאין במצה זו.

ומעתה מיושב לנכון הקושיא הנ"ל דאיך אפשר להם לצאת יד"ח במצה של חדש הא ל"ה מצה הנאכלת לז', והוא ע"פ מאי דאמרינן בפסחים ל"ח ע"א דיוצא בחלה הלקוח בכסף מע"ש ואפילו לר"י דס"ל דל"ל פדיון וא"כ הא ליה נאכל בכל מושבות, מ"מ נפיק בי' דאמרינן הואיל ואי לא לקוח הוי, והואיל ולא קרא לה שם ואיטמי, יש לה היתר במושבות ונפיק בי', השתא נמי נפיק בי' עיי"ש, וה"נ אנן נמי נימא האי סברא לנידן דידן לענין מצה הנאכלת לז', הואיל ואי לא לקוח הוי היינו שלא זכה בו הישראל קודם האפי', רק הנכרי הי' אופה מדידי' הוי נפיק בי' דהא הוה נאכלת לז' דשלל דידהו אישתרי, השתא נמי אף שזכה בו ישראל ונאסר משום חדש נפיק בי' ומקרי מצה הנאכלת לז' כמעיקרא ושם חדש חד הוא, והתבונן בזה כי הוא דכבר נכון ומתקבל.

ומעתה יתיישב לנכון קושית המקנה הנ"ל אמאי לא מקשה הירושלמי על הגמ' דמנחות, והשתא ניחא דעל הקרא לא קשיא להו מידי, דודאי לא נפיק במצה של חדש דהא חדש אינו נאכל כל ז' שביום ט"ו אסור משום חדש ולא היה לו שעת הכושר להיתרו, אולם הירושלמי קאי אהא דלא אכלו מצה משנכנסו לארץ ואז אישתרי להו איסור חדש עם שארי איסורים של נכרים ולא נאסר להם רק מה שאפו בעצמם שאז נתחדש איסור חדש בעת האפיה, ובכה"ג מקרי שפיר מצה הנאכלת לשבעה דשם חדש חד וכנ"ל ומקשה שפיר ליתי עשה ולדחי ל"ת, ודו"ק ועיין.

עוד נראה ליישב קושית המקנה על הירושלמי, די"ל דהירושלמי ס"ל כר"ש פסחים ל"ה דאינו יוצא יד"ח בטבל משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ דאאחע"א. ולפי"ז היה בחדש אין איסור חמץ חל על איסור חדש, אולם בהא דויאכלו מעבור הארץ כו', מקשה שפיר לפי מה שכתבנו לעיל בשם הטו"א והגאון מהרי"ד, דבשבע שכבשו אישתרי להו דין חדש של נכרים זולת אם אפה ישראל אז נתחדש האיסור ביד ישראל ושלל דידהו לא אישתרי, ולפי דעת הירושלמי שהביאו האחרונים דמצות מצה צריך לאפות ערב פסח אחר חצות, וא"כ אז איסור חמץ קדים לאיסור חדש שאינו רק לאחר שנאפה ביד ישראל והוה שפיר איסורו משום בל תאכל חמץ.

ובזה מיושב לנכון מאי דמקשה עוד המקנה שם לפי דעת הירושלמי שהביאו התוס' ר"ה י"ג דבשעה שנכנסו לארץ אף חטים שבעלי' נאסרו משום חדש, א"כ שוב ל"ה חמץ איסור כולל על חדש ולא חייל אפילו לרבנן דר"ש הנ"ל וא"כ לא היו יוצאין בו יד"ח דאין איסורו משום בל תאכל חמץ, עי"ש, ולפי הנ"ל ניחא דבאמת חדש של נכרים אישתרי להו, רק בעת שאפו ישראל נתחדש להם איסור חדש כנ"ל, והאפי' היתה צריך להיות עכ"פ אחר חצות, ואז אם נחמץ אחר שזכו בהתבואה נאסר להם משום חמץ דדידהו לא אישתרי ואיסור חמץ קדים לחדש.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה