אור ברסלב
משאת בנימין (אייזנשטדט) מסכת פסחים. › דף כד

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת פסחים. · דף כד

דף סו

רב יוסף ביומא דעצרתא עביד עגלא תילתא אמר אי לאו האי יומא קגרים כמה יוסף איכא בשוקא. בבאר היטב סי' תצ"ד דקדק בזה טובא, חדא מאי האי לישנא דקאמר אי לאו האי יומא קגרים, דמשמע דיומא קגרים, הול"ל אי לאו מתן תורה, ועוד אי לאו מתן תורה היה מחזיר העולם לתוהו ובוהו, ועוד דרב יוסף היה עניו מכל אדם כדאמרינן בסוף סוטה, וכאן התפאר דמחמת נתינת התורה הוא עדיף משאר אינשא, ואין זה מגדר ענוה.

ואענה אף אני חלקי מה שנלע"ד ליישב כל הדקדוקים בדרך נכון בעז"ה. והוא ע"פ דרכו של הצל"ח בהשמטה לפסחים שכתב ע"ז, ונראה שהוא על פי מאי דאמרינן במס' ב"ק פ"ז אמר רב יוסף מריש ה"א מ"ד הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן מ"ט דלא מפקדינא ועבידנא, השתא דשמענא להא דר' חנינא דאמר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מ"ד לי אין הלכה כר"י עבידנא יומא טבא לרבנן. ע"כ.

והנה זה דעביד ביומא דעצרתא עגלי תילתא זה הי' בריש שנותיו בעוד שהיה סבור דמאן דלא מיפקד עדיף ולכן סבר לעצמו מעלה יותר משארי חכמי ישראל, ודייק ואמר אי לאו האי יומא דהיינו ששה בסיון כרבנן דר' יוסי בשבת פ"ז, ומוכח מזה דהלכה כר"י, ואי לאו האי יומא כמה יוסף וכו' עיי"ש מש"כ באורחא רחיקה וחריפא. ואנכי אתנהלה לאיטי לרגל דברי רבינו הצל"ח ליישב בדרך פשוט כל הדקדוקים הנ"ל. ואומר אני דהך פלוגתא דר' יוסי ורבנן אי בשבעה בסיון ניתנה תורה או בששה בסיון דלר"י דאמר בשבעה בסיון יהיה מוכח דסומא חייב במצות, אבל לרבנן דס"ל בששה בסיון ניתנה תורה, אין הכרח דסומא חייב ואפשר להוכיח להיפך דפטור.

דהנה לכאורה יש להוכיח מריש מקדם קבלת התורה אשר ענו ואמרו כל העם כל אשר דבר ה' נעשה, וזה הי' ביום השני כמש"כ רש"י שם, וכן מה שאמרו כל וכו' נעשה ונשמע, היה ביום החמישי כמש"כ רש"י בפ' משפטים, וקבלו אז ברצון עול מצות ואז באותו מעמד הי' בהם סומין ג"כ וא"כ גם הסומין נכנסו לברית קבלת התורה, והגם דרש"י כתב על הפסוק כי ביום וכו' לעיני כל העם, מלמד שלא היו בהם סומין, שנתרפאו כולם, אך הט"ז בס' דברי דוד כתב לבאר מש"כ רש"י בפ' וכל העם רואים מלמד שלא היו בהם סומין שנתרפאו כולם, א"כ יקשה מה הוצרך ללמוד זה שנית הא ידעינן כבר מפס' לעיני כל ישראל, וכת' ליישב דלעיל מיירי בהבטחה שהבטיחם ה' שלא יהיה בהם סומין, וכאן מדבר הכתוב שכבר נתקיים בהם וכל העם רואים, וע"כ כתב שני פעמים, עיי"ש.

א"כ מבואר שבאותו זמן שאמרו נעשה ונשמע עדיין היה בהן סומין וקבלו כולם עליהם עול תורה ומצות, והכי מוכח דסומין ג"כ חייבים במצות, אולם באמת ראיה זו לא יתכן רק למ"ד בז' בחדש ניתנה תורה, אבל למ"ד בששה כו', אין כאן ראי' כלל, והוא בהקדם דברי הצל"ח שבת פ"ז על הא דא"ח מ"ד ארץ יראה ושקטה, וכתב לבאר עפ"י דברי התוס' ד"ה כפה עליהם הר, אע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה, וברש"י בחומש בפ' יום הששי, פירש ב' פרושים בהך תוספת ה' של יום הששי אם רומז על חמשה חומשי תורה וששה היינו ששת ימי בראשית וכל מעשי בראשית תלויים בתנאי קבלת התורה, או שהוא הא הידיעה שהוא ששה בסיון, ואומר אני מש"כ התוס' שמא יחזרו בהם זה מספיק על שהוצטרך לכפות ההר אבל לענין קיום העולם כבר נתבסס העולם ולא מועיל חזרה שעל הקבלה התנה וכיון שכבר קיבלו כבר נתקיים התנאי כמש"כ התוס' בע"ז ג' ד"ה נוגעין בעדותן, ואמנם אי נימא כפירוש א' של רש"י דדא יתירה רומז על חמשה חומשי תורה וששה היינו ששת ימי בראשית נמצא דלא נתייחד זמן ידוע על קבלת התורה, ובכ"ז שתהיה הקבלה יתקיים התנאי ויתבסם העולם, אבל אי נימא כפי' השני א"כ היה התנאי דוקא על ששה בסיון ומה שקיבלו קודם לזה לא מהני ויכולים לחזור עוד בו' בסיון, והתוס' שם בע"ז ג' ד"ה הששי, הקשו תימא למ"ד בז' בחדש ניתנה תורה מאי יום הששי עיי"ש, ואני אומר דשני הפרושים שברש"י הם להני תרי תנאי, דלר"י דבז' בחדש, הוא כפירוש ראשון דדא היתירה הוא רומז על חמשה חומשי תורה וששה היינו כל מעשי בראשית, ולא נזכר זמן קבוע לקבלת התורה, ופירוש שני שברש"י היינו לרבנן דבששה בחדש ניתנה תורה, ועיי"ש עוד מש"כ בביאור המאמר הנ"ל, העולה מדבריו, דלמ"ד בז' ניתנה תורה לא נתייחד זמן קבוע על קבלת התורה, והקבלה שאמרו נעשה ונשמע וקבלו ברצון תומ"צ, היה קבלה גמורה ולא הי' יכולין שוב לחזור בהם ועי' בצל"ח פסחים ס"ח דלכך עצרת, פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז', דשלשה הימים נקראים זמן מתן תורה דכיון שאמרו בה' נעשה ונשמע הרי קיימו וקבלו התורה עליהם ע"ש. ולפי דרכינו למדנו דגם הסומין שהיו באותו זמן שאמרו ג"כ נונ"ש נכנסו ג"כ בחיוב קבלת התורה, וכ"ז רק למ"ד בז' ניתנה אבל למ"ד בששה א"כ הרי נתייחד יום הששי דוקא לקבלת התורה וקודם לא מועיל והיו יכולים לחזור בהם, וכאשר באמת אמר רבא מכאן מודעה רבה לאוריי', דקבלה דמעיקרא הגם שהי' ברצון לא מהני מידי, א"כ לא מצינו לחייב סומין במצות דבעת קבלת התורה בששה בסיון כבר נתרפאו כולם ולא הי' בהן סומין וביום ב' וה' דעדיין לא נתרפאו מכל מקום לא מהני קבלתם מטעם דלא היה ביום הקבוע לקבלת התורה, ויומא קגרים.

ומהשתא יבואר לנכון מאמר הנ"ל, ר' יוסף החזיק בדעת ר"י דסומא פטור מן המצות, וע"כ עביד יומא טבא בעצרתא משום דלא מיפקד ועביד, אולם אי נימא כשיטת ר' יוסי דבז' ניתנה א"כ נסתר דעת ר' יהודה וכנ"ל, אמנם הוכיח במישור דקי"ל כרבנן דבששה ניתנה מהא דעושין שבועות בששה לחודש ואומרים בו זמן מתן תורתינו כמ"ש המג"א ר"ס תצ"ד, לזאת עביד לחם רב ביומא דעצרתא שהוא ששה בסיון דהאי יומא קא גרים לקבלת התורה ומה שקיבלו מקודם ואמרו נו"נ אינו מועיל, וא"כ סומא פטור ויש לו יתר שאת על אנשי דורו, ולא שהי' מתפאר בכשרונותיו אשר רכש לו ביגיעתו ועיונו רק עפ"י מצב גופו נשתנה אופן עבודתו למעליותא, אכן אי לאו האי יומא קא גרים דהיינו ששה, והי' קבלת התורה בז' כדעת ר"י א"כ נמשך מזה דלא נתייחד זמן קבוע על קבלת התורה ולפי"ז מה שאמרו מקודם נונ"ש אז גם הסומים היו בכלל ביום ב' וה' והוא קבלה גמורה והיו גם סומים חייבים במצות והי' רב יוסף שוה כאחד האדם וכמה יוסף ת"ח כמותו איכא, וזה אמר אי לאו האי יומא היינו ששה בסיון דקא גרים דוקא, כמה יוסף איכא בשוקא, ואין לו יתרון מעלה, ודו"ק.

וכעת שבתי וראיתי דאפשר ליישב דברי רב יוסף הנ"ל, אף לפי מאי דסבור לבסוף דגדול המצווה ועושה, והוא בהיפך מדרך א', והוא דרב יוסף הי' לו הוכחה דסומא חייב במצות, מדענו כל העם נו"נ, וכתבו המפרשים דנעשה נגד מ"ע, ונשמע נגד מל"ת, וזה הי' ביום שני וביום ה', והי' בהם עדיין סומים ומ"מ קיבלו עליהם כל המצות הרי מוכח דסומא חייב במצות וכנ"ל באורך. אולם לפי דעת כמה מהקדמונים דקודם מת"ת ה' להם דין ב"נ כמבואר בפר"ד בזה, ובב"נ אין חילוק בין פקח לסומא דכולם חייבים במצות דידהו, כמו שכתבו המפרשים דאף לשיטת הסוברים דסומא פטור גם ממצות ל"ת מ"מ חייב בז' מצות דב"נ. דבהם אין חילוק, והא דלא מצווים במשפטים היינו במשפטי התורה אבל במה שמצווים ב"נ היינו במשפטי נימוס המדינה גם סומין חייבים, ובזה הסביר בתשו' שם ארי' סי' א' לחלק יו"ד במה דהשיב רב ששת לריש גלותא דאינו סועד אצלו משום עבדא דחשידא אאבר מן החי, כדאיתא בגיטין ס"ז וקשה מדוע תפס רק אמה"ח ולא שארי איסורים, ולפי הנ"ל ניחא מדרב ששת הי' סומא ופטור גם ממל"ת רק באמה"ח חייב שהוא מז' מצות ב"נ ע"כ אמר רק משום דחשודים אאמה"ח עיי"ש, ולפי זה שפיר ענו כולם גם סומים נו"נ דהיה קודם מת"ת, ואז לא היה חילוק בין פקח לסומא, אבל אח"כ שניתנה תורה ונתחדשה הלכה דסומא פטור מן המצות נתבטלה קבלתם דמעיקרא דרחמנא פטרינהו, ועיין בשבת קל"ה.

אולם לפי דעת מהקדמונים דגם קודם מ"ת הי' דינם כישראל אין לומר דנתחדשה הלכה אח"כ כאשר הארכנו בזה במק"א, ובודאי קבלתם את המצות שענו נו"נ קיימת לעד כיון דלא אישתנא דינייהו, וא"כ מוכח מזה דסומא חייב במצות, וכבר כתבנו במק"א בביאור הגמ' שבת פ"ז ג' דברים עשה משה מדעתו, הוסיף יום אחד מדעתו, מאי דריש היום ומחר, היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ולילא דהאידנא נפ"ל שמ"מ תרי יומא לבר מהאידנא, וכתבו בתוס' שם דאין זה דרש גמור, דאל"כ אין זה מדעתו, וכתבנו בחידושינו על שבת דבאמת דרשה גמורה היא רק דתליא בהא אי דינם כישראל דבישראל היום הולך אחר לילה אבל אי דינם כב"נ ובהם הלילה הולך אחר יום א"כ אין כאן לומר דלילא דהאידנא נפיק לי' דיום מתחיל מיומא וליל שלפניו אינו שייך ליום המחרת, רק משרע"ה סבר דדינם כישראל מהא דמוכח בסנהדרין ס"ז אר"ח ב"נ שהכה לישראל חייב שנא' ויפן כה וכה, וכתב הפר"ד דמזה מוכח דהי' דינם כישראל, ע"כ עי"ש, ומעתה א"ש הא דרב יוסף הנ"ל והוא דר"י אמר בב"ק מ"ד לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן משום דגדול המצווה, והוכיח במישור דהלכה דסומא חייב במצות מהא דענו כל העם אפילו סומים נונ"ש אך אי נימא דקודם מ"ת הי' דינם כב"נ אין ראי' מזה דניתנה תורה ונתחדשה הלכה דסומא פעור מן המצות רק מדהוסיף משה יום אחד מדעתו מוכח דהי' דינם כישראל ואין שייך נתחדשה הלכה וא"כ קבלתם קיימת וחייבים במצות, ע"כ עביד יומא טבא, לאמר אי לאו האי יומא דקגרים היינו היום שהוסיף משה מדעתו א"כ אין ראי' דסומא חייב ואי פטור הרי אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט א"כ כמה יוסף איכא בשוקא, אבל מהאי יומא מוכח שפיר דחייב.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה