משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת פסחים. · דף קכ
במשנה הפסח אחר חצות מטמא את הידים, ומוקי לה בגמ' כראב"ע והתוס' שם ובמגילה כ"א פסקו כראב"ע דאכילת פסח עד חצות דוקא משום דסתמא דסוף פסחים וזבחים פ' איזהו מקומן, וריש ברכות כראב"ע, אולם הרמב"ם ספ"ח מה' קר"פ פסק כר' עקיבא דהפסח נאכל כל הלילה מה"ת, והמ"מ פ"ו מה' תו"מ שקיל וטרי ליתן טו"ט להרמב"ם דפסק דלא ככל הנהו סתמא דמתני' הנ"ל.
ואמרתי אענה חלקי גם אני ליישב דעת הרמב"ם שפסק כר"ע הנ"ל, דהנה בברכות ט' איתא והני תנאי, ראב"ע ור"ע, כהני תנאי דתניא שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים, ר"א אומר בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, ומועד צאתך ממצרים אתה שורף, ר"י אומר בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים, ע"כ, ועי' לעיל בחידושינו על ברכות ט' הבאנו פרש"י וקושית טו"א על פרש"י, וכתבנו שם לפרש דלא כרש"י ע"פ דברי המכילתא פ' בא מה ת"ל עד בקר מגיד שאינו נשרף עד אור ששה עשר, ר' ישמעאל אומר א"צ הה"א כל מלאכה לא יעשה בהם, שריפה מעין מלאכה היא ומה ת"ל עד בקר אלא שאם חל אור ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא עד י"ז, וכבר התפלאו המפרשים על דברי ר"י דאם א"צ על יו"ט שאינו נשרף בי"ע איך ס"ד דידחה שריפת הנותר בשבת הלא שבת חמור מי"ט, וכמו שהקשה לו ר' יונתן שם במכילתא ומה ס"ד דר"י בזה, וראיתי בס' התוה"מ שם וכן בחיד' ח"ס על התורה בפ' הנ"ל שניהם כיונו לדבר אחד ליישב דעת ר"י עפמש"כ התוס' יומא מ"ו שהקשו עמ"ש בכל מושבותיהם למישרי אברים ופדרים דחול, והא דרשינן. ולא עולת חול בשבת ובי"ט. ותירצו דהיינו בליל שבת וי"ט דלא ניתנה שבת לידחות בההיא שעתא אצל שום קרבן, והכא מיירי סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומא וכיון דבלא"ה מבעיר אש לצורך תמידים שרי גם לגבי אופ"ד דחול שכבר ניתנה שבת לדחות, עי"ש באורך, ומעתה מצינו לומר דר"א שאמר מוצמ"מ אתה שורף ס"ל דבאמת מותר לשרוף הנותר בעהש"ח ומטעמא שכ' התוס' ביומא הנ"ל דהא ר"א מתלמידי ב"ש וס"ל נונ"ד אין קריבין בי"ט בביצה י"ט וגם ס"ל לב"ש דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך שם ביצה י"ב, וא"כ לדידהו שפיר מותר לשרוף הנותר בבקר בעהש"ח בשעה שמבעיר אש המערכה מטעם דניתנה י"ט לדחות וכסברת התוה"מ וח"ס הנ"ל, ור"א לא ידרוש להא דעד בקר ליתן בקר שני לשריפתו לפי שאינו דוחה י"ט כמש"כ במכילתא, רק יסבור כר' יונתן שאומר ומה ת"ל עד בקר ליתן תחום לבקרו של בקר שהוא מעהש"ח וכמו שפרש"י בחומש שזהו לפי משמעו של מקרא, וא"ש היטב דעת ר"א, ור"י דפליג שם יסבור דנו"נ קריבין בי"ט, או דיסבור דאמרינן מתוך וכו, והיינו דבעינן מ"מ צורך קצת כמש"כ התוס' ביצה והרא"ש שם, וצורך מצוה שהוא לצורך היום מחשב צורך קצת, ע"כ מותר להבעיר אש המערכה ולא שייך לומר ניתנה לידחות יו"ט בההיא שעתא, שאינה דחוי' כ"א הותרה, מטעם מתוך, משא"כ שריפת נותר אינו לצורך היום ולא הוה צורך קצת כיון שיכול לשרוף ביום אחר ל"א בזה מתוך וכמש"כ הרא"ש שם, וא"כ לא יתכן לדידי' לומר דמוצמ"מ אתה שורף, ודו"ק.
ובדברינו הנ"ל יתיישב מה שהביא בס' סמיכת חכמים ברכות ט' שם בשם תשו' מהרי"ל למאי איצטריך ר"ע לדרוש מחפזון עד שעת חפזון דישראל הוא נאכל, אמאי לא דריש דפסח נאכל כל הלילה מהא דדריש ר"י ממועד צמ"מ עד מתי אתה אוכל והולך וכו', והשתא ניחא, דר"ע ס"ל בשבת קי"ד דנו"נ אין קריבין בי"ט וס"ל בפסחים דלא"מ מתוך, וא"כ לשיטתו שפיר יתכן לדרוש כר"א וכנ"ל, לכך הוצרך ללמוד מחפזון.
וג"כ יתיישב עפ"ז מה שהתפלא הצל"ח שם על התוס' ד"ה ראב"ע, וז"ל הנה הדבר יפלא איך אפשר לפרש דהך בקר לשריפה הוא, והלא לראב"ע הך בקר היינו בקר ראשון ואז גם בבקר אינו יכול לשורפו דלכו"ע אין שורפין קדשים בי"ט, עי"ש היטב. ובדברינו אתי שפיר דיש לומר דראב"ע יסבור כר' אליעזר דבבקר הוא נשרף באמת מטעמא דאמרן, ונכון. אמנם כן לפי דברינו הנ"ל צריכים אנו להבין מנין להגמרא דהני תנאי כה"ת, והיינו דר"א ס"ל כראב"ע דפסח נאכל עד חצות ותו לא, דהא פרש"י שם דאי כל הלילה מאי בינייהו, בין ר"א ובין ר"י, ולפי הנ"ל יש לומר דגם לר"א פסח נאכל כל הלילה ויש בינייהו דלר"א יכול לשורפו בבקר מטעם הנ"ל ולר"י אינו יכול לשורפו וכדאמרן.
אמנם באמת לפי דברינו א"ש ביותר דע"כ ר"א ס"ל כראב"ע דהא לעיל קאמר הגמ' דלרע"ק איצטריך הזה למעוטי לילה אחר עי"ש, והנה זה יתכן רק לדעת ר"י דעד מתי אתה וכו' איצטריך למעוטי לילה אחר אף דאינו נאכל ביום מ"מ איצטריך למעוטי וכמש"כ רש"י שם ד"ה שלמים, אבל לדעת ר"א לפי מה שפירשנו דבמועד צמ"מ אתה שורף, שוב לא איצטריך למעוטי שאינו נאכל בלילה אחר כיון דבבקר ראשון הוא נשרף, וע"כ בלילה הזה אתא לגז"ש דראב"ע וא"ש היטב דהני תנאי כה"ת, דר"א ע"כ ס"ל כראב"ע ור"י כר"ע, וכן מצאתי בפנים יפות פ' ראה.
ומעתה מיושב דעת הרמב"ם שפסק כר"ע דיש לו הכרח לשיטת ההלכה לפסוק כר"ע, דהוא פסק בפ"א מה' יו"ט ה"ד דאמרינן מתוך שהותרה וכו', ולפי"ז אין אנו יכולין לדרוש כר"א וכנ"ל [ועי' בפר"ח או"ח סי' תצ"ה שהעלה בדעת הרמב"ם כדעת התוס' והמפרשים דל"א מתוך כ"א בשיש בו צורך היום קצת, עיי"ש שהשיג על המ"מ, ולפד"ב הפר"ח א"ש דברינו טפי ברוחה ודו"ק], או לפ"ד הכ"מ בפ"ג מה' חו"מ ה"ח דל"א מתוך כ"א בדבר השוה לכל נפש משא"כ בחמץ עי"ש, וה"ה שריפת קדשים ל"א בזה מתוך, ועי' ברמב"ם פ"ג מה' י"ט ה"ח בהא דאשק"ד בי"ט, ולפי"ז לא יתכן לומר מצמ"מ אתה שורף וכנ"ל, וע"כ דדרשינן לי' לכדר"י עד מתי אתה אוכל וכו', והיינו כרע"ק דפסח נאכל כל הלילה, וא"ש דעת הרמב"ם כפי ההלכה, ודו"ק היטב.
ברא"ש פ' ער"פ סי' כ"ה, תניא אכלו דמאי יצא, אכלו בלא מתכוין יצא, אכלו לחצאין יצא, ובלבד שלא ישהא יותר מכדי אכילת פרס, משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה בפחות מכזית, אבל בירקות הראשונות דאין מזכירין עליהם אכילה א"צ כזית, תניא ר"י אומר אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת, ע"כ. ותמה הב"י בסי' תע"ה על הרא"ש הא בגמ' דייק מדר"י דס"ל מצות צריכות כוונה, לכך לא נפיק בטיבול קמא ופליג על התניא הנ"ל אכלו בלא מתכוין יצא, וא"כ תימה כיצד מזכה הרא"ש שטרא לבי תרי עי' בק"נ שם מה שתירץ.
והנלע"ד ליישב קושיא החמורה הזאת יחד עם מה שהקשה הש"א סי' ק' ובס' מהר"מ ברבי על דברי הרא"ש שכתב דמשום דמברך על המרור בלשון אכילה צריך שיאכל כזית, וקשה הא איתקש מרור למצה כדלעיל ל"ט אמר רבא מסתברא מצה ומרור, ופרש"י הוקשו יחד, וכי היכי דמצה של מע"ש לא נפיק ה"ה מרור, וא"כ נקיש נמי מרור למצה לענין שיעור אכילה דבעי כזית דבמצה כתיב בערב תאכלו מצות ובעי שיעור אכילה בכזית, וה"ה מרור, דאין היקש למחצה, ומאי הוצרך הרא"ש לטעמא משום דמברך על אכילת מרור. והנה מה שהקשה עוד הש"א על הרא"ש הנ"ל דלפי דבריו צ"ל הא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו האי יאכלוהו לא קאי רק אפסח ולא אמצה ומרור שעמו, וע"כ הא דקי"ל מצה צריכה כזית, נפ"ל מקרא בערב תאכלו מצות, א"כ קשה הא דשלהי פסחים דאמר רבא מצה בזמה"ז דאורייתא דכתיב בערב תאכלו מצות וראב"י דריש מזה לטמא שהיה בדרך רחוקה והשתא מנ"ל לרבא וראב"י דלהכי אתא, דילמא הא דאהדרי' קרא משום שיעור אכילה בכזית. הנה קושייתו זאת כבר יישבתי על נכון עפמש"כ הרמב"ן פ' בא עהפ"ס ואכלו את הבשר, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, וז"ל ויותר נכון כי ומצות נמשך למעלה, יאכלו הבשר ומצות, וחזר וציוה על המרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, והנה ציוה באכילת הבשר ואכילת המצות, ולא ציוה באכילת המרורים רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים, המבואר מדבריו דהאי ואכלו קאי נמי אמצות. ולא אמרור, שהוא רק הכשר אכילת הבשר, א"כ שפיר ידעינן מזה דמצה צריכה כזית, ומיושב קושייתו לנכון, אולם קושיא הראשונה אלימא, ועוד אני מקשה על הרא"ש דלכאורה הברייתא שהביא הוא כנגדו, דהא תניא אכלו לחצאין יצא ובלבד שלא ישהא בכאפ"ר, מבואר מזה דאם שהה בכא"פ לא יצא, ואי אמרת דמרור לא בעי כזית רק משום הברכה הא ברכות לא מעכבי ולא גרע מאילו לא בירך כלל, ואמאי לא יצא בשהה בכא"פ.
והנלע"ד ליישב ע"פ מש"כ המלמ"ל פ"א מה' חו"מ בשם הרא"ם וז"ל האוכל חמץ בפסח כ"ש כו', ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית, ש"ה דאתא הילכתא ואפיקתי' ממשמעותי', אבל לאיסורא כדקאי קאי כו', וה"ט דר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת עי"ש, הובא דבריו לעיל בחידושינו. ומעתה מיושב שפיר קושית הש"א והמהר"ם הנ"ל, דלפי מאי דקיי"ל כר"י ח"ש אסור מה"ת א"כ גבי מצה ג"כ לא ידעינן מקרא דמצה בכזית, רק מההלכה דאפקי' לקרא ממשמעותי' דסתם אכילה כ"ש, וא"כ שוב א"א למילף בהקישא מרור ממצה, דקיי"ל דלא נתנו י"ג מדות למילף מהלכה, וכמו שכתב רש"י בשבת קל"ב אהא דאין דנין קל וחומר מהלכה עיי"ש,
ולפי"ז מיושב נמי קושייתינו על הרא"ש הנ"ל די"ל דהברייתא ס"ל כר"ל דסתם אכילה בכזית ממשמעותי' דקרא, א"כ מצה שמעינן מקרא דבכזית ושוב ילפינן מרור מינה, אבל הרא"ש כתב לפי ההלכה כר"י וא"א למילף מרור ממצה וכנ"ל, וא"ש לנכון. ולפי"ז צ"ל דהא דכתב הרא"ש משום דצריך לברך על אכילת מרור צריך לאכול כזית, לא כתב זה דרך ביאור על הברייתא דבאמת הברייתא ס"ל דמדינא צריך כזית מרור רק הרא"ש טעמא דנפשי' קאמר לפי דקיי"ל כר"י ח"ש אמה"ח, וא"כ א"צ מדינא לאכול כזית, ומ"מ לא אישתמיט הגמ' והפוסקים לומר דמרור א"צ כזית לזה יהיב הרא"ש טעם לשבח משום דצריך לברך על אכילת מרור לכך צריך כזית, וא"ש.
ומעתה נבוא ליישב בס"ד הקושיא הראשונה שהקשה הב"י על הרא"ש כנ"ל דהנה הרמב"ם פ"ב מה' שופר ה"ד כתב נתכוון שומע לצאת יד"ח ולא נתכוון התוקע כו' לא יצא יד"ח עד שיתכוון שומע ומשמיע, והכ"מ שם תירץ בשם הר"ן בר"ה כ"ח דלא פליג דידי' אדידי' דס"ל כיון דר"ז אמר לשמעי' איכוון ותקע לי, נקטינן דצריך כונה, אבל בכפאו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עלי', דשלחו לי' לאבוה דשמואל לא דחינן לה, דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ובגמ' עבדא נמי צריכותא ממצה לשופר, עיי"ש בפרש"י שכתב כן, וכסברת הר"ן מבואר גם כן בתוס' פסחים קט"ו ד"ה מתקין לה עי"ש, המתבאר מזה דבעשיית המצוה היכא דנהנה מזה יוצא גם בלא כונה.
ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דהביא הב"י והשו"ע להלכה באו"ח סי' תקפ"ו ס"ד המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא ידי חובתו "והוא דעת הכל בו' אבל הוא עצמו לא יתקע בו אפילו של מצוה שיש הרבה בני אדם שנהנים כשהם עצמם תוקעים, אם כן קשה אמאי לא יצא בשופר רק בנתכוין לשם מצוה, הא גם בשופר איכא הנאה שנהנה בתקיעתו מלבד המצוה, והי' ראוי שיוצא ידי חובתו מטעם שכן נהנה, דאדם שיש לו הנאה מתקיעה, ומה הפרש בין מצה לשופר בלא כונה, והשו"ע קבע להלכה בסי' תע"ה כדעת הרמב"ם דאכל מצה בלא כונה יצא, ובסי' תקפ"ו פסק כדעת הכלבו וגם פסק בסי' תקפ"ח דבשופר לא יצא בלא כונה, ולכאורה הדברים סותרים זה את זה, דאין לתרץ עתה כסברת הר"ן לחלק בין מצה לשופר, דז"א לדעת הכל בו, דגם בתקיעת שופר איכא הנאת הגוף, והל"ל בשופר ג"כ דיצא שכן נהנה.
אמנם באמת הדברים נכונים לפמש"כ הפר"ח בסי' תקפ"ו וז"ל ועוד תמיהני דאי איכא הנאה בתקיעה מאי קאמר בגמ' אחד זה ואחד זה יצא, דמצות לאו ליהנות ניתנו דזהו בהנאת קיום המצוה, אבל היכא דאיכא הנאה לגוף במצוה ליכא שריותא כמו המודר הנאה ממעין אסור לטבול בו בימות החמה, ושמא י"ל דלא חשיבא השמיעה והתקיעה הנאה כולי האי כמו גבי הזאה ומודר הנאה ממעין עכ"ל. וע"פ דבריו יש ליישב קושייתנו הנ"ל דבאמת דברי הר"ן קיימים אף לדעת הכל בו, דדוקא באכילת המצה דחשיב הנאה גמורה בזה אמרינן דהנאתו משוי לי' כונה ויוצא ידי חובתו מטעם שכן נהנה, אבל בתקיעת שופר דליכא הנאה כולי האי והויא הנאה קלישתא דליכא בי' שוה פרוטה דמה"ע יצא בתקעו בשופר של עולה ושלמים, אם כן לא שייך לומר דיוצא בלא כונה מטעם שכן נהנה דאין זה חשיבא הנאה גמורה וכו"ל, וא"ש.
והנה יוצא לנו מזה דין חדש דאף דאיפסק הילכתא כברייתא דאכלו מרור בלא מתכוין יצא. זהו רק באכל שיעור כזית, אולם באכל כ"ש לדעת הרא"ש הנ"ל דלא בעי כזית במרור מדינא כנ"ל, י"ל דאכל בלא כונה לא יצא, והטעם דדוקא בכזית דאיכא הנאה גמורה שנהנה בכזית שייך לומר דיוצא שכן נהנה, משא"כ באכילת כ"ש דלא מיחשב הנאה גמורה ל"ש לומר שכן נהנה והוה דומיא דשופר דלא יצא בלא כונה אף שיש לו הנאה כל דהוא וכאמור, ועי' בפנ"י ר"ה כ"ח ד"ה אמר רבא, שכתב ג"כ דבמרור לא שייך לומר שכן נהנה. ולפי דברינו יש חילוק בין אכילת כזית שם שייך שפיר לומר שכן נהנה גרונו, אבל לא באכל כ"ש, וזה ברור.
ואין לפקפק על דברינו אם כן איך קאמרי בגמ' שם תנאי היא, הא דר"ל דמצות צריכות כונה, דהאי תנא דאכלן בלא כונה, יצא ס"ל מצות אצ"כ, ור"י ס"ל דבעי כונה, דקאמר אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת כו', ולפי דברינו אין כאן פלוגתא, דהברייתא דלעיל ע"כ ס"ל דמרור בעי כזית דקאמרה ובלבד שלא ישהא וכו' אם כן שייך לומר שכן נהנה לכך קאמרה אכלן בלא מתכוין יצא, אבל ר' יוסי י"ל דס"ל כפי ההלכה דלא בעי במרור כזית ומיירי שטובל בחזרת בפחות מכזית ובזה אין שייך לומר שכן נהנה וכנ"ל לכך ס"ל דלא יצא בלא כונה, אבל באמת הדבר נכון דהא הגמ' בעי לתרוצי דברי ר"ל ממאי דמקשי עלי' מברייתא הנ"ל וקאמרה תנאי היא, דאיכא תנא דס"ל כר"ל, והא לפי דעת ר"ל דמרור בעי כזית, ומסביר דר' יוסי נמי ס"ל כוותי' בהא דבעינן כזית, ואם כן ע"כ הא דאע"פ שטובל בחזרת מיירי שאכל כזית דאל"כ בלא"ה לא יצא מטעם שלא אכל כשיעור כזית, ואפ"ה מצוה להביא לפניו חזרת מטעמא דלא איכוין מעיקרא, והוי שפיר תנאי ור' יוסי ס"ל כר"ל, וא"ש. ועיין שם בתוס' ובק"נ.
ומעתה מיושב לנכון דעת הרא"ש הנ"ל דהביא הברייתא אכלן בלא מתכוין יצא והביא ג"כ הא דר' יוסי, דהרא"ש לטעמי' דס"ל מרור לא בעי כזית מדינא וא"כ י"ל דהא דר"י מיירי שטיבל בפחות מכזית ובפרט שכן הוא לפי הדין שלא יצטרך ברכה אחרונה כמבואר בשו"ע סי' תע"ג לכך שפיר לא יצא יד"ח בטיבול ראשון, אע"ג דמרור לא בעי כזית, מטעם דלא שייך בזה לומר שכן נהנה וכנ"ל, אבל הברייתא ע"כ מיירי בכזית שפיר יצא גם בלא כונה מטעם שכן נהנה, והרא"ש נחית כאן לדעת הרמב"ם והתוס' וכפי סברת הר"ן לחלק בהכי ולכך פסק ותני להא דאכלו בלא מתכוין ולהא דר"י דבאמת לפי ההלכה דברי שניהם קיימים, ודו"ק היטב.
והנה יש לפקפק לכאורה על דברינו שכתבנו בטעמא דהרא"ש דס"ל דמרור לא בעי כזית ולא ילפינן ממצה בהקישא, משום דמצה גופי' לא ידעינן רק מהלכה לממ"ס ולא ניתנה תורה שבע"פ ללמוד בי"ג מדות כנ"ל, וקשה מהא דאמר במס' ביצה ז' דאמר ר"ז פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ וכו' עי"ש, וקשה הא שאור גופי' הוא מהלכה, ואיך ילפינן חמץ מיני' בהקישא, וראיתי בצל"ח שם שכת' נראה דהקישא עדיף משאר י"ג מדות, ולכך לא חשיב ר"י היקש בכללי י"ג מדות דהיקש הוה כמפורש להדיא, עי"ש. וא"כ זהו סתירה לדברינו הנ"ל.
אך באמת ניחא, דהא התוס' בזבחים מ"ח ד"ה דכו"ע וז"ל וא"ת והא אמרינן בגיטין מ"א דכו"ע גז"ש עדיפא, וי"ל הא דקאמר הקישא עדיף היינו לענין דטוב לנו לעשות הג"ש למחצה, ממה דנבטל ההיקש לגמרי, אבל התם לא נתבטל ההיקש לגמרי, ג"ש עדיפא, עי"ש. א"כ כיון דלדעת התוס' ג"ש באמת עדיפא וכיון דג"ש לא ילפינן מהלכה כש"כ הקישא, אולם הא דביצה דילפינן חמץ משאור, התם שאני דהוה היקש מפורש, וכמו שפרש"י שם דהוה לי' למכתב כי כל אוכל שאור, אלא ע"כ ללמוד אתא זהו שאור זהו חמץ, והיכא דהוה היקש מפורש עדיף מגז"ש לכו"ע כמש"כ בגינת ורדים כלל י"ג דהיקש מפורש עדיף מג"ש, דמ"ט ג"ש עדיף משום דהיקש ניתן לדרוש מעצמו וג"ש לא ניתנה, אבל היכא דמפורש בקרא ההיקש, אזי עדיף.
ומעתה ניחא הא דילפינן מהקישא דר"ז חמץ משאור אף דהוה מהלכה דשיעורין הלממ"ס הן, דהוה כמפורש בקרא בהדיא כסברת הצל"ח הנ"ל. אולם דעדיין יש להתבונן, דאכתי קשה איך קאמרי ב"ש, לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, ואנא אמינא כו', והא אין דנין ק"ו מהלכה, ויתכן לומר דב"ש ס"ל כר"ע דס"ל דדנין ק"ו מהלכה כדאיתא בשבת קל"ב, וב"ה השיבו לשיטתם דב"ש. וע"פ דברינו הנ"ל יתיישב לנכון קושית המהר"ם שי"ף שהקשה בביצה שם, מה צורך ללמוד ביעור מאכילה, כיון דאית לי' צריכותא דלעיל, ממילא שניהם בכזית כו' ונשאר בקושיא. ולענ"ד יש ליישב לנכון דהנה הא דפסיקא לב"ש ולב"ה דשאור בכזית, לכאורה קשה מנ"ל דהא לא כתיב בלאו דב"י לשון אכילה, ורק היכא דכתיב אכילה אמרינן דבכזית, ולכך לא נאמרה אכילה ביה"כ משום דשיעורא בככותבת כדאיתא ביומא.
אכן באמת נראה דילפי לשאור בכזית מהקישא דר"ז הנ"ל וא"כ כמו דלענין חמץ הוה בכזית דכך נאמרה הלכה דכל היכא דכתיב אכילה בכזית, ה"נ לב"י דשאור. אולם בהא פליגי ב"ש וב"ה, דב"ש סברי דרק ב"י דשאור איתקש לאכילה בהאי קרא כדכתיב שבעת ימים כו' כי כל אוכל מחמצת, אבל ב"י דחמץ לא איתקש בהאי קרא לאכילת חמץ, וב"ה סברי דבהקישא זה ילפינן חמץ משאור דשווין לגמרי, וכמו דלענין אכילה ילפינן אכילת שאור דבכרת מב"י דשאור, וכמש"כ התוס', כן ילפינן ב"י דחמץ מאכילת חמץ, כמש"כ הרמב"ם דהמשהה חמץ עובר בשני לאוין ב"י חמץ וב"י שאור, שאיסור החמץ ואיסור השאור אחד הוא, ולזה קאמרי ב"ה דילפינן ביעור מאכילה, היינו כמו דלענין אכילה לא חילק הכתוב בין חמץ לשאור, כן ה"נ לענין ביעור.
ומעתה מיושב שפיר קושית המהרמ"ש דלולא הך הקישא דילפינן ביעור מאכילה לא ידעינן דחמץ בכזית, דאין לומר דנלמוד בממ"צ משאור או בק"ו, דזה אינו דשאור גופי' לא ידעינן רק מהקישא דאכילה, ובאכילה גופי' הוא רק הלמ"מ, א"כ לא ילפינן ק"ו או ממ"צ מהלכה, ולזאת הוצרכו להקישא, דמפורש.
וע"פ דברי הרא"ש הנ"ל נראה לבאר הירושלמי רפ"ק דחלה, איתא התם אמר ר' יוחנן חלוקין על הלל הזקן, והא ר"י כורך מצה ומרור, כאן בשעת המקדש וכאן שלא בשעת המקדש, ואפילו תימר כאן וכאן בשעת המקדש ב' דברים רבים על האחד ומבטלין אותו ע"כ. וכתב הפ"מ שם דבשעת המקדש חלוקין הם על הלל לפי ששלשתן דאורייתא ומבטלות זא"ז, כאן שלא בשעת המקדש הי' ר"י אוכל משום שמרור דרבנן ולא אתא דרבנן ומבטל למצה שהיא דאורייתא אף בזמה"ז עכ"ל. והנה לפירושו הוה דעת הירושלמי הפוכה מדעת הבבלי בדף קט"ו דאמרינן שם, לא נכרך אינש מצה ומרור בהדי הדדי כו', ואפילו למ"ד מצות אין מבטלות זה את זה, הנ"מ דאורייתא עם דאורייתא או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא בדרבנן אתא דרבנן ומבטלת דאורייתא ע"כ והדבר מתמיה לומר שהירושלמי והבבלי חלוקין בסברות הפוכות מן הקצה אל הקצה,
ע"כ נלע"ד להשוות הירושלמי עם הבבלי, ולא פליגי, ע"פ מש"כ התוס' במנחות כ"ג ד"ה אלא וז"ל ואין להקשות אההיא דתערובות מהא דאמרינן ס"פ ער"פ לא ליכרך איניש כו' ועוד יש לפרש דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל לי' מרור ליכא טעם כזית מצה, אבל אם אוכל הרבה שרי עכ"ל. וכתב במק"ח סי' תנ"ד לפרש דבריהם בהא דכורך מצה ומרור חיישינן שיתרבה הרבה מרור על מעט חתיכה מן המצה בפיו בשעת לעיסה עד שלא יורגש טעם אותה חתיכה מן המצה, והרי לא הרגיש טעם כזית מצה, ולהכי בעינן שיאכל הרבה כו', ושיעור הרבה דכתבו התוס' אפשר דסגי בכזית וחלק ששים מן הכזית דאף אם יתערב החלק ס' ועוד מעט דמעט בכל הכזית מרור הרי שוב לא יהיה ס' נגד המצה וע"כ ירגיש טעם כזית כו' עי"ש.
והנה קשה טובא דהיכי דמי, אי מיירי שאוכל המרור כזית מצומצם אם כן מאי מהני שאוכל מצה הרבה דהא בזה איכא למיחש שיבטל המצה למרור דהיינו שיתרבה הרבה מצה על מעט המרור בפיו באופן שיהיה ס' מן המצה נגד המרור ולא ירגיש טעם מרור בהמעט ולא נשאר כזית מרור, ואי מיירי שאוכל גם מרור הרבה יותר מכזית אם כן חוזר החשש למקומו שיבטל המרור להמצה, היינו שחלק ס' מן הכזית מצה יתבטל בכזית מרור ומעט דמעט מהכזית מצה יתבטל בהחלק ס' העודף על הכזית מרור.
ולכאורה אפשר לומר דמיירי בשאוכל רק כזית מרור מצומצם, ומ"מ ל"ח שיבטל לי' מצה משום דמרור דרבנן ל"ח שיתרבה הרבה מצה על מעט המרור באופן שיתבטל בס' דספיקא דרבנן לקולא ובזה היה אפשר לבאר הירושלמי דמחלק דבשעת המקדש דאז היה המרור דאורייתא גם כן, אם כן חיישינן שיבטל אחד להשני כנ"ל ושלא בשעת המקדש דאז מרור דרבנן היה ר"י כורך מצה ומרור והיה אוכל הרבה מצה, ומרור רק כזית דתו ליכא למיחש למידי דמרור אינו יכול לבטל להמצה, ומצה אינה מבטל למרור דבדרבנן לא חיישינן. אולם להרא"ש דמרור לא בעי כזית א"ש בפשיטות דלא יתכן ביטול במרור דאף אם יתבטל מעט מהמרור בהמצה, מ"מ בהנשאר מהכזית יוצא ג"כ דלא בעינן כזית במרור, והשתא מבואר הירושלמי דמחלק דבשעת המקדש דצריך לאכול גם הפסח והוא צריך ג"כ כזית מדאורייתא אז חיישינן שיבטל הפסח להמצה או המצה להפסח, ושלא בשעהמ"ק דאינו אוכל רק מצה ומרור, ומרור לא בעי כזית אז ליכא למיחש למידי, וכנ"ל וק"ל.
אמנם עדין אינו מספיק בישוב הירושלמי, דאכתי משכ"ל גם בזמן המקדש לכרוך מצה ומרור ולא יבטלו זא"ז באופן שיאכל מכל אחד יותר מחלק ס' מכזית כגון שיאכל יותר מחלק שלשים מכזית מכ"א מהם וכש"כ יותר מזה דהשתא א"א שיתבטל אחד בהשני דאין בהשני שיעור שני זיתים שיבטל זית אחד להחלק השלשים מזית של השני, ובאמת התוס' בזבחים ע"ט ד"ה אמרו, הקשו ומנ"ל דקסבר אין מצות מבטלות זא"ז דילמא הי' לוקח הרבה מכ"א ואחד דכה"ג לא מבטיל כדפרישית לעיל.
והנלענ"ד ליישב קושיתם ע"פ דעת המק"ח הנ"ל סי' תנ"ג והמגה"א שם בהא דעושה מצה מן החטים ומן האורז, דדוקא בחטים ואורז יוצא אם יש בה טעם דגן, אבל בשארי מינים אינו יוצא רק בשיש בה רוב דגן, וכ"ה בירושלמי מס' חלה עי"ש באורך. ואם כן לדעתם מיושב קושית התוס' הנ"ל דלא מצינו לומר דהלל היה אוכל הרבה ביחד דמ"מ כל שאין רוב דגן אינו יוצא אף אם אוכל כזית מהמצה כמבואר שם, ואי ירבה בשיעור המצה אה כן יקשה להיפך שיתבטל המרור בהמצה וכמו שהוכיח המגה"א מהתוס' פסחים קט"ו שכ' דצריך שיאכל מקודם הכזית מרור לבדו ואח"כ כורך מצה ומרור דאל"כ אתא מצה דרשות ומבטל למרור דמצוה, דמבואר מזה דגם מרור נתבטל בהמצה וזהו דלא כהתוס' מנחות כ"ג ד"ה שטובל בקצח, וע"כ מוכיח הגמ' דהלל ס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז ועי' בחק יעקב סי' תנ"ג שם.
ומעתה לפי"ז תריץ יתיב דברינו בביאור הירושלמי הנ"ל דמחלק כאן בשעת כו' והוא דבשעת המקדש דהיה צריך לאכול גם פסח עם מצה ומרור וצריך לאכול מפסח ומצה כזית דוקא, שפיר מבטלות דצריך שיהיה רוב בהאחד שלא יתבטל בהשני וכאן א"א שיהיה כ"א מהם רוב נגד השני ע"כ חלוקין על הלל, ושלא בשעת המקדש דאינו אוכל רק מצה ומרור ויכול לאכול הרבה מצה באופן שיהיה רוב נגד המרור, ובמרור ל"ש ביטול לדעת התוס' במנחות כ"ג הנ"ל עי"ש ותי' שני שבירושלמי אתא לדעת הרמב"ם הובא בח"י סי' תנ"ג דלא בעינן רוב דגן ומ"מ בעינן שלא יתבטל ברוב, וע"כ בשעת המקדש ב' דברים רבים על אחד ומבטלין אותו. וא"ש וק"ל.