משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת פסחים. · דף סו
ת"ר הלכה זו נתעלמה מב"ב, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דו"ש אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דו"ש אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו' ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דו"ש אם לאו, שלחו וקראו לו, אמרו לו כלום אתה יודע כו' אמר להם והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת, אמרו לו מנין לך אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה אה"ש אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת, ועוד ק"ו הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת דו"ש, פסח שענוש כרת אינו דין שידחה את השבת, מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות פסח, התחיל מקנטרן בדברים, אמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שימשתם שני גדולי הדור שמו"א, אמרו לו רבי' שכח ולא הביא סכין מער"ש מהול אמר להם הלכה זו שמעתי כו' עד אמר מר נאמר מועדו כו' ותמיד גופי' מנלן אילימא מדכתיב במועדו, פסח נמי כתיב במועדו, אלא במועדו לא משמע להו כו', אמר מר ועוד ק"ו כו' איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר וכליל, ק"ו אמר להו ברישא ופרכוהו ואמר גז"ש כו'.
א הנה ראינו לגדולים חקרי לב שטרחו הרבה להבין דברי חכמים וחידותם בשמועה זו אשר יש בה דברים עלומי הביאור וקשי ההבנה, ודקדקו הרבה בסוגין, א) במאי דקאמרי הלכה זו נתעלמה מבני בתירה, הלא שום אדם לא היה ביניהם שידע הלכה זו, זולתי הלל, ואמאי תלו העלמה בבני בתירה דוקא. ב) דקאמרי יש כאן אדם אחד שעלה מבבל, מאי נפ"מ אם עלה מבבל או ממקום אחר. ג) והלל הבבלי שמו, מאי נפ"מ איך שמו, הא עיקר סמיכתם שיודע ההלכה, הוא מאחר ששימש שני גדולי הדור, ומאי נפ"מ באיזה שם נקרא. ד) התחיל מקנטרן בדברים, אמרו לו רבי! שכח ולא הביא סכין מער"ש מאי כו', והוא פלא מדוע נערו בשאלתם עד עתה שהתחיל לקנטרן, ואיך תלוי זה בזה, ודוחק לומר דכונתם היתה עכשיו לביישו, דמנין ידעו שאינו יודע זאת. ה) במאי דסליק אדעתא דגמרא מעיקרא לומר דק"ו אמר ברישא ופרכוהו והדר אמר להו ג"ש, והלא בברייתא איפכא תניא דאמר להו ג"ש מעיקרא והדר ק"ו. ו) קושית התוס' ד"ה מה לתמיד, וז"ל תימא דנילף מבינייהו מתמיד ומילה או משתי הלחם וחד מהני דדחי שבת, עי"ש.
והנה ראיתי אשר הקדמונים אחזו שער בביאור הסוגי' זו, אמרתי אפתח אנא פתחא לנפשאי בעזה"י אשר יאמר עליו כי הוא זה, ויתבאר באופן זה דבאמת הי' לחכמי דורו של בנ"ב ללמוד משני מקומות דפסח דו"ש, אך לפי שיטת בנ"ב גופה נסתרה ההוכחה משם ולזאת הוכיחו לנפשם מדעלה הלל מבבל והלל שמו נתחזקו ההוכחות הנ"ל דפסח דו"ש. דהנה המפרשים הקשו מדוע לא הוכיחו דינם מפסח מדבר שג"כ חל ער"פ להיות בשבת כמבואר בשבת פ"ז דאחד בניסן היה אחד בשבת ואם כן חל ע"פ בשבת ואפ"ה עשו פסח בשנה ההיא ושמ"מ דפסח דו"ש, ותירצו עפ"מ שכתבו התוס' קדושין ל"ז דאותו פסח נעשה ע"פ הדבור וכל מ' שנה שהיו במדבר לא עשו פסחים כמבואר בספרי דס"ל כהאי תנא דהואיל ונאמרה בתורה ביאה סתם ופרט לך באחת מהם לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה ואם כן לא נתחייבו לעשות פסחים. ואותו פסח ראשון עשו ע"פ הדיבור. ואם כן אין ללמוד ממנו דפסח דו"ש דמחידוש לא ילפינן, ועי"ש בתוס' הנ"ל דכתבו עוד טעם מה שלא עשו כל מ' שנה פסחים, משום שהיו ערלים, ורק זה ע"פ הדיבור נעשה.
אמנם בתוס' יבמות ע"ב ד"ה משום, הביאו הספרי הנ"ל וכתבו, תימא וכי במזיד היו נמנעים, ואי משום מילת זכרים, הא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כו', ואומר ר"י דעשו פסחים אבל לא עשו כתקונם אלא אחד, ע"כ. המבואר מתוס' הנ"ל דבאמת נתחייבו לעשות פסחים וע"פ הדין נעשה, ואם כן שפיר נוכל ללמוד משם דפסח דו"ש כנ"ל. ואם כן נוכל לומר דבאמת לכל חכמי הדור של בנ"ב ס"ל כשיטת התוס' ביבמות הנ"ל, אכן לבנ"ב ע"כ ס"ל כשיטת התוס' בקדושין הנ"ל.
דהנה לעיל דף ג' במעשה דההוא ארמאה כתבו שם התוס' ור"י ב"ב שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע, א"נ נציבין חו"ל כו'. ומעתה לשיטתם בהכרח לומר דעשו אותו פסח ע"פ הדיבור דמצד הדין ל"ה חייבים לעשות פסחים במדבר כיון שלא היה להם עדיין קרקע וגם היו בחו"ל, ואם כן אין ללמוד ממנו דפסח דו"ש כנ"ל. והנה המשנ"ל פ"א מה' קר"פ התפלא על דבריהם מנין להם זאת דמי שאין לו קרקע או דר בחו"ל פטור מלעשות קר"פ, והמפרשים כתבו דהוציאו זאת מהא דאמר לקמן ח' אמר ר' אמי מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל שנאמר ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך כו' משמע דמי שאין לו קרקע אינו עולה בשום רגל אף בפסח ולא ממצות ראי' לחוד פטור אלא מן העלי' לגמרי ממעטינן לי', דאי חייב הוא בפסח הרי ע"כ עולה בפסח וכיון שעולה לרגל בפסח אין שום סברא שלא יעלה אף בשאר רגלים דהוקשו זה לזה בהיקשא דחג המצות כו' כמבואר בכ"ד, וע"כ דפטורים מכל חובות הרגל שמחויבים לעשות אותם בירושלים, עכ"ד. ואם כן נוכל לומר דמארצך נמעט נמי חו"ל כדאמרינן בחולין קל"ו דארצך דכתיב גבי בכורים למעוטא חו"ל, ואע"ג דהתם מצרכינן תרי קראי למעוטי חו"ל ולמעוטי מי שאין לו קרקע עי"ש, וא"כ איך נמעט כאן תרווייהו מארצך, אין זו קושיא, דאחרי דגלי לן קרא שם גבי בכורים דממעטינן חו"ל ומי שאין לו קרקע, אם כן נוכל למעט גבי ראי' מארצך לחוד הני תרתי, דהי מנייהו מפקת וכה"ג כתבו התוס' במנחות נ' ע"ב ד"ה תעשה, וז"ל הא דמפקינן הכא מחד קרא שבת וטומאה, היינו משום דגלי רחמנא גבי פסח דדרשינן מבמועדו אפילו בשבת, וצריך קרא אחרינא גבי טומאה איש נדחה ואין צבור נדחין, ונראה דהי מנייהו מפקת הא שקולים הם כו' עכ"ל. כן ה"נ נימא דמארצך ממעטינן חו"ל ומי שאין לו קרקע דשקולים הם ויבאו שניהם כנ"ל, ומיושבים דברי התוס' הנ"ל.
והנה התב"ש בחידושיו לחולין קל"ז הקשה לרב יהודא דס"ל בברכות כ"ד ועוד בכ"ד דהעולה מבבל לא"י עובר בעשה וא"כ איך עלה הלל מבבל לא"י, ותירץ דהלך כדי לקיים המצות התלויות בארץ, ולא אתי עשה דדברי קבלה ודחי הרבה מ"ע דאורייתא, עיי"ש, ודבריו נפלאו ממני איך אפשר לומר דמצוה המוטלת עליו עכשיו החוב לקיימה תדחה בשביל מצות שאינן מוטלות עוד עליו כעת, דהיכן מצינו דחייבה התורה ליקח שדה בא"י בכדי להפריש ממנה תרו"מ, והראיה מדאמרינן בב"ק הלוקח שדה בא"י כותבין עלי' אינו אפילו בשבת ע"י נכרי דהתירו שבות משום ישוב א"י, ולא קאמר כדי שיפריש תרו"מ, אלא ודאי דמשום זה לא נדחה אפילו שבות דרבנן מאחר שאינו מחויב בזה, ועוד ראי' לזה מהא דאמרינן לקמן ס"ט ולר"א נעברי' דהא אמר מכשירי פסח דוחין את השבת, הנ"מ היכא דגברא גופי' חזי ורמי חיובא עליו אבל הכא דגברא גופי' לא חזי לא רמי חיובא עליו, אמר רבה לדברי ר"א קטן חולה אין מחמין לו חמין להבראותו ולמהלו בשבת דהאי לא חזי לי', המתבאר מזה דהיכא דלא רמי חיובא עליו אין נדחה אפילו שבות ואפילו לר"א דמכשירי פסח ומילה דוחין אה"ש. ומה שהקשה איך עלה הלל מבבל לא"י, י"ל דעשה כדי לקיים המצוה המוטלת עליו כעת, היינו מצות ראי' ונדחה שפיר העשה דדק"ב בשביל מצוה דאורייתא שמחויב עכשיו לקיימה. [ומה שהקשה דמצינו כמה תנאים ואמוראים שעלו מבבל לא"י, י"ל דבאמת לא ס"ל כר"י כמבואר בגמ' הנ"ל]. אמנם בהיות כן מוכרחים אנו לומר דהלל פליג על הא דר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וכמ"כ הדר בחו"ל פטור מראיה כנ"ל, דאי לאו הכי הדקל"ד, ולפי"ז כיון דהלל ל"ל דרא"מ אם כן גם בפסח מחויב לעשות מי שאין לו קרקע ודר בחו"ל דהא בהא תליא כנ"ל.
ומעתה יתבארו דברי חכמים הנ"ל בפתח דברינו, ת"ר הלכה זו נתעלמה מב"ב, היינו דב"ב לשיטתם דס"ל מי שאין לו קרקע או מי שדר בחו"ל פטור מלעשות פסח אם כן אין ללמוד מפסח מדבר דדו"ש דשאני התם דנעשה על פי הדיבור בהכרח, דהא לא הי' להם קרקע וגם היו בחו"ל, ומחידוש לא ילפינן, ואמרו כלום יש אדם כו' אמרו יש כאן אחד שעלה מבבל, וקשה הא העולה מבבל לא"י עובר בעשה, וע"כ דעלה לקיים מצות ראי', וקשה הא מי שדר בחו"ל פטור מראי', וע"כ ל"ל הא דר' אמי וא"כ שפיר נוכל לומר דפסח מדבר על פי הדין נעשה כשיטת התוספות ביבמות, ואם כן נוכל ללמוד מזה דפסח דו"ש כנ"ל ולכך אמרו שפיר, ויודע אם פסח דו"ש.
ב. והנה לאשר אין הראי' זאת מכרעת ועדיין יש לבע"ד לחלוק אולי הלכה כתנא דבר"י בקדושין הואיל ונאמרו בתורה ביאות סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחירוי"ש, וא"כ ע"כ דפסח מדבר ע"פ הדיבור נעשה כמש"כ התוס' שם, ואין ללמוד ממנו, לזאת הוסיפו לומר והלל הבבלי שמו", היינו דיש להם הוכחה גמורה ממק"א דפסח דו"ש רק לב"ב לשיטתם הנ"ל נסתרה הראיה ההיא, אכן לנפשם הוכיחו מדעלה הלל מבבל וגם הוא הלל הבבלי אם כן תהא ראיה ההיא מכרעת דפסח דו"ש.
דהנה המפרשים הקשו מאי מספקא להו לבנ"ב אם פסח דו"ש אמאי לא פשטו מהא דאמרינן לעיל נ"ט רמי ליה רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח, לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין, והא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא בי"ט, א"ל כבר רמי נהלי' ר' אבא בר חייא לר' אבהו ושני לי' הכא בי"ד שחל בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין בי"ט כו' א"ל שבקי' להאי קרא דדחיק ומוקי אנפשי', עכ"ל הסוגיא. וא"כ כיון דמרומיא דקראי אהדדי מוקמינן ע"כ בי"ד שחל להיות בשבת וא"כ מוכח מזה דפסח דו"ש, ותירצו ע"פ מ"ש התוספות שם ד"ה ולא, וז"ל הקשה ריב"א הא קרא בשבת כתיב דחמיר אבל בי"ט דקיל מנ"ל דלא קרבה וי"ל דאתיא כר"ע דאמר בסוף אלו קשרים עולת שבת לימד על חלבי שבת שקרבין בי"ט ומשמע לי' קרא עולת שבת זו בשבת אחרת דהיינו בי"ט מכלל דשל חול בי"ע לא קרבה. המתבאר מזה דקושיא דרב ספרא אינה אלא לשיטת ר"ע אבל לר' ישמעאל דס"ל חלבי חול קרבים בי"ט לק"מ מעיקרא ולא נצטרך לדחוקי לאוקמי' דהכא בי"ד שחל בשבת עסקינן דאף בחול ניחא, וכן כתבו התוס' אח"ז בד"ה בי"ד, דב"ת יסבור כרי"ש, ומעתה י"ל דבנ"ב ס"ל ג"כ כרי"ש וא"כ לא מוכח מזה מידי דפסח דו"ש.
והנה צריכים אנו להבין הסוגיא דסוף אלו קשרים דקאמר שם עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבים ביה"כ, יכול אף של יה"כ בשבת, ת"ל בשבתו, דברי ר"י, ר"ע אומר לימד על חלבי שבת שקרבים בי"ט, יכול אף של י"ט בשבת ת"ל בשבתו, לכשתמצי לומר לדברי ר"י נדו"נ קרבין בי"ט וכי איצטריך קרא ליה"כ, לדברי ר"ע נו"נ אין קרבין בי"ע ואיצטריך קרא לי"ט. עייש"ה. ולכאורה קשה לפמ"ש הצל"ח ביצה דף כ' אף למ"ד נדו"נ קרבין בי"ט, היינו דוקא שלמים שיש בהם אכילת אדם ג"כ, אבל עולות נדו"נ לד"ה א"ק בי"ט, וא"כ מנ"ל לרי"ש דקרא אתא למישרי יה"כ, די"ט בלא"ה שרי מטעם דנו"נ קרבים בי"ט, והא הקרא דעולת שבת בעולה מיירי ולד"ה א"ק, וא"כ צריך קרא למישרי התם בי"ט גופי' ומאי ראי' מנדו"נ, וכן מצאתי קושיא זו בבאר אברהם בחי' לשבת, והוכיח מזה דבאמת לאבא שאול דיליף התם בביצה כ' מק"ו דנדו"נ קרבים בי"ט, לדידי' אף עולות קרבין בי"ט ופליג על רשב"א דאמר התם דף י"ט לא נחלקו ב"ש וב"ה על עולה שאינה של י"ט שאינה קרבה בי"ט, ולאבא שאול קרבה מק"ו. ע"ש.
אמנם עדיין דבריו אינם מספיקים דבאמת אף מהק"ו דאב"ש א"א להביא כי אם עולה של י"ט, והוא עפ"מ שהקשה בס' פנ"י שם ביצה אק"ו דאב"ש ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה, במקום שכירתך פתוחה א"ד שכירת רבך תהא פתוחה, ופרש"י דיליף מתמידים ומוספים, וקשה נימא דיו לבמה"ד להיות כנדון מה התם קר"צ דוקא דו"ש ולא קרי"ח אף בי"ט כן, דאף במקום דמיפרך ק"ו אמרינן דיו, ותירץ דהק"ו מפר של אהרן שהוא קרבן יחיד, עי"ש. ומעתה, אף אנו נאמר דאין ללמוד מק"ו אלא דומיא דפרו של אהרן שהוא חובת היום, וכמ"כ עולת ראי' נילף שפיר מהק"ו, לאפוקי עולה שאינה של י"ט מנלן, נימא דיו. אמנם נראה בישוב הדבר, דהא שם דף י"ט ילפינן דלב"ה עולת ראי' קרבה בי"ט מקרא, עי"ש, א"כ לאב"ש דמייתא לעולת ראי' מק"ו קשה קרא למאי אתא, ואי"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, ז"א דהא כל היכא דיש למדרש דרשינן כמבואר במכילתין לקמן ע"ז ע"ב עי"ש, אלא ע"כ קרא אתא לרבות אף עולה שאינה של י"ט דנמי קרבה בי"ט. והשתא מיושב שפיר דר"י ס"ל כאבא שאול דאף עולה שאינה של י"ט קרבה, וע"כ דקרא דעולת שבת בשבתו אתיא על חלבי שבת ביה"כ. ואפשר דבהאי סברא גופה פליגי רשב"א ואבא שאול דרשב"א ס"ל דאף היכא דיש למדרש לא דרשינן כדאשכחן לר"א דס"ל הכי לקמן, ואב"ש ס"ל כר' יהושע שם.
והנה התוס' לעיל נ"ט ד"ה ולא, הקשו לר"ע תפ"ל דחלבי שבת קרבים בי"ט מקרא דלא ילין כו' דלכה"פ מתוקמא בי"ד שחל בשבת, ונשארו בקושיא. ולכאורה אין מקום לקושיתם דהא מבואר בביצה שם דשלמים שאינם של י"ט יותר מסתבר לומר דדוחים י"ט מעולות שאינם של י"ט אליבא דכו"ע כמבואר לעיל מטעם שיש בהם אכילת הדיוט, א"כ לק"מ קושית התוס' דמקרא דלא ילין נוכל רק ללמוד שלמים שאינם של י"ט דבפסח משתעי שהוא שלמים ויש בהו אכילת הדיוט, משא"כ קרא דעולת שבת בטולה משתעי ומנ"ל דחלבי שבת קרבים בי"ט ושפיר צריך קרא להכי. אמנם הדבר נכון מאד דהא דמפלגינן בגמרא בין עולה לשלמים הוא דוקא בשלמים של י"ט עצמו, כיון דנתנו מתחילתן לדחות י"ט בשביל אכילת הדיוט, א"כ שפיר קרבים האמורין בי"ט אף דהם צורך גבוה, דאם לא כן אסור הבשר להדיוט כדאמרינן לעיל מנין שאין כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת האמורים ת"ל והקטיר הכהן כו', משא"כ שלמים הנקרבים מערב י"ט בודאי אסור להקטיר האמורים בי"ט כיון דהם צורך גבוה לבד ודמו לעולה שאינה של י"ט שאינה קרבה, ואי"ל דאם לא יקטירו האמורים הבשר יהא אסור לאכול כנ"ל, ז"א דכיון דאמרינן דאסור להקטיר האמורים משום י"ט א"כ הו"ל כמו שנטמאו או נאבדו שאין מעכבים באכילת הבשר כיון דלא אפשר וכמבואר בגמ' בהאי סוגיא, משא"כ שלמים הקרבים בי"ט אי נימא דאסור להקטיר האמורים אם כן לא יהא רשאי להביאם מתחילתם, ואם כן מקשו התוס' שפיר כיון דחזינן דחלבי הפסח הבאים בשבת דוחים י"ט אף דהם דומים לעולות שהם צורך גבוה לבד דהא אי נימא דלא יהיו קרבים בי"ט לא מעכבי כנ"ל, ומ"מ קרבים בי"ט, ה"ה עולת שבת דוחה י"ט, והוא מבואר ומוכרח. היוצא לנו מזה דאף מאן דס"ל נדו"נ קרבים בי"ט היינו דוקא הבאים בי"ט עצמו אבל הבאים בערי"ט אין אמוריהם דוחים י"ט דהו"ל כעולה שאינה של י"ט, רק לאב"ש ולר"י דס"ל אף בעולה שאינה של י"ט קרבה בי"ט, שפיר קרבים בי"ט ואתא קרא כפשטי', דחלבי חול קרב'.
והנה בתשו' ח"ס סי' קכ"ד הביא קושיא חמורה בשם הגאון מהרד"ד שהקשה לר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וכמ"כ פטור מקר"פ, מ"ט דמכשירי פסח דו"ש לר"א כמבואר ר"פ א"ד, הא אמרינן שם בשבת קל"ב דמודה ר"א בציצית לטליתו ומזוזה לפתחו שאינם דוחין אה"ש ומסיק הטעם הואיל ובידו להפקירן, א"כ ה"נ בידו להפקיר הקרקע ויהא פטור מפסח וממילא לא ידחה שבת, ע"כ. וכבר הרביתי חזון בס"ד בישוב קושיא זו בחידושינו על סוכה כ"ז עי"ש. והנה ראיתי למי שתירץ קושיא זו עפמ"ש הב"א בחי' לחגיגה י' דמילתא דר' אמי אזלא למאן דס"ל דלא אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרוכל"ק היכא דאיכא למידרש, וא"כ כיון דמצינו דאפילו בחזרה ימצא אהלו בשלום כש"כ בהליכה אלא ע"כ אתא קרא למעוטי מי שאין לו קרקע, אבל למדס"ל אף היכא דאיכא למידרש לא דרשינן א"כ ליתא לדרשה דר' אמי דקרא אתא לכדר' איסא ב"י מלמד שתהא פרתו רועה באפר ואין חי' מזיקתה כו' כמבואר שם בסוגיא. ובהאי מילתא מצינן דאפלגו ר"י ור"א לקמן ע"ז ר"י ס"ל היכא דאיכא למידרש דרשינן ור"א ס"ל דלא דרשינן ע"ש, ומיושב היטב קושית הח"ס הנ"ל דהתם בשבת קיימינן אליבא דר"א דס"ל מכשירי מצוה דו"ש מ"מ מודה בהני דבידו להפקירן, ולא קשיא א"כ איך מכשירי פסח דו"ש כנ"ל, דל"ל דר' אמי.
ומעתה נשובה לענינינו, דהלכה זו נתעלמה מבנ"ב, היינו דלשיטתם אין להוכיח דפסח דו"ש מחמת רומיא דקראי אהדדי, היינו דלא ילין לבקר כו' והכתיב עולת שבת כנ"ל, די"ל דהלכה כרי"ש דחלבי חול קרבים בי"ט ולק"מ קושית רב ספרא, וזה מוכרח לשיטתם דע"כ ס"ל כרי"ש דהא כבר כתבנו דב"ב ס"ל כר' אמי הנ"ל ומנ"ל הא משום דארצך למאי אתא, ואי"ל שלא יוזק בהליכה דזה נלמד במכש"כ מחזרה, וע"כ דס"ל דהיכא דאיכא לן למידרש דרשינן כסברת ר"י הנ"ל ומוכח דעולה שאינה של י"ט קרבה שפיר בי"ט דאי"ל קרא אתא לעולת ראי' דוקא שהיא של י"ט, דזאת ידעינן מק"ו דאב"ש וקרא למאי אתא, ואי"ל דטרח וכל"ק, דלשיטתם היכא דאיכא למידרש דרשינן, וכיון דעולה שאינה של י"ט קרבה לא קשו קראי ולא מידי ולא מצריכינן לאוקמא בי"ד שחל בשבת, ולזאת נתעלמה הלכה. ולפיכך אמרו להם יש כאן אדם אחד שעלה מבבל, וקשה הא עובר בעשה, ומוכרחים אנו לומר דעלה בכדי לקיים מצות ראי' המוטלת עליו, וקשה הא מעטינן מארצך חו"ל וע"כ דל"ל כלל הא דר' אמי דס"ל מילתא דאתיא בק"ו טרוכל"ק אף היכא דאיכא למדרש לא דרשינן, ומעתה אין לנו לימוד דעולה שאינה של י"ט קרבה בי"ט כנ"ל וא"כ קשה קוש' רב ספרא מכח רומיא דקראי אהדדי, ואין לתרץ דס"ל כרי"ש דחלבי חול קרבים בי"ט דז"א לשיטתו וע"כ קרא דחוק ומוקים אנפשי' דבי"ד שחל בשבת עסקינן ומוכח דפסח דו"ש.
ג. והלל הבבלי שמו. רצונם בהוספה זו, משום דיש איזו סברא לסתור הראיה הלזו רק להלל הבבלי לשיטתו קמה וגם נצבה הראיה כראי מוצק. ונקדים לזה מה שהקשו התוס' הנ"ל ד"ה ולא. וקשה לר"ע תפ"ל מקרא דהכא דלא ילין כו', והניחו בקושיא.
ונראה לתרץ קושית התוס' דהנה לכאורה קשה טובא מאי מקשה ר"ס מקרא דלא ילין דלכאורה לק"מ לפמ"ש התוס' ביומא ע"ו ד"ה אבל, בסוף דבריהם, וז"ל ונראה לי דהא דאמר כו' למישרי אברים ופדרים הוא דאתא איכא לאוקמא קרא במסתבר דהיינו סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומא וכיון דבלא"ה מבעיר אש המערכה לצורך תמידים דיומא, אמרינן קרא דלא תבערו אתא למישרי אבו"פ דחול שנתותרו אפילו לא משלה בהם האור כו' והא דאמר חלבי שבת קרבים ביום הכפורים וביום טוב היינו אפילו בתחילת הלילה מעלן ומקטירן משא"כ בעולת חול, עכ"ל.
ומעתה קשה טובא מאי פריך ר"ס הא כל הלילה ילין והיינו שמקטירין בלילה וכדפרש"י, מנ"ל הא דאימא דגם בלילה אסור משום ולא עולת חול ביו"ט רק סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומא דאז בלא"ה ניתן י"ט לדחות לצורך הבערת המערכה אז מותר להקטיר האמורין אפילו לא משלה בהם האור כמ"ש התוס' הנ"ל ושפיר קאמר קרא ולא ילין לבקר הא סמוך לבקר ילין. אך נראה לתרץ דהנה המשנ"ל פי"א מה' שבת הקשה אמאי דאמרינן במנחות כ"ג על כל קרבנך תקריב מלח תקריב אפילו בשבת, דמאי איסור יש במליחת בשר הא קי"ל אין עיבוד באוכלין ולמאי איצטריך קרא למישרי, והביא שם לתרץ בשם שיטה לראשונים וז"ל ונ"ל כיון דקרבן תמיד דמוסף שבת הי' כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד דאוכלין דמי כיון שאינו נאכל, א"נ תקון קרבן הוא כמעבד דמי עכ"ל. אמנם עדיין קשה דלשתרי מטעם מתוך שהותרה מליחה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך ומאי צריך קרא, אך באמת זה אינו דלא שייך מתוך רק בדבר שהוא מלאכה אף באו"נ אז אמרינן מתוך אבל כאן במליחה דבאו"נ לא מיקרי מלאכה כלל דאין עיבוד באוכלין א"כ ליכא למישרי שלא לצורך או"נ מטעם מתוך דהא לא הותרה עיבוד לצורך או"נ שום פעם דאין עיבוד באוכלין ואם כן לגבי קרבן דהוי מלאכה מטעם עיבוד היה אסור אי לאו קרא. וז"ב. ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' ביצה י"ט ד"ה אמר, שהקשו לב"ה ל"ל קרא דלה', תפ"ל מטעם דאית להו מתוך כו', ולפי מש"כ ניחא כמובן.
ומעתה מיושבת הקושיא הנ"ל מה שהקשינו מתוס' יומא, דלפי מאי דקי"ל דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אם כן אף סמוך לבקר בשעה שמסדר אש המערכה אסור גם כן להקטיר חלבי חול דהא ל"ש להתיר משום כיון דניתן י"ט לדחות בשביל אש המערכה, דז"א דבהבערה ליכא דחיית י"ט מטעם מתוך ובהקטרת האימורין איכא מלאכה גמורה מטעם מעבד וכנ"ל, ול"ש למישרי מטעם מתוך כו' דהא באו"נ לא מיקרי מלאכה, אם כן אף סמוך לבקר אסור, ומה שכתבו התוס' ביומא הנ"ל דקרא דבכל מושבותיכם דאתא להתיר אבו"פ היינו סמוך לבקר, זהו משום דהתם בשבת איירי קרא ובשבת שפיר ניתן לדחות מפני אש המערכה דהבערה בשבת אסור, לכן מותר גם כן להקטיר או"פ. משא"כ בי"ט כנ"ל, ושפיר מקשה ר"ס. ודו"ק.
אמנם כ"ז ניחא רק למאי דקי"ל דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אכן, למ"ד דלא אמרינן מתוך אם כן קושית ר"ס מעיקרא ליתא כנ"ל ושפיר מתפרש קרא כפשטי'. ומעתה מיושב קושית התוס' הנ"ל דמאי צריך קרא לר"ע למישרי חלבי שבת בי"ט תפ"ל מהכא דלכל הפחות מתוקמא בי"ד שחל בשבת. והשתא ז"א דהא ר"ע ס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה כו' כמבואר בפסחים ה', וא"כ לדידי' לא נצטרך לדחוקי לאוקמא קרא בי"ד שחל בשבת, דאף בחול משכ"ל חלבי חול בשעה שמבעיר אש לצורך המערכה דאז ניתן י"ע לדחות כנ"ל, ומנ"ל דאף בתחילת הלילה חלבי שבת קרבים בי"ע, אלא מקרא דעולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבים בי"ט והיינו אף בתחילת הלילה כמ"ש התוס' ביומא דאלו סמוך לבקר אף חלבי חול מותר כנ"ל.
ועפ"ז תתיישב לנכון גם קושיא השניה של התוס' הנ"ל שהקשו וז"ל תימא לר"י הא קרא בנותר דבשר מיירא דהא לקמן מחייב שוחט על חמץ אחד מבני חבורה מדכתיב ולא ילין בתרי', משמע הני דקיימי עלי' בלא ילין וכל הלילה ילין כדר"ע אוקימנא סוגיא דהכא ושמעינן לר"ע דפסח נאכל כל הלילה, עי"ש ובמהרש"א. ולפי דברינו הנ"ל ניחא דבאמת סוגיא דהכא לא אזלא אליבא דרע"ק דלדידי' לא מצריכינן לאוקמא בי"ד שחל בשבת כנ"ל רק אזלא למ"ד דאמרינן מתוך וגם ס"ל דחלבי חול א"ק בי"ט.
ומעתה יתבארו דברי חכמים שבחרו לשון ערומים במה שאמרו "והלל הבבלי שמו" היינו דאם ל"ה זה העולה מבבל הלל הבבלי ל"ה מביאין ממנו ראיה דס"ל דקרא ולא ילין כו' איירא בי"ד שחל בשבת דדילמא ס"ל ג"כ כר"ע דלא אמרינן מתוך בהבערה, וקרא מתוקם שפיר אף בחול, והוא מפרש, ולא ילין כו' הא סמוך לבקר ילין מטעם דאז ניתן י"ט לדחות בשביל אש המערכה, אבל מאחר דהוא הלל הבבלי ושמעינן להלל דאית לי' מתוך בהבערה בביצה י"ב דהתם מצינו דאית להו לב"ה כך ומסתמא כך קבלו מרבן, וע"כ מתוקם קרא בחל בשבת י"ד, ומוכח מזה שפיר דפסח דו"ש, והיינו דאמרו "ויודע אם פסח דו"ש או לא, רצונם דמהראיות האלו מוכח בהכרח דפסח דו"ש, אך יתכן דאולי קיבל מרבותיו או שיש איזה לימוד דאין פסח דו"ש ולכה"פ מידי ספיקא נפקא כי אצלו הדין ברור אם לא קיבל מרבותיו שאינו דו"ש אז בהכרח דו"ש מכח הראיות הנ"ל ואם קיבל מרבותיו שאין דוחה, אין לו ספיקות בענין זה.
ד. והשתא נבא לבאר מה דהוסיפו לומר "ושימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון" משום דעדיין היה אפשר לסתור הראיה הנ"ל מהא דלא ילין לבקר כו' דפסח דו"ש, דבתוס' שם ד"ה ולא עולת חול, הקשו והא האי קרא בנותר דבשר מיירא כו', וא"כ אין מכאן ראיה דפסח דו"ש, דמה שרצו התוס' לתרץ דקרא איירא בכל הזבח בין בבשר ובין באימורין, כבר כתב המשנ"ל רפ"א מה' קר"פ דתירוצם דחוק. ולהרמב"ם שם באמת מוקמינן האי קרא בנותר דבשר לחוד, כמ"ש המשנ"ל שם. והנה הוא הקשה על הרמב"ם דזהו נגד הש"ס ערוכה דכאן דמוקי לי' בנותר דאימורין. ונראה לתרץ דהרמב"ם לשיטתו בהכרח לאוקמא האי קרא בנותר דבשר לחוד, דהנה לקמן ע' תניא יהודא בן דרותאי פירש והלך וישב לו בדרום אמר אם יבא אלי' ויאמר מפ"מ לא חגגתם חגיגה בשבת, מה הן ואומרים לו תמהני על שני גדולי הדור שמוא"ב כו' ולא אמרו להם לישראל שחגיגה דו"ש, אמ"ר מ"ט דבד"ר דכתיב וזבחת פסח צאן ובקר והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העזים, אלא צאן זה פסח בקר זה חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח, אמר רב אשי אנן טעמא דפרושים ניקום ונפרש כו', והרמב"ם פ"י מה' קר"פ כתב כשמקריבין פסח בראשון מקריבין עמו בי"ד מן הבקר כו' וזוהי הנקראת חגיגה של י"ד, וע"ז נאמר וזבחת פסח צאן ובקר כו', והצל"ח שם תמה מאד על הרמב"ם דתפס כדברי בן דרותאי. והלא רב אשי אמר ואנן טעמא כו', ואיך אחז דבר שנדחה בגמ', ועוד אי האי קרא על החגיגה קאי לדחי שבת, ודמפרש רב טעמא דבד"ר, עיי"ש שהאריך לתמוה. וכתב אח"כ ליישב קושי' השני' דהא דבד"ר יליף מכאן שחגיגה דו"ש תליא בפלוגתא דתנאי אי ילפינן ד"ש בפסח מבמועדו או בג"ש דמועדו מועדו מתמיד, דאי ילפינן מקרא דבמועדו אזי אין חגיגה דו"ש, דאי דוחה א"כ מועדו בתמיד ל"ל להורות דדוחה טומאה תיתא מפסח ואי פרכת מה לפסח שכן כרת איכא למימר חגיגה תוכיח אלא ודאי חגיגה אין דו"ש וטומאה, אבל למאן דיליף מג"ש פסח ותמיד מהדדי לענין דחיית שו"ע, איכא למימר דגם חגיגה דושו"ט מהך היקשא דהא הג"ש אינה מיותרת דאיצטריך למילף פסח מתמיד לענין דחיית שבת, ולפי"ז בד"ר ס"ל דילפינן פסח דו"ש מג"ש וא"כ בהכרח חגיגה דו"ש מהך היקשא אבל הרמב"ם דיליף מבמועדו א"כ ע"כ דחגיגה אין דו"ש דאל"כ מועדו ל"ל כנ"ל, עיי"ש היטב.
ואני תמה על מאור עינינו הצל"ח ז"ל איך פה קדוש יאמר ד"ז ואיך לא שם עינו דבירושלמי ר"פ אלו דברים מבואר בהדיא לא כדבריו, דאיתא התם על ג' דברים עלה הלל מבבל כו' כתוב א' אומר וזבחת פסח כו' צאן ובקר וכתוב א' אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו הא כיצד, צאן לפסח ובקר לחגיגה, ודרש והסכים ועלה וקיבל הלכה, ועיי"ש בקה"ע דקיבל הלכה משמעי' ואבטליון, הרי דהלל בעצמו דלמד דפסח דו"ש מג"ש דרש כאן כבד"ר דצאן ובקר לחגיגה וא"כ להלל תדחה חגיגה שבת, וכ"ת ה"נ הרי בהאי סוגיא הנ"ל איתא בהדיא תמהני על שני גדולי הדור שמו"א כו' ולא אמרו להם לישראל שחגיגה דו"ש, והיא פליאה נשגבה על הצל"ח ז"ל. ומעתה הקושיא הראשונה שהקשה על הרמב"ם איך אחז דבר שנדחה בגמ', לק"מ דהרמב"ם נמשך בזה אחר דברי הירושלמי הנ"ל כידוע שדרכו לסתום הלכה כירושלמי, אכן קושי' השניה נתחזקה ביותר אחרי שנסתר התירוץ של רבינו הצל"ח ז"ל.
אמנם לחומר הקושיא נראה לתרץ עפמ"ש הצל"ח עצמו דף נ"ט ליישב מה דקאמר שם ומשום דחלבי שבת קרבים בי"ט ניקום אנן ונימא דהאי קרא בי"ד שחל בשבת עסקינן, א"ל שבקי' להאי קרא, דדחיק ומוקים אנפשי', דהדבר יפלא מה זו תמי' פשיטא דא"א לאוקמי הקרא בענין אחר מחמת קושיא הנ"ל ודאי דמוקמינן לי' בי"ד שחל בשבת, ועוד כו' וכתב ליישב משום דהא דמוכרחין אנו לאוקמא הקרא דאיירא באימורין היינו לר"ע דס"ל פסח נאכל כל הלילה, והזה למעוטא לילה אחר דסתם בקר לאו בקר ראשון וא"כ קשה צ"ל הזה תפ"ל מהכא דכתיב לא ילין לבקר וכאן בודאי הוא בקר ראשון דהא סמיך לי' ראשית אלא ודאי דקרא דלא ילין בנותר דאימורין מיירא, אבל לראב"ע דס"ל הזה לאו למעוטא לילה אחד אתא, שפיר יתפרש הקרא בנותר דבשר כו' וא"כ אקשי' לי' ומשום דחלבי שבת כו' נוקמי האי קרא בנותר דבשר כראב"ע ולק"מ ועל זה השיב לו שבקי' לקרא דדחיק ומוקים אנפשי' דאף אי מוקמינן בנותר דבשר ע"כ איירא בי"ד שחל בשבת, דלקמן ע' אמרינן דבן תימא ס"ל דחגיגה נאכלת ליום ולילה ואמרינן מ"ט דב"ת דכתיב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח זבח חג זה חגיגה הפסח כמשמעו ואמר רחמנא לא ילין, והנה קשה מה יענו רבנן בהאי קרא דכתיב ולא ילין, ואמנם אי נימא דאחלב קאי ניחא דאימורין ודאי אפילו של חגיגה נפסלין בלינה אבל אי מוקמינן לי' אבשר קשיא, וצ"ל על פי מה שכתב הרא"ש בער"פ סי' כ"ו בשם הר"י דאורלייניש ור"י מקורביל דכשחל י"ד בשבת היו מביאים החגיגה מער"ש והיתה נאכלת בליל פסח דאוקי לילות בהדי ימים כו' עיי"ש, וא"כ רבנן מוקי להאי קרא דלא ילין כו' בחל י"ד בשבת והיו מביאים החגיגה מער"ש, והפסח בשבת, ושפיר קאמר קרא על שניהם לא ילין. ואם כן אי נימא דהאי קרא בבשר איירא אכתי מוכרח לאוקמי בחל בשבת כו' יעו"ש והשתא מיושב קושית הצל"ח על הרמב"ם וכן על הלל דדרשי בקר לחגיגה אתי ואם כן אמאי אינו דוחה שבת, דאפשר דמוקמי להאי קרא דלא ילין בנותר דבשר וס"ל גם כן כבן תימא דזבח חג היינו חגיגה ואם כן תקשה איך קאמר קרא דלא ילין הא חגיגה נאכלת לב' ימים, וע"כ דבי"ד שחל להיות בשבת מיירי כנ"ל, וא"כ מוכח מזה דחגיגה אינה דוחה שבת.
איברא דאכתי קשה דאמאי אין חגיגה דוחה טומאה, דבזה לא אשכחן שום מיעוט בחגיגה שאינה באה בטומאה, כקושית הצל"ח הנ"ל לת"ק. אמנם באמת ניחא, דהנה לקמן ע"ו ע"ב איתא במשנה ה' דברים באים בטומאה כו', ובגמרא חמשה למעוטא מאי למעוטא חגיגת ע"ו סד"א כיון דקרבן ציבור הוא וקביעא לי' מועד תדחה טומאה קמ"ל כיון דאית לי' תשלומין כל ז' לא דחי שבת ומדשבת לא דחי' טומאה נמי לא דחיא, כן הוא גירסת רש"י והרמב"ם, והתוס' שם הקשו על רש"י וכבר אמרנו במק"א בישוב גירסת רש"י והרמב"ם ואכ"מ.
והנה הצל"ח הקשה לפי גירסת רש"י דבפשיטות הו"ל למימר דבחג הפסח אם נעמא בראשון במת הוא טמא כל ז' ימי החג ואימתי יהא לו תשלומין ורצונו דלפי טעמו של רש"י דאינה דו"ש מחמת תשלומין א"כ היכי ילפינן טומאה משבת, הא אם נטמא בראשון במת אין לו תשלומין וא"כ יביא בטומאה, משא"כ בשבת דאית לי' תשלומין. והיא קושיא חמורה.
אמנם אחר העיון לק"מ, דהנה לעיל ע' ע"ב אמאי דקאמר שם ורבנן מ"ט לא דחי שבת הא ודאי קר"צ הוא, והקשו בתוס' ד"ה הא ודאי וז"ל תימא לרשב"א מה בכך אם הוא קר"צ והא פסח ותמיד ושעירי ר"ח ועומר ושה"ל לכולהו מצריכינן קראי בכיצד צולין שידחו שבת וא"כ הכא מנ"ל. [וכונתם דא"א ללמוד במה מצינו מהני דאיכא למיפרך, חגיגה שאני דאית לה תשלומין כדפרכינן בכיצד צולין ע"ש] ואור"י דחגיגה בכלל שאר קרבנות מועדות דהאי קרא וחגותם כתיב בסוף פ' פנחס, עכ"ל. והנה ביבמות ס"ו איתא דר"מ ס"ל מעשר ראשון אסור לזרים ויליף מדכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, מה תרומה אסורה לזרים אף מע"ר אסור לזרים. וראב"ע ס"ל דמותר לזרים וקאמר שם, ורבנן, מה תרומה טובלת אף מע"ר טובלת כו', וכתבו שם התוס' בד"ה אף, אבל איסור זרות לא ילפינן לרבנן אע"ג דאין היקש למחצה כיון דלא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף לוים כמו תרומה כו' יעו"ש. מבואר מזה דבהיקש היכא דלא מצינן למילף לכולא מילתא לא ילפינן כלל להאי ענינא, וכן כתבו ספרי הכללים.
והשתא מיושבת קושית הצל"ח על רש"י הנ"ל, דהא חגיגה באמת ל"ה ידעינן מצד הסברא דד"ש וטומאה וכן אין ללמוד ממה"צ כנ"ל, רק מדכתיב בפ' קרבנות כמ"ש התוס' הנ"ל, ובודאי זאת לא עדיפא מהיקשא וא"כ כיון דא"א להקישו לשארי קרבנות לענין דחיית שבת או מטעם דמיעטו קרא בפירוש כמש"כ תוס' שם, או מטעם גירסת רש"י כיון דיש לה תשלומין כל ז', א"כ אף לענין דחיית טומאה אין להקישו לשאר קרבנות, וז"ב בדעת רש"י והתוס' הנ"ל. ומעתה מיושב ג"כ מה שהקשה הצל"ח לשיטת הרמב"ם אמאי חגיגה אינה דושו"ט כנ"ל, דז"א דהא לענין שבת מצינו מיעוטא לחגיגה דאינה דו"ש מקרא דלא ילין, וא"כ אף טומאה לא תדחה, כיון דהטעם מה דרצינו לומר דחגיגה דו"ש וטומאה הוא רק מהיקשא דוזבחת פסח צאן ובקר, וכיון דלא מצינו לאקושי לכולא מילתא לגמרי לענין דחיית שבת אף לענין טומאה כן. ומעתה מיושבת קושית המשנ"ל על הרמב"ם הנ"ל דאוקים להאי קרא דולא ילין בנותר בשר ובגמ' מוקמינן לי' בנותר דאימורין, דהרמב"ם הוכרח לאוקמ' כן, דאל"כ תקשה עליו קושית הצל"ח אמאי לא דחי' חגיגה שו"ט כנ"ל. אלא ודאי דהאי קרא בנותר בשר מיירי וא"כ אימעוט חגיגה דלא ד"ש כנ"ל וממילא אף טומאה לא דחי' כנ"ל.
ועפ"ז יתיישב גם כן מה שהקשה הצל"ח הנ"ל על הרמב"ם שאחרי דדריש חגיגת י"ד מוזבחת, איך היא רשות כו' דהאי קרא ציוי הוא לזבח החגיגה כו' ולפי דברינו ניחא דודאי האי דינא דהר"י מקורביל והר"י מאורלייניש דכתבו דהיכא שחל ערב פסח בשבת היתה החגיגה באה מערב שבת, אין לו מקום כ"א למ"ד חגיגת י"ד רשות שאינה חובה להביאה אלא כדי שיאכל הפסח על השובע כמ"ש התוס' שם ד"ה לאו חובה, וכן לדעת הרמב"ם דמפיק לה מקרא דוזבחת, מכל מקום לאו חובה היא להביאה דוקא בי"ד דכל עיקרה אינה באה רק כדי שיאכל על השובע, ואם כן היכא שחל ערב פסח בשבת שאינו יכול להביאה בערב פסח יקריבנה מערב שבת ושפיר מקיים בזה מצות חגיגה כיון דיאכלנה בליל פסח דאוקי לילות בהדי ימים. אכן אי נימא דחגיגת י"ד חובה והיינו דוקא בי"ד אם כן בודאי אם יביאנה מערב שבת לא ייד"ח כיון דזמנה קבועה בי"ד. ודמיא להא דאיתא שם אמר ר"א שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בה משום חגיגה, וכתבו התוס' שם ד"ה שלמים דאפילו הקדישן מתחילה ושחטן לשם חגיגת ט"ו איירי והואיל דהוי דבר שבחובה כו' סברא שישחט נמי בשעה הראויה לחגיגה כו' עי"ש וכן הסכים בטו"א מגילה דף ה'. והשתא כיון שכתבנו לתרץ הרמב"ם ע"פ דעת הר"י מקורביל כנ"ל אם כן בהכרח דחגיגת י"ד לאו חובה דאי נימא חובה, והיינו דוקא בי"ד, א"כ נסתר תירוץ הנ"ל. ומיושב שפיר.
