משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת פסחים. · דף מו
בסוגיא דהואיל, אותבי' לחם הפנים נאכל לתשעה ולעשרה כו', לפי שאינו דוחה את השבת ולא את יו"ט, וא"א צורכי שבת נעשין בי"ט אמאי לא דחי י"ט כו'. מתיב ר' מרי שתה"ל אינן נאכלות לא פחות משנים ולא יתר על שלשה כו' לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את י"ט, וא"א צורכי שבת נעשין בי"ט השתא דשבת בי"ט שרי די"ט בי"ט מיבעי', שאני התם דאמ"ק לכם ולא לגבוה כו' ע"כ.
הנה הצל"ח הקשה אמאי אותיב רבה לר"ח מלחה"פ דהוא סיפא דמתני' ולא מותיב משתה"ל שהוא רישא דמתני' וכמו דמותיב ר"מ מיני', ותירוצו דחוק, גם ראיתי מקשה אמאי לא משני לי' ש"ה דאמ"ק לכם ולא לגבוה כדמשני לקושית רב מרי, והשלישי הכי נכבד היא תמיהת התוס' שם ד"ה וא"א, וז"ל תימא לר"י מאי פריך והא רב חסדא לא פליג עלי' דרבה אלא שמתיר לבשל בי"ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום, דקדושה אחת היא כדפה"ק, אבל בכה"ג דמייתא אפילו לבו ביום אסור כדקתני סיפא גבי שתה"ל, בהא לא אמר ר"ח שיעשו בי"ט יותר מרבה עכ"ל. ומחמת קושיא זו פירשו דלא כרש"י.
ולענד"נ ליישב כל הקושיות הנ"ל בחדא מחתא בעזה"י, דהנה התוס' שם מ"ו ד"ה הואיל, כתבו הקשה בקונ' אם כן יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, וכו' ועוי"ל הואיל ואי בעי מיתשיל לא שכיח לא אמר להתיר כדמוכח לקמן גבי לחה"פ ושתה"ל דאין אפייתם דוחה י"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק לה שאין התנור מקדשן שאם הי' מקדשן היו נפסלין בלינה כיון דאופין אותן קודם יו"ט כו'.
ולענד"נ ליישב דעת רש"י ולא קשה מלחה"פ, לפמש"כ הצל"ח ד"ה האופה מי"ט לחול, דאף אי הוה חזי לי' היום אלא שאין דעתו לאכל היום ואופה לצורך מחר עובר ג"כ בלאו לר"ח עיי"ש. ולרבה לא שרי בכה"ג רק משום הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים, ומעתה אין ראי' מלחה"פ דלא אמרינן הואיל ואי בעי פריק לפמש"כ התוס' בשס הרשב"א דנ"ל בדעת רש"י דתרי הואיל לא אמרינן א"כ לא שרי לאפות לחה"פ בי"ט מטעם הואיל ואי בעי פריק, דאף אי מיפרק אסור דהא אופה לצורך מחר ורק דאז אמרינן להתיר מטעם הואיל ואי מקלעי לי' אורחים או איבעי אכיל לי' השתא א"כ ה"ל תרי הואיל ולא אמרינן וכנ"ל, אולם בהא דהקשו התוס' על רש"י משתי הלחם דאינו דוחה י"ט ולא אמרינן הואיל ואי בעי פריק, לכאורה הוא תיובתא על רש"י דהא התם אי פריק להו אופה לצורך היום הוא ואפ"ה אסור.
אמנם נראה ליישב שיטת רש"י לשיטתו בעו"ע, דהנה י"ל דהך מ"ד דאמרינן הואיל ואי בעי פריק לה ס"ל כמ"ד במנחות צ"ה דתנור מקדש, וא"כ קדשי להו קדושת הגוף ולא מהני פדיון, ואין לומר א"כ איך אופה מעריו"ט הא איפסל בלינה וכקושית התוס', די"ל דס"ל כדעת רבה ור"ז במנחות ק' דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנם אבל שלא בזמנם אין מקדשין אפילו ליפסל עיי"ש, וא"כ באופה מעריו"ט שהוא שלא בזמנם לא נפסלו בלינה. אמנם התוס' לשיטתם הביאו שפיר ראי' משתה"ל ולחה"פ דע"כ תנור אינו מקדש דאל"כ יפסל בלינה, והוא ע"פ מש"כ התוס' במנחות נ"א ד"ה אפי לה, ותימא היכי מוכח דאי אפי מאתמול איפסלה בלינה הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנם, וי"ל כיון דלא דחו שבת א"כ מאתמול הוו זמנם עכ"ל. א"כ שפיר הוכיחו כאן דאי תנור מקדש איפסלה בלינה דכיון דלא דחו שבת וי"ט מער"ש וי"ט זמנם וקדשי להו התנור.
אמנם דעת רש"י הנ"ל, יתיישב לנכון לשיטתו, ונקדים מש"כ ברשמי שאלה בק' ב' ליישב דעת הרמב"ם בפ"ח מה' תו"מ דפסק דשתה"ל ולחה"פ לישתן בפנים ואינם דוחין שבת, והוא כסתמא דמתני' מנחות צ"ה, והקשו המפרשים דזה נגד הגמ' מנחות שם דמקשה אמרת לישתן בפנים אלמא דתנור מקדש ואינו דו"ש איפסלו להו בלינה, וכתבו התוס' שם דצ"ל תברא מי ששנה זו לא שנה זו, ואיך כתב הרמב"ם שני הפכים בנושא אחד. ותירץ הס' הנ"ל דבאמת יש לצייר דנאפת מער"ש ואפ"ה לא איפסלה בלינה, ע"פ מאי דאיתא בשבת כ' בפיסקא אין נותנין פת לתוך התנור כו' עד שיקרומו פני', רא"א כדי שיקרום התחתון איבעי להו תחתון האיך דגבי תנור, או דילמא תחתון דגבי אור, ת"ש ר"א כדי שיקרומו פני' המדובקין בתנור, ופרש"י דר"א לחומרא דפני האור ממהר להקרים, ורבנן לקולא והתוס' שם חלקו עליו דפנים שכלפי התנור ממהר להקרים, א"כ ר"א לקולא, והביאו ראי' מהירושלמי דאיתא שם ומודה ר"א בלחה"פ שאינו קרוי לחם עד שיקרומו פניו בתנור, משמע דלענין שבת סגי בקרימה אחת אבל בלחה"פ בעינן קרימה מעליא עי"ש ולפי"ז צ"ל מאי פריך הגמ' במנחות שם הא גופי' קשיא כו', ומאי קושיא דילמא מתני' דמנחות אתיא כר"א וא"כ י"ל דאפייתן בפנים סמוך לשבת כדי שיקרום מצד אחד דלענין לחה"פ עדיין אינו לחם עד שיקרומו ב' צדדים ולהכי אינו נפסל בלינה די"ל מיד שנאפה מצד אחד היו מסלקין אותו מתוך התנור ובשבת קודם סידורו חוזר ואופה צד ב' ולית בי' איסור שבת דאין אפי' אחר אפי' ועי' תוס' מנחות נ"ז ד"ה מידת יבש, שכתבו דההיא שעתא דקרימת פנים חשיבא אפיה גמורה לענין שבת ולענין חמץ שאינו מחמץ עוד, אמנם זה אינו דא"א לומר כלל דמתני' ר"א היא דהא ס"ל דשתה"ל דו"ש כדאיתא בשבת קל"א, אך כ"ז לשיטת התוס' דר"א לקולא, אמנם לדעת רמב"ם י"ל דס"ל כדעת רש"י דר"א לחומרא ורבנן לקולא דסגי בצד אחד וגם ס"ל החילוק דהירושלמי אליבא דרבנן דבלחה"פ בעינן קרימת ב' פנים [וה"ה לענין שתה"ל ילפינן לי' מלחה"פ עי' בתשובת נאות דשא סי' מ"ה שכתב ג"כ הכי דשתהל"ח דינו כלחה"פ ובעי קרימת ב' פנים ועיי"ש] ומתני' דמנחות אתיא כרבנן וא"כ יש לצייר דנאפת מער"ש ואפ"ה לא איפסלה בלינה וכנ"ל, ואין לומר דזה דוחק לומר כן בכוונת המשנה אך באמת ניחא בפשוטו ע"פ דברי התוס' הנ"ל שהקשו ה"א כל"ש אין מקדשין אלא בזמנם, ותירצו כיון דא"א לאפות בשבת א"כ ער"ש זמנו וכנ"ל, אולם לפי האמור יתכן לאפותם ולגומרם בשבת בלי שום איסור שבת, א"כ מותר לאפותם מער"ש אפי' גמורה ולא יפסלו בלינה דהשתא הוי ער"ש שלא בזמנם וכל"ש אין מקדש אלא בזמנו, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דאפייתם בפנים ואינו דו"ש עכ"ד הנחמדים, ועי"ש עוד.
ומעתה לפי שיטת רש"י בשבת הנ"ל דר"א לחומרא ורבנן לקולא אזדא לה ראית התוס' משתה"ל דע"כ ס"ל למתני' דתנור אינו מקדש דאל"כ יפסל בלינה, די"ל דס"ל דכל"ש אינו מקדש אלא בזמנם ואין לומר כיון דא"א לאפותו בשבת, ער"ש זמנו הוא, ז"א דהא יתכן לאפות גמר האפי' דהיינו קרימת הפנים בצד הב' בשבת דאין בזה איסור שבת כנ"ל וא"כ שפיר מיושב דעת רש"י דאמרינן הואיל ואי בעי פריק לה והא דאין אופין שתה"ל ביו"ט הוא משום דס"ל תנור מקדש דהא הוה בזמנו, והא דלא נפסל בלינה משום כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנו וכנ"ל.
ומעתה נבוא ליישב תמיהת התוס' מ"ז הנ"ל דמאי פריך רבה לר"ח וכו' עי' לעיל בפתח דברינו, ולפי הנ"ל ניחא בהקדם מש"כ בס' מלה"ר דף מ"ה אות י"א י"ב די"ל דאף ר"ח דל"ל הואיל ואי מקלעי אורחים דוקא בהואיל כזה דאינו בידו, אבל בדבר שהוא בידו כגון הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, מודה כו', ומסיק בזה דהחילוק בין בידו לאינו בידו נכון הוא דהיכא דאנו באין להקל עליו אזי הוה בידו מעליותא ואפשר דגם ר"ח מודה דאמרינן בכה"ג הואיל, והיכא דאנו באין להחמיר עליו י"ל דבידו גריעותא וכו', ואחרי הצעת הדברים הנ"ל מיושב לנכון קושית התוס' דהא בשתה"ל גם בו ביום אסור וכנ"ל, זה אינו דהא דאסור בשתה"ל היינו משום דהוה בזמנו וס"ל דתנור מקדש קדושת הגוף ולא מועיל להו פדיון ואסור משום לכם ולא לגבוה אבל בלחה"פ דנאפה מער"ש והוי שלא בזמנו ומהני פדיון י"ל דדוחה י"ט משום הואיל ואי בעי פריק דבהואיל כזה דבידו הוא גם ר"ח מודה, והכי הוה הצעת קושית רבה לר"ח בשלמא לדידי דס"ל דצורכי שבת אין נעשין בי"ט א"כ בלחה"פ בודאי אין דיו"ט דנצטרך לומר בזה תרי הואיל, היינו הואיל ואי בעי פריק לה ועדיין הוא אסור משום דאופה לצורך מחר רק די"ל עוד הואיל ואי מקלעי אורחים או דימלך עליהם לאוכלם היום, ותרי הואיל לא אמרינן, אלא לדידך דס"ל צורכי שבת נעשין בי"ט, א"כ הוה בזה רק חד הואיל ואי בעי פריק לה ואז מותר ממילא דהא הוא אופה באמת לצורך שבת ואמאי אינו דוחה י"ט, ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל. ומעתה מיושב קושית הצל"ח דאמאי לא מותיב רבה מרישא דמתני' וכן אמאי לא משני ש"ה דאמ"ק לכם, דבאמת רבה אסיק אדעתי' תירוץ הגמ' אשתה"ל לכם וכו' רק הקשה מלחה"פ משום דהוה שלב"ז והוה רק חד הואיל לר"ח וכנ"ל ופריך שפיר. ודו"ק היטב.
שם בגמ' איתיבי' המבשל גיד הנשה בחלב, א"ל אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה כו' תוס' ד"ה ועייל, תימא לר"י מ"מ ליתני גה"נ של נבילה ולילקי נמי משום נבילה. הנה ראיתי בס' דו"ח במערכה שביעית שהביא דברי הצל"ח שהתפלא על התוס' הנ"ל, דלמ"ד בחולין המבשל חלב בחלב חייב על אכילתו משום בב"ח כיון דאפקא בלשון בישול כל דחייב על בישולו חייב ג"כ על אכילתו ממילא בפשוטו ל"ק קושית התוס' די"ל דהברייתא ס"ל דאין איסור חל על איסור ולא חל נבילה על גה"נ, והא דחייב משום בב"ח היינו כיון דחייב על בישולו חייב ג"כ על אכילתו כו' ע"כ.
ולענ"ד נראה ליישב תמיהתם על דברי התוס' בפשוטו דכיון דהך ברייתא מוקמינן לה כב"ש כמו שהביא התוס' ד"ה ולוקה, וב"ש בע"כ ס"ל דאחעא"ס, ואף דהשתא קיימינן דאפיק הבערה, ומצי אתיא אף כב"ה זה אינו דאף בישול אתיא רק כב"ש כדאמר בביצה י"ב הבערה ובישול אינה משנה, ואת"ל משנה ב"ש היא, וכו' דהנה בסוף גיטין ד' צ' כתבו התוס' ד"ה מה להלן, וז"ל בירושלמי פריך אמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה וכו' תיפוק לי' דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים, ומשני לעבור עליו בלאו ועשה, ע"כ, כן הוא הגירסא הנכונה ועי' במסורת הש"ס ובפ"מ, וראיתי בישועות יעקב ריש הלכות גיטין שנתקשה על הירושלמי וז"ל דלכאורה יש לדון על תירוץ הירושלמי הא איסור דזונה אתיא קודם שגירשה ואיך יחול איסור דמחזיר גרושתו הא אין אחעא"ס, ואמנם באמת מבואר בירושל' דאתא למיקם עלה בלאו ועשה, דמחזיר סוטתו ליכא בה רק עשה כו' וא"כ הא מבואר בתוס' שבועות כ"ג ד"ה דמוקי, דלאו חל על עשה ולא שייך בזה אאסחע"א כו' משו"ה חל שפיר הלאו דמחג"ר על עשה דמחזיר סוטתו ע"כ יעו"ש. וכיון דמוכח דב"ש ס"ל דאחע"א באיסור חמור כש"כ דחל אע"א בכולל, דכולל עדיף מחמור כמש"כ בס' ראש יוסף בחי' דמאן דאית לי' חמור על קל כש"כ דאית לי' מוסיף או כולל, דהא לדידן אליבא דהילכתא לית לן חמור על קל וכולל אית לן כו' יעו"ש, וכן מבואר בכ"ד, ומקשי התוס' שפיר דליתני גה"נ של נבילה דנבילה כולל הוא כדמבואר בחולין ק"א. גם מה שכתב הצל"ח הנ"ל לתרץ קושי' התוס' די"ל דהך מ"ד ס"ל כר' ירמי' ביומא דקאמר ריה"ג ור"ע פליגי בלאו דנבילה אי הוה נלע"ש וס"ל לריה"ג דמיקרי נלע"ש א"כ י"ל דהך ברייתא כריה"ג וליכא חיוב מלקות על נבילה עי"ש, ודו"ק,