אמנם מצד סברת חוץ היה נראה דחגיגת י"ד חובה היא מאחר דדרשינן מקרא ומקרא מלא דיבר הכתוב וזבחת, כקושית הצל"ח הנ"ל וכ"ה באמת דעת תלמודינו דאי דרשינן לחגיגת י"ד מהאי קרא דוזבחת היתה נקרבת גם בשבת כדעת בד"ר, רק מדברי הירוש' הנ"ל מוכרחים אנו לומר דאע"פ דדרשינן לי' מקרא מכל מקום רשות היא כדי שלא תקשה להלל דמפיק מקרא דוזבחת ומ"מ אינה דו"ש כנ"ל והרמב"ם נמשך בזה לשיטת הירושלמי.
אמנם לבני בתירא דלא ידעו מעיקרא דפסח דו"ש, ומסתמא ידעו דרשת שמעי' ואבטליון, דצאן ובקר לחגיגה וכן הא דחגיגה אינה דו"ש כדאמרינן בסוגין תמיהני על שני גדולי הדור שמו"א כו' ולא אמרו להם לישראל שחגיגה דו"ש, א"כ ל"ה להם שום הכרח להוציא קרא מפשוטו דוזבחת היא רשות, ואדרבא פשטא דקרא משמע שהיא חובה כמש"כ הצל"ח, ואי"ל א"כ אמאי לא דחי שבת דהא איתקש לפסח, ז"א דבאמת גם גם פסח אינו דוחה שבת, ומעתה לא די שאין ראיה מקרא דלא ילין לבקר כו' דפסח דו"ש דהא אי אמרינן חובה א"א לומר כדעת הר"י מקורביל כנ"ל, אלא אדרבא יש להוכיח בפשיטות דגם פסח אינו דוחה שבת דאם לא כן אמאי חגיגה אינה דו"ש כנ"ל.
אמנם כ"ז לשיטת רש"י שכתב שם דבד"ר דריש לי' מקרא וזבחת לחגיגת י"ד מיירי, אכן התוס' שם ד"ה מ"ט סתרו פירוש רש"י וכתבו לכך נראה לר"י עיקר דהכא איירי בחגיגת ט"ו כו' והא דמוקי בד"ר כן משום דסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא, עכ"ל. ולפי"ז יהא מוכח בהיפך דפסח דו"ש, דהא קשה אמאי נוקמא להאי קרא בחגיגת ט"ו והלא פשטא דקרא משמע דבי"ד מיירא אלא ע"כ משום דאמרינן חגיגת י"ד לאו דאורייתא מדלא דחיא שו"ט, וקשה דנימא באמת דדחי שו"ט דאין לנו שום מיעוט על זה, אלא ע"כ דיהא מוכרח מקרא דולא ילין לבקר כו' דאינה דו"ש דאל"כ איך אמר קרא ולא ילין לבקר, הלא חגיגה נאכלת לשני ימים וע"כ דקרא בי"ד שחל להיות בער"ש מיירי דאז היו מביאין החגיגה מער"ש כדעת הר"י מקורביל ומוכח מזה דאינה דו"ש ואם כן גם טומאה לא דחי כנזכר לעיל, ואם כן יהא מוכח בהכרח גדול מזה דפסח דוחה שבת כמובן.
ומעתה נראה דבאמת גם בנ"ב נסתפקו בזה אי קרא דוזבחת לחגיגת י"ד אתא כשיטת רש"י או לט"ו אתא כשיטת התוס' וזה תלוי אם חגיגת י"ד דאורייתא או לא, ובאמת גם בזמנם נפלה פלוגתא בזה, ולפי"ז שפיר נסתפקו אי פסח דו"ש או לא, דהא בהא תליא, דאי קרא לחגיגת י"ד אתא בהכרח לומר דגם פסח אינו דו"ש כנ"ל, ואי קרא לחגיגת ט"ו אתא בהכרח לומר דפסח דו"ש כנ"ל. והנה הלל שקיבל דרשה זו מפי שמעי' ואבטליון בודאי שמע מהם איך מפרשי לקרא אי לי"ד או לט"ו, ועכ"פ מוכח אחד משתי אלה או דפסח דו"ש או לאו ומידי ספיקא נפיק. ולזה אמרו שפיר יש כאן אדם אחד כו' ושימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון וקיבל מהם דרשה הנ"ל וזבחת אחא לחגיגה, ובודאי שמע מהם פירושא דהאי קרא אי לי"ד או לט"ו מיירא וא"כ יהא מוכח אחד משתי אלה, ושפיר קאמר ויודע אם פסח דו"ש או לא, אמנם הלל בא ולימד להם דתרוייהו איתנייהו דבאמת קרא וזבחת לחגיגת י"ד אתא כהרמב"ם ורש"י ומ"מ פסח דו"ש מג"ש דמועדו, ואי"ל אמאי לא דחי שבת חגיגה, משום דבאמת חגיגת י"ד לאו חובה וראיה לזה מקרא ולא ילין כנ"ל. ודו"ק בכ"ז כי נכון מאד.
ה. ועתה נבא ליישב מה שעמדנו לעיל באות ד' מדוע המתינו בשאלתם עד שקינטרן בדברים, ונאמר כך דקודם שקינטרן הי' להם הוכחה מדברי הלל דגם מכשירי פסח דו"ש לפי מה שנכתוב להלן דהלל הוכיח להם דהי' להם ללמוד מהק"ו דהוא ק"ו גמור ולית בי' פירכא, ומעתה הי' קשה להם להלל ל"ל ג"ש הא איכא למילף מק"ו דהיינו ממה"צ, ואין לומר דמילתא דאתיא בק"ו ומה"צ טרח וכתב לי' קרא, זה אינו לשיטתם דס"ל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל כאשר כבר הארכנו לעיל. ואי"ל דע"כ הלל גופי' ס"ל דאמרינן טרח וכת' לי' קרא מדעלה מבבל, דז"א דע"כ הלל ס"ל כר' זירא בכתובות דקרא בבלה יובאו ושמה יהיו בכלי שרת כתיב דאם לא כן קרא ל"ל דפסח דו"ש תפ"ל מלא ילין דמיירי בי"ד שחל בשבת וע"כ דס"ל כר"י דחלבי חול קריבין בי"ט ומנ"ל זאת אלא ע"כ דס"ל לא אמרינן טרוכל"ק, וא"כ קשה ל"ל קרא דפסח דו"ש תפ"ל מק"ו, אלא ודאי דקרא אתא להתיר אף מכשירי פסח דדוחין שבת, אמנם לאחר שקינטרן הוכיחו לנפשם דע"כ ס"ל דמכשירי פסח אין דוחין שבת אפילו בשבות ומ"מ מספקי להו בהבאת סכין דאין לפשוט מהתם על הבאת סכין ולזאת שאלו שכח ולא הביא סכין מהו. ונקדים סוגיא דלקמן ע"ב, אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טומאה מנ"ל, א"ר יוחנן אמ"ק איש איש כי יהי' כו' איש נדחה לפ"ש ואין ציבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה, א"ל ר"ל אימא איש נדחה לפ"ש, ציבור ל"ל תקנתא כלל, לא בפ"ר ולא בפ"ש, אלא אמר ר"ל מהכא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, יאמר ט"מ ואל יאמר זומ"צ ואני אומר ט"מ משתלחין זו"מ לא כש"כ, אלא יש לך שעה שזו"מ משתלחין ואין ט"מ משתלחין ואיזה זה פסח הבא בטומאה אמר אביי א"ה לימא נמי יאמר זב וט"מ ואל יאמר מצורע ואני אומר זב משתלח מצורע לכש"כ, אלא יש לך שעה שמצורע משתלח ואין זב וט"מ משתלחין ואיזה זה פסח הבא בטומאה, וכ"ת ה"נ כו' אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא א"כ נכתב רחמנא איש איש כי יהי' טמא, לנפש ל"ל וכ"ת להכי הוא דאתי דע"מ הוא דנדחה לפ"ש כו' לנפש דכתב רחמנא ל"ל אלא ה"ק איש נדחה לפ"ש ואין צבור נדחין לפ"ש אלא עבדי בטומאה וכי עבדי ציבור בטומאה בט"מ אבל שאר טומאות לא עבדי, ע"כ, ויש להבין מאי מקשה ר"ל לר"י דהא שפיר קאמר כמו שמתרץ אביי דבריו. ונראה דדרשה דר"י אין לה מקום רק למ"ד אין שוחטין וזורקין על ט"ש, אבל למ"ד שו"ז על ט"ש נסתרה דרשה דר"י ור"ל יסבור כמ"ד שו"ז על ט"ש, ונציע סוגית הגמ' דלקמן צ' איתא התם אר"י א"ר שוחטין וזורקין על טבול יום ומחו"כ ואין שו"ז על טמא שרץ, ועולא אמר אף שו"ז על ט"ש ומסיק דלרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן שחל ז' שלו בער"פ דהיינו ט"ש ואמר רחמנא נדחה, וכ"ת ממאי דהכי הוא, ופרש"י דילמא מדכתיב טמא לנפש ולא כתיב ע"ש שמ"מ ט"מ שאינו ראוי לערב קאמר, סבר לה כר' יצחק דאמר טמאי מ"מ שחל שביעי שלהם ער"פ היו, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא לא יכלו, הא למחר יכולים לעשות ואמר רחמנא נדחה. ע"כ. ויש להבין אחרי דלרב הדין גם בע"ש דראוי לערב נדחה לפ"ש א"כ אמאי כתיב טמא לנפש דמשמע דוקא בטמא שאינו ראוי לערב כדפרש"י, אכן באמת ניחא דרב סובר כר"י דלמד מזה דציבור עבדו בטומאה כמו שאמר אביי כנ"ל.
אמנם עולא באמת ס"ל כר"ל דיליף להא דציבור עבדי בטומאה מוישלחו מן המחנה, וא"כ אייתר לנפש אלא ע"כ דאתא ללמוד דדוקא בע"מ שאינו ראוי לערב הוא דנדחה הא ע"ש דראוי לערב שו"ז עליו ומכאן הוציא עולא דשו"ז על ט"ש.
ועפי"ז נראה לומר דעולא דס"ל שו"ז על ט"ש אזיל לשיטתו, דהנה יש לתמוה על ר"ל דיליף מן וישלחו כו' דציבור עבדי בטומאה, איך לא שם לבו לקושית אביי שהשיב על דבריו בתשובה נצחת. וראיתי בתשו' מהרי"ק סי' ט"ו שכתב בשם בן מהרש"ק דבר נחמד בזה דלר"ל לשיטתו ליתא לקושית אביי ואביי דפריך אזיל ג"כ לשיטתו, דאיתא בזבחים ל"ב אמר עולא אר"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה כו' ביאה במקצת שמה ביאה, כו' א"ל מטונך שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו, א"ר יוסף קסבר עולא רובם ט"מ ונעשו זבים כו', ואביי פריך דלא דמי מצורע לטמא והקשה בס' חק נתן אמאי לא קאמר ר"י רובם ע"מ ונעשו מצורעין כו' ותירץ עפמ"ש התוס' שם ד"ה א"ל דל"ש לומר הואיל ואישתרי רק בדבר שנאסר מתחלה כמו מצורע שנאסר להכניס ידו לבהונות כ"א לצורך, אבל בדבר שלא נאסר מעולם ל"ש לומר הואיל ואישתרי יעוש"ה.
ומעתה א"ש דלא נקט ר"י נעשו מצורעין דהא מצורע משתלח חוץ לשלש מחנות ואיך יכנס לירושלים לאכול הפסח דרק שם הוא נאכל, ואי"ל בזה הואיל ואישתרי, דע"מ לא נאסר מעולם להיות בירושלים ואף במחנה לוי' מותר, ולזה נקט רק ונעשו זבין.
והשתא לק"מ קושית אביי לר"ל הנ"ל, דאין ה"נ דיש שעה שאין זבין וט"מ משתלחין ומצורעין משתלחין כגון שהיו רובם ע"מ ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן, אבל במצורעין ל"ש לומר הואיל והותרו דאיך יכנוס לג' מחנות כנ"ל. אבל אביי פריך שפיר לשיטתו דס"ל שם בזבחים דל"א הואיל והותרו דלהא אידחי ולהא לא אידחי א"כ נסתר התירוץ הנ"ל. וא"ש. ומעתה נראה לומר דעולא דס"ל שו"ז על ט"ש אזיל לשיטתו דאמר שם ביאה במקצת שמה ביאה וס"ל הואיל ואישתרי אישתרי וגם יסבור כר"י שם, א"כ שפיר נוכל ללמוד דציבור עבדי בטומאה מדרשת ר"ל ואייתר לנפש אלא דאתא להורות דדוקא בט"מ שאינו ראוי לערב אבל בע"ש שו"ז עליו. ורב יסבור כאביי הנ"ל וא"כ אין ללמוד דציבור עבדי בטומאה מוישלחו, כקושית אביי וע"כ כר"י דמפיק לי' מלנפש כמו שמפרש אביי דבריו וא"כ לק"מ מלנפש דאתא לכדר"י ושפיר ס"ל אין שו"ז על ע"ש.
והנה התוס' שם ד"ה שחל, הקשו וא"ת למה אמר להם לדחות לפ"ש יטבלו בו ביום וישחטו עליהם, וי"ל דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להם משה אם לא תטבלו תדחו לפ"ש. ומהרש"א בר"פ מי שהי' הקשה על דבריהם אמאי אמר להם אם לא תטבלו תדחו לפ"ש, טפי הול"ל להו דחייבים לטבול ולעשות פיר דאם לא תטבלו תתחייבו כרת, והנה המפרשים תירצו קושיתו של התוס' ע"פ מה דאמרינן בשבת פ"ז דאותו היום שהוקם המשכן הי' באחד בשבת וא"כ חל ער"פ להיות בשבת ואמרינן בפ' אלו דברים הזאה שבות ואינה דוחה את השבת א"כ נוכל לומר שגם בימי מרע"ה נגזרה גזירה זו ולא הי' יכול לומר להו שיטבלו ויזו עליהם ויעשו פסח, דהזאה אינה דוחה שבות. והנה לעיל ס"ז אמרינן על מה דקאמר ר"ש יאמר ט"מ ואל יאמר זב ואני אומר כו' וקאמרינן מאי חומרא דזב מט"מ שכן טומאה יוצאה מגופו, אדרבא ט"מ חמור שכן טעון הזאה שלישי ושביעי, אמ"ק טמא וכל עמא לרבות ט"ש, וזב חמור מט"ש כו'. ומאי אומרי' דמצורע מזב שכן טעון פו"פ אדרבא זב חמור שכן מטמא משו"מ כו' אמ"ק זב וכל זב לרבות ב"ק, ומצורע חמיר מב"ק, ונראה לי לומר דהא דמרבינן מוכל טמא ומוכל זב לרבות ט"ש וב"ק היינו דוקא למאן דדריש כל, עי' לעיל מ"ג, אבל למאן דלא דריש כל אין לרבות ע"ש וב"ק דכאן לא מסתבר ג"כ למידרש כל דאל"כ יאמר ב"ק וע"ש בהדיא ואל יאמר ע"מ וזב ובהכרח לומר דר"ש ס"ל דדרשינן כל, וכן ר"ל דדייק יאמר ע"מ ואל יאמר זו"מ הוא ג"כ ס"ל דדרשינן כל דאל"כ איכא למיפרך מאי חומרא דזומ"צ מט"מ, ובאמת אשכחן לר"ל דדריש כן במכות י"ד עי"ש, וכן נראה דגם ר"ש דריש כל עי' לקמן דף צ"א ע"ב.
ומעתה נשובה לענינינו, דהנה שם ס"ז ע"ב אר"י א"ר כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת מנ"ל מהלל דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר הלכה זו שמעתי ושכחתי. והנה באמת יש להתפלא על הלל שהי' מופלג במדת הענוה כמו דמצינו בשבת שהפליגו חז"ל בגודל ענותנותו ואיך שבקי' לחסידותי' והתחיל להתגאות. וראיתי למי שתירץ עפ"מ דמצינו בסוטה אמר רחב"א א"ר ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית כו' ותפס הלל שיטה זו, והנה שם אר"נ ב"י לא מיני' ולא מקצתו עי"ש. וראיתי שפירשו דפלוגתייהו תליא אי אמרינן כל כולו משמע או כל דהו משמע ורנב"י ס"ל כל כ"ד משמע, ולכן מפרש תועבת ה' כל גבה לב אפילו כל שהוא, אמנם לדעתי לא יתכן זאת דא"כ לחב"א א"ר כל כולו משמע ואין אסור רק שיהי' בו כל הגאוה בשלימות ואיך אמר ת"ח צריך שיהא בו שמיני שבשמינית הא אפילו יותר מותר רק שלא יהא כולו. אכן נראה דפלוגתייהו תליא בפלוגתא אי דרשינן כל ועי' לעיל מ"ג דגרסינן שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל, ולמאן דלא דריש כל לא מרבה מקצתו עי"ש, וא"כ רנב"י ס"ל דדרשינן כל ואפילו מקצתו אשור לכך קאמר לא מיני' ולא מקצתי' ורב לא דריש כל ולא אסר מקצתי', והנה כיון דהלל הי' לו קצת גאוה שמ"מ דלא דריש כל כרחב"א א"ר.