לענ"ד אין זה מספיק דמבואר בחולין ק"א בסוגיא דאוכל גה"נ של נבילה דאי לאו דס"ל לריה"ג דאין אחע"א בכולל הי' לוקה שפיר משום נבילה, ף דנבילה הוא נלע"ש כאמור לעיל, אלא ע"כ צריכין אנו לומר כיון דלריה"ג אין גה"נ בכלל היתר דלגר אשר בשעריך וכו' כדאמר בפסחים כ"ג א"כ אי הוה ס"ל דאחע"א בכולל הוה לקי שפיר משום נבילה ג"כ דלא אתא חד עשה ועקר תרי לאווי, ועי"ש בתוס' חולין פ"א ד"ה הנח, בתירוצם השני, ועוד נראה וכו', וראיתי בס' או"ח פסחים כ"ג שכתב וז"ל ויעויין במהרש"א בשמעתין דלריה"ג אע"ג דאין גה"נ בכלל עשה דלגר אשר וכו' מ"מ מודה ריה"ג דגה"נ הוה בכלל הלאו דלא תאכל כל נבילה, והשתא נאמר כך כיון דהלאו של נבילה הוה גה"נ בכללו ובכלל עשה דלגר, לא הוה בכללו גה"נ, א"כ י"ל באוכל גה"נ של נבילה שפיר מחייב שתים, דאף אי נימא דהלאו דנבילה הוה נלע"ש ואין לוקין עליו מ"מ בגה"נ שפיר לוקין עליו משום נבילה כיון דאין עשה זו דלגר קאי על גה"נ כלל והלאו דנבילה שפיר קאי על גה"נ א"כ לא נלע"ש הלאו דנבילה אצל גה"נ, כיון דלא קיימא עליו העשה כל עיקר רק דמשו"ה אינו חייב בגה"נ דנבילה לריה"ג אלא חדא דאין אחע"א עכ"ל, וכיון שכתבנו לעיל דב"ש מרא דהך ברייתא ס"ל אחע"א א"כ אף אי ס"ל כריה"ג שפיר לוקה שתים, ודו"ק.
אמנם לאחר העיון נראה דתירוצם של הגאונים הנ"ל נכון מאד, דמאי דכתב הישי"ע בשם התוס' שבועות דלאו חל על איסור עשה, באמת שם מבואר בהיפך דאין איסור לאו חל על איסור עשה, ובפרט לפי גירסת התוס' גיטין צ' הנ"ל וכן הוא בפני משה לעבור עליו בשני לאווין בודאי ליכא למימר משום דאחע"א באיסור חמור ובפרט לפי דברי הכ"מ פי"א מה' גירושין דלאחר גירושין חל עלה לאו דטומאה לכ"ע אין מקום לדברי היש"ו, אמנם באמת קושיתו לק"מ דאף דאין אחע"א שאני הכא דגלי קרא, כדאמרינן בחולין קי"ג ע"ב בעלמא קסבר שמואל אחע"א וש"ה דרבי קרא, ולעולם דס"ל לב"ש דאין אחע"א בין בכולל בין בחמור ואין להקשות דליגמר מיני' דאחע"א כמש"כ התוס' חולין ק"א ד"ה תלמוד לומר, דאיכא למימר דב"ש ס"ל כריה"ג דשבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, וא"כ ה"ל שני כתובים ההיא דשבת ויוה"כ, וההיא דמחזיר גרושתו, ואין מלמדין ועי' בקדושין פ"ב ד' מ"ג דמספקא להו בדעת ב"ש אי ס"ל דמלמדין בב"כ או לא. ודו"ק.