ומעתה נפתחו לנו שערי אורה להבין דברי חכמים, דלפי דברינו לעיל בנ"ב הוכיחו מדעת הלל דס"ל מכשירי פסח דו"ש דאל"כ קרא למאי אתא, כדלקמן יבואר. אמנם לאחר שהתחיל לקנטרן וראו שהיה בו קצת התנשאות וע"כ דס"ל דלא דרשינן כל לרבות מקצת, ואם כן פסח דדוחה טומאה מנ"ל ואי"ל מדר"ל דדריש מוישלחו כו' דז"א רק למ"ד דרשינן כל אבל למאן דלא דריש נסתרה הראיה כנ"ל באורך, וע"כ דנפיק לו מדר"י דדריש איש איש וכדמתרץ אביי לדבריו לנפש ל"ל, וקשה דילמא אתא להורות רשו"ו על ט"ש דדוקא ט"מ שאינו ראוי לערב אבל ט"ש שו"ז עליו וע"כ ס"ל כרב דאין שו"ז על ט"ש ואותם אנשים חל ז' שלהם להיות בער"פ ואמר רחמנא נדחו ואם כן קשה קושית התוס' אמאי לא אמר להם משה שיטבלו ויזו עליהם ויעשו פס"ר כקושית מהרש"א וע"כ כתירוץ המפרשים דאז חל ער"פ להיות בשבת והזאה אינה דוחה שבת ומוכח מזה דמכשירי פסח אף בשבות אינם דו"ש, אמנם יש לחלק בין שבות דהזאה ובין שאר שבותין כדאמר בגמ' ס"ט ולר"א נעברי' דהא אר"א מכשירי פסח דו"ש, הנ"מ היכי דגברא גופי' חזי ורמי חיובא עלי' אבל הכא גברא גופי' לא חזי לא רמי חיובא עלי' כו' יעו"ש. אכן התוס' כתבו שם דדוקא ר"א מחלק בין חזי ללא חזי אבל ר"ע אינו מחלק כלל דהא קאמר הזאה תוכיח עי"ש. ולזאת הסתפקו בנ"ב אחרי דמוכח מיני' דהזאה אינו דו"ש אם יש חילוק בין שבות דהזאה ובין שארי שבותין, ולזאת שאלו שכח ולא הביא סכין מהו, שהוא גם כן שבות ועי' במפרשים שכתבו דשאלתם היתה אי מכשירים דוחין שבת בשבות, דירושלים אינו חייב בה משום רה"ר דלא כתוס' ודו"ק היטב כי הדברים נחמדים בעה"י.
י. ועתה נבא ליישב מה שעמדנו באות ה' דאיך אפשר לומר ק"ו אמר ברישא כו' הלא בברייתא איפכא תניא דאמר להו הגיש ברישא והדר הק"ו. ונאמר ליישב זאת ע"פ הסגנון דנא, דבאמת אמר להו ברישא הק"ו ופרכוהו, רק אחר שאמר להם הג"ש אז נסתר פרכתם על הק"ו ושפיר אמר להם אח"כ שוב הק"ו. דהנה התוס' הקשו בד"ה מה לתמיד, וז"ל תימא ונילף מבינייהו מתמיד ומילה או משה"ל וחד מהנך, דדחו שבת. והנה לקמן ע"ז איתא ת"ר וידבר משה את מועדי ה' כו' לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהם במועדו, במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה, שאר קר"צ מנין, ת"ל אלה תעשו במועדיכם, מנין לרבות עומר והקרב עמו שתה"ל והקרב עמו, ת"ל וידבר משה את מועדי ה' כו' הכתוב קבעו מועד אחד לכולם וכל הני ל"ל צריכא כו', ואי כתב רחמנא הני תרתי הא"מ הני הוא דיש בהם צד חמור, תמיד תדיר וכליל, פסח ענוש כרת כו' ואי כתב רחמנא עושה"ל הא"מ אדרבא הני דאלימי דבאין להתיר אבל הנך לא קמ"ל. ולפי"ז לק"מ קושית התוס' דנילף מבינייהו, דזה אינו דהוי פרכינן מה להנך שכן יש בהם צד חמור, אכן התוס' שפיר הקשו לשיטתם שם דצד חמור היינו דאיכא למיפרך מה להנך שכן ישנן לפני הדיבור, וזה ל"ש בפסח שגם הוא לפני הדיבור, רק לפי גירסתינו שם בגמ' וכן דעת רש"י במכות ד' דצד חמור דאשכחן בכל חדא מינייהו חומרא מה שאין כן בלמוד, הוי נמי פירכא, מיושב קושית תוס'.
אמנם באמת קושית התוס' הנ"ל גם אל חיק רש"י תשוב, דהא זאת דמוכרחין אנו לומר דצד חמור חשיב פירכא היינו דוקא לתנא דברייתא דלקמן דיליף בכל קרבנות ציבור דדחו שבת מקרא דבמועדו שנאמר בכל אחד מהם וע"ז פרכינן דל"ל קרא נילף ממה"צ ומוכרחין אנו לומר דאיכא למיפרך מה להנך שכן יש בהם צד חמור וממילא מוכח דצד חמור חשיב פירכא, אמנם להלל דיליף פסח דו"ש מג"ש, ומועדו לא דריש כמ"ש התוס' בשמעתין ואם כן לדידי' קשה שאר קר"צ מנין דמג"ש הנ"ל אין ללמוד כ"א פסח מתמיד דג"ש אין אדם דן מעצמו וג"ש דפסח מתמיד כך נתקבלה מסיני דנאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, וע"כ שאר קר"צ אתיין מבינייהו מתמיד ומילה או שתה"ל, וע"כ דצד חמור לא חשיב פירכא, ושפיר תשאר קושית התוס' דמאי פריך מה לתמיד כו' נילף מבינייהו כנ"ל,
אמנם באמת לבני בתירא לשיטתם מוכח דצד חמור חשיב פירכא, דהא כבר כתבנו דב"ב רצו לפשוט דפסח דו"ש מהא דלעיל נ"ט מוקמינן קרא דלא ילין כו' בי"ד שחל בשבת, עי' לעיל באורך, והנה לכאורה יש לשדות נרגא בהוכחה זו, דהתוס' הקשו שם תימא לר"י הא קרא בנותר דבשר מיירי, עי"ש שנדחקו בתירוצם, ולפי"ז אי קרא בנותר דבשר מיירא לא נצטרך לאוקמי בי"ד שחל בשבת ונסתרה הוכחתם דפסח דו"ש. אמנם המפרשים תירצו דע"כ קרא גם בנותר חלבים מיירא דאי בבשר לחוד קשה ל"ל קרא הא כבר כתיב ולא תותירו ממנו עד בקר, ואי"ל לעבור עליו בב' לאוין, דהא הוי לאו שאין בו מלקות כמבואר בכ"ד ומאי נפ"מ אם יש בו ב' לאוין והנה בטעם דמותיר בשר הפסח אין בו מלקות נחלקו בו ר"י ור' יעקב במכות ובתמורה ובכ"ד דלר' יהודא הטעם הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה ולרי"ע משום דהוי לאו שאין בו מעשה, והנה לטעמא שניתק לעשה אכתי מצינו לאוקמי קרא בנותר דבשר ואי"ל תרי לאווי ל"ל, ז"א לפי מאי דאמרינן בריש תמורה לא אתא חד עשה ועקר תרי לאווי א"כ שפיר ילקה במותיר בשר הפסח דה"ל תרי לאווי, ועי' בחרע"א לב"מ ס"א שהסכים לדברי התוס' שם בזבחים דאף שאין הלאווין סמוכין זה לזה רק דהעשה סמוך נלאו אחד גם בזה אמרינן לא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי, אבל לטעמא דר"י משום דה"ל לאו שאין בו מעשה אין שום נפ"מ בהרבה לאוין דמכל מקום לא לקי כיון דאין בו מעשה, ואם כן ע"כ קרא בנותר דחלבים מיירי.
והנה במכות ד' אמרינן בטעמא דר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין משום דגמיר ממוציא ש"ר ומעדים זוממין דהתם נמי הוה לאו שאב"מ ולוקין. ופריך מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד חמור, ור' יהודא צד חמור לא פריך. והשתא לפי זה בנ"ב דלא ניחא להו לאוקמי קרא בנותר דבשר ע"כ ס"ל לאו שאב"מ אין לוקין, וקשה נילף ממה"צ וע"כ דפרכינן שכן יש צד חמור.
ומעתה יתבאר לנכון דברי הגמ' הנ"ל, דבאמת הק"ו אמר להו ברישא ופרכוהו כבגמרא, ואי"ל נילף ממה"צ כקושית התוס', דזה אינו לב"ב לשיטתם דצד חמור חשיב פירכא כנ"ל, ולפיכך נתחכם הלל ואמר להו הג"ש ותקשי שארי קר"צ מנ"ל דד"ש מאחר דבמועדו לא דרשינן וכבר רמז להם דכולם דו"ש במה שאמר והלא יותר ממאתים פסחים יש שדו"ש, וע"כ דילפינן ממה"צ וע"כ דצד חמור לא חשיב פירכא וא"כ אמר להם אח"כ הק"ו והשתא אין לסתור הק"ו מחמת תדיר וכליל דיש לומר נילף מבינייהו, וכנ"ל
ובזה אפשר לומר מה דסיים בברייתא והי' יושב ודורש כל היום בהלכות הפסח, היינו דלהלל דמפיק מג"ש קשה במועדו מאי דריש בי'. אכן אמרינן סוף מגילה וידבר משה כו' משה תקן לישראל שיהא שו"ד בעניני של יום כו' ולזאת ישב ודרש כל היום בהלכות הפסח, ודו"ק.